נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק שלישי
דף י"ד, אמר רב הונא הקדיש שדה מלאה אילנות כשהוא פודה פודה אילנות בשוויהן, וחוזר ופודה קרקע בית זרע חומר שעורים אלמא קסבר רב הונא אדם מקדיש בעין יפה מקדיש, והיינו שאעפ"י שלא פירש אילנות בשעה שהקדיש את השדה, ואם כן יש לומר דשדה בלבד הקדיש ולא אילנות. מ"מ אמרינן דהקדיש השדה בעין יפה, וכוונתו שמקדיש השרה וכל הנמצא בהשדה דהיינו האילנות גם כן, וכן פסק הרמב"ם כפר"ד מערכין הט"ו. והראב"ד בהשגה כתב וז"ל א"א אינו כן אלא שהן נפדין ע"ג השדה, ואע"ג דאמר רב הונא הכי בערוכין שמעתי' דרב פפא דהוא בתרא מחזיא דלא ס"ל הכי דוק ותשכח, ומרן בכס"מ מבאר כוונת הראב"ד מהא דאמר ד"פ לקמן, הקדיש אילנות פורה בשוויהן ופריך בגמ' אמאי ולקדשו אגב ארעייהו וכו' והאמדי נהרדעי מאן דמזבין לי' דיקלא לחברי' קני לי' משיפולא ועד תהומא ומשני לאו מי איתמר עלה בבא מחמת טענה, ופירש"י מחמת טענה שטוענו שהזכיר לו שם קרקע ע"כ, ומדאקשינן לר"פ ולמפרקו אגב ארעייהו ואיצמרך לשנויי משמע דהכי ס"ל דכל היכא דהקדיש ארעא ואילנות מיפרקו אגב ארעייהו עכ"ד, יעוי"ש.
ב ונראה לבאר שימת הרמב"ם דסבר ע"כ שאין סתירה מר"פ לדינא דרב הונא כאשר יבואר. וזה הדבר דרב הונא מיירי שהקדיש את השדה ולא פירש אילנות, ודק משום דאמרינן דמקדיש בעין יפה מקדיש להכי אמרינן דהאילנות בכלל ההקדש דהשדה, אבל אין זה מטעם ההכרח לומר שע"כ הכי איתא דהאילנות בכלל שדה, דזה ליתא דודאי אין אילנות בכלל שדה, דשפיר יצוייר שדה בלא אילנות, וא"כ אין אילנות בכלל עצם ההקדש דהשדה. ורק מטעם עין יפה אמדינן דהתכוון להקדיש גם אילנות. אבל הכוונה שהקדיש שתי הקדשות, הקדש השדה והקדש אילנות, והדי"ז כאילו אמר להקדיש אילנות אחרי ההקדש דהשדה ולהכי דן בזה רב הונא דלא שייך גכי אילנות דליקדשו אגב אדעייהו, משום דהדי זה כאילו אמר בפירוש שמקדיש השדה בלא אילנות בתחילה. ואח"כ חזר והקדיש את האילנות דהדין בזה דפודה האילנות בשוויהן, אבל דינא דרב פפא הוא באופן שהקדיש את האילנות, דבזה הדין דהאילנות יש להן קרקע השייך להם, וביותר שלשה אילנות הנטועים לפי חשבון עשר לבית סאה דפשיטא שיש להם קרקע, וא"כ תמיד כשמקדיש אילנות יש בהקדש זה גם קרקע, ובהכרח הרי"ז הקדש חדא, אם לא התנה בפירוש שאינו מקדיש הקרקע השייך להאילנות דאז ע"כ יש בכלל ההקדש דהאילנות גם קרקע וממילא האילנות והקרקע כגוף אחד לגבי הקדש זה. ובזה שפיר פריך הש"ס וליקדשו אגב ארעייהו, היינו הקרקע שלהן, ועל זה משני הש"ס בבא מחמת מענה. הביאור בזה דרב הונא מיירי שהתנה בפירוש שאינו מקדיש הקרקע, והיינו דהא דפירש"י בבא מחמת טענה שפירש שטוענו שהזכיר לו קרקע היינו בדינא דנהרדעי שהזבין חד דיקלא שאין לו קרקע עפ"י דין, אבל בדינא דרב פפא שהקדיש אילנות דמשמע הדבה אילנות ולכהפ"ח שלשה, ובזה גם בלא תנאי יש לו קרקע. וממילא בכל אופן הרי"ז הקדש הדא, ובזה הוי הדין דקדשי אגב ארעייהו, וגם נפדין אגב השדה.
