אור ברסלב
נזר הקודש - ערכין נזר הקודש - מסכת ערכין › פרק רביעי

נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין

נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק רביעי

פרק שלישי

דף יז, משנה, השג יד בגודר וכו', אבל בקרבנות אינו כן, דבי אומר אומר אני אף בערכין כן וכו', אבל עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר. ופליגי המפרשים אם רבי חולק על חכמים או מפרש. והנה רש"י והרמב"ם בפיה"מ מפרשים דלא פליגי, והתוס' בשם הר"ד מנחם והראב"ד בפר"ג מערכין מפרשים דפליגי בזה רבי וחכמים. והנה לכאורה שיטת התוס' והראב"ד תמוה מובא סברת חכמים דסברי דעשיר שאמר ערבי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי דנותן ערך עני, דזה תמוה, דהלא כיון שהתחייב עצמו במה שאמר העשיר, והיינו שמשלם מה שאמר זה, נמצא שאינו גודר לעצמו כלל, רק גודר לשלם מה שהעשיר חייב, וזה הוי דרומיא דקרבן מצורע, שהמצורע בר חיובא בקרבנות, וזה בא לפטרו, וא"כ אין בזה תורת השג יד, ופשיטא שמחויב לשלם מה שאמר העשיר. וזהו כוונת התוס' ר"ה השג יד בסופו שהקשו על הד"ר מנחם.

ונראה דסברת התוס' שכתבו בשם הר"ר מנחם, וכן לשיטת הראב"ד דסברי כשיטת התוס' לעיל ז' ר"ה בעידנא וכו', שכתבו וז"ל תימא דבעידנא דגרר לראשון הי' לו ה' סלעים ואיך מפטר כשנתן להם אחת וכו', ואומר רבינו דהך דלקמן דוקא שהעריכו הכהן בעודו עשיר ולכך כשהעני שוב נותן ערך עשיר אבל אם נדר כשהוא עשיר ולא הוערך והעני נותן ערך עני וכו', יעוי"ש. מבואר דחיובו של עשיר ועני נקבע בשעת הערכה, דהיינו בשעה שבא הכהן להעריכו, אבל קודם שהעריכו הכהן לא נקבע עדיין חיובו. ובזה אתי שפיר כשאמר העשיר ערכי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי וזה חיתה טרם העריכו הכהן להעשיר שעדיין לא נקבע חיובו בעשירות, ובשעה זו קבל העני עליו להיות משלם עבור הערך וכשבא הכהן להעריך, סברי רבנן דהכהן אינו הולך אצל העשיר רק אצל העני, מפני שהוא נעשה הבעל הערך ומשלם ערך עני, ודבי סבר דנותן ערך עשיר, ואפשר שזהו אחר משני מעמים, או שסובר רבי דהקביעות הערך תליא באמירת גם טרם שבא הכהן להעריכו, או דאף דלא הוקבע ערכו טרם שבא הכהן להעריכו, זהו רק לענין אם נעשה עני טרם שבא הכהן, אבל אם הוי עשיר אין בכחו של העני להפקיע חובו, ואין עליו בזה דין השג יד, ומשלם כפי מה שנתחייב העשיר.

ויש לעיין לרבי דהעני שמשלם ערך עשיר היאך הדין בשנעשה העשיר חזה עני קודם שהעריכו הכהן, דאז גם העשיר אינו חייב רק בערך עני, היאך הדין עם העני הזה המחויב לשלם ערכו של העשיר, אם משלם ערך עשיר כמו שנתחייב, או"ר כיון דהעשיר אם הוא עצמו הי' משלם, רעתה דינו לשלם ערך עני, וא"כ מרוע ישלם העני הזה שמשלם עבורו יותר מהנודר עצמו. ונראה כסברא זו האחרונה דנידון בהשג יד, ולפי"ז ע"כ הא דאמר רבי שהעני משלם בתשלומי עשיר הכוונה שהוא ג"כ בתורת ערך ולא בתורת נדר כתשלומי חוב בעלמא, ולפי"ז גם כשאמר עשיר ערכי עלי ושמע עשיר אחר ואמר מה שאמר זה עלי, דפשיטא שמשלם ערך עשיר, אבל אם זה העשיר שהתחייב בתשלומין של זה נעשה עני, זה תליא ג"כ בספיקא דידן, ראם אמרינן רזה שהתחייב עצמו בתשלומין לא הוי בדין ערך אלא תשלומי חוב בעלמא ומדין נדר, ממילא אינו נדון בהשג יד. אבל אם אמרינן דחיובו בא מפאת ערוכין, ודיני ערוכין עליו, ממילא נידון בהשג יד, ואם נפשוט בספק הראשון דדין ערוכין עליו, הנה גם בזה נידון בהשג יד, וכמו כן בשנעשה העשיר ראשון עני, והעני נעשה עשיר משלם ערך עני.

והנה כמו כן לרש"י והרמב"ם דסברי דלא פליגי רבי וחכמים, ולכו"ע עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי, דנותן ערך עשיר, יש לעיין אם דינו כמו מי שמקבל עליו לשלם חובו של פלוני והרי הוא כמאן דגודר לשלם מה שזה חייב ואינו נידון בהשג יד, או"ר שדין ערוכין עליו ונידון בהשג יד, ונפק"מ אם העשיר שאמר ערכי עלי נעשה עני היאך הדין בזה המתחייב לשלם עבורו נידון בהשג יד. וכתבנו לעיל ז' דהסוגיא שם מוכחת כשיטת רבי.

בדין עדות ושבועה

א דף י"ח פתוח ונסתמא ואח"כ נתפתח וכו', זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר. מזה מבואר דסומא פסול לעדות וגם בסומא בעינן תו"ס בכשרות, אבל אם תחילתו בפסול, שהי' סומא בתחילתו, אעפ"י שעתה נתפתה פסול, ומשמע שפסולו מן התורה דומיא דשארי פסולים. ויש לעיין מנין אנו למידין לפסול סומא לעדות מן התורה, והיינו באופן שיודע להעיד עפ"י טבי"ע דקלא, דמבואר בחולין צ"ו דסמכינן על טבי"ע, וכן מבואר בגיטין כ"ח. ובירושלמי פר' בתרא דיבמות אמתניתין דמעידין עפ"י בת קול, ופריך שם תמן תנינן המסית כו' כיצד עושין מכמינין לו ב' עדים בבית הפנימי ומושיבין אותו בבית החיצון ומדליקין לו את הנר, כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו (והכוונה דסגי בקול, ולמה בעינן שיראו אותו), ומשני שלא אקלא. עוד יש אופן שיכול סומא להעיד ביודע לכוון הסימנים, עי' ב"ב קכ"ח, וא"כ מנין שסומא פסול לעדות מן התורה:

וגם מהא דכתיב או ראה, דמשמע דבעינן ראיה, הלא ע"כ הכוונה בשעת ראיה בעינן עדים כשרים, כמו שדרש התנא דנלמד מזה דבעינן תחילתו בכשרות אבל לא נדרש לראיה ממש, וא"כ מדוע נפסל סומא לעדות באופן שיכולין לסמוך עליו.

ב והנה הרמב"ם כתב בפר"ט מעדות הי"ב וז"ל, הסומים אעפ"י שמכירים הקול וידעו האנשים הרי אלו פסולים מן התורה, שנאמר והוא עד או ראה מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. והביאור בזה דהתורה אמרה דבעינן ראוי לראות, ומרן כתב שלא ידע היכן רמיזא. ובאמת תניא בתוספתא בפר"ג דשבועות דדרשו ״או ראה" להוציא את הסומא, ומפרש הרמב"ם דהכוונה בזה דאעפ"י שיש עדות גם בלא ראי' אבל ראוי לראי' בעינן, וזהו מדכתיב או ראה, והרי לא בעינן ראי' ממש, וע"כ דכוונת התורה שיהי' ראוי, לראות, וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. והנה נם רש"י הכא פירש דממעט סומא מאו ראה, וכן פירש"י בנדה נ', וע"כ המקור מהתוספתא, והביאור במו"ש הרמב"ם דבעינן ראוין לראות. ולפי"ז תצא חדתא, דלא סמכינן אטביעות דקלא אלא בפתוחים שרואים לראות, ולהכי בירושלמי בפר'. בתרא דיבמות, דסמכינן גם להרוג את הנפש, דשאני התם, דמיירי בפתוחים שראוים לראות, משא"כ בסומים שאינם ראוים לראות בהן מעכב הראי' מלהיות עדים אפילו במה שיודעים היטב כמו מבי"ע דקלא וכדומה.

ג והנה לפי"ז דבעינן ראוי לראות בהתחלה, ממילא אם הוא סומא בשעת הגדה ג"כ פסול מן התורה, מטעם דדומה לשארי פסולים דבעינן תחילתו וסופו בכשרות, מטעם דמקשינן והוא עד או ראה או ידע, היינו דבעינן ראוי לראות גם בשעת הגדה בב"ד. וזהו גם כוונת התוס' בנדה נ' שפירשו דמאו ראה ממעטין אפילו במה שראה קודם שנסתמא, והיינו דכיון דילפינן מאו ראה דבעינן ראוי לראי' ממילא בעינן שיהי' ראוי לראי' גם בשעת הגדה בב"ד. והא דמכשירין בגט סומא בשעת הבאת הגט, כבר כתבו התוס' בגיטין כ"ג ד"ה ה"ה דשאני גבי גט כמבואר.

ד' ולפי"ז קשה מובא בהא דכתב הר"ן בפר"ב דגיטין וז"ל, וא"ת והא אית לן למפסלי' משום דבכולהו עדות בעינן תחילתו וסופו בכשרות דמשו"ה פסלינן פתוח ונסתמא בארעא אע"ג דמדי מכוון מדת מצרנהא כו' י"ל התם ה"ט משום דדלמא לא מכוון לה שפיר ואפילו תימא מצי מכוון איכא למימר דגזור רבנן, אבל גט אשה מכיון דאיכתב קמי' ואימסר ליד', כשהוא פתוח אעפ"י שנסתמא כל שלא יצא גט מתחת ידו, יכול לומר גט זה שבידי בפ"נ ובפ"נ, ואפילו נימא דבעלמא גזרינן הכא לא שייך למיגזר דהא לא אתי לאחלופי, יעוי"ש. וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם. מבואר מזה שדעתם דכל עיקר הא דבעינן תו"ס בכשרות הוא רק מדרבנן. וקשה הא ביון דבעינן ראוי לראות בתחילה א"כ ממילא בעינן שיהי' גם ראוי לראות בשעת הגדה בבי"ד, כמבואר הכא בסוגיא ובב"ב קכ"ח. וע"ב הוא מדאורייתא כמו שביארנו וצע"ג.

ה, ונראה לישב שיטת הרמב"ן והר"ן דסברי דע"כ אין לפרש הא דאו ידע למעט סומא שאינו ראוי לראות בשעת הגדת העדות, כיון דלא בעינן ראיה בפועל, כיון דמקוים אצלו ידע בפועל ע"י טבי"ע דקלא וכדומה, וא"כ מה מוסיף הא דראוי לראות בשעת הגדת העדות, דבשלמא בשארי פסולים שפיר מידרש דבעינן שיהי' בר עדות דהיינו כשר להעיד נם בשעת הגדה בבי"ד, אבל סומא שבאמת אין בו פסול רק זה שאינו ראוי לראות, וזה לא נשמע מהא דאו ידע מאומה, ולזה אמרו דגבי סומא שאמרו חז"ל דבעינן תו"ס בכשרות, דהיינו שיהי' גם במעשת הגדה בבי"ד ראוי לראות הוא רק מדרבנן. אמנם דעת התוס' בגדה דבעינן תו"ס בכשרות מדאורייתא, מדכתבו ופירשו דאו ראה ממעט שהי' פתוח ונסתמא ע"כ דסברי דלא מקבלין עדות ע"י טבי"ע דקלא וכדומה, ממילא שפיר מידרש מאו ראה גם פתוח ונסתמא. אבל תקשה להתוס' מהירושלמי דשלהי יבמות וכמוש"כ לעיל.

ו גמ' היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתני וכו'. והנה בב"ב קנ"ט איתא הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים על כת"י. והנה לכאורה קשה לשיטת המרדכי והרשב"א דמכשירין עדי קיום להעיד בקרובים למלוה וללוה, והובא שיטה זו בחו"מ סי' מ"ו סי"ט בשם יש מכשירים, והא הכא חזינן דקרוב פסול לקיום החתימה, והקשה זה הפצה"ח סקי"ד. ולכאורה שאני הכא שהמקיים הוא עצמו ג"כ חתום כעד על השטר, אבל בסברא ע"כ סבר הקצה"ח דכיון דעתה הרי הוא בא בקיום על החתימה דמכבר, א"כ אין נפק"מ בין אם בא בקיום גרידא או שבא לקיים חתימת עצמו, כיון שעכ"פ עתה בא לקיים. ז' אבל נראה דשאני הכא דכיון דבא לקיים חתימת עצמו. והנה מבואר דהבא לקיים חתימת עצמו צריך שיזכור גם עצם ההלואה, וכן מבואר שם בחו"מ להלכה, וכיון שכן נמצא דאינו בא בקיום לחודא דק בא גם להעיד, דהרי בשמעיד על קיום חתימתו מעיד גם על ההלואה, ואינו דומה לקיום שטרות של אחדים שאינם מעידים על עצם ההלואה כלל, אלא רק על דמיון החתימה, להכי כשר גם בקרובים, משא"כ בשהוא עצמו עד שמעיד עתה עדותו פעם שני' בפני בי"ד וקרוב פסול אליבא דכו"ע.

ח' גמ' אלא והוא למ"ל לכדתנא ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן ואומר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהו חייבין ת"ל והוא עד והדי לא ייחד עידיו יכול אפילו אמר כל מי ת"ל והוא עד והרי ייחד עידיו. ופירש"י שהרי לא השביע אלא עידיו, וכן פירש ברגמ"ה וז"ל ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו שהרי עדיו השביע ולא אחדים, יעוי"ש. והנה יוצא מזה דאם חיתה השבועה להעדים בהשתתפות אחרים הרי"ז לא נקרא ייחוד עדיו, אבל בשהשביע להעדים בייחוד, והיינו אף שאינו יודע אותם, אבל השבועה היתה למי שיודע עדות, זה נקרא ייחד עדיו.

ט אמנם בשבועות ל"ה ע"א איתא, עמד בביהכ"נ ואמר משביעני עליכם, אמר שמואל אפילו עדיו ביניהן פשיטא לא צריכה דקאי עילוייהו מהו דתימא כמאן דאמר להו דמי קמ"ל תניא נמי הכי ראה סיעה של בני אדם עומדין ועדיו ביניהן ואמר להן משביעני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני יכול יהיו חייבין ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עדיו יכול אפי' אמר כל העומדין כאן ת"ל והוא עד והרי ייחד עדיו, יעוי"ש. עד,ולכאורה קשה טובא מה שייך ייחוד עדים באופן שהשביע לכל העומדין שם, הרי סו"ס יש בין העומדים הרבה מהם שלאו עדים הם, וממילא חסר בזה ייחוד עדים. ונראה דזה הוקשה לרש"י, ופירש דכיון דאמר עומדים באן אותן העומדין אצלו ייחד וחייבין, וע"כ כוונת רש"י דמיירי גם בסיפא באופן שאמר שמואל דעדיו ביניהן וגם קאי עלייהו, דיש בזה ייחוד עדים, ובזה משונה דין דסיפא מדין דרישא דבאופן שלא השביע כל העומדין, אלא אמר סתם מי שיודע לו עדות, דאז לא מהני גם אם העדים עומדין אצלו, אבל אם השביע בל העומדין דאז אם העדים עומדין אצלו הרי זה ייחד עדיו. ונראה דע"כ ג"כ מיירי שהמשביע יודע מי הם העדים שיודעים להעיד.

אבל לפי"ז הסוגיא דשבועות סותרות לסוגיא דידן הכא בערוכין, דלפום סוגיא דידן הוי ייחוד עדים אם השביע על מי שיודע עדות ולא בעינן שישביע על כל העומדין שם, וגם לא בעינן שיהי' עדיו עומדים אצלו, ועיקר החילוק בין ייחוד עדים ללא ייחד עדיו, הוא דק בשפורט ואמר דמשביע לבל מי שיודע עדות להעיד. ואילו בסוגיא דשבועות מבואר דלייחד עדיו בעינן שישביע כל העומדים שם וגם שהעדים היודעים להעיד יעמדו אצלו. ולפי מה שביארנו בעינן נ"כ שיכיר את עדיו, וצ"ע.

יא כתב הרמב"ם בפ"ט מה' שבועות ה"ט וז"ל, אין העדים חייבים בשבועת העדות עד שייחד אותם התובע ומשביעם או ישבעו, כיצד עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני כל מי שידע לי עדות שיבא ויעיד לי וענו כולם אמן ועדיו בכללם, ואח"כ תבע עדיו וכפרו בו הרי אלו פטורין משבועת העדות, מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן, אבל אם אמר משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבואו ויגידו לי וחיו עדיו בכללם וכפרו הרי אלו חייבין בשבועת העדות, שהרי ייחדם בכלל אחרים עכ"ל. מבואר דעתו דלענין ייחד עדיו בעינן שישביע לכל העומדין כאן, וגם בשיאמר כל מי שיודע עדות. אבל לא כתב הרמב"ם דבעינן דמיירי דקאי עלייהו והוא מימרא דשמואל. ועי' בלח"מ שעמד בקושיא זו, אבל לפלא שלא העיר כלום מסוגיא דעדוכין אשר מבואר דלא בעינן להשביע לכל העומדין.

יב ונראה דהרמב"ם מפרש הסוגיא דלא כפירש"י דשבועות, והוא דהנה לפי פירש"י דפירש בהא דקאמר שם דבמשביע לכל העומדין דמיירי דגם העדים עמדו אצלו דקשה דבאופן זה למ"ל קרא פשיטא דכיון דבייחדן בפירוש לאותן העומדים אצלו פשיטא דהדי"ז ייחוד גמור. ואם נפרש דיש במשמעות השבועה דהשביע לכל הסיעה העומדין שם א"כ הרי חסר בזה ייחוד עדיו, וא"כ קשה ממנפ"ש. לכן נראה דהרמב"ם מפרש סוגיא דשבועות דהבדל יש בין אם משביע רק להיודעים העדות בתוך הכלל של הסיעה, או שישביע לכל העומדין שם ובתוכם גם העדים שיודעים להעיד, והיינו דאם השביע רק להיודעים עדות להעיד והם בתוך הכלל של הסיעה דלא הוי בזה ייחוד עדיו, אבל אם השביע לכל העומדין שם, היינו שהשביע את כולם אם יודעים להעיד, דבזה הוי ייחוד עדיו כשהעדים בתוכם, אעפ"י שלא ייחדם בפני עצמם, וחסר בזה ייחוד בפני עצמן, אבל הרי"ז נחשב לייחוד עדים כיון שייחד לכל הסיעה, והיינו דכשהשביע לכל העומדים שם הרי יש כאן ייחוד לכולם, שהרי ייחד לכולם לחיות עדים וממילא בכלל זה הוי ייחוד גם להעדים היודעים העדות. ובזה רבתה תודה שגם ייחוד כזה הוי ייחוד, היינו דילפינן מקרא דוהוא עד שגם ייחוד להפרט מתוך הכלל נחשב לייחוד. וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב ״שהרי ייחדם בכלל אחרים", והכוונה כמו שפירשנו.

יג אבל קשה לפי"ז סוגיא דידן הכא בערוכין דמבואר דסגי גם בשהשביע למי שיודע עדות ולהרמב"ם אין זה ייחוד עדות כלל. לכן נראה דמפרש הרמב"ם דהכא בערוכין מיירי ג"כ שהשביע לכל העומדים כאן, והסוניא דהכא סמכה על סוגיא דשבועות.

יד נמצא לפי"ז דכשמשביע לכל העומדים שם לא בעינן שיהי' העומדים אצלן, וזהו דלא כפירש"י, וע"כ מפרש הרמב"ם דדינא דשמואל דקאמר דמיירי שהעם עומדים אצלם לא קאי אסיפא אלא ארישא באופן שמשביע רק להפרט והם בתוך הכלל, דזה לא מהני להיות ייחד עדיו אפילו אם הם עומדים אצלו. אבל עדיין תקשה מדוע לא כתב הרמב"ם ברישא הרבותא הלזו דלא הוי ייחוד עדיו אפילו כשהם עומדים אצלו וזהו לדינו של שמואל.

טו ונראה דהנה יש לדייק בדברי הרמב"ם שכתב ברישא מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן, דמשמע דלא מהני להיות ייחוד עדיו ורק בשבועה בפני עצמן, והלא בדין הסיפא מהני שמשביע להכלל לכל העומדין אעפ"י שאין זה שבועה בפני עצמן להעדים בייחוד. לכן נראה דכוונת הרמב"ם להשמיענו דאם דק לא השביע לכל העומדים שם רק השביע להפרט שבתוך הכלל, דזה לא הוי ייחוד עדיו, דבזה בעינן לשבועה בפני עצמן ממש. וכוונתו לשלול דלא מהני אפילו אם עומרים שם לפניו ממש, ונכלל בזה דינא דשמואל.

טז והנה לפי המבואר דהקרא בא ללמדנו דבעי' ייחד עדיו לענין חיוב קרבן שבוה"ע. יש לפשוט מה שהסתפקתי כדין שבועת העדות היאך הדין אם נעשה שינוי בהעדים בין כפירה לכהוראה, דהיינו שנפסל לעדות בינתיים, ונמצא שעכשיו בהודאתם המה פסולי עדות, ואינם מועילים מאומה להמשביע עתה בהודאה זו שהודו שנשבעו לשקר שאינם יודעים עדות, מטעם דעכשיו אין עדותן מועיל מאומה, אם יש בזה חיוב קרבן. וכמו כן הסתפקתי באופן שנעשה שינוי כהממון שעכשיו לא מועיל עדותן משעה שנפקע תביעתו, אם יש כהודאה זו שהודו חיוב קרבן שבועה"ע. ולפי מה שמבואר ע"כ מוכח דבאופן זה ג"כ חייבין כקרבן שבועה"ע דאל"כ הלא יש לפרש כוונת הקרא דוהוא עד, ללמדנו דבעינן שיהי' עד כשר להעיד גם כשעת ההודאה, וכמו כן יש לדרוש והוא עד דבעינן שתועיל עדותן גם עתה בשעת ההודאה. וע"כ צריך לומר דזה ודאי דבכל אופן מהני ההודאה לחייבן בקרבן שבועה"ע מטעם דאזלינן כתר שעת כפירה.

יז ולכאוה ביאור במו"ש הרמב"ם דבעינן ראויןורה מוכח מעצם הדין דשבועה"ע בשכפרו בבי"ד אחרי שמיעת קול אלה כמבואר במשנה שבועות ל"ב בהא דפליני ד"ש ורבנן בהשביע עליו חמשה פעמים, ועי' ברש"י וכר"ן וברטנורא פר"ד משנה ג' וכתוסיו"ט שם, והא דלא נפסל בנשבע חוץ לבי"ד מטעם שבועת ביטוי שהוא נשבע לשקר וכמו שרצה לומר בשו"ת עבודת הגרשוני ס"י, ובזה מחלק התומים דשאני מושבע מפי אחרים דכל שאין בו משום שבועה"ע גם שבועת ביטוי אין כאן, דגם מושבע מפי עצמו משכח"ל כגון שאמר משביע אני עליכם שאין אתם יודעין לי עדות שתעידוני, ואמרו אמן, וא"כ אמרו אין אנו יודעין דאם אמרו כן חוץ לבי"ד אין כאן מעילה בשבועה כלל, כי לא אמרו רק אין להעיד בבי"ד והם באמת הודו והעידו בבי"ד, והובא דברי חתומים בתוסר"ע שם. אבל לפלא על הגאונים שלא הביאו דברי הריטב"א בחידושיו לשבועות שם מה שכתב וז"ל, וא"ת וכי חוזרים ומעידים בבי"ד מאי הוי הא לא מהניא סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב"ד שלא יודעין לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהם משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע, וי"ל דלאו ברשיעי עסקינן שיאמרו עתה בבי"ד שנשבעו לשקר, אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו דבהא ודאי נאמנין, ועי"ל דאפי' אומרים עכשיו בשקר נשבעים פלגינן דיבורא ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבעו על שקר דהא תרי עניני הוא ובתרי גופי פלגינן דיבורא וכההיא דעד שהעיד באשה שהרגה את כעלה דפלגינן דיבורא נאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשום עצמו רשע, וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו מעתה עד שכפר חוץ לבי"ד עדותו ונשבע על כך אם חזר והודה בבי"ד מקבלים עדותו, ואם כפר בבי"ד אעפ"י שחזר והודה ונשבע חוץ לבי"ד אין נאמן, דכיון שהגיד בבי"ד אינו חוזר ומגיד, עכ"ל. מבואר מזה דאם כפרו בבי"ד שוב אינם בני הגדה, מטעם דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ומכל זה חייבין בקרבן שבועה"ע. הרי חזינן דאעפ"י שאינו עתה בר הגדה ומכ"ז חייב בקרבן שבועה"ע. אבל נראה לומר דע"כ שאני התם דזהו עצם החיוב שחייבה תורה, והיינו דמה שאינו עתה בד הגדה הכל בא מחמת כפירה ומפני שנשבע לשקר, ובהכי חייבי' דהמנא, אמנם נידון דידן מה שנסתפקנו הוא באופן שנפסל בינתים מצד אחר אפשר דבהכי לא חייבי' רחמנא.

יח גרסינן בשבועות ל"ג איבעי' להו משביע עדי קנס מהו וכו' מאי כיון דאילו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר לי' או"ד השתא מיהא לא אודי, יעוי"ש. ויש להבין פשיטא דכיון דהשתא לא אודי הלא יש כאן כפירת ממון מעליא, דהרי אילו העידו בבי"ד והי' מתחייב, ולא מהני עוד הודאתו לפטור עצמו, וע"כ יש כאן כפירת ממונא מעליא, ולפלא שלא עמדו בזה המפרשים. והנה הר"י מיגש בחידושיו לשבועות מפרש להבעי' דכוונת הסוגיא דכפירת קנם ותביעתו, אין זה ממון האמור כתורה לדין כפירת ממון, יעוי"ש. אבל גם זה יש להכין, דהלא הגמ' קאמר הטעם דהשתא הא לא קא מודי, משמע דהבל תלוי בהודאה, ובאופן שיצוייר דלא מהני הודאה, הרי"ז ממון מעליא, והכא אם לא היו כופרין והעידו בבי"ד הרי בעדותן שוללים זכות הודאה, וא"כ הרי הפסידו ממון מעליא.

יט אמנם נראה לבאר כוונת הר"י מיגש כך, דהנה לא חייבה תורה על כפירת ממון רק על ממון שיש לו מפלוני, אבל כל עיקר ענין קנס דלא הוי ממון עד אחרי הגדת העדים בבי"ד, ולהכי אף שהפסידוהו ממון בהעדר עדותן, אבל אין זה כפירת ממון, כיון דטרם שהעידו בלא"ה אין זה ממון, נמצא שלא הפסידוהו ממון, ודק יש הפסד שלא עשוהו להקנס להיות ממון, אין זה אלא כעין גרמא להפסד, ואין זה גרמא להפסד ממון שמעיקרא, אלא הפסד שלא הרויחוהו ממון, והדי"ז רק כמניעת הריוח, ועל זה לא חייבה תודה קרבן בשבועת העדות, זהו סברת הסוגיא השתא מיהא לא אודי.

כ והנה הרמב"ם ע"כ מפרש נ"כ בפירוש רבו הר"י מיגש ז"ל, והוא דכתב בפר"ז משבועות ה"ד וז"ל, וכן המשביע עדי קנס וכפרו פטורין משבועת העדות, מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס יפטר מלשלם, ואעפ"י שבאו העדים אחרי כן והעידו, נמצאו העדים לא חייבו זה בעדותן לבדה, אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת אותן והואיל ואם הודה לא תועיל עדותן אם כפרו בה ונשבעו פטורין עכ"ל. אריכות דבריו בזה כמובן בא לתרץ מה שקשה לכאורה, וע"כ דהוקשה להרמב"ם דלכאורה איזה טעם יש בזה להיותן פטורין משבה"ע משום דיכול זה לפטור עצמו בהודאה, דקשה הא עכ"פ לא אודי עדיין, והי' ביד העדים לחייבו בתשלומין, ולזה הוסיף ביאור דכיון דהעדים לבדן אין בכחם לחייב רק עם צירוף הנתבע, לכן פטורין. אבל גם זה צריך להבין, ומה יגרע חיובן בשביל זה שנדרש כפירת הנתבע, הלא בעלמא כן הדין דעדים מחייבין ממון כשיש כפירה מהנתבע, ואם בשביל זה דשאני קנס מממון דעלמא דשם לא מיפטר מהודאה, והכא מיפטר בהודאה, הנה הא דלא מיפטר בהודאה בממון דעלמא, זהו לא מפאת העדים, אלא שההודאה בעצמותה מחייבת. נמצא דעדים לא הועילו בשום מקום באופן שיש הודאת הנתבע, והיינו דבממון דעלמא לא הועילו עדים מטעם שמעצמו משלם, ובקנס אינו מועיל, משום דנפטר בהודאה. אבל עכ"פ בין בשארי ממונא, ובין בקנס אינם מועילים העדים אלא בכפירת הנתבע, והכא בקנס כיון שיש עתה כפירתו דהנתבע שפיר עדים מחייבו, וא"כ יש כאן כפירת ממון. עוד תמוה דלפי"ז מדוע לא נחית הסוגיא לסברת רבינו. ומצאתי שעמד בזה הרדב"ז בביאורו להרמב"ם, ומה שמתרץ שם לא זכיתי להבין, ואדרבא תיובתא קא חזינא.

כא אבל נראה דכוונת הרמב"ם ג"כ דשאני קנס דכיון דלא נעשה ממון רק עם כפירת הנתבע, להכי אין לחייב העדים על הכפירה כיון שלא כפרו ממון, ואם בשביל ההיזק שהזיקו ע"י מניעת עדותו, הנה אין בזה שום כפירת ממון, והיינו דכיון דבל עיקר הא דבעינן כפירת ממון נלמד מכפירת הפקדון, בעינן דומיא דפקדון. וע"ב מפרש דזהו כוונת הבעי' בגמ' אם בעינן דומיא דפקדון, וסבר הרמב"ם דזהו נפשט מר' יוחנן, דסבר כן אליבא דר"ע, ומדויק היטב לשון הרמב"ם שכתב וכן, והיינו דבעינן דומיא דפקדון.

כב שם בגמ' ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וה"נ וכו', והא ה"נ קנסא. וקשה לפי מה שמבואר בסוגיא דב"ק ל"ג ובתוס' שם ד"ה איכא בינייהו, דשאני ה"נ משארי קנסות, דבכל הקנסות לא נעשה ממון רק אחרי העמב"ד, וא"כ גלי לן קרא דזוכה משעת הנזק יעוי"ש. נמצא מבואר דה"נ נעשה ממונא למפרע משעת נגיחה, והנה לפי"ז יש לעיין איך רצה הסוגיא לפשוט מה"נ, דהלא אפילו אם אמרינן דקנס לאו ממונא הוא לענין שבועה"ע, אבל שאני ח"נ דהלא יכולים עתה להעיד וכשרים הם לעדות במושבע מפי אחרים כמו שמבואר במשנה בהא דהשביע עליו חמשה פעמים הואיל ויכול לחזור ולהודות כמו שכתבנו לעיל. ולפי"ז הרי העדים יכולים עתה להעיד, וע"י עדותן נעשה חצי נזק ממונא בלמפרע, ואם כן הרי יש כאן כפירת ממון ממש בלמפרע. ואפשר לומר דכוונת הסוגיא לדייק מדתנן סתמא ה"נ, ואפשר דמיירי גם באופן שנאבד השור, ואינו בעולם, כמו מת, וא"כ לא שייך עתה לומר דנעשה למפרע כפירת ממון, ואם אמרינן דבאופן זה אין עוד חיוב שבוה"ע, אם כן בלא"ה פטורין, וע"ב מוכח מזה דלדברי הרימ"ג נם באופן זה דאין עתה הענין, מ"מ יש כאן חיוב שבועה"ע.

כג ויש לדחות דגם בה"נ אעפ"י שנעשה ממון למפרע, אבל עכ"פ אין זה כפירת ממון ממש דומיא דפקדון, ובלא"ה מוכרחין אנחנו לומר כן משום דאם לא כן אכתי תקשה מדוע דחיק הגמ' לאוקמי' בצרורות ולא משני דמיירי שישנו להשור בעין, והוי ממונא למפרע, וע"כ דזה לא מהני ג"כ בקנס.

כד ונראה להוכיח מהסוגיא דב"ק ק"ה ואמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרש"ל, בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאילו מיגנב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה וכו', והנה משמע דהכפירה והשבועה היתה אחרי שנאסר בהנאה מדבעי אם נחשב לכפירת ממון וזה בשעת כפירה והשבועה, וכן פירש"י, יעוי"ש. ומשמע גם כן דלא בעי תשלומין דמים מעליא, וסגי גם כן בתשלומין של החמץ עצמו אעפ"י שאינו שוה מאומה ומצי אמר ליה הרש"ל, ורק לענין קרבן בעי אם יש כאן כפירת ממון שהוא תנאי לחיוב קרבן שבועת הפקדון, ובזה עצמו דיש חיוב תשלומין מטעם אילו מיגנב סני להיות תנאי לחיוב קרבן וכן הוא במסקנא דזה נחשב ממון להיות עלי' תורת כופר בפקדון, וזהו ע"כ שיטת הרי"ף מדהשמיט לסוגיא זו, וע"כ משום דמפרש דכל עיקר האי סוגיא לענין קרבן איתמר, וזה אינו נוהג בזה"ז, וא"כ יוצא מזה דין חדש דאעפ"י שאין כאן תשלומין דהקרן בדמים, דהרי על הקרן אומר הרש"ל, מ"מ יש כאן חיוב אשם וחומש, וכן כתב היש"ש בפ' הגוזל בסי' מ"ה ובסי' ס"ה דאעפ"י שיביא אשם וחומש, ומ"מ אינו משלם דמים של הכפירה, אלא על הגזילה אומר הרש"ל, יעוי"ש. נמצא מבואר דלא בעינן שילום הקרן בדמים מעליא, וסו"ס אין כאן דמים, דהרי החמץ אסור בהנאה ועפרא בעלמא הוא, ומ"מ יש כאן חיוב כפירת אשם גזילות, ומזה יש לפשוט דה"ה בשבועה"ע דנלמד מדין שבועת הפקדון לענין כפירת ממון דלא בעינן בהוראה שתהיה גם עתה תורת ממון.

כה ויש לדחות דשאני הבא דהרי גם בכפירה לא היתה יותר ממון מבשעת הודאה, ולהכי אין להחמיר בהודאה יותר מבשעת כפירה, ומטעם זה אמרינן דכמו דסני לענין כפירה בממון כזה דלא הוי עצמותו ממון, אלא זכות ממון מטעם אילו מינגב, הנה כן סגי גם בהודאה. אבל אין זה שייכות לנידון שאילתין בהיתה ממון גמור בשעת כפירה, ובשעת הודאה נעשה הממון באופן שאין כאן ממון, זה טדם שמענו מסוגיא זו.

כו ויש להסתפק בשבוה"ע באופן שבשעת כפירה ושבועה היתה התביעה על שיווי ממון, ובשעת ההודאה שלהם נעשה איסור"נ כמו חמץ ועבר עליו הפסח דהנתבע יכול לומר הרש"ל, אם באופן זה יתחייבו העדים קרבן שבועת העדות. כז אבל נראה שזה מוכח מסוגיא דב"ק ק"י ע"ב בעי דבא כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו, ונפק"מ לגזל חמץ ועבר עה"פ אם אמרת יורשין הוי היינו האי דירתי מורית וכו', ופירש"י שאילו היה הנר קיים היה אומר לו הרש"ל, יעוי"ש. והנה נחזה אנן הא בגזל הגר ע"כ מיירי אחרי שבועה, ונמצא דהיתה הכפידה והשבועה קודם הפסח בשעה שהיתה הגזילה בת דמים, וההוראה אחרי שנאסר בהנאה, ואין כאן שילום דמים כלל, אלא הפרן ישולם כמו שהוא לפנינו, ועפרא בעלמא הוא, ומ"מ יש כאן חיוב קרבן של אשם גזילות, נמצא מבואר דפשיטא לי' לרבא דגם לאחר כפירה ושבועה של שיווי דמים יש חיוב קרבן, אעפ"י שאין כאן השבה בדמים, והא דבעי רבא שם בסוגיא בדף ק"ה היינו אם בשעת כפירה ושבועה לא היתה בת דמים, אם כפירה זו נחשבת לכפירת ממון מטעם אילו מיגנב בעי לשלומי דמים מעליא, אבל זה פשיטא לי' לרבא, דאם בשעת כפירה ושבועה היתה בת דמים שוב לא איכפת לן כלל בהודאה, ושפיר נפשטא ספיקא דידן דלא משגיחין על ההודאה, אלא על הכפירה אנו משגיחין, ואם היתה כפירת ממון בשעת כפירה ושבועה, שוב לא איכפת לן על שעת ההודאה, ואם בשבועת אשם גזילות כן הדין, בש"כ בשבוה"ע הנלמד משבוהפ"ק, אשר בשבועה העדות לא בעינן תשלומין כלל בלא"ה, וק"ו גמור הוא דמה במקום שיש תשלומין דהקרן, מ"מ לא בעינן אותו דמים שהיתה בשעת כפירה, כש"כ בשבה"ע דלא בעינן תשלומין, דע"כ משגיחין על שעת כפירה ושבועה נדידא, וכמוש"נ.

כח והנה אף כי בירושלמי בפר' הגוזל קמא ה"ג אמר אילפי נשבע קודם הפסח אחר הפסח משלם לו דמי מעליא, יעוי"ש. וכן כתב הרא"ש בפסקיו, וביותר שדעת הרמב"ם דגם בדינא דרבא ורבה בב"ק ק"ה דאף בנשבע וכפר על חמץ שנאסר בהנאה משלם לו דמי מעליא כמבואר בפד"נ מגזילה ואבידה ה"ה, יעוי"ש. ועי' במל"מ שמאריך בזה טובא, אמנם כל זה דוקא לענין תשלומין דכפירה דבעי לשלם מתורת גזלן, ולא מיתכפר עד שישיג הגזילה, אבל לענין עצם חיוב קרבן סני לכו"ע אם היתה כפירת ממון בשעת כפירה, וזה די לענין קרבן שבוה"ע, כט עוד נראה להוכיח דאזלינן בתר שעת כפירה, והוא דהנה אם אמרינן דבעינן שייכות כפירת ממון נם בשעת הודאה, תצא נפק"מ דאם התובע היה גר שאין לו בנים והשביע את העדים וכפרו ונשבעו, ואח"כ מת הגר התובע, דאם אמרינן דבעינן שתהיה ההודאה גם כן בזה האופן דהכפירה, הנה הכא לא שייכה הודאה, כיון דהתביעה נתבטלה דהנתבע זוכה בתורת הפקר, ולפי"ז תחיה הדין דפטורין מקרבן שבוה"ע, והנה לפי"ז תצא חומר בשבועת הפקדון דשם באופן זה יש חיוב קרבן, וזהו קרבן גזל הנר, וכי תימא אה"נ, א"כ תקשה הא דאיתא בתוספתא פר"ד דשבועות דחשיב שם חומר בשבועת הפקדון שאין בשבוה"ע, ולא חשיב חומרא זו, וע"כ מוכח מזה דדינם שוה, וגם כשהמשביע היה גר וקודם ההודאה מת ואין לו יורשין, ומ"מ העדים חייבים בקרבן שבוה"ע, והיינו דאזלינן בתר שעת כפירה. ולפי"ז תצא ברור גם כן דבאופן שבשעת תביעה וכפירה להחפץ היה שוה פרוטה, ואח"כ בשעת הודאה הוזלה, ואין בו שו"פ, דגם כן חייבין בקרבן שבוה"ע וכמוש"נ.

ל עוד נראה להוכיח מהא דאיתא בשבועות ל"ב אמר אביי הכל מודים בעד סוטה שחייב בעד טומאה דרחמנא הימני' דכתיב ועד אין בה וכו'. והק' התוס' הלא יכול העד לומר בלא עדותי ע"י קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה, ותירצו דהרבה פעמים זכות תולה וכו' והוי גורמים, יעוי"ש. והנה יש לעיין היאך הדין דלאחר שכפר העד ואמר שאינו יודע עדות, והיא שתתה וגם מתה, והנה לפי"ז הרי נתברר שאין כאן כפירת ממון, אם באופן זה פטור מקרבן, ומדלא מחלק הש"ס בזה, ואביי סתם קאמר דהכל מורים בע"א בעד סוטה דחייב, משמע ע"כ על כל אופן, והיינו אפילו באופן ששתתה ומתה, ומ"מ העד חייב קרבן שבוה"ע והיינו דעכ"פ בשעת כפירה ספק היתה, וכיון דהסוגיא אזלא למ"ד דבר הגורל"מ כממון דמי, א"כ יש כפירה דגורל"מ בשעת השבועה דכפירה, ואעפ"י שאזלה לה הכפירת ממון אח"כ וכמאן דליתא דמיא בשעת הודאה, והיינו דהעיקר תלוי כבשעת כפירה.

לא וגם בהא דהסתפקנו לעיל באופן אשר בשעת ההודאה נתבטלה תורת עדות נם אם אין להם פסול מצד זה הענין עצמו, יש להוכיח מהא דאיתא בירושלמי בשקבלו עליה פסולים לעדים אם ישנם בשבוה"ע, ומביא לימוד מקרא כמבואר שם בפר"ד, והנה נחזי אנן דע"כ הא דקבלו עליהם לעדים. נתבטלה תומ"י ע"י הכפירה, וא"כ לאחר הכפירה, הרי הם פסולי עדות כמקודם קבלה, וא"כ הרי"ז כמו שנתבטלה הממון, דמה לי אם נתבטלה הממון בינתים. ומה לי נתבטלו העדים, הלא הכל אחד הוא, ואם אמרינן דבעינן אותה תמונה עצמה דכפירת הממון דבשעת כפירה. א"כ הכא הרי עתה יש עיכוב אחר. גם מבלעדי כפירתם, מטעם דאין עתה עדים, וממילא אין כאן שייכות הממון שכפרו בראשונה, וע"כ מוכח גם מזה דהעיקר הוא כבשעת כפירה דבראשונה. ומכש"כ אם נעשו פסולים בין כפירה להודאה, דאין זה מעכב להקרבן.

לב גרסינן ב"ק ק"ה ואמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הרש"ל, בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאילו מיגניב בעי שלומי ליה ממונא קא כפר ליה, או"ד השתא מיהת הא מנה ועפרא בעלמא הוא, ולא כפר ליה ממונא, וכו', שורי גנבת וכו', אלמא אע"ג דהא קאים כיון דאילו מיגניב ממונא קכפר, השתא נמי ממונא קא כפר, ה"נ אע"ג דעפרא בעלמא הוא כיון דאי מיגניב בעי שלומי לי' ממונא מעליא, השתא ני ממונא קכפר ע"כ הסוגיא. וכתב הרא"ש וז"ל נשבע עליו מהו וכו' ומסיק דאמרינן הואיל ואילו מיגניב בעי שלומי, ממונא מיכפר קא כפר ליה, ולא מיכפר ליה עד דישלם ליה דמי חמץ מעליא יעוי"ש. מבואר מדברי ר' הרא"ש חידוש דין דאעפ"י דבגזל חמץ ועעה"פ אומר לו הרש"ל. אמנם לאחר שכפר ונשבע לא מיפטר מתשלומין עד דמשלם דמים מעליא, ויש לעיין מנין לרבינו הרא"ש לחדש דין מחודש מה שלא נזכר בש"ס, ולכאורה מדוע נשתנה שילום הגזילה דהקרן לאחר כפירה ושבועה מהתשלומין דקודם הכפירה והשבועה, ומצאתי במל"מ פר"ג מגזו"א ה"ה כתב דסברת הרא"ש בזה משום דלא מצינו בשום מקום חיוב קרבן בלא תשלומין דקרן, ובזה תמה שם על הרי"ף דלמה לא הביא דין זה דרבה, דנפק"מ בזמן הזה לענין דינא דלא מצי למימר ליה הרש"ל, יעוי"ש. והנה לפי סברת המל"מ דמפרש בטעמו של דבר, דהחיוב קרבן מחייבו לעקרן בשילום דמים מעליא, דהנה לפי"ז בזה"ז דליכא קרבן, ממילא אפשר לומר דשוב הדר דינא וסגי בשילום החמץ כמו שהוא בעין, וא"כ לפי"ז שפיר השמיט הרי"ף לבעי' זו, אבל יש לומר דכיון דבאמת ש כאן חיוב קרבן גם בזה"ז אלא שחסר לנו בית ומזבח להקריב, וא"כ הדר דינא שנתחייב בקרן בדמים מעליא. אמנם נראה דאם אמרינן דחיוב הקרבן מחייבו לגזלן בדמים מעליא, ע"כ זהו דוקא באופן שיש בזה הבאת קרבן בפועל, והיינו משום דכיון דהקרבן מחייב בתשלומין, ע"כ הוא מפני שלא אפשר בהבאת הקרבן בלא קרן, ובזה"ז שאין קרבן מסתברא שאין כאן חיוב עקרן גם כן, ולפי דברי המל"מ שפיר השמיט הרי"ף לדין זה, ואדרבה התמי' בזה על הרא"ש.

לג והנה אפשר לומד דכיון דמחויב לשלם חומש, ובאופן שאין הקרן שוה פרוטה מטעם אסור הנאה, וא"כ לא יצוייר שילום החומש בלעדי הקרן, ואעפ"י שאין חומש מעכב, אבל אפשר דבעינן שתהי' ראוי לשילום החומש, כדאמרינן בעלמא כל הראוי לבילה וכו', ומסתברא דשילום החומש איתא גם כן מבלעדי הקרבן, וא"כ נם בזה"ז דליתא קרבן גם כן איתא לחיוב החומש, וממילא ישנו גם שילום הקרן בדמים מעליא, ואתי שפיר הא דכתב הרא"ש להאי דינא. אבל דא עקא דהרא"ש כתב במשנה דנתן לו וכו' וז"ל, והאידנא אעפ"י שאין חומש ואשם יעוי"ש, הרי כתב בהדיא דאין דין חומש בזה"ז, והנה זה אתי שפיר שיטת הרמב"ם דנראה להוכיח דע"כ סבר דישנו לדין חומש בזה"ז אעפ"י שאין קרבן, והוא מדכתב בפד"ז מגזו"א ח"ה בגזל האב ונשבע לכו' הרי היורש משלם קרן וחומש, יעוי"ש, הרי מבואר דישנו לדין חומש אף מבלעדי האשם, וכמו שמבואר ב"ק ק"ד ע"ב דהיורשים על אשם גזילות דאביהם משלמים קרן וחומש, ופטורין מן האשם, וא"כ מסתבר דנם בזה"ז לא גרע החיוב חומש אעפ"י שאין אשם. ומזה תמהני על הרא"ש והפוסקים דסברי דאין חומש נוהג בזה"ז וכמבואר בסמ"ע סי' שס"ז סקי"א, והנה אף שאפשר לדחוק ולחלק דשאני התם שכבר נתחייב אביהם בהודאה שלו גם בחיוב החומש עם האשם, ורק היורשים אין מביאין האשם על חוב אביו, משא"כ בזה"ז שאין חיוב אשם בהודאה, ואם נחליט בשיטת הרמב"ם דסבר גם כן האי דינא דהרא"ש באשם גזילות דחמץ דמחויב לשלם דמים מעליא, וכמו שנראה מלשונו שסבר כן מדכתב בפר"ג מגזילה ה"ה וז"ל, לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם וכו', יעוי"ש, ומשמעות קרן שכתב הרמב"ם ע"כ הביאור דמים מעליא, וכן מדייק גם כן המל"מ. ושפיר יש לפרש דלהכי נתחייב בתשלומין דמים מעליא, מטעם שילום החומש וכמוש"נ, אבל תקשה לשיטת הרא"ש דסבר שאין חומש בזה"ז ומכ"ז כתב דדין תשלומין של החמץ הוי בדמים מעליא.

לד אמנם עיקר הדברים בין אם אמרינן כפי סברת המל"מ דחיוב הדמים מעליא מטעם חיוב הקרבן בא, ובין לפי מה שכתבנו דבשביל השילום החומש הוא, עדיין תקשה מניין לרבותינו ז"ל בש"ס לחייבו להגזלן בחיוב אשם גזילות מטעם דיש כאן כפירת ממון מטעם אילו מיגנב ממונא בעי שלומי, ונתחייב בחומש ואשם, וממילא נתחייב גם בקרן דמים מעליא, הלא אדרבה אית לן לומר לאידך ניסא, דכיון דלא משכחת כאן חיוב דמים מעליא, מפני שיכול לומר הרש"ל, א"כ אין כאן בזה שילום הקרן, וממילא שאין קרן אין חומש ואשם, וזה מסתבר יותר לומר שהכל תלוי בקרן שהוא הראש, וגם מסוגיא דב"ק ס"ה מוכח שהעיקר תלוי בתשלומי הקרן.

לה ונראה בביאור הענין בזה, דהנה בכפירה דהחמץ הנאסר בהנאה, שתים יש בזה, א) שכופר עצם החמץ שהוא חפץ הבעלים, ב) הכפירת דמים המסתעפת מזה, והיינו הכפירת דמים של אילו מיגניב, שזהו זכותו של הבעלים, וממונא הוא, נמצא דנעשה עתה גזלן מחדש על הכפירת דמים שהרי זה כאילו גומל וגוזל דמים ממש מהבעלים, ולאחר שנשבע והודה שנתחייב בתשלומין עבור הכפירה שכפר, ע"כ חיינו עבור הדמים והזכות של אילו מיגניב, שזהו המביאו לידי חיוב אשם גזילות, וא"כ ממילא מובן כי נתחייב בתשלומין, עבור זה של דמים מעליא, והיינו כי זהו הכפידה מראש, וזהו סברת הרא"ש בפשיטות.

לו המל"מ הביא דברי הירושלמי פר' הגוזל עצים ה"נ דאיתא שם בנשבע קודם הפסח היינו קודם זמן איסור, משלם הגזלן דמי חמץ מעליא, ומזה דן המל"מ דסברת הירושלמי דדוקא בנשבע קודם הפסח הוא דנתחייב בתשלומין נמורין, מפני שהוא דמי מעליא, משא"כ בנשבע אחר הפסח, ובאותה שעה אין כאן חיוב תשלומין, מטעם שיכול לומר הרש"ל, והקשה מזה על הרא"ש, יעוי"ש. והנה לפי הבנת המל"מ בביאור דברי הירושלמי קשה טובא מדוע ישונה התשלומין דשילום אשם גזילות משאר גזלן דעלמא שיכול לומר הרש"ל והכא מפני השבועה אינו יכול לומר הרש"ל, דאם בשביל שכפר ונשבע בשעת היתר והיה החמץ דמים מעליא, להכי שוב לא נסטר האיסוה"נ בהרש"ל, דקשה הלא כל גזלן דעלמא שגוזל חמץ בזמן היתר, החמץ הוי דמי מעליא, וא"כ נתחייב בשילום דמים מעליא, ומה עודף ויתרון להא דכפר ונשבע, מכל גזלן דעלמא.

לז לכן נראה בביאור דברי הירושלמי כך, דהנה בכל כפירה של גזילה שתים יש בה. א) עצמיות הגזילה. ב) הדמים של אילו מיגניב, שזה איתא ע"כ בכל גזילה, ולאחד שכפר ונשבע ע"כ יש בזה שתי חיובים. א) עצמיות הגזילה שנתחייב בה מכבר. ב) התשלומין של הדמים שנעשה עתה גזלן מחדש, וכשיחזיר הגזילה בעצמיותה, מקיים שתי השבות, דהרי יש בעצמיותה גם הדמים, אמנם כשנאסר החמץ בהנאה אינו יכול לומר הרש"ל, והיינו דאעפ"י שבשביל הגזילה הראשונה, שפיר יכול לומר הרש"ל, אמנם בשביל הגזילה השנייה שנתחייב בדמים אין יכול לומר הרש"ל, כיון שנתחייב בדמים אחרים. וממילא מחויב לשלם דמים מעליא.

לח ולפי"ז לא די שאין מהירושלמי הלזה קושיא על הרא"ש אלא אדרבה סייעתא הוי להרא"ש, והוא דע"כ כוונת הירושלמי במאי דנקט קודם הפסח, דלא אתי לאפוקי ולשלול אחד הפסח, דלפי מה שכתבנו דהחיוב בשביל הכפירה בהדמים של אילו מיגניב, א"כ ע"כ גם בנשבע אחר הפסח דינא הכי וכמו שכתבנו לעיל. אמנם הירושלמי לרבותא נקט בנשבע קודם הפסח, והיינו דלא מיבעי' בכפר ונשבע אחר הפסח דע"כ ליתא חיוב דמים דק התשלומין של החיוב וב דאילו מיגניב, כיון דאין העצמות שוה כלום וכדליתא דמיא, דפשיטא דמחויב לשלם דמים מעליא, אלא אפילו בנשבע קודם הפסח, דאז אעפ"י שיש כפירה גם בעצמיותה דהו"א דנפטר בהשבה דעצמיות, על זה מחדש הירושלמי דמחויב דמים עבור הכפירה.

לט אמנם הש"ס דילן ע"כ לא סבר כשיטת הירושלמי בדין נשבע קודם הפסח, והוא מדחזינן דבעי הש"ס ב"ק ק"י כהנים בגזל הגר יורשים הוו וכו', ונפק"מ לגזל חמץ שעבר עליו הפסח א"א יורשין הוו וכו', וקשה הא להנגזל בעצמו גם כן מחויב לשלם דמים, כמו"ש הרא"ש, וכבר הקשה בזה המל"מ, יעוי"ש. אמנם ע"כ מיירי הש"ס בכפר ונשבע להגר קודם הפסח, ובשעת כפירה היתה העצמיות הגזילה בשוויי', ובזה סבר הש"ס דילן דכיון דנתחייב בהעצמיותה אשר יש בה גם השבה דהדמים, ממילא שוב לא נתחייב בתשלומין דדמים אחדים. וכשבא הפסח, ונאסר בהנאה, שפיר יכול לומר הרש"ל כבגזילה דעלמא, ובזה מיושב גם כן דברי הרמב"ם דאעפ"י שגם הרמב"ם סבר כשיטת הרא"ש בזה דמחויב לשלם דמים מעליא, ותקשה לכאורה מהא דכתב הרמב"ם להדיא בפ"ח מגזילה ה"ח בגזה"ג דכהנים הוו מקבלי מתנה, ומחויב לשלם דמים מעליא אעפ"י שאילו היה הגר קיים היה אומר לו הרי שלך לפניך, יעוי"ש. וזה תמוה דהלא יש כאן חיוב דמים מעליא גם להגר בעצמו, וכבר עמד בזה המל"מ, אמנם לפי מה שכתבנו ע"כ מיירי הרמב"ם שם באופן שכפר ונשבע להגר קודם הפסח ובאופן שפירשנו בעי' דרבא בש"ס דילן, וזהו דלא כשיטת הירושלמי, ומטעם הזה שפיר השמיטו הפוסקים את דברי הירושלמי, ומיושב שיטת הרא"ש והרמב"ם הכל לנכון בס"ד, וכמוש"נ.

מ ב"ק ק"ה אמר דבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים וכו' גזל חמץ ועעה"פ אומר לו הרש"ל טעמא דאיתא בעינא, הא ליתא בעינא אע"ג דהשתא לאו ממונא הוא כיון דמעיקרא ממונא הוא, בעי שלומי, ה"נ וכו', וכתבו התוס' דה"ה באחת שגזלה והוזלה שמחזיר לו אגודה או דמיה אלא רבותא נקט דאפילו בשלשה דקיים מצות השבה בתרתי אפ"ה חייב להחזיר לו אחת. יעוי"ש. ולכאורה יש להבין מה שייך לומר דיש בזה קיום מצות השבה, הלא אית לן לומר דגזילה דשלש אגודות המה כשלשה גזילות נפרדות, וחל חיוב השבה על כל אחת ואחת, מטעם דהמה גופין מחולקין, אמנם נראה דכוונת דברי התוס' דמיירי הכא שהחזיר מעות שתי פרוטות, ולפי המקח דהשתא ימצא לקנות שלשה אגודות עבוד שתי הפרוטות שהחזיר, וא"כ יש כאן השבה במקצת מפני שבידו להשיג כמות הגזילה, לפי המדה שגזל, בעד הדמים שהחזיר, ואפשר לומר דאם היה הדין בגזלן דלפי מדה משלם, דאז היה זה נחשב להשבה מעליא, אמנם כיון דקיי"ל דלפי דמים של שעת הגזילה משלם כמבואר פסחים ל"ב להכי אין בהשבה דהשתי הפרוטות השבה לשלשה אגודות, וזהו כוונת התוס' שכתבו דקיים מצות השבה בהתרתי. ומטעם זה הוקשה להתוס' מאי מייתי ראיה מהא דגזל חמץ ועעה"פ דשאני התם דבליתא בעינא אינו מקיים מצות השבה כלל.

מא והנה הקשו הראשונים בשיט"מ הכא בסוגיא, מאי קמ"ל רבא הלא כבר שנינו במשנתינו כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, יעוי"ש. והנה לפי מה שכתבנו בביאור דברי התוס', טובא קמ"ל רבא דמשלם לפי הדמים ולא סגי בהשבה דהמדה, והנה גם בתוס' ב"ק ס"ה ד"ה גופא מפרש ר"י להוכיח מדברי דבא דלפי דמים משלם, יעוי"ש. ובדברינו בביאור דבר התוס' הכא בסוגיא גם כן כוונתם לזה, וכמוש"נ.

מב והנה שם בשיט"מ הביא יישוב להקושיא מאי קמ"ל רבא, יותר מהא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה, וכתב בשם הרא"ש דחידושא דרבא הכא באופן שהגזילה בעין בלא שינוי והוזלה, ודין המשנה דכל הגזלנין וכו', היינו כשנשתנית הגזילה בעצמותה, אבל באופן שאין שינוי בהגזילה. ויכול לומר הדש"ל אעפ"י שאינו שוה פרוטה, והו"א דיכול להביא קרבן אשם גזילות אף בלא השבה. ומשמיע לנו רבא דהשבה מעכבת, יעוי"ש. והנה לפי פירוש זה מיידי הכא דינא דרבא בדאיתא האי פרוטה השלישית בעינא, ומכ"ז בעינן השבה ממש, אבל תמוה לנו הא דאיתא שמדייק מהא דגזל חמץ וכו'. טעמא דאיתא בעינא הא ליתא בעינא וכו', וקשה הא הכא מיירי גם כן בדאיתא בעינא, ועוד בעיקר הדברים בהאי חידושא דהשבה דבעין מעכבת קרבן דאשם גזילות, אין זה חידוש כלל, כי הלא כמו שידענו בגזל חמץ ועעה"פ דאינו מקיים מצות השבה, עד שהחזיר להבעלים ואמר לו הדש"ל, ובלעדי חזרה לא קיים המצוה דהשבת הגזילה, וא"כ כש"כ דלא הוי השבה לענין כפרת הקרבן דאשם גזילות, כל זמן שלא החזיר להבעלים חזרה ממש, וצע"ג.

מג הנה ראיתי בפלפולא הדיפתא בביאור על הרא"ש כתב לדינא שאם שילם שתי פרוטות דיש. יעוי"ש. ולדעתינו הדבר תמוה דכיון דקיי"ל דלפי דמים משלם, א"כ אעפ"י שיש להשיג עכשיו שלשה אבודות בעד שתי פרוטות, אמנם אין זה אלא תשלומין דלפי המדה, ולא לפי הדמים כמו שכתבנו לעיל, וגם הראיה שהביא מפר' מרובה לכאורה אין זה ענין לזה

בדין הכופר בפקדון

מד ב"ק ק"ה ע"ב אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן, וחייב באונסין וכו', יעוי"ש. לכאורה היאך נעשה גזלן בכפירת דברים בעלמא, הא גם גזלן בעי קנין להתחייב באונסין, וע"כ הביאור בזה דסבר רב ששת דכיון דמצינו בתורה בענין כפירה בפקדון, דכתיב ״וכחש בה ונשבע על שקר", פרטה התודה העבירות השתים. א) העבירה דכפירה, וזהו וכחש בה. ב) העבירה דשבועת שקר, וסבר רב ששת דחייבה התודה שני מיני עונשים על העבירות השתים. עונש ממון על הכפירה דממון, ועונש דחומש ואשם על השבועת שקר, וזהו הביאור בסוגיא שם ותנא הונא וכחש בה למדנו עונש וכו', מאי לאו לעונש ממון, והביאור עונש ממון, אעפ"י דלא שייך לכאורה לומר עונש שיחזיר ממון חבירו לחבירו, אמנם מפני שנעשה גזלן משעת כפירה וחייב באחריות, אעפ"י שלא עשה קנין, וזהו עונש שחייבה תורה עבור הכפירה דדברים, ואעפ"י שדחה הש"ס להא דתנא תונא, משום דיש לפרש דהתורה הענישה בעונש ממון דוקא לאחר השבועה, והיינו מפני דהשבועה גומרת גם הכפירה וחיובה, אמנם רב ששת סבר דעונש הממון נתחייב על ידי הכפירה לחודיא, גם מבלעדי השבועה, ומזה יצא הדין דכופר בפקדון נעשה גזלן, והיינו חידוש התורה דמשעת כפירה עומד הפקדון ברשותו.

מה תוס' שם ד"ה מאי לאו עונש דממון, תימא מה שייך לומר לא ענש אלא אם כן הזהיר, דבשלמא בעונש שבועה, דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת עכ"ל. ובשיט"מ כתב בשם ד"ת וז"ל דאיצטריך דאי לאו דאשכח שהזהיר מדוכתא אחריתי על ההכחשה הוה לן וכחש ונשבע על שקר, אידי ואידי חדא עונשא הוא משום דההכחשה והשבועה מייתי קרבן, אבל משום הכחשה לחוד לא מייתי מידי, אבל השתא דאשכחן דכתיב בדוכתא אחריתי לא תכחשו אלמא וכחש דהכא מלתא באנפי נפשי' היא, ועל לחודיא נמי מיענש, מהו עונשא והשיב את הגזילה וגו', ומשעת הכחשה קמה לי' ברשותי' והוה לי' עלה גזלן לחייב באונסין עכ"ד, ולכאורה מה זה ענין הא דלא תכחשו שהוא לאו הכולל שלא ידבר אדם דבדי כחש, ושקרים להא דעונש ממון דהכא שזהו ענין גזל, ועוד איזה סברא הוא דבשביל אזהרה דלא תכחשו יענש בעונש דממון שהוא חיוב אחריות דאונסין.

מו ונראה בביאור דברי רבינו תם כך, דע"כ אם נעשה גזלן בכפירה, ע"כ דבעינן כפירה שהיא בהחלטת הדעת, ובאמת היאך מענשין לאדם על דבור פה גרידא, בלעדי שום מעשה הקנין, וכדאמרינן בעלמא דיבורא עביד אינש דמקרי ואמר וא"כ בכל כופר בפקדון אין לנו החלט על דבריו, ולהכי הסברא מחייבת דכוונת התורה דהכפירה בעצמותה אינה פועלת כלום עד לאחר השבועה, שזה מורה על הכפירה שאמר השומר מתוך החלט הדעת ואין לך החלט הדעת יותר מלאחר שנשבע, והיינו כי מפני העון של שבועת שקר, ע"כ תעיד שכוונתו לגזול הפקדון לעצמו, אמנם כיון שמצינו שיש גם כן עבירה של ל"ת גם על הכפירה בעצמותה, וזהו הלאו דלא תכחשו, מזה אנו יודעין שהכפירה היתה בהחלט הדעת, והרי זה החלטה גמורה בהחלטת הקנינים בכל מקום, וזהו שאמרה הברייתא עונש שמענו אזהרה מניין, היינו דבעלדי האזהרה לא נעשה עדיין גזלן, מטעם שחסר עדיין קנין והחלטת הדעת, ועל זה אמר התנא דידענו אזהרה, מהא דת"ל לא תכחשו, והזהירה תורה בל"ת לכחוש ולכפור, והכא בפקדון בכפירתו עבר אאיסור ל"ת הלזו, ומזה מוכח דע"כ אמר הכפירה בהחלטת הדעת, ובזה חידשה תורה דנעשה גזלן.

מז כתב הרמב"ם פר"ג מגזילה ואבידה הי"א וז"ל הכופר בפקדון בבית דין, אם היה ברשותו בשעה שכפר נעשה עליו גזלן, וחייב באונסו, יעוי"ש. והנה זה שמדייק וכתב דדוקא אם היתה הכפירה בב"ד, אז נעשה גזלן, ואילו אם היתה הכפירה בינו לבין עצמו לא נעשה עליו גזלן, וכן מצאתי בשיט"מ בשם המאירי שכתב בהדיא ודוקא שכפר בבי"ד, ודבר זה תמוה מאד מניין להם לרבותינו ז"ל לחדש דין זה שלא נזכר בש"ס, ואדרבה פשטות הדברים מורין ההיפוך דהרי כיון שמקור ענין הכפירה נלמד מכפירה ושבועת הפקדון, וכיון שידענו דכל ענין חיוב אשם גזילות גם בדבר שבועת הפקדון, נעשית החיוב גם בשבועה שעל ידי עצמו, וא"כ אם השבועה סגי לן אף בנשבע על ידי עצמו, ומחייבין על זה גם קרבן, מכש"כ הכפירה לחודיא, שעל ידה אנו מחייבין ממון, פשיטא שסגי גם בכפירה שעל ידי עצמו, אמנם לפי מה שביארנו דע"כ עיקר יסוד הכפירה שאנו מענישים עליה, עונש ממון, בעינן שתהיה הכפירה בהחלט הדעת, וכאשר מבואר דכל מה שאדם טוען חוץ לבי"ד יכול לחזור מדבריו ולטעון אחרת בבי"ד ב"ב ל"א, מבואר כי אין לנו ידיעה על דבר החלטת דברי הבע"ד רק בשטוען בבי"ד, לכן דייקו הראשונים דלא נעשה השומר גזלן בכפירה, רק אם היתה הכפירה בבי"ד.

מח מתיב רמי בר חמא ושכנגדו השור על השבועה בכיצד אחד שבועת העידות, ואחד שבועת הפקדון, ואפי' שבועת שוא ואם איתא בכפירה הוא דאיפסיל ליה וכו', ויש לעיין לשיטת הרמב"ם והמאירי דבעינן דוקא שתהיה הכפירה בבי"ד, דאז הוא נעשה גזלן עלה, וזה גם כן ודאי פשיטא דלענין חיוב שבועת הפקדון לא בעינן הכפירה בבי"ד כיון שעיקר החיוב בשביל השבועה בא וא"כ מאי פריך הש"ס לרב ששת מהא דשבועת הפקדון, והא משעת כפירה איפסיל ליה, דלמא כוונת התנא שם באופן שחכפידה היתה חוץ לבי"ד, ולא נפסל מטעם הכפירה, רק מטעם השבועה, ומאי פריך הש"ס.

מט ונראה בדבר שבועת הפקדון הבאה אחרי הכפירה שתים יש בה. א) עצם השבועה והחומר. שבה. ב) שעל ידי השבועה מחזק את הכפירה, וכוונת הש"ס להקשות לרב ששת דסבר דכפירה שהיא בהחלט הדעת נעשה עליה גזלן, ולכן אף אם היתה הכפירה בינו לבין עצמו, אמנם לאחר שנשבע השבועה פועלת החלמה בדבר הכפירה, ולכן אף אם אינו נפסל לשבועה מטעם שבועת שקר גם כן יש לפוסלו עתה מטעם גזלן, דע"כ עתה שיש כאן החלטת הדעת בדבר הכפירה נם כן, הרי הוא גזלן ממש לרב ששת, וא"כ מדוע שונה התנא הא דשבועת הפקדון שפסול לשבועה, מטעם שבועת שקר, הא בזה יש לפוסלו נם מבלעדי הפסול דנשבע על שקד דהרי פסול הוא מטעם גזלן, ואין במשנה זו המקום לחשוב הא דשבועת הפקדון בהחשודין על השבועה דנעשה פסול מטעם השבועת שקר, דהלא יצוייר שיופסל בפקדון מטעם הכפירה בעצמותה שיש בזה, ויצוייר זה גם מבלעדי שבועה, אם רק ידענו שהיתה הכפירה בהחלטה גמורה, כמו אם כפר בבי"ד, זהו מה שנראה לדעתינו לבאר לשיטת הרמב"ם והמאירי.

נ תוס' שם בסוגיא ד"ה כאן שהודה כאן שבאו עדים וכו' ומיהו תימא אמאי קאמר ברישא מוכחש עונש שמענו, ובסיפא אמר ונשבע על שקר דכיון דלא מיירי אלא לאחר שבועה תרווייהו הו"ל למימר מונשבע על שקר עכ"ל. ונראה דבזה ישונה דינא דרישא ודין הסיפא, דבדינא דסיפא לענין לחייב חומש ואשם, ועיקר החיוב נעשה ע"י העון דהשבועה, להכי בעינן האזהרה דחומר האיסור דשבועת שקר, אמנם בדינא דרישא לענין להתחייב ממון, להיות נעשה גזלן בחיוב אונסין, דאין עצם השבועה גורמת לזה, אלא השבועה אינה בזה אלא תנאי בהכפירה, לומר שאם היתה הכפירה בהחלטת הדעת כזה שנשבע לחזק כפירתו גם בשבועה, נעשה בזה גזלן להיות חייב באונסין. נמצא דהשבועה אינה באה אלא למלאות תנאי הכפירה. ועל ידי השבועה נגמרה החלטת הדעת בהכפירה, וע"י הכפירה נתחייב באונסין, ושפיר אמר התנא ברישא לענין חיוב ממון דאונסין, דשמענו עונם בזה מדכתיב וכחש בה, והיינו שבזה נעשה מחויב מטעם ההכחשה, וכמוש"נ. ומיושב לנכון קושיות התוספות.

נא והנה המור והמחבר בחו"מ סי' רצ"ד ס"א הביאו לדין זה דכופר בפקדון נעשה גזלן. ולא כתבו דבעינן הכפירה בבי"ד, ותמוה מדוע השמיטו שימת הרמב"ם והמאירי, דסברי דבעינן כפירה בבי"ד.

נב והנה בהיותי בענין זה ראיתי בפרישה כתב בהא דכופר בפקדון נעשה גזלן כל זה כשלא נשבע, אבל כשנשבע ונמצא שקר דין נגב יש לו לענין תשלומי כפל, יעוי"ש. ודבריו תמוהים הם דע"כ ליתא חיוב כפל אלא בשבועת השומרים בטענה של טוען טענת גנב, משא"כ בנשבע ובאו עדים ונמצא דנשבע על שקר, מבואר להדיא הכא בסוגיא דאין משלם אלא קרן, מהא דחזינן דמוקי הש"ס רישא דברייתא בשנשבע ובאו עדים דאינו משלם אלא קרן, ודין זה איתא אף בשנשבע בבי"ד, וע"כ דאין חיוב כפל אלא בשומר הטוען טענת גנב.

בדין קפץ ונשבע

א ב"ק ק"ה אמר רב הונא אמר רב, מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי, ונשבע, ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אינו משלם ממון וכו' איתיבי' וכו', הב"ע כגון דנשבע חוץ לבי"ד וכו' אידי ואידי בבי"ד ול"ק כאן בקפץ, כאן בשלא קפץ, ויש לעיין בשבועה זו דקפץ, אם לא הוי שבועה כלל, ולא נפמר נם משבועת השומרים בזה, או"ד דמשבועת השומרים נפטר נם בקפץ ונשבע, רק דבקפץ ונשבע לא אמר רב דנפטר מהבעלים, אף כישבואו עדים ויחייבוהו, מטעם דלא קרינן בזה ולקח בעליו, מפני שהבעלים לא קבלו השבועה ע"י כח בי"ד, ופליגי בזה הראשונים, הר"ח והרמב"ן, דדעת הר"ח הובא ברשב"א גיטין ל"ה דשבועה דקמי, לא הוי שבועה כלל, והרמב"ן כתב דרק לענין זה דלא קרינן בי' ולקח בעליו ולא ישלם, כיון שלא קבלו הבעלים השבועה ע"י בי"ד, אבל משבועת השומרים נפטר בשבועה זו.

ב והנה יש לעיין שם בסוגיא דמוקים הש"ס המשנה דטוען טענת אבד בקפץ ונשבע ולהכי משלם כשבאו עדים, דלפי"ז היאך יתפרש הא דאיתא בסיפא הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם, והיינו מטעם כפרה, כיון שבא לחייב עצמו, מעצמו בלא טענת התובע, והנה זה ניחא לשיטת הרמב"ן דנפטר בשבועה דקפץ משבועת השומרין, אתי שפיר הא דהודה, אמנם לשיטת הר"ח דלא יצא עדיין משבועת השומרין מבעלים, א"כ מה שייך הודה מעצמו, כיון שהתביעה עדיין עליו, וצע"ג.

נ שם בסוגיא כל הודה לא אמר רב דכתיב והתודה. וקשה מאי מוכח מהא דוהתודה, דלמא הקרא מיירי בנשבע עפ"י עצמו או בקפץ ונשבע, וכמו שכתבו התוס' ד"ה איתיבי' דרב הוה מוקים לקרא בקפץ ונשבע, ואדרבה כיון דעיקר האי קרא בגזל הגר כתיב וכמו שפירש"י, וחיוב גזל הגר מתחייב הגזלן בקרן חומש ואשם, ע"י שבועה מפי עצמו, ולפי"ז אין ראיה מהאי דינא דרב, דמיירי בחיוב שבועה הבאה ע"י בי"ד דוקא, וכיון שסבר דב דהשבועה הבא ע"י בי"ד חמירא ואלים מובא שנפטר בזה אעפ"י שיבואו עדים אח"כ ויחייבוהו, וא"ב אפשר לומר שגם הודאת עצמו לא מחני יותר מעדים, וצ"ע.

ד תוס' ד"ה כאן שקפץ, תימא א"כ אמאי נקט ברישא טוען טענת אבד, אפילו בטוען טענת נגב ה"מ למינקט דלא מחייב כפל כיון שקפץ עכ"ל. ביאור דבריהם בזה, דהדין הזה דליתא כפל בטוען טענת אבד כשנשבע שבועת השומרים כדין תורה זה לא שמענו עדיין גם עתה ששונה לנו התנא בטוען טענת אבד, כיון דהחסרון הוא בשבועה, והוי כלא נשבע, וא"כ חו"מ למינקט בטענת גנב דין זה.

ה והנה לשיטת הר"ח דשבועה דקפץ לא פעלה אף לענין לפטרו משבועת שומרים, וא"כ יש לומר דשפיר נקט התנא דינא בטענת אבד לאשמעינן רבותא בשילום הקרן, לומר דאעפ"י שכבר נפטר מהבעלים עפ"י שבועת עצמו, ושפיר סלקא דעתך אמינא דלא מחייבא ליה עדים אח"כ, והיינו דכיון דלשיטת ר"ח אין זה שבועת השומרים כלל, והא דנפטר מהבעלים ע"כ זהו שהבעלים נתרצו בשבועה זו, דקפץ ונשבע עפ"י עצמו, והרי זה כמחילה מצד הבעלים, ושפיר סד"א דלא אתו עדים ומחייבי ליה אח"כ כיון שנפטר מהבעלים ע"י מחילה כזו, ואשמעינן האי תנא דמ"מ כי אתו עדים אח"כ מחייבי ליה להשומר הדמים, משא"כ בטוען טענת גנב באופן זה שנשבע מפי עצמו דהיינו בקפץ, דאז אין כאן רבותא לא בקרן ולא בכפל, בקרן כיצד, דע"כ גם רב מזדח בטוען טענת גנב דלא נפטר בשבועתו מחיוב הקרן, דהרי באופן זה עיקר חיוב טוען טענת גנב דחייבה אותו תורה כפל, וא"כ גם בשבועה גמורה דהיינו עפ"י בי"ד גם כן לא נפטר מחיוב תשלומין כשבאו עדים אח"כ (ועי' במהרש"א גם כן בתד"ה איתיבי'). בכפל כיצד, דהרי כיון דלשיטת ר"ח דשבועה דקפץ לא הוי שבועה כלל לענין שבועת השומרים, ולא נפטר מהבעלים כלל, רק בהסכם ורצון הבעלים, א"כ פשיטא שאין זה שבועה לחיוב כפל. וא"כ שפיר נקט התנא ברישא בהא דקפץ ונשבע בטוען טענת אבד, ומיושב קושיות התוס'.

ו ומזה יש להוכיח דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ן ולהכי הקשו שפיר אמאי לא נקט התנא ברישא לאשמעינן רבותא דבשבועה דקפץ ונשבע לא מתחייב כפל, והוא דאעפ"י דשבועה זו הוי שבועה מעליא לענין שבועת השומרים, ונפטר בע"כ מן הבעלים בשבועה זו, מ"מ לענין חיוב כפל לא נתחייב רק בשבועה הבאה ע"י חיוב בי"ד.

ז והנה גם מהא דמשני אידי ואידי בבי"ד כאן בקפץ, מה שייך לומר אידי ואידי בבי"ד, כיון דהשבועה אינה שבועת בי"ד, וגם מהא דפירש"י דניחא להש"ס לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא וכו' כיון שאין המקום גורם מאומה, לא לפטור, ולא לחיוב, וא"כ מה שייך לסמן הדוכתא כיון שאין לנו עסק עם המקום, והרי זה חוץ לבי"ד ממש, אמנם לשיטת הרמב"ן דבקפץ ונשבע הוי שבועה לענין שבועת השומרים, להיות נפטר בה מהבעלים, איכא למימר דכל זה דוקא בשנשבע בפני הבי"ד, וזהו שמדייק הש"ס אידי ואידי בבי"ד.

ה והנה שיטת רש"י בגיטין ל"ה בהא דאיתא שם מודה רב בקופצת, פירש"י ז"ל וכיון שנשבעת, נשבעת, ומגבינא לה באותה שבועה, הרי מבואר מדברי רש"י דקפץ ונשבע הוי שבועה מעליא וזהו כשיטת הרמב"ן, וכן איתא בירושלמי דגרסינן התם עבדה ונשבעת וכו', יעוי"ש. ויש לומר דשאני שבועת ארמלתא שהשבועה שהשביעוה בי"ד, שזהו רק מן התקנה גרידא להכי הקילו והרשב"א בגיטין נוטה לדעת הר"ח, יעוי"ש. וכן מצאתי בשיט"מ הביא בשם הרמ"ה ז"ל, דקפץ ונשבע לא הוי שבועה להיות נפטר מממון על ידי זה, לכן לדעתינו כיון שביארנו דפשטות הסוגיא מורה כשיטת הרמב"ן לכן אף שהרבה מן הראשונים לא סברי כוותי', אמנם עכ"פ הוי ספיקא דדינא, ואין להוציא מיד המוחזק.

ט והנה יש להעיד במי שמחויב שבועה דרבנן, וקפץ ונשבע שבועה דאורייתא דהיינו בנק"ח, או שנשבע בשם, ובכינוי לרוב הפוסקים דסברי שזהו ההבדל בין שבועה דאורייתא לדרבנן, אם נפטר בזה ויצא ידי בעלים בשבועה זו, ומקום הספק בזה, דהנה יש להבין לשיטת הר"ח דסבר דקפץ ונשבע לאו שבועה הוא, דע"כ אין לומר דלאו שבועה חיא כלל, דליתא דע"כ מתורת נשבע מפי עצמו לא יצא, וגם אין לומר דכיון שקופץ לשבע להכי משביעין אותו פעם שנית עפ"י בי"ד כההיא עובדא דגיטין שם, דע"כ אדרבה קיי"ל דאין משביעין למי שרץ אחר שבועה כמבואר בחו"מ סי' פ"ז סל"ז, וע"כ הביאור בדברי ד"ח כמו שכתב הרשב"א משמו וז"ל דכיון שקפצה מעצמה ונשבעת משביעין אותה שבועה כתיקונה על דעת בי"ד ומגבין כתובתה, יעוי"ש. ובשיט"מ ב"ק, יעוי"ש, ביאור הדברים בי העיקר הטעם שנמנעו מלהשביע לארמלתא הוא מפני הסכנה, כמבואר שם בגמ', ולהכי בקופצת שכבר נשבעת היא מעצמה שוב אין לנו לחוש יותר לחשש סכנה כיון דבלא"ה יש כאן שבועה, לכן תשבע עתה שבועה שנייה עפ"י בי"ד, נמצא לפי"ז דגם הר"ח מודה דעכ"פ שבועה דקפיצה תורת שבועה עליה, ולפי"ז במקום שמחויב שבועה דרבנן, וקפץ ונשבע שבועה דאורייתא אפשר שגם הד"ח מודה דיצא ידי בעלים בשבועה זו, עוד יותר מסופקני במקום שמחויב קב"ח וקפץ ונשבע, אם נפטר מקב"ח ויצא ידי בעלים בשבועה דקפיצה, וצ"ע.

י עוד נראה להעיד דהכל לפי הדור, ולפי הזמן, ולפי המקום, דאנו רואים אשר בדורותינו בעוה"ר אין העולם נזהרין משבועה שבינו לבי"ע, והרבה פעמים קופצים ונשבעים בפני בי"ד אף טרם שיצא הנה מפי בי"ד, ואדרבה את זה אנו רואים בדור הזה לשבח אשר עפ"י בי"ד יראים מלקבל שבועה אף לא קב"ח, לכן לדעתינו נכון להורות לבטל שבועה דקפיצה לגמרי, ועוד דהרבה פעמים בקופץ ונשבע באה השבועה מתוך הבהילות, ולא הוי האדם בשבועה, ובכל אופן פשיטא שצריך לדקדק גם בשבועה הבא ע"י קפיצה שהיתה ביישוב דעת, ואז יכול להיות דמהני בהאופנים שכתבנו לעיל.

גמ' אביו מת והניח לו ריבוי, עשיר הוא וכו' מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל, ולכאורה מדוע לא ניזול בתר רובא, ואפשר לומר דלא אזלינן בתר דובא בלהבא, וכמו דלא אזלינן בתר חזקה בלהבא, וכמו שהוכיח בנוב"ק חיו"ד סי' נ"ה נ"ו, בן לא אזלינן בתר רובא בלהבא.

א ספינתו ובאה לו בדיבואות עשיר הוא, אמר רב חסדא כשהיתה מוחכרת ומושברת ביד אחרים, והאיכא שכירות שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ותיפ"ל משום ספינה הא מני ר"א היא וכו', והנה ע"ב מיירי דכל מה שבספינה אינו שייך לו, והוא רק שכר ספינה נוטל, ויש לעיין מאי פריך הש"ס מהא דספינה, הלא כיון שמושכרת היא אצל אחרים וטרם כלתה זמן השכירות, א"כ הספינה לאו דידי' הוא, וכמו שאין לו שכר הספינה עתה מטעם שאין שכירות משתלמת אלא בסופה, הנה כמו כן הספינה ג"כ אינו שלו עתה עד תום משך זמן השכירות, וא"כ מאי פריך מספינה.

ב ונראה דהכוונה שהרי יכול למכור עתה הספינה שיקבל אותה אח"כ כשיוגמר זמן השכירות, ויכול להוזיל מעט על המקח מפני השכירות שהיא מושכרת לאחר, אבל ע"כ יש קונים על לאחר זמן, ואין זה דשלבל"ע, דהרי גוף הספינה שלו היא, ועל זה משני דר"א היא דאין לוקחין צמדו, הנה כמו כן אין מקבלין הספינה מפני שהיא פרנסתו, וממילא לדידן דלא קיי"ל כר"א כמו"ש הרמב"ם בפיה"מ, וכן פסק בפר"ג דערוכין הי"ט, ממילא שפיר מוכרין הספינה, וישנו בערך עשיר בשביל הספינה.

ג והנה בדבר מעות השכירות של הספינה לא שייך זה מטעם דליתא במכירה משום דאינו ברשותו כיון שטרם בא זמן הפרעון, והא דלא אמרינן דליהוי הני מעות משועבד להקדש מטעם שעבודא דר"נ להפוסקים דסברי דבשכירות ג"כ אמרינן שעבודא דר"נ כמבואר בחו"מ סי' פ"ו (ועי' במל"מ פ"ב מחל' מלוה ולוה וכ"א שם הביא דעת המרדכי, ועי' בשעה"מ סי' פ"ו אות ב'), נראה דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולא מטא עדיין זמן פרעון, לא שייך ג"כ שעבודא דר"נ, כיון דעדיין לא נתחייב לשלם, ובזה יש לפרש ההבדל אם ישנה לשכירות מתוע"ס לבין אם אינה לשכירות אלא לבסוף, אעפ"י שע"כ גם אם ישנה לשכירות מתוע"ס לא עדיף ממלוה, וא"כ היאך חשבינן לו עשיר גם עתה אעפ"י שאין עדיין השכירות בידו, אבל לפי מה שביארנו יש לומר דכיון דיש חיוב ברור, ממילא יש בזה שעבודא דר"נ, אבל לפי"ז תקשה לשיטת הריטב"א, הובא בש"ך חו"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו דסבר דגם אם אמרינן אינה לשכירות אלא לבסוף מ"מ חייב לו הלואה מעתה אלא הוי כמלוה שעדיין לא הגיע זמן הפרעון, א"כ מדוע אינו נחשב עשיר, ולכאורה שייך בזה שעבודא דר"נ ג"כ.

ד לכן נראה דלא שייך שעבודא דר"ג הכא בערוכין אפילו אם אמרינן דשייך בחוב המגיע להקדש שעבודא דר"נ, וזהו באמת דעת המבי"ט בח"ר שאלה רפ"ד שכתב וז"ל ונראה לי דמלוה בשטר שהגיע זמנה בשעת הערכה ואפילו מלוה על פה דהוי בכלל הערכה ואם לא יעלה מה שנמצא בידו אחר הסידור להשלים חיוב הערך ישלימו גם מן המלוה ויעריכו אותו מדר' נתן, מניין שמוציאין מזה ונותנין לזה ולא יגרע בה הקרש מכח הדיוט לענין זה עכ"ל, והנה מזה נראה דעת המבי"ט דגם בהקדש שייך שעבודא דר"נ, אבל בזה שכתב ששייך שעבודא דר"נ גם בערוכין נראה להעיר דשאני ערוכין, והיינו דע"כ בעינן שהדבר הנערך יהיה נעשה הקדש כדין ערוכין שנעשה הקדש לבדה"ב, והכא בחוב שאצל אחרים אינו נעשה הקדש מטעם דהוי אינו ברשותו, ולפי"ז יש להבין מאי פריך הש"ס והאיכא שכירות הא כיון דשכירות ליתא בהקדש, וגם כשמשני הש"ס דסבר אינה לשכירות אלא לבסוף, והלא אפילו אם ישנה לשכירות מתוע"ס ליתא בערובין מטעם שאינו נעשה הקדש. ואפשר לומר דכוונת הש"ס דכיון דישנה לשכירות מתוע"ס א"כ ליקדוש כל פרוטה ופרוטה וכמו שמצינו במקדיש ידי עבדו בגיטין י"ב, אבל כשאינה לשכרות אלא לבסוף א"כ אין להקדש על מה לחול, כיון שעדיין אין כאן חוב, ואפילו לשיטת הריטב"א דנעשה מלוה תיכף משעת שכירות, ע"כ הכוונה שהוא בגדר התחייבות גרידא.

ה אמנם לפי מה שמבואר בחולין קל"ט דבין בהקדש ובין בערכין לא נתקדשו עד שיבואו ליד הגזבר, אתי שפיר דברי המבי"ט, והסוגיא דהכא.

ו כתב הרמב"ם בפר"ג מהל' נחלות הא אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראוין לבוא לאחר מיתת אביו וכו', וכן אם היתה לאביו מלוה או היתה לו ספינה בים יורשין כאחד, וכתב הראב"ד וז"ל א"א דבר זה למד ממשנת ערוכין פר' השג יד עכ"ל. וכתב הה"מ דסברת הראב"ד לסוגיא דידן, והקשה דהלא הכא רק לר"א הוי ספינה ראוי אבל לא קיי"ל כן. ועוד מה ענין סידור לראוי, יעוי"ש. והיינו דמה ראיה מזה דספינה הוא בכלל סידור לענין ערוכין דבשביל זה נקרא ספינה ראוי לבבור, ולפי"ז דברי הראב"ד תמוהין, ונראה דהראב"ד בא להשיג מכת סוגיא דידן דכיון דסבר הרמב"ם דספינה הוי ראוי לענין בכורה, ממילא לא הוי עשרי כשיש לו ספינה, ואנן קיי"ל ברבנן דנוטלין הספינה בשביל הערך, וכמו כן לגבי מלוה כיון שפסק הרמב"ם דמלוה הוי ראוי לענין בכורה א"כ כשיש לו מלוה הוי עני לענין ערובין ג"כ, ובסוגיא דידן מבואר דמלוה עושה אותו לעשיר דהרי אם ישנה לשכירות מתוע"ס דהוי ג"כ מלוה, ומ"מ הוי עשיר, לערוכין, ומה שהקשה מהר"י אדרבי, הובא בלח"מ, הנה לדעתי זהו כוונת הראב"ד בהשגה,

ז אמנם סברת הרמב"ם דע"כ שאני ערוכין מהא דבכור והיינו דאעפ"י דמלוה הוי ראוי לגבי בכור, אבל שאני לענין ערוכין דע"כ אם ישנה לשכירות מתוע"ס שפיר חל הקדש על כל פרוטה ופרוטה, כמו שכתבנו לעיל, ויש בזה חלות הקדש. ח ומה שכתב הרמב"ם דספינה הוי ראוי היינו כשהיא בים, והרמב"ם כתב להדיא ספינה בים, והיינו דיש הבדל בין אם הספינה בנמל, או שהספינה עדיין בים, וזה מוכח מהסוגיא הכא דפריך אמתניתין דתנן ספינה בים ובאה לו בריבואות עשיר הוא ומשני שהיתה הספינה מוחכרת ומושכחת ביד אחרים, ופירש"י ואין לו כה כלום, וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ, ופריך אח"כ ותיפ"ל משום ספינה, ומשני ר"א היא, והיינו דהוי עשיר משום דהספינה באה, דאל"כ למה נקיט התנא ובאה, דהרי מה שבספינה אינו שלו, וע"כ משום הספינה עצמה לומר דאעפ"י שהספינה באה ועומדת בנמל מ"מ נחשב עני מטעם דד"א, אבל ע"כ שפיר נחשב עשיר בשביל הספינה, וגם נקרא בכל אשר ימצא לו נ"כ, והתנא בא לאשמעינן דינא דר"א דאין מקבלין ממנו הספינה בשביל הערך, ומזה מובן דאם הספינה עדיין לא באה והיא משטת בים אז לכו"ע עני הוא, וא"כ שפיר מוכח מזה דספינה בים נקראת ראוי לענין בכור, וזהו כוונת הר"י אדרבי, הובא בלח"מ, אבל לא ביאר מה שביארנו. ועי' בשו"ת מבי"ט ח"ד סי' רפ"ד.

א גמ' ת"ד אתה הקשית דמים לערוכין מרגלית לקלים ולידון בכבודו וכו' יכול נקיש ערוכין לדמים שיתן כשעת נתינה וכו', ביאור הדברים דכמו שמצינו ההיקש דמים לערוכין בין לקולא כמו הא דמרגלית לקלים, ובין לחומרא כמו הא דנידון בכבודו, והנה הא דבזמן הערך איכא ג"כ קולא וחומרא כמו בפחות מבן חמש ונעשה יתר דזמן הערך הוא קולא, ובפחות מבן ס' ונעשה יתר דזמן הערך הוי חומרא, ובזה בעי למילף ערוכין מדמים דיהיה כשעת נתינה בין לקולא בין לחומרא, ולהכי נקט התנא בדמיון שני דבדים שהם קולא וחומרא, ועל זה משני התנא ת"ל כערכך יקום לומר דאזלינן בתר שעת הערך.

ב והנה הא דשעת נתינה בדמים פירש"י דבזה פשיטא דכשעת נתינה משום דלא ידעינן מה היה שוה בשעת הנדר, והקשו בתוס' דלמה לנו לחוש שהיה שוה יותר, ואם הוא עתה חלש יש לנו לומר דיהיה שוה לכהפ"ח סלע, יעוי"ש. כוונתם דנקמו סלע הוא עפ"י מה שמבואר לקמן כ' ע"א דקאמרה הסוגיא מי איכא נברא דלא שוה ארבעה זוזי, יעוי"ש. וארבעה זוזי הוא סלע, ונראה דכוונת רש"י דכיון דאין השמאים יודעים כמה היה שוה, להכי אין כוונת הנודר לזה, והיינו דלא נחית לספיקא, והא דהקשו התוס' דלמה לנו לחוש שהיה שוה יותר מעכשיו, ע"כ כוונתם שהוא בתורת חזקה דהשתא דכמו שהוא עכשיו כן. היה מעיקרא בשעת הנדר, אבל רש"י נחית לכוונת הנודר, ואצלו לא הוי חזקה דכמו שהוא עתה בשעת הנדר כן יהיה בשעת הנתינה, ושפיר יש מקום לחוש לשינוי בלהבא, וכמו שאמרינן דלא אמרינן חזקה בלהבא, וא"כ יחוש הנודר מפני השינוי דלהבא, ולא נחית לספיקא, ולהכי בדור שכוונת הנודר היתה על שעת הנתינה, וכן יש לדייק מדברי רש"י לקמן כ' שפירש במשנה דבדמי עלי שאינו נודר אלא מה:

שישומהו בי"ד, וזהו לפי הגידסא דידן ולא כמו שהניח בשיט"מ.

ג אבל יש להעיד דלפי"ז דכל עיקר הנדר הוא לפי הדמים דלהכא, א"כ הרי"ז דבר שאינו קצוב, דהרי אין אנו יודעין כמה יעלה המחיר, ולהרמב"ם דבר שאינו קצוב אינו משתעבד, כמבואר שיטתו בפרכ"א ממכירה, ובחו"מ סי' ס' פ"ב, ולפי מה שביארנו שיטת רש"י מוכרחת, וא"כ תקשה מזה להרמב"ם, ומצינו דדעת הרמב"ם דקצבה, לשנים לא נחשב קצוב מטעם שאיתייקרו מזונות, וכמו שכתב הרמב"ן לדעת הרמב"ם עי' בב"י שם ובבאר הגולה.

ד ולדברי הרמב"ם יש ליישב קושיות התוס' בכתובות ק"א ע"ב שכתבו שם בד"ה והיא וכו', וז"ל וא"ת למ"ד קצובין אעפ"י שאין כתובין אמאי לא חשיב להו קצבה למזון הבנות דהוי עד דתבגרן, ומיחו מן האב אין קשה כל כך דלא ידעינן כמה בנות יהיו לו לפיכך אין קצובין אלא האחין שעבדו בההיא שעתא קצובין נינהו עד דתבגדן עכ"ל. והיינו דהרמב"ם לא סבר כשיטת התוס' דכתובות שכתבנו לעיל דכיון דאין קצבה למטה נחשב אינו קצוב, ואפשר שהוא מטעם שכתב הרא"ש בפר' מציאת האשה דכיון דיש קצבה למעלה יכול הלוקח להניח ת"י כשיעור זה דלמעלה, וא"כ תקשה דשפיר הוי דבר קצוב עד שתיבגדן, וע"כ משום דחיישינן לשמא יתייקרו מזונות להכי הוי דבר שאינו קצוב, ואפשר שמזה למד הרמב"ם להאי דינא, וע"כ דהתוס' לא סברי סברא זו דבשביל חששא דיוקר להיות נקרא דבר שאינו קצוב, ולפי"ז לשיטת התוס' בנידון דידן שפיר נחשב לקצוב, ובשביל חששא דיוקר דאח"כ לא נעשה דבד שאינו קצוב, אבל לשיטת הרמב"ם קשה הא כיון דסבר דגם קצבת השנים לא מהני אם דק יש בזה הששא דיוקר.

ה והנה אפשר לומר דדבר שאיני קצוב הוי בגדר אסמכתא, ומבואר בחו"מ סי' ר"ז סעי' ט', דבנודר לצדקה לית בה משום אסמכתא. אבל תמוה דע"כ זה לא הוי רק בתורת נדר, אבל אין בזה שעבור נכסים, ונפק"מ דאם מת אין היורשין מחויבין כמבואר בחו"מ סי' דנ"ב. אמנם בהא דאמר דמי עלי ע"כ יש בזה שעבור נכסים כמבואר לקמן כ' במשנה, דבאומר דמי עלי ומת לא יתנו היורשין מטעם שאין דמים למתים, אבל אם אמר דמיו של פלוני עלי ומת, יתנו היורשין, יעוי"ש, וע"כ משום דיש בזה שעבוד נכסים ג"כ, ואם אמרינן דאין כאן חיוב מצד עצמו אלא מצר נדר לחודיא, א"כ אין כאן שעבוד נכסים. ועוד דהלא הא דנדר אין בו משום אסמכתא זהו גופי' הוא משום זה עצמו, יען דאין כאן שעבוד נכסים, אלא הוא ענין קבלה שמקבל עליו לקיים את נדדו, אבל במקום דבעינן הקנאה ממש, ובהקדש הוי אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, דהיינו שנחשבת האמירה לקנין נ"כ, וכיון דבשאיני קצוב לא מהני גם קנין, א"כ לא מהני גם האמירה. וב"ה מצאתי סברא זו בשו"ת למרן הגדע"א בסי' קמ"ו, שהקשה על המדרכי בפ"ד דב"ק, שהוכיח דבהקדש לית בו דין אסמכתא, דהא באומר סלע זו לכשיבוא לידי אתננו לצדקה, דבהדיוט בדשלב"ל אין בו צד ענין אפ"ה חל בהקדש, ק"ו באסמכתא דמהני עכ"פ במעכשיו ובי"ד חשוב, ותמוה לי דבאתננו גם בהדיוט מהני במחייב עצמו בקנין ליתן הדשלבו"ע, כדאיתא בשו"ע סי' ס' מטעם דהקנין חל על גופו שהוא בעולם, והוא מחויב ליתן הפירות דקל, משו"ה מהני באתננו לצדקה ואמידתו לגבוה ככתובין וכמסורין דמי ובקנין בהדיוט הוא וחל החיוב על נופו, משא"כ לענין אסמכתא דמחייב עצמו בקנין לא מהני, י"ל דגם בהקדש לא מהני, עכ"ד, וזהו כמו שכתבתי.

ו והנה יש מקום לומר דהכא לא הוי דבר שאינו קצוב יען דהרי מוכן הוא להיות משלם דמים כפי השתא נ"כ, ועכשיו הוי זה קצוב, ואעפ"י שהתחייב עצמו ג"כ בהדמים שיהיה שוה לאחר זמן ג"כ, ובזה הוי אינו קצוב, אמנם כיון שיש שיעור למטה אפשר שזה נחשב לקצוב וכמו שמצינו בזה בתוס' כתובות נ' ע"ב ד"ה ומאי עלי' שכתבו שם לענין הבנות עד שתיבגרן דזה אינו נחשב לקצוב מטעם דאפשר שתנשא קודם, יעוי"ש. וכיון שכן יש לנו לומר להיפך דכיון דיש קצבה למטה דהיינו אם יהיה נישום תיכף ומיד אחרי אמירתי, להכי נחשב לקצוב אעפ"י שאין שיעור למעלה, אבל אין לומר כן לדעת הרמב"ם דהרי ע"כ לא סבר כסברת התוס', אלא סבר כסברת הרא"ש, וכמו שכתבנו לעיל.

ז והנה יש מקום לומר דכל עיקר דינו של הרמב"ם דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב הוא רק מדרבנן, אבל מדאורייתא שפיר משתעבד, ומצאתי און לי בשעהמ"ש סי' ס' אות ג' שכתב ליישב קושיות הרמב"ן והר"ן בפר' עשרה יוחסין שהקשו מהא דאמרינן בפר' י"נ יכיר למ"ל ופריך הניחא לרבנן אלא לר"מ דסבר אדם מקנה דשלבל"ע מאי איכא למימר, ומאי פריך הא אף לר"מ לא מצי יהיב נכסים שיפלו לו לאחר מכאן מטעם דהוי דבר שאינו קצוב, וכתב דהא דאסמכתא לא קניא אינו אלא מדרבנן, וכמו"ש הש"ך בסי' ר"ז סקי"ח בשם הב"ח, ושיטה זו מבוארת במרדכי פר' שור שנגח, ובהנמ"ר פר' זה בורר, וא"כ דבר שאינו קצוב קני מדאורייתא, ושפיר פריך הש"ס לר"מ יכיר למ"ל עכת"ד, ולזה שפיר דמי הכא בהקדש דדמי עלי דשפיר חל אף בשאינו קצוב מדאורייתא.

ח אמנם בעיקרא דמילתא איברא דהש"ך בסי' ר"ז ם סקי"ח מביא מה שכתב הב"ח דמדאורייתא אסמכתא קניא ומביא ראיה מערב, והקשה הש"ך דלמא שאני ערב מטעם בההיא הנאה וכמו שמבואר בש"ס, וכתב הנתיה"מ שם דסברת המרדכי דסברא זו דבההיא הנאה דגמר ומקנה לא מהני רק אם אמרינן דאסמכתא קניא, אבל אם מדאורייתא אסמכתא לא קניא, אז לא מהני גם סברת בההיא הנאה גמר ומקנה כיון דעכ"פ לאו קנין הוא, ומפרש דמאן דס"ל משחק בקוביא לא קנה היינו משום דסבר אסמכתא לא קנה מדאורייתא, יעוי"ש. ולפי"ז לדידן דקיי"ל דמשחק בקוביא פסול לעדות ולא אמרינן אגב דבעי לקנות נמר ומקני ע"כ משום דאסמכתא לא קניא מדאורייתא, וע"כ הרמב"ן והר"ן סברי ג"כ דאסמכתא לא קניא מדאורייתא, ולהכי שפיר הקשו על הרמב"ם.

ט והנה לפי מה שכתבו התומים והנתיה"מ בשם הכנה"ג דדוקא במחייב עצמו דמי לאסמכתא דסובר בדעתו שלא יהיה כך אבל אם מקנה לו כל מה שיהיה בין רב בין מעט לא שייך בזה אסמכתא, אתי שפיר נם הכא דהיינו שהתחייב עצמו בדמיו על כל אופן. י עוד נראה לפי מה שכתב המל"מ בפרי"א ממכירה הט"ז בשם בני שמואל דדוקא באופן שאין חבירו מתחייב כנגדו כגון במתנה בזה אינו יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב, אבל היכא שחבירו מתחייב כנגדו כמו במכירה יכול להתחייב אף בדבר שאינו קצוב, וכן מביא שם כן בשם הריטב"א פר' הנושא שכתב בכוונת הרמב"ם דרק במתחייב עצמו דרך מתנה וגמילות חסדים, אבל הקשה מהא דכתב הרמב"ם בפוסק לזון את בת אשתו דאתי מרן עלה מטעם שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, ומדוע לא אתי עלה מטעם השכר שנישאת לו האשה הזאת עכת"ד, יעוי"ש. ולולא דמסתפינא אמינא דיש לומר דהשכר של נשואין דהאשה התחייבה לינשא לו זה כבר נעשה משעת הקדושין, ואז לא התחייב לזון בתה ובשעת נשואין אין מגיע לו יותר ריוח, וא"כ הרי"ז כמתנה וגמילות חסד, בזה שהתחייב לזון את בתה, ולהכי אמר הרמב"ם שם בהלכה י"ז שנעשה החיוב מפני שזה דומה להדברים הנקנין באמירה, ובזה אתי שפיר גם הכא בנידון דידן דהנה כשאדם מתחייב ואמר דמי ועלי ע"כ מצא את עצמו מחויב בזה מטעם הכרת טובה להקדש, והוא מפני שראה ישועת ד' שניצול מאיזה צרה וכדומה, וא"כ כיון שרואה עצמו מחויב בזה שפיר יכול אדם לחייב עצמו גם בדבר שאינו קצוב.

תוכן העניינים

נזר הקודש - ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה