אור ברסלב
נזר כהן חלק אורח חיים › סימן ב

נזר כהן

חלק אורח חיים · סימן ב

סימן א

בדבר מכירת בית הכנסת שבלימא בירת פרו לגויים המבקשים לשנותו לבית פולחנם

בחודש חשון תשנ"ד הגיעה לבית מדרשנו שאלת הקהילה היהודית בלימא בירת פרו בדבר בית כנסת העומד בשכונה אשר תושביה היהודים עוקרים לשכונה אחרת שיש בה ביכנ"ס אחר, ולא מתפללים בו יותר. ומבקשים למכור את ביהכנ"ס לגויים שהתיישבו בשכונתם כאשר ברור שהמקום ייעשה כנסייה של נוצרים. ומציינים בשאלתם שהרוכשים הם מאותם שאינם מכניסים למקום פולחנם צלמים וצורות. ונפשם לשאו"ל הגיעה אם מותרים למוכרו.

תשובה: הנה לעניין עצם מכירת בית כנסת, במשנה מגילה (כו.) איתא בני עיר שמכרו רחובה של עיר, לוקחין בדמיו בית הכנסת וכו' בית הכנסת לוקחין תיבה. ובגמ'? אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים. אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה דהוה ליה דרבים. ובש"ע (סי' קנג ס"ז) פסק עפ"ז שביהכנ"ס של כפרים מותר למכרו ע"י ז' טובי העיר או ע"י אנשי העיר. אבל של כרכים אינם רשאים למוכרו. ולפ"ז, הואיל ונידון השאלה בביהכנ"ס שבלימא בירת מדינת פרו, לכאו' הרי זה ביכנ"ס של כרכים שאסורים למוכרו. ואפי' אם ידוע בבירור על פי זקני המקום וכדו' שביהכנ"ס נבנה מכספי התושבים בלבד מבלי לקבל תרומות ממקומות אחרים, וע"פ המבואר בירושלמי מגילה (פ"ג ה'א) וברשב"א (כו.) שטעם איסור מכירת ביכנ"ס של כרכים הוא לפי בכרכים אין הם לבדם בעלים אלא הכל בעליהם, לפי שרבים ממקומות אחרים תרמו לבניינו, ולשיטה זו היכא שידוע שביהכנ"ס שבכרכים נבנה מכספי תושבי המקום בלבד ה"ז כביכנ"ס של כפרים ומותרים למכרו, מ"מ הא להלכה קיי"ל כדעת הרמב"ם (פ"א מתפלה הט"ז) והרשב"א והר"ן בתירוצם השני, שטעם האיסור בכרכים הוא לפי שנעשה על דעת כל אנשי העולם, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל אותה מדינה, ונעשה של כל ישראל. וכמו שפסק בש"ע שם וז"ל, "אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים, אפי' בנו אותו משלכם אינו נמכר".

ב. אמנם מצינו אופנים בהם התירו מכירת ביכנ"ס אע"פ שהוא של כרכים, כגון היכא שהוא ביכנ"ס קטן השייך לקהילה מסויימת. וכהא דאיתא בגמ' שם (מגילה כו.) מתיבי, אמר ר' יהודה מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים,שמכרוה לר' אליעזר ועשה בה כל צרכיו. ההיא בי כנישתא זוטי הוה, ואינהו עבדוה. ע"כ. ומבואר שאפי' בכרכים אם הוא ביכנ"ס קטן אשר נבנה ע"י אנשי אותה קהילה, ויש עוד ביכנ"ס אחר בעיר שאליו מגיעים בד"כ אנשי העולם המבקרים במקום, דינו כביכנ"ס של כפרים. לפי שבכה"ג לא נעשה על דעת אנשי העולם, וכמבואר ברא"ש וברשב"א שם. וכ"פ הט"ז (סי' רנג סק"ו) להתיר למכור ביכנ"ס בכה"ג. וכן פסק רבה של ירושלים הגרצ"פ פראנק ז"ל בשו"ת הר צבי (סי' עז) להתיר מטעם זה למכור ביכנ"ס בשכו' ימין משה בירושלים. ובשו"ת פני יהושע (סי' ז) כתב להתיר עפ"ז למכור בזה"ז ביכנ"ס של כרכים. וכתב הטעם לפי שבזה"ז יש ראשים ופרנסים בכל קהילה, והם כראשי גלויות בעירם, ואם נתרבו בני הקהל שבביהכנ"ס הרשות בידם למנוע מאנשים זרים לבוא אל ביהכנ"ס שלהם, וגם הם מוכרים את מקומות הישיבה ואין אחר רשאי לשבת במקומות אלה, ולכן אין ספק דאדעתא דידהו נעשה ביהכנ"ס ודמי להא דמגילה (כו.) בביהכנ"ס של טורסיים שאינהו עבדוה, כלומר שעשאוה לעצמם. וה"נ ידוע הוא שבזה"ז כל קהל עושה ביהכנ"ס לעצמו, וממנה גבאים וכו' ולכן כיון שז' טובי העיר מבוררים, מהני למכור ביהכנ"ס על פיהם אפי' בכרכים ואפי' שלא במעמד בני העיר. עכת"ד.

ונראה שבכה"ג אע"פ שבעת בניית ביהכנ"ס נתקבלו תרומות ממקומות אחרים, מותרים ראשי הקהל למוכרו. שכיון שנתרם לצורך אותה קהילה מתוך ידיעה שבאפשרות ראשי הקהל שם למנוע מאחרים מלהכנס לביהכנ"ס, הרי על דעתם תרמו ומותרים למוכרו. ואע"פ שלשון הגמ' בביהכנ"ס של טורסיים "ואינהו עבדוה", ומשמע שעשאוה מכספם, הרי פירש הפנ"י שעשאוה לעצמם. ואפי' אם נפרשו כפשוטו שעשאוה מכספי עצמם, ומשמע שאם היו אחרים שותפים בתרומות אינם יכולים למוכרם, י"ל דה"מ בזמנם שידוע היה שאין ביד הגבאים מלמנוע אי מי מלבוא לביהכנ"ס להתפלל, א"כ כשתרמו אחרים לבניית ביהכנ"ס הרי הם שותפים גמורים בו מה שאין כן בזה"ז שנתחדש (וכדמשמע מלשון הפנ"י בתחילת דבריו) המנהג והסמכות הנ"ל שביד ראשי הקהל, הרי התרומות הניתנות על דעתם ניתנות, ובידם למוכרו.

ג. והנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' כה) כתב על זמנו, "קהילות שלנו בחו"ל חשובות ככפרים בימי התלמוד, לפי שאנו מתי מעט. ויותר היו ישראל בכפר בימיהם, מעתה בקהילה גדולה". ע"כ. ופשטות דבריו שאפי' ביהכנ"ס שבכרכים, אם הקהילה היהודית שבאותו הכרך, קטנה, נידון בית הכנסת כביהכנ"ס של כפרים. והביאור בזה צ"ל, שכיון שהקהילה היהודית קטנה, אין מצויים מבקרים יהודים באותו המקום. ומשו"ה בטל הטעם שנאמר בביהכנ"ס של כרכים "שנעשה על דעת ישראל שבכל העולם, ונעשה של כל ישראל". ועל כן אע"פ שמצד מספר ובתי הנכרים יש על המקום שם כרך, לעניין הבעלות על ביהכנ"ס חשיב כפר. ומ"מ נראה שאם מפאת ריבוי הנכרים, מצויים יהודים הבאים לשם לצרכי מסחר וכדו', ומתפללים בביהכנ"ס של הקהילה היהודית, אע"פ שהקהילה קטנה ומצומצמת הז' נידון כבהכנ"ס של כרכים. אמנם מסתבר דאזלינן בזה אחר שעת הבניה, שאם בזמן בניית ביהכנ"ס לא היו יהודים מצויים שם ממקומות אחרים, ה"ז נידון ככפר אע"פ שעתה מצויים שם מתפללים רבים מרחבי תבל. ושו"ר במג"א (סי' קנג ס"ק יז) בשם המ"ב (סי' לג) דהסיק בכעין זה דאזלינן בתר שעת הבניה. ולפי"ז נמצא שכל שבזמן בניית ביהכנ"ס היתה הקהילה היהודית קטנה ומצומצמת, ולא היו יהודים ממקומות אחרים מצויים שם, הרי זה נידון ככפר.

