נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק ששי
משנה, שום היתומים שלשים יום וכו', מבואר דמיירי ביתומים קטנים, והיינו מדלא תנא סתם שום הנכסים או שום ההדיוט, וע"כ ביתומים קטנים מיירי, וכן משמע מדברי התוס' שכתבו דהו"א דיתומים דינם בהקדש, וע"כ הכוונה בקטנים, וכן כתב השיט"מ בשם הרא"ש, ויש לעיין מדוע באמת לא חשו להפסד יתומים קטנים כמו דחשו להקדש ובעי הכרזה ששים יום, והנה מבואר בירושלמי פרי"א דכתובות ה"ו דפריך שם ולמה שלשים כדי ליפות כחן של יתומים ויכריזו יותר, ומשני עד שלשים את מיפה כחן של יתומים, מכאן ואילך את מריע כחן, ביאור הדברים שכשיראו הלוקחים שפסקו מלהוסיף אף הן יחזרו בהן, ופריך א"כ אף בהקדש כן שניא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון, פירוש דכל מה שאמר להקדש אינו יכול לחזור מזה, יעוי"ש. ובזה יובן לנו היטב משנתינו דקתני שום היתומים שלשים יום, והיינו דדינא קתני דדוקא שלשים, ובהקדש ששים יום.
אמנם יש לעיין בזה דאיתא בירושלמי שם דשלשים יום דהכרזה בנכסי יתומים הוא לתקנת יתומים וקשה הא שלשים יום הוא לכו"ע כמו שכתבו התוס' הכא עפ"י הסוגיא דפר' המפקיד, ואפשר לומר דיש לחלק בין שגובין מבני חורין למשועבדים, דההיא דפר' המפקיד משועבדים מיירי דהיינו מן לקוחות, ובזה בעינן שלשים יום כמו שהדין כשגובין מנכסי יתומין, אבל כשגובין מבני חודין מהבעלים עצמן, לא בעינן הכרזה שלשים יום, והירושלמי מיירי כשגובין מבני חורין, ובזה דוקא בשגובין מבני חורין מנכסי יתומין, בעינן הכרזה שלשים יום, ומצאתי בב"י סי' ק"נ מביא שכן כתב הח"מ בפרב"ב ממלוה ולוה שזהו דעת הרמב"ם, ולפי מה שכתבנו מוכח כן מהירושלמי, ולפי פירוש זה אתי שפיר המשנה דנקט שום היתומים שלשים יום, ובא להורות שדוקא יתומים בעינן שלשים יום אף שהן בני חורין וההקדש ששים יום, משום דבזה איכא רווחא להקדש מובא.
אמנם התוס' והרא"ש ועוד פוסקים לא סברי כשיטת הרמב"ם אלא סברי דגם מבני חורין צריכין הכרזה שלשים יום, וא"ב קשה מהא דהירושלמי דמבואר דרק כשבאין לגבות מיתומים צריכין הכרזה, נראה דיש לפרש כוונת הירושלמי דמיתומים הוי הכרזה בחיוב, אבל מעלמא לא הוי הכרזת בחיוב, דהרי אם ירצה לותר יכול לותר, אבל יתמי כיון דלאו בני מחילה נינהו להכי אצלם הוי הכרזה בחיוב, וזהו ששנינו שום היתומים עם הקדש ביחד לומר דכשם שלגבי הקדש הוי הכרזה ששים יום בחיוב, כן שלשים יום ביתומים הוי בחיוב. ואפשר ליישב בזה קושיות התוס' אמאי תנא יתומים הא לכו"ע בעינן הכרזה שלשים, אבל כוונת התנא לומר שלגבי יתומים הוי בחיוב משום דלא מהני מחילה.
דף כב תנן שום היתומים שלשים יום וכו' במאי עסקינן וכו', והנה מזה יש להוכיח למה שכתב הרשב"א בתשובה ח"ה סי' פ"ט דכשיש יתומים גדולים וקטנים דנזקקים להחלק של הגדולים ואין נזקקין להחלק הקטנים, וכן דעת הרא"ש בתשובה בלל פ"ה אות ב', והובא להלכה בחו"מ סי' ק"י, והיינו דאם אמרינן דנזקקין גם להקטנים בשביל הגדולים, דאם כן הלא יצוייר דנזקקין לנכסי יתומים, ואז תהיה ההכרזה לנכסי יתומים הקטנים ששים יום בחיוב, וע"כ מוכח כשיטת הרשב"א דאין נזקקין לנכסי הקטנים אף באופן זה, ולהכי לא מוקים הש"ס באופן זה, ומבואר מזה דאינו גובה מהקטנים כל זמן שהם קטנים, וכן מבואר מהא דאיתא ב"ק קי"ב, אמרו לו וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, אמר לו והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבים, ומאי פריך דלמא שאני היכא דאיכא גם גדולים, וממילא היכא דהוזקקו בשביל גדולים נתחייבו גם קטנים, ועי' בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' קכ"ז שמוכיח דאין גובין מהקטנים אף במקום גדולים.
א"ה, רבית נמי לא לשקול, והקשה ברש"ש הא גם בדיני ישראל מותר לעכו"ם לשקול רבית מישראל כדאיתא בב"מ לוין מהן ומלוין אותן ברבית, והיא קושיא חמורה, וכבר הקשה כן בעל העיטור אות חוב חלק מלוה בשטר, אבל אפשר לפרש דאעפ"י שנוטל, דבית מצד הדין, אבל כיון שתקנו חכמים דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו, א"כ דין ישראל הוא שלא לקבל עתה בעודם קטנים, וממילא אין נזקקין לזה עתה, כיון שדין ישראל הוא, ועל זה משני שלא קבל לזו.
א מרימר אגבי כתובה לגרושה מנכסי דיתמי וכו' ואפילו רבי יוחנן לא קאמר אלא באלמנה דקמפסדא מזוני אבל גרושה לא, והיינו דבלא"ה אין מזונות לגרושה אפילו מיני' דבעל, והנה הרב אלפס בפר"ק דב"מ בשם הירושלמי רבי יוחנן בשם רבי יוחנן בשם רבי אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב מזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה, וכתב הרב אלפס דש"ס דילן לא סבר לה, ומביא ראיות, והרא"ש בפר"ק דב"מ סי' ל"ד מדחה הני ראיות וכתב דאין סתירה להירושלמי מש"ס דילן, יעוי"ש. ותמוה דהלא מבואר הכא להדיא דאין לגרושה מזונות, ודוחק לחלק בין בחיי הבעל או לאחר מיתתו. ב אמנם נראה להוכיח דלמ"ד משום חינא מגבינן כתובה מיתמי, ומטעם זה מגבינן גם לגרושה דקשה בשלמא באלמנה דאית לה מזוני שפיר אמרינן דמגבינן כתובה מיתמי, משום דיש בזה שתים, אחת משום חינא לטובת האלמנה, ועוד יש בזה לטובת היתומים דירויחו המזוני, אבל בגרושה אם לית לה מזוני, נמצא דאין ליתומים שום טובה בגביית הכתובה להגרושה, ורק טובת הגרושה יש בזה משום הינא וקשה אטו יתומים מחויבים לקיים מצוה זו התקנה משום חינא. והנה מכח זה היה נראה לומר דר' יוחנן דאמר משום חינא סבר דיש לגרושה מזונות עד שתגבה כתובתה, והוי ר' יוחנן שאמר משום חינא לשיטתו שאמר בירושלמי דיש לגרושה מזונו, וכמו כן יש לה מזוני גם לאחר מיתת הבעל, ואם כן כי מגבינן לה כתובה להגרושה יש רווחא להיתומים ג"כ, ונפק"מ בין למ"ד משום מזונו ובין למ"ד משום חינא כיון דגם לגרושה יש מזוני, וא"כ מדוע למ"ד משום מזוני סבר דלא מגבינן כתובה לגרושה, ונראה דזה בזה תליא, והיינו דאם הדין דמגבינן כתובה לגרושה, ממילא יש לה מזונות עד שתגבה כתובתה, אבל אם אמרינן דלא מגבינן כתובה לגרושה מיתמי, ממילא אין לה מזונות, ביאור הדברים דבזה תובדל גרושה מאלמנה, והיינו דאלמנה יש לה מזוני מתנאי כתובה, אבל גרושה יש לה מזוני מטעם משכנתא בכדי שישלמו לה כתובתה, ולהבי למ"ד דלא מגבינן לגרושה כתובה מיתמי ולא חייש לחינא, ממילא אין לה מזונות ג"כ, אבל למ"ד משום חינא מגבינן כתובה מיתמי, א"כ יש מזוני ג"כ עד שתגבה כל הכתובה, וא"כ יש בגביית הכתובה גם רווחא ליתומים.
ג נמצא לפי"ז דבדין זה אם יש לגרושה מזונות עד שתגבה כתובתה תליא בפלוגתא זו אם אמרינן דמגבין כתובה מיתמי משום מזוני, דסבר דלא מגבינן לגרושה, וממילא אין לה מזונות, ולמ"ד משום חינא מגבינן גם לכתובה, וממילא יש ג"כ מזונות.
ד ולפי מה שביארנו אין מזה הוכחה לדין גרושה התובעת כתובה מבעלה, אם אין לה מזונות, ואדרבה מסוגיא זו יש להוכיח דיש לגרושה מזונות עד שתגבה כתובתה, דהרי אנו רואים דפליגי ביתמי אם מגבינן כתובה לגרושה אשר מזה תצא הדין גם לענין מזונות, אבל מבעלה שבודאי מגבינן כתובה לגרושה פשיטא דלכו"ע יש לה מזונות עד שתגבה כתובתה, והוא בתורת משכנתא, ואתי שפיר מה שכתב הרא"ש דאין סתירה מש"ס דילן לדין הירושלמי.
ה והנה לדינא, הרמב"ם בפרי"ב מהל' מלוה ולוה ה"ג פסק דמגבין לגרושה כתובה מן יתמי, וכתב הכס"מ דפסק ג"כ להטעם משום חינא, וביותר דמרימר עבד עובדא, והנה לפי"ז אם תתבע הגרושה הכתובה מיתמי נותנין לה מזונות בתורת משכנתא, ומכש"כ שיש להגרושה מזונות כשתובעת הכתובה מבעלה, והוא בתורת משכון, אבל כל זה אם תובעת כתובה, ואם אינה תובעת כתובה אין לה מזונות, ובזה דין גרושה היפך מאלמנה, דבאלמנה אם תובעת כתובה אין לה מזונות, ובגרושה הדבר להיפך דאם אינה תובעת כתובה אין לה מזונות, וכשתובעת כתובה יש לה מזונות, עי' בבי"ש סי' צ"ג סק"ה, והיינו מהטעם שכתבנו, ולפי"ז אין דברי הרא"ש נדחים, ואדרבה משמע שגם הרמב"ם סבר כן כמו שכתבנו.
ו והנה הריב"ש בתשובה סי' ש"ג, מביא ראיה דאין לגרושה מזונות, מהא דאיתא בכתובות צ"ז דתנן גרושה לא תמכור אלא בבי"ד הא נמי תנינא וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בבי"ד כל שאין לה מזונות, לאתויי מאי, לאו לאתויי גרושה, דאלמא דגרושה אפילו לא נפרעה מכתובתה אין לה מזונות, יעוי"ש. נראה דאין זה סתירה לדינא דהרא"ש והירושלמי, והיינו דזה ודאי דאין לה מזונות מעיקר הדין בתור מזונות, וכוונת הירושלמי הוא מטעם משכנתא שכל זמן שלא ישלם לה הכתובה מחויב ליתן לה מזונות, אבל פשיטא שאין לה מצד עצם הדין דחיוב מזונות, וממילא כיון שאין לגרושה חיוב מזונות מצד עצם החיוב, רק בתור משכון, לכן לא תמכור אלא בבי"ד, אבל אין מזה סתירה לדינא דהירושלמי והרא"ש, שאין לה מזונות כשתתבע כתובתה בתור משכון בכדי שיפרע לה כתובתה.
ז ומטעם זה נראה להעיד על מה שכתב הבי"ש באה"ע סי' צ"ג סק"ד, דלבו"ע אם מת הבעל שאין להגרושה מזונות מן היתומים, ומביא ראי' מהא דפסק המחבר דבספק מגורשת אין לה מזונות, מטעם שמא גרושה היא, ומוכח דבודאי נרושה שאין לה מזונות מיתומים, יעוי"ש. ולפי מה שביארנו אין זה הוכחה, והוא דע"כ כל עיקר הא דכתב הרא"ש דיש לגרושה מזונות הוא רק בתור משכנתא על הכתובה אבל אין זה מעיקר חיוב מזונות, ונפק"מ שאם לא תתבע הכתובה אין לה מזונות, מטעם שאין חיוב מזונות לגרושה מצד עצם הדין דמזונות. אמנם בספק מגורשת, ספק אינה מגורשת, בעלה חייב במזונותי' מצד הדין של חיוב מזונות, ודין זה פקעה לאחר שמת, מטעם שמספק אין מוציאין מיורשין, אבל כל זה כשאנו עוסקין מצד עצם החויב מזונות, אבל במזונות שבא בתורת משכנתא כשתובעת כתובתה אין חילוק בין אם תובעת מהבעל, או שתובעת מהיתומים, וכמו שביארנו הכא בסוגיא וכמו כן הא דכתב הגאון בעל בית מאיר, שם, שמיישב דלפי דברי הבי"ש לא קשה על הרא"ש מסוגיא דהכא, דמבואר דגרושה אין לה מזונות, משום דהכא מיירי ביתומים, וגם הרא"ש מודה, יעוי"ש. אבל לפי מה שביארנו הנה למרימר דאגבי כתובה לגרושה מיתמי ע"כ סבר דיש בזה גם רווחא ליתמי, והיינו מזוני. וזהו כמו שכתבנו לעיל דבתובעת כתובה, ובי"ד פוסקין להגבות לה כתובה מיתמי, ממילא יש לה גם מזונות מתורת משכנתא, וכמוש"נ.
ה כתב הרשב"א בתשובה בח"ח סי' פ"ט, דאלמנה שהיא זקנה ואינה ראוי' לינשא דליבא בזה משום חינא, ומ"מ נזקקין לה משום מזוני וכו', ומסיים שם וכל היכא דאיכא משום מזוני אע"ג דליכא משום קינא נזקקין עכת"ד. נמצא יוצא מזה דאיכא נפק"מ דבתי לדינא בין למ"ד משום מזוני, ובין למ"ד משום הינא, לענין גרושה זקנה דליכא משום חינא, וליכא משום מזוני, דאז אין נזקקין לכו"ע, וע"כ דמרימר דאגבי לגרושה כתובה מיתמי מיירי שאינה זקנה ועדיין ראוי' היא לינשא ואיכא משום חינא.
ט ומזה אני תמה על מרן הכס"מ שכתב בפרי"ב מה' מלוה ולוה ה"נ בשם הרשב"א דכתב דאפילו היא זקנה נזקקין לה, ולא כתב לחלק בין גרושה לאלמנה, דהרי ע"כ להרשב"א בגרושה זקנה אין נזקקין לה, וע"כ סבר דלא אמרינן בזה לא פלוג, וכן הרמב"ם סבר דלא אמרינן בזה דלא פלוג רבנן דהרי כתב שם הרמב"ם דאם נישאת האלמנה או הגרושה אין מוצאין מיתמי משום דעתה ליתא לשתי הסברות, דליתא לא משום מזוני ולא משום חינא, וע"כ כמו כן לדעת הרשב"א גרושה זקנה דאין נזקקין, וכמוש"נ.
י כתבו התוס' בד"ה אמר דהלכתא דנזקקין הא דאיתא בכתובות פ"ר, מי שמת והניח אשה ובע"ח וכתובת אשה וכו', ינתנו לכושל שבהן, ואמר ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא, אלמא דנזקקין. אעפ"י דשאני התם שמונחים אצל אחרים ולא ביד והיורשים, וכמו שכתבו שם הראשונים, אבל התוס' הוכיחו דאם אמרינן דאין חיוב על היורשים מטעם דלאו בני מיעבר מצוה נינהו או משום צררי, א"כ פשיטא שיש ליתן להיורשים, ומזה מוכח דגם היורשים מחויבים ליתן להאשה, והיינו משום חינא. אבל עדיין קשה דמהכא מוכח רק דנזקקין לכתובה, והיאך מוכח דנזקקין לבע"ח, אבל סברת התוס' דהלא ע"כ מוכח דגם לבע"ח נזקקין, דהלא אם לאו כתובת אשה היו נחשבין לבע"ח, והיינו דבשביל הכתובה האשה היא הכושל ובאין אשה לגבות כתובה הבע"ח הוא הכושל. ולכאורה מדוע לא אמרינן דהיורשים המה הכושל במקום שיש לגבות מן משועבדים, היינו במקום שיש משועבדים שאז גובין ממשועבדים, ומדלא חלקו בזה בש"ס ולא בפוסקים ע"כ מוכח דאין גבי' ממשועבדים במקום שיש בני חורין אצל יתמי. ויש לפשוט מזה הספק שהסתפק מרן הנרע"א בסי' קל"ט לשיטת הפוסקים בחו"מ סי' קי"א ברמ"א, דהבע"ח נגובים מהלקוחות ואינו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות מבנ"ח לכשיגדלו היתומים, היאך הדין בכתובה אי נגבית מלקוחות, ואינו יכול לומר הנחתי לגבות מיתומים קטנים מטעם שגובין מיתמי לכתובה, והיינו דכיון שעיקר הטעם שנזקקין הוא משום חינא, וכשיש מקום לגבות מלקוחות נ"כ מספיק הטעם דחינא, או"ד דכיון דאי ליכא לקוחות גובין מיתומים קטנים, ממילא יכולים הלקוחות לומר הנחנו מקום לגבות, ומסיים בצ"ע. אבל נראה כיון דאמרו חכמים בהכושל שבהן האשה בכתובה מטעם חינא, ולא חלקו בין אם יש לקוחות ואין לקוחות, ואם אמרינן דביש לקוחות לגבות בטל הטעם דחינא, וא"כ יצוייר דלא הוי כושל, וע"כ מוכח דאין נובין מלקוחות, מטעם דיכולין הלקוחות לומר הנחנו מקום לגבות. אבל עדיין יש להעיר מהא דאיתא התם למ"ד כושל שבראיה, ופירש"י למי ששמרו מאוחר שלא יכול לטרוף לקוחות הקודמים לו, יעוי"ש. משמע מזה שאם יש לו לגבות מלקוחות גובה ואין הלקוחות יכולים לומר הנחנו וכו', וממילא בכתובת אשה ג"כ אם יש לקוחות לגבות מהן אינם יכולים לומר הנחנו וכו'. אמנם בהא דמשום חינא פירש"י שאין דרכה לחזור אחרי נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע, יעוי"ש. מבואר דכוונת רש"י שאין דרכה לחזר אחרי לקוחות, שגם זה החיזור נוטל חן מן האשה, מבואר דגבי אשה שהוא משום חינא אינה טורפת מלקוחות, אלא מן היתומים, וממילא נזקקים לאשה אפילו באופן שיש לגבות מלקוחות, וכמוש"נ.
יא עוד יש נפק"מ לדינא בין למ"ד משום מזוני ובין למ"ד משום חינא באופן שאין להם להיתומים יותר מכדי דמי הכתובה, דלמ"ד משום מזוני נמצא שעיקר הא דנזקקין לנכסי יתומים משום הרווחא דיתמי, א"כ כשאין להם נכסים יותר אין נזקקין, ולמ"ד משום חינא שהוא לטובת האשה נזקקין גם באופן זה. וזה מבואר ברמב"ם פרי"ב מה' מלוה ולוה ה"ד, מה שכתב בשם מקצת הגאונים, והרמב"ם והראב"ד לא סברי כן, כמו שמבאר לנכון הה"מ, יעוי"ש. והנה מהא דינתן לכושל שבהן שהוא לכתובת אשה משום חינא, ומדוע לא מחלק שם ר' יוחנן אם יש להם ליתומים נכסים אחרים, ע"כ דאם משום חינא אין הבדל. והא דבאמת לא חשו הגאונים להאי דמרימק ועולא דסברי בדר' יוחנן שהוא משום חינא וגם עביד מרימר עובדא, נראה דהם סברי נ"כ הא דמשום חינא, וסברי דחיוב פרעון מוטל על היתומים גם בעודם קטנים, אבל כיון דלאו בני חיובא נינהו למיעבד מצוה, להכי אין נזקקין משום התקנת חכמים לחודיא רק באופן שיש גם רווחא ליתומים. והוא דמרויחים מזוני, והיינו דזה דוקא אם אמרינן דמפני חיוב פרעון כתובה המוטל עליהם חייבין במזונות בתור משכנתא, כשיטת הירושלמי והרא"ש. וממילא לשיטה זו ע"כ גם כשאין להם אלא שיעור כתובה, ומחויבים בזה מטעם התקנת חכמים משום חינא, ממילא מחויבים הם במזונות עד שישלמו הכתובה, נמצא דאם לא נזקקין לגבות הכתובה יפסידו יותר, והיינו כי הסך הזה שהוא שיעור כתובה יהי' למזונות, וכשתמצא אח"כ איזה מלוה או פקדון אשר ביד אחרים תגבה לכתובתה מטעם הכושל שבהן, ועכשיו אינם יודעים ממלוה זו או פקדון זה, ואח"כ לכשיגדילו יבורר להם, להכי טוב יותר לגבות מהן הכתובה. אבל הגאונים סברי דאין לגרושה מזונות כלל, וא"כ אין שום רווחא ליתומים בגביית הכתובה, ורק משום תקנת חכמים משום חינא אינן מחויבין בזה, להכי רעתם דאין נזקקין באופן זה.
יב גמ' אמר רב נחמן מרישא לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמי' דרב יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מכאן ואילך מזדקקונא, מעיקרא מ"מ לא אמר ר"פ פריעת בע"ח מצוה, ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ויש להבין במה פליגי, הלא ע"כ פדיעת בע"ה מצוה, והנה הרמב"ן והרשב"א והריטב"א פירשו דר"פ סבר שעבודא לאו דאורייתא אלא מצוה לחודיא, והובא דבריהם בש"ך חו"מ סי' ל"ט. אבל יש לתעיד דהלא גם לד' יוחנן אמרינן דאין נזקקין לנכסי יתמים אם לא משום סברא זו דיתמי דאכלי לא דידהו וכו', ור' יוחנן סבר בקדושין י"ג דשעבודא דאורייתא, כמבואר שם. ועוד דמשמע דנם בשעבדו בפירוש כן הדין אעפ"י שבזה לכו"ע שעבודא דאורייתא, כמבואר ברשב"א ועוד ראשונים. וכן יש לדייק מדכרי רש"י קדושין שם, וצ"ע.
יג והנה לכאורה אפשר לומר דכיון דנכסים הוא מטעם ערב, וא"כ לא אזלינן לערב עפ"י דין רק תובעין מן הלוה תחילה, וא"כ נם הכא יש לתבוע מן היתומים תחילה, וסבר ר"פ דכיון דלא בני מיעבד מצוה נינהו ואינם בני תביעה, ממילא לא אזלינן בתר ערבא וממתינן עד שיגדלו. וזהו סברת ד"פ דאמר דאין נזקקין מטעם דלא בני מיעבד מצוה נינהו. ור"ה משמי' דרב חידש דבמצוה כזו שהיתומים אוכלים שאיני שלהם הטילו עליהם חכמים חיוב, ומדרבנן יש בזה מחויב, והם עומדים במקום אביהם, וממילא כיון שיש לוה, אז אח"כ אזלינן בתר ערבא, ונחתינן לנכסיהם.
יד ויש לעיין אם ר"ה סבר דפריעת בע"ח מצוה, ונפק"מ בגדולים, אם יש בזה מצוה וכופין אותם כמו שכופין לבע"ח עצמו, כמבואר בכתובות פ"ו, כן כופין היורשים, או"ד דפליג על זה ד"ה, וסבר דרק נחתינן לנכסי' מפני דאכלי דלא דידהו, אבל אין בזה משום מצוה, ונפק"מ דלא כפינן בשוטי, אלא נחתינן לנכסים, ובטור סי' רע"ח כתב דלדידן אין כופין בשוטי, אלא נחתינן לנכסים, וכן כתב שם הפרישה. ויש לזה סתירה מדברי הרשב"א, הובא בב"י סי' ק"ז, מה שהביא בשם הרשב"א דכפינן גם בשוטי. ובספר נטעי נאמנים החו"מ סי' כ"ח עמד בסתירת דברי הרשב"א, וצ"ע.
גמ', כשחייב מודה.
א גרסינן בכתובות בפר' הנושא אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא ור"ל אמר פטור כו', יעוי"ש. ופירש"י דמיירי בהודאה, והכתב הוא במקום א"ע והיינו שהכתב הוא בלא חת"י, ופליגי אם מהני זה להשלים במקום אמירת א"ע, שלא יכול לטעון טענת משטה, והר"ת מפרש דמיירי הכא בהתחייבות והשטר הוא שטר מעליא, ופליגי ר"י ור"ל אם מהני שטר להיות משועבד להתחייבות שהתחייב עצמו בזה. וע"כ סברת רש"י דלא פירש כפירושו של הר"ת הוא מפני החסרון קנין, דסבר רש"י דלא מהני שטר בלא קנין שיתחייב אדם בדבר שאינו חייב כבר, וזהו בשיטת הירושלמי דאיתא שם הכותב שט"ח לחבירו בחזקת שהוא חייב, ונמצא שאינו חייב דפטור לכו"ע גם לד' יוחנן, והיינו דלא מהני התחייבות בלא קנין, וע"כ דאין זה ענין לאודיתא דב"ב קמ"ט דמהני אף בלא קנין, דשאני התם דהוי הודאה, משא"כ התחייבות שאין זה הודאה, דהרי אינו מודה כלום דק מחייב עצמו בחיוב חדש, וזה לא מהני בלא קנין, וזה מתאים עס שיטת הירושלמי, וזהו סברת רש"י דפירש הכא דמיירי בהודאה, וסברת הד"ת כמו שהוכיחו בתוס' דע"כ הסוגיא לא מיירי בהודאה, רק בהתחייבות מחדש, ושיטת הירושלמי נדחית מפני ש"ס דילן כמבואר בהרא"ש.
ב כתב הרמב"ם בפרי"א ממכירה הט"ו וז"ל המחייב בעצמו בממון לאחד בלא תנאי כלל, אעפ"י שלא היה חייב לו כלום הרי"ז חייב וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה אעפ"י שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הרני חייב לך מנה בשטר אעפ"י שלא אמר א"ע כו', אעפ"י ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב, יעוי"ש, ומבואר בכס"מ שזה נלמד מהא דאודיתא דב"ב שם, ולכאורה לא דמי דשם ישנו להודאה והכא הרי ישנו להתחייבות חדשה, אמנם ע"כ כוונת מרן כיון שהתחייב עצמו בלשון הודאה, הרי"ז בעצמותו סני להיות נחשב לקנין, וע"כ הביאור בזה דסבר הרמב"ם דבכל אוריתא ישנו גם התחייבות, וממילא מהני הודאה גם להתחייבות, וע"כ מפרש הרמב"ם הסוגיא דידן דמיירי באודיתא, ולא בעינן שטר כלל, רק כיון שאמר ההודאה בלשון שמחויב בשטר, בזה סבר ר' יוחנן דהוי כאמירת א"ע.
ג ויש לעיין בעיקר הדין דהודאה מהני להיות קנין, אם הוא מטעם נאמנות, או שהוא מטעם התחייבות, נפק"מ לענין אם יש הודאה מהשני הסותרת את ההודאה שלו, דאז אם אמרינן דהודאה מצד נאמנות, דאז ודאי פשיטא דהודאה דהשני סותרת את ההודאה שלו, ואם אמרינן דהודאה מצד התחייבות, דאז יש לנו לחייב את המתחייב את עצמו.
ד והנה ע"כ יש לדייק מדברי הרמב"ם דע"כ סבר דהודאה מצד ההתחייבות הוא, והוא מהא דכתב ואפילו שניהם מודים, שאין לו אצלו כלום, נמצא דמצד הנאמנות הרי יש כאן הודאה מצד השני שהיא היפוך הודאה זו, וע"כ שהיא באה מצד כח התחייבות, וביותר שכתב אפילו שניהם מודים, והיינו שגם זה המודה טוען שאין מניע ממנו כלום, ומכל זה בשהתחייב עצמו בלשון של הודאה נעשה מחויב, וע"כ דרש"י והר"ת לא סברי דהודאה הוא מטעם התחייבות, דק סברי דהודאה הוא מטעם נאמנות, וההתחייבות זהו מלתא אחריתי.
ה איתא בגיטין מ' ע"ב ת"ר וכו' כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, וקשה הא עכ"פ יש בזה התחייבות מצד הנותן, א"כ לכאורה מוכח דהודאה מצד נאמנות, אבל י"ל דשאני התם כמו"ש התוס' דיש לתלות בטעות, וכמו שביאר הה"מ בפר"ד מזכייה ומתנה דלפי שהנותן קדמה לו מחשבה ליתן, יעוי"ש. ומזה יש להוכיח דשיטת התוס' נ"כ בהודאה מצד כח התחייבות, ומפני זה הוקשה להם דהלא יש בזה עכ"פ התחייבות, וכתבו דליתא הכא התחייבות, מפני שיש לתלות בטעות, אמנם הרשב"א בחידושיו כתב מטעם דמספיקא לא מפקינן ממונא, יעוי"ש. וע"כ דסבר הרשב"א דהודאה מצד נאמנות גרידא, וזהו הרשב"א לשיטתו לפי מה שסבר דלא מהני התחייבות כזה כהא דחייב אני לך, ומפרש הסוגיא דידן בהודאה, והובא בהרה"מ בפי"א דמכירה שם, וזהו לשיטתו סבר דאין בהודאה ענין התחייבות רק נאמנות גרידא, ולהכי בהודאה נגד הודאה מוקמינן אחזקה, משא"כ אם אמרינן דיש בהודאה גם כח התחייבות, פשיטא שמוציאין ממון מטעם התחייבות, ולהכי הוכיחו התוס' לומר דליתא בזה התחייבות משום דתלינן בטעות, ומעולם לא התחייב עצמו בזה.
ו והנה גם יש ליישב הא דהקשו התוס' בסוגיא לעולא דסבר אין בנו פדוי משום גזירה שאין פודין בשטרות, דזה דלא כר' יוחנן, דלר"י בלא"ה אין בנו פדוי, והיינו מפני דהחיוב ממון הוא משום הודאה, ואין זה ממון פדיון, יעוי"ש. אמנם אם אמרינן דהודאה הוא משום נאמנות, ונפק"מ בשיש נם הודאה מהשני, אפשר לומר דנפק"מ בהא דעולא באופן שיש הודאה להיפוך מצד הכהן, דאז גם לר' יוחנן אין בזה חיוב, ומ"מ אין בנו פדוי משום דעולא, ומדהקשו התוס' ע"כ משום דסברי דהודאה משום התחייבות, ולשיטתם דגיטין, וא"כ שפיר הקשו דלר' יוחנן בלא"ה אין בנו פדוי, מטעם דהממון הוא ממון של התחייבות.
ז אמנם יש לעיין בהא דכתב הרמב"ם בפר"ז מטו"נ מי שהודה בבי"ד שהוא חייב לפלוני מנה, ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי והרי עדים וכו' הרי"ץ עדות מועלת, יעוי"ש. וקשה אם אמרינן דהודאה מטעם התחייבות א"כ אכתי יתחייב משום שהתחייב עצמו, ואפשר דשאני התם שמעולם לא התחייב עצמו אף נגד עדים, והיינו דהביאור התחייבות באופן שאנו רואים שמעמיד את דבריו נגד הבע"ד (ובזה יבואר הא דשו"ע סי' ע"ה סי"א), או נגד עדים, ויש להעמיס זה בדבריו שכתב שם שהרי לא הכחיש עדים, ועי' בנמוק"י פ"ק דב"מ בסוגיא דר"ח.
ה עוד יש לעיין בסוגיא דפריך אי דאמר א"ע מ"ט דר"ל, וקשה מדוע לא משני הש"ס דמיירי באופן שהשני אומר שאינו חייב לו כלום, ופליגי ר"י ור"ל דר"י סבר דהודאה מטעם התחייבות, וחייב לשלם, ור"ל סבר דהודאה מטעם נאמנות ופטור, וצ"ע. ואפשר דהרמב"ם מפרש שזהו כוונת הש"ס שמשני דפליגי בחייב עצמו בשטר דר"י סבר דהודאה מטעם התחייבות, ור"ל סבר דהודאה מטעם נאמנות, ולית ליה הא דהתחייבות, וכמו"ש לעיל בשיטת הרמב"ם.
ט ויש לבאר בזה שיטת הרמ"ה הובא בהרא"ש ב"ק פ"ג בהא דטענו חמים והודה לו בשערים דפטור, כתב דהוא מטעם משמה, יעוי"ש. והקשו מדוע לא כתב מטעם הודאה דהתובע הודע שלא מגיע לו שעורין, אמנם אפשר לומר דכיון דאיכא הודאה. מהשני שמגיע לו שעורין, והוי הודאה נגד הודאה, ויש כאן התחייבות מהבעל השעורין, להכי פירש דאין באן התחייבות מטעם משטה, והיינו כיון שלא היה בפני עדים, וכמו"ש הרה"מ דהסוגיא מיירי שם בלא עדים, ולמ"ד פ"ג ממונא, וכן מבואר גם בש"כ, ובאמת י"ל דמיירי גם למ"ד פ"ג קנסא, והיינו דפטור המזיק מטעם הודאת הניזק, והודאה דהמזיק לא מהני מאומה בקנס, ובשביל הודאה דהניזק יש פסול בהעדים) נמצא לפי"ז דשיטת הרמ"ה דהודאה משום התחייבות כשיטת הרמב"ם.
י והנה דעת הראב"ד (הובא בר"ן כתובות) ע"כ שההודאה הוא מטעם נאמנות, והוא מדכתב בהא דפריך הסוגיא מנא ידעינן והקשה והא דלא מוקמינן שאמרה איהי משום דאאמע"ר והקשה הר"ן הא אדם נאמן לחייב לעצמו יעוי"ש. וע"כ שדעת הראב"ד דהודאה מטעם נאמנות הוא, וכיון שיש נאמנות לאידך גיסא. והיינו שאנן סהדי להיפך, א"כ אין כאן הודאה, והתחייבות לא סבר הראב"ד (ואין זה ענין לאופן שאומר אחד שמחויב לפלוני אף באופן האסור, דשאני התם שרוצה בדרך תשובה ויש לו נאמנות, וזה ליתא בנידון אשה זו שאמרה שהכשילתו באיסור וכמובן), ושיטת הר"ן דהודאה הוא בתורת התחייבות, נמצא לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם וזהו שיטת הרי"ף לדברי הר"ן בכתובות בסוגיא דידן, ושיטת התוס' והרמ"ה והר"ן דהודאה הוא בתורת התחייבות.
יא ובעיקר הקושיא מדוע לא מוקים הש"ס שאמרה היא בעצמה, ומטעם התחייבות, נראה דהכא לא שייך התחייבות כיון דזה סיבה לגירושין לר"מ דסבר אסור להשהות אשה בלא כתובה, נמצא דכל עיקר התחייבות הוא לגבי בעל, ואין זה ענין להתחייבות שלה, ועוד יש לחוש למשנה אחרונה שמא עיניה נתנה באחר, ולא מהני התחייבות בזה.
א דף כ"ג, משנה, המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשה ידור הנאה, ר"י אומר אינו צריך. והנה יש לעיין לר"א אם בעינן לידור הנאה בשעת גירושין מטעם שאנו יודעין שהקדיש נכסיו וחיישינן לקניניא, ואנו אומרים לו שידור הנאה ממנה שלא יחזירנה, או"ד שבשעה שתבוא לגבות מן ההקדש אז ידור הנאה, אבל בשעת גירושין אין לנו. והנה הרמב"ם בפר"ז מערובין הי"ז, כתב דבשעה שתבוא לגבות מן הפודה, אינו גובה עד שידרנה הנאה יעוי"ש. מבואר מזה דרק בשעה שבא לידי גבי' אז אמרינן דידור הנאה. והנה אעפ"י שבלשון המשנה אמר ר"א כשיגרשנה ידור הנאה, משמע בשעת הגירושין, ע"כ הוא לאו דוקא, והדבר מסתבר כן, משום דמה לנו לחוש בשעת גירושין לשמא תגבה מהקדש, דיש לומר שמחלה כתובתה, או שיש לו מעות אחרים שבאו לידו אחר הקדש, ועוד דאמרינן בסוגיא לקמן דלא כל מאן דמגרש כי דינא קא מגרש, וא"ב אין בי"ד יודעין מעיקר הגירושין, וע"כ הכוונה דהנדר הנאה הוא בשעת הגבי' מן הפודה.
ב אלא הכא בשאלה בהקדש קמפליגי וכו'. ביאור הסוגיא דר"א סבר אין שאלה להקדש ולהכי כיון שאין לו עצה לחזור מההקדש, להכי חיישינן לקנוניא, ור"י סבר יש שאלה להקדש, להכי לא חיישינן לקנוניא, דמה לו לעשות קנוניא לגרש את אשתו ולהחזירה אח"כ, כיון שיש לו עצה עלה להיות נשאל על הקדשו. והנה לפום מה דקיי"ל יש שאלה להקדש כב"ה ע"כ הלכה כר"י, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ דהלכה כר' יהושע. ובזה יש לתמוה על הרמב"ם שפסק בפר"ז מערוכין הי"ז דידרנה הנאה, והקשה בזה הר"ן, הובא בכס"מ, והנה מדן הכס"מ כתב לתרץ משום דע"כ רשב"ג סבר כד"א בזה, מדקאמר אף הערב, משמע שכן סבר בכתובה נ"כ, יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין מדוע פסק הרמב"ם בפיה"מ דהלכה כד' יהושע, וזה ודאי דוחק לומר דהרמב"ם חזר בספר הי"ד, ולפלא שלא העיד מרן מדברי הרמב"ם בפיה"מ. בפיה"מ.
ג והנה לכאורה אפשר לומר דכוונת הש"ס דלמ"ד יש שאלה בהקדש לא בעינן שידור הנאה, היינו אם אמרינן דפותחין בחדטה, וזה בנקל יכול לשאול על הקדשו, אבל אם בעינן פתח לשאלה על ההקדש, אפשר שלא ימצא פתח, ולהכי יש לחוש לקנוניא, ולזה סבר הרמב"ם דבעי שידוד, והיינו שהרמב"ם לשיטתו סבר דבשאלה בהקדש בעינן פתח דוקא, כמבואר במחנא"פ ה' צדקה סימן ה'. אבל תמוה אם נפרש דסתמא דסוגיא דידן סוברת דסגי בשאלה להקדש בחרטה, וא"כ הוי דינא דהרמב"ם שלא כסתמא דסוגיא, ועוד דלפי"ז מדוע פסק בפיה"מ כר' יהושע דלא בעינן שידוד הנאה.
ד והנה בספר שו"ת שמן רוקח סי' כ"ו, כתב ליישב דברי הרמב"ם משום דאיכא ב' דדנים לחוש לקנוניא. א) שיתן לה נט ויחזירנה, ב) דלמא מאהבת הממון יגרש אשתו לעולמית ויחלקו ביניהם הממון. ונפק"מ בין הטעמים, דלטעם הראשון די שידור הנאה דק ממנה, ושוב אין לחוש לקנוניא, אבל לטעם השני יש לידור הנאה גם מעצם הממון, ולכן ד' אליעזר סבר דאין שאלה, וממילא צריך לידור נם מהמעות ולזה אמר ידור הנאה, דמשמע גם מהמעות, ור' יהושע סבר דאין צריך לידור הנאה מהמעות, אלא סני בזה שידור מאשתו, זהו מפני החשש הראשון, אבל מהחשש השני אין לחוש דכיון דסבר יש שאלה, א"כ יותר טוב להיות נשאל על הקדשו מלאסור אשתו עליו איסור דלעולם. ובזה מיושב הא דפסק הרמב"ם בפיה"מ כד' יהושע, וגם פסק בספר הי"ד דידרנה הנאה, והיינו דפסק כר' יהושע דלא בעינן שידור הנאה כר"א, דהכוונה שאוסר עצמו מליהנות מאשתו וגם מהממון, אלא סני בהא דאסר הנאה מאשתו ובזה מדויק שכתב בהי"ז שידרנה הנאה, דהכוונה שאוסר רק את אשתו עליו, ומדייק וכתב ידרנה, ולא כתב ידיד את אשתו עכת"ד. והנה אם כי לכאורה דבדיו טובים, אבל יש לזה פירכא דהלא היאך יצוייר החששא השני' דמאהבת הממון תגבה כתובתה ויחלקו ביניהם, דהלא ממנ"פ אם לא נתן לה כתובה, א"כ תגבה הכתובה לעצמה כדין, ולמה תתן לו להבעל המגרש חלק מהכתובה כיון שכל הכתובה שייך לה, ואין להבעל המגרש חלק בו, ואם באמת נתן לה כתובה, ובערמה תלך לגבות בכדי שיחלקו ביניהם, הלא קיי"ל דלא תגבה אלא בשבועה כשבאה לגבות מהקדש, כמבואר ברמב"ם בפר"ז דערוכין הט"ז, וא"כ אין כאן שום חששא בהאי חששא השני'.
ה והנה לכאורה אפשר לומר דהרמב"ם כתב וגבתה כתובתה מן הפודה מן ההקדש, יעוי"ש. א"כ מיירי הכא שכבר יצאת השדה מן ההקדש לחולין, וא"כ לא שייך שוב שאלה, דהלא דק על ההקדש נשאלין ולא כשהוא חולין, וכיון דליתא בשאלה, להכי כתב הרמב"ם דידרנה הנאה, ובזה גם ר' יהושע מודה. ומצאתי אח"כ בספר אור שמח פרי"ז מאישות ה"י שנחית לומר דלא שייך כאן שאלה, ומדמי לה להא דאמר אמימר בשבועות, נשבע שלא יאכלנה ואכלה כולה אין נשאלין עלי', יעוי"ש. ואף שיש להעיר כי יש כאן הקדש הדינר של ר' אבהו, אבל על זה לא הוי המקדיש השדה בעלים, כמובן. אבל לדעתי יש להעיר חדא דהלא יצוייר דלפעמים השדה שוה יותר מהחוב של הכתובה, וזה היותר טרם נפדה, והוא ביד הקדש, ואם כן יש להשאלה על מה לחול, והיאך נקט הרמב"ם מילתא דפסיקא, ועוד דלפי"ז קשה מדוע השמיט הרמב"ם דין המשנה הא דר' יהושע דבאופן שבאת לגבות מן ההקדש טרם שבאת ליד הפודה דלא בעינן שידרנה הנאה. ועוד בעיקר הדבר דהלא אם נפרש דמיירי שבאת לגבות הכתובה כשהשדה ביד הפודה, וא"כ הדין כלוקח דאין חוששין עבורו מטעם דהלוקח הי' צריך להזהר מזה. כמבואר בגמ' הכא בסוגיא, וא"כ מה לי אם לקח מהבעל או שלקח מהקדש. וגם הקדש לא תפסיד מזה כמבואר ברמב"ם בפר"ז מערוכין הט"ו, וכמו שמבאר הרדב"ז שס, וזה מוכרח. וא"כ אם מיירי הרמב"ם באופן זה שבאת לגבות מהפודה, למה ידירנה הנאה. וע"כ דמיירי הרמב"ם שבאת לגבות מהקדש, והפודה יודע מזה, ומנכה זה מהדמים שמגיעים להקדש עבור השדה וזהו כמו שפירשנו בהמשנה דבאופן זה מיירי המשנה, וכמו שכתב הרמב"ם הכא, וא"כ כיון דהוי לע"ע ביד ההקדש פשיטא דמהני שאלה, וא"כ הדרא הקושיא למה ידרנה, כיון שקיי"ל כר' יהושע, וביותר שכתב בפיה"מ דהלכה כר' יהושע, וצ"ע.
ז והנה לדעתי נראה בכוונת הרמב"ם, והוא דהנה זה ודאי דסבר הרמב"ם דבהקדש אין פותחין בחרטה, רק בעינן פתח לעשות את ההקדש טעות וכמו שכתבנו לעיל, וכן הוכחנו בספרנו נזר הקודש למנחות ע"ח. והנה הכא הפתח הוא שבא לעשותו טעות בזה עצמו שאילו ידע שיגרש את אשתו, ומחויב לשלם לה הכתובה לא הי' מקדיש, כי אינו רוצה שתלך אשתו ממנו בלא כתובה, וזהו פתח מעליא, ועל זה נשאלין ומתירין לו. וכן פירש רגמ"ה שזהו הפתח הכא. ולפי"ז יש לומר דלא הוי פתח להתירו, אלא באופן שאין אשתו הגרושה מקבלת פרעון הכתובה, והיינו שהרמב"ם לשיטתו שאין האשה גובה כתובתה מיד הקדש, מטעם שכיון שהקדיש חל על שעבוד אפילו הקדיש דמים, להכי אין אשה גובה מהקדש עצמו, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ז מערוכין הי"ד, ורק מן הפודה מן ההקדש היא גובה אז כשתצא השדה לחולין כמבואר. נמצא דכל זמן שאין פודה השדה מיד הקדש אינה נפרעת מן ההקדש, וממילא יש כאן בזה פתה מעליא לעשות את ההקדש לטעות, וממילא בשעה זו שהאשה באה בטענה שמגיע לה כתובה מבעלה המגרש אין לחשוד אותה ואת בעלה בקנוניא משום דהרי יש לו מנו דבידו להיות נשאל על הקדשו, ותצא השדה לחולין, וזהו דינו של ר' יהושע במשנה. אמנם אם השדה יצאת מיד הקדש ונכנסה להפודה מן ההקדש שעכשיו מניע לה כתובה מן הפודה, א"כ אין כאן עוד מגו דאי בעי מיתשל על ההקדש, דהרי עכשיו אין לו פתח, דהרי טענה זו שאין לו לשלם הכתובה מפני ההקדש בטלה, דהרי האשה נפרעת כתובתה מן הפודח, נמצא שדינו של ר' יהושע דהמשנה דלא בעינן שידור הנאה מטעם דבידו למיתשל הוא נכון כל זמן שהשדה ביד ההקדש, ולפעמים יומשך זמן רב שלא יבוא פודה לפדות, והאשה תובעת ממנו כתובתה, לכן אנו מאמינים שאין כאן קנוניא לומר שידוד הנאה אשר לא יהנה מהשדה לאחד זמן כשיבוא הפודה לפדות, מטעם דהדי בידו למיתשל על ההקדש, ותצא לחולין, וממילא יש ליתן אימון לדבריו, וכיון שהוחזק לנאמן שוב יהיה תמיד בחזקה זו, אבל באופן שכבר נכנסה השדה להפודה, והאשה באה לגבות מן הפודה מן ההקדש, עכשיו אין לו עוד פתח לעשות הקדש טעות, ולזה בעינן שידור הנאה, וזהו שכתב הרמב"ם הכא שהשדה ביד הפודה מן ההקדש, ואין אומרים אילו דצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו, והיינו שאין עתה בידו לעשותו להקדש טעות כיון שע"כ נפרעת היא מן הפודה, ואילו לפתח אחר לא חיישינן, דלא שכיח פתח אחר, ולפתח דלא שכיח לא שייך לומר בידו למיתשל, והא דלא כתב הרמב"ם דינא דר"י דלא בעינן שידור הנאה בשעה שבאת לגבות והשדה ביד הקדש משום דזה הוי מילתא דפשיטא, וגם נשמע ממילא מדכתב הרמב"ם דבעינן שידור הנאה כשנפרעת מהפודה מן ההקדש, ממילא מובן דכשהשדה ביד הקדש לא בעינן שידוד הנאה, כן נראה בביאור דברי הרמב"ם כמוש"נ בס"ד.
ח גמ' אלא הכא בשאלה בהקדש וכו', והנה רגמ"ה פירש בדברי ר"א ור"י דר"א סבר יש שאלה להקדש, ור"י סבר אין שאלה להקדש, והיינו שמפרש דחיישינן לשאלה ויש לחוש לתקנת הקדש, ולהכי כיון דר"א סבר יש שאלה להקדש, להכי חיישינן לזה ובעינן שידוד הנאה מהנכסים, ור"י סבר אין שאלה, וא"כ לא חיישינן לזה ולהכי לא בעינן שידור הנאה מהנכסים, אבל פירושו תמוה, וכבר כתב המניה, אמנם מה שכתב שזהו דעת הרמב"ם ליתא, כמבואר, והנה בירושלמי נזיר פר"ה מבואר להדיא דלא כפירושו של רגמ"ה, ואפשר שרנמ"ה היה הכרח לזה מטעם דהוקשה לו קושיות התוס' מדוע אין קונסין להאשה ביון שהיא הגובה מן ההקדש, ועל זה פירש רגמ"ה דבקנסינן לדידיה פן ישאל על הקדשו, שזה תלוי בו שהוא המקדיש.
ט משנה בר עצבי ערבא דכלתי' הוי וכו' לסוף איגלאי מילתא דכהן הוי. והנה יש להקשות לפום מה דקיי"ל דהשולח גט ומבטלו דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' כמבואר בגיטין ל"ג ותגבה כתובתה ויחזור וישאנה, וזה ודאי דבאופן זה יש לה כתובה, והיינו דכיון דכל עיקר כתובה תקנו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואם באופן זה תפסיד כתובה א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ע"י ביטול הגט, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, וע"כ דגם באופן זה יש לה כתובה, וא"כ קשה מדוע לא נתנו עצה לגרש באופן זה. ואפשר דבאופן זה דאפקענהו רבנן לקדושין ע"י גט נ"כ אסורה לכהן כיון דסיבת ההפקעה ע"י גירושין באה. ויש לדחות לפי מה שכתבו התוס' בגיטין ל"ג ד"ה ואפקעינהו דלא מפקינן רק באופן שאינו מתכוון לזה, אבל אם מתכוון לזה לא הפקיעו רבנן הקדושין.
י והנה נתקשתי בהא דנדרים צ', באומרת טמאה אני לך דמותרת לבעלה, ופירש הר"ן שם דהטעם משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' יעוי"ש. ויש לעיין דכיון דכל עיקר התקנה עשו כן בשביל שלא תהא נותנת עיני' באחר, וקשה מה הועילו חכמים בתקנתם הלא עתה דאפקעינהו רבנן לקדושין תלך ותנשא למי שנתנה עיניה בו, וצ"ע.
יא והנה לפי מה שפירש"י בשבת קמ"ה דנאמנית בע"א שמעיד שמת בעלה, הוא מטעם דאפקעינהו דבנן לקדושין מיני', וקשה א"כ כי בא בעלה אח"כ הולד ממזר משני, והלא כיון דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' דראשון, וא"כ הוי פנוי'. ונראה דע"כ רק באופן זה דלא בא הראשון אפקעינהו רבנן לקדושין, וזה דק בתנאי זה באופן שתהי' להאשה כל הקנסות, ויש בכלל זה גם הא דהוי הולד משני ממזר, אבל אם אמרינן דדינה כפנויה, וא"כ בטלו הקנסות וכל החומר שהטילו חכמים עלי', אשר זהו היסוד דהנאמנות שלה, וממילא לא נתנו אימון לדברי', וכל אשה תיכף כשילך בעלה ממנה תלך ותאמר מת בעלי, וא"כ תחי' קלקול גדול, וא"כ תהי' התקנה דהפקעה קלקול גדול. ולהכי ע"כ כל עצה של ההפקעה היתה באופן זה אם לא יבוא בעלה, ורק מפני שהוי דבר שבערוה ובעינן שני עדים, והכא משום עיגונא הקילו רבנן להאמין ע"א מפני החומר שהחמרת עלי' בסופה, וזה לא יספיק למלא הא דבעינן שני עדים. על זה פירש"י שחכמים אפקעינהו לקדושין מיני', אבל זה דוקא אם לא בא בעלה, אבל כשבא בעלה, לא עשו שום תקנה.
א ע"ב, גמ', ההוא גברא דזבניהו לנכסי וקא נרשה לדביתהו וכו' ערב תנן הקדש תנן, לוקח מהו וכו', אלא לוקח מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עלי' כתובה אמאי ניזל וניזבין איהו דאפסיד אנפשי'. מבואר מזה דכיון דהלוקח נכנס לספק זה מעיקרא, ממילא נכנס גם לספק זה שמא יגרש את אשתו ויחזירנה, ואין לנו לעשות תקנה עבורו.
ב והנה לכאורה יש לעיין הלא מה לנו לחוש לשמא יחזירנה, דהלא אם יחזירנה, וא"כ תחזור השדה נ"כ לבעל, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ולא מיבעי' אם קנה הלוקח באחריות, דחוזר וגובה הקרקע מהבעל, וא"כ אין לו פסידא, ואין כאן חשש קנוניא, ואפילו אם קנה שלא באחריות, אבל אחריות דנפשי' תמיד מחויב כמבואר בכתובות צ"ב, ושם צ"ז, עי' בתוס' שם, וכן פסק הרמב"ם בפי"ט ממכירה ה"י, וא"כ מה חשש קנוניא איכא הכא.
ג ומזה הטעם נראה דאם גבה בע"ח הקרקע ואח"כ גירש את אשתו אין לחוש לקנוניא משום דבע"ח תמיד יש לו אחריות לגבות מהקרקע שיקנה, וא"כ אם יחזור ויכנסנה יבוא בע"ח ויגבה את הקרקע ממנו, ומה"ט לא חששו לבע"ח, וא"כ קשה הא גם בלוקח איכא האי סברא. ד ונראה לפי מה דאיתא בירושלמי פר"ה דנזיר הא מה אמר ר' יהושע במתנה מכיון שהוא נותן מתנה בעין יפה אינו צריך להדיר הנאה, או מאחד שהורע בהו והוא חוזר בו צריך להדיר הנאה, נישמעינה מן הדא קריבתי' דרבי חגיי הוה בעל חייב קרטס אתא מרי חובה וטרף אתא עובדא קומי דרבי אחא אמר אין צריך להדיר הנייה, רבי יוסי אומר דצריך להדיר הנייה, (ולפי גירסת הקרה"ע) אמרין חבריא קומי רב יוסי יאות אמר רבי אחא דאין חוזר הוא עליה לא אתי מרי חובה וטרף אמר לון רבי יוסי עבדה לון תכשיטין עבדה לון פרה פדנון, עב"ל. ביאור הדברים דסברת ר' אחא דאמר אין צריך להדיר הנייה משום דאם יעשה קנוניא ויחזירנה יבוא בע"ח וטורף מהבעל משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ועל זה משיב ר' יוסי דהאשה תפסיד הקרקע ותקנה תכשיטין, ובזה נפשטא הבעי' דמתנה, והיינו דבע"ח דומה למתנה דבע"ח אין לו הפסד מטעם דחוזר וגובה, ומתנה אין לו ג"כ הפסד דלאו מידי חסר, ולר' אחא דאמר בבע"ח דאין צריך לידור הנייה, הנה בן גם במקבל מתנה אין צריך לידור הנאה, ואפילו לרבי יוסי דסבר דבבע"ח צריך לידור הנאה הוא מפני שיש חשש שתפסיד טרם בא לידי גוביינא, אבל במתנה לא איכפת לן לזה כיון דלא נתן בלום ולאו מידי חסרה, כן נראה לפרש בפירושא דהירושלמי שם, והמפרשים לא נחתו לזה, עי' בשי"ק שם, אבל נראה לנכון כמו שפירשנו, והנה לפי"ז גם בלוקח אפילו באחריות איכא חששא זו שתפסיד השדה טרם תבוא לגוביינא, ולזה קאמר הש"ס דאין אנו אחראין עבורו מטעם דאיהו דאפסיד אנפשיה.
ה והנה לפי"ז בבע"ח ג"כ כיון דיודע שיש לו אשה ולפעמים מגרשה ותגבה ממנו מה שגבה, אין לנו לחוש עבורו כי הרי יודע מקודם בשעת הלואה, ונכנס לספק זה מעיקרא, ואין לנו לחוש עבורו, נמצא דטעם של לוקח מספיק גם לבע"ח, ופשיטא שמקבל מתנה אין לנו לחוש עבורו, ובצדק השמיט הרמב"ם בעי' דירושלמי הא דמתנה אשר הקשה בזה השי"ק וגם השמיט דינא דבע"ח, וזהו מפני שהבל דומה ללוקח, וכמוש"נ.
א גמ' למה לי למימר הפודה פודה משום דרבי אבהו דאמר ר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, והנה דש"י ותוס' הוכיחו מזה דקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד, ובזה יובדל קדושת הנוף, שכיון שחל הקדושה על הגוף, הרי"ז במו שינוי הגוף, והרי זה כמאן דליתא בעולם ובזה נתבטל השעבוד, דכמו דליתא במציאות דמיא, משא"כ קדושת דמים דרק שעבוד של דמים דהקדש איכא על הדבר, וממילא שעבוד דבע"ח קודם, וזהו הביאור בגמ' הבא דההקדש דמים אינו חל להפקיע שעבוד החוב הבא מקודם והפדיון אינו אלא רק משום מראית עין שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון.
ב אמנם הרמב"ם בפד"ז מערוכין הי"ד כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בע"ח אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבע"ח ולאשה מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו, עכ"ל. מבואר שסובר הרמב"ם דהקדש דמים מפקיע ג"כ את השעבוד הקודם, ולכאורה יש לעיין דהלא גם להרמב"ם יש כאן הפקעה מהקדש, דהרי סוף סוף האשה והבע"ח גובין מן הפודה מן ההקדש, ממילא הפודה מנכה מן ההקדש מה שישלם להאשה בכתובתה ולבע"ח את חובו, וא"כ הרי חסר מן ההקדש, וא"כ הרי יש כאן הפקעה, ולפעמים שהחוב הוא בערך שווי' של כל השדה בולה, ואין להקדש בלום, וע"כ אין להקדש אלא הדינר שהוא מדר' אבהו בכדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, וא"כ מה מרויח הקדש, בזה שסבר הרמב"ם שהקדש מפקיע השעבוד, כיון שעכ"פ נוטלים הבע"ח המגיע להם. והנה לפי דברי מרן בכס"מ שמפרש כוונת דבינו בזה שכתב שהקדש מפקיע מדי שעבור בא לומר שלהכי אין הבע"ח פודה מן ההקדש, אלא אחר פודהו, ועי' בלח"מ, אלא שהקשה הבס"מ מהא דכתב בפי"ח מהל' מלוה, יעוי"ש וביותר תמוה דמה שייך לומר הקדש מפקיע מדי שעבוד, כיון דהבע"ח יקבלו המגיע להם וזה הפסד להקדש, ועוד מה נפק"מ לדינא בין אם אמרינן דהקדש מפקיע מדי שעבוד לאין מפקיע מדי שעבוד כיון שעכ"פ הבע"ח והאשה גובין מה שמגיע להם, ודינא דד' אבהו נוהג לכו"ע.
ג ונראה דלהשיטות שקדושת דמים אינו מפקיע מדי שעבוד, הכוונה שאין בזה החלות דהקדש בלל, ובע"ח יבול לקבל השדה מיד הקדש גם בלא פדיון כלל, ורק יתן דינר להקדש, והאי דינר אין בו קדושה אם לא בא ההקדש מצד הפדיון, וממילא צריך להקדיש האי דינר, אבל להרמב"ם דסבר דהקדש מפקיע מדי שבעוד א"כ השדה נתקדשה בקדושת דמים להקדש, ובל השדה צריכה פדיון מצד הדין, ונישומת השדה לפי שווי', אבל מפני שהבע"ח יגבה אח"כ מן הפודה מן ההקדש, ממילא נישומת שדה לפום הנכיון דהחובות, ואם החובות כדי שווי' של כל השדה. ממילא לא שוה השדה מאומה, על זה יש דינא דר' אבהו דצריך להעלות על הדמים, בכדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ונפק"מ שבל זמן שלא נפדית השדה מהקדש יש בה מעילה להרמב"ם, או עכ"פ איסור מעילה שנוהג גם במחובר.
ד והא דבאמת גובה הבע"ח מן הפודה מן ההקדש. טעמא בעי דהלא ביון שהקדש מפקיע מדי שעבוד, וא"כ בטלה השעבוד מקרקע זו, וא"ב היאך חוזר וניעור השעבוד לגבות מן הפודה, ונראה דהפודה דינו כלוקח מן ההקדש, וכל זכות ההקדש מכח הבעלים המקדיש הוא והרי זה כאילו לוקח מן הבעלים בעצמו. וביותר באשר הרבה מן הראשונים סברי דקדושת דמים לא נפקע עדיין מן הבעלים, וא"כ הרי"ז כאילו לקח, פודה מן הבעלים, שדינו של בע"ח לגבות חובו מן הלוקח.
ה והנה שיטת הראב"ד בהשגה כשיטת התוס' דאין הקדש דמים מפקיע מדי שעבוד, וע"כ הכוונה שאין באן חלות הקדש כלל, ויש לעיין היאך הדין לשיטה זו בשהקדיש קדושת דמים וקדושת הגוף ביחד, כגון שהקדיש קרקע עם שור ביחד, אם נתקיימה הקדושה"ג של השור, אם אמרינן דכיון שלא חלה הקדושת דמים בחלות ההקדש, כן לא חל גם הקדוה"ג ביון שהקדישן ביחד עם הקרקע, והיינו דאמרינן בזה ביון שבטלה מקצתה בטלה כולה, או"ד דלא שייך בטלה מקצתה בטלה כולה רק אם היו בחלות ההקדש מעיקרא, ואח"כ נתבטלה במקצת, משא"כ הכא שהקרקע לא היתה בחלות מעיקרא, ומצאתי בשעה"מ בפרי"ב מנדרים מביא ספק בשם הרב קול יעקב במי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום, מי אמדינן כיון דלא חל על בעל מום, לא חל הנדר גם על האחרת מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, או"ד דהכא לא שייך נדר שהותר מקצתו, אלא כשחל הנדר מעיקרו, ושוב הותר ע"י פתח, אמנם אם מעיקרו לא חל מקצתו אפשר דקרינן בזה ככל היוצא מפיו יעשה, והשעה"מ מוכיח שם מהריטב"א דלא חל כלל, (ועי' בפ"ת יו"ד סי' רכ"א סק"א), וה"נ נידון דידן תליא בזה.
ו ונראה להוכיח דין זה מדברי התוס' הכא ד"ה משום שכתבו בסוף דבריהם וז"ל ונראה דמתניתין מיידי בכל נכסי בין מקרקע ובין ממטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר' אבהו, ולכאורה דבריהם סתומים דמתחילה הסתפקו התוס' בלוה שאין לו כי אם מטלטלין, והקדישן הלוה אם חל ההקדש מטעם שאין שעבוד על המטלטלין, ואח"כ כתבו לפשוט מדתנן שמקדיש כל נכסיו וגם מטלטלין בכלל, ומכל זה לא חל ההקדש, ומזה הוכיח דגם מטלטלין אינם קדושין, והיינו שע"כ סברי התוס' דלא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואם נתבטל ההקדש מן הקרקע לא נתבטל מן המטלטלין, אם יש חלות הקדש במטלטלין, וזהו משום דלא חל הקדש על הקרקע גם מעיקרא, ומוכח מזה דלא חל ההקדש גם על המטלטלין, ומזה יש לפשוט הספק של הקול יעקב שכתבנו לעיל, והיינו דהתם בעלת תמימה קודש, וכמוש"נ.
ז כתב הספר התרומה שער מ"ג ח"ג וז"ל ואי קשיא לך א"כ דמילתא דרבא דבקדושת הגוף איתמרא כגון שור או בהמה בלבד מיירי מאי רבותא אתא לאשמעינן טפי ממאי דאמרה חדא זימנא דאמר עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו, ומה לי מכרו ומה לי הקדישו, וכי יעלה על הדעת שלא יהא בכח הקדש חמור מכח הדיוט ומשום הא דק"ל מוקמינן למילתא דרבא בכל ענין עכ"ל. והיינו דבעל התרומה מוכיח דרבא דאמר דהקדיש שורו מיירי גם בקדושת דמים, דאם כשיטת הראשונים דדק קדושה"ג מפקיע מדי שעבוד, א"כ מילתא דרבא בהקדיש שורו בקדושת הגוף מיירי, וקשה דזה נלמד ממה שאמר עשה שורו אפותיקי ומכרו, ואם כח הדיוט אלים לאפקועי מדי שעבוד כש"כ כח הקדש, ומזה מוכיח דרבא מיירי גם בקדושת דמים, אבל יש לעיין מה כוונתו דבעל התרומה דאם מיירי בקדושת דמים ניחא, דקשה הלא גם קדושת הדמים הוי הקדש, והוא ג"כ כח גבוה, וא"כ גם בזה איכא האי כש"כ ממכרו להדיוט, דע"כ אם נפרש דברי רבא בקדושת דמים דמפקיע מדי שעבוד, ע"כ הכוונה קדושת דמים שחופפת קדושה על השור להיות דמים לבדה"ב, וא"כ הרי"ז לא גרע ממכרו להדיוט, אבל הכוונה דזה עצמו בא רבא לחדש דקדושת דמים גם כן מפקיע מדי שעבוד, והיינו דלא נאמר כשיטת הסוברים דקדושת דמים לא הוי רק חיוב גרידא להקדש, אבל אם נפרש דרבא מיידי בקדושת הנוף, א"כ אין זה חידוש כלל.
ח והנה מתרץ הספר התרומה וז"ל דהא אשמעינן טפי דאע"ג דבהדיוט אי אקני לי' שוד אגב קרקע אמדינן דאית ליה קלא וגבי לי' מיני' דלוקח, אי אקדשיה קדושת הגוף אין בע"ח גובה ממנו, עכ"ל. ביאור הרבדים דהא דאין בע"ח גובה מהלוקח שקנה השורק, לא הוי הטעם משום דהמכירה מפקעת מהשעבוד, דזה ליתא דע"כ אין בכח המכירה להפקיע שעבודו דבע"ח, אלא משום מילתא אחריתא איתא בזה, והיינו דהבע"ח לא הלוהו על סמך השור הזה, והוא יען דלית לי' קלא, וראיה לזה דהרי אם אקני לי' השור אגב קרקע דאית לי' קלא גובה הבע"ח מהלוקח, והיינו משום דבשעה שהלוהו סמך דעתו על שור זה, נמצא דהא דאין הבע"ח גובה מהלוקח לא הוי משום הפקעה, וא"כ לא נשמע דיכול הלוה להפקיע שעבודו של הבע"ח, להכי משמיע לנו דבא בהא דעשה שורו אפותיקו והקדישו דהוי מוקדש משום דמפקיע מדי שעבודו, וזה דבד חדש מה שלא שמענו מהא דמכירה.
ט ובזה יש להעיר בהא דקאמר הש"ס ב"ק ל"נ מ"ב הקדישו ניזק א"ב דלר' ישמעאל אינו קדוש, והקשו התוס' וא"ת אמאי אינו קדוש למ"ד בפסחים למפרע הוא גובה, יעוי"ש. וקשה הא יש לומד דדוקא בדבר דלא שייך קדושת הגוף, וקדושת דמים אינו מפקיע מדי שעבוד, נמצא דלא היה יכולת ביד הלוה להפקיע את השעבוד בזה אמרינן למפרע הוא גובה, אבל בשור שביד החייב להפקיע את השעבוד ע"י הקדש קדושה"ג כמו הכא בשור שהקדישו ניזק לא שייך למפרע הוא גובה, כיון שביד המזיק להפקיע את השעבוד ע"י הקדש קדושה"נ, וע"כ דקושיות התוס' להשיטה דגם קדושת דמים מפקיע מדי שעבוד, וא"כ גם שם שייך הפקעה, ומ"מ סבר למפרע הוא גובה.
י והנה בספר התרומה שם מביא תשובה לרבינו האיי גאון שכתב דמה שאמר רבא הקדש מפקיע מדי שעבוד, והכא קאמר הש"ס דאינו קדוש רק משום הא דר' אבהו וכו' משום דהכא בערכין מיירי שהקדיש כל נכסיו דלא אישתייר ליה ללוה מדי גבי' מיני' מלוה חובו, וכי קאמר רבא הקדש מפקיע מדי שעבוד בזמן שיש נכסים ללוה לפרוע, (אמנם סיים שם וז"ל אלא פודין הקדש משום דרבי אבהו ונפרע ממנו) דברים אלו קשים להולמם הלא בזה לא איצטרך לכדרבי אבהו כיון שבזה הקדש מפקיע, וצ"ע).
יא והנה הבעל התרומה כתב שם שזה הפסק ראוי לסמוך עליו וזהו טופס מה שכתב הרבינו משה, והיינו הרמב"ם, ומביא שם דברי הרמב"ם, ותמוה דהיכן מצא בעל התרומה שזהו גם שיטת הרמב"ם כדבינו האיי גאון דהלא לא כתב הרמב"ם כפסקו של הגאון, ומצאתי בניד"ת שעמד בזה, עוד הקשה הגיד"ת על הרמב"ם שכתב שם וז"ל ואיך שיהיה תמיהא לי על מה שסובר הרמב"ם ז"ל שאין הבע"ח עצמו הוא הפודה אלא שגובה מן הפודה דהא אמרינן פרק כל שעה כל היכא דאקדיש לוה כולי עלמא לו. פליגי דאתי מלוה ופריך דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים דאלמא מלוה גופי' הוא דפריק את הנכסים, ועל זה מייתי מתניתין דמוסיף עוד דינר דמשמע דמתני' איירי במלוה שהוא מוסיף דינר ולא בפודה מבחוץ ובו', עכ"ל.
יב ונראה דשתי התמיהות מיושבות, והיינו דהרמב"ם סבר נ"ב לחלק בין אם אית ליה ללוה עוד נכסים או לא, היינו לא לעצם ההפקעה דבזה לא סבר הרמב"ם כשיטת הגאון, אבל סבר נ"כ לחלק ביניהם לענין זה אם הבע"ח יכול לטרוח מהקדש עצמו בלא פודה אחר ביניהם, והוא דבאופן שהקדיש בל נכסיו אינו יכול הבע"ח לפדות הוא עצמו מן הקדש, משום דיש בה מראיה עין שהקדש יוצא בלא פדיון, והיינו דנראה כאילו בא ונטל הנכסים מהקדש במו שנוטלין מהדיוט עבור החוב שמגיע לו, ואין לו יכולת לגבות מן ההקדש, דק מן הפודה, והפודה הוא איש אחר, משא"כ שם בפסחים דמיירי שיש לו נכסים ששייר לעצמו, ולא הקדיש כל נכסיו, בזה יבול הבע"ח עצמו להיות פודה מן ההקדש, והיינו דבזה לא נראה שגובה חובו מן הקדש כמו שפודין מן הדיוט, דהרי ידוע שיש עוד נכסים ללוה ממה לגבות, ובזה שפיר יכול הבע"ח להיות פודה. ולדעתי זהו סברת בעל התרומה שכתב שהרמב"ם דעתו מתאמת לדברי הגאון, היינו לעצם החילוק אם הבע"ח עצמו יכול להיות הפודה מן ההקדש.
יג והנה לפי מה שפירשנו בכוונת הרמב"ם, ראיתי אח"כ בירושלמי כתובות פר"ח ה"י כדברי הרמב"ם, וגם כמו שביארנו בכוונתו דאיתא שם הביא משנתינו, הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה נכסים הללו, ולא סוף דבר דינר אלא אפילו כל שהוא שלא יהא הקדש נראה יוצא בלא פדיון, רבי אבהו בשם ד' יוחנן מועלין מעילה גמורה, וקשיא אם מועלין בה מעילה גמורה יהא נפדה בשווי', אם אינו נפדה בשווי' לא ימעלו בו מעילה גמורה, מה אנן קיימין אם במחובר לקרקע, ובי יש מעילה בקרקע, אלא כי אין קיימין בקמה וכו' עד למסקנא שור עשו אותו בקרקע שהוזל, יעוי"ש. ביאור הדברים דלאחרי הגביון החובות, אנו רואים את השיווי, וזהו כשיטת הרמב"ם דהקדש דמים מפקיע השעבוד, ויש כאן חלות הקדש גמור, ואנו רואים השדה קודם פדיון שהוא כולו להקדש, ויש בו מעילה, והפדיון שהוא הדינר זהו מה שמגיע להקדש אחרי הנכיון החובות, וזהו כמו שווי'.
יד דף כד, המקדיש את נכסיו מעלין לו תפילין ההוא נברא דזבנינהו לנכסי אתא לקמי' דרב יימר אמר להו סליקו לי' תפילא וכו' אבל לענין זבוני מצוה דגופי' לא זבין אינש קמ"ל, והנה יש לעיין במקדיש נכסיו דתפילין בכלל ההקדש, מדוע באמת לא אמרינן דלא מבטל אינש מצוה דגופי', ולהקדיש את התפילין אשר יבוטל ממצוה דתפילין, ואם בשביל דסבר דעושה מצוה בהקדשו להכי מדעתו גם אתפילין, אבל יש לומר גם לידך ניסא דלא מבטל אינש מצוה דגופי' בשביל מצוה דהקדש, וביותר קשה בהאי דזבנינהו לנכסי מדוע נאמר דזבין גם התפילין אשר צריך הוא לקיים המצוה בכל יום, והלא מצד האומדנא דמוכח הדבר להיפך דלא מזבין אינש מצוה דגופי', ונראה דסברת הש"ס דכיון דסבר מצוה קא עבידנא היינו דסובר שמצוה זו דהקדש עדיפא, ובזה שמקדיש תפילין יופטר גם ממצוה דתפילין, אבל לפי"ז יש להבין מדוע במכירה אמרינן דמכר גם לתפילין באופן שיופקע מלקיים מצוה דגופי', וגם בב"ק ק"ב ע"ב מבואר דרק משום מצוה אמרינן דאקדיש תפילין, והוא דאיתא שם לחלק מהא דלא הקדיש בסות אשתו ובניו משום איבה, אבל תפילין בכלל ההקדש משום דסבר מצוה קא עבידנא, ומשמע דאם לא טעם זה לא הוי תפילין בכלל, וא"ב קשה טובא הכא מדוע אמרינן דתפילין בכלל הזבינא.
טו והי' נראה לומר דאעפ"י שתפילין איקרי נכסי והם בכלל ההקדש והמכירה, אבל כל זמן שאין לו תפילין אחרים להניח מותר לו להשתמש עד שיפדה מן ההקדש, ואין בזה איסור מעילה מהקדש, מטעם דמצוה לאו ליהנות נינהו, כמו שהדין בשופר של הקדש שכתב הרמב"ם בה' שופר, שמותר לתקוע מטעם זה. וכמו כן במוכר נכסי', ישתמש בהתפילין עד שתשיג ידו לקנות תפילין אחרים, ואדעתא דהכי מכר, וכשתשיג ידו לקנות מחויב לקנות תפילין אחרים, אבל ער הזמן הזמן הזה בשעה שאינו באפשרות לקנות תפילין אחרים משתמש בתפילין האלו. והנה תמהני מדוע השמיטו הפוסקים.
טז ובעיקר הדבר דמניחין לו תפילין בסידור דלהקדש נראה שזהו ג"כ לא מטעם המצוה, דבשביל המצוה הנה פריעת החוב ג"כ מצוה, וע"כ הא דמניחין לו תפילין הוא מטעם רלא גרע תפילין מבגד, וגם תפילין הוא בכלל בגדים, וכן כתב בספר התרומה. ונפק"מ לספרים שאין מניחין אותו, עי' בספר התרומה שעד א' סימן ה'.
משנה, אחד המקדיש נכסיו וכו' אין לו בכסות אשתו וכו', משמע מזה דדוקא מה שיש להאשה מקודם, אבל באופן שאין לה כסות, אין נותנין לה עתה כסות, ותמוה דהלא לשיטת הרמב"ם חיוב כסות הוא מדאורייתא כמבואר בפדי"נ מאישות, וא"כ חיוב שילום להקדש, וחיוב כסות באין כאחד, ולפעמים גם מקודם, וא"כ היאך לא יתנו לה כסות, ומצאתי בנידו"ת שער א' סי' ה' שעמד בזה, אבל נראה שזה ודאי דאם הגיע חיוב כסות נותנין לה מקודם, ורק מדין סידור נתמעט אשתו ובניו, וסידור היינו בלהבא, אבל מה שמחויב מקודם היא קודמת, וחידוש המשנה דאין לו בכסות אשתו ובניו, הכוונה אפילו בשיש לה יותר מכדי הצורך, וזהו מפני שזכו אשתו ובניו מקודם, אין נוטלין מהם.
תוס' ד"ה אין להקדש וכו' ואין לומר דהכא מיירי בשהקדיש כל נכסיו ומשו"ה לא שייך הכרזה וכו', יעוי"ש. ותמוה דמה הבדל יש בין הקדיש כל נכסיו למקצת.
ונראה דשאני בין אם הקדיש דמים להקדיש כל נכסיו, והוא דבהקדיש דמים דמחויב הוא בסך הדמים, וכשנוטל הקדש איזה חפץ עבור הדמים, אז יש להקדש לעשות הכרזה על היותר למען לידע שלא טעה הקדש בהשומא בכדי לברר אם נטל ההקדש מה שמגיע לו, משא"כ בהקדיש כל נכסיו, דבזה הכל שייך להקדש, ולא הוי אונאה מצד הנטילה מהדיוט, אם נטל הקדש מה שמגיע להקדש, דהרי הקדש נוטל הכל, ובשביל אונאה בהפדיון לא חיישינן, זהו סברת התוס' בהס"ד.
נשאלתי במי שהקדיש נכסיו לפני מותו עבור צרכי העיר עבור ת"ת וכדומה עוד צדקות, ויש בעלי חובות מלוה על פה שתובעים שהם מוקדמים להצדקות האלה, אם יכולים לגבות מהנכסים.
א הנה יש פלוגתא אם מעות המוקדש עבור צדקה אם יש להם דין גבוה, ולהכי נחוץ לבאר מקורם הדין היאך הוא בהקדש נמוד אם מלוה עפ"י נגבית מההקדש, ולפי פשטות הסוגיא בשבועות מ"ב דאיתא שם דאין נובין מהקדש בלא שבועה בדין מי שגובה מנכסים משועבדים, מטעם דיש על הקדש נ"כ דין משועבדים דמה לי אם משועבד להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה, יעוי"ש. וכן בואר בתוס' ב"ק ע"ו ד"ה והשתא דקדבה"ב נקראת מכירה מעליא, יעוי"ש. ולפי"ז כשם שאין מלוה על פה נגבית ממשועבדים כן אינה נגבית מהקדש, אמנם יש לדחות דדוקא באופן אם אמרינן דשעבודא לאו דאורייתא היינו דמדאורייתא אין הנכסים משועבדים להיות החוב נגבה מהם, וגם מלוה בשטר אינו גובה מדאורייתא מנכסים, ורק תקנת חכמים הוא שתקנו אשר מלוה בשטר גובה ממשועבדים משום שלא תנעול דלת בפני לוין, ומפני זה הטילו עליו שבועה, ולהכי הסברא מחייבת שאין לחלק בין משועבדים דהדיוט למשועבדים דהקדש, וגם הקרש נקראים משועבדים וצריך המלוה שבועה, ביון שגובה רק מדרבנן, ובזה שפיר אמרינן שם בשבועות דמיירי אליבא דשמואל דסבר שעבודא לאו דאורייתא ב"ב קע"ה, ובזה שפיר פריך שם דלמה ליה לשמואל לאשמעינן דהבא ליפרע מנכסי הקדש צריך שבועה, דהלא לשיטתו דסובר שעבודא לאו דאורייתא, וכל עיקר הא דמלוה נגבית לא הוה אלא מדרבנן, א"כ וראי דהסברא מחייבת דגם הקדש דין משועבדים יש לו לענין זה דלטעון שבועה, אבל לדידן דקיי"ל שעבודא דאורייתא וגם מלוה ע"פ נגבית ממשועבדים ורק משום פסידא דלקוחות תקנו שלא תהא מלוה ע"פ נגבית ממשועבדים, להכי ע"כ הא דתקנו שבועה על המלוה הוה בזה תקנה משום פסידא דלקוחות, ורבנן החמירו בזה על המלוה, א"כ איכא למימר מצד הסברא דדוקא בלקוחות שנתנו דמים תקנו שבועה על המלוה, אבל בהקדש דלא נתן דמי שפיר איכא למימר דהמלוה גובה בלא שבועה כמו שהוא מצד דין התורה, וא"כ אין ללמוד דין הקדש מדין לקוחות, והא דבאמת מבואר במשנה דהגובה מהקדש נ"כ בעי שבועה, ע"כ צריך לומר דעוד תקנת חכמים היתה בזה שחשו חכמים לתקנת הקדש, אבל מצד הסברא אין לדמות הקדש ללוקח, והגמ' דפריך שם מה לי משועבד להדיוט ומה לי משועבד לגבוה, זהו דוקא לשמואל דסבר שעבודא לאו דאורייתא כמו"ש לעיל. ולא דמי להא דכתבו התוס' ב"ק שם דקדשי בדה"ב דין מכירה יש בזה, דשאני התם לענין דו"ה דעיקר החיוב בא מצד השינוי רשות כמובן, ולפי"ז גם במלוה ע"פ שאינה נגבית ממשועבדים נ"כ איכא למימר דרק משום פסידא דלקוחות שנתנו דמים תקנו חכמים, אבל בהקדש דלא נתן דמי, שפיר איכא למימר דהמלוה גובה כמו שהוא מדין תורה.
ב ולפי הכרעת הש"ך בסי' ל"ט שמסיק שם כשיטת התוס' בשם ד"ה דהמלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא וכו' יעוי"ש. ולפי"ז בנידון דידן אית לן לומר דאין מלוה על פה נגבית מהקדש, אמנם עיקר שימה זו תמוה מהא דאיתא בקדושין דפריך לד' יוחנן דסבר שעבודא דאורייתא למה אמר בחיוב קרבן אעפ"י שלא הפרישה מחיים מטעם דשעבודא דאורייתא, כיון שכבר אמר דעתו כשעבורא דאודייתא ובו' ומשני דאי אמר שם בקרבן הו"א משום דכיון דהוה מלוה הכתובה בתורה וככתובה דשטר דמיא, יעוי"ש. וקשה מדוע לא אמר משום דכיון דהוה מלוה הכתובה בתורה, ובזה שעבודא דאורייתא כסברת התוס', וע"כ דאין שום סברא דבשביל דהוה כתובה בתורה דיהיה בשביל זה שעבר"א, ומצאתי שעמד בזה בספר משכנות יעקב סי' ט"ז, ועוד הקשה מהא דאיתא לעיל כ' אמר ערכי עלי ומת יתנו יורשין, ופריך ש"מ מלוה ע"פ נגבית מן היורשין, ומשני שאני הכא דהוה מלוה הכתובה בתורה, ופריך הש"ס מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, והקשה מניין יודע המקשן לדייק דחשיב כמלוה בשטר, דלמא לא הוה יותר ממלוה ע"פ רק כיון דכתובה בתורה הוה שעבר"א, יעוי"ש.
ג ונראה לבאר עפ"י מה שכתב הרשב"א בחידושיו דהקשה דמאי אמרינן דאפילו אם שעבודא לא הוה דאורייתא, נ"כ אם אמרינן דהוה ככתובה בשטר מאי מהני, כיון דבשטר גמור נ"כ אמרינן דמדאורייתא אין הנכסים משועבדים, ומתרץ דהיכא ששעבדו בפירוש לכו"ע אמדינן דשעבד"א, וע"כ הא דאמרינן מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, הכוונה בשטר כזה שהיה שעבוד מפורש, יעוי"ש. נמצא לפי"ז דהפירוש בגמ' ככתובה בשטר היינו דמלוה הכתובה בתורה הוה כמפורש שעבודו כמו ששעבדו להדיא, וזהו נ"כ סברת ד"ח בתוס' דמלוה הכתובה בתורה הוה שעבודא דאורייתא מטעם דהוה כשעבוד מפורש, וכן יש לדייק מלשון התוס' שם, נמצא דדוקא לאחר שאמרינן דמלוה הכתובה בתורה הוה ככתובה בשטר אז אמרינן דבזה הוה שעבודא דאורייתא מטעם דהוה שעבדו בפירוש, אבל הגמ' דרוצה לדייק דמלוה הכתובה בתורה הוה כשעבדו בפירוש, להכי קאמר "בכתובה בשטר", אמנם לפי"ז תקשה ג"כ דכיון דקיי"ל נ"כ דמלוה הכתובה בתורה לא הוה ככתובה בשטר כמבואר ביו"ד סי' ש"ה סעיף ט"ז, וא"כ אית לן לפסוק לפי שיטת ר"ח דשעבודא לאו דאורייתא.
כתב הרי"ף ב"ב שם לבאר דברי רב פפא דאמר שם דבשביל נעילת דלת גובה מן היורשין, טעמא הוא דיהיב למה העמידו חכמים דבריהם על ר"ת בלקוחות, דהיינו מדוע אין גובה מלקוחות וגובה מיורשים, ואמר דמשום נעילת דלת אוקמי' אדאורייתא יעוי"ש. והקשו עליו למה צריך לזה הטעם הא בלא"ה אתי שפיר דהרי כיון דעיקר התקנה היתה משום פסידא דלקוחות וביורשין דליתא פסידא ממילא ליתא לתקנת חכמים וגובה שפיר מן הדין, יעוי"ש. וע"כ צריך לומר דסברת הרי"ף הוה בזה דתיכף משעת הלואה הפקיעו חכמים להשעבוד לגמרי, והוה כליתא לשעבודא כלל, וממילא לאחר שלקח הלוקח הוה כאילו לקח נכסים בלעדי שום שעבוד, דאין לומר דבשעת הלואה היה שעבוד נכסים, א"כ היאך יופקע אח"כ השעבוד במה שמכר להלוקח, דאטו המכירה מפקיע מדי שעבוד נכסים, ולהכי סובר הרי"ף דתיכף משעת הלואה הפקיעו חכמים השעבוד, ולפי"ז הוקשה לו שפיר מדוע ביורשין גובה המלוה מהנכסים, כיון דנפקע שעבודו משעת הלואה, והוכרח לומר דמשום נעילת דלת תקנו חכמים שיהא גובה מהנכסים, אמנם הראשונים שהקשו עליו סברי דדוקא ע"י המכירה נתבטל השעבוד, דהיינו שתקנו חכמים דבשביל פסידא דלקוחות יתבטל השעבוד, א"כ במקום דליכא פסידא השעבוד כדקאי קאי, ולפי זה בנידון דידן אם מלוח ע"פ גובה מהקדש נ"כ תליא בפלוגתא זו דלפי סברת הרי"ף דעיקר הטעם דגובה מן היורשין הוה בשביל נעילת דלת, אבל השעבוד נכסים נתבטל תיכף משעת הלואה, וכיון דליכא שעבוד נכסים אינו יכול לגבות מהקדש, ונעילת דלת ג"כ לא שייך בזה דאיכא למימר דדוקא ביורשין שייך נעילת דלת בשביל חששא דמיתה, ואם יהיה הדין דאין מלוה ע"פ נגבית מיורשין יהיה נעילת דלת דהרי תמיד איכא למיחש למיתה, ויפלו נכסים לפני יורשין, אבל בהקדש ליכא חששא זו פן יחשוב המלוה דיקדיש הלוה נכסיו, דלא יעלה זה על דעתו בשום אופן, ולהכי לשיטת הרי"ף ודאי דאין מלוה ע"פ נגבית מהקדש, משא"כ לשיטת הראשונים דסברי דרק בשביל הרמים שנותן הלוקח הפקיעו בשביל זה השעבוד, אבל לא באופן אחד, להכי שפיר גובה מלוה את המלוה על פה שלו גם מהקדש.
ה וכמו כן יש להעמיס דזה תליא בהא דמבואר בחו"מ סי' דמ"ה דהרמ"א כתב שם דדוקא מלוה בשמר נגבית מן ההפקר, ולא מלוה ע"פ, ודעת הט"ז שם דה"ה גם מלוה ע"פ נגבית מן ההפקר, יעוי"ש. ויש להעיד מהא דכתבו התוס' במנחות נ"א ד"ה יש לו נכסים דכתבו דלהכי בגר שמת אין לו נסכים יען דנכסיו הפקד, עי' בספרנו נזדה"ק למנחות שם, הרי חזינן דאין מלוה ע"פ נגבית מהפקר, וכנראה דה"ה בהקדש, ופלוגתא דאחרונים תליא ג"כ בפלוגתא דהרי"ף והראשונים דלעיל, דלשיטת הרי"ף דהשעבוד נכסים נפקעים משעת הלואה, ודאי דאין מלוה ע"פ נגבית מהפקר, ושיטת הראשונים דרק בשביל דמים שנתן הלוקח אפקינהו חכמים להשעבוד, וא"כ בהפקר דלא שייך סברא זו ודאי דאין השעבוד נכסים נפקע וגובה גם מן ההפקר. ו עוד נראה כי גם מעצם הסוגיא שם ב"ב יש להוכיח דין זה דאמר שם רב הונא שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואח"כ אמר מנה לפלוני בידי נאמן הזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש, והקשו התוס' אמאי לא נאמן מכח מגו דבידו לחזור כדין שכ"מ, יעוי"ש. והראשונים הקשו אמאי אינו נאמן מכח מגו דבידו לישאל על ההקדש, ותמוה הרבה דלפי דבריהם מבואר דאם נאמן בדבריו שאמר מנה לפלוני ע"כ גובה מן ההקדש, היינו שאעפ"י שההקדש קיים, מ"מ שפיר גובה הפלוני, ולפי מה דס"ד שם מיירי במלוה ע"פ, וקשה היאך מלוה ע"פ נגבית מהקדש, ואין לומר דמיירי שאמר מנה פקדון, דבאמת מבואר בש"ד חו"מ סי' רנ"ה שכתב כן, יעוי"ש. אמנם ע"כ הראשונים והתוס' לא מפרשי בפקדון, דאל"כ אין מקום להא דהקשו דיהא נאמן במגו דהרי היה מגו במקום חזקה כמו"ש הש"ך, וכיון דחזינן דלא הוקשה להם קושיא זו, ע"כ מוכח דסברי דמלוה ע"פ נגבית מהקדש, וביותר מוכח מזה גם אם אמרינן שעבודא לאו דאוכיי' דהרי ר"ה תלמיד דרב הוה, וכיון דרב סובר שעבודא לאו דאורייתא מסתמא גם ד"ה סובר הכי.
ז ויש להעיד דלא דמי הא דר"ה למלע"פ דעלמא דהנה בעלמא שבא המלוה לגבות מהקדש בתורת גוביינא שפיר איכא למימר דאין המלוה גובה מטעם דדין של משובעדים איכא על הקדש, ובשעה שהקדיש שפיר אמרינן דנפקע השעבוד של החוב, משא"כ בהא דד"ה שהקדיש נכסיו והמקדיש בעצמו אמר שהוא מחויב מנה לפלוני וע"כ מבאר כוונתו שלא היה בדעתו להפקיע שעבודו של חבירו ולהפסידו, וא"כ הוה זה כשייר בהקדשו, ובאופן זה שפיר דמי דגם מלוה על פה נגבית, כיון דלא הוה זה בתורת גוביינא, ולהכי שפיר אמרינן שם אם רק נאמן בדבריו דאז גם מלוה ע"פ גובה המלוה. אמנם לפי"ז תמוה מדוע הצריך ר"ה לומד בזה דנאמן מטעם חזקה וכו', והא לפי דבריו שלא היה מנה זו בכלל ההקדש, א"כ מדוע לא יהיה נאמן כעד אחד דעלמא דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין, וגם בהקדש הדין כן כמבואר ביבמות פ"ח דמדייק שם דע"א נאמן, ואיתא שם האי הקדש ה"ד אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו, אי קדושה"ג אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עלה, אלא באחר ואמר ידענא ביה דאיתשל מרי' עלי' היא גופא מנלן, יעוי"ש. הרי עכ"פ מבואר דגם להפקיע מדי הקדש ע"א נאמן בזה, וע"כ דלא הוה דדרא דממון אלא דדרא דאיסור גרידא.
ח איברא דיש להקשות מהא דכתב הר"ן בשם הרמב"ן בפר' האומר בהא דאיתא בסנהדרין פר' ז"ב באמר אחר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות וכו' ושל מעשר הם דאינו נאמן, והקשה הרמב"ן מדוע לא אמרינן בזה ע"א נאמן באיסורין, ותירץ דממון הוא דאומר מעות מעשר המה, ובפרט אם אמדינן דמעשר ממון גבוה הוה, והוה כאומר המעות של פלוני המה, יעוי"ש. וזה תמוה מהא דיבמות שם, וכבר עמד בזה הש"ש בשמעתתא ו' פר"ד, ולדעתי נראה דשם ביבמות דמיירי בהקדש אשר ביד הבעלים להיות נשאל על ההקדש א"כ לא הוה עדיין ברשות ההקדש, ולא שייך בזה הפקעה מרשות, ולהכי לא נכנס זה תחת סוג ממון בעלים ולא הוה אלא דררא דאיסור נרידא, ונאמן ע"א, משא"כ בהא דסנהדרין שאמר מעות מעשר המה דבזה מפקיע ממון מיד בעלים, והיינו שאינו יכול לישאל על המעשר שהפריש אביו להכי אין להאמין ע"א, ולפי"ז בנ"ד שהבעלים יכולים לישאל על הקדשו, א"כ עומדים עדיין הנכסים ברשותו וליתא בזה תורת הפקעה דממון, א"כ צריך להיות נאמן ברביו, וע"כ צריך לומר דמיירי ד"ה שאמר השכ"מ אשר היתה בדעתו להקדיש נם את החוב לגמרי, והחוב היה בכלל ההקדש, ורק עכשיו בא המלוה לגבות בתורת גוביינא, וא"כ שפיר מוכח דמלוה על פה נגבית מהקדש.
ט והנה בעיקר הא רעד אחר נאמן בהקדש, לכאורה קשה מהא דאיתא לעיל המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח ר' אליעזר אומר כשיגרשה ידיד הנאה, ר' יהושע אומר אינו צריד, ומפרש בגמ' דפליגי אם אדם עושה קנוניא על הקדש דר"א סבר אדם עושה וכו' ור"י סבר אין אדם עושה וכו', ופריך מהא דאמר ר"ה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש לימא כתנאי אמרה וכו', יעוי"ש. וקשה מאי מקשה מהא דר"ה דאיזה דמיון הוא, דהנה בהא דר"ה דהוה קנוניא של איסור בודאי סבר ר"ה שפיר דאין אדם וכו', אבל בהא דפליגי ר"א ור"י דשפיר יכול להיות קנוניא דהיתרא, דהרי האשה תשקול הכתובה בדין כיון דבאמת נתגרשה, ויש לה כתובה, ואעפ"י שהיתה עצה של ערמה ביניהם, אבל עכ"פ בנטילת הממון ליכא שום איסור, וא"כ לא דמי להא דר"ה דחיישינן שמא לא מגיע להפלוני מאומה, וע"כ צריך לומר דזה היה פשוט להגמ' דהא דאמר ר"ה חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, היינו הא דבעי ר"ה חזקה דוקא, לא הוה בשביל האיסור הקדש, אלא בשביל הפקעה דהקדש דהיינו הפקעה של ממון, ובשביל זה בעי ר"ה חזקה דהוה כמו עדים דהיינו אנן סהדי שכן הוא הדבר, וכיון שבשביל הפקעה דממון הוא, שוב אין לחלק בין קנוניא דהיתרא לקנוניא דאיסורא כיון דבעינן ראיה ברורה להפקיע ממון, ור"א דסבר אדם עושה קנוניא על הקדש, וא"כ ליכא ראיה בדורה להוציא מיד הקדש, ושפיר הוה ר"ה כתנאי.
י אולם לפי המסקנא דאיתא לעיל דף כ"כ דהא דר"ה מיירי דוקא בדנקט שטרא, ואמירתו של השכ"מ לא מהני אלא על קיום השטר שיחיה כמקיים, וכיון שקיי"ל קיום שטרות דרבנן, ומדאורייתא לא בעי קיום ורק חכמים עשו בזה להצריך שבועה כל זמן שלא אמר השכמ"ד תנו, וכמבואר בתוס' שם ד"ה אלא יעוי"ש. שכתבו דהקנוניא לא הוה רק להנצל מהשבועה, נמצא דהוה ג"כ קנוניא דהיתרא, ולפי"ז אין סתירה להא שכתבתי לעיל דהקדש הוה דררא דאיסור גרידא ולא דררא דממון.
יא וכן יש לדייק גם מדברי התוס' ב"ק ק"ח שכתבו בהא דעשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה ממנו, רזה רוקא במכרו, אבל בנתנו במתנה הבע"ח גובה הימנו מטעם דליכא בזה פסידא דלקוחות, יעוי"ש. וכן כתבו התוס' בכתובות מ"ט, יעוי"ש. הרי חזינן דנחתו התוס' לחלק בין מקום פסידא לאין בו פסידא, וכן מדייק ג"כ הבי"מ באה"ע סי' ק"ג מדברי התוס' ערכין כ"ג ד"ה משום וכו' דבמקום דגובין מיורשין גובין נם מהקדש דמים, יעוי"ש. וע"כ דברי התוס' דכאן חולקים על התוס' דמנחות שכתבנו לעיל. וגם הרשב"א בחידושיו לב"ק מ"ט כתב דבע"ח גובה מהפקר כמו שגובה מהקדש דמים, יעוי"ש. וע"כ דעתו נם על מלוה ע"פ כמו שמדייק הקצה"ח בסי' קי"ז ובסי' רמ"ה, יעוי"ש. וכן הב"י ביו"ד סי' רנ"ט, הביא מה שכתב הרשב"א בתשובה סי' תרי"ח באחד שחיה חייב מנה והקדיש נכסיו, והשיב דגובה מההקדש דסתם הקדש לעניים, ואפילו בהקדש בדה"ב גובה כדאיתא בערכין כ"ג וכו' והא דאמרינן ב"ק י"א עשה שורו אפותיקי ומכרו שאין בע"ח גובה ממנו, דה"ה נתנו זהו במטלטלין דוקא, ולכן אם יש בהשטר חוב מטלטלין אגב מקרקעי גובה מהם, ואם לאו אין גובה מהם עכת"ד, יעוי"ש. ולפי"ז בנידון שאילתין ודאי דהבע"ח יכול לגבות מהנכסים, וביותר שהרבה פוסקים סוברים דהקדש דידן דין הדיוט יש לו, עי' בשו"ת הרא"ש כלל י"ג סימן ח' ובש"ך סימן רנ"ח, לכן יש להורות בזה כפסקו של הרשב"א דגובה נם המלוה על פה מנכסי דלא ניידי, כנלע"ד.