ג ובזה מדויקים פסקי הרמב"ם דבדינא דר"ה שהקדיש שדה והיתה מלאה אילנות דההקדש דהאילנות הוא רק מטעם שמקדיש בעין יפה מחשבין את האילנות בשוויהן. וכמו כן כתב שם בהט"ז וז"ל וכן המקדיש את האילנות בלבד פודין אותן בשוויהן. והיינו דסבר דחד דינא אית להו בין אם ההקדש דאילנות בא מפאת עין יפה כמו ההקדש דהאילנות שהפרישן בלבד בפירוש, ושם בהי"ז כתב באופן שהקדיש האילנות שלשה לתוך בית סאה (והיינו את הקרקע, יעוי"ש. ובזה הדין דנתקדשו האילנות עם השדה ביחד, וזהו דין הברייתא, והא דשינה מלשון שנטועים כדין באופן שיש להן קרקע), הרי"ז הקדיש הברייתא דתנא עשרה לבית סאה, משום דמיירי באילנות גדולים, וכמו שכתבו התוס' ר"ה הקדיש. ובאופן שנטועים ביותר או בפחות באופן זה כיון שעומדים להיות נעקרים ממקומם, הרי"ז כאילו התנה שמקדיש רק האילנות בלא קרקע, זהו שיטת הרמב"ם. ומטעם זה מה שהשיג הראב"ד בהלכה י"ז שכתב וז"ל כל שלשה אילנות א"א זה אינו מחוור עכ"ל, לפי מה שכתבנו דברי הרמב"ם ברורים.
גמ' אלמא קסבר ד"ה אדם מקדיש בעין יפה איתיבי' רב נחמן לרב הונא אחד המקדיש וכו'. וקשה מאי מקשה לר"ה הלא כמה תנאי סברי דאדם מקדיש בעין יפה, ב"ב ע"ב. אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, דהלא חידוש גדול בדברי ר"ה דמקדיש בעין יפה בזה דיש בהקדש שדה הקרש אילנות ג"כ באופן אשר האילנות קדושים באופן שאינם באים בטפילה לקדושת השדה, אלא הרי"ז כאילו הקדישן קרושה לבדנה מלבד מלהיות טפל להשדה. ונפק"מ דנפדין בפני עצמו. וזה לא ידענו מהתנאי דהתם דסברי בעין יפה מקדיש, דשפיר יש לפרש עין יפה שהאילנות נטפלין להשדה ונפדין אגב השדה. ורב הונא מחדש דלמ"ד בעין יפה מקדיש לומר דהדי"ז כאילו הקדישן פעמים, ועל זה פריך דב נחמן מברייתא לפום מה דס"ד דבדייתא אתא כבו"ע, ומכ"ז סבר התנא דהאילנות טפלים הם להשדה בשעת הפדיון.
איתיביה הקדיש שלשה אילנות ממטע עשרה לבית סאה וכו', והנה יש להעיר לפי"מ שפירשנו דהבדל יש בין דינא דרב הונא לדינא דרב פפא, דרב הונא מיירי שהקדיש את השדה דהאילנות אינן מפילים להשדה, ולהכי הרי"ז כשתי הקדשות, ודינא דרב פפא שהקדיש האילנות, שאז הקרקע בא להם בהכרח, ולהכי נחשב כחד הקדש. דלפי"ז מאי פריך מהא דהקדיש שלשה אילנות, דהרי בהקדיש אילנות שאני, וכמו שכתבנו לעיל. ונראה דהרמב"ם יפרש דהפירכא דלפום מה דס"ד דהברייתא אזלא למ"ד בעין יפה מקדיש. א"כ מדוע לא נקט התנא גם האי דינא דרב הונא דהקדיש את השדה דגם האילנות קדושים והם שתי הקדשות וע"כ דלא סבר התנא כרב הונא, ועל זה משני רב הונא דתנא דברייתא זו אזלא למ"ד מקדיש בעין רעה מקדיש.
ואי דבי שמעון ליזל בתר פדיון וליפרקו אגב ארעייהו וכו'. וקשה מדוע לא משני הש"ס דלא מוקים התנא כר"ש אלא בזה דסבר דמקדיש בעין רעה הוא מקדיש, אבל בדין זה דאזלינן בתר פדיון לא סבר כוותי', וכמו שכתבו התוס' בזה בד"ה פחות דלא מוקי כר"ש כי אם דמקדיש בעין רעה הוא מקדיש, אבל מדין שיעור נטיעת האילנות לא הוי כר' שמעון, וא"כ ה"נ לימא דבזה לא סבר התנא דאזיל בתר פדיון.
