נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק שמיני
א משנה, המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל נוהג, אומר לו פתח אתה ראשון, ובגמ' והתניא כופין וכו' אי צאית צאית ואי לא כופין, מבואר מזה דכופין את הבעלים לפדות, והנה הקשו בתוס' מ"ש דצריך הכא כפי' טפי מכל הני דתנן בפר"ק דבכורות מצות פדי' קודמת לעריפה וכו', ותירצו וי"ל דשאני הכא דיכול לבוא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה, עכ"ל, וזה יש להבין מ"ש הכא דשייך תקלה יותר מפטר חמור לר' יהודה דסבר שם דפטר חמור אסור בהנאה מחיים, ודוחק לומר משום דשדה עומרת ויש לחוש לתקלה דהעולם שהם רבים, והתם תחת יד הבעלים ואין חשש תקלה דרבים, ואפשר שלזה דייקו התוס' אם יהנו העולם ממנה, והיינו מפני חששא דרבים, אבל עדיין יש להעיד דאטו מפני תקלת אחרים כופין את זה להוציא דמים על דבר שאינו שלו, הלא כיון שהקדיש ויצא מרשותו, יעשה הקדש מה שירצו, ומה שייכות עוד לבעלים בזה, ואם בשביל מצוה, הלא אנו רואים שאין כופין על מצות כאלו.
ב כתב הרמב"ם בפר"ה מערכין ה"א וז"ל המקדיש שדה אחוזתו מצוה עליו לפדותה הוא שהארון קודם, ואם לא דצה אין כופין אותו, בד"א בזמן שמצות יובל נוהגת שאם יגיע יובל ולא יגאלה תצא לכהנים כמו שביארנו, אבל בזמן שבטלו היובלות שהרי אינה יוצאת לכהנים אלא סופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחילה והיא נפדית בשווי' כשאר ההקדשות וכו', עכ"ל, וכתב הראב"ד וז"ל א"א לא מצאתי שום הפרש בין זה לזה שהרי מצות גאולת אדון כתובה היא בתורה, והיא בשעת היובל ועוד מפני ריבוי החומש שהוא בכל זמן וכשדברה המשנה בשעה שהיובל נוהג לא מפני שיש הפרש להקדימתו לא למצוה ולא לכוף, אלא מפני שאר דברים האמורים במשנה, עכ"ל. הנה אנו רואים שהרמב"ם סבר דכופין רק בזמן שאין היובל נוהג, והראב"ד סבר דאין הבדל ותמיד יש דין כפיה, אבל לא ביארו הטעם על עצם הכפי' למה היא באה, וביותר תמוהים דברי הרמב"ם שכתב דבזמן שהיובל נוהג ליתא לדין כפי', וזה תמוה מובא כאשר תמה הראב"ד, ולכאורה יש לומר דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בשרה אחוזה בשעה שהיובל נוהג דמתחלקת לכהנים כשהגיע יובל ולא פדאוה הבעלים, דר' יהודה סבר דהכהנים נותנים דמי', ור"ש סבר דמתחלקת בחנם, והנה הרמב"ם פסק כר' יהודה דהכהנים נותנים דמים, ולהכי סבר הרמב"ם דבזמן שהיובל נוהג למה לנו לכופם לבעלים שיתנו דמים לפרות, כיון שגם הכהנים נותנים דמים, והראב"ד סבר כר' שמעון דיוצאה לכהנים בחנם, וא"כ גם בזמן שהיובל נוהג יש לנו לכופם להבעלים שיתנו דמים, אבל תמוה אם אנו אומרים שהראב"ד סובר כר 'שמעון, א"כ מדוע שתק הראב"ד להרמב"ם בפר"ד הי"ט שכתב דהכהנים נותנים דמים, ולא השיג הראב"ד, א"כ ע"כ סבר הראב"ד כהרמב"ם בדין זה, וא"כ קשה באיזה סברא פליגי, ועוד דגם להרמב"ם דסבר דהכהנים נותנין רמים, אמנם נראה דע"כ אם אין הכהנים רוצים ליתן דמים אין כופין אותם, ואעפ"י שלא מצאתי לזה מפורש אם כופין את הכהנים לזה ליתן דמים, אבל מסתברא שאינם בכפי', משום דע"כ הרי"ז ממתנות כהונה כמבואר ב"ק ק"י, וזכות כהונה איכא בזה, וא"כ כיון שאינם בכפי', א"כ אם יש דין כפי' ע"כ יש לכוף להבעלים, וא"כ מ"ט דהרמב"ם בזה, ולבאר זה נקדים דברי הירושלמי ושיטת הרמב"ם במקו"א וכאשר יבואר.
ג גרסינן בירושלמי פר"א בפאה ה"ג וז"ל רבי יוסי בשם ד"ש בן לקיש ובקוצרים מה ת"ל לקצור אלא אפילו יש לו כמה לקצור ר' יונה בשם ד"ש בן לקיש ובקצרכם מה ת"ל לקצור אלא אחר בתחילה ואחד בסוף, רבי יוסי בשם ריב"ל ובקצורכם מה ת"ל לקצור אלא אחד לגבוה ואחד להדיוט, דבי יודן בעי כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש שמא במחובר אמר רבי חנינא שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקצירי הדיוט וכו', יעוי"ש. ודברי הירושלמי צריכין ביאור וביותר תמוה עצם הדין דדריש לגבוה חייב שזה הוי היפוך הא דתנן בהדיא בפר"ב דפאה מ"ה דהקדש פטור מפאה, יעוי"ש. ונראה דהנה יש לעיין בעצם הדין הא דהקדש פטור מפאה אם הוא מצד דהקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא, ולהכי לא נתחייב הקדש בפאה, או דלמא דהוי בזה הקדש כמו הפקר דהפטור הוא מטעם דאין לזה בעלים, וכמו כן הקדש פטור מצד דאין בעלים מיוחדים לזה, ולהכי כמו דהפקר פטור מפאה מפני שאין לזה בעלים מיוחדים כמבואר בירושלמי פאה פר"ג ה"ג, ה"נ בשעה שהקדיש הקמה הרי יצא מרשות בעלים מיוחדים, וההקדש הרי הוא ברשות נכוה שג"כ כל ישראל זוכין בזה לצרכי גבוה, אלא שאין לזה בעלים מיוחדים, ויש להוכיח דפטור לאו מטעם חסרון בעלים הוא מהא דאיתא בירושלמי מעשרות פר"א ה"א דאיתא התם הקדיש קמה ופדה קמה חייב ופריך שם מה בין הפקר להקדש ובהפקר באופן זה פטור, ומשני הפקר יצא ידי בעלים, אבל הקדש לא יצא ידי בעלים, ובעלים של הקדש הוא הגזבר, יעוי"ש. הרי מבואר דהקדש הוי בעלים מעליא ויש בעלים להקדש, וע"כ צריך לומר דע"כ הא דהקדש פטור מפאה הוא מטעם דהקדש לאו בר מצוה נינהו, ודוקא בשעה שהוי הקדש, אבל הקדיש קמה ופדה קמה חייב, כיון דלא יוצא כלל מבעלים מיוחדים, והחיוב היה מוטל על הקמה גם בשעת ההקדש רק החסרון היה מצד שאינו בר מיעבד מצוה נינהו, ולהכי לאחר פדיון המצוה חוזרת וניערת להיות מחויב בפאה.
ד וזהו כוונת הירושלמי הכא בחיוב פאה דתליא בקצירה דוקא, וזה ידענו מדכתיב ובקוצרכם דהחיוב נעשה כקצירה, אבל עדיין לא ידענו אם יש לקצירת הקדש דין ראשית קצירה כגון אם יש לו שדה גדולה והקדיש חצי', והשני היא חולין ועשה ראשית קצירה בשל הקדש, אם נעשה מחויב בפאה באידך חצי', על זה מביא הלימוד דכתיב לקצור ומרבה דגם קציר גבוה מחייב בפאה, וזהו שאמר אחד קציר הדיוט, ואחד גבוה, דהיינו בשביל דאיכא תרי קראי, ופריך אח"כ והא אין הקדש מתחלל על הקרקע, וצריך ביאור דאטו לא יצוייר הקדש בקרקע הא איתא להדיא במשנה הקדיש קמה, אמנם לפי מה שכתבנו יבואר היטב עפ"י הקדמה אחת הא דמבואר בירושלמי פר"ק דמעשרות ובירושלמי פר"ז דב"ק ה"ד דהקדש לא יצא מידי בעלים, יעוי"ש. וכן הוא דעת הרמב"ם דהקדש לא יצא מהבעלים, וכן כתב הרמב"ן במלחמות פר' הגוזל בתרא, יעוי"ש. שמחזק דעת הרי"ף דבקדשי בדה"ב לא הוי הקדש, כמכירה, וזהו שפריך בירושלמי דאין לומר שהבעלים בעצמו הקדישו הקמה דבאופן הזה בודאי עדיין עומדת הקמה ברשות הבעלים ופשיטא דהקצירה מחייבת בפאה בלעדי שום קרא, ואם מיירי שההקדש קנה קמה במעות של הקדש, הא אין הקדש מתחלל על הקרקע, וא"כ תקשה מאי מרבה הא דכתיב לקצור.
ה ולהבין התירוץ בירושלמי נקדים הא דאיתא בירושלמי פר"ב דפאה ה"ה שדה שקצרוה לסטים ובו' מתניתין בשקצרוה לעצמן וכו' מתניתין בשקצרוה לאבדה, אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת, ופירש הפנ"מ מטעם דנקרא קציר, אמר ר' הושעיא בר שימי אפילו תימר כשקצרוה שלא לאבדה, פטורה מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע וכו', ועי' בשנות אליהו הביאור הזה, מבואר מזה דקצירה שהיא לאחרים ולא להבעלים אינה עושה חיוב פאה, וזהו שאמר ר' חנינא שלא תאמר יעשה קציר הקדש היינו מה שנקצר עבור הקדש ואין החיוב פאה חלה על חלק ההקדש המחובר לקרקע, ופשיטא שגם לאחר הקצירה הקדש פטור מכח כל שכן, וסד"א שהקצירה כזה אין מחייבת בפאה דהרי אינה שייכה הקצירה להבעלים ובהדיוט באופן זה פטור, על זה אתי קרא ומשמיע לנו דשאני קצירה של הקדש דמחייבת בפאה על השדה כולה, והטעם בזה משום דקצירה של הקדש הרי הוא בעלים על הקדש והדבר עומד ברשותו, והרי היא כקצירה של עצמו המחייבת בפאה, ואעפ"י שחלק של הקדש פטור מפאה, על כל זה חלק ההדיוט נתחייב בעבור הקצירה, דהקדש באופן ששדה אחד הוא, זה הוי תוכן ביאור הירושלמי לדעתי, ובזה מיושב הא דהשמיט הרמב"ם הא דבעי בירושלמי פר"א דפאה ה"א קצר שבולת ראשונה ונשרפה מהו, נשמיענה מן הדא קצר חציה והקדיש והקדש לאו כשרוף דמי, יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו דגם באופן שהיתה הקדש מעיקרא נעשה חיוב פאה, וזה היה פשוט לרבינו ושפיר השמיט בעי' זו ודין זה, ודין זה מבואר מעט ברמב"ם פר"ב ממתנ"ע ה"ה.
ו ועפ"י החזיון הזה יובן לנו דברי הריושלמי בפר"ב דפאה בסו"פ רבי פנחס בעי קצירת חו"ל מהו שתהא חייבת בפאה שלא תאמר הקדש פטור וחו"ל פטור, מה הקדש חייב אף חו"ל חייב, אשכח תני קציר ולא קציר חו"ל, ודברים אלו צריכין ביאור, והמפרשים נדחקו בזה, ולפי דברינו יבואר לנכון דהנה הקדש פטור אבל מחייבת את השדה דהיינו שבקצירתה נעשה חיוב פאה, ועל אופן זה בדין קצירת חו"ל כגון שיש לבעלים שדה אחת וחצי' בקדושת א"י וחצי' בחו"ל, והתחיל לקצור בחו"ל אם יש חשיבות לקצירה זו לחייב גם החלק של הארץ, ועל זה מביא הלימוד דכתיב קציר ארצכם דמשמעות דהקציר המחייב בפאה בעינן שתהיה בארצכם דוקא.
ז ומיושב בזה דברי הרמב"ם פר"א ממתנ"ע הי"ד וז"ל בל מתנות עניים האלו אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל שנאמר ובקוצכם את קציר ארצכם כי תקצור קצירך בשדך, ותמוה למ"ל קרא הא הוי מצוה שתלויה בארץ וממילא אינה נוהגת בחוץ לארץ, והתוס' חולין קל"ו הקשו באופן זה בהא דממעט ביכורים בחו"ל מדכתיב ארצך, והא בלא"ה חו"ל פטור מטעם דהוי חובת קרקע, ותירצו דסד"א כיון דאיתקש ביבורים לבשר בחלב, יעוי"ש., והכא לא שייך תירוצם, ותקשה למ"ל קרא, אמנם מקודו של הרמב"ם הוא ג"כ מהירושלמי שכתבנו, ובא למעט דהקצירה של חו"ל לא נחשב לקצירה, ועל זה בעינן שפיר קרא.
ח ולפי"ז יצא דכר חדש, דבקדשי בדה"ב לא יצא הדבר מרשות בעלים, ומה"ט יש לו להמקדיש זכות פדיון קודם לכל אדם, כמבואר להדיא בירושלמי פר"א דמעשרות ה"א וז"ל, אמר ר' אבין אפילו ידי בעלים לא יצא מאחר שאמר לו פדה את ראשון יעוי"ש. ולהכי לא שייך לומר בזה כיון דפסקא פסקא, כיון דבאמת לא פסקא מהבעלים.
ט ועפ"י האסור יש לבאר כל עיקר דין דכפי' בהא דהקדש שדה לבדה"ב, וזה הדבר דכיון דמבואר דהשדה לא יצא מרשות בעלים עדיין, וממילא ע"כ אין זה ההקדש השדה בעצמותה, רק הוי הקדש בהשיווי דמים שיש בהאי שדה, וכל זמן שאין הקדש מקבל דמי השדה כפי השווי הוי השדה הקדש, אבל כיון שאמרה תורה שהוא המקדיש מחויב בפדי' מובן הדבר אשר הבעלים המה בזה כעין פריעת חוב להקדש, והיינו שבשעת ההקדש נתחייב בפריעת חוב שהוא שיווי דמי השדה להקדש, וממילא לא גרע חוב זה דלהקדש משארי פריעת חוב דעלמא שכופין אותו לקיים, כמבואר בכתובות פ"ו. והרי"ז כמו שאמרו מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל הקדש, והפדיות אחרים הרי"ז כמו שגובין שדהו עבור החוב, כן הוא בחוב של הקדש שאחרים פודין, היינו שקונים השדה של הקדש עבור החוב, וממילא אם אין אחרים פודין, מחויב המקדיש שהוא הבע"ח לפדות, והיינו שמחויב לשלם חובו שמגיע להקדש. ומיושב בזה קושי' התוס', למה הכא כופין אותו משארי מצות כאלה, והיינו מפני שזהו מפני שיש בזה דין פריעת בעל חוב, וכמו שכתבנו.
י וזהו סברת הרמב"ם לחלק בין זמן שהיובל נוהג, לזמן שאין היובל נוהג, והוא דבזמן שאין היובל נוהג, הנה המקדיש ג"כ אין כאן אלא הקדש השיווי של השדה, וממילא יש כאן חוב של דמים ממנו להקדש, וממילא אם לא פדאוה אחרים, מחויב זה לשלם חובו להקדש, אבל בזמן שהיובל נוהג אשר הדין בשדה אחוזה שביובל תצא השדה לכהנים. נמצא דיש בהקדשו שתים, א) הדמים להקדש שעד היובל, ב) עצם השדה שתהי' לכהנים מהיובל ואילך. נמצא שאין בזה תורת כפי' לשלם החוב, משום דהרי זה כמו שהתנה בשעת ההקדש דאם לא ישלם עד היובל תהי' שדהו לכהנים, וא"כ לא נתחייב בדמים להקדש בחיוב וא"כ בטל בזה דין כפי', זהו סברת הרמב"ם.
א כתב הרמב"ם בפר"ד ממתנות עניים ה"ה וז"ל הרוח שפיזרה את העומרים ונתערבו קציר של בעל השדה עם הלקט, אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים מפני שזה אנוס, והנה שם בה"י כתב בשבולת של לקט שנתערבה בגדיש הרי"ז מפריש שתי שבולת ואומר על אחת מהן וכו', יעוי"ש. והנה יש לעיין מדוע לא חיישינן גם בהא דהרוח שפזרה לתערובות של לקט לענין מעשר, איברא דהרמב"ם כתב כמו שמבואר במשנה, ושתי ההלכות שנויות במשנה, אבל אפשר לומר שדין השבולת נוהג גם בדין הרוח שפזרה, וראיתי למפרשים שפירשו כן, אבל הרמב"ם אילו היה ס"ל כן, היה מפרש, ובאמת דוחק לפרש במשנה שדין שנשנה בשבולת נוהג גם בזה.
ב ונראה לומר לפי דברי המל"מ בפ"ב מתרומות ה"ט שמוכיח מסוגיא דניטין מ"ז דרבחה רוצה להוכיח דאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מדי מעשר מהא דתנן במשנה פר"ד דפאה הלקט והשכחה והפאה של עכו"ם חייבין במעשר אא"כ הפקיר, דמאן וכו' לעולם דישראל ולקטינהו עכו"ם נהי דאפקרינהו אדעתא דישראל אדעתא דעכו"ם מי אפקרינהו, ואם אמרינן דתיכף משנעשה לקט מפטר א"כ גם בשלקט עכו"ם כבר נפטר, ומוכח דלא מפטר עד דאתי לרשות זוכה, ואח"כ הקשה ממשנה דשבולת דמוכח דיש פטור מעשר אף טרם שזכה העני, ודחק שם, והנה בתורעק"א בפר"ד דפאה מתרץ מהא דלקט דכיון דהבעה"ב אינו רוצה להחזיק הלקט בגזילה, ומקודם רוצה לזכות להעני, או שהבעה"ב זוכה בשבילו, או מטעם שעשו אינו זוכה כזוכה, ממילא כיון דזוכה העני פטור ממעשר עכת"ד, יעוי"ש. והנה ביסוד זה נראה דכיון שאמרו חכמים דנותן להעניים לפי האומדן הלקט הראויה, והבעה"ב זוכה בהלקט מטעם לקוח, ולקוח קודם מירוח חייב במעשר כשיטת הר"ת, וביותר כשלקח הבעה"ב בעצמו, בודאי אין כאן תורת לקוח לכו"ע, ובזה יובדל מהא דשבולת, דשם איתא בתקנה, משא"כ הכא שעשאום חכמים עם הבעה"ב חליפין, הרי זה כלקוח, ממילא אין כאן חשש תערובות פטור וחיוב, והנה בשבולת שנתערבה כיון שידוע התערובות ויש לתקן ע"י הפרשה, לא רצו חכמים לעשות בזה הפקר בי"ד, ובזה מיושבים פסקי הרמב"ם לנכון, והיינו דבהרוח שפזרה כיון שאין ידוע התערובות במה, וא"כ אין תקנה ע"י הפרשה, ממילא ע"כ התקנה ע"י הפקר בי"ד עדיפא, ואין כאן פטור הפקר רק תורת לקוח אצל בעה"ב.
ג יש לעיין לפי דברי המל"מ דליתא פטור מעשר בלקק שכחה ופאה טרם זכיית עניים, היאך הדין באופן כשזכו עניים מתורת נתינה מבעה"ב, דהיינו בתורת מתנה ולא בתורת לשו"פ, ונראה מהא דאיתא בתוספתא פאה פ"ב בעה"ב שנתן כליבה לעני למלאות בו מים אין בו משום לשו"פ וחייב במעשרות עכ"ל, ולכאורה אפילו אם הוה אמרינן דהוי זה מלשו"פ, עכ"פ לא קבלם בתורת זה, אלא בתורת מתנה, וא"כ עדיין חסר זכיית העני בתורת לשו"פ, ומדחזינן מדברי התוספתא שאם הוי מקום לומר דהוי זה הכליבה מלשו"פ הוא פטור ממעשר, הרי מוכח דגם בזכיי' בתורת מתנה הוי זכיי' להיות נפטר ממעשר, ויש לדחות דאם הוי אמרינן דמסתמא מלשו"פ הוא, א"כ הוי הזכיי' ג"כ בתורת לשו"פ.
ד ובעיקר דברי המל"מ לכאורה תמוה מהא דב"ק כ"ח בעה"ב שהניח פאה מצד אחד, ובאו עניים ונטלו מצד אחד זה וזה פאה ואי אמרת עביד אינש דינא לנפשי' אמאי זה וזה פאה לינקוט פזרא וליתיב ומשני מאי זו"ז מאה לפוטרן מן המעשר, יעוי"ש. ולדברי המל"מ היאך נפטר הפאה מן המעשר טרם זכיית העניים, אמנם אפשר לומר דכיון דעושה הבעה"ב חליפין עם העני הרי"ז זכיית העני ממש, ובעיקר הענין עי' בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ז.
ה כתב הרמב"ם פר"ב דפאה הי"ח גמל מקצת מאה וזרק על השאר או שפירש מליתו עליו קונסין אותו ומעבירין אותו ממנו, ואפי' מה שנטל לוקחין וכו', ועי' בכס"מ, ויש לעיין מדוע באמת קנסו היתרא אטו איסורא, והלא קיי"ל כחכמים דאין קונסין היתר אטו איסור, ועי' במנח"ח מצוה רכ"ג, והנה יש לומר דשאני הכא שקנסינן עצם הפועל העושה האיסור, אבל תמוה דלפי"ז מדוע אין קונסין גם את המלית שיהיו לוקחין ממנו, ואפשר לומר דלפי דברי המל"מ שהפאה המונחת על הארץ חייבת במעשר, וא"כ עושה בזה תערובות פטור בחיוב, ומקלקל את התבואה באופן שאם לא תגיע ליד עני הפאה המונח על הארץ, ובזה ניחא דדוקא באופן שזרק הפאה קנסוהו, ומדויק גם כן מה שכתב הרמב"ם בהלכה זו וינתן לעני אחד, היינו דוקא לעני, בכדי שלא יבוא לידי חששא דתערובות פטור בחיוב, אם יבוא לעשיר או לבעה"ב, להכי ינתן לעני דוקא.
רש"י ד"ה שהבעלים וכו' ולהכי נקט וכו' שהרי דמי' קצובין וכו' ובשדה אחוזה קא מיידי וכו', יעוי"ש. מבואר מדברי רש"י בשיעור הקצוב ודוקא בשדה אחוזה ולא בשדה מקנה, שהוא בשווי'. וכן מבואר בדברי דש"י לעיל כ"ו ע"ב, אמתניתן בהלוקח שדה מאביו והקדישה שכתב להדיא כשדה מקנה דבתר שעת הקדש אזלינן הלכך פודה בשווי'. וכתבנו לעיל מזה שכן מפורש להדיא במשנה לעיל י"ד ע"א, וכתבנו בתמהון על המל"מ. אח"כ מצאתי בספר מעין החכמה שהעיד על המל"מ. ובעיקר הקושיא לרש"י בחומש פ' בחקותי שפירש דשדה מקנה נפדית בדמים הקצובים לשדה אחוזה, שזה היפוך דברי רש"י בעצמו, וגם משנה מפורשת לעיל. כתב ליישב שמה שפירש"י בחומש שם, לפיכך אם בא לגואלה לא קאי על הלוקח המקדיש, אלא על הבעלים שכתב קודם לזה שאם הם רוצים לגאול מן ההקדש מיד קודם היובל שגואלים כדין שדה אחוזה, וכמו שהקדיש הוא עצמו קודם שמכרה, ה"נ אם הקדישה חלוקה שקנה מאתו, והמוכר רוצה לגואלה שפודה בדמים הקצובים שהרי היא שדה אחוזתו, עכת"ד, ודברי חן המה.
ע"ב אמר רב חסדא לא שני אלא שבן ארבעים עומד במקומו אבל אין בן ארבעים עומד במקומו משלשין ביניהן, עי' פירש"י, ואף שלשון משלשין כוונתו שילוש, כמו הא דמשלשין בממון, במכות ה', דהכוונה בין שניהם חלוקה שוה, והכא לפי פירש"י משלם הבן חמשים יותר, אבל הכוונה מפני שמשלם שלשה חלקים, והנה לפירוש הרמב"ם שמבואר לקמן אתי שפיר לשון משלשין טפי.
הנה סברת ר"ח לפום הס"ד דגם כשחוזרין בזה אחד זה משלשין ביניהם, והבן חמשים יהי' שותף להשלים עד החמשים עם כולם, וזהו שפירש"י לקמן בבת אחת, כן היתה הס"ד דגם בזאח"ז הדין כן. ולכאורה מדוע ישלמו הראשונים עם הבן החמשים, הלא יוכלו לומר אתה סלקתנו מהחוב, דהרי זה ודאי אם הי' בן החמשים משלים להקדש חמשים, דהדבר בדור דהראשונים נפטרו מחובם, וכיון שקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכמבואר ברנמ"ה שהוא מטעם זה. א"כ כבד מסולקים הראשונים מחובם, וע"כ צריך לומר דאעפ"י דאמירה לגבוה כמסירה דמיא, אבל ע"כ אין זה כפרעון ממש, והיינו דהוי כמסירה דק לענין שלא יכול לחזור, כמו"ש התוס' בתמורה ל"ב, וממילא אמירה של בן החמשים אינה מסלקת האמירה של הראשונים ונשארו חייבים כמקודם, וממילא כולם חייבים כל אחד כפי מה שאמר, אבל לא יתחייבו יותר מחמשים, דהיינו אם כל אחד ואחד יתחייב כמו שאמר ותהי' בצירוף נם הרבה יותר מחמשים אם יפרע כל אחד כפי מה שאמר, דזה ליתא דהרי אם באמת ישלם הבן החמשים את החמשים יסולקו כולם מהחובות של אמירתם, ממילא אין להקדש לתבוע יותר מסכום הזה, וממילא כולם שותפין לסלק החמשים, וכיון שהכן החמשים ע"כ שותף עם כולם, ומשלם לפי מה שמגיע לו מפני השותפות הכולל, ולהמסקנא דינא דר"ח בכת אחת, אבל בזאח"ז, היינו דלאחר שחזר בו הכן החמשים, ונשארה השדה ביד הבן ארבעים, הנה בזה שעמד הבן הארבעים בהשדה, הרי זה סילוק להבן החמשים, וזהו ההבדל בסברא לפי הס"ד להמסקנא, דלהס"ד לא נתפטר הבן החמשים אף שהבן ארבעים נשאר במקחו, והוא מטעם דכיון שאין בזה אלא אמירה גרידא, אין אמירה לגבוה מסלקת האמירה דהבן חמשים, כיון דבשניהם לא הוי יותר מאמירה, ואין אמירה מבטלת אמירה, ולהמסקנא חשבינן לאמירה דבן ארבעים בתקפה, ומבטלת אמירה דבן חמשים כיון שחזר כו מהקני', ונחשב אמירה כמסירה ממש לגבי בן החמישים.
והנה פליגי רבותינו בהא דמשלשין בבת אחת, דרש"י פירש דהבן החמשים שותף עם כולם כמו שכתבנו, אבל הרמב"ם מפרש משלשין דכולם משלמין בשוה אם רק לא יגיע לאחד לשלם יותר ממה שאמר, כמבואר בפר"ח מערכין ה"ד, והראב"ד השיג עליו, והכס"מ מיישב דלפום הס"ד הפירוש בהסוגיא בפירש"י, אבל להמסקנא הפירוש משלשין באופן שכולן משלמין בשוה, והנה לרש"י האחרון משלם יותר, והראשונים פחות גם ממה שאמר, ולהרמב"ם משלם הראשון כפי מה שאמר (לבד מה שמגיע להקדש מהפודה), והיינו דסבר הרמב"ם דאין לחייב האחרון, במה שנתחייב הראשון, והוא מטעם שהראשונים נדמו לזה, דהרי אם לא אמר הראשון עשרה לא היה אומר השני עשרים וכן כולהו, וא"כ אין סברא שהאחרונים ישלמו עבור הראשונים, ולהכי סבר שמשלמין בשוה אם רק לא יגיע יותר ממה שאמר.
רש"י ד"ה אבל שמאוה שלשה וכו' ואע"ג דשומא דהקדש בעי עשרה וכו' דכיון דאמרי תלתא לא מהדרינן אעשרה וכו', ויש לעיין מסוגיא דלעיל י"ט ע"ב דאיתא שם לענין אמדוהו אומד של נזקין וכו', דשאני אומד דעשרה מאומד של תלתא, ועי' תוס' תמורה כ"ז ע"ב, עי' מה שכתבנו לעיל בסוגיא.
א דף כח, משנה, מחרים אדם מצאנו ומבקרו ומעבדיו ומשפחותיו הכנענים ומשדה אחוזתו, ואם החרים את כולם אינם מוחרמים דברי ר"א, והנה אף שפשטות הכתוב מורה שבעינן שישייר מכל מין ומין, אבל הרא"ש כתב, הובא בשיט"מ, דכל מין מין בהמה אחד הוא, ומין אדם אחד הוא, וכן מורה לשון הרמב"ם שכתב בפר"ו מערכין ה"ב וז"ל אבל לא יחדים כל בהמתו, ולא כל עבדו, ולא כל שדותיו. יעוי"ש. הרי שכל מין בהמה אחד הוא, וכן מין עבד אחד הוא, וכל מין שדה אחד הוא, וכוונת התורה שאין אדם יכול להחרים כל הבהמות שיש לו אבל אם מחדים מין בקר ושייר לעצמו מין צאן שפיר דמי גם לכתחילה, וכן מודה לשון התוספתא דערכין פר"ד ר"א אומר מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה ב והנה הא דאמר ר"א דאם החרים את כולם אינם מוחרמים, פירש"י שלא שייר כלום, אינם מוחרמין, משמע מזה דאם החרים כל הבהמות ושייך שדותיו וכדומה, דאז גם ר"א מודה דהוי מוחדם, והיינו דדייק דכתיב מכל אשר לו, ולא כל אשר לו, ואם שייר מקצתו שפיר דמי גם בדיעבד, נמצא דלכתחילה אין אדם יכול להחרים כל המין אף שיש לו מינין אחרים, אבל בדיעבד דוקא אם החרים כל נכסיו, וגם מדברי ראב"ע מוכח כן מדאמר ראב"ע מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חס על נכסיו, דזהו אזהרה על כל נכסים, וא"כ מובן שדין ד"א שאמר שאינו מוחרם מיירי שהחרים כל נכסיו.
ג אבל זה יש לעיין בכוונת ראב"ע אם הק"ו בלהדיוט היינו דק לענין לכתחילה, או"ד שהק"ו הוא גם על הדיעבד שאם הפקיד כל נכסיו אינו מופקד, והספק אצלי כך הוא דהנה זה ודאי דדין זה שאמרה תורה בלכתחילה שלא להחרים את המין כולו אפילו אם יש לו הרבה משארי מינין, דין זה רק בדין חרם נאמר, וגזירה"כ הוא בחרם, וזה לא שייך לדון בק"ו להדיוט מטעם שיהא חס על נכסיו משום דאם יש לו הרבה ממין אחר לא שייך חס, וע"כ הק"ו דראב"ע הוא בשנתן או הפקיר כל נכסיו מיירי, ובזה שייך חס. וא"כ יש לעיין ולדון דהק"ו הוא בלכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי, או"ד שגם לענין דיעבד מיירי.
ד והנה בתוספתא תניא ד"א אומר מאדם ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזתו, ולא כל שדה אחוזתו לפיכך אם הקדיש את כולן הרי הן מוקדשין, ואם החרים את כולן אינן מוחרמים, עכ"ל. ויש להבין מה ההבדל בין הקדש לחרם דבהקדש מהני בדיעבד, ובחרם לא מהני, וגם מה אלשון לפיכך דמשמע דזה בזה תליא, ונראה לפרש התוספתא סוברת דכל עיקר האי דינא בחרמים נאמרה, ולא בהקדש, וההבדל ביניהם דחרם אין לו פדיון, ותיכף נתקדש בקדושה, והתוס' בסוגיין ד"ה הדחנו רבנן מפרשים דנתקדש גם בקדושה"ג עד שתבוא ליד כהן ואז נתחלל, ע"כ כוונת התוס' קדושה"ג משום דאין לזה פדיון להבעלים, משא"כ הקדש לא יצא מרשות בעלים לענין פדיון, ואדרבה הבעלים הם הראשונים לפדיון, ולהכי שנה התנא לפיכך, כלומר כיון דכל עיקר הדין בחרמים נאמרה ע"כ אין ללמוד מזה להקדש דשאני הקדש, והיינו דאעפ"י שיש לדון גם להקדש לענין לכתחילה והוא מטעם שיהא אדם חס, אבל אין ללמוד מזה להקדש, משום דשאני הקדש שלא יצא מרשות בעלים עדיין לגמרי.
א נמצא לפי"ז יש ללמוד דהק"ו דראב"ע תליא ג"כ בזה דאם נתן באופן שלא יכול עוד לזכות בזה דאז דינו כחרם ואינו חל אפילו דיעבד, ובזה יש להעיר בהא דאמדינן בגיטין י"א וב"מ ט' דר"א סבר הואיל דאי בעי מפקיר נכסי והוי עני וחזי להיות אובה בלקט, דקשה הא כיון דאם מפקיר נכסיו לא מהני גם בדיעבד וא"כ היאך יצוייר להיות יכול לזכות בלקט שכחה ופאה, וע"כ צריך לומר דסבר ר"א דכל עיקר האי דלא מהני דיעבד בהחרים כל נכסיו דין הוא רק בהא דחרם, ולא בשארי דברים כמו הקדש והפקר וכדומה, וכמו שסבר ר"א בהקדש בדיעבד הוי הקדש גם בהקדיש כל נכסיו הוא הדין בהפקר וכדומה במתנה ג"כ, וע"כ לא הוי הטעם בהקדש מטעם דעדיין לא יצא מרשותו בשביל זכות הפדיי', אלא הטעם שלא נאמרה בתורה כל עיקר האי דינא דאסור להקדיש כל נכסיו, והא דהנא ר"א בתוספתא דאסור להקדיש כל נכסיו הוא רק בגדר גילוי מילתא כעלמא, אשר אין נכון לעשות כן, אבל אין בידנו לומר שגם אם הקדיש אינו חל הקדש, מפני שדין זה לא נאמרה רק בחרם ולא באופן אחד, וממילא כשדן ראב"ע ק"ו להדיוט ע"כ הכוונה דק לענין לכתחילה, ושפיר מצי סבר ר"א דיש לאדם מגו להפקיד נכסיו להיות עני, ואעפ"י שאסור לכתחילה, אבל בשביל זה לא הפסיד זכותו כיון דבדיעבד מהני, ומטעם זה אתי שפיר הא דתנן פד"ג דפאה והובא בגיטין ח' הכותב כל נכסיו לעבדו וכו' גם כד"א וכראב"ע, ובזה אתי שפיר ג"כ הא דמצינו בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דמבואר דמהני ההקדש, ודוחק לומד דשכ"מ שאני, ועוד דמבואר ב"ב קע"ד בתוס' ד"ה שכ"מ דאף בשהקדיש כשהוא בריא כן הדין, ודוחק לומר דזהו דלא כר"א, והיינו דע"כ בהקדש מודה ר"א כדאיתא בתוספתא שכתבנו, וכמו שביארנו כן הדין במתנה ובהפקר.
ו ובזה שכתבנו אתי שפיר הא דאיתא שבת קכ"ז ת"ד הדן חבירו לכף זכות וכו', אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו וכו' והקשה המהרש"א למה לא דן אותי מתחילה לכף זכות שהקדיש כל נכסיו וכתב שכל זמן שהיה לו לתלות במילתא אחרינא לא תלה הדבר בהקדש, יעוי"ש. ודבריו סתומים דהלא אדרבה זהו הזכות היותר מרווח, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דאין זה זכות דהרי אסור להקדיש כל נכסיו, אך ורק בשאין עוד במה לתלות, אמר שהקדיש, והיינו אעפ"י שעשה שלא כהוגן בלכתחילה, אבל עכ"פ אמר אמת שעכשיו אין לו מאומה.
ז והנה לדינא פסק הרמב"ם בהא דחרם שבדיעבד מוחרם, יעוי"ש. וטעמו של הרמב"ם משום דבתוספתא שם איתא ברישא דברי ת"ק דסברי דבדיעבד אם החרים את כולן הרי הן מוחרמין, וכן כתב הכס"מ, והנה לפי"ז נראה עוד דראב"ע לא קאי על דברי ד"א שלא הוי הלכתא כוותי', אלא קאי על דברי הת"ק שהם רבים והלכתא כוותייהו, וא"כ דינא דלא יחדים אדם כל נכסיו הוא דין בלכתחילה, וא"כ ע"כ הק"ו שלו הוא רק בלכתחילה, כמוש"נ.
ח יכול יחדים אדם בנו וכו' ושדה מקנתו וכו' ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה, ולכאורה הלא בשדה מקנה ג"כ יכול למוכרה עד היובל, אבל אין לו רשות למוכרה לעולם, והביאור בזה דהקפידה תורה בזכות דמכירה לעולם, משום דחרם הרי"ז בגרר קדושה"ג, וכמו"ש התוס' לעיל, וכמו שכתבנו לעיל, ומכירה לזמן אין זה אלא בגדר דמים, ולא שייך בזה תורת חרם על הזכות שיש לו בה עד היובל, ולא שייך הא דחרם על זכות אלא על קנין עצמותי, ומטעם זה אין מקום להסתפק בעבד עברי שלו אם הקדיש ידיו לעושיהן אעפ"י שזה מהני להקדש במבואר ברמב"ם בפד"ו מערכין הכ"ח, אבל אין זה שייך בהא דחרם, ובזה יש לעיין הא דהקשו התוס' ד"ה ת"ל בהמה שהקשו הלא שדה אחוזה אם מכרה חוזרת לבעלים ביובל, וכוונתם דאין בידו למכרה לעולם, נראה דשאני שדה אחוזה שזהו לא מטעם שאין הזכות בידו למכור, דהרי ע"כ שלו הוא והשדה בעצמותה שלו, ורק דין יובל מפקיע, אבל אין זה מגרע הקנין שלו שיש לו בה, וא"כ כחרם שליתא דין יובל בזה שפיר חל החרם על עצמותה של השדה כיון דשלו הוה, ושאני כל הני דחשיב התנא שהחסרון הוא מטעם דהוי אינו שלו.
ט ומה שתירצו התוס' דבשדה אחוזה יש לו רשות להוציא מידן לעולם כגון אם הקדישה וגאלה אחר שמתחלקת לכהנים ביובל, תמוה דלמה איצטרך לומר שגאלה אחר, דהלא גם אם לא גאלה אחר, אם דק לא גאל הוא, יוצאת לכהנים ביובל, ודוחק לומר דכוונתם אליבא דר"א דסבר דבעינן דוקא אם גאלה אחר במבואר לעיל במשנה כ"ה ע"ב, דהלא לא מיירי האי דינא אליבא דר"א דוקא, ועוד שפתחו בהא דאינו יכול למכרה, ומסיימו מפני שיכול להוציאה ע"י הקדש. אבל עדיין תקשה דהלא בעינן שיהי' יכול למוכרה דומיא דבהמה, וזה ליתא בשדה אחוזה ועכ"פ לא הוי דומיא דבהמה. ואפשר שלכוונה זו כתבו אם גאלה אחר, והיינו שיצוייר שהאחד בא לגאול מטעם שהבעלים נתנו לו זכות גאולה עבור איזה קבלת מעות, והרי"ז דומה למכירה, והוי מכירה לחלוטין בזה שנפקע זכות הבעלים ע"י מכירה באופן זה, וצ"ע.
י עוד תירצו, מה בהמה יש לו רשות למכרה, ושדה אחוזה נמי כל זמן שהיא בידו יכול הוא למוכרה. ותמוה דא"כ גם שדה מקנה יכול למוכרה כל זמן שהוא בידו, דהיינו עד היובל. ואפשר לומר דשאני שדה מקנה הבעלים יכולים לפדות מהקונה לאחר שהחזיק שתי שנים, ופודה גם בע"כ של לוקח במבואר לקמן כ"ט, אבל בעיקר קושיות אפשר ליישב כמו שכתבנו לעיל.
יא אמר דאכ"ע אם לגבוה וכו', היינו ת"ק וכו', וקשה הלא ת"ק מיידי בדין חרם שלא מהני נם דיעבד, וראב"ע דן ק"ו להדיוט שכן הדין דלכתחילה, וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ מאי פריך, היינו ת"ק. ואפשר דכוונת הש"ס דלענין לכתחילה אין הבדל בין הדיוט לגבוה, ומאי קמ"ל דאב"ע, ועוד דאם מיירי ראב"ע בשנתן להדיוט כל הנכסים הלא לא מהני בלגבוה, וא"כ לא הפסיד מאומה לר"א, ואם סבר כן להדיוט ג"כ לא שייך חס כיון שלא אהני מעשיו ולא הפסיד מאומה, וע"כ מיידי ראב"ע באופן טאהני מעשיו גם לר"א, דהיינו שהחרים מין כולו דעבר אמיסרא דרחמנא, אבל בדיעבד מהני, ועל זה אמר ראב"ע ק"ו בלהדיוט דיש לאדם לחוס על ממונו שלא ליתן המין כולו, ועל זה פריך היינו ת"ק. אבל לפי"ז מה משני דר' אילא א"ב דאל יבזבז יותר מחומש, וזה לא שייך במין, אם יש לו הרבה נכסים ממין אחר, וע"כ כוונת הש"ס להקשות באופן שאין כל נכסיו להדיוט, ובזה מיירי ראב"ע, וא"כ מאי פריך היינו ת"ק, הלא משמע לן דאסור מטעם דבדיעבד אהני מעשיו. ונראה דכוונת הש"ס כמו פשיטא לומר שפשיטא שאסור ליתן כל נכסיו להדיוט, גם לר"א.
ע"ב, גמ', והתם מנלן דתניא לד' לכהן וכו', ביאור הדברים מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות דף ע"ג.
בדין שמיטת כספים
א גמ' אמר רב נחמן בר יצחק תניא נמי הכי נמצאת אתה אומר אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחר אלא שהיובל בתחילתו והשמטה בסופה, מבואר מזה דכל עיקר דין שמיטה לענין השמטת כספים הוא בסוף שנת השביעית, ונפק"מ לענין כתיבת פרוזבול דאין צריך לכתוב בסוף שנת הששית דהיינו טרם כניסת שנת ההשמטה אלא די שיכתוב פרוזבול טרם כלות שנת השביעית, וכן דעת הרמב"ם בפר"י משמיטה ויובל, אבל דעת הרא"ש בפ"ד דגיטין סי' כ' דמיד כשהתחלה שנת השמיטה אין בי"ד נזקקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמיטה לר' מיד שנכנסה השמיטה לא יגש, אבל אם יפרע הלוה בעצמו אין צריך לומד משמט אני, יעוי"ש. מבואר דעת הרא"ש דיש שני דינים בשמיטת כספים היינו איסור דלא יגוש שזה נוהג גם בהתחלת שנת המיטה, והשמטה אינה אלא בסופה, ולדבדיו יש לכתוב פרוזבול נם בסוף הששית בבדי להנצל מאיסור לא יגוש, וכן דעת העיטור הובא בב"י סי' ס"ז, וזהו גם דעת הטור, אמנם מפשטות הסוגיא דהכא משמע דכל עיקר דין שביעית אינו אלא בסופה.
כ גרסינן בירושלמי שביעית פר"י ה"א פליגי שם ר' יוחנן ור"ל בהא דאמר ר' יוסי במשנה כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמטת, אינה פוסקת אינה משמטת, ר' יוחנן אמר בגין חרישה, ר"ל אומר בניין, והפירוש בזה דד"י סבר דדוקא בעבודה שפוסקת בשביל איסור שביעית דהיינו חרישה, זהו שמשמטת אף שלא גמר המלאבה בשלימות, ור"ל אמר בנין בניין היינו אם דק נשלם הבנין קודם שביעית, הרי"ז משמט, וכן פירש הפנ"מ שם. ויש להבין במאי פליגי ד"י ור"ל, ועוד מה טעם של ד' יוחנן דאמר בגין חרישה, דאעפ"י שלא גמר המלאכה שביעית משמטת, אמאי ממנפ"ש אי ס"ל שאין לשכירות אלא לבסוף, ודאי דאין שביעית משמט, כיון שעדיין לא נתחייב כיון שלא נמר עבודתי, דהרי גם באופן דאיכא איסור בגמר, אם לא השלים פעולתו נ"כ פטור מלשלם כדמצינו להדיא ברש"י ר"ה כ"ב ד"ה מאתים זוז נתונים לך במתנה, וכתב רש"י וז"ל ותהא רשאי לעכבן, ואעפ"י שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לבי"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקד, יעוי"ש. וע"כ דייק רש"י מדקרי לי' מתנה, מוכח דמצד הדין אינו יכול ליטול ממון עבור זה כיון שלא השלים התנאי, וה"נ כיון שלא השלים פעולתו עבוד איסור שביעית אין לו שום תביעה על הבעה"ב, וגם הנתיה"מ בסימן ט' כתב כן לדינא, ואם סבר ישנה לשכירות מתוע"ס א"כ גם בלא איסור חרישה של שביעית יש לשמיטה לשמט חובו המניע לו מבעה"ב, וכמו כן יש להבין טעמו של ר"ל דהנה זה ודאי לכאורה סבר ר"ל דאינה לשכירות אלא לבסוף, וא"כ יש להבין מדוע נקט רבי יוסי כל מלאכה שפוסקת בשביעית היה לו לומר שנגמרה מלאכתי ותו לא, ועוד מדוע פליגי ר"י וד"ל דוקא באופן זה דז"א בגין חדישה, וז"א בגין בניין, הי"ל לפלוג בזה גופא דז"א ישנה לשכירות מתוע"ס, וז"א אינה לשכירות אלא לבסוף.
ג ונראה לבאר דיש לחקור בהא דהשמטת כספים, משום דיש לפרש בשני אופנים, א) דנעקר השעבוד למפרע וזכה הלוה בזה בזכיי' דמעיקרא. ב) הלוה זוכה מן המלוה בשעה זו דהשמטה, ונפק"מ דבעינן שתהיה זכות המלוה בשעה זו, והלוה זוכה מן המלוה, דלטעם הראשון גם באופן שאין זכות להמלוה בשעה זו דהשמטה ג"כ זוכה הלוה מטעם דנעשה שלו למפרע משעת הלואה, ולטעם השני בעינן שתהיה זכות המלוה בשעה זו דהשמטה, ועוד נפק"מ באופן, שאחד הלוה לחבירו שהזמן הלואה תהיה עד רגע האחרונה שמשמטת השביעית, דלהטעם הראשון, ודאי משמט כיון דהלוה עד זמן הזה וכיון שבא הזמן ולא פרע הרי הוא של הלוה גם מעיקרא, משא"כ להטעם השני בעינן שיזכה גם מכח המלוה, וכיון שהמלוה אינו זוכה אלא ברגע האחרונה שוב אינו יכול לזכות מכחו דאין המלוה קונה ומקנה כאחת, ובזה יתבאר דברי הירושלמי דפליגי ר"י ור"ל בסברא זו, והיינו דכו"ע ס"ל ישנה לשכירות מתוע"ס. אמנם אינה משלמת אלא לבסוף כמבואר בתוס' קדושין מ"ח ד"ה דכו"ע, וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל לא סי' י"א ור' יוחנן סבר דהלוה זוכה למפרע, וא"כ כשבא שביעית ואסור השכיר במלאכה וממילא לא גמר פעולתו, וא"כ לא זכה עדיין המלוה שהוא השכיר, אמנם כיון שעכ"פ ישנה לשכירות מתוע"ס ממילא יש חוב, וזוכה הלוה שהוא הבעה"ב מצד עצמו, ור"ל סבר דבגדר מתנה מהמלוה הוי זכות שביעית, וא"כ אין כאן השמטה טרם נמר הפעולה.
ד גרסינן בשבועות מ"ט והשביעית משמטת את השבועה שנא' וזה דבד השמיטה אפילו דיבור משמטת, וכתב הר"ן וז"ל ואיכא למידק שבועה דמודה במקצת הטענה דמלוה פשיטא דכיון דממון אין כאן שבועה אין באן, ונ"ל דהבא בשתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת, ואותו מקצת שכפר אין שביעית משמטתו, שכל ממון שכפר בו קודם שביעית אע"פ שעבד עליו שביעית אינו משמט, והכי איתא בירושלמי, דשביעית מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת, וכן פסק הרמב"ם בפר"י דשמיטה, ונמצא שאותו ממון שכפר בו לא נשמט בשביעית וסד"א כיון שתבע קודם שביעית והודה במקצת וכפר במקצת, ותביעת אותה מקצת במקומה עומדת שלא נשמטה בשביעית ישבע עליה לאחד שביעית קמ"ל דשביעית משמטת שבועה זו וכיון דהשמיטה אותו מקצת שהודה בו, נמצא שאינו אלא כופר בכל, ואף השבועה שבאה מכחה נשמטה עכת"ד, יעוי"ש. ודבדי הר"ן תמוהים מאד, דהיאך יפקיע השמיטה את חיוב השכועה שנתחייב מקודם, דהרי גם אם פרע מה שהודה להמלוה ג"כ לא יופטר משבועה, ולא עדיפא שמיטה מפרעון דעלמא דאין מבטל החיוב שבועה, אך מקודם נבאר דברי הרמב"ם אשר ג"כ צריך ביאור מדוע מלוה ונעשית כפרנית אינה משמטת, עי' בראב"ד ובנו"כ. והנה אפשר לומר דהסברא בזה דכיון דכפר בהמלוה קודם שביעית ועומד בכפירתו, נעשה גזלן על המלוה, ולא אמרה תורה תורת שמיטה אלא על המלוה ולא על גזילה, אבל דוחק הוא כיון דיותר מתביעת מלוה אין עלון, אמנם לפי מה שביארנו בדעת ר' יוחנן בירושלמי דס"ל דשמיטת כספים הענין בזה דזכיית הלוה נעשה בלמפרע, וא"כ הרי זה כאילו התברר שאין באן הלואה מעיקרא, מטעם ביטול השעבוד בלמפרע, אמנם כל זה דוקא באופן דלא נתבטל השעבוד מסיבה אחרת מעיקרא, אלא הסתלקות השעבוד נעשה רק מכח שמיטה, משא"כ באופן שאם נתבטל השעבוד מטעם הכפירה קודם שביעית, והלוה יצא זכאי מבי"ד, נמצא דיש ביטול השעבוד מצד אחד לא מצד שביעית, שוב לא אתי זכות שביעית להועיל לן מאומה, וזהו הטעם דמלוה ונעשית כפרנית אין שביעית משמטתו, ואף אם הודה אח"כ, לא מהני, מטעם דהרי"ז הודאת בע"ד שהיא כמאה עדים הרי היא בתורת התחייבות ולא בתורת הודאה, וזהו שיטת הרמב"ם.
ה ובזה יובן לנו דברי הירושלמי שם וז"ל רבי ירמי' בעי אם למדת הדין כן, לא צריכה דלא כפרנית שהיא נעשית מלוה גובה בבינונית, ופירש הפנ"מ שם דעיקר הספק כיון דמעיקרא היתה כפרנית אולי נמחל שעבוד הראשון, ומוקמינן אר"ת וגובה בזבורית, יעוי"ש. וצריך ביאור דהרי ע"כ בכל גווני הוה מלוה ולא גרע משארי בע"ח דגובה בבינונית, אולם לפי מה שביארנו אתי שפיר והוא, דאמרינן במלוה כזו שהיתה כפרנית דהחיוב החדש הזה נעשה עכשיו בתורת הודאה והמלוה הראשונה בטלה לגמרי מטעם דאנו מאמינים אותו דהדבר כמו שאמר כיון דהתורה נתנה על זה נאמנות להלוה, והחיוב דהשתא סבר ר' ירמי' לא עדיפא ממתנה דג"כ רוצה הגמ' לומר בנימין ג' דאינו גובה בבינונית, יעוי"ש. ולהכי בעי' ירמי' בכפרנית שנעשית מלוה אולי דינה כמתנה וגובה מזיבורית, והרמב"ם שפסק כמסקנא דגיטין שם דנם מתנה גובה מבינונית בבע"ח גמור, להכי אין שוב מקום לספק זה, והשמיטה מהלכותיו.
ו ובזה אפשר לפרש דברי הר"ן וכוונתו דכיון שמצינו שאמרה תורה דשמיטה משמטת שבועה, ע"כ מוכח מזה דהשמיטה פועלת להיות זכותו של הלוה להסתלק השעבוד למפרע לומר כאילו לא היתה שום שעבוד מעיקרא, וא"כ ההודאה שהודה קודם שביעית תיכף כשבאת שביעית יש כאן הפקעה דהחוב בלמפרע, וממילא חסר כאן הודאה, ואין כאן חיוב שבועה. ז ויש להעמיס ג"כ לפי דברי הר"ן דבזה פליגי בתוספתא שם חכמים ור"ש בפ"ח ה"ח וכשם שהשביעית משמטת מלוה, כך שביעית משמטת שבועה שנא' וזה דבר השמימה וגו', ר"ש אומר הוא משמט ואין יורשין נשמטין וכו', יעוי"ש. והנה מלשון זה משמע דפליג ר"ש על חכמים מדנקט ר"ש אומר ולא נקט אמר ר"ש כידוע, וא"כ יש להבין מה זה ענין לזה, אמנם לפי מה שכתבתי יבואר לנכון דמהא דילפי חכמים דשביעית משמטת את השבועה ע"כ מוכח דשביעית משמטת למפרע כמו שכתבנו בביאור בהר"ן, ועל זה פליג ר"ש ואמר כיון דהקרא מורה לנו מדכתיב ״בעל משה ידו" דדוקא המלוה עצמו משמט, ולא היורשין, וממילא ע"כ מוכח דשביעית משמטת דוקא מכאן ולהבא, וא"כ אין שביעית משמטת שבועה, ושפיר נקט התנא ר"ש אומר דע"כ פליג על חכמים, וא"כ לדינא ודאי דיש לנו לפסוק כחכמים וכסתם משנה דשבועות, וידענו בבירור דשביעית משמטת למפרע, ובזה יבואר הא דמצינו בגיטין ל"ז נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד חזקה לא שביק היתרא ואוכל איסורא, דקשה למ"ל לומר הטעם משום חזקה דלא שביק היתרא, הלא בלא"ה הוה טענת הלוה בספק פרעון דחייב לשלם, ומצאתי בשער המשפט שעמד בזה בסי' ס"ז, יעוי"ש. ולפי מה שכתבנו א"ש דכיון דשמיטה ע"כ משמטת למפרע ונעשית מתנה למפרע, וכיון שספק לנו בזה אם שביעית משמטת חובו מטעם דספק לנו אם עשה פרוזבול, להכי הוי ספק בחיוב, והוי אינו יודע אם נתחייבתי דפטור, להכי בעינן דוקא להא דחזקה דלא שביק היתרא.
ח ויש להוכיח להרא"ש והעיטור מהא דמצינו בספרי הובא בתוס' לעיל ד' ד"ה וגואלין דממעטין מקרא דיובל אינו משמט כספים, וקשה דלר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב"ב דאמר מר"ה חייל יובל, ומבואר ג"כ לעיל כ"ח דכל דיני יובל אינו אלא בתחילתו, יעוי"ש, וא"כ תקשה על דיבשרי ב"ב למ"ל קרא למעט יובל משמיטת כספים, כיון דאינו משמט אלא בסופו נמצא דלא בעינן יובל לשמט כיון דברגע זו משומט מטעם שביעית, אבל לשיטת הרא"ש והטור אתי שפיר דשביעית משמטת בתחילתו ג"כ, וניחא לפי המבואר להדיא בירושלמי ר"ה פר"ג ה"ה בסופו דאם נאמר דיובל משמט כספים ג"כ אינו משמט אלא בסופו, יעוי"ש. ושפיר בעינן קרא לכו"ע למעט שאין יובל משמט כספים, וע"כ כוונת הספרי בהלואה הנעשית בשנת היובל עצמה, אמנם לפי מה שביארנו לעיל, ביאור הירושלמי פלוגתא דר"י ור"ל ע"כ מבואר דשמיטת כספים ישנו גם בתחילתו, והוא כשיטת העיטור.
ט עוד נראה להוכיח להעיטור והרא"ש מהא דאיתא שם בירושלמי ה"ב תני ל' יום לא איתיי וכו', ושמואל אמר במלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו עד ל' יום עאל ר' יהודה ואמר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמימה וכו', שלא תאמר כל שלשים יום אינו רשאי לתובעו וכו' לפום כן צריך לומר קרבה שנת השבע וכו' ופריך לא כן אמר ד' בא בר ממל וכו' אשבח תני ר' ישמעאל קרבה שנת השבע וגו' ומה ת"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה שלא תאמר כל שש שנים שדהו לפני כרמו לפני ולאחר שש שנים בהשמט כספים הוא ולא יגבנו לפום כן צ"ל קרבה שנת השבע שנת השמיטה וכו'. יעוי"ש. ואם נאמר דכל שנת השביעי רשאי לתבוע, אם כן יכול לפרנס עצמו בשנה הזאת במה שיגוש חובותיו, ומוכח מזה כשיטת הרא"ש והעיטור דאיסור לא יגוש שייך ג"כ בשנת השביעית תיכף משנכנס שביעית, ומבואר ג"כ דרב יהודה ושמואל לא סברי הכי ורב ס"ל כשיטת תנא דדבי ישמעאל כמבואר בפנ"מ שם, ומוכח מזה כשיטתם.
י כתב הרמב"ם בפר"ח משבת ה"ד גבשושית של עפר שעלו בו עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש, ומקור הדין בשבת פ"א פרפיסא היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש, והנה רש"י פירש דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור מדרבנן וכו', יעוי"ש. אבל הרמב"ם ע"כ סבר דחייב מדאורייתא ע"י בהה"מ ובכס"מ, והנה יש ראיה לרש"י מגיטין ל"ז אין כותבין פרוזבול אלא על עציץ נקוב ומוקי לה דמנחא אסיכי יעוי"ש. מבואר דהעציץ על יתדות ג"כ דינו כקרקע. וא"כ היאך יתחייב בשבת משום תולש כיון דגם עכשיו כמונח על הקרקע דמיא, וכן מבואר בתוס' גיטין ז' ע"ב ד"ה דלמא, אבל לפי"ז תקשה להרמב"ם דמחייב הכא משום תולש.
יא ונראה דהרמב"ם תמך יסודו אסוגיא דגיטין שם ז' דאיתא שס אמר ר' יוחנן עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן, דלר' יהודה פטור מן המעשר מדמפליג בין ספינה גוששת לשאינה גוששת, ולרבנן חייב, אמר רבא דלמא לא היא ע"כ לא קאמרי רבנן אלא בספינה דלא מפסק אוירא, אבל עציץ דמפסיק אוירא לא ואפי' רבנן מודו, מבואר דבאופן דמפסיק אוירא סברי רבנן ג"כ דאין דינו כמחובר לקרקע, וזהו דלא כהסוגיא דגיטין בדין פרוזבול (הנה התוס' כתבו דהוי דיחויא בעלמא, ועי' הסוגיא דגיטין ל"ז, ומה"ט סברי ג"כ בהאי פרפיסא דאין בזה חיוב דאורייתא אלא דרבנן גרידא, וזהו ג"כ דעת התוס' בשבת), וע"כ דסבר הרמב"ם דחילוק ביגיהם, ואין ענין מעשר לשארי דברים, והביאור בזה דחיבור האויר תורת חיבור עליו. שגם אויר דינו כקרקע, אמנם שאני בחיוב מעשר דבעינן ארצך, וזה ליתא באויר, וסברי רבנן דבמפסק אוירא לא קרינן בזה ארצך, אמנם לענין פרוזבול שפיר הוי זה מחובר לקרקע, והנה לענין חיוב שבת כיון דתולש מן הקרקע והניחו ע"ג יתדות, אעפ"י שעדיין מחובר הוא לאויר, אמנם קרינן לי' תולש מן הקרקע, דעכ"פ נפסק מגדולו הראשון, דהיינו מחיבורו הראשון, ויש לו עתה חיבור לאויר גרידא, ובזה ג"כ איכא משום תולש, וביותר מדהוי תולש באופן זה לתורת מעשר, וא"כ הוי שפיר תלישה גם לענין שבת.
יב והנה תמוה לן מדוע לא כתב הרמב"ם בפר"ט משמיטה הא דעציץ דכותבין עליו פרוזבול בשמונח ע"ג יתרות, ולומר דס"ל להרמב"ם דלא הוי דינו כקרקע בחיבור לאויר, זה תמוה מכח סוגיא זו, ועוד מדוע לא כתבו הפוסקים דהרמב"ם לא ס"ל כן, ומצאתי בהגהות החדשים מביאים בשם בית דוד שכתב ג"כ שדחה הרמב"ם סוגיא דהתם מפני סוגיא דהכא. אבל תמוה מדוע לא נחתו לזה הפוסקים, ולכהפ"ח הוי ספיקא דדינא, והנה אפשר דהכא גם בספר"ד כותבין לפי סברת הר"י באסאן דכל עיקר הא דבספק ממונא אין מוציאין מחזקה משום דהוי ספק נזל לגבי אידך, וא"כ לדידן דשביעית בזה"ז דרבנן ומדאורייתא אין כאן גזל אם יקבל המלוה, אבל לפי מה שביארנו לעיל אפשר שגם הרמב"ם סבר הא דכותבין פרוזבול בעציץ המונח ע"ג יתרות, והיינו דהוי תורת מחובר עליו, אעפ"י שאין עליו תורת קרקע ממש, וכמוש"נ, וע"ד ההשמטה הא דעציץ שמונח ע"ג יתדות, צ"ע.
יג איתא בב"מ נ"א האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ג ממכירה ה"נ, יעוי"ש. וע"כ היינו דאעפ"י שספק איכא אם עקר, מ"מ הוי מתנה עמש"ב, והקשה הלח"מ מדוע פסק בע"מ שלא תשמיטנו שביעית כשמואל, דהוי תנאי ואינו משמט, והיינו דבשמיטה איכא למימר מי יאמר דעקר, וא"כ באונאה ג"כ איכא למימר מי יימר דעקר ויהיה אונאה, וכמו"ש התוס' הכא עכת"ד, יעוי"ש.
יד ונראה דשאני שביעית שכיון שקבל על עצמו לפרוע החוב של ההלואה ולא ישמיטני שביעית, יש לפרש שתי משמעות. א) שיפרע קודם שביעית, וממילא לא תועיל עליו שביעית בדבר השמיטה, והכוונה בדבריו שהתחייב עצמו באופן שלא תחול עליו דין ההשמטה ב) יש לפרש דכוונתו שלא תועיל עליו תורת שביעית, ומחייב עצמו נגד דין התורה, והנה להכוונה השנייה לא מהני תנאי אליבא דרב דסבר דלא מתנה עמש"ב אפילו בממון, אבל אם כוונתו לפירוש הראשון פשיטא שקבלה זו מהני שפיר אפילו לרב, ולכן סבר הרמב"ם דכיון שיש במשמעות שתי הכוונות, ממילא אין זה בנדר מתנה עמש"כ, והיינו דכיון שיש בדבריו התחייבות היתר ואיסור ביחד, ממילא אין זה נגד התורה בייחוד, והש"ס דפריך לשמואל מהא דשביעית הוא מכח כש"כ דאם בשביעית לא מהני, אעפ"י שאין זה בייחוד על מה שכתוב בתורה, וא"כ פשיטא דגם באונאה לא מהני, ומשני הש"ס ההבדל שבין שביעית לבשביעית, אבל הרמב"ם הכריע לנכון דגם בשאמר בשביעית מהני גם לרב מטעם דלא הוי מתנה עמש"ב בייחוד, וכמוש"נ.
דף כט, מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדיש וכו', עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים במלואים לענין אם נוהג זה בזה"ז.