ד. ובנידון דידן שהקהילה היהודית שבמקום נתדלדלה כ"כ עד שכבר אין מתפללים באותו ביהכנ"ס, לכאו' יהיו מותרים למוכרו מבלי להזדקק לכל הנ"ל וכמו שכתב המג"א (סי' קנג ס"ק יב) בשם המבי"ט (ח"ג קמג) שאם אינם מתפללים בביהכנ"ס יכולים למכרו אע"פ שהוא בית כנסת של כרכים. ע"כ. אך בחתם סופר הנדפס על גליון הש"ע כתב ע"ז, "דין זה צ"ע וסתר עצמו ממש"כ ס"ק יז. ועיינתי בפנים במבי"ט ואינו עניין לכאן כלל. דהתם כבר הניחו אותו ביהכנ"ס ועשו אותו בית דירה מכמה שנים שלא כדין, ועכשיו מותר למוכרו אחר שכבר נעשה מעשה". ע"כ. ולחילוק זה שחילק החת"ס בין בית כנסת שלא רק שפסקו מלהתפלל בו אלא כבר עשאוהו דירת מגורים שבזה מותר למוכרו לבין בית כנסת שעדיין עומד בקדושתו, הרי בניד"ד הואיל וביהכנ"ס כבודו במקומו מונח ולא חיללו קדושתו, אסורים למוכרו.

וליישב סברת המג"א נראה ביאור מחלוקתם שלפי שהוא ביכנ"ס של כרכים ומכירתו תלויה בהסכמת כלל ישראל, נחלקו המג"א והחת"ס באומדן דעת הסכמת ישראל למכרו בכה"ג שאין מתפללין בו יותר אבל עדיין עומד בקדושתו. דהחת"ס סובר שרק כשנעשה מעשה וכבר משתמשים בביהכנ"ס תשמיש של חולין, אנן סהדי שדעת כל ישראל בכל מקומותיהם מסכמת למוכרו, אבל כשעומד במצבו הראשון ורק שאין מתפללים בו, הרי עדיין יש לחוש שאין דעת כולם מסכמת למוכרו לפי שתולים שאולי ישוב לכבודו הראשון ע"י שיתרבו היהודים שם ויחזרו להתפלל בו. והמג"א שהביא דברי המבי"ט מבלי להתנות שכבר משתמשים בו תשמיש חולין סובר שכיון שאין מתפללים בו הרי כבר דעת ישראל בכל מקום מסכמת למוכרו לבל ישאר כאבן שאין לה הופכין, ולהשתמש בדמיו לתועלת כראוי ע"פ ההלכה. ועובדא דהמבי"ט אינו תנאי בדין, אלא מעשה שהיה כך היה. (וקושיית החת"ס מס"ק יז יש ליישב עיי"ש ודו"ק).

ובשו"ת נודע ביהודה (או"ח סי' יט) נשאל בדבר ביהכנ"ס שיש בחומותיו כמה תיוהות וצריך הוצאה רבה לתקנה, ומלבד זה שר העיר מתנכל לביהכנ"ס להורסו לפי שהוא סמוך לבית יראתם, והזמין את היהודים והזהירם להסכים שיבנה להם בית כנסת במקום אחר יותר מהודר ומרווח על חשבון הגראף והם ישיבו בתשלומים נוחים, ויוכלו למכור את ביהכנ"ס הקיים ליהודי לשםפ מגורים. ואם לא ישמעו לעצתו מרה תהיה באחרונה שלבסוף יקחו מהם את בית הכנסת ולא ישאר להם שום בית כנסת. והשיב שאף אם בית כנסת זה הוא של כרכים, אין בני היישוב מחוייבים להוציא הוצאות על הספק לתקן ביהכנ"ס ופן השר יגמור מזימותיו. ולכן יכולין לבנות בית כנסת אחר במקום מרווח ובטוח, ומה גם שביהכנ"ס הקיים קטן בימים הנוראים, ואחר שיגמר ביהכנ"ס החדש ויתפללו שם שוב ממילא לא יוכלו להתפלל בישן כי בודאי השר לא יסבול להניח להם שתי בתי כנסיות. ואז כיון שלא יהיה להם יכולת להתפלל בישן יוכלו למוכרו וכמבואר במג"א סי' קנג ס"ק יב בשם המבי"ט שבית כנסת שאין מתפללין בו רשאין למכרו. וימכרוהו שבעת טובי העיר במעמד כל אנשי העיר לבית דירה, והמעות שיקחו מזה ישלמו לפרעון חוב הבניין החדש, עכת"ד. ופשטות דבריו משמע שסובר כהמג"א להתיר מכירת ביכנ"ס של כרכים כל שפסקו להתפלל בו. ואע"פ שיש מקום לדקדק מלשונו שדוקא כשאין להם יכולת להתפלל בראשון מותרים למוכרו, ולכן הוי דומיא דגוונא הנ"ל שכבר עשאוהו בית דירה דבתרוויהו בודאי שדעת כל ישראל מסכמת למוכרם, מ"מ מדציין להמג"א בסתמא, יותר נראה שמפרש דברי המבי"ט להתיר בכל אופן שאין מתפללים בביהכנ"ס. ורק שכיון שב' בתי הכנסת קיימים במקומם, ויכולים להתפלל בזה ובזה, הרי בלא הכרח שלא להתפלל בראשון אין מן הראוי (ונראה שאף אסורים ועי' שד"ח ח"ו דף קמח אות יז) להפסיק מלהתפלל באחד בכדי שיוכלו למוכרו. ובניד"ד הואיל ומכורח הנסיבות פסקו מלהתפלל שם, יהיו מותרים למוכרו. גם מהגאון בעל המשנב"ר נראה שדעתו להתיר למכור ביהכנ"ס של כרכים כל שאין מתפללין בו, שבסי' רנג ס"ק לג העתיק דברי המג"א בשם המבי"ט כלשונו. ועי' בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' נ) שלאו דוקא פסקו להתפלל בו לגמרי, אלא אף אם מתפללים בו יחידים שלא בציבור חשיב פסקו מלהתפלל לעניין זה כיון שכבר לא מצוי שיתקבצו מעלמא להתפלל שם. ואפי' אם יש שם עשרה מתפללים ויותר, אבל אין בכח המתפללים המעטים לכלכל את הוצאות ביהכנ"ס ומחמת זה מוכרחין לסוגרו ולא להתפלל בו, מותרים למוכרו. כי הוא כודאי הסכימו גם המעלמא למכור שהרי הם אינם משתתפין בהוצאות וגם לא ישתתפו בעתיד.

נמצא שבנידון דידן שכבר פסקו מלהתפלל בבית הכנסת, לדעת המג"א והנוב"י והמשנב"ר יש להתיר למכרו אע"פ שעומד במצבו כבית כנסת, ודלא כהחת"ס. וע"ז סמכו אחרוני זמנינו להתיר מכירת בתי כנסת שפסקו להתפלל בהם, וכמש"כ הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (או"ח סי' פ) והגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (הנ"ל ובאו"ח ח"ג סי' כח) ויבדלח"ט הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' יח) ובשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' כד). וה"נ למעשה יש להתיר את עצם המכירה. אך נותר בפנינו לדון אם מותרים למכור גם בכה"ג שעתיד בודאות להפוך לבית תיפלת נוצרים כנ"ל.

ה. והנה כשמוכרים בית הכנסת איתא במשנה (מגילה כז:) אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ. וחכמים אומרים מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים. ר' יהודה אומר מוכרין אותה לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה. ובגמ' לעניין המבואר במשנה שאין מורידין את מעות בית הכנסת להשתמש בהם לדבר שקדושתו פחותה, אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתא ביה שכרא. ופירש רש"י דהיינו בדמים שמותר לקנות בהם ולעשות שכר לשתות. וכתב על זה הרא"ש (פ"ד סי' א) שהדין עמו משום דבהכי איירי מתניתין כדקתני לוקחין בדמיה. ומיהו הוא הדין בבית הכנסת יכול הלוקח לעשות בה כל צרכו אפילו ארבעה דברים שאסרו חכמים. דכולה מתיניתין איירי כשלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. והבית יוסף (סי' קנג) הביא דבריו וכתב, וכן דעת הרמב"ם (פי"א מתפילה הי"ז) אבל הראב"ד חלק עליו וכתב אין זה מחוור שיוכלו להתנות על ארבעה דברים הללו. ואם אמרו שיכולים להתנות עליה למה שרצו והוא היה תל חרב, לא אמרו לחלל הבית שהיה לתפילה להיותו בורסקי וכיוצא בו. ע"כ. כלומר דדוקא כשהבית כנסת הוא תל חרב מותר ללוקח לעשות בו מה שירצה וכעובדא דרבינא (מגילה כו:) דהוה ליה תלא דבי כנישתא בארעיה. אבל כשבית הכנסת בבניינו אינו רשאי לעשות בו ארבעה דברים הללו. ודברי רבינו (הטור) כדעת הרמב"ם והרא"ש והכי נקטינן. עכ"ל הבית יוסף. וכן פסק בשלחנו הטהור (סי' קנג ס"ט) וז"ל, "כשמוכרים אנשי הכפר בית כנסת, יכולים למוכרו ממכר עולם והלוקח יעשה בו מה שירצה. חוץ ממרחץ, ובורסקי, ובית הטבילה ובית הכסא. ואם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר יעשה הלוקח אפי' אלו הד' דברים".

ובניד"ד אף אם נאמר שדין מכירה לבית תיפלתם כדין ד' דברים אלה, עדיין לא יוכלו למכרו אלא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שזה לכאו' דבר שלא שייך בפועל לקבץ כל היהודים אנשי העיר שם או אפילו רובם כדי למכור בפניהם (עי' שו"ת פני יהושע סי' ד ושו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' קעה ובאר היטב סי' קנג ס"ק יח דכל היכא דאיכא רובא ז' טובי העיר מקרי ואזלינן בתר רובא. ומש"כ הרמ"א בסי' רנג ס"ז שמכירה בפרסום חשיב במעמד אנשי העיר, יש לדון אם בזה"ז סגי בהכי. ועיי"ש במשנב"ר ס"ק לב). אמנם באג"מ (או"ח ח"א סי' נא) האריך להוכיח שעיקר ההפקעה בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר הוא משום החלטתם שלא יתפללו בו לעולם, והמכירה גורמת שלא יוכלו לחזור בהם מהחלטתם זו. ומשו"ה העלה שבאופן שאנן סהדי שדעת אנשי העיר מסכמת למכירה, כעובדא שדן בה שלא היתה אפשרות אחרת לעשות מקוה אלא בעזרת הנשים שבביהכנ"ס, רשאים טובי העיר למכור אף שלא במעמד אנשי העיר. ובדבר קדושת המקום חילק (בענף ב ד"ה ולכן) בין אם אין צריכין לא לביהכנ"ס הזה ולא לאחר במקומו וגם לא לקדושה אחרת שאז נפקעה כל הקדושה ממנו דאין בו אף קדושת דמים והוי חולין גמורים ומותר הלוקח לעשות אף הד' דברים, להיכא דצריכים לדמים לבנות ביכנ"ס אחר או לקדושה אחרת דאז נשאר עליו קדושת דמים והוי מחמת זה עדיין קדושה בגופו שצריך חילול, ואף לאחר שיתחלל ישאר עליו קצת קדושה באיסור דברים וכדומה. ע"כ. ועפ"ז התיר באג"מ או"ח ח"ג (סי' כח) למכור בית כנסת הנמצא במקום שעקרו משם היהודים למקום אחר ובנו שם ביכנ"ס חדש, ובריוני הנכרים משברים את חלונות ביהכנ"ס הישן וכל מה שיכולים לשבר, ואין ביכולת מעט היהודים שנותרו שם לתקן שוב ושוב. וכתב שלאחר שיפסיקו להתפלל שם יהיו רשאין למוכרו. וכיון שכבר ישנו לביהכנ"ס החדש ואין צריכין למעות לדבר קדושה, רשאין למוכרו אף להד' דברים. וכתב, וממילא גם לבית תיפלה (כנידון השאלה שם) אין בידינו לאסור, דאף שהוא מאוס יותר, לא מצינו עכ"פ חילוק לדינא. וטוב יותר למכור ע"י בראקער נכרי. ע"כ. וע"ע באג"מ או"ח ח"א (סי' נ) שהתיר בכעין זה למכור ביכנ"ס לאחר שיפסיקו להתפלל בו, אע"פ שייעשה בית תיפלה של נכרים. ואפי' שצריכין להשתמש במעות לצורך בניית ביכנ"ס חדש, מטעם אחר השייך בעובדא דהתם (שאין קדושת ביהכנ"ס חלה על זכות הבנק וכו'). ועיי"ש שכתב ומה שהקונים לא יכניסו שם צלמים ותמונות ודאי עדיף מלמכור לאלו המכניסים. אבל גם זה נחשב דבר מאוס כמו הד' דברים. ורק מטעמים שביארתי יכולים למכור. וג"כ אין להתיר אלא בשביל צורך הגדול הזה. ע"כ.

ולכאו' יש להעיר בזה מכעין מש"כ החת"ס בתשו' (או"ח ס"ס לא) שאפילו אם נאמר שמעיקר הדין מותר למכור בית כנסת שאין מתפללים בו וכמש"כ המג"א הנ"ל, מ"מ יש לאסור למוכרו משום חילול ה', כיון שאומות העולם מקפידים לכבד מקום המיועד לתפילתם, וכמש"כ המג"א סי' רמד בדין בנין בשבת ע"י עכו"ם. ע"כ. ובשו"ת יבי"א ח"ז (סי' כד אות ד) מנה כמה אחרונים שהסכימו לזה. ואע"פ ששוב הביא כמה אחרונים שחלקו על החת"ס ושבשו"ת מהרש"ג כתב שבמכירה ע"פ ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר גם החת"ס יודה להקל, עיי"ש, מ"מ בנידון דידן והאג"מ שבית ה' יהפוך ח"ו לבית תיפלת עובדי עבודה זרה, שפחה כי תירש גבירתה, אף שאין מכניסין שם צלמים, אפשר וכן מסתבר דכו"ע יודו לאסור לפי שאין לך חילול ה' גדול מזה שיהו הכל מצביעין ואומרין איכה היתה וכו', והרי זה להם כעדות לעילוי ונצחון יראתם.

אשר ע"כ נראה לענ"ד שאם יכולים למכור בפחות משוויו לאחרים אשר לא יעשוהו בית תיפלת עובדי ע"ז, ימכרוהו בפחות אע"פ שזקוקים למעות לצרכי מצוה. שחסרון מעות המצוה עדיף מחילול שם שמים. ואם אין קונה אפילו בפחות משוויו מלבד אותם החפצים בו לעשותו בית תיפלתם, אם הוא במקום הנשמר עדיף שינעלוהו היטב וישאר במעלתו עד אשר יימצא קונה. ואם נמצא במקום שעלולים לפורצו ולהופכו למאורת פריצים וסמים, וכפי השמועה שהגיעה שיש לחשוש לזה, ילחימו דלתותיו ואפי' יאטמו פתחיו בלבנים עד אשר יימצא קונה. שטוב לה לגבירה שתשב כאבלה מאשר יחללוה זרים, עד יראה ה' בעוני עמו ויתקיים בנו אשר הובטחנו (מגילה כט.) עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל בב"א. הנלע"ד כתבתי והי"ת יאיר עינינו בתורתו לבל נכשל בדבר הלכה אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה