חלק אורח חיים · סימן א
אכילת בן תורה בבהכנ"ס ובבהמ"ד שאינו לומד בו
נשאלתי מאברך הלומד בכולל הנמצא בבית מדרש שרבים בו הלומדים, והוצרך לסעוד בשעות הלימוד, ובוש לאכול בפני הרבים. האם מותר הוא לאכול ולשתות בבית מדרש סמוך אף על פי שאינו לומד שם. וכן יש לברר הדין בבן תורה הנקלע למקום שאין לו היכן לסעוד, האם מותר הוא לאכול ולשתות בבית כנסת או בבית מדרש.
תשובה: בגמ' מגילה (כח.) ת"ר בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש. אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכו'. אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין. דאמר ר' יהושע בן לוי מאי בי רבנן, ביתא דרבנן. ע"כ. ופירש"י מאי בי רבנן למה קורין בתי מדרשות בי רבנן לפי שביתם הוא לכל דבר. ע"כ. והנה אע"פ שנקט רש"י שביתם הוא "לכל דבר", וכפשט משמעות הברייתא בחמה ‘מפני החמה', בגמ' שם משמע לכאו' דשלא לצורך לימודם אף תלמידי חכמים אסורים להיכנס כדי להסתתר מהחמה ומהגשמים. דאיתא התם, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא, אתא זילחא דמיטרא, עיילי לבי כנישתא. אמרו האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא. ע"כ. ומבואר דשלא לצורך לימודם לא היו נכנסים. ומה שאמר רבא על הברייתא "חכמים ותלמידיהם מותרים", היינו שמותרים להיכנס מפני החמה והגשמים המפריעים לצילותא דשמעתא.
אולם בירושלמי פ"ג דמגילה (הלכה ג) איתא, ר' יהושע בן לוי אמר בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם (לצורך חכמים ותלמידיהם הם עשויין מתחילתן. לפיכך הן מותרין להשתמש בהן. קרבן העדה) רבי אמי מפקיד לספריא (מצווה את מלמד התינוקות), אי אתא בר נש גביכון מלכלך באורייתא (כמו מלחלח, שיש בו לחלוחית תורה) תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי. (תהיו מקבלים אותו ואת חמורו וכליו בבית המדרש ולא תאמרו אסור לנהוג מנהג ביזיון בביהמ"ד. שכיון שיש בו קצת תורה הרי הוא כתלמיד חכם) ע"כ. ומדנקט ליה ולחמריה וכו' משמע דמיירי באורח הבא מן הדרך, ומשמע בפשטות שמותר לארח את מי שיש בו קצת תורה בביהמ"ד אפילו שלא לצורך הלימוד, אלא כיון שיש לו צורך בזה שרי.
ב. והנה בהגהות אשרי (פ"ד דמגילה סימן ז) כתב על מש"כ הרא"ש (שם) דהא דאמרינן בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין, אין לפרש דמותר לנהוג בהן קלות ראש בישובן, דהא אמרינן בתר הכי דרבינא ורב אדא בר אהבה לא הוו עיילי לבי כנישתא משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעיא צילותא וכו' אלא קאי אבית כנסת שחרב. וכתב ע"ז בהגהות אשרי "אבל באור זרוע כתוב דאינהו מחמירין אנפשייהו הוו אע"פ שהיה מותר אפילו בישובן". ע"כ. ולדברי האור זרוע יש לומר דהבבלי לא פליג אירושלמי, דלעולם אף לבבלי החכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות וכדו' בביהכנ"ס ובבהמ"ד כל שיש צורך בכך, ורבינא ורב אדא שלא נכנסו מפני המטר אינו אלא משום חומרא שהחמירו על עצמם. אבל מהרא"ש מוכח שסובר דמעיקר הדין היו אסורים להיכנס שהרי למד מעובדא דרבינא ורב אדא דבישובן אפילו בבבל אסורין.
וכן משמע דעת הר"ן שכתב (פ"ג דמגילה ט. ד"ה רבינא) אעובדא דרבינא ורב אדא "ואע"ג דבתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויות הני מילי בשעת הדחק, וכאן לא היה דוחק כל כך. ואע"ג דאמרינן חכמים ותלמידיהם מותרים, משמע לי דהיינו בבית המדרש לפי שעומדין שם כל היום כדאמרינן מאי בי רבנן, ביתא דרבנן. אבל בית הכנסת לא". ע"כ. ומבואר שסובר דמעיקר הדין היו אסורים להיכנס.
ומ"מ מוכח דסבירא ליה להר"ן דבבית המדרש מותרים החכמים ותלמידיהם אפילו באופן שאין דוחק כל כך. שהרי לאחר שחילק בין שעת הדחק לבין היכא שאין דוחק כל כך חזר והקשה מדאמרינן חכמים ותלמידיהם מותרים להיכנס בחמה מפני החמה, ור"ל דאם כן אע"פ שלא היה דוחק כל כך אמאי לא נכנסו, ותירץ לחלק בין בית הכנסת דאסור היכא שאין דוחק כל כך לבין בית המדרש דשרי אפילו בכהאי גוונא. הרי שסובר שכל שיש קצת צורך וכגון זילחא דמיטרא מותרים החכמים ותלמידיהם להיכנס לבית המדרש ואפילו שלא לצורך לימודם (והוא הדין אם בית המדרש הוא גם בית כנסת. שהרי קדושת ביהמ"ד חמורה מקדושת ביהכנ"ס. אלא שהותר להם ‘לפי שעומדין שם כל היום'. ומש"כ אבל בית כנסת לא, היינו בית כנסת שאינו בית מדרש) ולפ"ז שפיר מיושבים דברי הבבלי עם הירושלמי שהתיר לאורח תלמיד חכם להתארח בביהמ"ד אע"פ שאינו לצורך לימודו. וכן מבואר בהרמב"ן בחי' (מגילה כו: ד"ה והא. והובאו דבריו בר"ן שם) שכתב "וכן חכמים ותלמידיהם מותרין ליהנות בהם בכל מקום, והוא שהוצרכו להם. כגון שהיה מקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול בבית הכנסת. אבל שלא במקום הדחק ושאפשר וקא מכוין אסור. דאי לא תימא הכי רבינא ורב אדא דתלמידי חכמים נינהו לישתרו משום מיטרא. ובירושלמי רבי אמי מפקד לספרא וכו' כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום מותר". עכ"ל. הרי שהביא דברי הירושלמי לסייע לפירושו בבבלי, ולא פליגי.
ג. והרמב"ם (פי"א מתפילה ה"ו) כתב "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון וכו' ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן וכו'. וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק". ע"כ. ובכסף משנה שם לאחר שהביא דברי רבא שחכמים ותלמידיהם מותרים משום דמאי בי רבנן ביתא דרבנן, כתב "כלומר בית המדרש היו קוראים בי רבנן וכיון דבבית המדרש שרי כל שכן בבית הכנסת. ובתר הכי אמרינן דרבינא ורב אדא בר מתנא הוו קיימי ושיילי שאילתא מרבא וכו' והרי רבא הוא דקאמר חכמים ותלמידיהם מותרין, והיכי קאמר הכא דאי לאו משום דשמעתא בעא צילותא לא הוו עיילי. אלא ודאי כי קאמר דמותרין היינו בשעת הדחק, ואז מותרים אפילו לאכול ולשתות בהם, אבל שלא בשעת הדחק אפילו חכמים ותלמידיהם אסורים. וכעובדא דזילחא דמיטרא דאי לאו שמעתא לא הוי עיילי, שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים, שהרבה בני אדם הולכים בשוק בעת הגשמים. אבל אם היה מקום דחוק לתלמידים ואין להם מקום לאכול ולשתות ולישן מותר. כן נראה לי". עכ"ל הכס"מ. וכ"כ בקצרה בבית יוסף סי' קנ"א. ומבואר שמפרש מדנפשיה דעת הרמב"ם כמש"כ הרמב"ן הנ"ל דזילחא דמיטרא אינו חשיב דוחק ולפיכך אסורים היו להכנס לביהכנ"ס ולעולם בשעת הדחק מותרים להיכנס בין לבית המדרש ובין לבית הכנסת וכמו שכתב הרמב"ם להדיא בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרים וכו' הרי דאכולא קאי. (אמנם מדברי הרמב"ן משמע שלא התיר בשעת הדחק אלא בבתי כנסיות שבבבל לפי שעל תנאי הן עשויות (עיי"ש כל דבריו) וכן הוא בר"ן בדעת הרמב"ן להדיא, שלאחר שכתב הרמב"ן שתלמידי חכמים מותרין לאכול בשעת הדחק כתב "ואע"פ שלכל הדברים הללו מועיל תנאי לבתי כנסיות שבבבל, אין תנאי שלהם כלום לענין קלות ראש וחשבונות". ע"כ. ועי' ט"ז סי' קנא סק"א ואליהו רבה שם סק"ב. אבל מהרמב"ם מוכח שמתיר לאכול בשעת הדחק בכל בית כנסת ואפילו בלא תנאי). והנה אע"פ שנקט הכס"מ דוגמא לשעת הדחק כגון שהיה מקום דחוק לתלמידים וכו' שהוא אופן של צורך לימוד, מ"מ ממש"כ בעובדא דזילחא דמיטרא "שלא היה שם דוחק שילכו עד ביתם בגשמים שהרבה בני אדם וכו'", מוכח דבשעת הדחק מותרים הת"ח לאכול ולשתות בביהכנ"ס ואפילו שלא לצורך לימודם. דטעמא שהיו אסורים להיכנס לביהכנ"ס מפני הגשמים היינו משום שגשמים לא חשיבי דוחק, הא אילו חשיבי דוחק היו מותרים להכנס מפני הגשמים אע"פ שאינו לצורך לימודם.
ד. והטור (ריש סי' קנא) כתב "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן וכו' ותלמידי חכמים מותרין לאכול ולשתות בהן". ע"כ. ולא כתב שמותרין מדוחק. אבל בבית יוסף שם הוכיח ממש"כ הטור בסמוך שאף הוא לא התיר אלא במקום הדחק. עיי"ש. אולם הב"ח שם כתב שמהרי"ף והרא"ש שכתבו בסתם מאי בי רבנן ביתא דרבנן ולא כתבו דזהו מדוחק דוקא, משמע שמתירים אפילו שלא מדוחק, וכן הוא דעת הטור שהתיר בסתם ולא חילק, אבל הרמב"ם לא התיר אלא מדוחק, ואין טעמו כמו שכתב הבית יוסף דיליף מהא דזילחא דמיטרא, דזה אפשר לדחות דאינהו מחמרי אנפשייהו וכמש"כ בהגהות אשר"י, ועוד גשמים הוי דוחק, אלא נראה לחלק בין גשמים דאסור אפי' לת"ח אע"ג דהוי דוחק, ובין אכילה ושתיה דשרי להרמב"ם מדוחק. והטעם דמפני הגשמים או מפני החמה הוי זילותא טפי, שכיון שאינו תשמיש לצורך הת"ח אלא הצלה והגנה שלא יצטער איכא קלות ראש גמור. ואכילה ושתיה לא שרי אלא מדוחק דסו"ס אית ביה נמי קלות ראש. ושאר צרכים שרי אפי' שלא מדוחק, דלהכי קרי להו ביתא דרבנן. ונמצא שלהרמב"ם אכילה ושתיה שרי לת"ח מדוחק ושאר צרכים אפילו שלא מדוחק, ולהרי"ף והרא"ש והטור גם אכילה ושתיה שרי לת"ח אפילו שלא מדוחק, ומפני הגשמים והחמה לכו"ע אסור וכדחזינן בההוא רבנן דלא התירו אלא משום דשמעתא בעיא צילותא. עכת"ד הב"ח.
ה. ובש"ע (סי' קנא סעיף א) כתב כלשון הרמב"ם "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק". ע"כ. ובודאי כוונתו כמו שכתב בכסף משנה ובבית יוסף בדעת הרמב"ם שבשעת הדחק דקאמר היינו אפי' שעת הדחק שלהם ולא רק שעת הדחק של לימודם. אולם שעת הדחק הוא הכרח ממש ולא לנוחות בעלמא, שהרי זילחא דמיטרא לא חשיב שעת הדחק שילכו עד ביתם בגשמים. והרמ"א שם כתב "ויש אומרים דבבית המדרש אפילו שלא מדוחק שרי". ע"כ. וכוונתו לשיטת הר"ן הנ"ל שפירש דהא דלא נכנסו רבא ורבינא ורב אדא מפני הגשמים, הוא משום שהיה ביהכנ"ס, והא דאמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרים היינו דוקא בביהמ"ד. ונמצא לפי זה שתלמיד חכם המגיע לעיר ואין לו היכן לאכול וללון, מותר לאכול וללון בביהכנ"ס וכ"ש בביהמ"ד דהוי מקום הדחק אע"פ שאינו לצורך לימודו ושרי גם להשו"ע וכדאיתא בירושלמי. וכל שכן בנידון השאלה שרוצה לאכול בביהמ"ד הסמוך ולשוב ללימודו, דהוי צורך הלימוד ושרי.
ו. ובמגן אברהם (סי' קנא ס"ק ב) לאחר שהביא מש"כ הבית יוסף כתב "ולי נראה דדוקא אכילה ושתיה שרי בבית הכנסת משום דלומדים בבית הכנסת, וכל שכן בבית המדרש, ולכן מותרין לאכול ולשתות שם. דאם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם. אבל אם אין לומדים בבית הכנסת אסורים לאכול ולשתות שם וכמו שכתב הר"ן. דאטו תלמיד חכם אינו מוזהר על מורא מקדש. וזהו שכתב הרמב"ם מותרין לאכול ולשתות מדוחק. וכן משמע בסעיף ד'. וכן משמע ברמב"ם וז"ל ‘בית הכנסת אין אוכלין וכו' וחכמים ותלמידיהם מותרים. ואין נכנסין בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים'. משמע דזה אפילו לתלמיד חכם אסור, ואכילה ושתיה שרי לת"ח כפשטא. וכן הוא בירושלמי שת"ח מותר להתאכסן בביהכנ"ס. וכן משמע בטור שכתב ות"ח מותרים לאכול ולשתות משמע דאינך מילי אסור וכו' ואם כן ליכא מחלוקת כלל". עכ"ל המג"א. והיינו שמפרש שמה שכתב הרמב"ם מותרין לאכול ולשתות מדוחק, לאכול ולשתות דוקא הוא. ואין הכוונה שמותרין לאכול רק באופן שיש דוחק וכגון שאין להם היכן לאכול, אלא עצם לימודם בבית הכנסת מתירן לאכול שם דזהו גופא חשיב דוחק כדי שלא יתבטלו מלימודם. ובזה מיישב דכל הני קמאי דלעיל לא פליגי. שהטור שלא כתב "מדוחק" היינו משום שאין תנאי נוסף שיהיה דוחק אלא זהו גופא שלומדים שם הוי דוחק. והר"ן שאסר בבית הכנסת שלא מדוחק כוונתו כשאינם לומדים שם. דזהו שלא מדוחק. ומ"מ נראה שאף להמגן אברהם בנידון דידן מותר לאכול בבית כנסת אחר אע"פ שאינו לומד שם. דזיל בתר טעמא דחשיב דוחק כדי שלא יתבטל מלימודו עד שילך לביתו ויאכל וישוב, והכא נמי אם לא יאכל בביהכנ"ס האחר יתבטל מלימודו עד שילך לביתו וישוב. ואין לומר שלא הותר אלא באופן שכבר נמצא בביהכנ"ס ולומד שם והוצרך לאכול אבל לא התירוהו להיכנס בתחילה לביהכנ"ס אחר על דעת לאכול שם אע"פ שהוא לצורך לימודו. שהרי מקור הר"ן דשלא מדוחק אסור (ולהמג"א היינו כשאינו לומד שם) הוא בעובדא דרבינא ורב אדא דאי לאו דמשום דשמעתא בעא צילותא לא היו נכנסים לביהכנ"ס מחמת הגשמים, והתם חזינן שנכנסו להסתתר מפני הגשמים לצורך לימודם אע"פ שתחילת לימודם היה במקום אחר. וכ"ש בנידון דידן שתחילת לימודו היה בבית כנסת וכבר הותר לאכול בבית השי"ת אלא שאוכל בבית אחר של השי"ת. ואף שכאן נכנס הוא לאכול ולא ללמוד, מ"מ צורך הלימוד הוא.
ולא הוצרכנו לראיה זו אלא להתיר להמג"א אף בבית כנסת אחר. אבל בנידון השאלה שהמקום האחר הוא בית מדרש בלא"ה מותר להמג"א. שהרי כתב דליכא מחלוקת כלל בין הראשונים, והר"ן כתב לחלק בין בית כנסת דאסור שלא מדוחק ובין בית מדרש דשרי אף שלא מדוחק כל כך, והיינו שלכל צורך שרי אע"פ שאינו צורך למודם וכמפני הגשמים דמיירי ביה הר"ן.
ז. וחכם אחד ביקש לאסור בנידון השאלה ע"פ מש"כ במשנב"ר (סי' קנא ס"ק ז) בשם המגן אברהם דלאנשים הלומדים "שם" בקביעות לעולם שעת הדחק הוא דאם יצטרך לילך ולאכול בביתו בודאי יתבטל מלימודו אבל אם אין לומדים בבית הכנסת ובבית המדרש בודאי אסורים לאכול ולשתות שם. עכ"ל. והרי שלא התיר לאכול ולשתות בביהכנ"ס ובבהמ"ד אלא לאנשים הלומדים "שם". ומלבד שדקדוקו אינו מוכרח, כבר נתבאר ממקור הדברים דאף להמג"א שרי. ומה גם דאנן אזלינן בתר שיפולי דגלימיה דמרן השו"ע ולדידיה החכמים ותלמידיהם מותרים לאכול בבית הכנסת ובבית המדרש מחמת כל דוחק ואע"פ שאינו לצורך לימודם וכ"ש בניד"ד.
שו"ר בכף החיים (ס"ק יג) שהביא מש"כ הרמב"ם להשוות דין ביהמ"ד וביהכנ"ס ושהר"ן מיקל בביהמ"ד וכדעת הר"ן פסקו הרמ"א והב"ח והלבוש והנו"ב והא"ר. ואח"כ כתב וז"ל, "ונראה כיון דדעת האחרונים להקל אף בשלא בשעת הדחק, אע"ג דמרן ז"ל סבירא ליה דאף בבית המדרש ולתלמיד חכם אין להתיר לאכול ולשתות בהם כי אם מדוחק, כיון דיש מפרשים גם לשון מדוחק הוא כדי שלא יתבטלו מלימודם וכמו שאכתוב לקמן, על כן יש להקל להתלמידי חכמים לאכול ולשתות בבית המדרש אם נצרכים לכך כדי שלא יתבטלו מלימודם אבל לא לשאר דברים. ובבית הכנסת אין להתיר אפילו לאכול ולשתות כי אם לצורך גדול, וגם כדי שלא יתבטלו מלימודם". עכ"ל. ומשמע שפירש דעת מרן ז"ל לאסור אכילה ושתיה אפילו לצורך הלימוד ואפי' בביהמ"ד. ורק שלדינא נסתמך על המפרשים דכדי שלא יתבטלו מלימודם הוא ג"כ דוחק, ובצירוף המתירים אף שלא מדוחק, היקל בביהמ"ד לצורך הלימוד והחמיר בביהכנ"ס. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי בכס"מ ובב"י כתב מרן ז"ל דגשמים לא חשיבי דוחק כיון שרבים הולכים בגשמים. ומשמע שאילו היה דרך הב"א להמנע, היה חשיב דוחק ושרי לת"ח אע"פ שאינו הכרח גמור ואינו לצורך הלימוד. והואיל ועל מש"כ בשו"ע בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן וכו' קאי מש"כ בסוף שהחכמים ותלמידים מותרים לאכול ולשתות בהם מדוחק, נמצא שדעת מרן ז"ל להתיר גם בבתי כנסיות מדוחק. ומדוחק היינו אפילו שלא לצורך הלימוד וכנ"ל, אבל לצורך הלימוד פשיטא דשרי וכדמוכח מהא דנכנסו לביהכנ"ס מפני הגשמים משום דשמעתא בעיא צילותא.
בסיכום: בן תורה שנקלע למקום שאין לו שם מקום לסעוד, מותר הוא לאכול ולשתות בבית כנסת או בבית מדרש. שכיון שהוא מקום הדחק אע"פ שאינו צורך לימודו, מותר. ואין צריך לענין זה שיהיה ת"ח חשוב אלא די בכל לומד תורה וכלשון הגמ' חכמים ו"תלמידיהם" מותרים. וכל שכן שהלומד בבית המדרש ובוש לסעוד בפני הרבים מותר לאכול ולשתות בבית מדרש אחר הסמוך לשם כדי שלא יצטרך להתבטל מלימודו עד שילך לביתו ויסעד וישוב. אבל אסור להיכנס לבית הכנסת או לבית המדרש מפני הגשמים שאין זה דוחק כל כך שהרי רבים הולכים בגשמים (ובזמנינו שרוב ככל אינשי דעלמא אינם הולכים בגשמים בלא שיסוככו על גופם במטריה. ומקפידים על כך הרבה עד שההולך בלא מטריה ותפסוהו גשמים מצטער הרבה, ואינו כבזמנם שהיו מורגלים בכך, אפשר דחשיב דוחק. ועכ"פ בגשמי זעף נראה שיש להקל לבן תורה להסתתר בביהכנ"ס ובביהמ"ד. מיהו הני מילי בביהכנ"ס ובביהמ"ד גופם, אבל בפרוזדור שלפני בית הכנסת בלא"ה שרי לכל). ולבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, הנה דעת הרמ"א לחלק בין בית הכנסת שהדין כנ"ל ובין בית המדרש שאפילו שלא מדוחק כל שיש צורך שרי. ועי' במה שנתבאר לעיל בדעת המג"א ס"ק יב. וע"ע במשנב"ר ס"ק ט ובשעה"צ שם ס"ק יב. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עינינו בתורתו, אמן.