אור ברסלב
נזר הקודש - ערכין נזר הקודש - מסכת ערכין › פרק חמישי

נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין

נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק חמישי

פרק רביעי

דף יט, משנה, האומר משקלי עלי נותן משקלו, ויש לעיין אם שוקלין אותו כמה משקלו עתה בשעת הנדר, או שרואין משקלו בשעה שבא הגזבר לגבות הנדר של הדמים כמו בערכין שנותן בשעת נתינה, לעיל י"ח, וכמו שפירש"י שם, והכא לא ביארו כלל שעת משקלו אם כשעת הנדר, או כשעת נתינה, והנה יש להוכיח דרואין המשקל כשעת נתינה, והוא שמביא התנא העובדא באמה של ירמטיא שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלה, ונתנה משקלה זהב, מבואר דהנדר נדרה חוץ לירושלים ואח"כ בשעלתה לירושלים שקלה ונתנה משקלה, הרי מבואר דרואין המשקל כבשעת נתינה, ולכאורה יש להעיר לפי סברת רש"י לעיל דבשאמר דמי עלי כוונתו לשעת נתינה משום דלא אפשר לידע בשעת נתינה בכמה היה נישום בשעת הנדר, וע"כ דלשעת נתינה התכוון, אבל זה לא שייך הכא דהרי שפיר אפשר לידע כמה המשקל בשעת הנדר, וזה אתי שפיר ספי לשיטת התוס' שפירשו שהוא מטעם גזירה"כ, וה"נ כן הוא שדין זה דמשקל דומה לאומר דמי עלי שמשגיחין על שעת נתינה דוקא.

והנה השיט"מ מביא בשם הרא"ש וז"ל צריך לדקדק באיזה עת שקלו אותן כי הדבר ידוע שאדם כבד יותר בבוקר קודם אכילה מאחר אכילה, ומסתברא הכל כשעת הנדר, עכ"ל. והנה לפי מה שביארנו דהעיקר הנדר הוא בשעת נתינה א"כ אין נפק"מ לענין המשקל שבשעת הנדר, כיון דגזירה"כ הוא דהבל הוא כשעת הנתינה, וא"כ אין נפק"מ לענין כובד המשקל שבשעת הנדר כלל, ואפשר דסברת הרא"ש דאפילו אם רואין המשקל כבשעת נתינה, מ"מ בעינן שיהיה עומד בשעת זו כבשעת הנדר לענין זה דלא תהיה סיבה המגרעת, או עודפת על המשקל, אלא תהיה הבנתו למשקל כבשעת הנדר, וצ"ע.

גמ' מאי אם כסף כסף וכו' פשיטא הא קמ"ל טעמא דפירש הא לא פירש פטר נפשיה בכל דהו בדרחבה, דאמר רחבה באתרא דתקלי כופרא פטר נפשיה אפילו בכופרא פשיטא לא צריכה דאיכא דתקיל ואיכא דבייל וכו' קמ"ל, וקשה הא אפשר דמכוון לדבר יותר נכבד, וא"כ הוי סתם נדרים להחמיר, ומדוע פטרינן לי' בכופרא, ומצאתי שעמד בזה בלח"מ בפר"ב מערכין ה"ו ומביא מה שכתב הרמב"ם בפר"ט מהל' נדרים וז"ל היה מקצת המקום קורין לו כך ומקצתם אין קורין לו כך אין הולכין אחר הרוב והרי"ז ספק נדרים ובל ספק נדרים להחמיר, וכתב הלח"מ לפרש דמאי דקאמר הגמ' הוי דפירש בהדיא דלכופרא נתכוון, ובזה מצי למיפטר נפשי' בכופרא כלומר שהוא אומר כך, אבל אם הוא סתם ואינו אומר לכך נתכוונתי ודאי שאינו יכול לפטור עצמו בכך, יעוי"ש. אבל דבריו תמוהין דלפי"ז מאי קמ"ל רחבה, הרי מתניתין היא סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל, וע"כ דמיירי הכא שאינו אומר כלום, ומכל זה משמיע לנו רחבה דכיון דאמר סתם משקלי עלי יבול למיפטר נפשיה במשקל הפחות, וזה טעמא בעי, ועוד מ"ש מהא דתנן במנחות ק"ח ע"ב האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש דהגדול הקדיש, וה"נ כיון שיש לומר תקלא פחותה, ויש לומר תקלא יקירא אית לן לומר דתקלא יקירא אמר, ועוד דהלא באיש אמיד תלינן דשל זהב וכסף אמר א"כ נם באיש דלא אמיר היינו דלא הוי אמיד לגבי כסף וזהב, אבל ע"כ לענין תקלא פחותא מאד כמו כופרא הוי אמיד דנתכוון לפידות חשובות, ואמאי מצי פטר נפשי' בכופרא.

ונראה לפי"מ שמבואר לעיל ד' ע"ב האומר ערך סתם עלי נותן כפחות שבערכין, וכמה פחות שבערוכין שלשת שקלים, ופריך ואימא חמשים ומשני תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת, ופירש"י תפסת מועט תפסת, דאי מקשה לך תפס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט יעוי"ש נמצא דמדה בתורה דאית לן למיתפס שיעור הפחות, והנה הוקשה דמים לערוכין כמבואר, ולפי"ז ה"נ כיון שאמר סתם משקלי עלי, ואיכא למימר פחות, ואיכא למימר מרובה, אזלינן בתר הפחות דהיינו כופרא, וזהו סברת רחבה, ואין זה ענין לסתם נדרים להחמיר, דהתם אין זה שייכות להכוונה של רב או מעט, וגם אין זה ענין להקדש שור משוורי דאמרינן דהגדול הקדיש דשאני התם דכיון שיש לו שוורים ולא פירש איזהו אמרינן דלגדול התכוון, אבל הכא כאומר משקלי עלי אזלינן בתר הפחות מטעם תפסת מועט תפסת, והביאור שאנו תופסין הלשון הברור שהוא ודאי.

אמר רב פפא באתרא דשקלי שמכי פטר נפשי' אפילו בשמכי פשיטא לא צריכה דבתר דשקלי שדי תרי תלתא מה"ד בטל תורת משקל קמ"ל, והנה נראה דרב פפא פליג על דינא דרחבה בכופרא, וסבר דלא מצי למיפטר נפשי' בכופרא ביון דאיכא דלא תקלא, והיינו דרבותא דכופרא הוי דבותא טפי מדינא דרב פפא דכולהו מתקלי ורק לאחר כך מוסיפין ומטעם זה אפשר לומר דזהו סברת הרמב"ם דהשמיט לגמרי הא דכופרא,

אמנם גם בדינא דרב פפא לא הביא הרמב"ם הרבותא דלאחר דשקלי שדו תרי תלתא, שזהו עיקר חידוש דין דר"פ, ועמדו בזה הכס״מ והלח"מ, ונראה דמפרש הרמב"ם הרבותא דקאמר ר"פ היינו דבאמת מספקא לן הכוונה אם מכוון לשמכי מטעם שהוא פחות או מכוון למין אחר כיון דבשמכי מוסיפין תרי תלתא ומכוון למין אחר שהוא יותר ממין שמבי, והטעם דלא נחתינן לזה לחוש לספיקא הוא ג"כ מהטעם דקיי"ל תפסת מועט תפסת, ודין הוא בערכין ודמים, כאשר כתבנו לעיל, וממילא כיון שכבר כתב הרמב"ם בפר"א מערוכין ה"ב דאזלינן בתר פחות ממילא אנו יודעין גם בזה, וסמך על זה הרמב"ם.

אמר רב יהודה האומר קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף, מלא קומתי עלי נותן שרביט הנכפף, והנה שרביט נכפף הוא פחות משרביט שאינו נכפף, והיינו דשרביט הנכפף הוא דק, ומפני דקותו הוא נכפף, וקומה סתם משמעו שהוא עב, ומפני זה אינו נכפף, וזה מבואר מפירש"י, ולכאורה הלשון מלא קומתי משמע שהקומה במילואו, והוא יותר מסתם קומה, וא"כ היאך קאמר רב יהודה דזה משמעו פחות, והנה רש"י פירש דכיון דאמר מלא קומתי נתכוון שהגובה תהיה במילואו ולא על העובי, אבל תמוה דמדוע לא נפרש להיפך, דכיון דהוסיף לומר מלא כוונתו ליותר, והיינו שתהיה הכל במילואו היינו שתהיה מלא הקומה, והוא בין בגובה ובין בעובי, ואדרבה יותר נוח לפרש דסתם קומה כוונתו על הגובה, וכשאמר מלא קומתי כוונתו בין על הגובה ובין על העובי, ומצאתי ברגמ"ה שמביא גירסא איבא דאמרי שמפרשים כן דבאומר קומתו נותן שרביט הנכסף, וכשאמר מלא קומתו נותן שרביט שאינו נכפף דכל לשנאי יתירי לטפויי מלתא אתא, וזהו כמו שכתבנו. ולאיכא דאמרי מיושב היטב הא דהקשו התוס' ד"ה הוא דאמר כר"ע שהקשו תימא ברייתא מאן תניא לא ד"ע, ולא רבנן וכו', אבל הכא שהייתור אינו צריך לעולם מודו רבנן דמהני, וא"כ ברייתא כמאן ארמי', יעוי"ש. אבל האיכא דאמרי שפיר אתיא ברייתא זו כרבנן, והיינו דהייתור אינו צריך הכא דכיון דסבר האי תנא דאין הבדל בין אם אמר קומתו עלי, לבין אם אמר מלא קומתי עלי, דתמיד הוא נותן שרביט שאינו נכפף, וא"כ אין אנו צריכין להייתור לשון, ושפיר אתיא ברייתא זו כרבנן.

ב אבל ע"כ מהסוגיא מוכח בגירסא דידן, והוא מהא דמשני הש"ס דרב יהודה סבר בר"ע דלישנא יתירא לטפויי מילתא קאתי, והיינו דהמוכר שנחית לשיורא לעצמו כשאמר דברים שבלא"ה אינם בכלל המכירה, וכשנחית לשיורא מה שאינו צריך ע"כ שייר דרך, נמצא דהלישנא יתירא בא לשייר לעצמו, וה"נ בשאמר מלא קומתי כוונתו לשייר לעצמו, וזה מתאים לגירסא דידן, אבל לאיכא דאמרי דמפרש לישנא יתירא שמקדיש יותר, א"כ אין זה שייכות לדברי ר"ע שאמר שלעצמו משייר, וצריך לדחוק דכמו שסבר ר"ע לענין שיור לעצמו, דלישנא יתירא לטפויי אתי לענין שיור דלעצמו, הנה כמו כן כשאמר לישנא יתירא להקדיש ג"כ אמרינן דלישנא יתירא לטפויי אתא, ומקדיש יותר, אבל קשה היאך ללמוד זה מזה, הלא יש לחלק ביניהם, והוא דלענין שיור לעצמו מדייקינן מלישנא יתירא, אבל היאך ללמוד דבשביל לישנא יתירא מכוון להקדיש יותר מאילו אמר סתם קומתי עלי, וצ"ע.

נ כתב הרמב"ם בפר"ב מערכין ה"ו וז"ל האומר קומתי עלי כסף או זהב נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו ממין שפירש אמר מלא קומתי עלי נותן אפילו שרביט שנכפף ממין שפירש עכ"ל. והנה מבואר דבלשון קומתי עלי מחויב ליתן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו, והיינו דבלשון קומה הוא מלא קומתו, וכשאמר קומתי הכוונה מלא קומתו, ויש להבין דלפי"ז מדוע כשאמר בפירוש מלא קומתי הכוונה לשרביט הנכפף שהא פחות מזה, ואם בשביל לישנא יתירא כר"ע דלטפויי אתי וכמו"ש מרן בכס"מ, נ"כ תמוה דלישנא יתירא שייך כשאמר דבר שאינו צריך לומר כמו התם בבור ודות דלא צריך לומר חוץ מבור ודות דבלא"ה אינן מכורין, וממילא כשאמר חוץ מבור ודות ע"כ לטפויי אתי ושייר גם הדרך, משא"כ הכא כשאמר קומתי שע"כ הכוונה מלא קומה, שזהו הפירוש של קומה כמו"ש הרמב"ם, וא"כ מה שייך לומר לישנא יתירא באופן שמפרש דבריו יותר, והיינו דלישנא יתירא בא לטפויי מה שלא אמר, אבל היכן מצינו דלישנא יתירא בא לגרוע ממה שאמר מקודם, כמו הכא שאמרינן דלשון זה דמלא שזה עצמו הוא הלשון דקומה, לומר דבא לגרוע.

ד לכן נראה דלשון קומתו משמע, משמע שני דברים. א) על מדת הקומה שלו. ב) הוא לשון עמידה היינו שהוא יכול לעמוד בפני עצמו מפני כבדו, וזה לא יתבן רק אם הוא עב ג"כ, אבל לשון מלא קומתו הכוונה רק על מדת גבהו לחודיא, והיינו אפילו אם אינו יכול לעמוד בפני עצמו מפני דקותו נמצא דשתי לשונות הן בכוונת נפרדות הא דקומתי עלי, והא דמלא קומתי עלי והיינו דקומתי עלי יש בזה גם העובי, וזהו כמו שפירשנו משום דהכוונה על עמידה בפני עצמו, וזהו שכתב הרמב"ם שאנו מפרשים מלא קומתו, בין בגובה ובין בעובי, אמנם כשאמר הנודר מלא קומתי יש בזה רק המדת הגבהו, ותו לא, ובזה פריך הש"ס מהברייתא דקתני דגם בשאמר מלא קומתי עלי נותן שרביט שאינו נכפף, וע"כ דסבר התנא דלשון מלא קומתי גם משמעו שיהיה יכול לעמוד בפני עצמו, ואין בזה הבדל בין לשונות, ואתי שפיר לפי"ז מה שמשני הש"ס הוא דאמר כר"ע דדייק לישנא יתירא, ובזה שייך לישנא יתירא אם הלשון זה מורה ההיפוך, והיינו דכיון דקומתי עלי מורה על שני אופנים גבהו וכבדו, ומלא קומתי עלי משמעו גבהו לחודיא, ואם כוונתו לשתים היה לו לומר קומתי עלי, וכשאמר מלא קומתי דלגרוע אתי אמרינן דלשרביט הנכפף מכוון, ולא קשה עתה מה שהקשיתי לעיל מה שייך לומר לטפויי אתי ששייר לעצמו באופן שאמר לשון המורה יותר להקדש, דליתא יען דמלא קומתו יש בזה גריעותא להקדש, משום דלשון זה מורה רק על מדת גבהו ולא יותר.

ה והנה יש לדייק בלשון הרמב"ם שאמר האומר קומתי עלי כסף או זהב נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו ממין שפירש, וקשה כיון שמסיים דנותן ממין שפירש, א"כ למה כתב בתחילה כסף או זהב, ולשון זה ליתא בדברי רב יהודה, ודברי רב יהודה מתפרשין אפילו אם לא פירש כלל המין, ומסתמא הדין כמו במשקל דנותן ממין הפחות וכמו"ש הרמב"ם לקמן בהלכה ז', ואפשר דכוונת הרמב"ם להשמיענו דיש בלשון קומתי עלי לשון ברור דמשמעו בין על גבהו ובין על כבדו, דאפילו אם אמר כסף או זהב שהוא ממון דב בשרביט שאינו נכפף מ"מ לא אמרינן דלשרביט הנכפף מכוון, אלא אמרינן דנותן שרביט שאינו נכפף מטעם שזהו הלשון קומתו בודאי.

ו והנה בזה שהקשו התוס' דברייתא אמאן תרמיי', והיינו דע"כ גם רבנן סברי דבמקום שצריך מהני יותיר לשון, קשה דלפי"ז מדוע קאמר הש"ס הוא דאמר כר"ע, ולא משני דהכא הוי אליבא רכו"ע דדייקינן לישנא יתירא, ובדוחק אפשר לומר דכוונת הש"ס אליבא דר"ע לסימנא בעלמא, ועוד דהלא מצינו בנזיר ז' ע"ב אמר רב לא שנו אלא דאמר שלשים ואחד יום, אבל אמר שלשים יום ויום אחד נזיר שתים, רב סבר כר"ע דדריש לישנא יתירא, יעוי"ש. והנה התם ע"כ צריך ללישנא יתירא דבלא לישנא יתירא לא הוי נזיד שתים, ולשי' התוס' הכא בזה גם רבנן מודו, וא"כ היאך קאמר הש"ס דרב סבר כר"ע, והנה אפשר לומר דכוונת התוס' דסברי רבנן לישנא יתירא במקום שצריך, היינו אופן הצריך לשייר לעצמו, כמו הכא דאם אמר מלא קומתי לשייר בא לעצמו, וליתן להקדש פחות אבל לדייק לישנא יתירא באופן שבא להוסיף בזה לא סברי רבנן לישנא יתירא, ולהכי התם בנזיר דהלישנא יתירא לטפויי אתי לנזירות שתים בזה לא אמרינן לטפויי רק אליבא דר"ע, אבל זה טעמא בעי, דהלא אם באנו לחלק בזה דיש הבדל בין לשייר בין להוסיף, א"כ מנין לרב דר"ע סבר בזה לישנא יתירא דלמא ד"ע נ"כ לא אמר לדייק לישנא יתירא דק בשבא לשייר ולא בשבא להוסיף ע"י הלישנא יתירא.

ז איברא דרואים אנחנו דאליבא דרבנן לא אמרינן לישנא יתירא דכוונתו ליתן יותר ממה שהתנה מקודם ויותר ממה שכתב בשטר, והוא דהלא לרבנן אם כתב חוץ מבור ודות לא אמרינן דהוי ייתיר לשון לומד דמכר הבית גם הדרך להבור והדות, והיינו ע"כ דלא אמרינן לישנא יתירא רק בהשיור ולא בהנתינה, ובזה אתי שפיר בנזיד דלא מצי סבר רב כרבנן, אבל תמהני מנין לרב לומר דר"ע סבר בזה לישנא יתירא.

ח והנה סוגיא דנזיר מתאמת לשיטת האיכא דאמרי שהביא הרגמ"ה דמפרש דמלא קומתי הוי לכפויי שדביט שאינו נכפף, וזהו כר"ע דדייק לישנא יתירא ולהוסיף נתכוון, והוי רב יהודה דהכא לשיטת רב רבו בהא דנזיר שם, וע"כ דקים להו דר"ע נם בזה דריש לישנא יתירא, ואפשר דזה בזה תליא דכיון דר"ע סבר מוכר בעין יפה מוכר והוא הדין כל דבד כן הוא כשמקדיש או מקבל נזירות הכל עושה בעין יפה, ממילא כשיש מקום לדייק לישנא יתירא לטפויי לישנא למה שאמר דרשינן, ולהכי שם בנזיר אמר רב אליבא דר"ע דאם אמר ייתיר לשון כוונתו לנזירות שתים, וכן הכא אם אמר מלא קומתי דהוי ייתור לשון לטפויי להקדש בא לאיכא דאמרי אמרינן דכן היתה כוונתו, אבל לרבנן דסברי מוכר בעין רעה מוכר, א"כ הוא הדין בכל דבר אמרינן דבעינן רעה הוא אומר וכשקבל נזירות אמרינן ג"כ בעין רעה הוא נותן וכוונתו בצמצום, ממילא לא דרשינן לישנא יתירא לומר שכוונתו לנזירות שתים, אבל זה אתי שפיר לאיכא דאמרי דמפרשי דמלא קומתי לטפויי אתי, אמנם לפום נידסא דידן דהייתור לישנא לגרוע בא, וזהו אליבא דר"ע אין ראיה מזה דד"ע סבר ג"כ ייתור לישנא לטפויי בא להוסיף על הנתינה, אבל זה שמענו מרב דנזיר שם.

ט ונראה לומר דהשתי לשונות, היינו הגירסא דסוגיא דידן והגירסא דהאיכא דאמרי שהובא ברגמ"ה פליגי בזה אם דרשינן לישנא יתירא לטפויי על הנתינה, והיינו דהגירסא שלנו סוברת דרב יהודה סבר דר"ע לא אמר לטפויי אתא אלא אם בא לשייר ולא בשבא להוסיף, וממילא מפרשים דע"כ כיון דקאמר הש"ס וזה מוכרח דרב יהודה סבר כר"ע, ע"כ דמלא קומתי הכוונה דלגרוע הוא בא, אבל האיכא דאמרי סברי דר"ע סבר לדייק לישנא יתירא אף בשבא להוסיף על הנתינה וממילא מפרשי הא דקאמר הש"ס הוא דאמר כר"ע דלטפויי להקדש הוא בא, וזה אין פלא דפליגי בלשון מלא קומתי אם הוא להוסיף או לגרוע, משום דיש לפרש דלשון זה דמלא קומתי הוא לשון ממוצע, וסובל שני הפירושים, וממילא זה בזה תליא, דאם אמרינן גם בזה עין יפה היינו שגם דרשינן הייתור לישנא לעין יפה מתכוון, ע"כ כוונתו להוסיף, ואם לא דרשינן הייתור לשון לעין יפה ממילא אמרינן דלגרוע מתכוון, נמצא לפי"ז דלפום גירסא דידן ע"כ סוברת הסוגיא דר"ע לא מדייק לישנא יתירא רק בשביל לשייר לעצמו, וזהו דלא כרב דנזיר שם.

י ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בנזיר פר"ג ה"ח דכתב הריני נזיד שלשים יום ויום אחד הרי"ז נזיר נזירות אחת של שלשים יום ואחד יום, וכתב הרדב"ז שם דלא קיי"ל כרב שאמר אלבא דר"ע, יעוי"ש. ותמוה דהלא הרמב"ם פוסק כד"ע בפרכ"ה מהל' מכירה, ועי' בלח"מ שכתב שט"ם ברמב"ם, אבל לפי מה שפירשנו אפשר ליישב הגירסא ברמב"ם, והיינו דכיון דהרמב"ם פוסק הכא בערכין כגירסא דש"ס הכא דר"ע לא דריש לישנא יתירא רק אם בא לשייר, ולא בשבא להוסיף, וזהו דלא כרב דנזיר שם, נמצא אעפ"י שפוסק בפרכ"ה מחל' מכבידה כר"ע בענין שיור שבא מלישנא יתירא זהו רק בשבא לשייר, ולא בשבא להוסיף, וכמוש"נ.

יא גמ', ע"ב, תיקו, וכתב הרמב"ם בפ"ב מערכין ה"ח בבעי' זו כל אלו ספק ומביא לפי ממונו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, ואם מת יתנו היורשים פחות שבלשונות, והנה מרן כ' דההבדל בין דידי' להיורשים משום דבדידי' אפשר לברר כוונתו, אבל לגבי יורשים הוי ספיקא דממונא, יעוי"ש. ויש לעיין אם אפשר לברר כוונתו, א"כ מדוע עלתה הבעי' בתיקו, ולא אמרינן דיברר, וע"כ דמיירי שהוא עצמו אינו יודע כוונתו, או שהי' מכוון שיתן כמו שיפרשו חכמים וכיון דהוי ספיקא דדינא, וא"כ מה שייך לומר אפשר לברר דבריו, והנה הלח"מ כתב דטעמו של הרמב"ם דלגבי דידי' הוי סתם נדרים להחמיר, משום דאיכא לגבי' דידי' איסורא דבל יחל, ולגבי יורשים דלא הוי איסורא, הוי ספק ממונא, עכת"ד, אבל יש לעיין אם שייך בזה לומר הדין דסתם נדרים להחמיר, א"כ מדוע לא פשיט הש"ס להני בעי' מהא דתנן סתם נדרים להחמיר, ועוד דע"כ דהא דסתם נדרים להחמיר לא הוי זה בתורת ספיקא אלא בתורת ודאי, וכמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למנחות ס"ג, וא"כ אם אמרינן דלגבי דידי' הוי הדין בזה מתורת סתם נדרים להחמיר, א"כ נעשה נזיר ודאי, וממילא נם היורשים מחויבים. יב ובעיקר הדבר הא דלא אמירנן הכא סתם נדרים להחמיר, הענין בזה דדוקא בנדר כזה שיש להסתפק אם הוא לשון נדר, או לשון אחר שאינו נדר כמו התם בנדר בחרם ריש לפרש חרמו של ים רלא נכנס כלל בסוג נדר, בזה הדין דסתם נדרים להחמיר, וכמו שביאר הרא"ש כן בנדרים דאל"כ למה אמר אבל הכא שע"כ על כל אופן הוי נדר, רק אנו מסופקים בשיעור הדמים בזה לא שייך סתם נדרים להחמיר, כיון דבין כך ובין כך הוו נדר, וממילא הוי ספק ככל ספיקי דעלמא, אבל לא שייך בזה הא דסתם נדרים להחמיר, וע"כ סברת הרמב"ם לחומרא ככל איסור דספיקא לחומרא, אבל לפי"ז טעמא בעי בהא דכתב דהיורשין פטורין, וע"כ הכוונה דאין על היורשין שום חיוב כלל, והיינו דאין על היורשין אפלו ספק חיוב, ותמוה מדוע אין עליהם ספק, ומ"ש יורשין מהנודר עצמו, ואם בשביל איסור בל יחל דדוקא הנודר הוא בבל יחל, ולא היורשין, וכמו"ש הלח"מ, דלפי"ז מדוע יתחייבו היורשין בגדר ודאי של המוריש הנודר, וע"כ משום דחל שעבור אנכסים, וקשה דלפי"ז מדוע לא נימא דהנכסים נתחייבו גם מטעם ספק, והוא מטעם דכיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכמו שאמרינן בודאי כן אית לן לומר בספק דהוי ספק מסירה, וא"כ ספק הוי אם היורשין מוחזקין או שהקדש הוא מוחזק, וא"כ אם תפס הגיזבר אין מוציאין מידו להרבה שיטות הראשונים, ה"ה הרא"ש בפר"ב דב"ק שסובר בדעת הרי"ף דמהני תפיסה בתיקו, וביותר לדעת הרמב"ם שסובר תקפו כהן אין מוציאין מידו, וא"כ היה להרמב"ם לכתוב דגם גבי יורשין ספק הוי, ונפק"מ דאם תפס הגיזבר אין מוציאין מידו.

יג ונראה דסבר הרמב"ם דבספק נדר או ספק הקדש ליתא כלל להא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, והיינו שלא נכנס גם בתור ספק, וזהו משום דבכל ספק ליכא שעבוד נכסים מטעם דבכל ספק מוקמינן נכסים אחזקתייהו אפילו בהקדש וכמו"ש הרשב"א בתשובה סי' תקס"ג, ולפי"ז גם בנודר עצמו בספיקא לא הוי שעבוד נכסים, וממילא לא הוי אלא ספק איסורא לחודיא, והרי"ז בדמיון להא דפליגי הרשב"א והר"ן בספק ממון עניים אם אזלינן לחומרא, דדעת הרשב"א בגדרים ז' דאזלינן לחומרא והר"ן כתב דהוי ספק ממונא לקולא, וביאר המחנא"פ בה' צדקה סי' ב' וז"ל ונר' לע"ד דהרשב"א והר"ן בהא פליגי דהרשב"א סובר שאין עניים קונים באמירה בלחודא אלא דמספקא לן אי חל עליו גררא או לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא, אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה בלחוד זכו בו עניים וכי מספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן יעוי"ש. ביאור דבריו דאם אמרינן אמירה לצדקה נחשב כמסירה שהוא בגדר קנין, ממילא בספק אמירה לצדקה הוי הספק אם יש כאן קנין, וממילא הוי ספק קנין, ובשאלה של ספק קנין דהוי ספק ממונא מוקמינן ממונא אחזקתי', אבל אם אמרינן דאמירה לצדקה לא הוי כמסירה נמצא דבספק לא הוי זה שאלה בספק קנין, אלא ספק איסור לחודיא, זהו סברת הפלוגתא ביניהם, והנה בהקדש בדה"ב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט לכו"ע, נמצא דהאמירה הוי בגדר קנין וממילא בספק אמירה הוי ספק קנין, ומוקמינן הנכסים בחזקתן, ואין בזה שעבוד נכסים כלל, וממילא אין בזה אלא איסורא גרידא, וזה שייך רק לגבי דידי', אבל לא לגבי יורשין, וזהו סברת הרמב"ם הכא שכתב דאיהו הנודר מחויב לצאת מספיקא, אבל היורשין אינן מחויבין רק מה שהוא ודאי דהיינו הפחות.

יד והנה יוצא מדברי הרמב"ם דאעפ"י דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אבל זהו רק בודאי אמירה, אבל בספק לא הוי גם ספק מצד הקנין, ולא הוי אלא אמירה כזו שאין בה ספק שעבוד נכסים, וזהו דלא כהמחנא"פ שכתב בדעת הרשב"א שמוכיח דע"כ סבר הרשב"א רלא אמרינן בצדקה לעולם אמירה כמסירה, והיינו מדכתב דהוי ספק איסורא, דליתא דהרי שפיר אפשר לומר דבאמירה בוראי שפיר סבר הרשב"א דאמירה לצדקה כמסירה דמיא, אבל זהו בודאי אמירה, אבל לא בספק, וכמו שאנו רואים הכא בדברי הרמב"ם בהקדש דע"כ לכו"ע אמירה לגבוה כמסירה דמיא, ומכל זה בספק לא אמרינן דהוי אמירה דספק בגדר ספק מסירה, אלא סבר רלא נכנס כלל לגדר מסירה, הנה כן אפשר לומר לדעת הרשב"א לענין צדקה לעניים דאעפ"י שאמירה ודאית הוי כמסירה, מ"מ בספק אמירה לא הוי כספק מסירה, וממילא אין בזה ספק קנין שהוא גדר ממונא אלא נדר איסור, וספק איסורא לחומרא, וכשיטת הרמב"ם הכא, וכמוש"נ.

מו ובעיקר הדבר יש לעיין מדוע לא אמרינן בזה תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת כדאמרינן לעיל ר' ע"ב לענין סתם ערך דמספקינן אם ערך הפחות שהוא שלש או הגדול שהוא חמשים, וקאמר הש"ס דיש לנו לתפוס הפחות, ובזה יצא מספיקא, וא"כ ה"נ כיון שיש להסתפק אם התכוון לפחות, או לגדול, יש לנו לתפוס את הפחות, ולא שישלם יותר, וא"כ קשה על הרמב"ם מדוע קאמר שמשלם כל כך עד שיבוא לידי כך שלא התכוון לזה בודאי, בשלמא על הסוגיא לא קשה משום דהספק דלמא יש בלשון זה שמורה על שיעור יותר גדול בודאי, אבל כיון שלא איפשטא הבעי', ונשאר בספיקא, יש לנו לדון כמו הא דסתם ערך דלעיל.

מז ונראה דהתם בערך סתם פירש"י דלהכי תופסין הפחות משום דגם בהמרובה יש הפחות, ביאור הדברים דכיון דקאמר ערך סתם, ולא הוי ערך סתם רק באופן זה שישנו תמיד אשר בכל אופן התשלומין איתנהו, וזהו ערך, אבל אם ישלם יותר אין זה ערך סתם, משא"כ הכא גם אם משלם קומה של והכי הלא חסר בזה קומה של עץ, ואנן מספקינן דלמא לשל עץ התכוון, ואין זה דמיון לערך סתם, וכמו שכתבנו. ובזה מיושב נ"כ הא דנתקשיתי מכבר לשיטת התוס' יומא ע"ב דאם יש קצבה למעלה לא אמרינן תפסת מועט, והכא בערך סתם הלא יש קצבה למעלה דהרי אין ערך ליותר מחמשים, אבל לפי מה שפירש"י אתי שפיר דהלא אף שיש קצבה למעלה, אבל עדיין מדי ספיקא לא נפיק כיון דעב"פ אין זה ערך סתם, מטעם דסתם לא נקרא רק הבא תמיד בתשלומין, וזהו תפסת מועט תפסת, וכמוש"נ.

ת"ר משקל ידי ומשקל רגלי עלי רבי יהודה אומר מביא חבית וממלא מים וכו' ושוקל בשר חמור גידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא, ביאור הדברים דבתחילה יש לידע הכמות של היד או הרגל, וזה אנו יודעים מהמים היוצאין כשמכניס ידו או רגלו לתוכו ודוחקין המים לצאת חוצה, וכשממלאים החבית עם בשר גידים ועצמות, בזה אנו יודעין חכמות של האבר, ואח"כ שוקלין הבשר והגידים והעצמות, והא דלוקחין בשר של חמור מפני ששוה משקלו למשקל בשר אדם, אבל יש לעיין למה שוקלין בשר גידים ועצמות בתחילה קודם נתינה אל החבית, דהרי המשקל הראשון טרם נתברר הכמות של האבר, הוא ללא הועיל, דהרי ע"כ נחוץ לשקול אח"כ כשמושיטין הבשר והגידים והעצמות מן החבית, וזהו לאחר שידענו הכמות וא"כ הא דנקט התנא שוקל בראשונה קודם הנתינה להחבית הוא ללא הועיל, והנה התוס' כתבו תימא לר' אלחנן כיון דשקל כבר בשר חמור כנגד משקל ידו אמאי נותן עוד בשר חמור בחבית יעוי"ש. ותמהני דמאי קושיא היא זו דהלא בודאי דבעינן לתתן בחבית בכדי שנדע הכמות, ועדיפא היה להתוס' להקשות למה בעינן המשקל בתחילה, כיון דע"כ צריך לשוקלן לבסוף לאחר שנדע הכמות.

אבל נראה דכוונת התוס' להקשות מכח ממנפ"ש, והיינו דכיון דשקלו מקודם שנתנו בחבית, ע"כ דהיו מכוונים החכמות ע"י האומדנא, דאל"כ מה מהני המשקל, וכיון שכן למה היו נותנין אח"כ בהחבית, ואם לא היו מכוונים הכמות מקודם א"כ למה היו שוקלין, ועל זה תירצו דה"פ דשוקל בשר בשנתן לתוך המים, ביאור דבריהם דבאמת היו שוקלין אח"כ כשמוציאין מן החבית, וכוונת התנא דנקט ושוקל היינו אח"כ לאחר הנתינה להחבית והרי"ז כאילו אמר התנא ושוקל כשנותן. והיינו דנקט המעשה שבא באחרונה מקודם מפני שזהו התכלית לידע המשקל.

גמ' ושוקל בשר חמור ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא, הנה שוקלין בשר חמור מפני שדומה לבשר אדם, אבל גידין ועצמות שפיר דמי אף משאר בע"ח, ובזה מדויק דנקט התנא בשר חמור גידים ועצמות ולא נקט בשר גידים ועצמות מחמור, מזה משמע דדוקא על בשר קפדינן שיהיה מחמור אבל גידין ועצמות שפיר דמי אף משאר בע"ח, ובזה מיושב הא דנקט התנא זכר לדבר שנאמר אשר בשר חמורים בשרם, והיינו דכתיב בקרא בשר חמורים ולא גידים ועצמות, ועי' בהגהות יעב"ץ שהעיר בזה, יעוי"ש. ולפי דברינו אתי שפיר דהתנא רק לבשר מכוון שיהיה משל חמור, אבל גידים ועצמות שפיר דמי גם משאר בע"ח, ואתי שפיר הזכר לדבר, ואפשר שלכוונה זו מוחק השיט"מ תיבת חמור בתוס' ד"ה ושוקל כמבואר באות י"ד, והיינו דלגבי גידין לאו דוקא חמור, והרמב"ם בפיה"מ כתב שיהיה הבשר דומה במין ובשיעור, וכן העצמות, ומשמע שהעצמות בעינן ג"כ שיהיה דומה במין ובשיעור, והאי במין היינו חמור מפני שהוא דומה לבשר אדם. אבל יש לפרש דהא דכתב וכן בעצמות כוונתו רק להשיעור, והיינו מדלא כללינהו לבשר ועצמות ביחד.

קידוש ידים ורגלים, במקדש עד הפרק דאורייתא עד הפרק, והיא תוספתא דידים פר"ב, ותמהני על הרמב"ם שלא הביא זה בביאת מקדש בדין קידוש ידים ורגלים במקדש, רק בה' ברכות פר"ו, ותמוה דלענין נטילה דרבנן הביא, לענין קידוש שהוא דאורייתא לא הביא, וצ"ע.

דף כ, מי איכא גברא דלא שוי ארבעה זוזי, ויש לעיין הא אמרינן לעיל דנישום בשעת נתינה, והכא כיון דבשעת נתינה מת, וא"כ ליכא אומר השתא מטעם דאסור בהנאת, והנה לפירש"י דפירש לעיל דמצד הסברא אזלינן בתר שעת נתינה, והוא מטעם דאין לברר השיווי דשעת הנדר, ולהכי אזלינן בתר שעת הנתינה, הכא אתי שפיר דע"כ נחית להשיווי דארבעה זוזי, דזהו דבר הקצוב דע"כ כל אדם יש לו שיווי ארבעה זוזי, וזהו מקח הידוע והקצוב ולהכי כשמת תופסין הדמים הקצובין, אבל לשיטת התוס' לעיל שהוא מצד גזירה"כ ליזל בתר שעת הנתינה, א"כ הכא לא שווי מאומה, וליכא עתה אומד כלל, ועוד דהתוס' כ' לעיל להקשות לרש"י מדוע תנן דבמת הנודר לא יתנו היורשין כלל לפי שאין דמים למתים, ולשיטת רש"י דלא אזלינן בתר שעת הנודר לפי שאין דמיו ידועים, והא הכא דמיו ידועים ארבעה זוזי, ומכח קושיא זו פירשו שהוא מטעם נזירה"כ, אבל לפי"ז קשה טובא מאי מייתי הש"ס ראיה דאומד דממילא לאו כלום הוא, מהא דפטורים היורשים לשלם הארבעה זוזי, הא איכא למימר שהוא מטעם גזירה"כ דמשגיחין על שעת נתינה, דליתא באומד אבל אומד מאיליו הוי אומד מעליא, ועל דבר הקושיא לרש"י מדוע אין משלמין היורשין ארבעה זוזי, לפי המסקנא שמשני הש"ס לחלק בין אומד דמאליו ללא אומד כלל, אתי שפיר, והיינו דסבר הש"ס דבעינן אומד מצד הדין, והא דאין אדם שלא שוי ארבעה זוזי לא נכנס כלל לאומד, והיינו שזה הוי רק בתור ידיעה בלא אומד, ואנן בעינן ידיעה עפ"י אומד, ולהכי כשמת היורשין פטורין לגמרי מטעם זה דחסר אומד, אבל להתוס' קשה מסוגיא זו כדלעיל, וצ"ע.

והנה לשיטת התוס' ב"ק י' דסברי דעבד מת מותר בהנאה, ולפי"ז הכא דנישום כעבד, וכיון שיש דמים לעבד מת א"כ יהיה נישום האי גברא לפי הדמים של העבד, ואין לומר דבעינן ג"כ שיהיה הוא עצמו בר דמים, ואם הוא לא שוה מאומה לא מהני הא דנישום כעבד, דזה ליכא למימר דהרי מה נאמר לשיטת הפוסקים דאין דמים לבן חורין, עי' רמב"ם והראב"ד בפר"י מנזקי ממון, וא"כ ע"כ אעפ"י שאין לו דמים מ"מ נישום כעבד, ושיווי העבד נותן הבן חורין, וה"נ אעפ"י שאין דמים למתים, עכ"פ יתן הדמים של העבד, וע"כ מוכח מזה דעבד מת ג"ב אסור בהנאה, וכמו שכתב הראב"ד בפר"ח מערובין, וכתב הכס"מ שם דהרמב"ם מיירי בעבד שלא קבל עליו מצות דאינו אסור בהנאה, יעוי"ש. ואפשר לפרש כוונת התוס' ב"ק שם הא דעבד שמיירי גם באופן זה, עי' בקצה"ח סי' ת"י דמפרש דברי התוס' דב"ק כן, ומסוגיא זו דאיה מוכרחת לזה.

והנה לפלא על הרמב"ם שלא הביא כלל להני בעי' דבעי הש"ס בהא דאומד, ותמה בזה הלח"מ בפר"ב מערכין, ובאמת התמיה דכתא, והנה נראה לומר דבעי' דש"ס הכא לענין עבד לפי המבואר בירושלמי פר"ק דסנהדרין ה"ב דמבואר דבעבדים עושין השומא בשלשה דאיתא שם אמר לי' אכין אדם דכא בן חורין הוא, ומבואר דעבד נפדה בשלשה, וזהו נם שיטת התוס' במגילה כ"ג ע"ב ד"ה ואדם מי קדיש שכתבו דבדינא דרבנן לא בעינן עשרה, אלא סגי בשלשה, ובזה מיירי הסוגיא הכא, ואעפ"י שקאמרה הכא הסוגיא לענין דבעי במי שאמדוהו אומד של נזקין, ואמר דמי עלי מי אמדינן דסגי בהאומד של נזקין, או"ד שאני אומדנא דבי עשרה מאומדנא דבי תלתא, הרי מבואר דמיירי בבן חורין דבעי עשרה, אבל תמוה דהיאך ס"ד לומד דסגי באומדנא דתלתא במקום דבעינן אומדנא דבי עשרה, לכן נראה לפרש דבאמת מיירי בעבד דסגי מתקנת חכמים באומדנא דבי תלתא, ודומה לאומדנא של נזקין, ועל זה בעי רבא מי אמרינן דסגי באומד של נזיקין, או"ד כיון דמעיקר הדין מדאורייתא בעינן עשרה, ורק מתקנתא דרבנן סגי בתלתא, לכן בעינן עכ"פ בכוונה לאומר של הקדש.

והנה הבדל גדול יש בין האומדנא של עשרה לאומדנא דתלתא גם בעצם האומדנא, מלבד ההבדל של המספר, והוא דאם בעינן עשרה מצד גזירה"כ, וע"כ בעינן שכולם יסכימו לשומא זו, ולא יספיק ההסכם דרובא, עי' כטו"א למגילה שם, אלא בעינן שכולם יסכימו לדעה אחת, ומטעם זה לא חיישינן לבי"ד שקול וכמו שהקשו התוס' הכא ובעו"מ אמאי לא חיישינן לבי"ד שקול, אבל הביאור בזה שבאה הקבלה בזה דבעינן הסכם דכל העשרה שיבואו לדעה אחת, וכיון שכן לא חיישינן לבי"ד שקול, והביאור בזה דבעינן השומא שתהיה שומא ודאית לא באופן שיש חילוקי דעת, וגם לא כאופן דאיכא איזה ספק בהאומדנא, אמנם בעבדים לאחר שתקנו חכמים שיספיק האומדנא דתלתא. ע"כ סני גם אם השנים יסכימו, והאחד אינו בהסכם עמהם נ"כ שפיר דמי כהדין בכל מקום דהכרעה עפ"י רובא.

לכן נראה דהרמב"ם מפרש כל הני בעי' דהכא דמיירי בעבד שדינו בשלשה, דבזה איכא לספוקי כל הני בעי' דבעי הש"ס דאפשר דסגי גם באומד של נזקין או באומדנא דמעיקרא שהיתה להקדש, או האומד דמאיליו, כיון דעכ"פ אין כאן עשרה, דכיון דרובא לא מחני, וא"כ היאך תועיל הכרעה שמקודם או כדומה לזה, אבל במקום דבעינן עשרה למישיימי' פשיטא שבעינן אומד מיוחד לזה. דאל"כ אלא סמכינן על השערה דאומדנא דמקודם, הנה השערה זו ע"כ לא עדיף מרובא של עשרה, וכיון שבעינן עשרה בייחוד פשיטא דאין לסמוך על האומדנא בזו שאינה אלא בתורת חזקה או רובא, ובבל הני הבעי' דבעי הש"ס הלא אין כאן אומד של עשרה, וכיון שהרמב"ם לא סבר הא דהירושלמי לחלק בין עבד לבן חורין, ובכולהו בעינן עשרה למישיימי', לכן מפרש הבעי' דש"ס דמיירי בעבד לשיטת הירושלמי, והרמב"ם לא סבר לה, כמוש"נ.

משנה, האומר ערכי עלי ומת יתנו היורשים, והנה אינו מבואר אם מת קודם הערכתו של הכהן או אח"כ, אבל בפיה"מ מבואר דדוקא לאחד הערכה של הכהן מיירי, כמו שאמר רחמנא, והעמידו לפני הכהן. וזה מתאים לזה שכתבו התוס' לעיל ז' ע"ב לענין השג יד, דתליא גם כן בהערכתו של הכהן, וכתבנו לעיל מזה דף י"ז, וה"נ מיירי שמת אחרי שעמד לפני הכהן והעריכו, וע"כ דין הוא דכל זמן שלא העריכו הכהן אין כאן חיוב כלל, ואם מת קודם לזה פטורים היורשים מטעם שלא נתחייב עדיין, והסברא מחייבת לזה, דאם לא הוערך בחייו, לא שייך לאחר מיתה להעריכו לפי שניו שאינו עתה בשנים, ועכשיו אין ידו משגת מאומה, ובאופן זה לא שייך הערכה, איברא דהלח"מ בפד"א מערכין כתב בדעת הרמב"ם דאזלינן לענין השג יד בתר שעת הנדר, אבל ביארנו לעיל י"ז דמוכח דדעת הרמב"ם כשיטת התוס' דלעיל ז', וא"כ מבואר לפי"ז דהא דתנן בערכי עלי ומת דיתנו היורשין מיידי לאחר שהוערך לפני הכהן שאז נתחייב בערכין.

גמ', אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין וכו', הב"ע כשעמד בדין וכו', והנה לפי"ז לדידן דקיי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשין לא צריכין לאוקמי' כשעמד בדין, ומזה יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפר"א מערכין הכ"א האומר ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשין חייבין לתן שנאמר והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן, וזה תמוה דהלא אנן קיי"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשין, וזהו מה שמשיג הראב"ד בהשגה, וכתב והשתא דקיי"ל שעבודא דאורייתא לא איצטריכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך, ומסיים מי חכם ויבין אלה, יעוי"ש. והנה לפי מה שביארנו לעיל דחיוב ערכין דוקא לאחרי הערכה, א"כ אפשר לפרש כוונת הרמב"ם הא דכתב עד שיעמוד בדין הכוונה שיעמוד בדין לפני הכהן, וא"כ אין זה ענין להא דעמד בדין שבש"ס, והיינו דהכוונה בש"ס הא דעמד בדין היינו שהתחייב בבי"ד לשלם אחרי התביעה מצד ההקדש, ובי"ד חייבוהו לשלם, שזה נעשה כמו מלוה בשטר, וזה דוקא למאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא, ומלוה ע"פ אינה נגבית מן היורשין, אבל הרמב"ם כוונתו שעמד בדין להיות נתחייב בערכו, היינו שנכנס לערך אבל לא מיירי הרמב"ם שעמד בבי"ד ובי"ד חייבוהו לשלם כדי שתהיה נעשית מלוה בשטר. אבל דוחק להעמיס זה בדברי הרמב"ם שכתב עמד בדין דמשמעו בבי"ד, וזהו גם אחרי הערכה של הכהן וגם אחרי העמדה בבי"ד, ובי"ד חייבוהו לשלם, וא"כ שפיר הקשה הראב"ד על הרמב"ם בזה, והכס"מ רוצה להציל את הרמב"ם אבל כבר השיג עליו בתוסיו"ט.

והנה הרדב"ז שעל הרמב"ם נחית לפרש דכוונת הרמב"ם העמדה בדין היינו העמדת כהן, יעוי"ש. אבל דוחק לפרש כן, דהרי מדייק הרמב"ם העמדה בדין, וכן כתב לקמן בהכ"ג וז"ל, שאין ערד למת, והנערך צריך עמידה בדין ולא כתב שם שצריך בהן להעריכו, משמע דבעי העמדה בדין דוקא, וזה מטמא בעי.

ולולא דמסתפינא אמינא בסברת הרמב"ם דבעינן העמדה בדין לערוכין, והיינו דאעפ"י שקיי"ל דגם מלוה ע"פ נגבית מן היורשין, מטעם שעבודא דאורייתא. אמנם כל זה בחיוב ברור, אבל בנדרים דערוכין שאין החיוב ברור דהרי אפשר בשאלה, דהרי נשאלין גם על ערוכין, וכמו"ש הרמב"ם בפר"א מערוכין, הי"ז שנשאלין על הערוכין ועל הדמים כדרך שנשאלין על שאר נדרים והקדשות, ומרן לא ציין מקור לזה, אבל מבואר בחגיגה י', דיש שאלה לערוכין, וא"כ היאך אפשר לומר דנשתעבדו הנכסים במי שנדר לערובין ולדמים, דהרי אין החיוב ברור, וממילא כשמת יש לטעון ליתומים דכבר נשאל על הנדר, ואפילו אם אמרינן דמעמידין אותו על חזקתו שלא נשאל על נדרו, וכמו"ש התוס' בגיטין ל"ג, ובמכות ט"ז, אבל לגבי יורשין אין להוציא מחזקתן מטעם חזקה זו, אבל בשעמד בדין ונתחייב שוב לא מהני שאלה, דהרי זה כמו שכתוב בשטר, והדי"ז כמו שנמסר כבר להקדש ליד נזכר דמיא, ובזה נפרעין שפיר מן היורשין. וזהו סברת הש"ס דפריך ש"מ מלוה ע"פ גובה מן היורשין, היינו אפילו אם אמרינן שעבודא דאורייתא בכל מקום אבל זה דוקא במקום שהחיוב הוא ברור, אבל הכא יש לחוש שמא לא נתחייב מטעם דנשאל על הקדשו, ועל זה משני כשעמד בדין, והא דלא משני דמיירי שאמר קודם מותו שלא נשאל על ערכו, והרי"ז כהא דחייב מודה דלקמן כ"ב, שאני התם דהחיוב היה מקודם בדור להכי מהימנינן לי' בזה שאמר שלא פרע, אבל הכא כיון שלא היה חיובו ברור בשעת נדרו, ולא נשתעבדו הנכסים אז, להכי לא מהני אמירתו דהשתא לחייב היורשין ולהכי מוקים הש"ס בשעמד בדין דאז נעשה חיובו ברור כשעבוד נכסים.

עוד יש לומר דהסוגיא אזלא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, מטעם דסבר הש"ס דהוי חיוב בדור אעפ"י שבידו להיות נשאל על הערך, והוא מטעם דסבר הש"ס דאין מתירין הנדר רק ע"י פתח, כמו שסבר דב אסי בנדרים כ"א ע"ב, וזה לא שכיח שימצא פתח ולהכי הוי חיובו ברור, ופריך דק למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, אבל הרמב"ם דסבר פותחין בחרטה, וא"כ בידו למתשל תמיד, והוי אין חיובו ברור, ולהכי הרמב"ם לשיטתו מוכרח ג"כ לאוקמי' דמיירי לאחר שעמד בדין, והנה תצא מזה דלאחר שעמד בדין לא מהני שאלה, וזה לא מצאתי, וצ"ע לדינא.

והנה בזה שכתבתי דהרמב"ם סבר דמהני שאלה גם ע"י חרמה יש להעיד לפי מה שביארנו בספרנו נזר הקודש למנחות, ע"ח, דדעת הרמב"ם דבהקדש אין מתירין אלא בפתח, ואפילו בקדשי בדק הבית נ"כ הדין כן, כמבואר במחנה אפרים ה' צדקה שי' ה', דבעינן דוקא פתח, ואפשר לחלק דשאני הכא עדיין אין ההקדש מבורר.

גמ', ת"ר זה חומר בנדרים מבערוכין שהנדרים חלים על בהמה חיה ועוף וכו' משא"כ בערכין, וקשה מדוע לא תני נ"כ הא דנדרים חלים על טומטום ואנדרוגינוס, משא"כ בערוכין דממועט מערוכין, כמבואר לעיל בריש מכילתין.

ונראה לפשוט מזה מה שהסתפקתי בהא דתניא לעיל, האומר ערך סתם עלי דנותן כפחות שבערוכין אם גם מזה ממועט טו"א מטעם שזה הוי ג"כ דין ערוכין ובעינן נ"כ זכר ודאי, נקבה ודאית, או דלמא דרק לענין שילום ערוכין הקצוב בתודה מזה ממועטין, אבל ערך סתם שאין לזה קצבה לפי השנים, אלא משלם שלשת שקלים, בין זכר בין נקבה, גם טו"א בכלל זה. והנה מברייתא זו מדחזינן דלא חשיב התנא טו"א דאיתא בנדרים וליתא בערוכין, מוכח דטו"א ישנם בערוכין כזה, וכיון שיש אצלם דין ערובין סתם להכי לא חשיב התנא טו"א שאינם בערובין, כיון שעכ"פ ישנם בדין ערוכין סתם, אמנם הרמב"ם השמיטם ברייתא זו.

ע"ב גמ', מהו דתימא כיון דלא אמדוהו לא אישתעבד נכסי קמ"ל כיון דעמד בדין וכו'. והנה הרמב"ם לא כתב בהלכותיו להאי דינא, דעמד הנודר בדין ומת קודם שאמדוהו לנודר דמחויבין היורשין לשלם. ומצאתי בתוס' יו"ט שעמד בזה, ומה שכתב לתרץ דזה לא איצטרך להרמב"ם, יעוי"ש, תמוה טובא דהלא הש"ס קאמר דסיפא איצטרך לי', וכיון דלהש"ס איצטרך, א"כ הי' להרמב"ם לכתוב. והנה לפי מה שכתב הראב"ד, דלמ"ד שעבודא דאורייתא לא בעינן כלל העמדה בדין, אתי שפיר, דלהרמב"ם דסבר שעבודא דאורייתא גם בלא עמד בדין חייבין היורשין לשלם, וגם לפי מה שכתבנו דכוונת הרמב"ם דנקט עמד בדין בערוכין הוא משום הדין דבעינן, והעמידו הכהן. אתי שפיר, דהכא בדמים לא בעינן לזה, ואם כן שפיר לא כתב להאי דינא דעמד בדין בדמים, משום דגם בלא עמד בדין מחויבין היורשין לשלם. אבל זה לא יספיק לפי מה שכתבנו לעיל דגם אם אמרינן שעבודא דאורייתא, לא השתעבד נכסים בנדרים וערוכין, מטעם דעדיין אין חיובן ברור מפני שישנם בשאלה, ובעינן העמדה בדין, דלאחר זה ליתא בשאלה ונשתעבדו הנכסים, דלפי"ז שפיר הי' להרמב"ם לכתוב האי דינא דהעמדה בדין הכא, ועוד דהלא עיקר חידושא דש"ס, להודיענו דחסרון אומד דנודר לא הוי עיכוב לשעבוד נכסים, מטעם דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא הוא. ודבר זה עיקר חידוש הוא, והוא דבר חידוש גם אם אמרינן שעבודא דאורייתא, וא"כ תמוה מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא, וצ"ע.

א משנה, שור זה עולה ובית זה קרבן, ומת השור ונפל הבית פטור מלשלם, שור זה עלי עולה ובית זה עלי קרבן, מת השור ונפל הבית חייב לשלם. הנה בסוגיא דחולין קל"ט, מבואר דלר"ל דסבר דבקדשי בדה"ב אפילו בשאמר עלי אינו מחויב באחריות, מטעם דכל היכא ראותא בי גזא דרחמנא איתא, וזהו ההבדל שבין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב, דבקדשי מזבח מודה ד"ל מטעם דמחוסר הקרבה, והיינו דכיון שמחויב להביא קרבן לא מהני הא דאיתא בי גזא דרחמנא, אבל קדשי בדה"ב סבר ר"ל דאינו חייב בשנגנב או נאבד, מטעם דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ופריך שם ממשנה זו דתנן דחייב באחריות, והיינו דע"כ הפירכא מהא דבית זה קרבן עלי, משום דמשור לא קשה, דהרי הוא קרבן ומחויב להביאו להקרבה. וגם לפי פירוש התוס' הכא בסוגיא ד"ה אמר, דהשור הוא חולין לפי אוקימתא דרב, פשיטא דמחויב להביא קרבן אחד דלא שייך בי גזא דרחמנא כשהוא חולין, וע"כ דעיקר הפירכא מהא דבית, ומשני הש"ס שם, דלא שייך בי גזא דרחמנא אלא בגנבה ואבדה, אבל לא במת, כיון שאינו בעולם. והנה לפי"ז הא דנקט התנא הכא בבית נפל הוא בדוקא, לר"ל, אבל בהא דשור אין נפק"מ במת, דהרי גם בנגנב או נאבד חייב אף גם לר"ל, כיון דהוי קדשי מזבח. וזה מבואר בתוס' שם בחולין ד"ה דוקא דמת בשור הוא לאו דוקא, ולר' יוחנן ע"ב גם נפל לאו דוקא, כיון דלא סבר האי סברא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא, וכן גם אמרינן דהקדיש דמיו והשור הוא חולין, כמו"ש התוס' הכא, פשיטא דלאו דוקא מת, אלא נם בנגנב או נאבד מחויב להביא קרבן אחר.

ב אבל יש לדייק, מדוע פריך הש"ס משור. ביון שבאמת לא קשיא משור, דהרי הוא קדשי מזבח, וגם בתירוצא משני הש"ס גם משור, שמשני דשאני בשמת השור, וביותר לפי המבואר הבא בתוס' ד"ה, והא, מדסיפא דמפרש להדיא דכוונת הש"ס שם להפירכא מהא דשור, וכתבו לכך נראה לר"י לפרש, דהשור עצמו גופו קדוש כמו מקדיש זכר לדמיו, יעוי"ש. ולפי"ז קשה טובא, דמאי פריך מהא דשור שהוא קדשי מזבח, דהלא כבר מתרץ שם בש"ס דמודה ר"ל בקדשי מזבח דאפילו בגנבה ואבדה חייב. ונראה דלפי הס"ד דהש"ס דפריך מהא דמת השור הכוונה דדוקא בגנבה ואבדה שעדיין ישנו להשור בעולם מחויבין הבעלים לחפש אחרי השור ולהביאו לקרבן, אבל כשמת שאינו בעולם אית לן לומר דמת בי גזא דרחמנא, וההפסד להקדש, דהרי אין עליו עוד לחפש אחריו, ומלאך המות ברשות הקדש המיתו, ועל זה משני הש"ס דלא אמרינן בי גזא דרחמנא לומר שמת ברשות הקדש, אלא אדרבה דאין הקדש שייך עם מתים ומחויבין הבעלים להביא קרבן אחר, ולפי"ז יש לומר דנקט התנא מת, ללמדנו חידוש דין, דלא אמדינן דלהקדש מת, וזהו דלא כהתוס' בחולין שם שכתבו דלאו דוקא מת, דלכאורה הכוונה דלמותר נקט התנא מת, כיון שגם בגנבה חייב, אלא התנא נקט מת לחידוש הדין, וזהו כמו שכתבנו הכא מה שמוכח מדברי התוס' שכתבו בשם הר"י, וכמוש"נ.

ג כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל, הענין בזה מבואר מאיליו, ולא אמר אותו אלא כדי שלא תדמה שאם מת השור שאינו חייב כלום לפי שאין דמים למתים, לפיכך הודיעך שמשערין כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם בלבד עכ"ל. והנה ולכאורה משמע שמפרש דהתנא משמיענו דחייב לשלם כמה שוה השור עכשיו כשמת. וכן מצאתי באור גדול למשניות, שכתב לפרש כוונת הרמב"ם והרע"ב שם במשנה, דחייב כמו ששוה הגבלה, דאינו דומה לאדם דאין דמים למתים, משא"כ בהמה דיש דמים למתים, יעוי"ש. אבל כמה דחוק לפרש כן נגד דין הפשוט בדבר חיוב אחריות, ועוד דלפי"ז תקשה מסוגיא ערוכה דחולין שכתבנו לעיל, דפריך לד"ל מהא דשור שחייב באחריות, ולא אמרינן דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא הוא, וקשה הלא הנבלה שישלם היא בי גזא דרחמנא. ועוד מה משני התם דשאני במיתה דליתנהו, והלא הנבלה איתא, ועוד דהרמב"ם לא כתב זה בהלכותיו.

ד ונראה דכוונת הרמב"ם כפשוטו שמשלם כל דמי השור, והרמב"ם מפרש דהתנא דהמשנה בא ללמדנו, שלא תאמר דכי היכי דגבי אדם כשאמר דמי עלי כשמת אין משלם כלום, מטעם דלא שוה עתה מאומה, ואינו בד דמים באותה שעה, להכי פטור לגמרי. נמצא דאם באנו לידי דמים בעינן שיהי' בר דמים, ואם בר דמים אז פטור מלשלם אפילו אותן דמים שאנו יודעים בודאי שהי' שוה כמו שקאמר הסוגיא לעיל, דהיינו הארבעה זוזי, וע"כ הביאור בזה דהכוונה דמים כאלה שהוא בחיים עם החיים, ולא דמים כאלה אשר עתה אינם עם החיים, הנה במו כן יש לעטעות דכיון שאמר דמי שוד עלי הכוונה שור שהוא חי והוא עם החיים ולא כשהוא במיתה, על זה קאמר התנא דליתא להאי כללא אלא במין אדם, אבל לא בבהמה, וחייב לשלם כל הדמים שהי' שוה כשהי' בחיים חיותו, ומפני שאין יודע כמה שוה, יקנה קרבן בדמים כאלה אשר יצא מדי ספיקא בכדי לצאת ידי נדרו, וכמו"ש הרמב"ם בדין דמי עלי וכדומה.

ה גמ' אמר ר"ח בר רב לא שני אלא דאמר דמי שור זה עלי עולה, אבל אמר שור זה עלי, כיון דאמר זה, אם מת אינו חייב באחריותו. נראה דהוקשה לרב הא דתנן, באומר זה עלי דחייב באחריות, והא כיון דאמר זה הרי אין בדבריו חיוב אחריות, ואם בשביל דאמר עלי, אין בזה כוונה לאחריות, כיון דמתפרשא עלי להביאו קאמר, וממילא נשאר הא דאמר זה ואין בזה קבלת אחריות, דבשלמא כשאמר עלי בלא אמר זה, ע"כ לאחריות מכוון, אבל כשאמר זה, שהכוונה בלא אחריות, וא"כ אין לומר דהא דהדר וקאמר עלי, לאחריות מכוון. אבל כל זה שייך בשאמר דמי שור, משום דבדמים לא שייך זה, כיון דאין הדמים בעין לפניו, ולא אמר דמים הללו, וכמו שפירש"י, וזה הי' לרב להוכחה לפרש כן המשנה, ולפי"ז ברישא דמתניתין הי' יכול התנא להיות שונה גם בשאמר שור זה עלי עולה, אם דק לא אמר לדמי אמרינן דעלי להביאו קאמר, והקשו בזה התוס'. והנה בהא דעלי להביאו, לכאורה הא בלא"ה מחויב בטיפול להביאו לעזרה, כמבואר ברמב"ם פי"ח ממעה"ק. ונראה דלזה כתב רש"י ופירש למרוח עד שיוקרב, והיינו דבשביל מצות טיפול לחודיא לא הוי החיוב אלא להביא לבית הבחירה, ועל זה השיב רש"י, דהא דהוסיף בנדרו ואמר עלי להביאו, דהכוונה שמחייב עצמו אחריות עד לאחר הקרבה.

ו אמנם לכאורה יש להבין בהא דאיתא בירושלמי פר"א דמגילה ה"ז ובפר"ק דר"ה ה"א רבי חמא חברין דרבנן בעי אמר הרי עלי וחזר ואמר הרי זה רבי חנינא בעי לא מסתברא דידי' אמר הרי זה וחזר הרי עלי איסור חמור חל על איסור קל אין איסור קל חל על איסור חמור, יעוי"ש. מבואר מזה דאם אמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי נעשה מנדבה נדר ומחויב באחריות, ולא אמרינן דהא דאמר הרי עלי להביאו קאמר, ולפי דברי הירושלמי מתפרשא משנתינו בלא אמר לדמי וברישא שאמר זה פטור מאחריות. ובסיפא שאמר זה וגם עלי חייב באחריות מטעם דאיסור חמור חל על איסור קל, אבל לפי"ז קשה טובא מדוע לא הביאו בירושלמי לפשוט הספק מהמשנה, ולא לדון כן בסברא, וע"כ צריך לומר דיש הבדל בין האמירות, והיינו דהתם בירושלמי מיירי שאמר שני פעמים הרי, וזהו שמתחילה אמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי, שנראה מלשונו שמשנה מנדר ראשון לנדר שני, אבל הכא מיירי שלא אמר עוד פעם הרי עלי, וכמו דנקט במשנה שאמר הרי זה עלי, שנראה כוונתו דעלי הוי פירושו של הרי"ז, וממילא מתפרשא דעלי להביאו קאמר, ולא יצוייר חיוב אחריות בלשון זה כשאמר לדמי, וכמו שמוקים רב, וא"כ שפיר לא פשטו בירושלמי ממשנתינו, משום דמשנתינו מתפרשא בלדמי, וכמו שמוקים רב, וכן כתב הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק ה"ו באומר דמי שור זה עלי וכו', חייב לשלם, מבואר דזהו רק בהדמים, וזהו כאוקימתא דרב וכמוש"נ.

ז אבל בזה אני תמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה דרב הכא, דכשאמר שור זה עולה דפטור מאחריות אפילו כשאמר הרי זה עלי אם רק שלא אמר לדמי, דאז הביאור דעלי, עלי להביאו קאמר, וצ"ע.

ח והנה בצ"ק הקשה מסוגיא דר"ה ו' אמר ולא אפריש בנדבה כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה, מדוע לא מוקים דאמר הרי זה עלי עולה דג"כ אינו חייב באחריותה דעלי להביאו קאמר, והביאור בזה דאעפ"י שאפריש שאמר זה, אבל כיון שאינו מחייב עצמו באחריות הרי זה באילו לא אפריש, וכן הקשה בספר מחנה לוי, ומסיים בצע"ג.

ט והנה יש לומר דע"כ הא דפטר רב באומר שור זה עלי הקדש דאינו חייב באחריות, זהו דוקא באחריות דמיתה, והיינו דכיון דאמר הרי זה עלי שהביאור עלי להביאו, הכוונה כל זמן שהוא בחיים, ולא כשמת, אבל באחריות דגנבה ואבדה שישנו להשור בעולם, הנה מחויבים הבעלים לחפש אחריו ולהביאו מפני שזה נכלל ג"כ בכוונת דברו שאמר עלי להביאו, וזהו דכל זמן שישנו במציאות בעולם, יש עליו חיוב הבאה, וכן מצאתי בספר לב ארי' על חולין שם בסוגיא שהוכיח כן מהא דקאמר הש"ס דהא דמחייב ר' יוחנן באחריות דגנבה ואבדה, בשאמר מנה זה לבדה"ב דמיירי שאמר עלי, וע"כ דמיירי שאמר ג"כ זה, הרי מבואר דבשאמר זה עלי, מחויב באחריות, וא"כ תקשה דר' יוחנן לא סבר כרב הכא, דבשאמר שור זה עלי ומת השור דפטור, וכתב דרב מודה באחריות דגנבה ואבדה מהטעם שכתבנו, דזה נכלל במה שאמר עלי, יעוי"ש. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' שם בחולין, הא דנקט התנא בסיפא מת השור בשביל רישא, דרישא ע"כ במת פטור, אבל בנגנב או נאבד חייב, להכי תנא גם בסיפא מת, נמצא לפי"ז דלא מצי הש"ס לאוקמי בר"ה שם דיצוייר דנדבה אמר ולא אפרוש באופן זה שאמר הרי זה עלי ולא אמר לדמי כמו שסבר רב הבא משום דאכתי מחויב באחריות דגנבה ואבדה.

י אמנם נראה ליישב דבלא"ה לא קשה, והיינו דאם אמרינן דהשור הוא חולין כשיטת התוס' נמצא דאין זה נדבה שאמרה תורה לרבות לבל תאחר באופן שאמר ולא הפריש בנדבה, מטעם דהרי זה בכלל חייבי הדמין והערוכין דכבר רבתה תורה לבל תאחר כמבואר שם, ולשיטת הר"י הובא בתוס' שם דהשור בעצמו ג"כ קדוש, ורק מפני שלא אמר לדמי אין חייב באחריות, מטעם דעלי להביאו קאמר, א"כ הרי זה גם אמר ואפריש, וא"כ לא יצוייר אמר ולא אפריש בנדבה רק באופן שאמר ע"מ שלא יתחייב באחריות, כמו שמוקים שם הש"ס.

יא גמ', רישא וסיפא דקאמר דמי, רישא דקאמר יקדיש השור לדמיו, וסיפא דקאמר לכשיבואו לדמיו יקדשו. ביאור הדברים, דאם אמר שור לדמיו דאז תיכף חלה הקדושה על השור, וממילא הא דקאמר עלי, על אחריות קמכוון, אבל כשאמר לכשיבואו דמיו יקדשו, דאז הקדושה באה על הדמים לאחר שימכור ויקבל דמים. ונפק"מ לדינא ביניהם לענין אם מת השור, דאם היתה חלות הקדושה תיכף ממילא יש באן אחריות על השור בעצמותו, וכשמת השור מחויב להביא אחר, אבל אם אין השור קדוש בעצמותו, אלא הדמים יקדשו לאחרי המכירה ממילא כשמת השור פטור מן האחריות, אפילו כשאמר עלי, כיון שאין השור קדוש, אבל הדמים הם באחריות לאחר שנתקדשו דהיינו לאחר המכירה כשקבל הדמים, ואם נאבדו הדמים מחויב להביא אחרים תחתיהם, וכמו שפירש"י בד"ה, אבל חייב באחריות דמיו, והיינו דכיון דמיירי בעלי, וכיון שלא שייך בעצם השור, אבל יש קבלת אחריות על הדמים.

יב והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, הא מני ר' מאיר דאמר אדם מקדיש דשלבל"ע. והנה בספר עו"ש הקשה להרמב"ם דכתב בפרכ"ב ממכירה, והובא להלכה בשו"ע חו"מ סי' רי"ב ס"ז דאעפ"י דאין הקדש חל על דשלבל"ע מ"מ חייב לקיים נדרו ולהקדיש כשיבואו לעולם, וא"כ מאי פריך והא אין אדם מקדיש דשלבל"ע, והא עכ"פ מחויב לקיים נדרו כשיבוא לעולם, וא"כ אחרי מכורת השור מחויב להקדיש הדמים, יעוי"ש. אבל לא קשה מדי, דהרי אף שמחויב לקיים נדרו אבל אז יהי' הקדש חדש, ואם יקדיש הדמים לכשיבואו מצד קיום הנדר הרי"ז הקדש חדש ואין בו חיוב אחריות על הדמים האלה אם לא יקבל אז אחריות, אבל הכא מיירי שהקדש דהשתא בא בחלות עם חיוב אחריות שאמר עלי כמו שפירשנו וזה מוכח בפשט הסוגיא, וממילא אם אין חיוב אחריות על עצם השור כשמת, מטעם דלא הקדיש השור אלא הדמים, אבל עכ"פ יש בזה החלות ההקדש לענין חיוב אחריות על הדמים, וממילא בעינן שתהי' חלות הקדושה דהשתא, וזה לא יתכן רק אליבא דרבי מאיר, וכדמוקים הש"ס. א דף כא, הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש וכו' היכי דייד בו במעילה קאי, וכו' וכו'. מבואר דיש מעילה בבית, אעפ"י שאין מעילה במחובר, אבל אפשר דהסוגיא אזלא למ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמיא, וכבר פליגי בזה. אבל יש לתמוה בזה על הרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם פר"ו מערוכין ה"ל וז"ל, המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי"ז קדוש ופקעה השכירות, ואם דר בו השוכר מעל, עכ"ל. ומקור הדין הוא מסוגיא זו, אבל תמוה דתרי דעת רבינו בפ"ה מה' מעילה, דאין מעילה במחובר אפילו בתלוש ולבסוף חיברו, וא"כ היאך מעל השוכר, וכבר הקשו בזה הלח"מ והמל"מ. ב עוד תמוה דהרמב"ם כתב בהדיא בפר"ה דמעילה ה"ה הקדיש בית בגוי, הדר בו לא מעל. ודוחק לפרש דהכא הכוונה מעל באיסור מעילה, והוא עפ"י דברי הרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' רכ"א, דכתב דאע"ג דאין מעילה במחובר אבל איסורא איכא, וכוונת הרמב"ם שם בה' מעילה לחיוב מעילה וזה ליתא במחובר, אבל הכא כוונתו לאיסור מעילה וזה יש גם במחובר, והרב מוצל מאש נחית לזה בסי' מ"ד אבל זה ליתא, מלבד עצם הדוחק, עוד קשה מובא, דלפי"ז מדוע כשפריך הש"ס הכא היכי דייר בי' במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל בי' נפקא שכר לחולין, הא שפיר יש לומר דהכוונה מעילה הכא איסור מעילה אבל לא חיוב מעילה, וממילא לא נפיק לחולין, וע"כ מוכח דכל מקום שהוזכר מעל הכוונה חיוב מעילה ממש.

ג והנה יש ליישב לפי מה שכתבו התוס' במעילה פר' הנהנה, דיש שני מיני חיובים במעילה, א) משום נהנה, ב) משום הוצאה, ואיסור הנאה נלמד מתרומה בגז"ש, ואיסור הוצאה נלמד מע"ז שהוא מטעם שינוי, יעוי"ש. ולפי"ז אפשר לומר דכל עיקר הא דממועט מחובר לחיוב מעילה שנלמד מתרומה, דליתא במחובר, הוא רק באופן שהמעילה נעשית מפאת ההנאה, אבל המעילה הבאה מפאת ההוצאה שנלמד מע"ז, ישנה גם במחובר. והכא הדר בהבית של הקדש עבור השכירות יש בזה גדר הוצאה, היינו שמוציא דמי השכירות שלו מהקדש ע"י הדירה שדר בהבית, הרי"ז הוצאה מרשות הקדש לרשות הדיוט, וחייב בחיוב מעילה מפני ההוצאה. ומצאתי אח"כ בשעה"מ בפד"נ מאישות שנחית לזה, וכתב שהוא כפתור ופרח, יעוי"ש.

ד אבל תמוה מובא לדעת הרמב"ם בפר"ו דמעילה ה"ט, נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן אעפ"י שלא רחץ, מעל, שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, יעוי"ש. הרי חזינן דסבר הרמב"ם דגם בהוצאה מרשות הקדש בעינן שיהנה, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ מעילה נטל פרוטה של הקדש וכו', וכתב הרמב"ם הנוטל שום דבר מן ההקדש ונתן לחבירו שניהם מעלו לפי שכל אחד משניהם נהנה ופגם זה נהנה בנתינת המתנה בטובת הנאה שבאה לו כו' וכן הוא בעל המרחץ וההנאה שהניעתו והוא שיכנס למרחץ כל זמן שירצה ולא ימנענו, יעוי"ש. הרי מבואר בדעת הרמב"ם שבעינן גם הנאה בהוצאה מרשות הקרש, והנה הכא ההנאה מהבית אינה מביאתו לידי מעילה מטעם שמחובר הוא.

ה ונראה דהרמב"ם מפרש סוגיא דהכא המשכיר בית לחבירו והקדישו, לא מיירי שהקדיש כל הבית דהיינו הקרקע והבנין שעליו, אלא מיירי שהקדיש התשמישין שבהבית, דהיינו היוצא מהבית ע"י התשמישין, וזהו ההנאה מהבית, הנאה כזו שהשוכר נהנה עבור דמי משכורתו, ובאופן זה יש מעילה אף במחובר, והיינו דאעפ"י שהנאת התשמישין מן המחובר באים דהרי לא סגי בלא"ה, אבל כיון שהמחובר אינם מוקדשים, אלא ההנאה הבאה מפאת סיבתם הוי הקדש, ממילא דין תלוש יש לזה, ושפיר שייך בזה מעילה, וזה מדויק מלשון הש"ס הכא דקאמר כיון דמעל בי' נפק לי' שכר לחולין, שמדייק הש"ס דהשכר נפק לחולין ולא הבית, והיינו דמיירי שמקדיש רק הנאת התשמישין אשר בעבור זה בא השכר, ושכר זה נפיק לחולין, אבל לא מיירי בהבית בעצמותו, והוא מפני שמיירי שלא הקדיש הבית בעצמו, ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' הכא בסוגיא מהא דתניא בתוספתא דאין המשכיר יכול להקדיש, משום דיש לומר דהתוספתא מיירי שמקדיש הבית כולו, וזהו שעבודו של השוכר על דמי השכירות, והתוספתא סוברת קדושת דמים אינו מפקיע שעבודו של השוכר, אבל בשמקדיש רק הנאת תשמישין, והבית נשאר חולין נמצא שלא הפקיע שעבודו כלל, דהרי שעבודו על הקרקע, וזה נשאר חולין, ויש בזה החלות דשני השעבודין, היינו שעבוד השוכר, ושעבוד ההקדש, ולזה מעלה שכר להקדש, וזהו לפום הס"ד ולהמסקנא דלא מצי דייר השוכר בהבית משום דההקדש מפקיע את השכירות, והרי זה כאילו מושכר הבית להקדש.

ו ובזה מדויק גם לשון הרמב"ם שכתב בזה הלשון המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו דמשמע שזה עצמו מה שהשכיר דבר זה עצמו הקדיש, דהיינו הנאת התשמיש מהבית, דהרי לא כתב שהקדיש הבית, אלא חזר והקדישו דהיינו מה שישנו בשכירות שהוא הנאת התשמיש של הבית הקדש, וכתב עוד הרי"ז קדש ופקעה השכירות, לא כתב דקדש הבית אלא הרי"ז קדוש ופקעה השכירות, דהכוונה שהשכירות הזה הלכה לרשות הקדש, וכיון שהקרקע והבנין לא נתקדשו אלא הם חולין, בזה סבר הרמב"ם דההנאה הבאה ממחובר, והמחוברין לא נתקדשו, הנאת התשמיש דינה כנהנה מן התלוש הבאה מן המחובר, ובזה יש מעילה, וכתב ואם דר בו השוכר מעל, אבל בפר"ה דהלכות מעילה שם כתב המקדיש בית בגוי, היינו שהקדיש עצם הבית, א"כ ההנאת השימוש באה מהקדש שקדוש במחובר, בזה אין מעילה.

ז ע"ד הסוגיא דמעילה כ' ע"א מה זה הביאור הנאה הנראית לעינים אמדה תורה ושפיר מתמה דאטו בשביל זה נאמר דיש מעילה במחובר הלא דין תורה שאין מעילה במחובר בג"ש דחטא חטא מתרומה, נראה דכיון דעשה מההקדש התלוש מחובר, וקבעו בבנין, הנה באה המעילה בשביל הבנין, וזהו ביאור הנאה הנראית לעינים, היינו, בדבר הבנין בעצמו, ותצא מזה דבקבע בבנין את האבן אף שלא חתכו וסתתו, ולא נעשה שינוי בהאבן עצמו, מ"מ יש מעילה מפני החיבור שמירח בטיט את האבן להבנין, עוד יש בזה דלא בעינן שו"פ בההנאה, יען כי המעילה בדבר עצם הבנין בעצמו, וכן נראה לדייק מלשון רש"י ד"ה לעולם שפירש וקורה זו שבנאה בבנין הנאה הנראה לעינים היא, ולהכי מועלין, משמע שסני להיות מועלין בדבר עצם הבנין, וכן מבואר ברמב"ם פר"ו דמעילה ה"ח וז"ל בנה אותה לתוך ביתו מעל, ולא כתב בזה דבעי שידור תחתי' שו"פ כמו"ש בסיפא בלא חיבר, יעוי"ש. מבואר דסבר דסגי החיבור בעצמו ואעפ"י שכתבו התוס' בד"ה למ"ל דבעינן גם בזה שידור תחתי' שו"פ, נראה דכל זה לפום הס"ד, אבל להמסקנא דמשני הנאה הנראית לעינים אסרה תודה דהביאור דהנאה כזו שעשה מההקדש התלוש בנין במחובר, אין לך הנאה גדולה מזו, ויש בה מעילה, ואין זה מעילה במחובר דהתם הביאור שנהנה מהמחובר, אבל הכא ההנאה באה בזה שעושה מהתלוש מחובר, והנאה ניכרת היא שיש בזה הנאה חשובה.

ח עוד מה שתמוה בסוגיא דמביא סיוע לרב דתלוש ולבסוף חיברו תלוש הוי, מהא דאבן או קורה שבנאו בבנין, הלא שאני הכא דאם אמרינן שדינו כמחובר, ואין בו מעילה ממילא נשאר בקדושתו וסופו להיות נעקר מזה המקום, ומטעם זה דינו כתלוש, ובדמיון להא דכתבו התוס' ב"מ נ"ד ע"א ד"ה הקדש, הנה יש לחלק דשאני הכא דאם אמרינן דדינו כתלוש, מטעם דאם אמדינן דדינו כמחובר דאז נשאר בקדושתו, ועומד להיות נעקר, וממילא דינו כתלוש. אמנם ממילא יש כאן איפכא ומתהפכא, והוא דאם אמרינן דדינו כתלוש, ויש בו מעילה, א"כ ממילא יוצא לחולין, וממילא אינו עומד להיות נעקר, וממילא דינו במחובר ואין בו מעילה. וכאופן הזה איתא בר"ן בפר' המגרש, וממילא יש לומר דדינו כמחובר כמו שהוא למראה עינינו, אבל כזאת י"ל גם שם בתוס', ומכבר הקשיתי כן על התוס', וצ"ע בזה. אך הכא בסוגיא י"ל כאשר יבואר.

ט והנה יש לומר דשאני התם דע"כ כיון דבעינן בבנין שתהי' קודש, ואין שום מקום לחולין שם, לכן עוקרין את החולין משם, ודינו כתלוש בשביל זה, וכמו"ש הריטב"א והשיט"מ שם. משא"כ הכא דמיירי בשוגג ולא נשאר בשגגתו, דאז לא הי' יודע מה שעיוות, ואז היה נשאר לעולם שם, נמצא דבשעת ההנאה שהיתה בחסרון ידיעה שהוא הקדש, הי' עומד להיות נשאר שם לעולם, יא"כ קרינן בשעת ההנאה שנהנה מן המחובר, ואע"פ שהידיעה דאח"כ מביאו להיות תלוש, אמנם אנן משגיחין על שעת השוגג, ומה שהיתה בטעות, היינו בחסרון ידיעה, הנה אין זה חסרון לחיוב מעילה, ואדרבה זה עצמו המביאו לידי מעילה, היינו אי ידיעה מביאו לידי מעילה, וגם המעות הוי עצם חיובו לתורת מעילה.

ויש לתמוה בהא דכתב השיט"מ ב"מ נ"ב מביא בשם תלמידי הרי"ף, דלענין מעילה תלוש לבסוף חיברו דינו כתלוש, יעוי"ש. ותמוה מסוגיא זו דמעילה, והיאך כתב כן שהוא היפוך סוגיא ערוכה, וצ"ע.

א כתב הרמב"ם פר"ט ממכירה ה"ב הגזבר שקנה להקדש או שמכר ידו על העליונה כיצד נתן דמים של הקדש אעפ"י שלא משך הפירות, אם הוקרו קנה כדין תורה, ואם הוזלו הפירות חוזר שהדי לא משך, ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ודברי הרמב"ם תמוה טובא דהרי מבואר בגמ' וברמב"ם פר"ז מערכין הקונה חפץ מן ההקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שקנה קנה ואינו מוסיף בדמים מטעם משום דכיון דגם בהדיוט איכא מש"פ להחוזר, ובהקדש שאינו מקבל מש"פ, להכי אינו חוזר, וכבר הקשה בזה הרשב"א הובא בהה"מ שם.

ב ויש לעיין בהא דקיי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי עכשיו של הקדש, היאך הדין לענין מעילה, אם יש תורת מעילה בדבר הנקנה באמירה גרידא, ואם נחליט דבאמירה גרידא אכתי לא חייל תודת הקדש לענין מעילה, יהיה מיושב הא דהקשו הראשונים והובא הכא בהה"מ דלמ"ל מעות בקדש כיון דנם באמירה הוי במסירה, אבל אם אמרינן דליתא תורת מעילה עד שתהיה מסירה ממש, אתי שפיר דאיכא נפק"מ לענין מעילה, אמנם ע"כ מוכח דסברי הראשונים דאיכא תורת מעילה גם באמירה גרידא, והיינו דסברי דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש, וזהו כמו שכתב הר"ן בנדרים ל', יעוי"ש. אמנם נראה שע"כ דעת הרמב"ם דליכא מעילה באמירה לגבוה, והוא מדסבר שיכול הקדש לחזור אם הוזלו הפירות, וא"כ ע"כ מוכח דע"י האמירה לא נכנס עדיין ברשות הקדש, דאל"כ היאך יכול הקדש לחזור כיון דאמירה לגבוה כמסירה ממש, וע"כ דכיון דיכול לחזור, א"כ לא נגמרה ההקדש עדיין.

ג ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם, והיינו שע"כ הבדל יש בין אם קבל הקדש המעות, לבין אם נתן הקדש מעות להדיוט וכאשר יבואר, דהנה עיקר הקנין בהקדש הוא באופן שע"י פעולת הקנין נתחלל ההקדש ויוצא לחולין, ולהכי באופן כשקבל הקדש מעות, היינו הביאור שנתקדשו המעות, זהו קבלת המעות להקדש, היינו הקדושה, וממילא תצא החפץ לחולין, וזהו עצם קנין מעות שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו, אמנם באופן שהקדש נותן דמים, ע"כ אין לומר שנעשה המעות חולין, דע"כ אין הקדש יוצא לחולין עד שנתפס חפץ אחר במקומו.

ד ביאור הדברים דכל עיקר הא דמעות קונות, היינו דהמוכר המקבל המעות קונה עצם המעות, וממילא כשקונה המעות, ממילא נקנה החפץ לחלוקה, וזה מבואר ברש"י ב"מ מ"ח, והנה בהקדש המקבל מעות, וקנה הקדש המעות, וממילא נקנה החפץ להדיוט ע"י החילול בשביל קנין המעות, אמנם באופן שמקבל הדיוט מעות הקדש, אינו שייך לומר דהדיוט קונה המעות של הקדש, דע"כ אין קנין להדיוט במעות הקדש, ורק באופן שמקנה חפצו להקדש, ועי"ז יפנה חליפיו, וכיון שהקנין מעות הוא שבתחילה קונה המוכר המעות, ואח"כ מקנה חפצו, וזהו ליתא בהקדש, א"כ בשמקבל המוכר מעות הקדש, הרי הוי המעות ברשות הקדש, ובי גזא דרחמנא, והמוכר הרי הוא בגזבר על המעות, ולא נתפס קנין מעות על החפץ, ולא הוי על החפץ אלא בגדר אמירה נדידא, וממילא אם הוזלו הפירות, ממילא ע"כ צריך ליתן פירות להקדש כשער של עכשיו, וממילא אין זה ענין להא דקונה חפץ מן ההקדש, דישנו שם להקנין מעות, ומשא"כ הכא, וכמוש"נ, ובזה יובן היטב דין המשנה דשקלים פר"ד מ"ט מי שקבל עליו לספק סלתות וכו', משום דלא הוי שם קנין מעות לשיטת הרמב"ם, ובמוש"נ, והדברים ברורים בעזה"י.

ע"ד מעילה בהקדש ע"י הוצאה מרשות, שהוא באופן שמכוון לגזול מחבירו באופן שסובר שהוא לחבירו וכמבואר בתוס' בכמה דוכתי.

ה והנה תמוהנו במשנה דתרומות פר"ו מ"ד הגונב תרומה ולא אבלה משלם תשלומי כפל דמי תרומה וכו', גנב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וכו', יעוי"ש. מבואר מזה דחיוב הקדש הוא ע"י אכילה, ולא ע"י הוצאה דהגנבה, והיינו מדנקט התנא ואכלה, משמע דאין חיוב רק ע"י אבילה, וקשה מדוע אינו מתחייב עבור הגנבה דהיינו מעילה עבור ההוצאה דהגנבה, והנה לכאורה אפשר לומר דכוונת תנא ואכלה עבור חיוב התרומה הבא ע"י אכילה דוקא, אבל חיוב הקדש ישנו בלא"ה מטעם הגנבה בעצמותה.

ו אמנם מוכח דע"כ גם לענין הקדש בעינן אבילה דוקא, והוא דאיתא בתוספתא תרומות פר"ז הגונב תרומת הקדש ולא אכלה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכפל אין בהם וכו' יעוי"ש. ואם אמרינן דיש חיוב מעילה בהוצאה א"כ מדוע אינו משלם חומש עבור המעילה דהוצאה מהקדש, ומוכח דאין בהוצאה דנגבה חיוב מעילה, וכן מוכח גם בסיפא דהתוספתא שם אכלה משלם שני חומשים וקרן אחד וכו' חומש שני מדמי תרומה, יעוי"ש. ואם היה השילום להקדש עבור ההוצאה א"כ נתחייב תיכף בשעת ההוצאה, וא"כ איכא עוד נפק"מ בשילום החומשין, דהיינו בעבור התרומה השילום חולין הוא פירות, וא"כ הוי השיווי, כשעת אכילה, ובעבור ההקדש השילום כשעת הגזילה דהיינו שעת הגנבה, וע"כ מוכח דשילום להקדש הוא בשעת אכילה דוקא, וזהו בפשטא דמתניתין, דנקט אכילה גם על עבור חיוב ההקדש, א"כ תקשה הכל טעמא מאי מדוע לא יתחייב עבור ההוצאה ותיכף יוצא לחולין, וצע"ג.

ז ונראה לחדש בזה דכיון דכל עיקר הענין הוצאה הוא מפני השינוי כמבואר בתוס' מעילה י"ט, ומטעם זה בעינן הוצאה מעליא היינו שתחיה ההוצאה לגמרי מרשות זה שיצא ממנו, ומה"ט מחלקין התוס' בקדושין נ"ה בין אם מתכוון לגזול מחבירו, לבין אם מתכוון ליהנות כמבואר שם, והיינו מטעם דבעינן הוצאה מעליא.

ח ומטעם זה אני אומר דבעינן גזילה ממש באופן שיצא הדבר לגמרי מרשות הבעלים, אמנם באופן שעדיין נשאר זכות לבעלים בהחפץ, דבאופן זה לא נקרא הוצאה, ואין זה בגדר חיוב הוצאה למעילה, והנה בתרומה ע"כ עדיין נשאר זכות לבעלים שהרי אם יאכל אחד את התרומה משלם קרן וחומש וא"כ מטעם זה אין זה נקרא הוצאה.

ט והנה בסוגיא דב"ק ע"ו דפריך והלא פדיי' מתרת ופירשו התוס' לשיטת רש"י דמיירי שהיה שוגג על ההקדש עד אחר שאכלה דלפי"ז תקשה הלא יצאת לחולין תיכף בהוצאה מבית בעלים כדין פסוה"מ דאין מועל אחר מועל, ודוחק לומר דהסוגיא פריך למ"ד מעילה י"ט דיש מועל אחר מועל בפסוה"מ.

ו ונראה לפי דברי המהרש"ל בכתובות ל"ה והובא בקצוה"ח סי' ל"ח דלר"ל דסבר חייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין, דגם באופן שחידשה תורה תשלומין כמו בחובל, וכדומה, דאז אם יש חיוב אחר אשר בזה לא חידשה תורה תשלומין דנפטר לר"ל מטעם חייבי מלקות שוגגין, והנה בהא דמעילה חידשה תורה תשלומין כמו"ש הרמב"ם בפר"א ממעילה ה"ג אמנם ע"כ כל זה דוקא בתשלומין דהקדש עצמו, כשא"כ אם יש לחייבו בחיוב אחר, אז הלאו דמעילה פוטרו כיון שלאו זה יש בו מלקות ובשוגג פטור מטעם חייבי מלקות שוגגין פטורין.

יא והנה לפי"ז פריך הסוגיא שפיר לר"ל והלא פדיי' מתרת, ואין לומר דיצא לחולין ע"י המעילה דא"כ הרי נפטר מחיוב גנבה מטעם חמל"ש, וא"כ פריך הסוגיא שפיר מכח ממנפ"ש, דאם היה הקדש הלא הוי שחיטה שאינה ראויה, ואם באופן שיצא לחולין ע"י מעילה היינו בהוצאת מרשות ע"י הגנבה, ואין כאן חיוב דו"ה, ואף אם יתחייב בגנבה לשלם להקדש הקרן, אבל אין כאן כפל ודו"ה, ואפי' למ"ד דבקנס לא אמרינן קילבד"מ, אמנם הכא בקדשים שחייב באחריותן שדינם כהדיוט אמרינן קילבד"מ על עיקר חיוב דהדיוט, ובאופן שאין חיוב הדיוט אין חיוב כפל ודו"ה, כן נראה ליישב שיטת רש"י, ומזה ראיה לשיטת הרש"ל, וכמוש"נ.

א כתבו התוס' שבועות כ"ב תימא דחמיר קונם ההקדש דבעי שו"פ, יעוי"ש. ולכאורה תמוה הלא י"ל דשאני מעילה דבעינן קרן להאשם, ונראה דהנה זה היה יסוד מוסד דהתשלומין דהקרן אינו מעכב להאשם במקום דליתא לתשלומין, כמו שחזינן בקונם שאעפ"י שליתא בתשלומין, מ"מ ישנו לחיוב אשם והיינו דכיון דליתא לתשלומין, ממילא אינו מעכב להקרבן, ולפי"ז גם בהקדש בפחות משו"פ דג"כ ליתא בתשלומין דפחות משו"פ אינו בתורת תשלומין, ממילא אינו מעכב התשלומין להקרבן, וע"כ הא דליתא קרבן בפחות משו"פ זהו מטעם גזירה"כ, ולזה הקשו מניין לחז"ל להחמיר בקונם שהוא תולדת הקדש לחייבו בכ"ש, וע"כ הא דבאמת בעינן בהקדש שו"פ לחיוב קרבן, זהו מטעם דאין מביאין קרבן אלא על שיעור חשוב, ומטעם זה כתבו הרשב"א והר"ן בשבועות דבעינן גם בקונם שו"פ לקרבן, ואעפ"י שאין בזה ענין תשלומין, וע"כ משום דדין הוא בקרבן, דאינו בא אלא על שיעור חשוב.

ב ודעת הרמב"ם אינו מבואר בזה דעתו, ובפר"א מנדרים כתב בקונם כ"ש למלקות, ובפ"ד ממעילה כתב דיש מעילה בקונמות באופן שאסר אכילת ככר, ולא כתב שו"פ, וי"ל דכוונתו בפרוטה כשארי דיני מעילות, ואפשר לומר דאכילה שהיא חשובה לא בעינן שו"פ, ולפי"ז שיעורו בכזית כבשארי איסורי תורה, ומסתבר שזהו דעתו דבקונם שיעורו בכזית, ונראה שזהו דעת התוס' מדהקשו בהא דקונמות בכ"ש, ולא הקשו בקונם דעלמא שהוא בלשון אכילה, שהוא ככזית, וע"כ דסברי התוס' דבקונם חיוב הקרבן על שיעור אכילה כבשארי איסורי תורה ולא בעינן שו"פ, וזה לא קשה מדוע בהקדש בעינן שו"פ ובקונם מני גם בכזית אעפ"י שאינו שו"פ, היינו משום דהכא השיעור החיוב בכזית כבשארי איסורי תורה, והיינו מפני שאין זה ענין תשלומין, אמנם חקשו התוס' מדוע יתחייב בכ"ש שאין בו שיעור חשוב לא בממון, ולא בשיעור

נ אמנם דעת הרשב"א והר״ן דגם בקונם דבכזית בעינן שו"פ דוקא, מטעם דתולדת הקדש הוא, ודעת הרמב"ם והתוס' דבעינן בקונם כזית ולא בעינן לשו"פ, אמנם דברי התוס' יש לפרש באופן אחר, והיינו דיש לפרש דכוונת התוס' שהקשו על דין מלקות, והיינו דסברי כשיטת הרמב"ם בפ"ז ממעילה, דאין לוקה בהקדש בפחות משו"פ, וזהו שהקשו התוס' מדוע ילקה בקונם בפחות משו"פ, אבל לענין קרבן אפשר דסברי התוס' כשיטתם של הרשב"א והר"ן, וניחא להתוס' בקונם דאכילה שבכזית אעפ"י, שאין בו שו"פ מטעם דלכה"פ יש בזה שיעור אכילה משא"כ בכ"ש, ואין לומר דשאני בהקדש שהוא ענין תשלומין, וליתא בפחות משו״פ דליתא הלא ההקדש ישנו לחיוב תשלומין גם בפחות משו"פ כמבואר ב"מ נ"ה ובירושלמי פסחים פר"ב ה"ב, ומכ"ז ליתא חיוב מלקות בפחות משו"פ וא"כ גם קונם לא ילקה בפחות משו"פ, ואם זה כוונת התוס' יש ליישב דאעפ"י שקונם איסורו מטעם הקדש, אמנם כל זה לענין חלות ההקדש, אבל עצם איסורו משום בל יחל דברו, וזה תליא בדיבורא במה שאוסר את עצמו, וכשאוסר את עצמו בכ"ש אסור גם בכ"ש, ולוקה ג"כ וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב שאין לנדרים שיעור, וכמוש"נ.

ד כתב הרמב"ם בפר"א מהל' מעילה ה"ה, והחומש הרי הוא בתחילת ההקדש, וכו', יעוי"ש והיינו לפי הכלל דעל הקדש ראשון מוסיף חומש, ולא על הקדש שני, ומלמדנו רבינו דהחומש במעילה דינו כתחילת הקדש, ותמוה מהא דתניא בתו"כ פ' ויקרא פ' י"א פר"כ מנין שמשלם חומש ואשם על התשלומין האלו ת"ל הקדש ישלם, יעוי"ש. וגם דברי מרן תמוה שכתב מקור לדברי הרמב״ם לב"מ פר' הזהב, יעוי"ש והלא שם מיירי בנהנה מן ההקדש אלא בפודה את ההקדש, משא"כ בילה, דהתשלומין להקדש דינו בתחילת הקדש כדלעיל, ונראה דהרמב"ם מפרש דהתשלומין של הקרן דמעילת דין הקדש שני עליו והרי"ז בתורת פדייה, והיינו דכיון דהחפץ יוצא לחולין הרי"ז בתורת פדיון ג״כ והתשלומין הם בתורת הקדש שני, ורק החומש דינו כתחילת הקדש, והרמב"ם מפרש התו"כ בפירושו של הקרבן אהרן דמפרש, דכוונת התו"כ אשם היינו קרן, ומפני שלא כתוב בתורה בפירוש תשלומי הקרן, ובבתה תורה שמשלם הקרן, יעוי"ש. ולפי"ז לא כתבה בתורה בלל תאו דינא דנהנה מן התשלומין של הכהן, וסבר הרמב"ם דהקרן דינו כהקדש שני, ורק החומש דינו בתחילת הקדש.

א משנה, חייבי ערובין ממשכנין אותן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן. והנה התו' בר"ה ו' ד"ה יקריב כתבו דמיירי בשלא עבר עדיין בבל תאחר, אלא דחזינן שהוא מתעצל להביא ולהכי ממשכנין יעוי"ש. והנה לפי"ז יש להבין דהלא אם חזינן דמתעצל להביא, מה הבדל יש בין חייבי עולות לחייבי חטאות, ומדוע אין ממשכנין בחיובי חטאות אם אנו רואים התעצלות להביא קרבן. ומטעם זה נראה לומר דכל עיקר הכפיי' של רוצה אנו לא מהני בחטאות ואשמות, מטעם דאם אינו רוצה בכפרה לא מהני הבפי' כיון דבעינן שירצה בכפרה ולהתודות על עונו, זה לא מהני בכפי', מטעם שבעינן שתהי' התשובה שלימה מעומקא דליבא, אבל לפי"ז יש להבין הא דהקשו התוס' ב"ב מ"ח, והרמב"ן בחידושיו שם, מדוע אין ממשכנין בחייבי חטאות ואשמות, והיינו לכופם עד שיאמרו רוצה אני, יעוי"ש הרי מבואר מדבריהם דמהני אמירה רוצה אני ע"י כפי' נ"כ, וע"ב דהוי גם תשובה שלימה אף אם באה ע"י כפיה.

ב והנה הקצה"ח בסי' ט', כתב דשאני חטאות ואשמות דכיון דמתכפרין על ידם הרי"ז בגדר לקנות ולזה לא מהני כפי', ובחייבי עולות מהני כפי' משום דהוא בגדר להקנות, יעוי"ש. אבל קשה דלדבריו היאך יפרש סוגיא דידן הכא הא דאמר רב פפא פעמים שחייבי עולות אין ממשכנין בעולת יולדת והא עולת יולדת לא הוי נדבה ואין זה להקנות, וגם בזה שכתב דחייבי חטאות ואשמות הוי לקנות ולא מהני בפי', ולפי דבריו מתפרשא הא דתנן חייבי חטאות. ואשמות אין ממשכנין מטעם דלא מהני בפי', והלא סוגיא ערוכה בכריתות ז', האומר לא יתכפר לי חטאתי, אביי אמר אינה מכפרת, ורבא אמר מכפרת, ומפרש הסוגיא דסבר רבא בפרה ממילא אתיא יעוי"ש נמצא דלרבא אפילו בשאמר אי אפשי בכפרה ג"כ מכפרת, וא"כ היאך יפרש רבא המשנה הא דאין ממשכנין בחייבי חטאות ואשמות שלפי דברי הקצה"ח הוא מטעם דלא מהני כפי', והלא לרבא לא בעינן כלל בפיה. וממילא יש למשכנס בכדי שישלמו מה שמגיע מהם כמו שממשכנין בחייבי עולות, א"כ הדרא קושיא לדוכתי מה הבדל יש בין חייבי עולות לחייבי חטאות בשעה שאנו רואים שמתעצלים לשלם חובותיהם וזהו במו שהקשו התוס' והרמב"ן.

ג וגם מה שפשיטא להקצה"ח דבחייבי עולות אף אם אמר שלא יכפר ג"כ מכפר, אישתמיטתי' ירושלמי פר"ח דיומא ה"ז ופד"א דשבועות ה"ו, דבקרבן עולה בשאמר אי אפשי שיתכפר לי אינה מכפרת בעל ברחו.

ד ובעיקר הדבר בהא דכתב דבחטאות ואשמות הוא לקנות ולא מהני בעל כרחו על ידי כפי' נראה דזה ליתא, דע"כ אם כופין אותו להפריש הקרבן, הנה בזה הוא ע"כ להענות, דהיינו שמקדיש הקרבן לגבוה ואין לך להקנות גדול מזה, ובשעת כפרה דהיינו הזריקה, אין זה אלא גילוי דעת בעלמא, ולזה מהני כפי', ושפיר הקשו הראשונים מדוע אין כופין בחטאות ואשמות.

תוכן העניינים

נזר הקודש - ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה