נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק שביעי
איתמר המקדיש שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר קדושה ונותן חמשים, ושמואל אמר אינה קדושה כל עיקר, מתקיף לה רב יוסף בשלמא לענין מכירה דפליג שמואל עלי' דרב איכא למימר ק"ו וכו', ומשני שמואל כר' שמעון סבירא לי' וכו', מבואר דאם הקדיש שדה אחוזה בשנת היובל אם חל ההקדש תליא בפלוגתא דתנאי ר' יהודא ור' שמעון דלר' שמעון דסבר דשדה אחוזה כשהוא ביד הקדש עד היובל יוצאה לכהנים ביובל בלא פדיון, נמצא דהיובל עצמו מפקיע ההקדש, ולכן כשם שמפקיע את ההקדש, שמקודם כמו כן כש"כ שאינו בחלות ההקדש, אבל לר' יהודה דסבר דיובל אינו מפקיע את ההקדש בלא פדיון, להכי שפיר חל הקדש ביובל עצמו, וא"כ דב ושמואל פליגי ג"כ בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון דרב סבר כר"י, ושמואל סבר כר' שמעון, ובזה יש לתמוה על הרמב"ם דפסק כר"י בפר"ד מערכין הי"ט, וכתב דהמקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא נפדית וכו' הכהנים נותנין את דמי', ותהיה אחוזה להם, שאין הקדש יוצא בלא פדיון, יעוי"ש. מבואר דיובל בעצמו אינו מפקיע ההקדש, ומכ"ז פסק במקדיש בשנת היובל עצמו דאינה מקודשת, ועי' בלח"מ.
ונראה דדין ההקדש תליא בדין מכירה בשנת היובל, והיינו דכיון דבדין מכירה בשנת היובל פסק הרמב"ם כשמואל דסבר לקמן כ"ט ע"ב דהמוכר שדהו בשנת היובל עצמו דאינה מכורה כל עיקר, ומבואר שם דמעות חוזרין, וכן כתב הרמב"ם בפדי״א משמיטה ויובל הי"א וז"ל מכרה בשנת היובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרין לבעלים, נמצא לפי"ז דאין להבעלים של השדה זכות דמים בשנת היובל, וא"כ ממילא אין להבעלים זכות של דמים בהשדה, וא"כ אינה בזכות להיות קדוש להקדש בקדושת דמים, כיון שאין להבעלים דמים בהאי שדה, והרי זה כדבר שאינו שלו, או כדבר שאין בו ממש, ולא חל עליה הקדש, ואעפ"י שיש לו להבעלים זכות בהאי שדה לאחר שתצא יובל דאז הרי היא שלו לעשות כל מה שחפץ, וא"כ גם עכשיו יש לו שיווי דמים מטעם דלאחד כלות שנת היובל הרי היא שלו גם עכשיו, אבל כיון שעכ"פ עתה בשנת היובל נפקע זכותו מהזכות דמים, א"כ אין לו כח בעלות על הדמים להיות מקדיש, ואעפ"י שמקדיש עתה להיות שדהו קודש גם אחד היובל, אבל לא עדיף זה ממקדיש דשלבל"ע דאינו קדוש, וכמו שאמר הש"ס כתובות נ"ט מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמי' קדיש, ואעפ"י שיש לחלק דהכא לא חשיב דשלבל"ע מטעם דלא הוי מחוסר מעשה, אלא מחוסר זמן, ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי, וכמוש"ב המל"מ בפ"ד מאישות, ומקורו מסוגיא דבכורות מ"ט בהא דפודה בנו בתוך ל' יום ולא נתאכלו המעות, דרב אמר בנו פדוי, והרמב"ם פרי"א מבכורים והרא"ש פסקו כרב, וקשה הא אנן קיי"ל דכל מידי דלא יכול לעשות עכשיו, אינו מועיל גם אלאחר זמן כמו"ש רש"י בקדושין גבי לאחר שאתגייר, אלא ע"כ כיון דזמן ממילא אתי לא חשוב דשלבל"ע, עכת"ד, אבל השעה"מ בפרב"ב ממכירה ה"ט מביא בשם המהרי"ק שורש פ"ט שדעתו דלא חשוב חוב דבשלבל"ע מטעם שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר דהוי כמעכשיו וכו', הרי מבואר דבשביל מחוסר זמן הוי במחוסר מעשה, והיה נחשב לדשבל"ע אם לאו השעבוד, וכן כתב שם שכן רעת מוהראנ"ח, יעוי"ש. והנה עיינתי במהרי"ק, אבל לא העיד מהא דבכורות אליבא דרב, והנה ע"ד הא דרש"י יבמות ל"ד שעל זה תמך המל"מ יסודו שם כתב השעה"מ משום דרב סבר אדם מקנה דשלבל"ע עכת"ד. אבל תמהני מדוע לא נחית להא דבכורות, איברא דשם ג"כ אליבא דרב, אבל קשה הא הרמב"ם והרא"ש פסקו כוותי'.
ונראה דשאני בהא דבכורות דלא חסר מעשה גם להחיוב, דהרי הזמן החיוב שהוא לאחר שלשים יום ממילא אתיא, ולהכי נחשב כאילו נתחייב עתה, והרי"ז כאילו התחילה ההתחייבות, וממילא מהני גם הפדיון באופן זה, ולא חשיב דשלבל"ע הא דפדיון כיון דהחיוב הוא נ"כ באופן זה, והרי"ז כמו הא דשעבוד חוב, משא"כ באופן שאין החיוב ממשמש לבא כמו הכא בשמקדיש בלאחר זמן דאין עליו שום חיוב להקדיש גם אחר היובל, נמצא דהחוב דהקדש אינו בהכרח שיבוא, ממילא בשמקדיש בלאחר היובל הוי דשלבל"ע ממש, ולא חל ההקדש בלאחר זמן כיון דהשתא אינו חל, ומטעם זה שפיר פסק הרמב"ם בשמקדיש בשנת היובל עצמה דאין כאן קדושה בל עיקר משום דאין לו עתה זכות דמים בהאי שדה והוי דשלבל"ע לענין הקדש, וע"כ רב דסבר הכא דהקדש חל בשנת היובל עצמה, זהו משום דסובר אדם מקנה דשלבל"ע, וממילא ע"כ הא דמשני הכא הש"ס דשמואל סבר כר' שמעון, הוא לרווחא דמילתא משום דשמואל דסבר אין אדם מקנה דשלבל"ע בלא"ה אתי שפיר לשיטתו דסבר דליתא במכירה, אלא הש"ס משני לרווחא דמילתא אפילו אם סבר שמואל כשיטת רב לענין אדם מקנה דשלבל"ע, מ"מ ניחא מטעם דסבר כר' שמעון, אבל הרמב"ם דפסק כר' יהודה, מ"מ שפיר פסק דאינה קדושה בשנת היובל מטעם דאין אדם מקדיש דשלבל"ע, וכמוש"נ, עי' עוד מזה לקמן דף כ"ז.
גמ' ע"ב ורב סבר סוף סוף לבעלים מי קהדרא לכהנים הוא דנפקא משלחן גבוה קא זכו. ביאור הדברים דאין כאן ק"ו לומר אם קדושה כבר יוצאת עכשיו, דהרי באמת אינה יוצאת מהקדש, דהרי הכהנים זוכים ג"כ מכח הקדש, והא דלא קאמר הש"ס כמו שאמר דב לקמן לענין מכירה ביובל, מטעם דיכול למכור אח"כ גם אחר היובל, דשאני הכא דהרי אינה עוד בהקדש דשדה אחוזה, ולהכי קאמר הטעם הכא דאין כאן יציאה מהקדש.
מ"ט דרב דאמר קרא ואם משנת היובל ושנת היובל בכלל, והיינו דלמד מקרא דמגלה לנו הכתוב דחל הקדש גם בשנת היובל עצמה, והקשו בתוס' ד"ה מ"ט כיון דרב יליף מקרא, א"כ למה הוצרך לסתור הק"ו, דהא קרא כתיב בשנת היובל עצמה בכלל יעוי"ש, והנה לכאורה י"ל דקרא להורות דשנת היובל בכלל הגאולה לבעלים, דלא תאמר דכמו שלגבי מכירה שמוכר בשנת היובל הוי מכור, והדרא לבעלים, כן במקדיש שדה אחוזה בשנת היובל עצמה חוזרת לכהנים כמו במקדיש קודם היובל, ועל זה משמיע לנו הקרא דשנת היובל דינו כמקדיש אחד היובל שישנו הבעלים בדין הגאולה, ובספר אור שמח נחית לזה. והנה מלבד שפשטות הכתובים אין מורה כן, דהרי משמע דהעיקר הא דאבדו הבעלים זכות גאולה כשהגיע יובל הוא מטעם שלא גאל עד היובל, אבל לא מצינו שמאבד זכות גאולה בשעה שלא הי' לו זכות גאולה מקודם. הנה סוגיא ערוכה לקמן כ"ה ע"ב בהא דבעי דמב״ה מר"ח הקדישה פחות משתי שנים לפני היובל וכו', דבת גרעון אין דלאו בת גרעון לא, אדרבה אם לא יגאול את השדה והי' השדה בצאתו מיובל, והאי נמי בת גאולה הוא. והנה חזינן מזה בין להס"ד ובין להמסקנא, דהא דהדרא השדה ביובל לכהנים הוא רק באופן שהיתה השדה בזכות גאולה להבעלים, ולהס"ר הי' סברא לומר דלא די בזכות גאולה לחודיא, אם לא היתה לו גם זכות גרעון נ"כ, ולהמסקנא די נם בזכות גאולה לחודיא, אבל ע"כ אין מקום לומר דתהי' השדה הדרא ביובל לכהנים באופן שלא היתה זכות גאולה לבעלים כלל, וזהו בשהקדיש ביובל עצמה, וממילא לא איצטרך לזה קרא, דזה נשמע מקרא דאם לא יגאל וגו'. וא"כ היאך אפשר לומר דקרא דבשנת בא ללמדנו דיש דין גאולה גם בשמקדיש בשנת היובל עצמה, והיינו דאם לאו האי קרא הוי אמדינן דהמקדיש בשנת היובל עצמה חוזרת לכהנים, דזה לא אפשר לומר דהדי אנו שומעים מקרא דאם לא יגאל דדוקא אם יש לבעלים זכות גאולה ולא גאל, אז זוכים הכהנים כשהגיע יובל, אבל היאך אפשר לומר שיזכו הכהנים ביובל בלא זכות גאולה לבעלים מקודם, ועוד דקאמר הש"ס מ"ט דרב אעצם הקדושה קאי, וגם בספרא מוכח כן דתניא בפר' בחקותי פרק י', מנין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשנת היובל ואם הקדישה תהא מקודשת, יעוי"ש. והספרא הוא אליבא דר' יהודה דאמר יוצאה לכהנים בדמים ואין בזה ק"ו שלא תהי' קדוש בשנת היובל עצמה, וכן פירש הגאון מלבי"ם שם, וזהו שיטת רב נ"כ. וא"כ חזינן דגם אליבא דרב עיקר חידושא על עצם ההקדש, לומר שחל הקדש בשהקדיש ביובל עצמה, ומטעם זה שפיר הקשו התוס', וכן הקשה הרא"ש, הובא בשיט"מ.
והנה מהנכון בזה לומר דאם לא מיסתר הק"ו, א"כ איכא לימוד בשדה אחוזה היפוך הק"ו, וא"כ תקשה דאין לנו לימוד על נערה שאינה במכירה לאחד שהביאה סימנים, והיינו דאם באנו ללמוד מק"ו שמכורה כבר יוצאת עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר, איכא למימר שדה אחוזה תוכיח, שג"כ איכא ק"ו כזה, ומכל זה גלתה תורה שחל הקדש, וא"כ איכא למימר גם בנערה שתימכר, אעפ"י שמכורה כבר יוצאת, אבל כשסותר רב את הק"ו, א"כ אין עוד יוכיח משדה אחוזה. ולפלא שלא נחתו לזה התוס' והרא"ש.
דף כ"ה, ת"ר, מנין שאין מחשבין חדשים עם ההקדש וכו', מנין שאם אתה רוצה לעשות חדשים לשנה וכו' מ"מ. והנה לפי פירש"י החדשים הם תמיד לטובת ההקדש, נמצא דלפעמים מחשבין חדשים להיות שנה לשלם עבור שנה וכשבא לגאול בפחות משתי שנים אין אנו חושבים החדשים לשנה להיות שתי שנים, אבל הרמב"ם בפ"ד מערכין מפרש דלעולם אנו מחשבין חדשים לשנה בין לשלם עבור שנה והחדשים שיצאו ג"כ הם בחשבון השנה, וכמו כן כשבא לגאול בפחות משתי שנים מחשבין החדשים שיצאו לחשבון השנה, ויש לו זכות גאולה, והיינו שמפרש הרמב"ם דלעולם אין מחשבין החדשים שיצאו להפסיד חשבון השנה.
והנה לעיל פריך הש"ס לרב מהא דתנן לא גואלין אחד היובל ומשני דהפירוש באמצע יובל דכל כמה דלא מליא לי' שנה לא מגרע לי', ופריך מאי קמ"ל דאין מחשבין חדשים עם ההקדש הא בהדיא קתני לה וכו', וקשה לפירש"י הא יש לפרש הא דאין מחשבין חדשים הכוונה דאין מחשבין החדשים שיצאו להיות נחשב שנה באופן שתהיה שתי שנים לפני היובל להיות פודה בגרעון, ורישא דתנן אין גואלין פחות משנה, הוא לומר דלא מגרעין החדשים שיצאו, וא"כ הוי שני דינים הא דרישא דאין גואלין פחות משנה, והא דאין מחשבין חדשים להקדש, ותהי' המשנה כמו הברייתא דלקמן דתנא שני דינים האלו, ומדחזינן דלא משני הש"ס הכי, ומשני דמה טעם קאמר, ע"כ מוכח כמו שסבר הרמב"ם דחד דינא אית להו, והיינו דחשבינן חדשים שיצאו לחשבון השנה, וכיון דתנן ברישא דהחדשים שיצאו הם בחשבון השנה ממילא נשמע שכן הדין לענין השתי שנים שלפני היובל דהחדשים שיצאו הם בחשבון השנה, ולהכי מוכרח רב לומר ולפרש המשנה דמה טעם קאמר.
עוד נראה להוכיח דלרב דמפרש הא דאין גואלין לאחר יובל פחות משנה, היינו דאין מגרעין החדשים שיצאו, אלא משלם להקדש בעד כל השנה, והיינו משום טיבותא דהקדש, ולפרש"י כמו כן הא דאין מחשבין חדשים כשבא לפדות בשנה ומחצה לפני היובל, אין מחשבין חדשים שיצאו להיות נחשב לשתי שנים להיות נגאל בגרעון, וזהו משום דדין התורה להיות אזלינן בתר טיבותא דהקדש. א"כ כשמשני רב דהכוונה במשנה הא דלא גואלין בפחות משנה מטעם דאין מגרעין החדשים להקדש, דע"כ ממילא נשמע שבאם בא לגאול בפחות משתי שנים לפני היובל דלא נחשב שתי שנים, א"מ מדוע משנה התנא הסגנון דברישא תנא אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים, ובסיפא תנא ולא גואלין אחר היובל פחות משנה, הלא לאוקימתא דרב בסיפא דהכוונה לנדעון דהקדש דאין מגרעין החדשים, הלא הי' לו לתנא למיתני גם בסיפא ולא גואלין אחר היובל בפחות משתי שנים, ג"כ לכוונה זו דלמובת ההקדש אין מחשבין חדשים שיצאו לחשבון השנה שתהי' שתי שנים, ומזה מובן דכן הדין דאם בא באמצע יובל דאין מנכין החדשים שעברו, מטעם דאין מחשבין חדשים אלא לטובת ההקדש, ובאופן זה לא הי' צריך התנא לומר בפחות משנה, לא כמו ששנה ברישא, דהרי האי דינא איתא בפחות משתי שנים. אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר, משום דשני דינים נינהו. דחדא הוי לטובת ההקדש, וזהו דינא דהמשנה, ודינא דהחשבון חדשים דהוי דיעותא להקדש, הוא דינא דברייתא. ומזה הוי הוכחה לפירוש הרמב"ם, וכמוש"נ.
ת"ר מנין שאם אמרו בעלים הריני נותנין דבד שנה בשנה וכו' עד שיהא כסף כולו כאחד וכו', מבואר שאיני גואל לחצאין, וכן הדין בפדיון שדה אחוזה מיד לוקח. עי' קדושין כ', ולקמן ל"א.
משנה, הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל, והיינו דאינה מתחלקת לכהנים כדין אדם אחד שפודה מן ההקדש, דביובל חוזרת לכהנים, אבל הבעלים כשפודין נשארה בידם גם ביובל, ויש לעיין אם הוא זכות עצמו מטעם שהיא שדה אחוזתו, או"ד שזוכה זה מן ההקדש, והיינו דכמו שבפדה אחר זוכין הכהנים ביובל מכח ההקדש משלחן גבוה, וכמו שאמר הש"ס לעיל אליבא דרבי שמעון, ונפק"מ אם יש להבעלים הפודה עד היובל זכות פירות לחודיא, והגוף זוכה ביובל, ועד היובל לא הוי אצלו אלא זכות פירות לחודיא עבוד הדמים שנתן בעד כל שנה ושנה, וזה תליא להשני פירושים שכתבנו, דאם כפירוש הראשון שזוכה זכות עצמו מטעם שהיא שדה אחוזתו, הנה תיכף כשפדה מן ההקדש הרי היא שלו כמו שהיתה קודם שהקדיש, ויש לו בהאי שדה נם קנין הגוף עם הפירות ביחד, אבל אם אמרינן בפירוש השני, הנה עד שתגיע יובל אין לו בהאי שדה אלא קנין פירות ולא קנין הגוף, וכשתגיע יובל זוכה מן ההקדש את הקנין הנוף דהאי שדה, ונפק"מ רבתי בין קנין הנוף לקנין פירות, בזה שאינו יכול למכור בקנין הגוף עד שנת היובל.
ונראה דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד והוא דהנה כתב הרמב"ם בפר"ר דערכין ה"כ וז"ל גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי"ז חוזרת לבעלי' וכו', וכתב הראב"ד וז"ל א"א לא ידעתי מאי חוזרת והרי היא תחת ידו עכ"ל. ודחק מרן ליישב דכתב לשון חוזרת איידי סיפא גבי גאלה בנו, יעוי"ש. אבל לדעתי נראה דהרמב"ם סבר לפרש כהפירוש השני שכתבנו שהבעלים זוכים השדה בקנין הגוף כשתגיע יובל, ועד היובל אין לו אלא קנין פירות להוריא, אבל הראב"ד סבר שע"כ זוכה הבעלים תיכף בהפדיה הפירות והגוף ביחד, וזהו שכתב והרי היא תחת ידו.
משנה, גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצאה לכהנים ביובל, ופירש"י הטעם בזה כי היכי דהוה נפיק מידי' דההוא קרוב דאתי האי מחמתי', יעוי"ש. ביאור הדברים דלא יכול להיות עדיף מכח הפודה שאין לו אלא ער היובל, ותו לא, אמנם הרמב"ם בפר"ה מערכין ה"כ כתב אם חזר המקדיש וגאלה מידו חוזרת לו לעולם, יעוי"ש. ובהשגת הראב"ד שכתב שמצא נוסחא בדבריו, אבל קשה מדוע יהיה לו זכות יותר מזה שמכר לו.
ונראה דהרמב"ם הולך לשיטתו כמו שכתב בדין הקודם דגם בהבעלים הפודה זוכה ביובל מכח ההקדש, היינו שהקדש הוא הנותן לו את הגוף של קרקע, אבל הפדי' בעצמותה אין בכחה ליתן רק את הקנין פירות שמשלם עבור הפירות על השנים שער היובל, נמצא לפי"ז שאין הבדל בין הוא עצמו דהיינו הבעלים הפודים לבין אם אחר הוא הפודה לענין עצם גוף הקרקע, וכיון שאם הבעלים המקדיש הפודה אינו זוכה ביובל את נוף הקרקע מטעם הפרי' בעצמותה, אלא מטעם שההקדש הוא הנותן והמחזיר הקרקע להבעלים שהיא לו שדה אחוזתו בתנאי אם היא תחת ידו, וא"כ גם אם אחר פדאוה מיד ההקדש, ואח"כ קנה הבעלים מיד הפודה, וכשהגיע היובל הרי היא תחת ידו, ההקדש נותן לו הקרקע, נמצא דדין זה תליא בדין הקודם, והרמב"ם לשיטתו שפיר מקיים נוסחא זו, וכמוש"נ.
א ע"ב בעא דבי זירא מרב חסדא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה, או"ד בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק, והנה הא דקאמר שכן יורשה, אעפ"י שכל היורשים לבד מבן אינו מעמיד לה שדה כדתנן במשנה, וא"כ מאי עדיפותא מבעל שכן יורשה, וכי עדיף מבת או מאב ומאח שכן יורשין גמורים נינהו, ומ"מ אין מעמידין שדה, אבל סברת הש"ס דעדיפותא דבעל שכן כחו יפה שמדחה גם את הכן, וא"כ כמו שיורש את אשתו אף במקום שיש בן, וא"כ יש לומר שנוטל זכותו של בן גם בדבר הזכות להעמיד שדה שלא תצא לכהנים ביובל.
ב והנה כאשר יש פלוגתא אם ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן, והנה מסתבר דבעי' דר"ז הוא דוקא למ"ד ירושת הבעל דאורייתא, ומן התורה מדחה את הבן, אבל אם אמרינן ירושת הבעל מדרבנן, ומדאורייתא אינו בכח הבעל להדחות את הבן, א"כ אין מקום לבעי' זו כלל דכיון דמן התורה אין הבעל תורת יורש עליו, ופשיטא שאינו מעמיד את השדה להאשה, ובזה תמוהין דברי הרמב"ם שפסק בפרי"ב מאישות ובפר"א דנחלות דירושת הבעל דרבנן, וא"כ מדוע מביא בפר"ד מערכין ה"כ בעי' דר' זירא,, וכתב דהוי ספיקא, ומצאתי בלח"מ שעמד בזה, והוסיף להקשות דאף אם אמרינן דאפקיעו רבנן מהבן, זהו רק מה שנוגע לממון אבל לא מה שנוגע לאיסורא, דהיינו כח יובל שהשדה שייכה לכהנים, ואין ביד חכמים להפקיע מהכהנים, ובאמת אין צורך לזה דהלא ע"כ הא דעשאוהו חכמים לבעל ליורש, אבל ע"כ לא עדיף מיורשים דירשי מן התורה, וע"כ אין באדם להעמיד שדה לבד מבן, ופשיטא שתקנת חכמים בירושת הבעל לא עדיפא משארי יורשים, עוד קשה מדוע לא כתב הרמב"ם בדבר גאולת הבן של האשה לומר שאם גאלה בנה נ"כ ספק הוי, כמו שמבואר בבעי' דר' זירא ומדוע כתב הרמב"ם רק הספק דבעל, ולא כתב הספק דהבן, וכמו שהקשה בזה מרן בכס"מ.
ג ונראה לבאר עפ"י מה שהסתפק הגאון בספר ברוך מעם בסוגיא דקנין פירות במפקיר שדהו בזמן שהיובל נוהג אם הזוכה בה מחויב להחזיר ביובל, ומצד הסברא דרק במתנה דגלי קרא דחוזר ביובל כמבואר בבכורות נ"ב, אבל הפקר לא, פשוט מדברי הרמב"ם שכתב בפרי משמיטה ויובל הכ"א דאף דירושת הבעל מדרבנן מ"מ אינו חוזר ביובל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וזהו מטעם הפקר בי"ד, ואם אמרינן דגם בהפקר יש דין חזרה ביובל, א"כ היאך יועיל הפקר בי"ד, וכי עדיף הפקר בי"ד מהפקר שהבע"ד בעצמו מפקיר, וע"כ מוכח דהפקר אינו חוזר ביובל, עכת"ד.
ד והנה הא דירושת הבעל שתקנו חכמים שהבעל יורש את אשתו, דע"כ תורת יורש יש לו גם קודם שבאה הירושה לידו, והיינו כמו שבכל יורש כמו בן שהוא כרעא דאבוהו גם בחיי המוריש במו"ש הנמוק"י ב"ב קל"ו בשם הר"י מגש אשר בבח הוא יורש נם בחיי המוריש, הנה כמו כן נתנו חכמים שדינו כדין יורש גם בחיי אשתו, ואעפ"י שטרם בא זמן להיות יורש בפועל, אבל בכח דין יורש יש לו, והיינו בזה שנפקע זכותו של הבן שיש לו זכות ירושה דככה בחיי אמו ונתנוהו החכמים להכח ירושה להבעל, ע"י הפקעת הזכות מהבן, ונתנוהו חכמים להבעל, ויש להם לחכמים בה זה מטעם הפקר בי"ד הפקר, והרי"ז עתה הבן בנכסי האם כאילו הפקיר הזכות הזה דירושה אשר היא בכח, והבעל של אמו זכה בזכות הזה, דירושה דככה, והרי הוא כיורש דעלמא, ואפשר שכח בן נתנו לו חכמים.
ה ונפק"מ אם פדה הבן הזה השדה אחוזה של אמו שהקדישה שאין דינו כבן, אלא כאחר, וזהו מפני שזכותו מכח בן כבר הפקיר ע"י הפקר בי"ד, וממילא כשפדה השדה של אמו אבר זכותו מכח בן, וכשהגיע יובל השדה יוצאת לכהנים כדין אחר הפודה, וזה תליא אם הפקר חוזר ביובל, והיינו דאם הפקר אינו מפקיע זכות בעלים ביובל, א"כ זה הבן לא אבד זכותו דחזרה דיובל, כיון דהפקר אינו מגרע זכות ובל, אבל אם אמרינן דהפקר מפקיע זכות יובל, א"כ הפסיד זכותו דחזרה דיובל, ובזה הרי הוא כאחר, וזהו סברת הש"ס דהבעל הפודה הרי הוא כיורש דבן, מטעם דהוא יורשה, והיינו דזכה בזכות יובל דלא תצא ממנו, משום דדינו כזוכה מן ההפקר, שאינו יוצאה ממנו ביובל, וזהו סברת הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל פרי"ח הכ"א שאין ירושת הבעל חוזרת ביובל, מטעם שדינו כזוכה מהפקר, ובזכות זה דינו כבן שיש לו זכות יובל, שאינו יוצאת ממנו, וה"נ הבעל דינו כבן, ולא כשאר יורש דעלמא, שאין בו תורת זכי' דהפקר, נמצא דזה פשיטא להש"ס דהבן של האם דינו כיורש דעלמא בנכסי אמו, ואין לו זכות יובל בחזרה דהשדה, כיון דכבר נפקע כחו ע"י הפקר בי"ד, שבזה אבד זכות יובל לגמרי, והרי הוא כאחר, ועיקר הספק על הבעל אם יש לו זכות פדי', להיות כמו בן, או שדינו כאחר, ואין הדבר ספק אלא אם שייך להאשה, או להכהנים, ובזה שפיר השמיט הספק אם הבן זכה ע"י תפיסה, משום דזה פשיטא שאין לו להבן שייכות בזה, אלא הספק בין האשה והכהנים.
ו וע"כ הא דקאמר הש"ס או"ד בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק, זהו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא וא"כ אין כאן הפקעת הבן מהנכסים כלל, אלא דין התורה הוא שהבעל יורשה, וא"כ אין בזה דררא דהפקר כלל, אלא עומד הוא להיות יורש אם תמות אשתו בחייו, ויפה כחו מכח הבן, ואעפ"י ששארי יורשים ממשפחה אין להם זכות זה דיובל, אבל יש מקום לומר דשאני בעל דכיון דהתורה נתנה לו זכות במעדיף שעומד הוא בבן שיורש את אביו, דהרי מדחה גם בנה מירושה, וא"כ דינו כבן ולא כאחר, או"ד שכיון שעכ"פ אין כחו יפה כהבן בירושה דראוי שאין הבעל יורשה, וא"כ ליכא למימר שדינו כבן היורש את האב דהרי חזינן שאינו עומד במקום הבן בירושה דראוי, ממילא נחשב הבן כאחר, ולא כבן, אבל לשיטת הרמב"ם דפסק כמ"ד דירושת הבעל דרבנן, אין מקום כלל להסתפק בהא דבן אם כחו יפה בפדי' מהקדש מהטעם הזה שכתבנו, כיון דכבר נפקע כחו ע"י הפקר בי"ד, שבזה אבד הבן זכות יובל לגמרי והרי הוא כאחר, ועיקר הספק על הבעל אם יש לו זכות פדיי' להיות כמו בן, ואין הדבר ספק אלא בין הבעל ובין הכהנים, ומטעם זה הרמב"ם לשיטתו שפסק ירושת הבעל דרבנן, ויש בזה כח הפקר, השמיט הספק דבן, וכמוש"נ, בס"ד.
א דף כו, גמ', והתניא בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו יכול יחזור לגיזבר שלקחו ממנו ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ, ויש לעיין היאך ס"ד אמינא שתשוב להקדש הלא ע"כ כיון ששדה מקנה הוא ואין הקונה יכול להקדיש אלא מה שיש לו דהיינו עד היובל, וא"כ אין לומר דתשוב השדה ביובל להקדש, וכן תנן לקמן ע"ב שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והיינו שאין ביד הקונה להקדיש אלא עד היובל, וא"כ למ"ל קרא שלא תשוב השדה ביובל להקדש, וצע"נ.
ב אולם נראה דכוונת התורה באופן שהמוכר מכר ללוקח לצמיתות, והנה כתב הרמב"ם בפרי"א משמיטה ויובל ה"א וז"ל ארץ ישראל המתלקחת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות, ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים, אלא תחזור השדה לבעלים ביובל, עכ"ל. וכתב הרמב"ן במצות ל"ת רכ"ז והובא בחינוך להדא"ה פ' בהר מצוה שמ"ב שטעמו של הרמב"ם הוא כעין המוזכר בתמורה דאמר רבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ולקי משום דעבר אהורמנא דמלכא, עכ"ל. ולכאורה קשה א"כ מדוע לא קאמר הש"ס דאיכא נפק"מ בין אביי ורבא למכירה דשדה ביובל דלרבא לא מהני ולאביי מהני, אבל נראה דע"כ גם אביי מודה בזה דלא מהני, והיינו דכיון דהאזהרה באה מטעם כי לי הארץ, והרי"ז כפוגם בכבוד המקום ח"ו, ובזה מודה גם אביי, ומטעם זה יובדל הא דמכירת שדה ביובל להא דשמיטת כספים בשביעית דאם אמר ע"מ שלא תשמטנו שביעית דמהני תנאי כיון שהוא דבר שבממון, והיינו משום דמצות שמיטת כספים הוא לטובת הלוה שיהא פטור מלשלם ע"כ מועיל תנאי, וזהו שהוא דבר שניתן למחילה, משא"כ בהא דחזרת שדה ביובל שהוא מפני כבוד המקום שנאמר כי לי הארץ, נמצא דאין זה מטעם זכות המוכר לחודיא, אלא מטעם כבוד המקום לכן לא מהני תנאי, כמבואר בנמוק"י פר' הזהב, והובא במל"מ פי"א משמיטה ויובל, יעוי"ש. ומטעם זה גם לאביי לא מהני.
ג והנה לפי"ז כשהתנה המוכר ואמר שמוכר ללוקח לצמיתות, אפשר לומר דבאמת יש כאן חלות עד היובל, וכך כשבא יובל שהוא אפקעתא דמלכא זה מוציא מיד הלוקח, אמנם יש לומר דכל זה כשהוא ביד הלוקח, אבל כשהקדיש הלוקח את השדה, והיינו ג"כ שהקדיש כל מה שיש לו בהאי שדה, וכיון שהמוכר מכר לו לצמיתות, הנה כמו כן הקדיש נ"כ לצמיתות, ויש כאן חלות ההקדש כיון שהמוכר מכר לו לצמיתות, ואם בשביל הא דיובל שהוא אפקעתא דמלכא, הנה זה שייך רק כשהוא ביד הקונה, אבל כשהשדה ביד ההקדש לא שייך זה, דהרי כיון שכל עיקר הטעם משום ״לי הארץ", הנה כשהשדה ביד ההקדש הרי השדה ברשותו של גבוה, וכמו דאיתא בחולין קל"ט כל היכא דאיתא בי נזא דרחמנא איתא, ושפיר קרינן בזה ״כי לי הארץ", ולפי"ז כשחזר הקונה והמקדיש הזה ופדה מיד ההקדש, וכשבא יובל ומפקיעו מידו, הנה ע"כ חוזרת השדה להקדש, ולא לבעלים, וממילא מתחלקת לכהנים, לזה אמרה תורה שחוזרת לבעלים אשר היא לו אחוזה.
ד אבל לפי"ז יש לעיין מדוע תנן בשדה מקנה דחוזר לבעלים מטעם שאין אדם מקדיש דשא"ש, ונראה דסבר התנא דכוונת התורה שחידשה חזרה לבעלים הוא מטעם זה לומר דאין בזה שום חלות המקח נם מעיקרא, והיינו כי מה שאמרה תורה "כי לי הארץ" זה שייך גם באמצע היובל, היינו בל החמשים שנה אמרה תורה שאסור לאדם לנהוג בהשדה תורת בעלות למכור וליתן כאדם העושה בתוך שלו, אלא מעשיו בטלין בדבר המכירה גם מראש, ואין כאן חלות הקנין כלל, וממילא אין כאן שום מקום להקדש, ונפק"מ בזה דלא בעי נם פדיון, אלא נם כשלא נפדית מיד הגזבר יוצאה היא מיד ההקדש, משום דאם היתה בזה חלות ההקדש גם כשתגיע יובל ודק משום אפקעתא דמלכא דיובל צריכה לצאת מן ההקדש לבעלים, דאז בעינן פדיון שלא תצא החלות הזה בלא פדיון, אבל כשאמרינן דאין כאן חלות ההקדש כלל כשמגיע יובל גם בלא אפקעתא דמלכא, דאז יוצאת השדה לבעלים גם בשלא נפדית כלל. ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפר"ב מערכין הכ"ו שכתב וז"ל כיצד דין מקדיש שדה מקנתו וכו' וכשיגיע היובל תחזיר לבעלים הראשונים שמכרוהו, בין שנפדית מיד הגזבר והרי היא יוצאה מיד אחר, בין שלא נפדית והרי היא יוצאה מיד ההקדש הרי זו חוזרת למוכר ואינה יוצאה לכהנים שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, עכ"ל. משמע מדבריו דזה שיוצאת השדה לבעלים נם בשלא נפדית הוא מטעם שאין אדם מקדיש דשא"ש, והיינו לפי שאין כאן חלות הקדש כלל, ומזה מוכח כשיטת הראשונים, וזהו גם שימת דש"י, הובא בתוס'.
המל"מ שם מביא דברי רש"י בחומש פרשת בחוקותי דשדה מקנה נפדית בדמים הקצובים לשדה אחוזה ותמה על זה, יעוי"ש. ונפלאתי מובא מדוע לא מקשה ממשנה ערוכה לעיל י"ד דתנן בהדיא דשדה אחוזה נפדית בחמשים שקל כסף, ובשדה מקנה ניתן את שווי'.
ע"ב, משנה, הלוקח שדה מאביו וכו' הקדישה ואח"כ מת אביו ר"י ור"ש אומרים הרי היא כשדה אחוזה, וקשה הא כיון דבשעת ההקדש היתה אינה שלו, א"כ אין כאן חלות הקדש אלא עד היובל ולא יותר, מטעם שאין אדם מקדיש דשא"ש, וא"כ היאך יתכן שההקדש הזה נעשה שדה אחוזה להיות יוצא לכהנים ביובל, וע"כ צריך לומד דשאני בן שהרי יש לו זכות ירושה בכח, וכמו שכתבנו לעיל בשם הנמו"י, ובבן דבתה תורה שבשביל שראוי להיות אצלו שדה אחוזה, יש בזה חלות ההקדש גם ביובל.
דף כז, הכהנים והלוים מקדישין לעולם, בשלמא וכו' וכ"ת בשנת היובל עצמה וכו' קמ"ל דכהנים ולוים מקדישין לעולם, מבואר מזה דכהנים ולוים יכולים להקדיש אפילו בשנת היובל עצמה, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד מערכין ה"י וז"ל הקדיש שדהו בשנת היובל עצמה אינה מקודשת, וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל עצמה הרי זו מקודשת עכ"ל. והנה הכס"מ והררב"ז שם הראו מקור להמשנה שלהי מכילתין ל"ג, דתנן כהנים ולוים מקדישין לעולם, אבל אין מזה הוכחה דהכוונה על שנת היובל עצמה, כמו הא דתנן שם מוכרין לעולם דע"כ הכוונה לבד מיובל וכמבואר שם ברש"י ובפיה"מ ובתוסיו"מ, אבל מסוגיא דידן מוכח להדיא דיכולים להקדיש בשנת היובל עצמה, אבל יש להבין מה זה ההבדל בין כהנים לישראלים, והנה לכאורה אפשר לומר דכיון דגבי כהנים ליכא ק"ו שלא תיקדש, דהרי השדה שלהן. אינה יוצאה ביובל בלא דמים של פדיון, וא"כ אין לומר ק"ו אם הוקדש כבר יצא ביובל אינו דין שלא תתקדש כמו שקאמר הש"ס לעיל אליבא דר"ש דסבר דנם בהקדש ישראלים יוצאה ביובל בלא דמים, אבל שדה כהנים אינה יוצאה בלא דמים, ולהכי יכולים כהנים להקדיש גם ביובל עצמה, אבל זה אי אפשר לומר להרמב"ם דע"כ לדידיה ליתא להאי ק"ו גבי ישראלים כיון דסבר נם בהקדש ישראלים דנותנים הכהנים דמים כמבואר שם בהלכה י"ט, וא"כ אין הבדל בין ישראלים לכהנים, והנה דברי הרמב"ם תמוה נם בהקדש ישראלים מרוע אינו קדוש בשנת היובל עצמה ביון דלדידיה ליכא ק"ו, וכבר עמד בזה הלח"מ, ומה שתירץ דדוקא לרב בעינן ק"ו אבל לשמואל נלמד מקרא, יעוי"ש. הנה גם בזה תקשה דאם נלמד מקרא דאין הקדש חל בשנת היובל עצמה, א"כ מה זה הבדל בין הקדש ישראל להקדש הכהן, וכמו כן מה שהקשה בספר קרבן אשם בסוגיא דהכא דפריך אלא לרב מאי איריא כהנים אפילו ישראל נמי, והקשה הא לרב ע"כ סבר דלרבנן המקדיש ביובל אינו קדוש מדסברי ואם משנת היובל ולא יובל בכלל כמבואר לעיל, אבל לא עשה כלל, משום דלפי"ז כיון שגזיה"כ הוא דלא חל הקדש בשנת היובל עצמה, א"כ נם הכהנים אין מקדישין.
והנה ביארנו לעיל דף כ"ד דסברת הרמב"ם דלהכי ליתא בהקדש בשנת היובל עצמה מטעם דכיון דליתא במכירה, וא"כ השרה אינה בת דמים בשנת היובל, ולהכי ליתא בחלות קדושת דמים, אבל נם בזה תקשה מה הבדל יש בין ישראלים לכהנים, ובשלמא לשיטת הראשונים דמפרשי לקמן במשנה דכהנים ולוים מוכרין לעולם אף בשנת היובל עצמה כמו שפירש"י בשם רבותיו, וכן פירש רגמ"ה אתי שפיר, דכיון דשרה שלהם ישנה במכירת, להכי יש נם בהקדש נ"כ, אבל פירוש זה תמוה, וכמו שהקשה רש"י שם, וגם הרמב"ם בפיה"מ אינו מפרש כן, וא"ב קשה מובא מה הבדל יש בין כהנים לישראלים לענין להקדיש בשנת היובל עצמה.
ונראה דהבדל גדול יש בין הקדש ישראלים להקדש כהנים, דהנה בהקדש כהנים ולוים אמרה תורה גאולת עולם תהיה ללוים, ומזה שיש להם זכות גאולה לעולם, וכתב הרמב"ם בפר"ד מערכין הכ"א וז"ל אפילו עבר עליה היובל ולא נפדית מן ההקדש פודה אותו אחר היובל, עכ"ל. והנה יש לחקור היאך הדין בשהקדיש כהן ופדה אחר והגיע היובל דבהקדש ישראל הדין דחוזרת להקדש ומתחלקת לכהנים כמבואר במשנה וברמב"ם שם הלכה כ', היאך הדין בשהקדיש כהן ופדה אחר, והגיע יובל אם השדה חוזרת להקדש ומתחלקת לכהנים כדין שדה אחוזה דישראל, או"ד כיון דבא מכח מקדיש כהן, תחזור לכהן המקדיש, והטעם בזה דכיון שמצינו כשמקדיש ישראל ופדה כהן אמרה תורה שלא יאמר אותו כהן הפודה כיון שהשדה תחת ידו אני הוא הזוכה, במבואר בסוגיא לעיל כ"ה, וזה נלמד לו מהא דכתיב אחוזתו, ואין זה שלו, ולפי"ז הבא שבאמת הרי היא אחוזתו. ולהכי כיון שהדין דהפודה מחויב להחזיר להקדש ואח"כ מתחלקת לכהנים. יש מקום לומר דאיכא הכא תורת חזרה להכהן המקדיש כיון שבאמת הרי היא אחוזתו, ולא מצאתי לדין זה מפורש, ובמנח"ח מצוה שנ"ה מצאתי כתב וז"ל אבל כהנים ולוים בעדיהם מקדישין לעולם אפילו ביובל עצמה, וגם גואלין לעולם אפילו אחר היובל, ואין השדה יוצאה לכהנים הן אם הוא ביד ההקדש או אם פדה אחר אך אם פורה מההקדש נותן דמים לבדה"ב כי צריך לפדות תמיד ההקדש דאין הקדש יוצא בלא דמים ובפרה אחר יוצאה ביובל, עכ"ל, וע"כ דהכוונה דביובל תחזור להכהן המקדיש, והיינו דהפודה הרי הוא כמו שפרה עבורו, והנה אף שהמנח"ח לא כתב מקור לזה, אבל נראה שיש להוכיח דין זה מהא שכתבנו לעיל, ולפי"ז נמצא דההקדש שלהם אינו מוציא מרשותם, ואין זה אלא בגדר חוב שמחויבים לשלם להקדש דמי השדה, וכל זמן שאינם משלמים דמי השדה הרי השדה בגדר משכון להקדש, משא"כ ישראלים כשמקדישין השדה יש בזה הוצאה מרשותם דהרי אם אחרו להפדיון עד היובל אז אבדו זכותם, וא"כ אין בכחם להקדיש בשנת היובל עצמה הקדש כזה המביא לידי הפקעה מרשותו, כיון שאין עתה בת דמים שהרי אינה במכירה עתה, אבל כהנים שע"כ אין הפקעה מרשותם שהרי תמיד השדה ברשותם להיות גואל ופודה, וההקדש לא הוי אלא חוב של דמים, ואם פרה אחר אינו נותן גם דמים להקדש, ולזה שפיר יכולים להקדיש גם בשנת היובל עצמה, וכמוש"נ.