נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק תשיעי
ע"ב, המוכר את שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, ומבואר בגמ' דיש גם איסור עשה על המוכר, ומבואר עוד דאסור להמוכר להרצות מעות ללוקח שיתרצה לזה, ומבואר עוד דהלוקח ג"כ עובר בעשה אם נתרצה לגאולה, מטעם דכתיב שנים תקנה, והנה לשון הרמב"ם משמע שרק המוכר עובר בעשה, והוא מדלא כתב בהלכות שמיטה ויובל פרי"א ה"ט דהלוקח ג"כ עובר בעשה, רק כתב ואפילו רצה הלוקח אסור, דלשון זה משמע שהאיסור הוא על המוכר, וכן נוטה לזה לשון הרא"ש הובא בשיט"מ הכא.
והנה יש לעיין היאך הדין במתנה אם הלוקח נותן השדה במתנה להמוכר קודם כלות השתי שנים, דאפשר דרק אם בתורת גאולה אסרה תודה, משא"כ במתנה, או"ד דהכוונה שרצון התורה שתהיה ביד הלוקח שתי שנים, ולהכי גם במתנה אסור, ולא מצאתי למי שהעיר בזה, וצ"ע.
עוד מסופקני היאך הדין בשעבר המוכר וגאל מקודם לשתי שנים אם מהני, ואם אמרינן דזה תליא בפלוגתא דאביי ורבא לפי מה שמבואר בתמורה ד' דנם באיסור עשה פליגי, דלרבא לא מהני, ולאביי מהני, אבל לפי"ז תקשה מדוע לא קאמר הש"ס שם דאיכא בינייהו בין אביי לרבא לדין זה דגואל השדה בפחות משתי שנים דלרבא לא מהני ולאביי מהני.
והנה אפשר לומר דזה תליא בספיקא אם המוכר צריך לעשות קנין מחדש בשגואל השדה מיד הלוקח ככלות השתי שנים, והיינו דזה פשיטא דהגאולה בעצמותה נחשבת לקנין, והיינו קנין כסף, אבל יש לומר דכל זה הוא מפני שאין הלוקח מתרצה בלא כסף, אבל לא בא מצד קנין, ונפק"מ כשמתרצה הלוקח להחזיר בלא כסף, בזה יש לחקור אם המוכר צריך קנין, ומצאתי במנח"ח שנחית לזה, אבל לא נחית להנפק"מ שכתבנו.
אמנם אם נחליט דלא בעי קנין מחדש, א"כ לא בעינן חלות הקנין, ובזה לא שייך להא דאי עביד לא מהני, דע"כ כל עיקר הענין דאעל"מ לא נאמר רק בשצריכין להחלות, וא"כ לפי"ז הכא בדיעבד מהני לכו"ע, ומדלא נחתו הראשונים לזה לענין דיעבד, וגם מדלא נחית הסוגיא הכא בערכין אם הדרי זביני כמו שמדייק הש"ס לענין זביני ביובל עצמה, ע"כ מוכח דבזה לכו"ע לא הדרי זביני, וא"ב מוכח דלא בעי קנין מחדש, וע"כ הטעם משום דזכות מוכר על השדה, וממילא גם אם גואל באיסור בתוך השתי שנים לא בעינן חלות הקנין.
גמ', אתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויוצאה, ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר, הנה זה לא מצד איסור דהרי לא מצינו בזה איסור, רק מפני שיובל מפקיע, ואעפ"י שילפינן מק"ו שאין בזה חלות המכירה, אבל הוא לא מצד איסור אלא הוא דבר שאין בו חלות, והנה יש לעיין דהלא קיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים, ומדוע לא נימא דבאופן שאמרו המוכר והלוקח שאינם רוצים בהפקעה דיובל מדוע אינו חל המכירה, וע"כ דהוי כמו שמוכר ע"מ שאין היובל מפקיע דכתב הנמוק"י דלא מהני מטעם דהתורה אמרה כי לי הארץ ולא מהני מכירה דלצמיתות, וה"נ אם התנו שתהיה חלות המכירה הרי"ז כאילו התנו שלא תהא היובל מפקיע, כי זהו נגד התורה שאמרה לא תמכר לצמיתות, והרי"ז בנדר מוכר דבר שאינו שלו.
מה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ולכאורה אפשר לומר דכיון דאמרינן לעיל דיובל הוא בתחילתו, א"כ דלמא דוקא בשעה ראשונה דיובל מפקיע, אבל לא כל השנה כולה, וא"כ איכא נפק"מ בשדה שמכר ביובל עצמה, וע"כ דמוסכם לחז"ל דכל השנה דיובל יש הפקעה.
התם נחית לאכילה, הכא לא נחית לאכילה, והנה לכאורה מדוע הכא לא נחית לאכילה, הלא אחד היובל יאכל השני תבואות, ונראה דהכוונה שהשני תבואות הכוונה שיאכל מיד, ואם אינו אוכל מצד עצמו זה לא הוי עיכובא, כיון שעכ"פ ראוי לאכילה, אבל באופן שקנה השדה אשר עתה אינה ראויה לאכילה כמו הכא שקונה בשנת היובל עצמה, ליתא בזה הדין דשני תבואות שיתחייב ליתן לו שני תבואות שהם שתי שנים אחר היובל, וכן משמע מפירש"י, וכל זה הוא לרב דסבר מכורה ויוצאה, אבל לשמואל לא שייך זה כיון דסבר דאינה מכורה כלל, אבל יש נפק"מ גם לשמואל בשקנה סמוך ליובל שעה אחת, אשר בשעה הזאת נתפס המקח, וכשיבוא יובל תיכף תצא השדה להמוכר, דבזה נ"כ ע"כ איכא למימר סברא זו דלא נחית לאכילה, ואין לו להלוקח תביעה של שתי שנים אחר היובל, וא"כ לפי"ז אעפ"י שהרמב"ם פוסק כשמואל מ"מ היה לו לכתוב זה דבעינן התנאי שיהיה נחית לאכילה, מפני שיש נפק"מ לדידן נ"כ כמו שכתבנו.
והנה אפשר לומר דכיון דכתב הרמב"ם בפרי"א משמיטה ויובל הי"ד במכרה שנה אחת לפני היובל הרי הלוקח אוכל אותה שנה שנייה אחר היובל, יעוי"ש. משמע מזה דדוקא באופן זה שהחזיק שנה אחת של תבואה, ומשמע ממילא דמשא"כ בשלא החזיק שנה אחת קודם היובל דאין לו שום השלמה אחד היובל, (והנה זאת למודעי, דע"כ הא דשנה אחת לפני היובל ע"כ הכוונה שתי שנים לפני היובל משום דשנה שקודם היובל היא שמיטה, וע"כ הכוונה שנה שלפני השמיטה משום דשמיטה אינה עולה למנין כדתנן במשנה) אבל אין מספיק דמדוע השמיט הרמב"ם דין הסוגיא דמשמיע לנו חידוש אליבא דרב, אשר זה החידוש איכא גם לדידן, וצ"ע.
והנה ראיתי להגאון מלבי"ם בביאורו על הספרא כתב שאם מכד השדה לפני ר"ה של שביעית שקודם יובל והיא מלאה פירות שבזה הרי נחית לאכילה, וצריך להשלים שתי שנים אחר היובל, יעוי"ש. וכוונתו שכיון שנחית לאכילה מטעם דמצא פירות בשדהו, אבל נראה דזה לא נקרא נחית לאכילה, מטעם שזה לא נחשב בחשבון של השתי שנים כמבואר לקמן ל' שדרשו שלפעמים אוכל שלש תבואות בשתי שנים, אבל העיקר הוא השתי שנים, ואכילת הפירות האלו אינם בכלל השתי שנים, והיינו דאכילה זו חוץ לחשבון השנים, והכא ע"כ הביאור נחית לאכילה, היינו לחשבון השתי שנים, וכמו שמשמע בפירש"י בד"ה נחית לאכילה, וממילא אם נחליט דבקונה שדה שעה אחת קודם היובל אין לו השתי שנים לאחר היובל, מסתברא שגם בשמצא תבואה לאכילה ג"כ אין לו שתי שנים אחר היובל.
א דף ל', משנה, מכרה לראשון במנה, ומכר ראשון לשני במאתים וכו', מזה יש להוכיח דהשוכר יכול להשכיר שכירותו לאחר על משך זמן השכירות, דהרי המכירה דהכא בזמן שיובל נוהג אינה אלא כשכירות, דהרי אינה מכורה אלא עד היובל, והרי"ז כשכירות, ומכל זה הקונה הראשון שהוא באמת שוכר, יכול למכור לאחד, והיינו שמשכיר לאחר, וכן מפורש להדיא בהגהות מיימוניות בפר"ה משכירות, ומוכיח שם דע"כ לא מיירי שהבעלים נתנו לו רשות, יעוי"ש, והנה לפי"ז תמוהין דברי הראב"ד שכתב שם בהשגה על מה שכתב הרמב"ם שלא אמרו חכמים אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין מטעם שהרי אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, אבל לא בקרקעות, וכתב על זה הראב"ד שגם בבית יש שמחריבים הבית בדידתם, יעוי"ש. והנה לדברי הראב"ד שגם בבית יש קפידא, וכן סברי עוד ראשונים שכתב הרמב"ם שם, ועי' בטור, ומסתמא ה"ה קרקעות שייך קפידא דלפעמים אדם מכסיף הקרקע, ואפילו אם אמרינן דבבית שייך יותר קלקול משבשדה, וכמו שנחית לזה מרן בכס"מ בפרכ"נ ממכירה ה"ז, אבל אין זה בהחלט, ועוד דע"כ דין זה דמשנתינו גם בבית שייכה היינו בית שאינה בעוד שיש לה חומה, דג"כ חוזרת ביובל.
ב ונראה דשאני שכירות דהכא משכירות דעלמא, והוא דהנה הכא במוכר קרקע או בית בשעה שהיובל נוהג דאין להבעלים זכות מכירה בגוף הדבר, דהרי אין לו בעצם הדבר רק קנין פירות כיון דלא יכול למכור, וממילא כשמכר לאחד, זכה האחר בכל הזכותים שיש להמוכר, ואיזה זכות יש להמוכר כיון שאין יכול למכור, וע"כ דאין לו אלא זכות מכירה כזה שהיא שכירות, וכיון שכן שפיר יכול האחר הזה שהוא הקונה למכור לשני ג"כ, ואין המוכר יכול לעכב עליו, כי הלא אין להמוכר הראשון יותר זכות, ואם בשביל דהדרא אליו ביובל, הנה הלא זכות זה נ"כ לא חוי זכות של קנין הנוף דכיון דליתא במכירה ממילא לא הוי יותר משכירות גרידא, וא"כ אין לומר להקונה שקנה ממנו שאין רצונו שיתן שדהו לאחד, דהרי אין לו זכות בהשדה יותר מזה הקונה שקנה ממנו, אבל במשכיר בית או שדה בזמן שאין היובל נוהג, והבעלים הם בעלים גמורים בקנין הנוף של השדה שיכולים למכור לעולם ולקבל דמים עבוד מכירה עולמית, הנה בזה שפיר יכול המשכיר לומר להשוכר שאינו רוצה שישכיר לאחר מטעם אין רצונו שיהא בפקדונו שיהא ביד אחד, וזהו סברת הראב"ד בכדי שלא תקשה עליו ממשנה זו.
ג עוד נראה דגם הרמב"ם ע"כ סבר דלא דמי נידון דידן לדעלמא, והוא דהרמב"ם סותר את דבדיו דבהל' שכירות פוסק דבקרקע לא שייך לומר אין רצוני וכו', ובהל' מכירה פרכ"ג ה"ח כתב שם בקרקע דאין השוכר רשאי להשכיר, ועמד מרן על זה, וכתב דאפשר דלדעת הסוברים כן כתב, אבל מסיים צ"ע, אבל לדעתי נראה כי הנה הרמב"ם בה' שכירות כתב בטעמא דמילתא מדוע בקרקע לא אמרינן אין רצוני וכו', משום שהרי בעלה עמה, יעוי"ש. ולכאורה אטו מילתא פסיקתא שתמיד בעלה עמה, אבל הדברים נכונים דכיון שיש להבעלים זכות מכירה בטח ישגיח תמיד על זה, והרי"ז כאילו הבעלים שם תמיד, ודוקא במטלטלין לא שייך הא דבעלים עמה, אבל ע"כ כל זה דוקא באופן שהבעלים מחשבין להוציא מזה מעות, וזהו ע"י מכירה דלחלוטין, ובטח ישגיח תמיד על השדה שלא תוכחש, ולפי"ז לפעמים שהבעלים נוסעים מזה, וממילא תשאר השדה בלא בעלים, דאז חיישי הבעלים שלא תוכחש השדה כשישכיר לאחר דבזה יש קפידא, וזהו שכתב הרמב"ם בהל' שכירות שיש הבדל בין קונה שדה לזמן לבין שוכר שדה לזמן, דבקונה לזמן ע"כ נתן להלוקח יתרון כח שיכול גם להשכיר, אבל בשוכר לזמן לא נתן לו כח להשכיר מטעם הטענה שאין רצונו וכו', והוא באופן שהבעלים נוסעים מזה שאז דוקא רק לו להשוכר הזה נתן שדהו, אבל לא לאחר, והנה כל זה שייך בשדה כזה שיש להבעלים זכות לעשות רמים ע"י מכירה, משא"כ ביובל שאין לו זכות דמים וגם להבעלים אין לו רק פירות לא יכול לומר אין רצוני וכו'.
ד והנה לפי מה שביארנו נראה לומר מילתא חדתא והוא דלכאורה קשה מדוע השמיט הרמב"ם הא דאיתא בירושלמי פר"ד דגיטין דהקונה שדה ביובל אסור לחפור בה בורות שיחין ומערות משום דבעינן ושב לאחוזתו, יעוי"ש. ועי' מל"מ פדי"א משמיטה ויובל שהקשה מזה לדינא דמוכר שדהו לזמן קצוב דיכול לחפור בה בורות שיחין ומערות, יעוי"ש. ונראה דסבר הרמב"ם דגם הבעלים אין להם אלא קנין פירות בהאי שדה, כיון דליתא במכירה, וא"כ לא שייך ושב לאחוזתו, כיון שלא הוי בעלים על הקרקע, ואין לו אלא פירות, וא"כ כל מה שיש לו זכות מכר להקונה, והירושלמי ע"כ אליבא דר"מ דסבר בבכורות נ"ב דמתנה אינה חוזרת ביובל, וא"כ יש להבעלים זכות בהאי שדה להפקיע מיד יובל באופן שיתן השדה מתנה לאחר, ובשביל זכות זה שפיר קרינן ליה בעלים על גוף השדה, ובזה שפיר שייך לומר דבעינן ושב לאחוזתו, דהיינו בעלים, כיון שהבעלים האלו יש להם ייפוי כח מה שאין להם להקונים ממנו, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"מ, א"כ כיון שאין לבעלים שום זכות וייפוי כח יותר מהקונה, א"כ מה שייך לומר ושב לאחוזתו, ומשנתינו מוכחת נ"כ כיון דהקונה רשאי למכור לאחר אעפ"י שבאמת לא הוי יותר משכירות גרידא ואין הבעלים יכולים לעכבו מטעם אין רצונו וכו', והיינו כיון שהבעלים לא עדיפי מהקונה ממנו, וכמוש"נ.
א ע"ב ודמינהו ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן א"ד אליעזר בן יעקב אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה פטור, והנה קשה מובא דהכא משמע דאי לאו קרא דממעט ממציא את עצמו הוי אמרינן דחייב גלות באופן זה שהוציא הניזק את ראשו אחר שיצאת האבן מתחת יד המזיק, ותמוה הלא כיון דבשעת זריקה לא היה מוכן ההיזק, וא"כ הרי זה בדמיון להא דאמר רבא סנהדרין ע"ז ע"ב זרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדיי' בי' מיפסק פסקי' גירי', יעוי"ש. ואם בחיוב מיתה דבמזיד באופן זה דפסקה גידי' ופטור, וא"כ הוי סלקא אדעתי' למימר דיש חיוב גלות במעשה דשוגג, הלא חיוב גלות דבשונג הוי תמורת חיוב מיתה דבמזיד, וכיון דבאופן זה ליתא חיוב מיתה במזיד, א"כ מכש"כ דאין בזה חיוב גלות, וא"כ למה בעינן קרא ומצא למעט ממציא את עצמו, וצע"ג.
ב והנה היה נראה לומר דכוונת התורה למעט ממציא את עצמו באופן שהיה מוכן להיות ניזק גם מראש, והאבן הזה היה עומד להרגו, והנהרג מפני שהמציא את עצמו בקבלת האבן המקדים עצמו למיתה, וחידשה תודה דבאופן זה פטור מגלות, אעפ"י שלענין חיוב מיתה היה מתחייב הזורק, מטעם דעכ"פ נהרג זה מכח המזיק, מ"מ חידוש דין הוא לענין גלות דלא נתחייב בגלות באופן זו, והיינו דחידוש דין הוא בשוגג דלהקל.
ג אמנם ע"כ לא כן דעת התוס' והוא מהא דהקשו ב"ק ל"נ בדינא דראב"י מהא דזרק כלים מראש הנג והיה תחתיו כרים וכסתות ובא אחד וסילקן דפטור, ביאור הדברים לפי"ז למ"ל קרא דומצא פרט לממציא את עצמו, כיון דנם בסברא פטור, יעוי"ש. ובדברינו אין זה ענין להא דזרק כלים דשאני בדינא דראב"י שע"כ היה מוכן להזיק, ורק הניזק מפני שהמציא את עצמו קירב את עצמו לנזק.
ד והנה לכאורה יש להעיד לפי מה שכתבו התוס' ב"ק י"ז ע"ב לחלק בין זורק כלים מראש הגג ובא אחר ושברן לזורק חץ, יעוי"ש. דלפי"ז קשה מדינא דראב"י דע"כ מוכח דאזלינן בתר מעיקרא גם בזריקת החץ, והוא מהא דחזינן דדוקא מחיוב גלות פטרה אותו התורה אבל לענין חיוב מיתה חייב הזורק אלמא דאזלינן בתר מעיקרא, דאל"כ הרי זה כאילו הרג הנהרג את עצמו, והרי זה כאילו הרגו אחר, אמנם שאני הכא כיון דעכ"פ נהרג בחץ של הזורק, ואין זה ענין לדברי התוס' דשם דההיזק נעשה בחץ של אחר.
ה כתב הרא"ש בפ"ב דב"ק סי' ב' וז"ל ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתנלגל למקום אחד ונשבר אסיקנא לעיל כדבא דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא בדגל ובעד בשדה אחד והביעור היה בחצר הניזק עכ"ל, ולכאורה תמוה במה שכתב לתרץ דשאני הכא דרחמנא אמר ובערא בשדה אחד, דהיינו שאנו דנין אחרי מקום שנעשה בו הנזק, וקשה הלא אם אמרינן דאזלינן בתר מעיקרא, א"כ לא נעשה הנזק בשדה אחר, אלא בדה"ר, אבל נראה בביאור דברי הרא"ש דכיון דעיקר החיוב אמרה תורה מטעם שאין רשות להמזיק ליכנס לשם, וזהו שדייקה תודה בשדה אחר, ולכן כמו שאין רשות להמזיק להיות נכנס לשדה חבירו ולהזיק, הנה כמו כן אסור לזרוק שם אבן, נמצא דעיקר החיוב מטעם שאסור להתיז שם צרורות, וא"כ לא שייך הכא לדון מטעם דעקירה היתה ברה"ר, כיון שעיקר החיוב על ההתזה לרה"י נאמרה.
ו והנה פליגי הרש"ל והט"ז בדרסה על הכלי ברה"ר ונשברה ברה"י דרש"ל למד מדברי התוס' דחייב מטעם דהשבירה נעשית ברה"י, והט"ז פליג עליו וסבר דפטור כמבואר שם, ולכאורה דברי הרש"ל תמוה מובא, דע"כ גם להרא"ש עיקר החיוב מטעם דאין לו רשות להתיז ברה"י, אבל כשדרס על הכלי ברה"ר, והשבירה נעשית אח"כ בדה"י, בזה לא מצינו שיתחייב מטעם התבר מנא ברה"י, וכיון שעיקר ההיזק נעשה ברה"ר בפטור, וביותר אם אזלינן בתר מעיקרא, ודברי הרש"ל לשיטת הרא"ש צ"ע.
ז ונראה ליישב דברי הרש"ל דסבר דכיון דנפסק הדין בצרורות דחייב גם על כח שאין בו ממש, וא"כ כשדרס על הכלי ברה"ר ונתגלגלה לרה"י ונשברה שם הנה דל מהכא הדריסה שעל הכלי, הנה עכ"פ הטיל כחו לרה"י המביא שבירה, דהיינו שהכלי הביאה כחו כח מזיק לרה"י, וזה הביא לידי שבירה, וגם על זה חייבה תורה, אמנם זה לא שייך כשהיתה הדריסה על הכלי ברה"י ונתגלגלה לרה"ר דפשיטא דחייב דהרי לא נעשית הדריסה ברשות ההילוך, ופשיטא דחייב, וכן מבואר בדמ"א חו"מ סי' ש"צ שכתב וז"ל דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שס' משלם נזק שלם, יעוי"ש. וע"כ הביאור בזה דכיון דקיי"ל דאזלינן בתר מעיקרא, אזלינן בתר התחלת הנזק, וכוונת הרמ"א ע"כ שהיתה הדרסה בדה"י, שהוא ברשות הניזק, דבזה מיירי שם המחבר.
בדין בתר מעיקרא
א ב"ק י"ז ע"ב בעי רבא דרסה על הכלי וכו' בתר מעיקרא אזלינן וכו' וכתבו התוס' ד"ה זרק כלי מראש הגג נראה דאם זורק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב, ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק, יעוי"ש. ביאור הדברים דאע"ג דצרורות הלט"מ, מ"מ אם היה הראשון חייב נזק שלם אף באופן כשבא אחר ושבר בידים, משום דבתר מעיקרא אזלינן, א"כ מכש"כ דמהאי טעמא יש לחייב נזק שלם כששבר הוא עצמו, ומדחזינן שאמרה תורה בצרורות חצי נזק, ע"כ דאזלינן בתר גמר הנזק, עי' במהרש"א מה"ב.
ב והנה בעיקר דברי התוס' שמחלקים בין זורק כלי לזורק חץ נראה דהעיקר בזה דבזורק כלי אף שהנזק הוא בכח, ולא יצא בפועל עדיין, אמנם כיון שהנזק הוכן בגוף החפץ הרי זה כאילו יצא הנזק לפועל, ולהכי אף כשבא אחר ועשה הנזק אין במעשה אחרון כלום, כיון שכבר הוכן הנזק בגוף הכלי, אמנם באופן שזרק חץ אעפ"י שישנו לההיזק בכח, אבל כיון שלא הוכן הנזק בגוף החפץ, להכי לא קרינן לההיזק הזה שעדיין הוא בכח להיות דינו כאילו יצא ההיזק גם לפועל, והיינו כיון דעכ"פ לא הוכן ההיזק בגוף החפץ, וממילא כשבא אחר ושבר להכלי, יש לחייב להשני, והיינו כיון דההיזק דהראשון דהיה בכח לא יצא לפועל, והשני עשה בפועל ממש.
ג וכמו כן באופן שהזורק חץ מלבד שהבין הנזק בכח לבסוף עשה הוא עצמו הנזק בפועל, אין לחייבו על הנזק דבכח, רק על הנזק בפועל, וזהו דינא דצרורות, שאמרה תורה חצי נזק מפני שכיון שהנזק דבכח לא יצא לפועל, וגם לא הוכן הנזק בגוף הכלי, להכי אזלינן בתר בסוף גמר הנזק, שהוא המזל דבפועל, ובאופן זה הקילה תורה על המזיק לשלם חצי נזק.
ד והנה בקצה"ח סי' ש"צ הקשה מדברי הרא"ש פר' כיצד הרגל גבי התיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב וכתב הרא"ש וז"ל ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחד, והביעור היה בחצר הניזק, עכ"ל. והקשה בקצה"ח דאם אמרינן לחלק בין זרק חץ לזרק כלי, א"כ מאי קשיא לי' מהא דרבה, דהא התם התיזה ברה"ר דחוי זורק חץ, אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי, יעוי"ש.
ה ונראה בכוונת הרא"ש דבאמת סבר הרא"ש כשיטת התוס' דבזורק חץ לא אזלינן בתר מעיקרא, וכהוכחת התוס', דאל"כ לא משבחת צרורות, אמנם סבר הרא"ש דלרבה דסבר דאזלינן בתר מעיקרא להכי באופן שיצא הנזק לפועל מכח הבנה דבראש, ע"כ בעינן שההבנה דבכח תהיה בחיוב, ולהכי בהתיזה ברה"ד והזיקה ברה"י דההיזק יצא לפועל מכח פטור ובאופן זה הרי חסר עיקר המזיק, ולזה חידש לנו הרא"ש דכוונת התורה ברגל לחייב אף באופן שהכח נעשה בפטור.
ו ומיושב בזה הא דהקשה הרש"ל והובא בט"ז דלהרא"ש צרורות היכי משכחת לה, יעוי"ש. דזה ודאי דהרא"ש סבר כשיטת התוס' דכל היכא דלא הוכן הנזק בגוף הבלי אזלינן בתר בסוף דהיינו משעה שיצא הנזק לפועל, רק סבר הרא"ש דלרבה דסבר בתר מעיקרא אזלינן, ע"כ בעינן גם בזה שיהיה הכנת הנזק בכח מזיק בחיוב וכשהוכן הנזק בפטור אין לנו לחייבו על הוצאת הנזק לפועל, כיון דכח הנזק נעשה בפטור, ופטור לרבה דסבר בתר מעיקרא אזלינן, כיון דהרי זה במזיק בפועל, בלעדי הכנה דבכח, וחסר בזה כח מזיק.
ז עוד מה שהקשה הרש"ל דלדברי הרא"ש דעבשיו דרבתה תורה ברגל אזלינן בתר בסוף, דלפי"ז בדרסה על הכלי בדה"ר והתיזה ברה"י ונשברה, דלהרא"ש חייב מטעם דאזלינן בתר שעת הנזק. יעוי"ש. ולדברינו אפשר לומר דע"כ גם הרא"ש סובר כשיטת התוס' דבאופן שהוכן הנזק בנוף הכלי, לכו"ע אמרינן מנא תבירא תבר. ב
ח והנה בקצה"ח הוכיח מדברי המור והשו"ע דגם בזריקת חץ אזלינן בתר מעיקרא, והוא מהא דאיתא בסי' תי"ח עשה אחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הדאשון כדי שתניע למקום שהלכה הראשון חייב, ומשמע דאינו חייב אלא הראשון, הרי חזינן ראזלינן בתר מעיקרא בזורק חץ, יעוי"ש - ונראה דע"כ כוונת התוס' כמו שכתבנו לעיל דאין לחייב בזריקת חץ דהיינו על המזיק דבכח נרידא, כיון דיציאת הנזק לפועל נעשה ע"י זריקת חץ דהשני, - אמנם באופן שיציאת הנזק לפועל היתה ע"י הראשון, ביאור הדברים דהתייחסות הפעולה לכו"ע בתר מעיקרא בזרק חץ באופן דלא אפשר לאהדורי רלכו"ע גמר הפעולה שייכה להתחלת, נמצא רהראשון הוא המזיק מתחילה ועד סוף, והכנת הנזק דהשני לא הוסיף כלל על מעשה הראשון, ובזה ודאי אזלינן בתר מעיקרא לחייב את הראשון, כיון שהוא המזיק הגמור, ומטעם זה פסקו המור והמחבר דבאופן שלא הוסיף השני בהוספת האש בהוספת הנזק כלל, נמצא דעיקר הנזק נעשה ע"י הראשון, והשני אעפ"י שהכין כח מזיק, אמנם לא קרינן לזה מזיק, כיון שיש כח מזיק בפעולה דהראשון, ולא הוסיף השני היזק כלל, ולבו"ע יש לחייב להראשון ולא להשני.
מ וזהו גם כן כוונת הש"ס ב"ק ח' נבי מרבה בחבילה אי דבלאו איהו אזלא מאי קעביד, וגם מזה הקשה בקצה"ח שם, והיינו גם כן דבאופן זה שלא הוסיף השני בההיזק, - ואעפ"י שע"כ מיירי שיש בהוספת השני כדי להזיק נם מבלעדי אשו דהראשון, וכמו שמבואר בחידושי הרשב"א, אמנם כיון שיש כדי להזיק באשו דהראשון, נמצא דאין בהוספת השני מאומה בעיקר הנזק.
י והנה מטעם זה לא קשה נם כן הא דהקשה שם בקצה"ח מדברי הנמוק"י דכתב ואי קשיא לך א"כ היכי שדינן להדליק את הנרות ערב שבת עם חשיכה, לא קשיא דהרי חיובו משום חציו שבשעה שיצא החץ מתחת ירו, באותה שעה נעשה הכל כו', וכמאן דאדליק מעיקרא, - ומדייק מזה הקצה"ח שם דסבר הנמוק"י דנם בזריקת חץ אזלינן בתר מעיקרא, יעוי"ש. אבל גם בזה דבריו תמוהין דזה ודאי פשיטא דבאופן שיצא הנזק לפועל ע"י הכנת המזיק, פשיטא דאזלינן בתר מעיקרא, כיון שע"י הכנת המזיק יצא ההיזק בפועל בלא מזיק אחד, ואין זה ענין לדברי התוס', ובודאי אפשר לומר דשיטת הנמוק"י בזה כשיטת התוס', וכן מצאתי להדיא בנמוק"י פר' כיצד הרגל שכתב בד"ה אלמא בתר מעיקרא אזלינן, וז"ל ומיחו כתב הרא"ש ז"ל שאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו חייב דיש לחלק בין ענין זה לזורק הבלי עצמו, יעוי"ש. הרי מבואר דשיטת הנמוק"י והרא"ש כשימת התוס', וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו לעיל.
יא ובזה שכתבנו מבואר לנכון הא דכתב הסמ"א בסי' תי"ח סי"ב דאם הגמל סכסך האש בכל הבירה חייב על כולו נזק שלם, והקשה הקצה"ח שם בזה דלשיטת הסוברים דגם בזריקת חץ אזלינן בתר מעיקרא, א"כ כיון שהדליק במקצת הבירה חרי הוא כשרוף בולה (והיינו מכח דין צרורות דנתחייב בחצי נזק) ואילו בא אחר ושרפו לא הי' משלם כלל, דאזלינן בתר מעיקרא, וא"כ איהו גופי' כשמסכסך אח"כ בל הבירה הרי כבר הוא מבוער ולא ליחייב בי' נזק שלם, יעוי"ש. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל ע"כ כו"ע סברי דבאופן שיצא הנזק לפועל מכח הכנת המזיק הראשון דאזלינן בתר מעיקרא, ורק באופן כשיצאה הנזק לפועל ע"י אחר, בזה חידשו התוס' והנמוק"י בשם הרא"ש דבזריקה חץ לא אמרינן מנא תבירא תבד, ומשנחינן על הנזק דבפועל, ומטעם זה בודאי נס בכל הצרורות באופן שמרם שיצא היזק דהצרורות לפועל בא אחר והזיק דחייב השני לשלם, ומטעם זה בודאי גם בדינא דגמל בהתפשטות האש בכל הבירה, שזהו דין צרורות, והיינו דהכנת הנזק נעשה ע"י זריקת חץ פשיטא אילו בא אחר ועשה הנזק בידים, דפשיטא דחייב השני כיון דהשני הוציא הנזק לפועל, ומטעם זה אתי שפיד כשהנמל בעצמו מסכסך כל הבירה דחייב לשלם נזק שלם, מטעם דדינו ממש כאילו בא אחר והוציא הנזק לפועל דחייב השני, וזהו דינו של התוס', וכמו שכתבנו, וכמוש"נ.
בדין גאולת חצאין
גמ', ואינו נואל לחצאין.
א גרסינן קדושין כ' ע"ב בעא מיני' רב הונא בר חיננא מרב ששת עב"ע הנמכר לנכרי נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין, גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין, האי נמי אינו נגאל לחצאין, או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן אמר לי' לאו אמרת התם נמכר כולו ולא חציו, ה"נ נגאל כולו ולא חציו, אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומרא וכו', יעוי"ש. ויש לעיין בשדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין אם זהו דוקא בע"כ של לוקח אינו נגאל לחצאין דהיינו שאין בי"ד כופין את הלוקה שיקבל מעות עבור חצי השדה, אבל אם הלוקח מסכים גם לגאולה דחצאין שפיר דמי, או דלמא דליתא כלל גאולת חצאין אפילו אם נתרצה הלוקח לזה, והיינו כי דין תורה הכא שלא תנהוג גאולה לחצאין כמו שאין גואלין בפחות משתי שנים מדכתיב שני תבואות, ובזה לא מהני גם הסכם ורצון הלוקח, כמבואר ברמב"ם פרי"א משמיטה ויובל, ובספר החינוך להרא"ה מצוה של"ט, וה"נ ג"כ לענין הדין דגאולה לחצאין דלא מהני אפילו בהסכם המוכר והלוקח, וצ"ע.
ב ויש לעיין בהא דאמר א"ד לקולא אמרינן כו', ופירש"י לקולא כמבואר לקמן והיינו אם קבל האדון עבור מחצה ואח"כ השביח, יעוי"ש. וחנה בשעת קבלת מעות עבור המחצה אינו ידוע אם זה לקולא, או לחומרא, ואם בשדה אחוזה אין כופין לקבל עבור מחצה, ומדמה הש"ס עכשיו עב"ע לשדה אחוזה לומר שאין כופין בי"ד דעב"ע ג"כ לקבל מחצה. ורוצה לומר דקולא אמרינן דנגאל לחצאין וע"כ דזה היה ברצון האדון, דהרי לא מצינן למכפיי' בתחלה מפני שאין אנו יודעין הסוף מה יהיה, ואם נחליט דבשדה אחוזה נגאל חצאין ברצון הלוקח, וא"כ בעב"ע ג"כ נגאל חצאין ברצון האדון, וא"כ הכא שמיירי ע"כ שקבל האדון מעות חצאין ברצונו הטוב וזה מהני גם בשדה אחוזה, וא"כ מה שייך לומר אח"כ לחומרא לא אמרינן הלא כשקבל ברצונו הטוב פשיטא דמהני בכל אופן כיון שגם בשדה אחוזה מהני, ומוכח לפי זה אשר בשדה אחוזה לא מהני גאולה דחצאין אפילו בהסכם האדון גם כן, ובזה בעי אם גמרינן משדה אחוזה לגמרי, ולא מהני מאומה הקבלת המעות לחצאין, או דלמא לקולא מארינן היינו כי אעפ"י שנתרצה האדון וקבל המעות ברצונו הטוב, קבלה זו דדמי חצאין מתלא תליא וקיימא עד שיבורר הדבר. ואם יבורר דלקולא הוא הוי גאולה מעליא האי דחצאין, זהו ביאור הסוגיא ופירושה, ולפי"ז מוכח דלא מהני רצון הלוקח מאומה בשדה אחוזה.
ג אח"כ מצאנו בחדושי הרשב"א כתב דבשדה אחוזה אעפ"י שאין גואל לחצאין, אמנם ברצון הלוקח איתא גאולה לחצאין גם כן, יעוי"ש. ולפי"ז בעב"ע גם כן איתא גאולה ברצון האדון, וע"כ כל עיקר הבעי' בגמ' הוא אם יש לכוף להאדון שיקבל הכסף חצאין, ותמוה דלפי"ז היאך אפשר לפרש הא דלקולא על ידי כפיי' דכיון שבתחלה אינו ידוע מה יהיה מזה אם לקולא אם לחומרא, ואם כן אין שייך כפיי', ואם ברצון הרי איתא תורת גאולה מצד הדין וכמו שנתבאר לעיל, וצ"ע.
ד ורב ששת שפושט מהא דאמרינן ונמכר כולו ולא חציו וה"נ אמרינן ונמכר כולו ולא חציו, והנה בהא דונמכר כולו בגנב שהיה גנבתו חמש מאות והוא עצמו למכירה לעבד שוה אלף דאינו נמכר כלל אפילו אם הגנב יסכים על המכירה, נמצא דהתורה שללה דין מכירה ממנו במכירה דחצאין וליתא באפשרות מכירה, ולפי"ז גם בדרשה שדרשינן נגאל כולו ולא חציו נ"כ אית לן לומר דהתורה שללה גאולה לחצאין לגמרי, ולא מהני אפילו אם יסכים לזה האדון, ולדברי הרשב"א שכתב דבשדה אחוזה אם הלוקח מסכים לחצאין נגאלת השדה לחצאין ג"כ, וכל עיקר הדין דשדה אחוזה דאינה נגאלת לחצאין מיירי בע"כ של לוקח, ולפי דברי רב ששת יהיה עכשיו דין עב"ע חמור מדין שדה אחוזה דבשדה אחוזה מהני גאולת חצאין לכהפ"ח ברצון הלוקח, ואילו בעב"ע לא מהני אפילו ברצון האדון, וזה תמוה דהלא נם בעל הבעי' לא בעי אלא אם יש דין שדה אחוזה בעב"ע, אבל מעולם לא עלה על דעתו לומר שיהיה עב"ע יותר חמור מדין שדה אחוזה לענין דין גאולה, אמנם אם אמרינן דבשדה אחוזה פשוט לכו"ע דלא מהני גאולה לחצאין כלל אתי שפיר דבעל הבעי' רצה לומר דמשדה אחוזה ילפינן דשללה התורה גאולת חצאן בעב"ע, היינו דמנעה את האפשרות, ורב ששת פשיט נ"כ דנם בלעדי הלימוד משדה אחוזה יש ללמוד מעצם קרא גופא דמשמעות ונגאל הוא דוקא כולו ולא חציו.
ה ואביי דאמר את"ל נגאל לחצאין משכחת לה בין לקולא בין לחומרא כו', יעוי"ש. תמוה לנו מה שייך לומר את"ל דיש גאולה לחצאין כיון שכבר הוחלט בזה כרב ששת דדריש מקרא דמוכח דאין נגאל לחצאין, ועוד דלקמן מבואר בברייתא שם בסוגיא כ"א דרבנן סברי עב"ע הנמכר לנכרי ליתא בגאולה דחצאין דמבואר שם דסברי רבנן דעב"ע הנמכר לנכרי הוא בא ביוכיח שיפה כחו ליגאל בשנה שנייה, ואין לוה וגואל לחצאין, ופירש"י ד"ה עב"ע כדאמר לעיל ונמכר כולו ולא חציו, וא"כ מה ראה אביי לומר את"ל דיש גאולה לחצאין, ודוחק לומר דאביי סבר כר' שמעון דדריש טעמיה דקרא ולדידיה אין הכרח לומר דעב"ע אינו נגאל לחצאין כמבואר בסוגיא, וכיון שלא דחה אביי דרשת רב ששת דממעט גאולת חצאין, א"כ היאך אמר ואת"ל נגאל חצאין, עוד תמוה דמעיקרא קאמר הש"ס דאפילו אם הוא נגאל חצאין מ"מ לא אמרינן אלא לקולא מפני שאנו יודעין דאזלינן להקל בדין גאולה עב"ע בנמכר לנכרי, ולחומרא לא אמרינן, והיאך פשיטא לאביי דגם לחומרא אמרינן דנגאל חצאין והוי חומרא על פדיונו וגאולתו, ואין לומר דאביי לא בא אלא לפרש מה זה הא דלקולא ולחומרא דא"ב למה אמר את"ל, ועוד דקאמר משכחת לה, לקולא ולחומרא משמע דתפיס תרווייהו, והנה לשיטת הרשב"א דבשדה אחוזה ברצון הלוקח יש גאולה לחצאין, ולדבריו גם בעב"ע ברצון האדון יש גאולה לחצאין, יש לפרש דברי אביי באופן שהיה ברצון האדון ובאופן זה גאולה לחצאין, ופירוש בדברי אביי את"ל דקאמר היינו באופן המועיל שאז הדין בין לקולא ובין לחומרא כיון שהדין כן הוא באופן זה דיש גאולה לחצאין שוב אין לחלק בין קולא לחומרא, וצ"ע.
ו כתב הרמב"ם בפר"ב מעבדים דעב"ע הנמכר לנכרי הרי הוא נגאל לחצאין, והנמכר לישראל אינו נגאל לחצאין, יעוי"ש. וקשה מניין לנו לחלק בין נמכר לישראל לנמכר לנכרי כיון שבגמ' אינו מבואר חילוק זה, ואדרבה מבואר במסקנא דגם עב"ע הנמכר לנכרי אינו נגאל לחצאין, וכבר עמד בזה בכס"מ דלרבנן ע"כ אינו נגאל לחצאין נם הנמכר לנכרי, יעוי"ש ובלח"מ, ולכאורה אפשר לומר דהרמב"ם למד זה לאחר שרבתה תורה במקדיש שדה אחוזה דיש גאולה לחצאין ומצאתי בפנ"י כתב כן לתרץ דברי הרמב"ם, אבל תמוה דלפי"ז אין הבדל בין נמכר לנכרי לנמכר לישראל.
ז עוד קשה מדוע לא ילפינן שכיר שכיר בגז"ש נמכר לישראל מנמכר לנכרי דיש גאולה לחצאין דאע"ג דמיעט רחמנא נמכר לישראל מגאולת קרובים מדכתיב יגאלנו לזה ולא לאחר כדרשת רבי, איכא למימר דכל זה לענין גאולת קרובים, אבל עצם דין גאולה הא איתא נם בנמכר לישראל דהיינו גאולת עצמו הא דיוצא בגרעון כסף, וא"כ נילף מנמכר לנכרי דנגאל לחצאין, וצ"ע. ה ויש לעיין בעיקר הדין דבעי הש"ס אם עב"ע הנכר לנכרי נגאל לחצאין, וקשה הא לפי מה שביארנו לעיל דגאולת קרובים הוי אפילו בע"כ של עבד, נמצא דפעולת הגאולה נעשית שלא ע"י אמצעית העבד, א"כ קשה היאך מהני גאולת קרובים הא בעינן והשינה ידו והכא לא הוי והשיגה ידו דהרי העבד לא זכה כלל בהמעות, והמעות באו להאדון מהקרובים להאדון בלעדי אמצעית העבד, וא"כ היאך הוא נגאל, והנה בשלמא לר"ע דסבר וא"כ היאך הוא נגאל, והנה בשלמא לר"ע דסבר גאולת קרובים לשעבוד, נמצא שאין עצם הגאולה לעבד, אלא הרי זה כאילו הקרוב קונה את העבד לעצמו, ודמיא זה להא דשדה אחוזה שגואל הערוב את השדה לעצמו, ולא בעינן השינה ידו, משא"כ לרבי וקיי"ל כוותיי' דגאולת קרובים לשחרור, א"כ ע"כ עצם הגאולה שייכא להעבד, וכיון שביארנו בסימן הקודם דהעבד אינו זוכה בהכסף דקרובים שנותנים להאדון הנכרי, א"כ חסר עדיין התנאי דהשיגה ידו, ולא עדיפא נאולת קרובים מהלואה אם לוה מעות מהקרובים דנם כן לא מהני ואינו נגאל, וא"כ לדידן היאך נגאל בקרובים, ואפשר לומר דכיון דעצם הגאולה ופעולתה נעשית ע"י הקרובים, והעבד אינו עושה מאומה בדבר הקנין דהגאולה, ורק ממילא נעשה משוחרר, להכי לא בעינן בזה והשינה ידו, כיון שעצמיות הגאולה לא נעשית על ידו, אמנם לפי"ז המעות שבהלואה באו ליד העבד בודאי שאינו יכול לגאול את עצמו בהם כיון דמצינו דהלואה לא נקראת והשינה ידו לענין שדה אחוזה, והכא הרי העבד בעצמו עושה פעולת הגאולה במעות הלואה ובדידיה גופיה בודאי דבעינן והשיגה ידו. והרמב"ם דפסק בנמכר לנכרי דלוה וגואל את עצמו, בזה הרבה יש לתמוה הא לא הוי זה והשינה ידו, ועוד דבזה כו"ע סברי דאינו לוה וגואל, עי' לח"מ, וא"כ ממנפ"ש תקשה על הרמב"ם.
ונראה לאידך גיסא דבודאי הא דגאולת קרובים בנמכר לנכרי נ"כ לא הוי השינה ידו כיון שלא זכה בהמעות כלל, ואם היה הדין בנמכר לנכרי דבעינן השיגה ידו, דאז לא מהני נם גאולת קרובים כמו שלא מהני הלואה, דע"כ כיון שהקפידה תורה על השג יד העבד, א"כ היאך נעשה משוחרר ע"י גאולת קרובים כיון שעכ"פ לא נתמלא התנאי של והשיגה ידו, לפי מה שמבואר דהעבד אינו זוכה בהכסף ונעשה משוחרר ע"י קרובים גופייהו, ומדחזינן שאמרה תורה דעבד נעשה משוחרר באופן זה א"כ ע"כ צריך לומר דדין הוא בעב"ע הנמכר לנכרי דלא בעינן והשיגה ידו כלל, לדידן דקיי"ל דגאולת קרובים לשחרור כמו שנתבאר לעיל אות ח', ולפי"ז גם הלואה שפיר דמי כיון דלא בעינן השג יד העבד, ומטעם זה איתא ג"כ גאולה לחצאין, דכל עיקר הטעם דלא מהני גאולה לחצאין זהו מפני שלא הוי עדיין השג יד כדין, וזה לא שייכא הכא בנמכר לנכרי כיון דליתא כלל עצם האי דינא, ושפיר כתב הרמב"ם בנמכר לנכרי דלוה וגואל לחצאין, משא"כ בנמכר לישראל דליתא בדין גאולת קרובים, וגם אם קרובים יפדוהו נעשה הגאולה ע"י אמצעית העבד, וא"כ הרי זה השג יד ממש, ולהכי בעינן בנמכר לישראל כל פרטי דינים דהשג יד היינו דלא מהני הלואה, ולא מהני גם גאולה דחצאין, וזהו שפסק הרמב"ם דבנמכר לישראל אינו לוה וגואל לחצאין, זהו שיטת הרמב"ם בזה.
י וע"כ הש"ס וכל הסוגיא הסוברת הכא בזה להדיא וגם בדור להם דבנמכר לנכרי דאינו נגאל לחצאין, ופשיטא שאינו לוה וגואל כמבואר שם, זה מיירי הכל לשיטת ר"ע דסבר דגאולת קרובים לשעבוד ודין זה דגאולת קרובים בנמכר לנכרי דומה שפיר לשדה אחוזה בכל פרטיה, וא"כ לא מצינו בתורה דלא ליבעי השג יד בעב"ע הנמכר לנכרי, וממילא ילפינן דבעינן השג יד דוקא כמו בשדה אחוזה, ולהכי פשיטא להש"ס דעב"ע הנמכר לנכרי אינו לוה וגואל לחצאין, ורבנן דברייתא שהביאו יוכיח מעב"ע הנמכר לנכרי, שאינו נגאל לחצאין ואינו לוה, ע"כ סברי נם כן בשיטת ר"ע דגאולת קרובים לשעבוד, ולא מצינו בתורה גאולה בלא השג יד, והא דסבר ר"ע גאולה בתורה גאולה בלא השג יד, והא דסבר ר"ע גאולת אחרים לשחרור גם בנמכר לנכרי כמבואר בסוגיא דקדושין מ"ז ע"ב ע"כ צריך לומר דבגאולת אחרים סבר ר"ע דהגאולה נעשית באמצעית העבד, נמצא דהעבד זכה בהכסף והרי זה השג יד גמור, וזהו סברת ר"ע שמחלק בין קרובים לאחרים דבקרובים נעשית הגאולה בלעדי אמצעית העבד, והרי זה כגאולה דשדה אחוזה ממש, ובעבור זה הוי ג"כ הגאולה עבור אחוזה ממש, ובעבור זה הוי ג"כ הגאולה עבור עצמם וזהו לשעבוד, ובגאולה דאחרים הרי הוא בתורת זיכוי ממש דנותנים את הכסף עבור העבד והרי הוא זוכה בעצמו השחרור, וזהו השג יד גם כן.
יא ואין להקשות דלפי"ז לדידן דקיי"ל דגאולת קרובים לשחרור וא"כ בעב"ע הנמכר לנכרי לוה וגואל לחצאין, א"כ היאך יתורץ הברייתא דתניא במקדיש שדה אחוזה דילפינן מקרא דכתיב אם גאל יגאל דמרבינן שלוה וגואל לחצאין, ומסקנא בש"ס דלהכי איצטרך קרא משום דהוי ילפינן מעב"ע הנמכר לנכרי דאינו לוה וגואל לחצאין אעפ"י שיפה כחו ליגאל בשנה שניי', וכדמשני רבינא שם, ולדידן תקשה למאי איצטרך קרא בהקדש הלא בלא"ה הוי ידעינן מדיפה כחו ליגאל בשנה שנייה, דליתא ולא קשה כלל, דהרי שפיר איכא יוכיח מעב"ע הנמכר לישראל שגם כן יפה כחו להיות נגאל בשנה שנייה, ומכ"ז אינו לוה וגואל לחצאין, ולפי"ז שפיר איכא למימר דגם רבנן סברי בנמכר לנכרי שלוה וגואל לחצאין, וגם אין להקשות מדוע אין להביא ראיה מעב"ע הנמכר לנכרי שלוה וגואל לחצאין ולילף מזה למקדיש וקרא למ"ל, דליתא דהרי ודאי הוי ילפינן לחומרא מנמכר לישראל דאין לוה וגואל לחצאין, ולהכי בעינן קרא, וגם אין להקשות מדוע לא ילפינן נמכר לישראל מנמכר לנכרי בגז"ש שכיר שכיר, דליתא דהלא כיון דזה תליא בעצם הדין דגאולת קרובים וכבר מיעטה התורה נמכר לישראל מדין גאולה מקרא דיגאלנו דוקא לזה ולא לאחר דהיינו נמכר לישראל, כדדריש רבי, וליתא ובנמכר לישראל אינו לוה וגואל לחצאין, ואפשר שגם שפסק הרמב"ם דבנמכר לנכרי לוה וגואל לחצאין, ובנמכר לישראל אינו לוה וגואל לחצאין, ואפשר שגם הא דקאמר אביי את"ל נגאל לחצאין כוונתו על אופן דאמרינן גאולת חצאין דהיינו בנמכר לנכרי לפי מה שקיי"ל כרבי דגאולת קרובים בנמכר לנכרי הוי לשחרור, וכמו שנתבאר לעיל ובזה הוי שפיר בין לקולא ובין לחומרא ואתי שפיר דברי אביי להלכה וכפסק הרמב"ם.
בדין בתי ערי חומה
א דף לא, משנה, המוכר בית בבתי ערי חומה וכו' אין מונין שנה אלא משעה שמכר, והנה מדנקט התנא משעה שמכר הוא מטעם דמונין גם שעות וכשיטת רבנן דפליגי עלי' דרבי כמבואר בסוגיא, ועי' בפיה"מ להרמב"ם, ופסק כרבנן דמעל"ע בעינן, והנה תמוה מה שהשמיט הרמב"ם ולא כתב בפרי"ב משמיטה ויובל ה"א דין זה דמעל"ע, וכמו שתמה בכס"מ, אמנם נראה דסמך הרמב"ם בזה שכתב שם בהלכה ו' בזה שכתב ראם מכר שדה בחצי אדר ראשון וכו' עד חצי אדר של שנה הבאה, ומשמע שזהו מעל"ע, וכן מה שכתב בהלכה ה' שאם היתה שנה מעוברת אינו נחלט עד סופה, יעוי"ש. משמע דמעל"ע בעינן, וגם הקרית ספר כתב דמעל"ע בעינן, וע"כ שכן הבין בדעת הרמב"ם, וכוונת מרן ע"כ להקשות מדוע לא כתב הרמב"ם להדיא, אבל זה בודאי אין לומד דדעת הרמב"ם דלא בעינן מעל"ע, ומזה נפלאתי על הגאון מרכבת המשנה, שרוצה להעמיס בדעת הרמב"ם שדעתו דלא בעינן מעל"ע, וביותר שהרי כתב להדיא בפיה"מ שכן הלכה, ולחנם נדחק באו"נ במשניות בזה, כי ע"כ דעת הרמב"ם דבעינן מעל"ע בסוגיא דשמעתין.
ע"ב מת המוכר יגאל בנו, פשיטא וכו' והיתה גאולתו מכל מקום, עי' בפירש"י, והנה מסתפקנא היאך הדין ביורש אחר שאינו כן אם יש לו זכות גאולה בבתי ערי חומה, והיינו דכיון דדרשינן והיתה גאולתו מ"מ הכוונה יורשיו, והא דנקט התנא בנו הוא לאו דוקא, או"ד שדינו כדין שדה אחוזה שאמרה תורה דדוקא בן קם במקום האב, אבל לא יורש אחר, והנה לכאורה יש להוכיח מהא דאיתא לעיל כ"ה ע"ב דשנה התנא בברייתא מה דאית לרבות את הבן וכו' מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי, ומדוע לא חשיב הא דבתי ע"ח, משמע שבדין בתי ע"ח לאו דוקא בן אלא ה"ה יורש.
והנה תניא בתוספתא ערכין פד"ה חומר בבתי ע"ח שאין בשדה אחוזה, ובשדה אחוזה שאין בבתי ע"ח וכו', וקשה מדוע לא חשיב חומר בשדה אחוזה שאין בבתי ע"ח שבשדה אחוזה אינו נגאל אלא לבנו, ובתי ע"ח נגאל אף ליורשים אחרים, ומשמע מזה שדין בתי ע"ח כדין שדה אחוזה, וע"כ והא דלא חשיב התנא לעיל הא דבן קם תחת אביו לבתי ע"ה, יש לומד דזה נכלל בהא דקם תחת אביו לשדה אחוזה מפני שדין אחד להם.
והנה ראיתי במנח"ח מצוה שמ"א שכתב לדבר פשוט שלאו דוקא בן אלא ה"ה שאר יורשים, ולא כתב שום ראיה לזה, אבל תמוה מכח התוספתא שכתבנו לעיל, ולפלא שלא נזכר זה בראשונים, וצ"ע.
גמ', לא יצא ביובל למ"ל, אמר רב ספרא לא נצרכה אלא למוכר בית בבתי ער"ח ופגע בו יובל בתוך שנתו, סד"א ליפוק ביובל קמ"ל לא יצא ביובל, וקשה דלעיל י"ח אמרינן עד תום שנת ממכרו שנת ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם, וקשה מובא דהיאך סד"א דאזלינן בתר שנת של מנין העולם דהא כיון דכתיב לא יצא ביובל דזה לא איצטרך אלא רק משום דלפעמים פגע היובל בתוך שניו, וא"כ מזה עצמה מוכח דאזלינן בתר שנתו ולא אזלינן בתר שנת מנין עולם, דאם חשבינן משנת מנין עולם א"כ תיכף מר"ה נגמר שנתו ואינו יכול לגאול עוד.
ונראה דאיכא נפק"מ כגון אם התנה דלא יחליטנו השנה של מנין העולם דמהני תנאי כמו כל דבר שבממון דמהני תנאי, אבל על דין יובל לא מהני תנאי כמו שכתבתי לעיל בשם הראשונים, ועיין בנמוק"י פר' חזהב בשם הרשב"א, וא"כ שפיר הו"א דאם הגיע יובל בתוך שנה דיובל מפקיע, על זה איצטרך קרא דלא יצא ביובל, וא"כ אין מזה הוכחה דלא אזלינן בתר שנה דשנת ממכרו אם לא דאמרה תורה בפירוש.
א ת"ר שנה איני יודע אם שנה לראשון אם שנה לשני וכו' הוי שנה לראשון, למי חלוט ר' אלעזר אומר לראשון חלוט ר' יוחנן אמר לשני חלוט וכו' מ"ט אמר ר' אבא בר ממל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, ויש לעיין מה שייך הבא לומר דמכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, דע"כ זה שייך בזכותים שישנם במכירה, משא"כ זכות חלימת הבית שזה ליתא במכירה, דהרי גם המוכר הראשון נשאר לו זכות זה, ולא עדיף הלוקח ממנו מזכות עצמו, דאל"כ היכי גואלין בבתי ע"ח תוך שנה ומדוע לא אמרינן דמכר לו גם זכות דגאולה, וע"כ דזכות זה ליתא במכירה, וא"כ כיון שהמוכר הראשון לא מכר זה להלוקח שקנה ממנו, וא"כ אין לו זכות זה למכור ללוקח השני שקנה ממנו.
ב ונראה בביאור הא דאמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, היינו דהמוכר מעמיד גברא בחריקאי' באופן שהולכת הזכייה ישר מהמוכר ראשון להלוקח השני, וזכה הלוקח השני מהמוכר ראשון כל הזכותים השייכים ללוקח ראשון גם מבלעדי זכייתו של הלוקח הראשון היינו דהלוקח ראשון יש לו זכייה דבכח, והזכייה דבפועל הולכת ישר מהמוכר ללוקח שני, ובזה פליגי ר"א ור"י דר"א סבר דהלוקח שני זוכה מהלוקח ראשון וממילא זכות חליטה לראשון, ור"י סבר דהזכייה הולכת ישר מהמוכר ראשון ללוקח שני מטעם מה מכר ראשון וכו', והיינו דכיון דע"כ בתוך השנה לא הוי הבית אלא כמשכנתא על תנאי, ועצם הבית אינו במכירה מטעם דאינו ברשותו, אלא מכירת הזכותים יש בזה, ובמכירת הזכותים הועמר הלוקח הזה במקומו, וזהו הענין במעכשיו, ולמפרע הוברר הזכייה לשניהם מהמוכר הראשון, היינו לזה הראשון בכח, ולהשני בפועל, משא"כ במוכר בשל עצמו דיכול אדם למכור על תנאי, או הלואה, או מכירה, וזהו ההבדל במוכר בתוך שנתו של מוכר למוכר אח"כ.
ג ולפי"ז יש לבאר הא דכתב הרא"ש בתשובה סי' פ"א, והובא בטור סי' רמ"ח, ראובן שנתן ביתו לשמעון וללוי בניו והתנה שאם ישא לוי אשה בחיי אביו ראובן שתחזור המתנה לשמעון אחיו, ואח"כ נתן שמעון ללוי אחיו בל זכותו בהבית, ומת שמעון בחיי לוי אחיו, ואח"כ נשא לוי אשה בחיי ראובן אביו, ובא לו לזכות מכח מתנה שנתן לו שמעון, והשיב הרא"ש דהדין עם לוי, וזוכה בהבית מכח מתנה שנתן שמעון דכיון דנתברר שנשא לוי אשה בחיי ראובן אביו, ממילא הוי הבית של שמעון, ולוי זבה מכח, יעוי"ש. ואעפ"י ששמעון אינו עתה בחיים בשעת הזכייה, היינו בשעה שנשא לוי אשה, מ"מ זוכה לוי מכח שמעון, והיינו כי לוי עומד במקומו של שמעון, והזכייה הולכת ישר מהנותן להזוכה האחרון, וזה כמו בנידון דידן לשיטת ר' יוחנן דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו היינו באופן הזה, וממילא זכות חליטה לשני.
ד והנה יש להסתפק אם הלוקח ראשון יש לו זכות פדיי' מהלוקח שני בתוך שנתו של המוכר הראשון, ומצאתי במנח"ח מצוה ש"מ עמד בזה בספק, יעוי"ש. ונראה להוכיח מהא דאיתא בתוספתא פר"ה דערכין מכרה לראשון ועמד הראשון ומכרה לשני וכו' לא נאלו כל השגת, שנים עשר חדש צמת לשני, ופירש המפרש שזהו דין המבואר בש"ס, ולר' יוחנן דמה מכר ראשון לשני וכו', יעוי"ש, ותמוה טובא מדוע לא הביא הש"ס בדייתא זו סיוע לר' יוחנן ותיובתא לר"א, לכן נראה דהתוספתא מיירי שמכר ראשון לשני באותו יום עצמו שקנה מהמוכר, ומדויק לשון התוספתא ועמד הראשון, שלשון זה מורה על זריזות, והיינו שמכר תיכף ללוקח שני, ונשלמה השנה לשני הלוקחים בשוה ובזמן אחד, ובזה לכו"ע צמת לשני, וע"כ שאין תורת קדימה לשעות, ואם אמרינן דאין זכות פדייה לראשון בתוך שנה של המוכר הראשון, וגם לד"א דסבירא לי' דלא שייך בזה מה מכד ראשון לשני וכו', וא"כ אמאי צמת לשני, הא הראשון היה אנוס כל השנה, ובאונס לא אמרינן תורת חליטה, כמבואר בגמ', היינו אונס דשנה בולה, וא"כ יש לו ללוקח ראשון עוד שנה לזבות פדייה מהיום, וע"כ צ"ל דיש זכות פדייה ללוקח דאשון כל השנה, ובתום השנה אבד זכותו בדין בל מוכר דעלמא, וגם מדברי ר"א שאמר חלוט לראשון, והיינו מהזמן הנשאר עד שנה לקנייתו וכמו שפירש"י, יעוי"ש. ואם אין לו זכות פדייה בתוך שנתו של מוכר ראשון, א"כ הרי אנוס היה עד היום, וחסר לו שנה לפדייה כדת של תודה, ומוכר דיש לו זכות פדייה כל משך זמן של המוכר הראשון, והיינו דכיון שע"כ בלמפרע הוי הבית של הראשון, נמצא דהוי למפרע מכירת הבית בזכות פדייה, רק היה בכח ולא בפועל מפני זכותו של המוכר הראשון, נמצא דמדין התורה יש לו זכות פדייה, דק נתעכב מפני המוכר הראשון טרם הוברר מקחו של הלוקח הראשון, וא"כ אין לך אונס גדול מזה, ומפני זה ההכרח לומר דהיה לו להלוקח הראשון זכות פדייה כל משך שנתו של המוכר הראשון, ונחשב שנת הפדייה מזמן המכירה, ואין להקשות לר' יוחנן דאמר מה מכר ראשון לשני וכו' על זמן הנשאר לפדייה, מדוע לא אמרינן בן על עצם הפדייה, זה לא קשה דדוקא בדבר שזוכה לוקח ראשון מהמוכר, אמרינן דזכות זה שייך ללוקח שני, וזה דוקא בזמן הנשאר, דיש בזה זכייה ללוקח ראשון היינו זכייה רבבה, משא"כ עצם הפדייה במשך זמן שנתו של מוכר הראשון, זכות זה ליתא כלל במכירה, ולא שייך בזה מה מכר ראשון לשני וכו', וכיון שפשטות דברי התוספתא מורין כמו שכתבנו, לכן נראה דיש ללוקח ראשון זכות פדייה כל השנה של המוכר הראשון, ובמוש"נ.
דף לב, נתינה בע"ב חוי נתינה וכו'
א כתב הב"י סי' כ"א מ"כ בשם ספר אגודה בראשונה היה נטמן ביום אחרון של י"ב חדש בדי שיהיה חלוט לו וכו' מכאן נראה שאדם שגרר לעשות דבר ביום בתוך ל' יום או זמן אחר ולא נאנס תוך הזמן, והיה יכול לעשות וביומא דמישלם זמנין נאנס לא קדי אונס מדהוצרך הלל לתקוני דהבא נאנס ביום אחרון, עכ"ל, והק' בקצה"ח סי' נ"ה דהא אמרו שם בסוגיא גיטין ע"ד אמר רבא מתקנה של הלל נשמע ובו' ונתנו לו על ברחו, אינה מגורשת, מדאיצטרך לי' להלל לתקונו נתינה בע"כ דהוי נתניה, מכלל דבעלמא נתינה בע"ב ל"ה נתינה, ולפי דברי אגודה דס"ל דבאונס גמור לא נחלט הבית ללוקח, וא"ב למה לי' להלל לתקן דנתינה בע"כ הוי נתינה, הא אף אם לא הוי נתינה, אבל עכ"פ אונס יש כאן, דהרי המוכר רוצה ליתן והוא אינו מקבל, ובשביל האונס יהיה נחשב לקיום התנאי ותחזור הבית להמוכר, ובעיקר סוגיות הגמ' מפרש שם הקצה"ח דהכא לא שייך טענת אונס כלל, מטעם דהוי אונס רחמנא חייבי', ולא אמרינן אונסא כמאן דעבד עכת"ד, והנה אף אם נניח שהכא לא שייך טענת אונס מטעם דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן, אבל לפי מה שמבואר לעיל בש"ך דפליגי בזה ר' יוחנן וריש לקיש, ור"ל סבר דאמדינן טענת אונם להיות גם כמאן דעבר, ולזה הסכים גם הקצה"ח שם בסי' ב"א, והגה לפי"ז תקשה סוגיא זו דגיטין ע"ד, וביותר תקנת הלל לר"ל דסבר דיש בזה טענת אונס מטעם דאמרינן דאונס רחמנא חייבי' ג"כ, ומה יענה ר"ל למשנה זו, ומטעם זה יש להצדיק דברי האגודה, דהיאך יפרש ר"ל למשנה זו, הלא למה לי' להלל לתקן תקנות כיון שיש בזה טענת אונס, ועל זה מחדש האגודה דכיון דהאונס בא לבסוף לא נחשב לאונס מטעם דתחילתו היתה בפשיעה שהמתין ער יום האחרון, ולזה נצרך הלל לתקן, לכן אף אם אמרינן דהאגודה ס"ל לדינא דלא אמרינן אונס רחמנא חייבי' בדבר קיום התנאי, אמנם מצא מקום לחדש דינו דלא אמרינן אונס באופן שהמתין עד יום האחרון, היינו בכדי שלא תקשה מזה לר"ל היאך יפרש המשנה, ועכ"פ מוכח דבאופן זה שהמתין עד יום האחרון לא נחשב לאונס, וזהו דינו של האגודה.
ומה שהקשה הקצה"ח דלפי דברי האגודה שיש בזה טענת אונס, א"כ תקשה למ"ל להלל לתקן דנתינה בע"כ הוי נתינה, הלא אף אם לא הוי נתינה, עכ"פ אנוס הוי כשלא מקבל הלוקח המעות, ויש טענת אונס, נראה דלא קשה דע"כ כשמביא המעות לפני שלשה ישראל שיש להם דין בי"ד, הרי זה כאילו שילם המעות, וגם יכפוהו לקבל המעות, וכן מבואר בחידושי הרשב"א בגיטין שם, וממילא בל השנה כולה, אין כאן אונס, דהרי היה יכול לשלם לו עפ"י בי"ד, ורק האונס בא לבסוף, ומזה דן האגודה דבאופן זה, דהמתנה לבסוף, לא הוי אונס.
נ ובעיקר דברי הקצה"ח שכתב דבדין זה דבתי ערי חומה באופן שהמוכר בא עם מעותיו, והלוקח לא רצה לקבל, שנחשב זה לאונס, ומכ"ז אין דנין בזה קיום התנאי, מפני דאונס רחמנא חייבי' לא אמרינן, משום דעכ"פ חסר בזה הפדיון, לדעתי אין זה שייכות, והוא, דע"כ עיקר התנאי הכא הוא מצד המוכר, היינו אמרה תורה שאם יבוא המוכר עם מעותיו לפדות הבית, הרי"ז התנאי אשר מחויב הלוקח לקבל המעות ולהחזירו הבית, ולהכי כשבא המוכר עם מעותיו יש לנו לדון לקיום התנאי נם בפועל, דהרי נתקיים התנאי על מי שהוטל התנאי, דהתנאי הזה על המוכר נאמרה, והוא השלים תנאו כשבא עם המעות שבידו, ומה שזה אינו רוצה לקבל אין זה חסרון בקיום התנאי, אלא חסרון הוא מצד אחר, אבל אין זה חסרון מצד קיום התנאי, וכיון שנשלם התנאי, והנה הסיבה הצדדית הרי"ז נחשב להאונס להמוכר, אבל אונס זה אחרי קיום התנאי, ולהכי הוי אונס זה כשאר אונס דעלמא, וזהו אונס רחמנא פטרי', והיינו, דכיון שהשלים המוכר התנאי, אף שלא נתקיים הפדיון בפועל מצד הלוקח, אמנם אינו נחשב לחסרון קיום התנאי מצד המוכר, וממילא אין לנו לדון חלוטת הבית ללוקח, מפני שהמוכר היה אנוס בדבר קבלת הלוקח להמעות, ומפני סיבה זו אין להעניש להמוכר, כיון שמצדו נתקיים התנאי, וזהו אונס רחמנא פטרי', וממילא אין סתירה מדברי האגודה לדברי הש"ך.
ד והנה יש להבין לפי"ז סברת הפוסקים החולקים על דין של האגודה, וזהו גם פסק הרמב"ם והשו"ע כמבואר בתומים, ונראה דבזה פליגי דהאגודה ס"ל דכל עיקר דין של בתי ערי חומה שהמכירה נעשית על תנאי הזה שיש להמוכר זכות פדיון עד תום שנה, ושאר הפוסקים סוברים דבאמת הרי"ז מכירה גמורה בלא שום תנאי, רק התורה אמרה דיש בזה מצוה על הלוקח להחזיר הבית כשיתן לו המוכר המעות, עד כלות השנה, וזהו גם שיטת הריטב"א דמבאר שם הסוגיא בדבר תקנת הלל, שתיקן דנתינת בע"כ הוי בזה נתינה, משום דדמיא קצת לחוב ודמיא קצת למתנה, יעוי"ש. והנה לפי סברת הריטב"א שאין זה בנדר תנאי, אלא מכירה חדשה היא, להכי לא שייך לדון בזה תורת אונס.
ה והנה בקצה"ח הקשה מסוגיא דידן בהא דפריך מדתנן אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' טעמא דמת אבל חלה לא, והוכיחו מזה דאין אונס בגיטין, וקשה דלמא דהכא חלה לא משום דהיה יכול לבוא קודם שחלה, וממילא מוכח מזה דאף שנאנס בסוף הזמן הוי ג"כ אונס עכת"ד, יעוי"ש. והנה כיינתו להקשות דאף שיש לומר דמיירי שחלה כל משך הזמן, אבל אם יש מקום לדברי האגודה דכל שבא האונס בסוף לא הוי אונס, א"כ היה להש"ס לדחות ולומר דמיירי כשחלה בסוף הזמן ולהכי לא הוי אונס, וע"כ מוכח דבכל אופן הוי אונס, אמנם נראה לומר דכל עיקר דינו של האגודה הוא דוקא באופן שקיום התנאי נעשה לטובתו של בעל התנאי ולזכותו, כמו בבתי ערי חומה שכל עיקר הזכות שאמרה תורה בדבר הפדיון בתוך השנה הוא לטובתו של המוכר, מטעם דכל חפצו ורצונו לפדות ביתו מן הלוקח, ובזה יש אומדנא דמוכח שאין אדם ממתין עד השעה האחרונה, ולכן באופן שהמתין עד השעה האחרונה, נחשב זה לפשיעה מצדו, אמנם באופן אשר יש לדון בדעתו כי באמת רצונו בקיום התנאי, היינו בדעתו שלא לבוא, בכדי שיתקיים התנאי, ויהיה גטו נט, ורק לבסוף נתחרט ועכשיו דעתו היתה לבטל התנאי ולבוא בכדי שיבוטל הנט, ורק מפני האונס לא בא, הנה בזה אין לדון לפשיעה מטעם שהמתין עד השעה האחרונה, וזהו כי טרם הוחלט בדעתו עד השעה האחרונה, והעיקר בזה מפני שאין בזה וויתור זכיות, שידוע שאין אדם מוותר על זכיותיו ברצונו הטוב. ובזה שייך דינו של האגודה, כגון הא דנדרים כ"ז, ובשו"ע סי' כ"א ונ"ה, משא"כ בגט דלא שייך בזה וויתור זכיות, כי זה תלוי בדעת האדם, ובהחלטתו אם לקרב אם לרחק, ומטעם זה אין שייכות דברי האגודה לזה שכתב הנמוק"י בפר' כיצד הרגל בדבר תפלת המנחה שהמתין עד סוף היום, שאין זה שייכות לוויתור זכיות.
ו והנה בספר שער המשפט סי' כ"א הקשה על הש"ך ממה שכתב הרמ"א באה"ע סו"ס קי"ח בשם י"א דאם לא מתו הבן או הבת אלא נהרגו לא שייך בזה דין נדוניות חתנים ואפי' לא נתן האב צריך ליתן, והקשה הא התם נמי האב לא נתן הנדוניא אלא בתנאי זה שתיהנה בתו ממנו, וא"כ מה מהני מה שנהרגה דהוי אונס דלא שכיח, הלא מכ"מ האב לא התחייב את עצמו אלא בתנאי זה שתיהנה בתו ממנה. יעוי"ש. ולדעתי יש להעיר דשאני התם דמיירי לאחר החתונה אשר מעיקר הדין הבעל יורש את אשתו, ונמצא דלענין עיקר הדין יש בזה קיום התנאי לענין ההתחייבות, ורק מפני האומדנא בעינן לבטל את התנאי, ובאונסא דלא שכיח ולא אסיק אדעתי' באונס כזה אינו נכנס בכלל האומדנא.
ז איתא בפר"ק דכתובות, אמר רבא ולענין גיטין אינו כן וכו', ובמסקנא דמעיקר הדין יש טענת אונס בגט כמו בכל הדינים שבתורה שיש טענת אונס. ורק משום צנועות ופרוצות אמרו אין טענת אונס בגט. וזה מתאים לפסק הרמב"ם והשו"ע חו"מ סי' כ"א, דבשביל אונם אינו מפסיד הזכותים, מפני שלא השלים התנאי בשביל האונס, וזהו כסתמא דסוגיא דנדרים כ"ז, ודלא כהירושלמי בקדושין פר' האומר דמבואר שם דפליגי ר' יוחנן ור"ל בטענת אונס דביטול התנאי אם בשביל האונס נקרא שנתקיים התנאי או שלא נתקיים התנאי, ודעת ר"י שם דבשביל האונס הרי הוא במאן דלא עבד, וטענת אונס כמאן דליתא, ואין בזה ביטול התנאי, וזהו דלא כהרמב"ם והשו"ע, אבל מסוגיא דידן מבואר כפסק הרמב"ם והשו"ע, דיש טענת אונס בכ"מ לבד בגט משום תקנת עגונות, אבל יש לעיין הלא סוגיא זו היא רבא, ורבא הא פסק ביבמות ל"ו כל מקום דפליגי ר"י ור"ל הלכה כר' יוחנן בר מתלת, ואם פליגי ר"י ור"ל בדין זה דאונס הלא היה לו לרבא לומר דאין טענת אונס בדבר ביטול התנאי, והנה מדברי הירושלמי מבואר בש"ך ח"מ סי' כ"א, והנה הש"ך מבאר דשאני דינו של הירושלמי משום דמיירי באופן שהיה התנאי דהקדושין יהיו חלין בעל מנת שיכנוס ליום פלוני, ובאופן זה בשהיה אנוס ולא בא אף שיש טענת אונס, זהו רק לענין שע"י אונם נפטר מחיוב, משום דאונס רחמנא פטריה, אבל אין לומר בשביל האונס בדבר התחייבות הקדושין, לומר לחשוב האונס שלא בא כאילו היה בא ולומר דנתקיים התנאי בפועל ממש, ובזה לכו"ע אמרינן דאונסא כמאן דלא עבד, שדוקא באופן שקיום התנאי תלוי אם לא יבוא ליום פלוני, ולא בא מחמת אונס, אנו דנין שסיבת מניעת ביאתו שהיה מחמת אונס, הנה אין אנו דנין בזה קיום התנאי כיון שהקיום נתקיים מפני האונס, וכמאן דלא נתקיים התנאי דמי, וזהו רק לעין שלילה, אבל באופן שקיום התנאי תלוי בביאתו ליום פלוני, ומפני סיבה לא היה יכול לבוא ע"כ אין לומר דבשביל הסיבה שלא היה יכול לבוא, דזה נחשב כאילו הוא בא ממש, דהרי עכ"פ לא בא, והאונס אינו יכול לפעול פעולה חיובית, וע"כ עיקר התנאי בזה תלוי בעצם ביאתו ליום פלוני, וע"ז לא נתקיים התנאי, וזהו הביאור אונס רחמנא פטרי' אמרינן, אבל אונס דחמנא חייבי' לא אמרינן, והנה סוגיא דידן ג"כ הוא בנדר אונס רחמנא פטרי' ולהכי סוגיא דידן אתי שפיר אליבא דרבא שהוא בעל שמועה זו, דסבר יש אונס בגיטין מעיקר הדין, ורק משום תקנת עגונות אמרו אין אונס בגיטין, וזה מתאים לפסקו של הרמב"ם.
ה והנה לפי"ז באופן שהיה התנאי הרי"ז גיטך אם אבוא ביום פלוני למקום פלוני, ונאנס ולא בא, שאז אם באנו לדון ע"ד האונס לומר שיש טענת אונס, ולחשוב למניעת ביאתו כאילו בא, ויש בזה גם כן קיום התנאי, נמצא דאונס הזה אנו חושבים נם לקיום התנאי בפועל, להיות גם פעולה חיובית, והרי"ז ממש אונס רחמנא חייבי', ולא אמרינן זה, ולכו"ע אין כאן טענת אונס, ולא נתקיים התנאי, וממילא לא הוי גיטא, ולדעתי זהו כוונת הריטב"א, הובא בשימ"ט, שכתב וז"ל אמר רבא וכו' כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן על תנאי ונתקיים התנאי, אעפ"י שמחמת האונס נתקיים, הרי הוא גט, ולאפוקי אם לא נתקיים התנאי אעפ"י שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסו"ס לא נתקיים התנאי, וזה בדור עכ"ל. וע"כ כוונתו דאם היה התנאי שיתקיים הגט בתנאי אם יבוא ליום המוגבל, ונאנס ולא בא, דבזה אינו גט, מטעם דלא נחשב האונס לומר שנתקיים התנאי, וזהו דדחמנא חייבי' לא אמרינן.
ט כתב הרב המגיד בפ"ח מגירושין ה"ח בשם בעל העומור וז"ל, ובעומור כתב איתשל קמי ריש כלה יש אונס בקדושין או לא ולא איפשט עכ"ל. והנה ע"כ כוונת בעל העיטור בשאלה זו אם יש אונס בקדושין, ולא מיבעי' לי' אם יש אונס בכל ענינים דעלמא, ע"כ דס"ל דבכל מקום יש טענת אונס בקיום התנאי, וזהו בשימת הרמב"ם, ורק בקדושין מיבעיא לי', היינו אם גם בקדושין אמרינן תקנת עגונות כמו בנימין, והיינו דכמו שלענין גט או שיש טענת אונס מצד הדין ובאופן שבשביל האונס לא נתקיים התנאי והגט בטל, ונשארה אשת איש, ובכ"ז אמרו חכמים אין אונס בגיטין, משום תקנת עגונות אפקעינהו רבנן לקדושין מני', ובזה באו בשאלה אם גם דין זה ישנו בקדושין בשביל תקנת עגונות, אבל יש לעיין שהרי נצייר נא על איזה אופן שאלו בדבר הקדושין דהנח הכא אין לומר שחיה התנאי בקדושין שהגביל זמן לומר שאם לא יבוא ליום המוגבל יהיה קדושין, ונאנס ולא בא, אשר מעיקר הדין יש בזה טענת אונס, ולא נתקיים התנאי, שהרי אמר אם לא יבוא, והוא לא בא מפני סיבת האונס, וכמאן דליתא לקיום התנאי דמי, וממילא אין כאן קדושין, וא"כ לא שייך בזה לחקור אם עשו בזה חכמים בשביל תקנת עגונות להפקיע קדושין כמו שעשו לענין גט, כיון דבלא"ה הרי היא פנויה מעיקר הדין, וע"כ דהשאלה של העיטור הוא באופן אחר, והיינו שהתנה שתהיה חלות הקדושין כשיבוא ליום המוגבל, ונאנס ולא בא, וכיון שמעיקר הדין יש טענת אונס, נמצא שמניעת ביאתו הוא מחמת אונס, יש לדון דבשביל האונס הרי הוא כאילו בא, ונתקיים התנאי, ויש כאן קדושין, אבל יש בזה משום צנועות ומשום פרוצות, לכן אפשר שתקנת חכמים היתה בזה להפקיע הקדושין משום תקנת עגונות כמו שאמרו לענין גיטין, זהו הספק שהסתפקו בעימור, אבל לפי"ז מוכח דסבר בעל העימור דאמרינן בטענת אונס גם לדון שנתקיים התנאי בפועל, וזהו גם דאמרינן ג"כ אונס דחמנא חייבי', וזהו דלא כדברי הש"ך, וגם דלא כדברי הרימב"א שכתבנו לעיל, וצ"ע.
א גמ', מנו שמיטין ויובלות וכו', ויש להעיר בהא דכ' התוס' ברכות ה' שאין שילוח מצורע מבתי ע"ח אלא בזמן שהיובל נוהג מהא דאיתא הכא בסוגיא, קדשו יובל לקדש שמימין אבל אין יובל נוהג, וא"כ קשה הא דתני לעיל שם וקדשו ערי חומה וכן תני לעיל מצאו אלו וקדשום, דלענין מה קדשום, אם לא לענין שילוח מצורעים, הרי חזינן דנוהג שילוח מצורעים אף שאין היובל נוהג, ואעפ"י דלא קיימא במסקנא הכי לשיטת התוס' שם ל"א ד"ה התקין, אבל מ"מ יש ללמוד ממה דשני מעיקרא, וחכם אחד העיר בזה. ונראה דיש לפרש דקידש עזרא את הבתי ערי חומה על לעתיד דכשיבואו כל ישראל יתנהגו בהם כפי קדושת בתי ערי חומה לכל הדינים לענין חליטת הבית, ולענין שילוח מצורעים, אבל לענין יובל לא שייך לומר קדושה בלעתיד, דהלא אם נהוג נהוג, ואם לא נהוג לא נהוג, ולא שייך לקדושי, אבל בתי עדי חומה קידש עזרא שיהיו מוכנים בקדושתן שתיכף כשיבואו ישראל לארץ ישראל, ינהנו בבתי ע"ח בקדושת בתי ע"ח.
ב עוד נראה בזה דהנה יש להבין בעיקרא דמילתא מה שייכות יש הא דשילוח למצורע להא דיובל נוהג, הלא עיקר היובל הוא להשיב הזכיות לבעלים הראשונים ומה זה ענין הא דבתי ע"ח לשילוח מצורעים ליובל נוהג, וע"כ צריך לומר דזה נמי שמשלחין המצורעין מבתי ע"ח, שיש בזה נטילת הזכיות, שמגרשין בעלי בתים מבתיהן, הנה ענין זה יש שייכות ליובל המורה שאין צמיתות לנכסים דלא ניידי, אבל בשעה שאין היובל נוהג אין בידינו להפקיע זכותן ולשלחן מבתיהן, ומזה יש להשיג על הצל"ח שכתב דע"כ בירושלים היה תמיד נוהג שילוח דלא גרע ממדבר שלא היה יובל נוהג, ושילוח היה נוהג, דירושלים הוא מחנה שלישית, ולפי מה שכתבנו אין דאיה ממדבר דשם לא היה שייך בעלות לשום אחד מהן, אבל דין ירושלים תלוי אם נתחלקה לשבטים, והדין שוה להא דחליטת הבית.
ג והנה לפי"ז תצא חדתא דאם אין נוהג שילוח לא היה נוהג גם ראיית ננעים דלמה נטמא אותו אם אינו מקיים מצוות שילוח, וכל זמן שלא טימא אותו הכהן ממילא טהור הוא, ודק מי שמוותר על זכיותו בכדי לקיים מצות התורה של שילוח יבוא אל הכהן להראות הנגע, והכהן יטמאנו, וינהוג שילוח חוץ לחומה, ובזה יובן הא דקידש עזרא את הבתי ע"ח, או שלתכלית זו מנאם בכדי לקיים מצוה דשילוח, למי שיוותר על זכיותו, ומטעם זה לא פריך הש"ס על הא דקידש עזרא בתי ע"ח.
ד והתוס' שפיר מקשים לרש"י דפירש דנגעים לא הוי מזבח כפרה בבתי ע"ח דטעון שילוח, והקשו הא בזמן שאין היובל נוהג אין טעון שילוח בחיוב, וממילא מעוכב גם הראיית הנגעים, ורק במי שרוצה לוותר על הזכיות ומראה נגעיו להכהן וטימא אותו, הנה על אופן זה ודאי הוי אצלו מזבח כפרה, ונקראין יסודין של אהבה כיון שמעצמו קבלן.
ה והנה הרשב"א בחידושיו לברכות מביא בשם הרב רבי אלחנן להקשות לרש"י דאם בשביל שילוח חוץ לחומה, וכיון דאין שילוח נוהג בזמן שאין היובל נוהג היה להש"ס לאיפלוני בא"י גופה כאן בזמן שהיובל נוהג, כאן בזמן שאין היובל נוהג, ותמהני מדוע לא אמר דהוי להש"ס לאיפלוגי בין מי שדר בבתי ע"ח למי שאינו דר בבתי ע"ח, ודוחק לומר דבשביל שאינו יכול לבוא בעיר חומה אינן נחשבין ליסודין של אהבה.
ו והנה מתרץ הרשב"א שם בשמו דזהו לענין בתי ע"ה ממש, אבל לענין שילוח מחנות נוחנין תמיד למ"ד קדשה לעתיד לבוא, מבואר מדבריו דשילוח מצורעין שתלוי בקדושה אין זה שייכות ליובל נוהג ורק במה ששייך לדין בתי ע"ח, וע"כ כוונתו לענין חליטת הבית, אבל לפי"ז תקשה מדוע לא פריך הש"ס למה קידש עזרא או מנה את הבתי ע"ח כיון שאין חלוטת הבית נוהג, אבל אפשר לומר דמנאם בכדי דליהוי ידוע את הערים המקודשות לענין שילוח.
ז והנה הסוגיא הכא מוכחת כשיטה זו, והוא דאיתא בברייתא דסוברת קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא, דעזרא קידש בתי ע"ח דע"כ כיון דלא נהוג דין בתי ע"ח בזמן שאין היובל נוהג, וע"כ דלדין שילוח מצורעין קדשם, דזה תליא בקדושת א"י.
ח והנה המל"מ בפר"י משמיטה ויובל הסתפק בדעת הרמב"ם, היאך דעתו בדבר שילוח מצורעין בבתי ע"ח, יעוי"ש. ולדעתי נראה שדעת הרמב"ם כשי' הרב ר' אלחנן שהביא הרשב"א, והוא מדכתב בפרי"ב משמ"ו הט"ו דעזרא קידש בתי ע"ח, והנה נחזה אנן למאי צריך לקידושי אם לא לענין שילוח מצורעין כמבואר בפר"א דכלים שזהו קדושתן של בתי ע"ח. ועוד מדכתב הרמב"ם בפר"י משמ"ו שאין דין בתי ע"ה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ועזרא בעלייתו לא היה יובל נוהג, וא"כ למה קידש את הבתי ע"ח. וע"כ לשילוח מצורעים, ומוכח לפי"ז שדעת הרמב"ם שנוהג שילוח מצורעין נם בזמן שאין היובל נוהג. וזהו כשיטת רש"י והרב ר' אלחנן שהובא ברשב"א.
א ת"ר חומה, ולא שור איגר, הקשו התוס' במגילה נ' וא"ת וכו' ולמ"ל קרא תיפ"ל דחו"ל ישב ולבסוף הוקר שהרי לא נגמרה חומת העיר עד שנגמרו כל הבתים, וי"ל דקרא אתי לאשמעינן דאפילו היכא דקים לן שלא דר אדם שם עד שנגמרו כל הבתים, אפילו הכי לא חשיב הקיף, עכ"ל, מוכח מזה דלא מהני אפילו בשנעשה ההיקף והישיבה בבת אחת, וזהו שור איגר שהכל בא בבת אחת, ומ"מ פסיקא להתוס' דלא מהני, והיינו כיון דכתיב כי ימכור בית מושב עיר חומה, הכוונה דבעינן הישיבה מקודם להחומה, והנה לפי מה שכתב הר"ן במגילה להוכיח דע"כ ישיבת נכרים אינה נחשבת לישיבה, והיינו מטעם דיש לחוש לכל עיר המוקפת חומה מימות יהושע בן נון, והלא דלמא לא היתה מוקף קודם הישיבה, וע"כ משום דישיבת נכרים אינה נחשבת לישיבה, ולפי דברי הר"ן יש ליישב הקושיא הא דמיעטה רחמנא שור איגר הכוונה באופן שישבו בה נכרים וישיבה, שלהם לא נחשב לישב ולבסוף הוקף, וממילא מיעטה התורה דזה לא נחשב לחומה, ומצאתי בפנ"י שכתב דהתוס' לא סברי כשיטת הר"ן, אבל תמוה דע"כ דברי הר"ן מוכרחים, דע"כ ספק הוי בכל מוקף חומה דלמא היתה ישב ולבסוף הוקף, ובהכרח מוכרחים אנחנו לומר דישיבת נכרים לא נחשב לישיבה.
ב ועוד נראה ראיה לדברי הר"ן מהא דאיתא לקמן ע"ב אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות, ולמה מנו חכמים את אלו וכו'. וקשה הא אפשר לומר דהששים עיר הבצורות האלה חיו ישיבתם קודם לחומתם, ולכך לא מנו חכמים את אלה, אבל לפי דברי הר"ן אתי שפיר דהרי נכרים היו יושבים שם, וישיבתם לא נחשב לישב ולבסוף הוקף, וממילא כשבאו שם ישראל הרי זה הוקף ולבסוף ישב, לכן נראה שאין לומר דהתוס' חולקים בזה על הר"ן, והא דלא תירצו דנפק"מ לישיבת נכרים, משום דרצו להורות לן דבאופן שבנו בתים ולא ישבו שם דג"כ לא נחשב לישב ולבסוף הוקף, דבשביל בנין הבתים, והיינו דדירה ממש בעינן, והנה חידוש דין הוא והרמב"ם סתים לה משמע שדעתו שתלוי בהבנין איזה קודם, שכתב ויקיפוה חומה תחילה, ואח"כ יבנו החצירים, הרי חזינן דלא סבר כשיטת התוס'.
ג והנה הטו"א לחדש יצא דנם בישב, ולבסוף הוקף שנתמעט מדין בתי ע"ח זהו דוקא להיושבים שם מתחילה, אבל להבאים לישב אח"כ אצלם הדין כהוקף ולבסוף ישב, ויש להבתים החדשים דין בתי ע"ח, ובזה מיישב קושיות התוס' דשור איגר ממועט מזה מטעם שאין זה נקרא חומה כלל, יעוי"ש. אבל ע"כ דעת הר"ן לא כן הוא, והוא מדמקשה בהמוקפים חומה מימות יהושע בן נון דלמא הוי ישב ולבסוף הוקף, והלא מה איכפת לן בזה הלא עכ"פ ישראל שבאו אח"כ שם והתיישבו להם הוי זה הוקף ולבסוף ישב, הרי חזינן דהר"ן לא סבר סברא זו, וגם המהרי"ט בתשובה סי' ל"ז ע"כ לא סבר כן, והוא מהא דכתב שם וז"ל אך קשה הא דפריך התם בפ' בתרא דערכין אמתניתין דחשיב ירושלים בבתי ערי חומה וירושלים הבית חלוט בה ותניא י' דברים נאמרו בירושלים וחד מנייהו שאין הבית חלוט בה במ"ד ירושלים לא נתחלקה לשבטים ודחיק לשנויי כגון ירושלים שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון ולא בירושל' שאין הבית חלוט בה, אי נמי דתרי ירושלים הוו ולוקמה באותו תוספת שהוסיפו דודאי מה שהיה חוץ לעיר נתחלקה לשבטים וכשהוסיפוהו על העיר נעשה כיוצא בה לענין בתי ערי חומה ונראה דלענין בתי ערי חומה שתי בצעין אלו שנתוספו אינן בבתי ערי חומה משום דבעינן בית מושב עדי חומה כדאמרינן בפ"ק דמגילה ברך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר והיינו לענין בתי ערי חומה וירושלים עצמה כיון שבשעת כיבוש יהושע היתה מוקפת חומה ואח"כ נתיישבה הוקף ואח"כ פתח קרינן בי' אבל חומות אלו שנתוספו ולא הוכללו בתוך העיר שהרי חומת ירושלים לפנים משתיהן היתה דהכי מוכח באותה שמועה דשבועות שתים אלו שבחוץ אעפ"י שהוקפו בחומה אחר' הו"ל ישב ולבסוף הוקף ואעפ"י שלא היה שם ישוב בשעה שבנו החומה בתר עיקר העיר אזלינן שכבר נתיישבה בתחילה וכל חומה דפתיחה לה ישב ולבסוף הוקף קרינן בי', עכ"ל, אבל אם אמרינן כשיטת הטו"א תקשה דלוקמי' באותו תוספת, וע"כ מוכח מהסוגיא דלא כהמו"א, וגם מה שמוכיח הטו"א שם מהא דפריך אלא למה מנו חכמים את אלה, ולא משני מפני שהיו מסופקים, וכמו שכתבנו לעיל, אם החומה שלהם מוקף חומה קודם לישיבתם, הנה זה מיושב שפיר במו שכתבנו לעיל לשיטת הר"ן דישיבת נכרים אינה נחשבת לישיבה, וא"כ לדברי הר"ג ליכא שום הוכחה מזה וא"כ כיון שלהר"ן והמהרי"ט מכח הסוגיא מוכח להיפך, א"כ נראין הדברים כפשוטן דבאופן שהחומה נעשה אחרי הבנין הבתים לשיטת הרמב"ם, או אחרי הישיבה לשיטת התוס' אין בזה תורת בתי ע"ח אף להבאים להתיישב אח"כ, וכמוש"נ.
ד רבי אליעזר ב"ר יוסי אומר אשר לוא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ב משמיטה ויובל הט"ו, יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין כאשר השיג עליו הראב"ד בהשגה דכיון דסבר הרמב"ם דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד, א"כ משנפלה חומתן בטלה קדושתן, יעוי"ש. וע"כ כוונת הראב"ד עפ"י סוגיא דמגילה י' ע"ב דמבואר דמאן דדריש הכי ע"כ סבר דקדושה ראשונה קידשה גם בלעתיד, וכיון דהרמב"ם סבר בהלכה זו עצמה דקדושה ראשונה לא קידשה בלעתיד, א"כ סותר דברי עצמו, והנה מרן בכס"מ והרדב"ז שם כתבו דכוונת הרמב"ם מה שכתב עתה אין כוונתו לאחר חורבן. אלא כוונתו אקודם שגלו בחורבן ראשון קאי, והיינו דאם נפל החומה, לא בטלה קדושת דין בתי ע"ח, הנה דבריהם נכונים מצד עצמן, אבל ע"כ כוונת הראב"ד להקשות מכח הסוגיא דמגילה שהוכיחה מדברי ד"א בר"י בדרשה זו דאשר לוא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו, דע"כ סבר דקדושה ראשונה לא בטלה, ואם נפרש כפירוש זה קשה דאיזה הוכחה יש מזה לקדושה ראשונה דלא בטלה, דהלא יש לפרש דהכתוב מלמדנו על קודם זמן החורבן הראשון, ואז טרם נתבטלה קדושת הארץ, וע"ב סברת הש"ס דכי היכי דאמרה תורה דלא נתבטלה קדושת החומה גם בנפול החומה, הנה כמו כן לא תתבטל קדושת הארץ ע"י החורבן, ומוכח דקידשה גם בלעתיד, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד בהשגה.
ה ונראה דהנה זה ודאי דכוונת הרמב"ם קודם חורבן ראשון אבל יש לחקור בהא דקדושת בתי ע"ח משום דיש לפרש בשני אופנים. א) דקדושת העיר מצד עצמה אין לה יותר מקדושת הארץ דכל ארץ ישראל כולה, ורק מפני החומה שנתקדש בקדושה נוספה, ממילא ניתוסף קדושה על העיר כולה, נמצא דכל עיקר הקדושה היא בהחומה. ב) דהחומה הוי רק סיבה לקדושת העיר אבל עיקר הקדושה היא בעצמותה של העיד, ונפק"מ בין הפירושים לענין החומה עצמה, דלפירוש הראשון הוי החומה קדוש, ובו עיקר הקדושה, ולפירוש השני אפשר שלעצם החומה אין קדושה ורק סיבה לקדושת העיר, ונפק"מ ג"כ כשנפל החומה, דלפירוש הראשון כשנפל החומה שהוא הקדושה, ממילא בטלה קדושת העיר מקדושת בתי ע"ח, אבל לפירוש השני כיון דהעיר בעצמותה קדושה, ממילא כשנתקדש העיר שוב לא פקע קדושתה.
ו והנה מהא דדרשו רבותינו אשר לוא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו, הרי הוא בדין בתי ע"ח, בזה יש לנו לדון דכוונת התורה כהפירוש השני דהקדושה דהעיר יש גם בעצמותה, והנה לפי"ז אין ללמוד מזה לומר דקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד, מהא דלא נתבטלה קדושת העיר בשנפלה החומה, משום דקדושת העיר בקדושה דבתי ע"ח לא תליא בהחומה, והיינו דהחומה בעצמותה אין לו קדושה רק היה סיבה לקדושת העיר, וא"כ אפילו אם אמרינן דכל קדושה שקידשה לשעתה לא קידשה לעתיד, זהו דוקא באופן שנתבטלה הקדושה הראשונה, אבל זה לא שייך הבא, דהרי לא נתבטלה הקדושה הראשונה כלל, ומה שבטל המסבב הקדושה, זה אינו גורם ביטול הקדושה.
ז ולפי"ז הא דקאמר הש"ס במגילה י' דהאי תנא דדריש אשר לוא חומה אעפ"י שאין לו עכשיו, דע"כ סבר בכל מקום דקדושה שקידשה לשעתה קידשה נם לעתיד, ע"כ סבר הש"ס דקדושת ע"ח תליא בקדושת החומה, וזהו כפירוש הראשון שכתבנו, אבל יש לעיין מנא לי' להש"ס לפרש כן.
ח ונראה דזה תליא בפלוגתא דתנאי במכילתין, בהא דפליגי ר' יהודה ור' שמעון בבית הבנוי בחומה רבי יהודה אומר אינו כבתי ע"ח, ר"ש אומר כותל החיצון היא חומתן, ונראה דסבר ר' יהודה כפירוש השני שכתבנו דאין להחומה עצמה קדושה מצד עצמו ורק הוי סיבה להקדושה דהעיר שתתקדש בקדושת בתי ע"ח, נמצא דהבית הבנוי בתוך החומה אין לו קדושה וממילא אין לו דין בתי ע"ח, ור"ש סבר כפירוש הראשון שכתבנו דהחומה הוי עיקר הקדושה, ולהכי הבית שבתוך החומה הרי היא בקדושת בתי ע"ח, ולפי"ז אפשר לומר שהרמב"ם דסבר כר' יהודה בדין זה כמבואר בפירה"מ ובהל' שמיטה ויובל פרי"ב הי"ב, ע"כ סבר דקדושת העבר הוי קדושה מצד עצמה ואין לה ביטול גם בנפלה החומה, ואין לזה שייכות לדין קדושה ראשונה אם קידשה בלעתיד, והסוגיא דמגילה שם דתליא דין זה דאשר לוא חומה בדין קדושה ראשונה אם קידשה בלעתיד, ע"כ אזלא אליבא דר' שמעון, וכמוש"נ בס"ד.
ט כתבו התוס' בכתובות מ"ה ד"ה על פתח בי"ד דעיר חומה שרובה נכרים בטלה קדושת חומה, יעוי"ש. ומסופקנו היאך הדין אם הקדושה חוזר וניעור כשנתיישבו אח"כ רוב ישראל, ומקום הספק דאפשר לומר דכיון דקדושת החומה נתבטלה, והרי"ז כאילו אין כאן חומה, וממילא גם כשנתרבו ישראל אין לומר דהקדושה חוזר וניעור מטעם דהרי"ז כישב ולבסוף הוקף, ולא מהני עוד החומה להיות העיר בדין בתי ע"ח, או"ר דאמרינן דחומה לא מהני קדושתי' על נכרים כשהם רובא, ולפי"ז כשרוב ישראל מהני להו הקדושה דהחומה.
י והנה לשיטת הראשונים דישיבת נכרים לא נחשב לישיבה לענין הדין דישב ולבסוף הוקף, א"כ כשנתיישבו בהעיר ישראלים רובא, הרי זה הוקף ולבסוף ישב לגבי הישראלים, הן לגבי המיעוט שהיו דרים מכבר, והן לגבי הישראלים הבאים מחדש, וממילא אין לומר בזה שתהיה בזה כמו ישב ולבסוף הוקף, וממילא יש כאן מקום לומר דהקדושה חוזר וניעור, וביותר אם נפרש בהפירוש שכתבנו לעיל דקדושת החומה הוא מטעם היושבים אשר כתוך, ואין להחומה קדושה, רק סיבה הוא לקדושת העיר, אשר לפי"ז מסתבר לומר דאם נתרבו יושבים ישראלים דהקדושה חוזר וניעור.
יא כתב הרמב"ם בפרי"ב משמיטה ויובל הי"א כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות וכו', ולכאורה מה שייך גינה לבתי ערי חומה, דהרי אין זה בית, ואין זה דמיון להא דבית הבד ובית המרחץ דעכ"פ בנין הוא, אבל גינה מה שייכות יש להגינה להיות עליה דין בית, והנה במשנה לא תנן גינה, ומרן מציין להמשנה, ושם לא תנן גינה, אבל דברי הרמב"ם מקורו מהתוספתא פר"ה דערכין דשם תניא גם גינה, אח"כ מצאתי בתוסיו"ט בפר"נ דמעשרות שנחית לזה, יעוי"ש. והנה המפרש פירש מפני שדרכן לעשות נגינה בתוך העיר, אבל זה לא יספיק דמדוע שונה נינה משדה של תבואה אפילו בשהשדה בתוך העיר, וע"כ צריך לומר דיש מעלה בגינה, יותר משדה מפני שהיא נעשית צורך להבית כדרך המלכים והשרים שעושים גינה לפני בתיהם, ולהכי דינם כבית כיון שהוא צורך בית.