נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
נזר הקודש - מסכת ערכין
פרק ראשון
בדין מופלא סמוך לאיש
א משנה הכל מעריכין וכו' ובגמ' הכל מעריכין לאתויי מאי לאתויי מופלא סמוך לאיש, ולכאורה הלא ע"כ ערכין ג"כ בכלל נדר הוא, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מערכין וז"ל הערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש שנאמר איש כי יפליא נדר בערכך וגו', יעוי"ש, וכיון ששונה התנא בנדה מ"ה דכל מופס"ל נדריהם נדר והקדשן הקרש א"כ גם נדרי ערכין בכלל זה, ולמה שנה לנו התנא האי דינא בערכין בפרט, ואפשר לומר דכיון דכל עיקר האי דינא דמופס"ל בערכין נאמרה כמבואר בנזיר ס"ב דפריך שם איש כי יפליא נדר בערכך למ"ל, ופירשו שם דבשלמא איש דגבי נדרים אתא לרבות עכו"ם שנודרים נדונ"ד כישראל, ואיש דנזיר נמי איצטרך אבל איש דערכין למ"ל, ומשני לאתויי מופלא סמוך לאיש, כמבואר שם, וכיון דכל עיקר האי דינא דמופס"ל בערכין נאמרה, ומזה הוי לימוד לכל הנדרים והנדבות והקדשות, להכי שונה התנא הא דמופס" בערכין לומר שזה נלמד מקרא דערכין, ובא ללמדנו שדין זה דמופס"ל הוא דין התורה, ולאפוקי ממ"ד דמופס"ל לאו דאורייתא, והנה מרן הכס"מ ברמב"ם מציין האי דינא דמופס"ל לנזיר שם, ולכאורה מדוע לא כתב הא דערבין, אבל כוונתו ששם מבואר דעיקר הילפותא מקרא דערכין, במבואר בנזיר, וכוונת התנא הכא להורות דדין מופס"ל הוי דאודייתא, ומזה סמך לשיטת הרמב"ם בפרי"א דנדרים ה"ד דמופס"ל דאורייתא.
ב והנה לענין גביית הערכין והדמים יש לעיין אם גובין מהם לאלתר, אם יש ממה לגבות, או שממתינין להם עד שיגדילו, ולכאורה משמע דיש להמתין עד שיגדילו משום דכל עיקר הא דמופס"ל לא הוי אלא מטעם משום דרוב מביאין סימנים בזמנם, וכמו"ש התוס' נדה מ"ו ד"ה רבי יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין, והקשו והא הוי התראת ספק וכו' ותירצו דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנם, יעוי"ש, נמצא דכל עיקר הא דמופס"ל לא הוי אלא מטעם רובא, וא"כ אין מוציאין ממון כדין ממונא שאין הולכין אחרי הרוב, והנה לכאורה אפשר לומר דכיון דאיכא איסור בלא יחל במי שנודר ואינו משלם, וא"כ אין בזה שאלת הממון אלא שאלת האיסור, ובזה אזלינן בתר רובא כמבואר בשו"ת מהרי"ט ההו"ס סי' קנ"ד, ועי' שו"ת חת"ס חיו"ד סי' ר"מ, אבל יש לעיין הא הכא דהוי קטן לענין עונשין, ממילא לא הוי אלא שאת המממון, ולא אזלינן בתר רובא, ומזה הטעם אפשר לומד דגובין הערבין והדמים כשיגדיל ואז מבורר הדבר, אם הביא שעדות בזמנו דזה מעיד שהי' מופס"ל בשעת נדרו, אבל יש לדייק מרש"י ותוס' דגובין לאלתר, והוא מדלא בתבו דגובין לאחד זמן, כמו שכתבו גבי נשים ועבדים דמשלמין לאחד זמן, וכן הרמב"ם כתב בפר"א ה"ו בעבדים כן, וגבי קטן לא כתב כן, ומשמע דגובין לאלתר.
ג והנה לכאורה אפשר לומר דבנדרים וערכין לא שייך לומר אין הולכין בממון אחר הרוב מפני שיש כאן אמירה לגבוה שהוא כמסירה להדיוט, והוי הקדש המוחזק, וכיון שכל עיקר הא דאין הולכין אחר הרוב בממון הוא מטעם דאין מוציאין מיד המוחזק, וזה לא שייך בהקדש, אבל זה ליתא לפמ"ש התוס' בתמורה ל"ב ע"ב דכל עיקר הא דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט הוא מטעם איסור חזרה, וזה לא שייך במופס"ל דעדיין אינו במצות, ואינו באיסור חזרה, וממילא לא שייך גבי' כל עיקר הא דאמירה לגבוה במסירה להדיוט.
ד וביותר יש לתמוה למ"ד מופס"ל דרבנן, ומבואר בנזיד שם דהאי מ"ד מרבה מופס"ל עכו"ם שבו דבתה תורה להיות נדרו נדר, עי' שם במפרש, ולפי הכלל שאין הולכין בעכו"ם בתר רובא וכל דין רובא לישראל נאמרה ולא לב"נ א"כ תסוב הקושיא מנין אנו יודעים שהוא מופס"ל כיון דלא אזלינן בתר רובא וא"כ היאך מוציאין ממונא מספיקא, איברא דדעת הרבה ראשונים הובא דבריהם בשיט"מ כתובות ט"ו, דבעכו"ם לא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מארי', יעוי"ש, וממילא שפיר מוציאין גם מספיקא, אבל נראה דזה תליא בפלוגתא אם גזל עבו"ם אסור, ועי' בריט"א בפר"ב דבכורות, אבל בעיקרא דמילתא תמוה היאך שייך בב"נ מופס"ל כיון דלא אזלינן בתר רובא, וא"כ מספיקא לא נחתה הקדש, והנה במופס"ל ישראל אפשר לומר דמוציאין ממון מטעם דכיון דהוקבע רובא לענין איסור, כן הוקבע גם לענין ממונא, וכבר נחתו לזה האחדונים אבל מה נאמר במופס"ל בב"נ
ה והנה יש עוד מופס"ל דהוי מצד עצמו ולא מטעם רובא, והוא בן י"נ שנה ויו"א ולא הביא שערות, והתורה רבתה אותו ג"כ לנדרים כמבואר בנדה מ"ו, וכן פסק הרמב"ם, ובזה הוי נדר אעפ"י שאינו יודע למי להפלות, וע"כ דגם מופס"ל הזה הוא בכלל, אבל ע"כ מדלא חלקו בזה, משמע דבכל מופס"ל גובין לאלתר.
ו אמנם נראה דכיון דרבתה תורה מופס"ל לומר שהוא בכלל איש לדין זה, ע"כ הכוונה שדינו כגדול ממש, והתורה הבירה לרוב זה לומר שהכא הוי הרוב כמו ודאי, והיינו שתורת ודאי עליו, ולא חיישינן למיעוט, והיינו שבזה רבתה תודה שדינו כאיש, ועיין בספרנו נזר הקודש למנחות ל"ז, ולפי מה שביארנו מיושב ג"כ הא דתנן בפר"א דתרומות מ"ג דסבר רבי יוסי דמופס"ל תרומתו תרומה, וקשה לפמ"ש התוס' בנדה דכל עיקרו של מופס"ל הוא רק מטעם רובא, והא רבי יוסי סבר ביבמות ס"ז דחיישינן למיעוטא, וא"כ מדוע לא חייש גבי תרומה שם למיעוט, ודוחק לומר דכוונת רבי יוסי שאמר משהגיע לעונת נדרים. היינו במופס"ל כזה שהגיע לכלל שנים ולא הביא שערות, ואינו יודע להפלות דבזה הוי מופס"ל גם בלא רובא, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר, והיינו דהכא ע"כ דין תורה הוא דרוב כזה דין הוא להיות דינו כודאי, ולא שייך הכא גם סמוך מיעוטא לחזקה היינו חזקת קטנות, ואעפ"י שהוי חזקה העשויה להשתנות, אבל הרבה מהראשונים סברי דהוי חזקה, עי' תוס' יבמות ס"ח ד"ה רישא, והיינו משום דהכא האי רובא תורת ודאי עליו מפני כח הדין שהתורה עשאה לרוב זה לדין ודאי.
ז ונראה עור דקטן כזה שנכנס לכלל מופס"ל והיינו אעפ"י שמספק לא יצא עדיין, דהיינו שאין אנו בטוחים שיביא שערות בזמנו, אבל כיון שהגיע לכלל ספק בזה רבתה אותו תודה לחיוב, אפילו אם באמת עדיין קטן הוא, ואף אם יתברר אח"כ שלא הביא שערות בזמנו, והוא לפמ"ש הרמב"ם בפר"ו מאי"ב הי"ז דקטן חייב בקרבן, מבואר שדבר שהוא בנדר כפרה וקרבן גם קטן בכלל זה, והא דכתב שם דמביא קרבן לכשיגדיל מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים הטעם, וזה לא שייך הכא, ולכן במופס"ל שרבתה תורה לנדרים והקדשות, ושילום דמיהן המה ג"כ כשילום קרבן, וממילא גם קטן כזה בכלל, וממילא לא שייך בזה חששא דמיעוט, איברא דלענין מלקות לענין אם לוקין אחרים על הקדשו פשיטא רבעינן לדובא, וכמו"ש שם התוס', אבל במה שנוגע לעצם הנדר וההקדש שהוא ג"כ בתורת קרבן לא בעינן לדין דובא רק אמרינן דהתורה חייבה להמופס"ל שנתחייב ע"י נדרו והקדשו, והוי בזה כעין הא דרבתה תורה לעכו"ם שיכול לנדור נדר, וסברא זו שייכא גם בב"נ, והיינו דרבתה תורה מופס"ל לדין קרבן זה.
ה ומסופקני למ"ד מופס"ל דרבנן, והריבוי מרבה מופס"ל עכו"ם, היאך הדין בזה אם דינו כעכו"ם גדול שהקדשו הקדש גמור, גם לענין אחרים, או"ד שדינו כדין מופס"ל לדידן, אבל מסתברא שדינו כעכו"ם גדול. וכן יש לדייק מדברי המפרש שם בגזיר דאע"ג רבישראל אין מופס"ל נודרים ונודבים מן התורה, מצינו בכמה מקומות שהחמירה תורה על הכותי, יעוי"ש, משמע מזה רגבי עכו"ם מופס"ל דינו כגדול, והיינו שהחמירה תורה בעכו"ם יותר מלגבי ישראל, אמנם התוס' כתבו שם בשם הר"ת הטעם דמחמירין בעכו"ם יותר מבישראל דדוקא בישראל דכי הוא גדול איתא בבל יחל דרשינן כל דליתא בבל יחל, והיינו קטן ליתא בהפלאה, אבל נכרי שאינו ראוי לבוא לבל יחל לא שייך למעוטי, יעוי"ש, ונפק"מ בין המפרש לד"ת דלהמפרש אפשר דדוקא מופס"ל בנכרי רבתה תורה ולא קטן, אבל לד"ת גם קטן בכלל, ולאו דוקא מופס"ל, והכוונה דקאמר הש"ס מופס"ל הוא מפני דבעינן שיהיה יודע להפלות, אבל אין להקפיד שיהיה סמוך לגדלות, אבל עכ"פ לכו"ע דין הקדשו כגדול, וראיתי להגאון בספר ושב הכהן או"ח סי' ד' רוצה לדון מסוגיא זו דנזיר דבקנינים אין הבדל בין עכו"ם קטן לגדול, והיינו שמפרש דאם רבתה תורה מופס"ל בעכו"ם דינו כעכו"ם גדול.
ט ויבואר בזה הא דאיתא בירושלמי פר"ה דתרומות ה"א האשה שהיתה אוכלת ובאו ואמרו לה מת בעליך, או גירשך וכו' ר"א מחייב קרן וחומש וכו' ובגמ' פריך ניחא מת בעליך גירשך, והיינו דאינה מגורשת עד שתבוא נט לידה, ומשני כמשנה ראשונה שכן ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, ואביה מקבל את גיטה ר' אלעזר אומד אפילו תומר כמשנה אחרונה תיפתר שאמרה לו הבא גיטי ממקום פלוני וחי' דרבו להביא לה בעשרה ימים, ומצא סוס רץ בחמשה ימים וכו', יעוי"ש, ומזה דייקו התוס' בקדושין י' ע"א דבקטנה שנישאת שוב אין אביה מקבל גיטה מדלא משני בקטנה שהשיאה אביה, יעוי"ש. והנה לכאורה דברי התוס' תמוהים טובא דהלא מבואר בתו"כ פ' אמור פ"ו דרשו מזה דכתיב ואיש כי יאכל קודש. דאיש ממעט קטן, והיינו דקטן האוכל תרומה פטור, והיינו דאין על הקטן שום חיוב על אכילת תרומה, והא דאיצטרך למעט קמן אעפ"י שבלא"ה פטור מכל עונשין שבתורה, והמבאר הגרי"מ ז"ל מפרש דהכוונה דגם על המאכיל אין איסור, אבל דוחק הוא, דפשיטא שתשלומי תרומה שהוא כפרה, דאין בזה חיוב על המאכיל, אלא על האוכל. ואפשר לאוקמי בקבל אביה הגט בספק קטנה ספק נעדה, וממילא הוי ספק מגורשת, והיא גם היא אכלה תרומה גם כן בעודה בספק זה דנערה, והנה לענין שילום תרומה שהוא כפרה, מחויבת גם מספיקא, וזה כוונת התוס' דמדלא מוקים באופן זה שיקבל אביה, באופן שעל ידו תהיה לכל הפחות ספק מגורשת, ויצוייר שילום התרומה גם כן, מוכח רבשנישאת אין לאביה רשות בה לקבלת ניטה, וממילא גם ספק ליכא, וספק קמן חייב בשילום כפרה מטעם כי גם קטן ישנו בכפרה, ורק משום דהתודה פטרתו, אבל בספיקא מחייב.
י אמנם נראה רמזה ראיה לדבדי הרמב"ם שס"ל דענין כפרה אינו בגדר עונש כמבואר בפר"ג מא"ב הי"ז, ומזה הו"א דגם הקטן יתחייב כמו שמחויב בקרבן, ולזה אתי קרא לאשמעינן דאעפי"כ ליתא בתשלומי תרומה אעפ"י שהוא כפרה, אבל עכ"פ מבואר דאין קטן מתחייב בתשלומין של תרומה, וא"כ היאך כתבו התוס' דמדלא מוקים הש"ס ירושלמי דמיירי בקטנה שהשיאה אביה, ואביה מקבל גיטה, דמזה מוכח שאין לאביה רשות לקבל גט, הא לא מצינן לאוקמי' בקטנה מטעם שאין באכילת קטנה בתרומה שום חיוב דתשלומי תרומה שהוא בא לכפרה, וע"כ כוונת התוס' דלוקמי' באופן שאבי' מקבל גיטה, והיא לא ידעה עד שנעשית נדולה, ואכלה תרומה כשהיא גדולה, וברור שזהו כוונת התוס'.
יא ובזה סרה מה שמדייקים אחרונים דקטן מחויב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו מטעם דאם אין תשלומין כשיגדיל, א"כ היאך אפשר לאקומי הכא בקטנה, והא דבעינן תשלומין להתרומה, דליתא דע"כ מיירי באופן שאכלה כשהיא גדולה, ולפלא על המאורות הגדולים הפנ"י והנו"ב הובאו במראה הפנים, שנעלם מהם דרשא דהתו"כ. ועוד דלפי דבריהם אם נפרש דמיירי שאכלה כשהיא קטנה, א"כ אין חילוק בין שוגג למזיד, דהלא מזיד דקטן כשוגג נחשב, והתנא דנקט שלא נודע, דהיינו דינא דשוגג' וא"כ היאך נוקים בקטנה, וע"כ כוונת התוס' באופן שכתבנו.
יב ובדין מופס"ל דפסק הרמב"ם כמ"ד דהוי דאורייתא, וקשה לכאורה טובא מדוע פסק הרמב"ם דהאב מדיר בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות וזהו כרבי דסבר הכי, ובגמ' דנזיר כ"ט מבואר דטעמו של רבי משום דסבר מופס"ל דרבנן יעוי"ש, ועמד בזה הלח"מ שם, והנה בחידושי המאירי לנזיר כתב דע"ב בל עיקר השקלא וטריא שם בסוגיא הוא בדרך דיחוי בעלמא, אבל האמת דרבי סבר מופס"ל דאורייתא, והא דמדיר את בנו בנזיר עד שיבא שתי שערות הוא מטעם דכן היתה ההלכה, אבל תמהני טובא כי דבריו הם נגד הסוגיא.
יג ולולא דמסתפינא אמינא דהסוגיא דנזיר סוברת דהמופס"ל הוא עצמו עובר בבל יחל, וגם ענשינן לו, וכמו שס"ד דש"ס בנדה מ"ו לומר כן. ולהכי פריך הש"ס דאם סבר דבי מופס"ל דאורייתא האיך יכול האב להדירו בנזיד, כיון דלענין נדרים עומד הוא ברשות עצמו, אבל לפי המסקנא דכל עיקר הא דמופס"ל דנדרו נדר הוא רק לגבי אחרים אבל הוא עצמו אינו עובר עתה בבל יחל, וא"כ זה לא נקרא עומד ברשות עצמו לענין נדרים, ושפיר יכול האב להדירו בנזיר, וזהו סברת הרמב"ם דאעפ"י דסובר מופס"ל דאורייתא ומ"מ פסק כרבי דיכול האב להדירו לבנו בנזיר עד שיביא שתי שערות, ובעיקר הענין דמופס"ל מבואר בחידושנו לריש תמורה.
בדין טו"א וגדרי ודאי ולא ספק
א טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין ומעריכין אבל לא נערכין שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית, ויש לעיין היאך הדין בטומטום שנערך, ונקרע אח"כ דעכשיו אינלאי מילתא מה הוא, אם אזלינן בתר שעת הערכה שהי' ספק, או"ד דאזלינן בתר השתא שהוא ודאי, והנה מסתבר הדבר דכיון דלא הי' לו ערך בשעת אמירה הרי"ז כאילו לא אמר כלום דהרי אמר ערכו עלי, ובאמת אין לו ערך, וא"כ היאך יתחייב אח"כ בשילום הערך כיון דהאמירה הראשונה נתבטלה בשעת אמירה, אמנם יש מקום לומר דנחית לכתחילה לספק הזה דאם יתברר עד השילום דיתחייב לפי מה שהוא ויש כאן נדר גמור, דהרי זה ודאי אם אמר בתחילה שמחייב עצמו כשיתברר דודאי חייב דהרי יכול אדם לנדוד גם בדבר שלא בא לעולם, וממילא יש לנו לומר דגם אם לא אמר בפירוש הרי"ז כאילו אמר.
ב ונראה דבמקום דמיעטה התורה לספק, והקפידה תורה דבעינן ודאי, הרי"ז הספק משולל מכל עיקר הדין הזה, והרי"ז כעץ ואבן שאינו בערך כלל, וכמו כן בכל מקום שהקפידה תורה על ודאי כן הדין דלא מהני בירור דאח"כ כלל.
ג ויש להוכיח זה מהא דאיתא לקמן ד' ע"ב והיה ערכך הזכר זכר ודאי ולא טו"א יכול לא יהו בערך איש אבל יהי' בערך אשה ת"ל והיה ערכך, הזכר ואם נקבה היא זכר ודאי נקבה ודאית ולא טו"א, ביאור הדברים אעפ"י שע"כ האי טומטום לא יצא מאשה, וממילא יהיה לכהפ"ח בערך אשה מכח ממנפ"ש, אבל ע"כ דכיון דאמרה תורה דבעינן ודאי זכר, ונקבה ודאית גם ממנפ"ש לא מהני מטעם דעכ"פ ודאי לא הוי, הרי מבואר דבמקום דבעינן ודאי לא מהני ממנפ"ש אעפ"י שע"כ הממנפ"ש יש בו תורת בירור בכל מקום, אבל הכא לא מהני, והיינו משום דנם בירור גמור בלמפרע ג"ב לא מהני במקום דבעינן ודאי.
ד וכן מוכח מהא דנדה כ"ח אמר רב נחמן אמר רב טו"א שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה שנא' מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית. ולא טו"א, ופירש"י בד"ה ראו אודם ולובן כאחד דממנפ"ש טמא אפי"ה לענין טומאת מקדש פטירי מקרבן, יעוי"ש, מבואר מזה דלא מהני אף ממנפ"ש במקום שהקפידה תורה דבעינן ודאי. וממילא כמו דלא מהני ממנפ"ש אף שהוא ג"כ בירור עכ"פ שיש טומאה להתחייב משום טומאת מקדש או מטעם לובן שהוא טומאה לזכר או מטעם אודם שהוא טומאה לנקבה, ומכ"מ פטורין מפני שגם זה עכ"פ ודאי לא הוי ומטעם זה נראה דגם בירור דאח"כ לא מהני, והיינו דהרי הממנפ"ש ג"כ הוא בירור, ומכ"ז לא מהני במקום דבעינן ודאי, וא"כ גם בשנתברר אח"כ שהוא איש או אשה ג"כ לא מחני להתחייב משום ביאת מקדש, והיינו דאזלינן בתר השתא, וא"כ בנידון דידן נ"כ כיון דהקפידה תורה דבעינן ודאי זכר וגם ודאי נקבה לענין ערכין, לכן לא מהני גם כשנתבדר אח"כ, וכמו דלא מהני ממנפ"ש להתחייב בערך אשה שהוא הפחות, והרי זה כממנפ"ש, ומכ"ז לא מהני, הנה כן לא מהני גם בבירור דאח"כ. ה כתב הרמב"ם בפ"א ממשכב ומשוב ה"ז וז"ל טומטום ואנדרוגונוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה מטמאין בלובן כאיש, ובאודם כאשה, וטומאתן בספק לפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים, ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו, ראה לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה, ואת הקדשים, אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו שנא' מזכר ועד נקבה תשלחו עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו, נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה, חדי זה חייב על ביאת המקדש עכ"ל. כתב הראב"ד וז"ל א"א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום, להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולבן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא נאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב עכ"ל. ביאור דברי הראב"ד שמפרש להתוספתא דבאה להורות לנו שלא תאמר ששני דינים חידשה תורה בטו"א. א) שאין לחייב לשום אדם עבור טומאתן. ב) שהם הטו"א לא יתחייבו לעולם, מטעם שהם תמיד ספק נקבה, בזה באה התוספתא להורות לנו דעיקר המיעוט הוא על טומאתן דהיינו הזיבה שלהן דבזה בעינן ודאי, אבל הם בעצמותן יתחייבו בטומאתן בטומאה שנגעו בה, והנה אפשר לפרש בהתוספתא דמיירי בשנגע בזיבה שלו ולא בשל אחרים, וא"כ זהו דינו של הרמב"ם וכן כתב מרן בכס"מ שהקשה על הראב"ד שאין לומר דזה טעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא בנגע בשלו, יעוי"ש, והנה משום זה נראה דכוונת הראב"ד דנחית לפרש התוספתא באופן שבא להשמיענו דין מחודש בכדי שלא נטעה לומר דגם בהנטמא בעינן ודאי ואם נפרש דמיירי התוספתא בנגע בשלו, א"כ מאי אשמעינן, דמאי נ"מ אם נגע בשלו אם בשל אחרים, לזה מפרש הראב"ד דבא להודיענו דלא בעינן שיהיה הנטמא ודאי דהיינו האדם הנכנס, וזה הוקשה גם להרמב"ם, ולכן מפרש הרמב"ם דהגירסא בתוספתא דבנגע בעצמו באודם ולובן שלו שראה ה"ז חייב, והוא חידוש דין. אבל תמוה טובא הכל טעמא מאי מ"ש הוא מנגעו אחרים, דכיון דבנגעו אחרים דאינם חייבים על ביאת מקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית, ומאותו טעם זה עצמו יש לפטור גם כן בשנגע הוא בעצמו בשל עצמו, וכאשר עמד בזה מרן ג"כ, ודברי הרמב"ם מרפסין איגרי.
ו כתב הרמב"ם בפרי"א משגגות ה"ב וז"ל נטמא וידע שנטמא כו' אבל לא ידע באיזו אב נטמא ושכח שנטמא ואח"כ נכנס למקדש או אכל קודש ונודע לו אחר שנכנס או אחר שאכל באיזה אב נטמא הרי"ז חייב קרבן אעפ"י שלא ידע בתחלה באיזה אב נטמא הואיל וידע שהוא טמא הרי היתה שם ידיעת טומאה בתחילה יעוי"ש, ביאור הדברים דפליגי תנאי כשבועות י"ד אם בעינן ידיעה בתחילה שידע באיזה אב נטמא, ופסק רבינו דלא בעינן רק ידיעה בטומאה אבל לא בעינן למידע באיזה אב נטמא. אמנם כל זה בידיעה בתחילה אבל בידיעה בסוף משמע מדברי הרמב"ם דבעינן ידיעה מעליותא דהיינו גם ידיעה מאיזה אב נטמא, מדכתב דאח"כ נודע לו באיזה אב נטמא, משמע דזה לעיכובא לחיוב קרבן, וכן מדייק הלח"מ, וכתב ולזה מטים דברי רש"י בכריתות דאיתא שם ממנפ"ש חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' והתם הוי ידיעה בסוף לאחר שחטא ונודע לו החטא, ביאור הדברים דכוונת רש"י דבסוף לכו"ע בעינן ידיעה באיזה חטא חטא, והקשה הלח"מ דקשה לר"ע ממנפ"ש אם ידיעת הטומאה לסוף דמיא לידיעת החטא דבסוף א"כ אפי' בתחילה לבעי ידיעה גמורה והיינו מדכתיב בה, ואם לא מדמינן ידיעת הטומאה לידיעה דחטא, ודוקא בהא דחטא שאני מטעם דכתיב בה, א"כ אפילו ידיעה בתרייתא אמאי בעינן שידע באיזה אב נטמא, והנה בעיקר הדבר אם מדמינן זה לזה הלא היא סוגיא מפורשת שבועות י"ח ע"ב בהא דרמי דרבי אליעזר אדרבי אליעזר, מי אמר ר"א בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי, ודמינהו אמר ד"א ממנפ"ש חלב אכל חייב נותר אכל חייב כו' אמר לי' ר' יהושע הרי הוא אומר או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא, ומשני שם וכו' ש"מ בעינן עד שיודע אי בשרץ איטמי או בנבלה איטמא, ור"ע איידי וכו', והנה נשמע מזה דאין הבדל בין ידיעה דחטא לידיעה דטומאה באיזה אב נטמא, ולר"א משמעות הכתובים מורים דידיעה דחטא סגי בידיעה דכל דהוא, ובידיעה דטומאה בעינן לידע באיזה אב, והיינו בין בתחילה ובין בסוף, ור"ע אינו מדייק הכתובים לידע באיזה אב נטמא, אמנם לענין ידיעה דבסוף דמדייק ר' יהושע מהא דכתיב אשר חטא בה דמשמע ידיעה ברורה, הנה אפשר דגם ר"ע סבר דרשא זו, והיינו דהא דלא סבר כד"א לענין ידיעה דאיזה אב, הוא משום דלא מצא הכרח לדרוש כן בדרשא דהכתובים, אבל לענין דרשת ר' יהושע שפיר אפשר לומר דמסכים לזה גם ר"ע, וממילא בענין ידיעת החטא דבסוף. וכן יש לדייק מסוגיא שם י"ט דפריך ור"א האי בה מאי עביד לי' פרט למתעסק יעוי"ש, וכיון שחזינן דלא פריך לר"ע גם כן האי בה מאי עביד לי', וע"כ משום דסבר הש"ס דר"ע שפיר סבר כר' יהושע, והיינו דאעפ"י דלא בעי ידיעה באיזה אב, מ"מ בעינן ידיעה באיזה חטא, וכיון שזה ברור להסוגיא דאין לחלק בין ידיעה דטומאה לידיעה דחטא, א"כ ע"כ סבר ר"ע דהבדל יש בין ידיעה דמעיקרא לידיעה דבסוף, והיינו דאעפ"י דלא בעינן ידיעה באיזה אב בידיעה דבתחילה, מ"מ בעינן ידיעה דבאיזה אב בידיעה דבסוף, והא דלא קאמר הסוגיא הכא גם לר"א דסבר כר' יהושע בידיעה דבסוף, היינו משום דכיון דסבר ר"א דבטומאה בעינן גם בתחילה ידיעה דבאיזה אב נטמא, א"כ אין סברא לומר דשאני בידיעה דחטא בין בתחילה לבסוף. עוד נראה דר"א דריש חטא כל דהוא בידיעה דסוף הוא דהיינו חטא והביא, ודו"ק, וע"כ מדסבר בטומאה דבעינן ידיעה דאיזה אב גם בתחילה ובחטא רבתה תודה לידיעה כל דהוא, שוב אין סברא לומר דליבעי בחטא ידיעה ודאית בידיעה דבסוף, ומזה ג"כ הוכחה גמורה דאין לחלק בין ידיעות דטומאה לידיעות דאיזה חטא, וזהו מעמו של הרמב"ם דפסק כר"ע ולא בעינן ידיעה דבאיזה אב נטמא בתחילת הטומאה, אבל בעי ידיעה לבסוף באיזה אב נטמא והיינו דבזה סבר ד"ע בר' יהושע, וכן פסק הרמב"ם.
ז והנה תצא מזה חדתא דגם לד' יהושע הא דיליף דבעינן ידיעת החטא באיזה החטא, היינו ידיעה דבסוף. אבל אין לזה הכרח לידיעה דבתחילה, דבידיעה בתחילה אפשר דסבר כר"ע דכמו דלא בעי ד"ע ידיעה בתחילה ובעי ידיעה בסוף לענין ידיעת הטומאה באיזה אב, כן סבר ר' יהושע לענין ידיעת החטא דידיעה איזה חטא לא הוי קפידא אלא בידיעה דבסוף ולא בידיעה דבתחילה. והנה לזה נוטה דברי הרמב"ם בפר"ב משגגות ה"ב וז"ל מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אעפ"י שידע בודאי שעבר על ל"ת שיש בו כרת הד"ז פטור מקרבן חטאת שנא' אשר אשר חטא בה עד שידע החטא שחטא בו וכו', יעוי"ש, והנה כל עיקר הדין כתב לידיעה בתרייתא, ומדוע לא כתב דבאופן שיודע עכשיו החטא באיזה חטא, ורק בידיעה בתחילה לא הי' יודע איזה חטא שנ"כ פטור, והוי רבותא יותר, וע"כ דסבר הרמב"ם דכל עיקר האי דינא הוא בשאין בו ידיעה, היינו ידיעה הבאה באחרונה שאינו יודע איזה חטא, אבל אין ידיעת פרט החטא מעכב כידיעה דבתחילה, והיינו שדין זה הוא במו הדין דידיעה דטומאה (ובזה יש לעיין ברש"י בריתות י"ט ד"ה מה נחלקו) והנה במק"ח בחידושי הלכות על כריתות י"ח פירש דבאמת אין לדמות ידיעה דבאיזה אב נטמא לידיעה דחטא באיזה חטא, דשאני הא דבאיזה חטא דהוי ב' שמות וב' חיובים חלוקים לחטאת, דאם אכל חלב ונותר בהעלם אחד חייב על כל או"א בפני עצמו, משא"כ בטומאה דשם טומאה אחת היא, דאם נטמא בשרץ ונכנס למקדש וחזר ונגע בנבלה ונכנס למקדש בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דשם טומאה אחת היא יעוי"ש. אמנם פשטות הסוגיא דשבועות משמע דדא ודא אחת היא, והוא מדפריך שם אדרב"א מדרב"א. ודוחק לומר דפריך שם מכח ק"ו דאם סבר ד"א דלא בעינן לידע איזה חטא, א"כ מבש"כ דלא בעינן לידע איזה אב, דלא משמע כן פשט הסוגיא, ועוד דא"כ תהי' פלוגתא בהיפך סברות מדר"א לד"ע דלד"ע לא בעי ידיעה בטומאה באיזה טומאה, ובחטא בעי ידיעה באיזה חטא, ולר"א איפכא דבטומאה בעי ידיעה באיזה אב נטמא ובחטא לא בעי, ואעפ"י שקראי קא דרוש, מ"מ לא מצינו פלוגתא כזו דפלוני בהיפוך סברות, וע"כ דענין אחד הוא, וזהו סברת הרמב"ם.
ה עוד הקשה הלח"מ דבפרק המפלת בדינא דרב נחמן טו"א שראו לובן ואודם כאחת דאין חייבין על ביאת מקדש הביאו ברייתא לימא מסייע לי' וכו' והוא דברייתא כר"א דבעי ידיעה בתחילה באיזה אב נטמא וכו' אבל לר"ע דלא בעי ידיעה באיזה אב נטמא לעולם אפשר דחייבין על ביא"מ, והשתא כיון דר"ע גם כן בעי ידיעה באחרונה א"כ אמאי חייבין על ביא"מ הא בידיעה באחרונה לא ידעו אם בלובן נטמא או באודם יעוי"ש. ובספר מק"ח בחידושיו לכריתות שם מפרש דבאמת ר"ע לא בעי ידיעה כלל באיזה אב נטמא, ורק הרמב"ם כיון שסובר כרב נחמן בדין טו"א דבעינן ידיעה באיזה אב נטמא, לכן ילפינן מזה לדעלמא דבעינן ידיעה באיזה אב באחרונה יעוי"ש. דבריו תמוהין טובא לפי מה שביארנו לעיל דע"כ מדלא פריך לר"ע הא בה מאי עביד ליה משמע דסבר ר"ע כר' יהושע, וע"כ דמודה ד"ע בידיעה דאיזה אב בידיעה האחרונה. ועוד דלפי"ז אם סברת הרמב"ם דילפינן מהא דטו"א לכל הטומאות דבעינן ודאי ידיעה ודאית באיזה אב נטמא, ואם סבר כן בטומאה א"כ כש"כ בידיעה דאיזה חטא לפי דברי המפרש הזה כמו"ש לעיל בשמו, וא"כ מדוע מצריך הרמב"ם בפר"ב משגגות ה"ג קרא דאשר חטא בה הלא בלא"ה שפיר נלמד מהא דבעינן ידיעה באיזה אב. ועוד דלפי"ז ע"כ דינא דרב נחמן דלא כר"ע, והיינו דכיון דמדינא דר"נ נלמד גם לכל הטומאות דבעינן ידיעה באיזה אב נטמא, ולכהפ"ח ידיעה בתרייתא, וא"כ תקשה מדוע לא סבר ר"ע כן נם בשארי הטומאות וא"כ דינא כד"ג כמאן, דלר"א בלא"ה בן הדין בשאר הטומאות, ולר"ע תקשה מדוע לא יליף מדינא דטו"א לכל הטומאות, וע"כ הדדינן לזה שכתבנו לעיל דר"ע בעצמו סבר דבידיעה דבאחרונה בעינן לידע באיזה אב נטמא, וכמו שסבר גם הלח"מ, וא"כ שפיר הקשה בסוגיא דנדה כדלעיל.
ט גרסינן בירושלמי פר"ב דשבועות ה"א אנדרונינוס ראה לובן וכו' אודם ולובן כאחד ונכנס למקדש חייב אית תניי תני פטור אמר ר' יוחנן ר' שמעון היא דתני' שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהן ונכנס למקדש פטור בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב, בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל בשני ונכנס חייב ור"ש פוטר בזה רשב"י פוטר בכולן משום ר"ש (ופירושו וא"כ הא חזינן דד"ש פוטר אף באופן שיש טומאה ודאית דהיינו באופן שהלך בשני השבילין וא"כ ה"נ באנדרוגינוס שראה לובן ואורם כאחד) ופריך ניחא גבי אנדרוגינוס גבי לובן את עביד לי' אשה, גבי אודם את עביד לי' איש, ברם הכא אין כאן טומאה ידועה פירש דגבי אנדרוגינוס אפשר לומר דאין כאן זכר ודאי נקבה ודאית, משא"כ הכא ע"כ כיון שבשני השבילין הלך, א"כ יש כאן טומאה ודאית והרי זה כנטמא טומאת ודאי) אמר ר"ש בר סוסרטי תיפתר בששכה לראשון (פירש דלאחר שהלך בראשון נודע לו שהלך בזה ואח"כ כשהלך בשני שכח שהלך בראשון, ופליגי אם מקצת ידיעה הוי ככל ידיעה) אמר ר' יוני בי רבי בון אתייא דרבי שמעון כרבי אליעזר כמה דר"א אמר תמן עד שידע אם בשרץ איטמי אם במת, כן רבי שמעון אומר כאן עד שידע אם באודם נטמא או בלובן. ופריך ניחא תמן משום דאמר ספק ידיעה כידיעה, ברם הכא מכיון דחזא לובן ואודם כאחד ידיעה ודאי היא (פירוש דאם בשביה חסרון ידיעה לא שייך הכא בדינא דאנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד, והיינו דע"כ יש כאן ידיעה ודאי כיון דממגפ"ש בחד מיניהו נטמא הוא כן פירשו המפרשים) ותמוה דהלא גם בהא דנטמא בשרץ או בנבלה דע"כ גם כן ודאי טמא הוא ממנפ"ש אם נגע בשרץ או בנבלה ומכל זה סבר ר"א דאין זה ידיעה כיון דלא ידע באיזה אב נטמא, וא"כ הכא גם בהא דאנדרוגינוס כיון דלא ידע באיזה אב נטמא או באב דזבה או באב דזיבה הזכר. וע"כ ביאור הדברים דלא דמיא זה לדר"ש מטעם דשאני התם דכיון דשכח לראשון אחרי ההילוך דהשני והוי מקצת ידיעה והכא הוי באנדרוגינוס ידיעה שלימה וא"כ לא סבר ר"ש האי דינא דבעינן באיזה אב נטמא. והיינו דדוקא באופן ששכח מהשביל הראשון וא"כ חסר לו בידיעה ואין כאן ממנפ"ש בידיעה. אבל באנדרוגינוס יש גם ידיעה מכח ממנפ"ש, וא"כ אין כאן הוכחה דר"ש פוטר באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד, וזה דלא כר' יוחנן דלעיל שאמר דמאן דפוטר באנדרוגינוס הוא ר"ש, משום דשאני הדא מילתא מהא דר"ש, והיינו דבדינא דר"ש הוי חסרון בידיעה, והכא אין חסרון בידיעה, היינו בידיעה דטומאה עצמית משום דהאי דינא דאנדרוגינוס שהוא דין מיוחד דלא מהני ידיעה דטומאה אלא בעינן גם ידיעה באיזה אב נטמא, זהו שיטת ר' אליעזר לפי דברי הירושלמי. והנה לפי"ז מסקנת הירושלמי כשיטת בבלי בגמ' נדה כ"ח דהברייתא דפוטרת באנדרוגינוס שראה אודם ולובן כאחד הוא ר"א דס"ל דבעינן לידע באיזה אב נטמא. ולשיטת הרמב"ם דגם ר"ע סבר דבידיעה בתרייתא בעינן לידע באיזה אב נטמא, א"כ תיקשה מדוע לא מוקים הירושלמי דהברייתא מאן דפוטר הוא ר"ע, וגם ר' יהושע דבעינן ידיעה מעליא באחרונה מקרא דבה, וכמו שמבואר לעיל.
י ונראה דשאני בין ידיעה ראשונה דטומאה לידיעה באחרונה הבאה לידע לברר על הטומאה מאיזה אב היתה והיינו דבאנדרוגינוס אינו חסר אלא ידיעה ראשונה דטומאה, אבל אינו חסר ידיעה בתרייתא כאשר יבואר. דהנה לר"א דסבר דידיעה דטומאה בעינן בראשונה דהיינו דבעינן לידע הטומאה מאיזה אב היא, ונלמד זה מקרא דכן אמרה תורה בקפידא, והיינו דבאופן שחסר לו ידיעה מאיזה אב הוא הטומאה והרי זה חסרון גם בעצם הטומאה, לומר דאין כאן טומאה המחייבת קרבן בביאת מקדש. אמנם לדידן דלא בעינן ידיעה באיזה אב נטמא, נמצא דבראשונה גם בהא דאנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד אעפ"י שיש ספק באיזה אב הוא נטמא, מ"מ יש כאן חיוב נמוד המחייבו גם בקרבן כיון דלא בעינן ידיעה בראשונה, והנה הא דבעינן ידיעה באחרונה מאיזה אב נטמא הנה ביארנו דזה נלמד מאשר חטא בה היינו דבעינן ידיעה באיזה חטא והיינו ג"כ באיזה אב. הנה ע"כ ידיעה זו אינו חסר כאן באנדרונינוס כיון שחטא זה מקושר עם עצמותו ומהותו, דאם הוא איש ממילא החטא בשל איש ואם היא אשה הוי החטא בשל אשה, והוי ידיעה מעליא כיון דאין נופל בזה חטא אחר אלא מה שהוא בעצמותו. ובזה אתי שפיר הסוגיא דהידושלמי דלא מוקים הא דתניא פטור כר' יהושע דבעינן ידיעה דבאיזה חטא, וגם לא כר"ע, אעפ"י דבעי ידיעה באחרונה והיינו משום דהכא איכא ידיעה מעליא ידיעה באחרונה ידיעת החטא. ובזה אתי שפיר גם סוגיא דנדה, דלד"ע יש לחייב באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחד, והיינו מהטעם שכתבנו.
יא והנה לאחר שחידש רב נחמן הדין דליתא בטו"א האי דינא דביאת מקדש מטעם דבעינן זכר ודאי נקבה ודאית, בזה יש לחקור אם שללה תורה כל עיקר האי דינא דביאת מקדש מטעם דספק הוא מאיזה אב, או"ד שרק מטומאת ראי' מיעטה התורה מטעם חסרון ידיעה מאיזה אב הוא, אבל עצם הזיבה יש בה טומאת ביאת מקדש, ונפק"מ לענין נגיעה דאחרים אמנם נראה דרק מטומאת ראי' דזיבה מיעטה התורה ובעינן זכר ודאי נקבה ודאית. אבל עצם הזיבה טומאת עצמן יש בהן גם לענין טומאת מקדש ולפי"ז בשנטמאו אחרים בזיבה זו אין למעט מקרבן טומאת מקדש. אבל לפי"ז תיקשה הא דתני בתוספתא הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו. אמנם נראה דע"כ מפרש הרמב"ם דהמיעוט בזה מטעם חסרון ידיעה באיזה אב הוא נטמא, אם בשל איש, אם בשל אשה. ואעפ"י דלא בעי הרמב"ם ידיעה באיזה אב הוא נטמא, אמנם זה דוקא בראשונה, אבל בסוף בעינן ידיעה זו מאיזה אב כמו"ש הרמב"ם בפרי"א משגגות ה"ב, והכא הרי חסר ידיעה זו. אמנם כל זה בשנגעו אחרים בהאי זיבה, משא"כ בשנגע בו הוא בעצמו, דאז בא בזה מטעם נגיעה כנוגע בשארי אבות הטומאות. ובזה ליתא ע"כ המיעוט דזכר ודאי נקבה ודאית, כיון דרק לענין ראי' נאמרה ולא לענין טומאת מגע, והרי הוא בזה כנוגע בטומאה אחרת ובזה שאני הוא מאחר והיינו ההבדל שבין נגיעה בהלובן והאודם כאחר באחרים לבין נגיעה בלובן ואודם כאחד בהוא עצמו שנגע, נראה דהנה באחרים שנגעו בזה האופן אף על פי שיש טומאה בממנפ"ש, אבל ע"כ שתי נגיעות יש כאן, ויש ספק לכל נגיעה ונגיעה בפני עצמה, והיינו דלכל נגיעה כגון אם נגע בידו אחת בלובן ובידו השני' באודם אנו דנין לכל נגיעה שאינו יודע שהוא ודאי טומאה, וזהו דעל נגיעה דלובן יש להם ספק שמא אשה היא וטהור, ועל נגיעה דאודם יש להסתפק שמא זכר הוא, עי' בכס"מ בפ"א מאבוה"ט. ואעפ"י שע"כ יש בזה טומאה, אבל אין דנין בזה כח הממנפ"ש כיון דבעינן ידיעה ברורה אף בידיעת החטא במה חטא אם בחטא טומאה דאיש או בחטא מטומאת אשה, ולא מהני הכא גם ממנפ"ש, אעפ"י דבזה ליכא הקפידא דודאי, ורק אשר חטא בה כתיב דבעינן שידע איזה חטא, ולא הקפידה תורה על הודאי דוקא, אבל באופן הממנפ"ש בזה אשר יש ספק על כל נגיעה ונגיעה חשבינן לכל נגיעה לספק, וממילא חסר בזה הידיעה, ולא קרינן בזה אשר חטא בה. אמנם באופן שהטו"א בעצמו נוגע באודם ולובן שלו כאחד, קרינן בזה ידיעת החטא דע"כ לא בעינן ידיעה שהיא יותר מהידיעה את עצמותו. דכיון דהידיעת החטא תלוי בידיעת את עצמותו מה הוא זכר או נקבה וע"כ אין לומר דידיעת החטא בעינן יותר מהא דידיעת עצמותו, ושפיר קרינן בזה אשר חטא בה, והיינו ידיעת החטא שיודע לעצמותו במה שהוא חמא, איברא דאין זה בנדר ודאי, אבל כיון דלא בעינן בזה תורת ודאי אלא ידיעת החטא, הוי הכא ידיעת החטא בזה שיודע את עצמותו. וסגי בידיעה כזו מפני שעצמותו הוי עצם הידיעה כמו שהוכחנו מהירושלמי דשבועות.
יב והנה יוצא מזה דבמקום שאמרה תורה ודאי לא מהני נם ממנפ"ש, וכמו כן במקום דבעינן ידיעה לא מהני נ"כ ממנפ"ש, והיינו דכיון דהממנפ"ש נעשה משני דברים ובכל אחד יש ספק ורק בצירוף נעשה ודאי מכח ממנפ"ש נם זה לא מהני להיות בגדר ידיעת. והנה הכא בערכין בספק איש וספק אשה דבהממנפ"ש יש לחייבו בעדך אשה דהיינו תפסת מועט תפסת, אבל שאני הכא משום דאמרה תורה ודאי, וגם ממנ"פ כזה לא הוי בגדר ודאי, והכא אעפ"י שהידיעה על עצמותו, והרי ממנפ"ש ג"כ איכא. אמנם אפילו בממנפ"ש כזה אין לחייבו אף בערך אשה מטעם דבעינן ודאי, והרי"ז דומה להא דראו לובן ואודם כאחד דלא מהני ממנפ"ש וכמש"נ.
ינ עוד מוכח דבמקום דהקפידה תורה על ודאי דאז אפילו רובא לא נחשב לדין ודאי, וכמו שכתב השיט"מ ב"מ ו' בהא דקפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין דהקשו התוס' דליבטל האי דקפץ ברובא, ותירץ בזה"ל כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממנפ"ש פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אח"ר להטות, ונהפך האיסור להיות כהיתר, אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי עכ"ל. וכיון דחזינן דאפילו דובא לא מהני להיות בשם ודאי, א"כ פשיטא דספק לא נקרא בשם ודאי אעפ"י שיש לו איזה הכרעה לאיסור או להיתר, מטעם דכיון דבעינן ודאי, וזה לא הוי בתורת ודאי.
יד איברא דיש להעיר על עצם הסברא מהא דאיתא בכתובות ט"ו דמוכיח שם דאמרינן קבוע אף להקל, מהא דתניא תשעה שרצים וצפרדע אחת ביניהם ברה"ר טהור, וברה"י טמא, וע"כ דאמרינן קבוע אף להקל, ולפי דברי השיט"מ אכתי יש לומר דלא דנין בזה דין קבוע, רק משו"ה טהור כיון דלא הוי טמא ודאי, דהרי מבואר דברה"ר הקפידה תורה דוקא על ודאי טומאה וזה לא הוי בתורת ודאי אעפ"י דאיכא רובא.
טו גרסינן בסוטה כ"ט אמר רב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק טמא וספק טהור יאכל, אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר, ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל, אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל באן שאין בו דעת לישאל, ואיצטרך דרגא"ר ואיצטרך למיגמר מסוטה, דאי מדרב הוי אמינא בין ברה"ר ובין בדה"י איצטדך למיגמר מסוטה, ואי מסוטה הו"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע צדיכה יעוי"ש. ויש להבין בזה מניין לו לרגא"ר לחדש דין בין דשיבד"ל לאבד"ל, ואי משום סתידת הפסוקים הא שפיר נוכל לתרץ שלא יעשה הפסוקים זה על זה, דאיכא למימר דחד קרא בא להורות דין של רה"ר דספיקו טהור, וחד קרא בא להורות דין דרה"י דספיקו טמא. וע"כ צריך לומר דכל עיקר דין ודאי על דה"י נאמרה דלא הוי טהור אלא כשהוא ודאי טהור, אבל בדין רה"ר דספיקו טהור לא בעינן תורת ודאי אלא גם רובא מהני. וביותר לפי שיטת הראב"ד דכתב בפרט"ז מהל' אבה"מ דהא דקיי"ל ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור, הטעם ברה"י הוי דשיבד"ל, וברה"ר הוי דשאבד"ל. ומקור הדברים בתוספתא דטהרות, והובא ג"כ בתוס' סוטה כ"ח ד"ה מכאן אמרו וכו' יעוי"ש, ולפי"ז יש להקשות למה לן ההלכתא מסוטה דהרי הא דמבואר בג"מ דאי מדררגאמ"ר הוה אמינא בין ברה"ר ובין בדה"י, ובשביל זה ילפינן מסוטה דאיכא חילוק בין דה"ר לבין רה"י. לפי דברי הראב"ד אליבא דהתוספתא ליתא לסברא זו, דהרי כיון דיליף רגאמ"ר דיש חילוק בין דשיבד"ל לאבד"ל א"כ ממילא ידענו דאיכא חילוק בין רה"ר לרה"י כיון דבזה הוה יש בו דעת לישאל ובזה הוי אבד"ל, וא"כ תקשה למ"ל ההלכתא מסוטה. וע"כ צריך לומר דבעינן הלכתא מסוטה לומר דדוקא ברה"י בעינן ודאי טהור וספק טמא, אבל ברה"ר לא בעינן ודאי טהור, שהוא בתורת ודאי למעט רובא אלא אם איכא רוב לטומאה מטמאינן.
טז לפי מה שכ' רבים בשיטת הרמב"ם דסבר ספר"א מה"ת לקולא, ומדרבנן לחומרא כי זהו דוקא באיסור כרת ולא באיסור לאו, לפי"ז יש לתדץ סתירת הפסוקים דשפיר איכא לומר דקרא דכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר דמשמע טהור ודאי ולא ספק טמא, דהיינו טומאת הגוף שבכרת בזה אמרינן ספיקו להחמיר, משא"כ אידך קרא דמיירי בטומאת בשר בזה אמרינן ספיקו להקל ומצינו בגמרא דמחלק בכהאי גוונא ביבמות דף קי"ד ראיתא שם שבת דאיסור סקילה וכו'. וכן ביבמות פ"ב רבה אמר רישא איסור לאו סיפא איסור כרת, וכן מבואר ברשב"ם ב"ב קל"ה דאיתא שם בשבויה הקילו יעוי"ש. ובתה"ד סי' ר"נ יעוי"ש. אמנם זה ליתא דהבא ע"כ הפירוש בסוגיא דבעינן דין ודאי דוקא, ובזה הקפיד הכתוב על טהור ודאי, ובזה הקפיד על טמא ודאי. ולפי"ז אין זה ענין להא דהרמב"ם בדין ספד"א אם להקל אם להחמיר, דהרי אין לומר דכוונת הכתוב דדוקא טמא ודאי בעינן, דמשמע ספק טמא יאכל היינו בשביל ספד"א לקולא, דליתא דהרי א"כ אכתי טהור ודאי לא הוי דהרי ספק עכ"פ איכא, וכמו כן לאידך גיסא בהא דטמא ודאי אין לומר מטעם ספק דהרי חזינן דהקפידה תורה בזה על ודאי ול"מ בזה ספיקות. דלפי המובן בפשט הסוגיא משמע דכוונת הפסוקים בזה דבאו להורות לנו דיני ודאי וספק דינו כודאי, בזה הוי כודאי להקל, ובזה הוה כודאי להחמיר, וכמו בסוטה שמצינו דעשה הכתוב ספק כודאי, וא"כ אין זה ענין להא דהרמב"ם ולכל הני סוגיות שכתבתי.
יז איתא בירושלמי פרי"א דיבמות ה"ז בהא דספק בן תשעה לראשון וספק בן ז' לאחרון דפטור על מכתן וקללתן, ובהכה שניהם כאחת או קילל שניהן כאחת רבנן מחייבי ור' יהודה פוטר (אע"פ דאיכא ממנפ"ש לחיוב) ומסיק שם אמר ר' יוסה מודה ר' יהודה בשאר בל הספיקות שהוא חייב, ברם הבא קריי דרש דבי יהודה אביו ודאי לא הספק אמו ודאי ולא הספק יעוי"ש, הרי מבואר להדברים דלעיל דכל היכא דממעטין ספק דאז נם בתורת ממנפ"ש לא מהני, וגם זה איתא בדין ספק אע"פ שע"כ עשה איסור, ומעכשיו יש לדון דרובא בודאי לא מהני דרובא לא עדיף מהא דממה נפשך דלעיל, ומזה ראיה נכונה לדברי המהרי"ט שכתב לענין ממזר דכיון דספק ממזר התירה התורה. דאף על גב דאיכא איסור בממנפ"ש נ"כ מותר. וברובא לאיסור כתב הר"ן להדיא סופד"ק דקדושין, דבממזר מותר כיון שספק מותר, יעוי"ש. ובזה מיושב הא דהקשה הנו"ב חאה"ע על הרמב"ם דכתב בפרט"ז מאי"ב דפצ"ד מותר בספיקות והקשה דכיון דאסור בודאות א"כ היאך מותר בספיקות כיון דאיכא ממנפ"ש לאיסור, ובמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דהתורה התירה ספק ממזר מטעם דבעינן ממזר ודאי, וכמו כן בעינן ג"כ קהל ודאי ולא ספק, להכי מותר גם באיכא ממנפ"ש איסור דהיינו תרתי דסתרי. ויש להעיר לפי"ז בהא דכתב הרשב"א בתשובה סי' כ"ז והובא בט"ז אה"ע סי' ד' אות ט' דהא דאיתא בנזיר ובתו"כ פ' אמור מה אמו בידוע אף אביו בידוע, חזקה מניין ת"ל ולאביו, דקשה למה לי קרא הא בלא"ה שפיר מטמא לאביו מכח ממנפ"ש אם הוא אביו שפיר מטמא הוא לו, ואם אינו אביו א"כ ממזר הוא ולא הוי כהן, ותירץ דהוי אמינא דליתא בזה מצוה דליטמאות. כיון דאינו דומה לאמו שכן ודאי, ואתא קרא להשמעינן דגם בזה איכא מצוה עכת"ד וקשה מדוע לא משני הרשב"א דבא להורות לנו דמטמא לאביו אע"פ שלא הוי אביו בודאי, דהיינו דלא בעינן הכא ודאי, ואי משום המטנפ"ש דב' שאני הכא דהרי אם באמת בעינן ודאי אז לא מהני גם ממנפ"ש כמו"ש לעיל. וביותר יש לתמוה לפי מה שמבואר דסתם תו"כ אזיל אליבא דד' יהודה ואיהו סובר בירושלמי שם דבמקום דבעינן ודאי לא מהני גם טמנפ"ש, וא"כ מאי הקשה הדשב"א. ונראה דהנה יש להבין מה זה שאמר שם התו"ב אביו בידוע דהרי איך משכחת אביו בידוע, דהרי ע"כ יותר מרוב לא הוי בזה במו שמבואר בחולין י"א דמסיק שם דאין אפטרופוס לעריות יעוי"ש, וע"כ צ"ל דכיון דלא משכחת אביו באופן אחר שיהי' ודאי גמור, וכיון דלא אפשר להיות אביו בודאי, להכי הוי גם דובא בתורת ודאי. וזהו שאמר התו"כ אביו בידוע היינו נ"ב דידוע מטעם רובא, והא דקרי התו"ב זה לידוע הוא בשביל דמיירי באופן דליתא שום ריעותא לפנינו כגון דמבירים אותו משעת לידתו שהוא נולד מאשה זו שהיא אמו המוחזקת לאשה לאביו, וכיון דליכא ריעותא קרינן לזה בידוע. וחקר התו"כ חזקה מניין כגון שזינתה אמו, ובאנו להתיר מבח חזקה דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, ועוד אופן חזקה דליכא עדים המכירים אותו משעת לידה שזהו הנולד להאיש והאשה האלו, ורק מוחזקים לפנינו שהוא להם בתורת כן. כאופן המבואר בירושלמי קדושין פר"ד ה"י יעוי"ש, ואמר ביון דכתיב ולאביו מרבה גם בן בתורת חזקה נרידא, וכיון שחזינן דע"ב ליתא הבא לדין ודאי. וא"כ אין לומד הבא דהוי גזירה"כ דבעינן ודאי, ועל זה שואל הרשב"א דלמה לי קרא להתיר בן כזה לטומאה, הלא יכול לטמאות בתורת ממנפ"ש, ובזה מהני ממנפ"ש כיון דליתא הכא לדין ודאי.
יח אבל עדיין תקשה על הרשב"א מהירושלמי יבמות שם דמבואר להדיא דגם באביו בעינן ודאי לד' יהודה ולא מהני גם ממנפ"ש, ודוחק לומר דבא לתרץ אליבא דרבנן, כיון דסתם ספרא ר' יהודה, וסברת ר' יהודה ורבנן דהתם בזה פלוני דרבנן סברי דלא דרשינן באביו ודאי למעט ספק כיון דלא משבחת אצלו ודאי, וד' יהודה דריש נם בזה דבעינן ודאי היינו בלא ריעותא כמו"ש לעיל, וא"כ תמוה דברי הרשב"א שמתרץ אליבא דרבנן, הא דהתו"כ דהוי אליבא דר"י. וגם יש להוכיח דע"כ התו"כ סובר להדיא כשיטת ר' יהודה דהירושלמי, דאיתא בתו"כ פ' אמור לה יטמא על הודאי ולא על הספק, יעוי"ש, ולכאורה תמוה אם אמרינן ספד"א מה"ת לחומרא, למ"ל קרא למעט ספק, וכבר עמד בזה המהרי"ט היו"ד סי' א', יעוי"ש, אמנם לשיטת ר' יהודה דהירושלמי אתי שפיר דאתי הקרא למעט באופן דאיכא גם ממנפ"ש כגון דהוי המת ספק אחותו כגון שזינתה אמו, והוא נולד אחריה. ואם באמת זינתה אמו, והמת לא הוית אחותו דאז הוא מותר לטמא עצמו לה בתורת ממנפ"ש דאם באמת לא זינתה אמו והמת היא אחותו שפיר מטמא לה מן הדין, ואם אינה אחותו א"כ הרי זינתה אמו, והרי הוא חלל, ומותר לטמאות, אמנם עכשיו שגילתה תורה למעט ספק דאז גם בתודת ממנפ"ש אינו מטמא לה, הרי חזינן דסבר התו"כ דאף במקום דלא יצוייר לעולם ודאי גמור כגון הא דהתו"כ דמיירי באחותו מאביו, דע"כ יותר מרובא לא הוי לעולם, ומ"מ דרשינן בזה דין ודאי למעט ספק היינו אז בממנפ"ש, וא"כ יוגדל התמיה על הרשב"א דלא כתב דכיון דהספרא סבר דבעינן נס באביו ודאי, להבי לא מהני בם ממנפ"ש. והנה יש להעיד לפי"ז גם על הרמב"ם בהא דפצ"ד וקושיות הנו"ב חוזר וניעור, דלפי מה שכתבתי דבמקום דלא יצוייר ודאי גמור פליגי ד"י ורבנן, ורבנן סברי דאמרינן בזה ממנפ"ש וחייב, כמבואר נם בפיה"מ ביבמות שם, וא"ב לפי"ז בפצ"ד דנ"ב לא יצויר ודאי גמור בלתי רובא נרידא כהא דאביו. דהרי כל אדם עומד בספק ממזר, ורק ע"י הרובא כשרים הם, נמצא דבל עיקרו של קהל לא הוי בגדר ודאי, וא"ב יש לומר בזה ממנפ"ש, ושפיר הקשה הנו"ב.
יט ומה שנראה לי בזה בך הוא, דחילוק יש בין בירור שע"י ממנפ"ש שעל ידו מברר שני בירורין, דהיינו דמלבד מה שמברר שע"ב עשה איסור, הנה עוד מברר נ"ב על עצם הדבר דהיינו שם האיסור שעשה, דהיינו בירור העצם. ועוד יש בירור שע"י ממנפ"ש אינו מברר בירור עצם הדבר, רק מברר שעשה איסור. אבל אינו ידוע לנו עדיין שם האיסור ובחילוק זה יבואר הבל לנכון כאשר יבואר בס"ד. וזה הוא הדבר דשם בספק ב"ט לראשון וספק ב"ז לאחרון בהכה שניהן, הרי נתברר שם שתי בירורין. א) דנתברר אשר בודאי עשה איסור. ב) דידענו שם האיסור דהרי ידענו שבודאי הכה אביו. באופן זה סברי רבנן דהוי בירור מעליא, משא"כ בהא דפצ"ר בשתוקית דאעפ"י דאיכא עכ"פ ודאי איסור דהיינו או איסור של ממזרת, או איסור של פצ"ד דהיינו איסור לבא בקהל. וא"כ איכא בירור דעשה איסור. אבל עדיין ליכא בירור איזה איסור עשה דהיינו דאיכא ספק על איזה איסור עבר אם על איסור ממזר, אם על איסור קהל, בזה שפיר גם רבנן מצי סברי כר' יהודה דממנפ"ש כזה אין בכחו לחייבו, כיון דהתורה התירה ספק, וגם זה מכלל ספק לא יצא עדיין, ולפי"ז שפיר נוכל לומר דגם רבנן סברי דבמקום דבעינן ודאי לא מהני ג"כ בירור שעל ידי ממנפ"ש, והא דמהני בירור דע"י ממנפ"ש בהא דאביו, התם שאני משום דהוי התם בירור גמור בתורת ודאי ממש, כיון דנתברר נ"כ שם האיסור, על מה עבד.
ב ויש להביא ראיה מפורשת לזה מהא דאיתא בגמ' בכורות נ"ח אמר רבא לדברי ב"ע נולדו לו המשח באב, וחמשה באלול, וחמשה בתשרי כונסן לדיר להתעשר וכו' והשאר פטורין ממגפ"ש וכו', והנה האי דינא דמתעשרין בצירוף מבואר שם ברש"י דמשום דעשרה בודאי מחויבים ממנפ"ש, יעוי"ש. וקשה הא מבואר להדיא בדינא דקפץ אחד מן המנוים לתוכן דכולן פטורים. ולא מהני נ"כ סברא דממנפ"ש כמבואר ב"מ ו' וכמו"ש לעיל בשם השיט"מ, יעוי"ש. אמנם בהחילוקא שכתבתי יובן היטב, דהנה שם בב"מ בקפץ אחד מן המנוין, דהוי ספק בעצם העשירי אם הוא עשירי, והתורה אמרה עשירי ודאי, וגם עכשיו לא הוי ודאי עשירי, משא"כ בהא דבכורות דכיון דע"כ איכא שם עשרה מחויבים, והוי עשירי ודאי, להכי שפיר מתעשרין ע"י דממנפ"ש, וזה דומה לפלוגתא דר"י ורבנן דיבמות שם, וסבר רבא כרבנן, וקם שפיר פסקו של הרמב"ם בפסקיו. ויובן לפי"ז שיטת רש"י בזבחים ע"ה דאיתא שם בפיגול ונותר שבללן זה בזה וכו', דכתב רש"י דלא שייך בזה מלקות, דהרי אפילו אם התרו בו על שני האיסורים בבת אחת נ"כ לא מהני, ואעפ"י שע"כ ממגפ"ש עשה איסור, ועי' בתוס' שם, ובמה שכתבתי אתי שפיר, דכיון דקיי"ל דהתראת ספק לא הוי התראה, וא"כ ממעטין ספק מהתראה ובעינן ודאי רוקא, והכא לא הוי ודאי דהרי גם על ידי הממנפ"ש עדיין לא יבורר בלתי שעשה בודאי איסור אבל עדיין אינו מבורר איזה איסור עבר, ולא ידע שם האיסור ולהכי לא הוי התראה. ויש לתמוה בדברי הרשב"א בתשובה שם דהרי מדחזינן בהא "דאביו" שם בירושלמי דיבמות ראיכא גם בירור על עצם האיסור דהכה אביו, ומ"מ סבר ר"י דלא הוי בירור מעליא, וא"כ כ"ש התם בהא דהקשה הרשב"א דיטמא ממגפ"ש, דהתם לא הוי בירור העצם, דהרי לא יבורר שם על דבר אחד או דהוי חלל, או דהוי כהן, וא"כ בודאי דליתא שם דין ודאי, וא"כ קשה מדוע לא כתב הרשב"א דאם בעינן ודאי אביו לא מהני ממגפ"ש, דזה לא נחשב לודאי. ונראה דכוונת הרשב"א כך הוא דהקשה דוקא לשיטת ד' יהודה דכיון דחזינן דהתם ביבמות שסבר דגם בירור שע"י הממנפ"ש נ"כ לא מהני אעפ"י שאיכא התם בירוד מעליא נם מצד העצם, וע"כ סברת ר' יהודה דסבר דכיון דכתיב "אביו" משמעו ודאי. באופן שיודע בהכרה אמתית מי הוא אביו, ואם חסד לו ההכרח הזאת, אז ליתא לאיסורים המוטלים על הבן לאביו להתחייב עבורם, לפי"ז גם בהא דכהן בעינן גם כן שיהיה ודאי כהן, ואם הוא ספק כהן נ"ב הספק הזה מותר מן הדין לר' יהודה, ושפיר הקשה הרשב"א דאם אינו ודאי אביו, א"כ לא הוי ודאי כהן, ומותר הספק איסור הזה לגמרי, והוכרח לתרץ דהתורה באח להורות דמחויב הבן לטמא את עצמו לאביו מצד חיוב המצוה. עיין במילואים בדבר הממנפ"ש בביאור סוגיא דשבת קל"ה.
כא גרסינן בירושלמי פר"א דחגיגה ח"א טומטום פטור מן הראיי', בטומטום שנקרע ונמצא זכר בשארי הימים חזקיה אמר יראה יראה את שהוא חייב בא' חייב בשני, את שאינו חייב בראשון אינו חייב בשני, אמר ר"י כל ז' תשלומין לראשון, אמר ד' אילא מפסח השני לטר ר"י מה דר"י אמר תמן פסח שני תשלומין לראשון כן הוא אמר הכא כל ז' תשלומין לראשון, רבי הושעיה אמר כל ז' חובה מה נפיק מן ביניהון נר שנתנייר בשאר הימים וכו', אף בטמא כן וכו', אמר ד' יוסה תמן ראוי הוא קריעה היא שנדמה, בדם הכא הטמא עצמו אינו ראוי עכ"ל, חרי מבואר דחזקיה דיליף מן יראה יראה וממעט טומטום ביום ראשון אעפ"י שנקרע בשארי הימים ולא אמרינן בזה איגלאי מלתא למפרע דבר חיובא היה משעה הראשונה, וע"כ צריך לומר דכיון דלעצמו לפי מה שהיה אצלו ספק והוא בר פטור לפי ידיעתו גם באופן זה נקרא אינו ראוי. ואף לד' יוחנן דפליג התם וסובר דטומטום שנקרע ונמצא זכר לא הוי כטמא מטעם הבירור, הרי לא אמר שם כן אלא לענין דמהני תשלומין, אבל לענין אם הקריב הטומטום קרבן קודם שנקרע משמע דנם ר"י מורה דהקרבן בפסול נקרב.
כב ובזה יש ליישב הא דהקשה הטורי אבן בחגיגה ד' בהא דפריך הגמ' איצטרך קרא למעוטי ספיקא, והקשה הא איבא נ"מ דאם עבר והביא קרבן דאיי' בעודו טומטום ובתוך ימי החג נקרע ונמצא זכר, דאי לאו קרא הו"א שיצא ידי קרבן ראיה במה שהביא בעודו טומטום דהרי אגלי מלתא למפרע שזכר היה ובד חיוב דאי' הוא ושפיר הקריב קרבנו ויצא י"ח במה שהביא בעודו טומטום, ומשו"ה ממעטו קרא להטומטום למימרא דבעודו ספק פטור הוא לגמרי ואינו בר חיוב בראי', יעוי"ש, ולפי מה שמבואר בירושלמי דגם בשביל ספק גרידא ג"כ לא מהני להיות נקרא בר חיובא כשנקרע ונמצא זכר ולא אמרינן דנעשה למפרע בר חיובא, ובטח הקרבן שהקריב בעודו ספק הוי בפסול, ולפלא שלא זבר הטו"א את הירושלמי ולא הביאו, ואין לומר דהש"ס דילן לא סוברת כהירושלמי והוא מדחזינן דהירושלמי סובר רבהיה טמא ביום ראשון ואח"כ נטהר לא פליגי וכו"ע סברי דאין לו תשלומין, ורק בטומטום שנקרע ונמצא זכר פלוני, ובש"ס דילן חזינן דפליגי בהיה טמא ביום ראשון כמבואר בחגיגה ט', יעוי"ש, משמע מזה דאילו בטומטום שנקרע ונמצא זכר כו"ע סברי דמהני תשלומין כיון דהיה ראוי באמת, דזה ודאי ליתא דהרי לעיל שם חגיגה ד' מבואר דאפילו בטומטום שביציו מבחוץ וניכר לכל שטומטום הזה זכר הוא נ"כ לא הוי בר חיובא בראי' הוא כמבואר שם. נמצא לפי זה דטומטום שנקרע בתוך החג דינו ג"כ כטמא ונטהר בתוך החג, וע"כ הא דנקט הגמ' שם הנפק"מ בין ר' יוחנן ור' הושעי' בטמא ונטהר בתוך החג, ולא אמר נפק"מ לענין טומטום שנקרע וכו', זהו לאו דיוקא דע"כ עוד נפק"מ איכא ונקט חדא, ועכ"פ יש להוכיח מהירושלמי דטומטום כל זמן שלא נקרע כל מעשיו שעושה הרי הוא כמו שאינו ולא אמרינן בזה אינלאי מלתא למפרע.
כג והנה יוצא מזה נפק"מ לדינא בטומטום שכתב תפילין, דודאי אינו בד קשירה בעורו טומטום, ואח"כ נקרע ונמצא זכר דלא מהני הבירור בלמפרע, והנה בשערי תשובה באו"ח כתב לדבר פשוט דהתפילין כשרות, אבל לפי מה שביארנו אין מקום לזה להכשיר, וכמוש"נ.
נשים ועבדים, פירש"י ומשלמין לאחר זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד, ובתוס' פירשו א"נ דמיירי כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות בהם ואפילו אין להם כותבין עליהם מיד כדתניא בתוספתא נשים ועבדים נודרים ונידדים אם יש להם בזמן הזה נובין מהם ואם לאו כותבין וגובין לאחר זמן עכ"ל. והנה מבואר דעבדים ישנם בדין ערכין להיות גם נערך, וכן כתב הרמב"ם בפר"א מערכין ח"ז וז"ל העבר נערך ועורך כשאר ישראל ואם יפדה והיה לו יתן ערך שנדר. יעוי"ש, וקשה לי טובא מהא דכתב הרמב"ם בפר"ב מנזירות הי"ח וז"ל נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש או שמעכבין את המלאכה או שהעריך אין רבו צריך לכופו מפני שאין נפשו קניי' לו ולא יחול עליו נדר, יעוי"ש, הרי כתב גם שאינו בערכין, ולכאורה יש להבין מדוע ליתא בערוכין הרי אין כאן ביטול מלאכה, וע"כ צריך לומר הטעם דכיון דכתיב בערך נפשות, וזה אין הנפש של עצמו אלא הוא של האדון, וכמו כן כתב הרמב"ם בפר"ב משבועות ה"ו דעבד אינו בשבועה משום שנאמר לאסור איסר על נפשו, מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים, והתוסיו"ט בפר"ט דנזיר ביאר הטעם דשאני שבועה מנדרים משום דשבועה הוי איסור גברא דהיינו דאוסר נפשו מן חפצא, ועבד אין לו רשות לעצמו, אבל לפי"ז היאך יפרש הרמב"ם המשנה דתנן עבדים וקאי גם על ערוכין, וגם הרמב"ם בעצמו מביא המשנה לדינא בערוכין, וא"כ דברי הרמב"ם סותרין, והנה אפשר לומר דכוונת הרמב"ם באופן שאומר העבד שיאמר ערכי עלי אחד שיצא חפשי דמחויב לקיים מטעם נדר כמו שכתב הרמב"ם בפר"ו מעדוכין הל"א, ובאופן זה אין אנו מוכרחין לא לפירש"י ולא לפירוש התוס', והיינו כי עיקר הנדר על להבא, אבל אינו במשמעות המשנה דנקט סתמא, וגם אינו במשמע בלשון הרמב"ם, ולפלא שלא העידו בזה הנו"כ שעל הרמב"ם, וצ"ע.
תוספות ד"ה נשים ועבדים משלמין לאחר זמן כשנגרשה האשה או נשתחרר העבד, כן פ"ה א"נ כגון שנתנו להם ע"מ שאין לרב או לבעל רשות בהם, עכ"ל, ולכאורה אפילו כשנתנו לאשה סתם יש לעיין דיכולה למכור בטובה"נ כמו שאמר הש"ס ב"ק פ"ט, ובספר עו"ש נחית לזה, וכתב משום דרב שלמן סבר שם בב"ק דטובה"נ לבעל משום רווח ביתא, עכ"ד. אמנם נראה בעיקרו של דבר דלא שייך כל עיקר למכרו בטובה"נ, והיינו כי ע"י מכירה זו תפסיד הרבה ואין בידנו להפסידה הרבה בשביל הנדר, וזה מבואר להדיא בדברי התוס' ב"ק פ"ט ד"ה כשם שכתבו משום דלגבי אחרים אין יכולה להפסיד כשמוכרת להן בטובה"נ של כתובה, יעוי"ש, וע"כ הכוונה שאין סברא דבשביל שחבלה באחד יהיה דינה להפסיד כתובתה או נכסי מלוג, וע"כ הכוונה שתמכור באופן כשתהיה נוטלת הכתובה תשלם, איברא דלפי"ז תמוה מה מהני המכירה של טובה"ג אם לא יקבל המעות דק אח"כ, ולמכור לאחדים את הטובה"ג ולקבל דמים אין אנו רשאים וכי למה תפסיד דמים מרובים כאלה. וכבר הקשה בזה חד מקמאי מהר"י כהן צדק הובא בשיט"מ, ואפשר שהכוונה בכדי שלא תוכל להבריח אח"כ מלשלם, אבל בין כך ובין כך הדבר ברור שאין מפסידין לה בשביל נדרה, וא"כ שפיר כתבו התוס' שנתנו לה בע"מ שאין לבעלה רשות בהם.
והנה הקשה בעו"ש דהמכירה של טובה"ג שייך לדין בדירה, וכמו כן בהא דכתב נכסיו לבנו ומכר הבן בחיי האב דס"ל לר"י דלא קנה לוקח וכו' כמבואר כ"ק פ"ח, והלא כיון דמת הבן בחיי האב לא קנה לוקח הוה כמוכר בתנאי אם ימות האב קודם ולא קנה כלל דאין ברירה כמו"ש התוס' בגיטין כ"ה ד"ה ולכי מיית וכו' דכל תנאי שאין בידו לקיים תליא בברירה ור"י ל"ל בדירה, יעוי"ש. ונראה דלא שייך הכא לדון בדבר בדירה, והוא דדוקא אם בעינן החלות בלמפרע אז בעינן לדין ברירה, אבל כשאין אנו מוכרחין בלמפרע אין זה ענין לברירה, ואין זה ענין להא דגט שכ"מ דהתם בעינן החלות הגט מחיים שהוא למפרע.
תוספות ד"ה לאתויי וכו', וי"ל דהכא בטרפה איירי, וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרי נפש, והנה מבואר בדברי התוס' שיש מקום לחייב את הרוצח שהרג את הטרפה, והנה לפי"ז תצא הדין שגם אם הרוצח הוא טרפה חייב מיתה, אבל קשה דלפי"ז לא יקויים כאשר זמם. דהעדים באו לחייב מיתה לגברא קטילא שהוא נחשב כמת, והיאך לדון העדים במיתה שהם בריאים, והרי חסר כאן כאשר זמם, ואפילו אם אמרינן דהתודה חייבה לרוצח שהוא טרפה בעונשין, אבל עכ"פ אין כאן עדים מטעם חסרון הזמה, ואפשר דכוונת התוס' לחייב על הטרפה, וכמו כן טרפה שהרג, היינו במקום דלא בעינן עדים, והיינו בפני בי"ד כהא דסנהדרין , ע"ח, ולפי האמת בהורג את הטרפה אפילו בפני בי"ד פטור, מטעם דלא נחשב לנפש לענין זה, ויש לחקור אם דינו כחייבי מיתות שוגגין לענין קילבד"מ. עיין רש"י ותוס' ב"ק ל"ה לענין מקלקל בחבורה.
הנה לדעתי נראה דזה תליא בטעם שהורג טרפה פטור ממיתה, משום דיש לדון בזה שתים. א) דלא חייבה תורה מיתה על הריגת טרפה מפני שהוא כגברא קטילא, ולא חייבה תורה עליו חיוב מיתה. ב) דאין כאן עדים כשרים להעיד על ההריגה מפני דהוו הני עדים עדות שאאי"ל, ונפק"מ בין הטעמים לענין קילבד"מ, דאם הוא מטעם דלא חייבה תורה על הריגה דטרפה, מטעם דלא נחשב דמו להתחייב עליו, א"כ אין סברא לדון בזה תורת קילדב״מ, מטעם שאין כאן חיוב כלל, אבל אם אמרינן דעיקר הפטור חסרון עדים, א"כ יש מקום לומר דהוי זה כחייבי מיתות שוגגין, דהחסרון נם כן מטעם חסרון עדים, וגם זה נכלל בפטור משום תנדב"ח.
א גרסינן בסנהדרין ע"ח אמר רבא ההורג את הטרפה פטור וטרפה שהרג בפני בי"ד חייב שלא בפני בי"ד פטור בפני בי"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני בי"ד פטור דהוה לה עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עשאאי"ל לא שמה עדות וכו' ואמר רבא עדים שהעידו בטרפה והוזמו אין סנהדרין עדי טרפה שהוזמו נהרגין רב אשי אמר אפילו עדי טרפה שהוזמו אינן נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין וכו', והנה בטעמו של רבא פירש"י כיון דעדים זוממין חידוש הוא אע"ג דהוי עדות שאאי"ל מקטלי, ודברי רש"י צריכין ביאור דמאי מהני הא דחידוש הוא הלא עכ"פ דין התורה דלא מהימני עדים רק באופן שהם בהזמה, והכא כיון שאינם בתורת הזמה היאך מתכשרו להיות עדים, וגם לקיים בהו משפט הזמה.
ב ונראה דהנה יש לעיין היאך הדין בשבאו עדי טרפה להזים את העדי טרפה שהעידו אם זה נחשב להזמה מעליא, ומקום הספק אם אמרינן דזה נחשב להזמה מעליא כיון דבאו לענוש לאותן האנשים הדומים להם בחיותן, או"ד דבעינן שיהיו המזימין בני הזמה לכל העולם, ונראה דבזה פליגי דבא ורב אשי, דרבא סבר דהמזימין הבאים להזים עדי טרפה הוי הזמה מעליא אם גם טרפה, וכמו כן אם מזימין עליהם נם כן הוי הזמה מעליא ע"י עדי טרפה, ולא איכפת לן מה שאינם בהזמה ע"י אנשים בריאים, כמו שלא איכפת לן שאינם בהזמה מקרובים או פסולים, וישנם גם בזוממי זוממין על ידי עדי טריפה ג"כ, ורב אשי סבר דאין לדונם להעדים בעונש הזמה בזה שרצו לחייבים להעדים טרפה מיתה, יען שכיון שבני קטלא נינהו בלא"ה, ולכן כמו שאין חיוב מיתה על אנשים בריאים מטעם דאין לחייבם מיתה על רצונם למקטל אנשים שכבר מיקטלו מצד עצמן, לכן אין חיוב מיתה גם על העדי טרפה שבאו להזימן.
ג והביאור בזה, דרבא ורב אשי פליגי בעצם הסברא דפטור ההורג את הטרפה, אם הוא מטעם דלא אמרה תורה חיובים על הריגת טריפה, משום דנחשב כמת, או מטעם חסרון עדים והיינו דאין כאן משפט צדק להמית אדם בריא עבור אדם טריפה, ונפק"מ אם ההורג גם כן טריפה דאז אם הפטור של הורג טריפה מטעם דלא אמרה תורה דינים ומשפטים על נפשו של טרפה, דאז גם אם ההורג הוא טרפה פטור, אבל אם הטעם משום חסרון עדים מזימין, הנה באופן זה דטרפה ההורג טרפה דשפיר מתקיים בו הזמה ע"י אנשים שהם גם כן טרפה שפיר דמי, ואפשר שזהו גם כוונת רש"י דפירש בסברת רבא עדים זוממין חידוש הוא, והיינו דבכיון דחידוש הוא להכי סגי לן בקיום הזמה אף באופן רחוק.
ד והנה הרמב"ם פסק בפר"כ מהל' עדות ה"ז וז"ל עדים שהעידו על איש טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין שאפילו הרגוהו בידיהן אין נהרגין, לפי שהוא טרפה, וכן העדים שהיו טרפה והעידו וכו' והוזמו אין נהרגין שאם יוזמו זוממיהן אין זוממיהן נהרגין שלא הזימו אלא טרפה, וזהו דינו של רב אשי, ומשמע מדבריו מדלא כתב בדין הראשון שאם היו עדי טרפה העידו על איש טרפה שיהיו נהרגין, מבואר דלעולם לא יצוייר מיתה על איש טרפה, והיינו דסבר דלא חייבה תורה מיתה עבור טרפה כלל, וגם טרפה ההורג טרפה פטור ממיתה, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפר"ב מהל' רוצח ה"ח ההורג את הטרפה אעפ"י שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי"ז פטור מדיני אדם.
ה ובזה יובן גם סוגיא זו בהלכתא דלקמן, ואמר רבא שור טרפה שהרג חייב, ושור של אדם טרפה פטור מ"ט אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא וכו' רב אשי אמר אפילו שור שהוא טרפה פטור, מ"ט כיון דאילו בעלים הוי פטירי שור נמי פטור, נראה גם כן דפליגי בזה ואזדי לטעמייהו דרבא דסבר דכל עיקר הא דאין הורגין ההורג את הטרפה, הוא מטעם חסרון עדים, וכל זה דוקא אם ההורג הוא אדם בריא, אבל אם ההורג הוא גם כן טרפה, והיינו טרפה הרג את הטרפה חייב, ושפיר נקרא יכול להזימם ע"י טרפה, ולהכי שפיר מחלק רבא בין שור שהוא טרפה, לשור שבעליו טרפה, והיינו דאם הבעלים טרפה דאז אם הוא הרג לאדם בריא דפטור מטעם חסרון עדים, להכי ישנו להאי פטור גם לגבי שור שלו, מטעם ההיקש שור לבעלים, אבל אם הבעלים בריאים, ורק השור הוא טרפה, נמצא דההיקש לבעלים הוא לחיובא, והוא דאם הוא הבעלים הרגו איש היה בר סקילה כיון שבריא הוא, וגם אם טרפה הוא לפעמים חייב מיתה אם הרג טרפה, לכן סבר רבא אם באנו לדמות שור שהוא טרפה להבעלים יש לנו לדמות באופן שהבעלים טרפה הוי אשר נם בזה לפעמים בר מיתה.
ו ביאור הדברים דבזה יובדל שור של אדם טרפה משור שהוא עצמו טרפה, והוא דבשור של אדם טרפה, כיון דהבעלים טרפה, ואין דנין בו דין מיתה, ממילא אין חיוב מיתה על השור גם כן, כיון דכל עיקר חיוב מיתה דהשור הוא בתמורת הבעלים, משא"כ כשהבעלים בריאים ובר מיתה הוא אילו הרגו נפש אדם, וגם אם באנו לומר דיש לדונו במשפט מרפה מטעם השור שהוא טרפה והושוו בעלים להשור, הלא השור אף שהוא טרפה ישנו במשפט רציחה בתמורת הבעלים, שהם בר מיתה, דאטו מפני שהוא טרפה, אינו יכול לבוא בחיוב מיתה בתמורת הבעלים, ומה שייך לומר אילו הי' הבעלים טרפה, הלא עכ"פ עתה הם בריאים ובר חיובא הוא, והשור אעפ"י שטרפה הוא יכול לקבל עליו חיוב מיתה דהבעלים, אעפ"י שאינו ממלא בשלימות, אבל עכ"פ יש בכלל מאתים מנה, וכמו"ש הרמ"ה בספר יד רמ"ה בסנהדרין שם במימרא דרבא דלעיל בעדי טרפה, כתב דטרפה בדמי שלם שקלינן דיש בכלל מאתים מנה, וה"ג פשיטא דשקלינן שור טרפה בעד חיוב הבעלים הבריאים שיש בזה עכ"פ שילום במקצת, אמנם כל זה לרבא לשיטתו, דסבר דטרפה ישנו בחיובי מיתה בין לענין הנהרג שהי' טרפה, ויש עליו חיוב מיתה, אם רק יתקיים עדות שאתה יכול להזימה כגון ע"י עדי טרפה כמו שכתבנו לעיל, ובין לענין להשתלם ממנו, היינו שישנו בחיוב עונשין לקבל עונש בדמי חייו, אבל דב אשי אזיל לשיטתו דסבר דטרפה כמאן דאיקטל דמיא, וחייו אינם חיים ואין עונשין עליו, וממילא אין הוא עצמו בכלל עונש, וגם אם עונשין אותו בעונש מיתה כמאן דליתא דמיא, וא"כ מה צורך יש בזה להענשו, וזהו סברת רב אשי דאמר דשור טרפה פטור מ"ט כיון דאילו בעלים הוי פטירי איהו נמי פטור, והיינו דכמו שהבעלים אינם בני מיתה אם טרפה הוא, הנה מאותו הטעם גם השור שהוא טרפה אינו במיתת, ובזה יבואר לנו גם דברי הרמב"ם לנכון כאשר יבואר.
ז כתב הרמב"ם בפר"י מנזקי ממון ה"ז וז"ל שור שהוא טרפה שהרג את הנפש או שהיה השור של אדם טרפה אינו נסקל שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת בעלים רק מיתת השור, וכיון שבעליו כמת הם חשובים, ואין צריכין מיתה הרי זה פטור עכ"ל, מבואר דפסק כרב אשי, אבל תמוה לכאורה מדוע כתב הטעם כמת הם חשובים, הלא עיקר הפטור הוא מטעם ההיקש, אבל הביאור בזה דמטעם ההיקש לחודיא אין סברא לומר דפטור חשוד ממיתה, מטעם אילו הי' הבעלים טרפה הלא עכ"פ עתה הבעלים מחויבים מיתה והשור שהוא טרפה ישנו בשילום החיוב במקצת, ואטו סברת הואיל הוא, דפלוני רבה ור"ח בפסחים מ"ז, להכי מוסיף רבינו לומר דעיקר הטעם בזה, מפני שאינן בסוג תשלומין לחיוב מיתה, כיון דמת הוא בלאו הכי.
ח ובזה יבואר לנכון גם דברי הרמב"ם ומסולק השגת הראב"ד, והוא דהנה כתב הראב"ד וז"ל א"א ואם בפני בי"ד הרג נהרג משום ובערת הרע, עכ"ל. כוונתו להשיג מדוע לא כתב הרמב"ם דאם הרג בפני בי"ד נהרג משום דעכ"פ מזיק הוא, ויש בזה משום ובערת הרע, וכמו שהדין כן גם בבעלים אם הם טרפה והרג נפש אדם בפני בי"ד דנהרג משום ובערת הרע כמבואר בסנהדרין ע"ח וברמב"ם פ"ב מה' רוצח ה"ט, ובזה הקשה הראב"ד מדוע גבי אדם טרפה כתב להאי דינא דהרג בפני בי"ד נהרג, והכא בשור לא כתב להאי דינא דהרג בפני בי"ד נהרג, וע"כ משום דלא סבר לה, ובזה השיג עליו, וסבר הראב"ד דגם גבי שור בן הדין, והבעל מג"ע חשד להראב"ד שלא ראה מה שכתב בפר"ב מהל' רוצח, ודבריו תמוהין דודאי ראה הראב"ד, רק הבין דמדלא כתב הרמב"ם האי דינא גבי שור ע"כ דלא סבר לה להאי דינא בשור, ועל זה בא בהשגה, וכן הבין מרן בדברי הרמב"ם וכתב דדעת הרמב"ם דהאי דינא דהרג בפני בי"ד מטעם ובערת הרע באדם כתיב, יעוי"ש, אבל אכתי אינו מתורץ השגת הראב"ד דהרי אעפ"י דכתיב זה באדם, אמנם כיון דקיי"ל דכל דיני אדם גם בשור איתא מטעם ההיקש, וא"כ תקשה הכל טעמא מאי מדוע ליתא גבי שור להאי דינא דובערת הרע גבי שור כמו שישנו לגבי אדם, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה.
ט אמנם לפי מה שביארנו דברי הרמב"ם יבואר לנכון, והוא דהרי הרמב"ם מפרש דהא דשור טרפה פטור ממיתה, הוא מפני שאינו בשילום חיוב מיתה דבעלים, והיינו דע"כ כל עיקר חיוב מיתה דשור הוא מפאת הבעלים, ובא בתמורה דמיתת הבעלים, וטרפה אינה באה בתמורה בזה, מפני שאין בטרפה אף בשילום דמים דמקצת, וממילא גם האי דינא דובערת הרע הנאמר באדם טרפה שהרג בפני בי"ד הנה חיוב זה הטילה תורה על אדם טרפה ההורג בפני בי"ד, וחיוב זה כמו שמוטל על בי"ד כן מוטל גם על הנידון, כדין כל חייבי מיתות אבל אין בזה חיוב מיתה, רק מצוה של ביעור, והא דהורגין אותו, היינו מפני שאי אפשר לבערו באופן אחר, וסבר הרמב"ם דכל זה נאמר גבי אדם, אבל בשור טרפה שהרג בפני בי"ד דבזה לא אמרה תורה דהשור תבוא בתמורת בעלים בדבר הביעור, דדוקא בתמורת מיתה דהבעלים בא השור כמו שנאמר וגם בעליו יומת, והיינו דבענין מיתה ישנו להאי דינא, דהשור ממלא חיוב מיתה דהבעלים, אבל זה לא שייכה בדבר הביעור, זהו שיטת הרמב"ם.
י ובזה יופשט לנו מה דמספקא לן היאך הדין להראב"ד דיש בשור טרפה דין ובערת הרע אם יש בזה נם שילום כופר, אבל לפי מח שביארנו אתי שפיר ויופשט לן האי ספיקא, והיינו דע"כ כל עיקר הא דובערת הרע אינו בחיוב מיתה, ורק דין ביעור יש בזה, ומיתה בו אינו אלא אמצעי להביעור, ואם יש מציאות לבערו בלא מיתה, אין המיתה מצוה, וממילא נם כשממיתין אותו אינה בגדר מצוה של מיתה, ודין כופר ליתא אלא בחיוב מיתה.
יא והנה מבואר מזה לפי פסקו של הרמב"ם למסקנא דש"ס סנהדרין דהורג הטרפה טעם הפטור משום דגברא קטילא הוא מצד עצמו, ולא הטילה התורה עליו חיוב עונשין, וממילא לא שייך בזה קילבד"מ גם כן כמוש"נ.
יב הנה בפר' החובל פ"ד תניא אידך רשב"י עין תחת עין ממון וכו' הרי שהיה סומא וסימא וכו' והתורה אמרה משפט אחד יהיה לכם, אמרי ומאי קושיא דלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה דאלת"ה טרפה שהרג את השלם מאי עבדינן ופירש"י והא נברא קטילא הוא והוי ליה עדות שאאי"ל ובו', יעוי"ש, והקשה מרן בגיוה"ש דכיון דהוי עדות שאאי"ל ולא מקרי עדות, א"כ מאי פרכינן הא שאני הכא דחסר עדים, ואפשר שבאמת לא הרג יעוי"ש, ותמיהת מרן גדולה מאד, אבל מדוע הקשה מרן על פירש"י, ולא הקשה על הסוגיא, דע"ב היאך יפרש הסוגיא אם לא בפירש"י דהלא זה הוי עיקר הטעם דפטרינן טרפה על רציחה.
יג ונראה דזה תליא בפלוגתא דרבא ורב אשי דסנהדרין שכתבנו לעיל דרבא סבר ע"כ דטרפה ישנו בדין עונשין אם רק יצוייר הזמה, ורב אשי סבר דטרפה ליתא כלל בדין עונש מטעם דנחשב כמת, ואפשר לפרש הסוגיא כפשוטו דטרפה שהרג פטור, מטעם דנחשב למת, ואינו בעונש מיתה דכבר ניטלה נשמתו, ופטרינן ליה, וזהו כוונת הסוגיא, והיינו אליבא דרב אשי שהוא סתמא דש"ס, וביותר שכן הוא להלכה, אבל לרבא דסבר דטרפה בר עונשין הוא א"כ בודאי יש לחייב מיתה לטרפה שהרג את הנפש ואם אינו בשילום גמור אבל עכ"פ יש בכלל מאתים מנה וזהו מה שהוקשה לרש"י, ופירש שהוא מטעם חסרון עדות דהרי הוי עדות שאאי"ל, ועל זה הקשה מרן שפיר דלפי פירוש זה מאי קאמר הש"ס דיש בזה חסרון משום משפט אחד, והקשה הא שאני הכא דהוי חסרון עדים, ומטעם זה הקשה דוקא לרש"י, וכמוש"נ.
יד ונראה ליישב פירש"י, והיינו דרש"י הוכרח לפרש הסוגיא אליבא דרבא, והוא דהנה לכאורה קשה מאי קמדייק הש"ס מהא דטרפה דאמרינן היכא דלא אפשר לא אפשר ופטרינן ליה, והא איכא למימר, דטרפה שהרג אעפ"י שאין בו חיוב מיתה מטעם דנחשב כמת, אבל עכ"פ ישנו בחיובי ממון, וא"כ ישלם דמים עבור הנהרג, וא"כ יש כאן תשלומין של ממון, והוי דומיא כמו דדרשינן עין תחת עין ממון, וכמו כן בטרפה שהרג משלם ממון, וסבר רש"י ע"ל דיש דמים לבן חורין, וזהו גם שיטת הראב"ד, וזהו שיטת רש"י בקדושין ז' דכל אדם איתקש לקרקע ומטעם זה יש לו דמים, להכי הוכרח רש"י לפרש דמיירי הכא הסוגיא לרבא דסבר דטעם פטור טרפה מטעם חסרון עדים דהוי עדות שאאי"ל, והעדים באו לחייבו שתים מיתה וממון, והנה אף שלגבי ממון הוי עדים כשרים, מ"מ פטור גם מממון והיינו מטעם קילבד"מ בדין חייבי מיתות שוגגין מתנדב"ח, וזהו כוונת הסוגיא ופטרינן ליה, היינו לגמרי בין ממיתה בין מממון, ואעפ"י שלענין מיתה הוי חסרון עדים אבל לענין ממון הרי יש כאן עדים מעליא, ומכ"מ פטור לגמרי, ומזה מוכיח הסוגיא דשאני היכא דלא אפשר, ומערות שבטלה מקצתה לא קשה, במובן.
מו ועכ"פ נשמע מזה דלשיטת רבא שייך בטרפה חיוב קילבד"מ, ולרב אשי אין בטרפה שום חיוב, ולא שייך כו סילבדר"מ, נמצא דלדינא דקיי"ל כרב אשי ע"כ אין בהורג את הטרפה קילבד"מ, מטעם דחיוב מיתה אצל טרפה כמאן דליתא דמיא, וממילא יש עליו חיוב תשלומין הנעשה בב"א עם החיוב מיתה כיון שאינו בסוגי חיוב מיתה ובזה יובן לנו היטב מה שהקשה מרן הגרע"א בניוה"ש מכות ט"ז, בהא דפריך הגמ' אי דקטלה קילבד"מ. והקשה לוקמי' שהיתה מרפה וליכא קילב"ד, וזהו דפשיטא למרן ז"ל דלא שייך בהורג את הטרפה שום חיוב מצד עונש מיתה, נמצא יוצא מזה לדינא לדידן דקיי"ל ברב אשי ליבא קילבד"מ בדין הרינת טרפה, ובמוש"ג.
תוספות ד"ה קדבנו ולא ערבן חבירו, וא"ת כיון דאמרינן ס"פ שתי מדות וסמך ידו ולא יד שלוחו וכש"כ ולא יד חביאו וכו', ולכאורה אפלו לומר דהתם גילתה תורה דסמיכה דשליח לא הוי כמו הבעלים, והיינו דלא מהני שליחות להיות נחשב הסמיכה שהוא כמו סמיכת הבעלים מטעם שלוחו של אדם כמותו, אבל טרם ידענו דאחר יכול לקיים מצות דסמיכה, והיינו דקרבנו ממעט סמיכה דאחר דלא נחשב לכלום וסמיכה לא הוי כשחיטה דכשרה גם באחרים, וסמיכה בעינן דוקא בעלים וסמיכה דאחרים לא כלום הוא.
ונראה דהנה יש לחקור במצוה דסמיכה אם דין הוא על הבעלים דהיינו שהבעלים יסמכו, או"ד' שדין הוא בהקרבן אשר הקרבן הזה יקבל סמיכה קודם שחיטה, ונפק"מ דאם הוא דין הבעלים הוי זה מצוה שבגופו ולא מהני שליחות, עי' בקצוה"ח סימן קפ"ב בשם תוס' רי"ד, אבל אם הוא דין בקרבן, אז מהני גם סמיכה דשליח, וכשאמרה תורה ידו ולא מהני' שליח, מבואר מזה דסמיכה הוי מצוה שבגופו, ומטילא אנו יודעין דלא מהני סמיכה דאחרים, וזהו כוונת התוס' שהקשו דכיון דשליח לא מהני ממילא כוונת התורה דהוי מצוה שבגופו, ולא מהני שליח וכש"כ אחרים, ועל זה שפיר תירצו התוס' דאי לאו קרבנו הוי אמרינן דבאמת הוי סמיכה המצוה בהקרבן וידו למעט אחרים בא, אבל שליח מהני, אבל עכשיו דקרבנו ממעט אחרים ממילא ממועט מידו שליח ג"כ לומר דסמיכה הוי מצוה דהבעלים מצוה שבגוף דלא מהני שליחות.
והנה בזה שפירשנו דהעיקר הא דאמרה תורה למעט שליח בסמיכה ללמדנו שמצוה דסמיכה הוי מצוה שבגופו, מיושב ג"כ הא דאמרה תורה למעט אשתו ועבדו מקראי יתירי כמבואר שם במנחות וקאמר שם הש"ס דלא תיסק אדעתין לומר דאשתו הוי כגופו או עבדו דהוי כגופו, ביאור הדברים דמטעם שליחות לא איצטרך קרא לאשה ועבר דע"כ כיון דליתנהו בקרבן סמיכה בקרבן דידהו דהיינו לר' יהודה דסבר דנשים ועבדים אינם בני סמיכה, ואנן קיי"ל כר"י דאמר בגיטין ב"ג דבמילתא דליתא בדנפשי' לא יבול להיות שליח, אבל הכא הכוונה לומר דלא נחשב האשה שהיא אשתו או עבדו שגופו קנוי לו להיות נחשב בהבעלים בעצמן, והא דליתנהו בשליחות במילתא דליתנהו זהו באופן שליחות, אבל הכא אם יש מקום לומר דנחשב בגופן של הבעלים, אין זה נדר שליחות אלא הבעלים בעצמן, ואין להקשות ולומר דאם אמרינן דאמרה תורה דסמיכה מתייחסת לעצם הבעלים והוי מצוה שבגופו, א"כ שוב אין מקום לומר דליהני סמיכת אשתו או עבדו, ונראה דאעפ"י דמצוה דסמיכה על הבעלים, מ"מ אין זה מצוה שבגופו ממש, כיון דאין המצוה נעשית בנופו, אלא הגוף עושה המצוה, להכי בעינן קרא למעט אשתו ועבדו.
גמרא, ורבנן האי קרבנו מאי עביד ליה מיבעי' ליה וכו' ובברכת הזבח הקשה כיון דרבנן דרשי להני תלתא קרבנו, וא"כ יורש סומך, וא"כ יורש ממיר ג"כ מטעם דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש, וא"כ קשה אם המר ימיר למ"ל, ומתרץ דלא ילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש לענין זה, והיינו דמבואר שם דדוקא אם יפה כח היורש בתחילת הקדש כש"כ דיפה כחו בסוף הקדש, וכשגרע כחו בסוף הקדש כל שכן דגרע כחו בתחילת הקדש, ולהכי דוקא כשאמרה דיורש ממיר ויפה כחו בתחילת הקדש אמרינן דכל שכן דיפה כחו בסוף הקדש משא"כ אם לאו קרא דהמר ימיר לרבות יורש לא הוי ילפינן דמימר מהא דסומך שהוא בסוף הקדש דאין ראיה מסוף הקדש להיות יפה כחו בתחילת הקדש, עכת"ד, ואם כי דבריו נעימים, אבל יש להעיר דהלא חזינן דמצד הסברא גם בלא קרא יש לנו דיורש קם במקום אביו בין לסמיכה ובין לתמורה, וזה מבואר בגמ' להדיא דאם איצטרך קרבנו לשום דרשא אמרינן להיורש סומך, והיינו דכן הוא מצד הסברא דיורש קם במקום המוריש, וא"כ גם לענין תמורה ג"כ גם אם אין לנו קרא דיורש מימר אית לן למימר דיורש קם במקומו של המוריש להיות מימר, וא"כ אכתי תקשה המר ימיר למ"ל, ובאמת הקשו התוס' בזה בפ"ק דתמורה שהקשו זה, ותירצו דאי לאו קרא דהמר ימיר ה"א טפי לאוקמי קרבנו למעוט יורש מלרבות כל בעלי חוברים אבל השתא דכתיב המר ימיר לרבות היורש אמרינן דסומך ומוקי קרבנו לרבות בעלי חוברים, יעוי"ש, ושוב ראיתי שגם הברכת הזבח בסוף הביא דברי התוס' האלו.