ונראה דכיון דהקדיש אילנות מעיקרא בלא קרקע ואח"כ הקדיש את הקרקע דפודה האילנות בשווייהן, ואח"כ פורה את הקרקע, ולפי מה דסבר התנא הזה דמקדיש בעין רעה מקדיש, אית לן לומר דכוונתו להקדיש את האילנות כאופן שאם יקדיש את הקרקע אח"כ שיהיה פודה האילנות אגב קרקע. והא דפריך הש"ס מהא דקאמר ר' שמעון דאזיל בתר פדיון ולא פריך מסברא, היינו לסימנא, והיינו דאם לא אשכחן שום תנא דאזיל בתר פדיון, א"כ לא שייך להעמיס זאת ככוונת המקדיש שהיתה כן כוונתו כשעה שהקדיש האילנות, אכל כיון דאשכחן דסבר ר' שמעון דאזיל בתר פדיון, א"כ אפילו אם לא סבר התנא כר' שמעון, אבל כיון דסבר דמקדיש בעין רעה מקדיש. א"כ אית לן לומר דכיון דחזינן דהקדיש אילנות, ואח"כ הקדיש גם הקרקע יש לנו לומד דכן היתה כוונתו בתחילה להקדיש בעין רעה בכדי שתהי' פדיון האילנות עם הקרקע ביחד.
תוס' ד"ה פחות מכאן והם מד"א עד ט"ז, עי' ב"ב פ"ג הלכתא מד"א עד ט"ז וברשב"ם וב"ב ע"ב ע"א ברשב"ם. אמנם ר"נ סבר שם מח"א, והכא מיירי אליבא דר"ג, עי' תוס' ב"ב ל"ו ד"ה מטע. עוד יש להאדיך בזה.
שם בא"ד וצ"ל דהני ט"ז אמות דגבי מכירה מיירי בעיגולא והכא בריבוע, נמצא דגבי מכירה לא בעינן כולי האי כמו מקדיש. ולכאורה הא כל אילן יונק בעיגולא. ואפשר שכיון שאין אדם עושה שדהו עיגולא, להכי במקדיש ובמוכר יש לדון בריבועא. וכן כתב השיט"מ ב"ב ל"ו לחלק בין ביכורים למכירה דגבי בכורים אם יש להאילן שיעור יניקתו גם כעיגולא שפיר דמי, כיון שכן הוא היניקה בעיגולא, וממילא אין בזה תערובות יניקה מגזל, אבל לענין מכירה שתלוי בדעת מוכר ולוקח אזלינן בכדרך בני אדם שמרבעים שדותיהם, יעוי"ש.
א כתב הרמב"ם פד"א מתרומות הכ"ד דאילן הסמוך לארץ טבל וחולין מעורבין וכו', והגדל כפטור פטור ולא חייש ליניקה. ותמוה דזה היפוך מש"כ הרמב"ם בפ"ב דביכורים הי"א דכתב שם מטעם שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ, וזה ליתא בתנאי דארץ וחו"ל. וראיתי מה שכתב חכ"א, שהרמב"ם מפרש. דהנה שתי חששות איכא כהאי דיניקה. א) חששא דגזל. ב) דחסר התנאי אשר תביא מארצך האמור בביכורים. וחששא דגזל לכו"ע הוא, ולזה איצטרך התנאי דיהושע. ועולא ור' יוחנן פליגי גם לאחר התנאי דיהושע, דעולא סבר דאכתי חסר אשר תביא מאדצך בשביל היניקה, ור"י לא ס"ל לזה. ופליגי בפלוגתא דפליגי בירושלמי ביכורים פר"א במבריך אם סני ברשות דלשעה. והרמב"ם דפוסק דסגי בלשעה לא סבר דע"י היניקה לא קרינן אשר תביא מארצך, ואין אנו חוששין ליניקה, ובזה מיושב דבדי הרמב"ם בתרומות שם, עכת"ד. אמנם במה שפירש דבו"ע ס"ל התנאי דיהושע תמוה דזה דלא כהראשונים שפירשו דעולא לא ס"ל התנאי דיהושע, ודוחק לאפושי בפלוגתא בין הרמב"ם והראשונים בזה. וגם פשטות הסוגיא דב"ב שם מוכח דעולא לא סבר התנאי דיהושע. וגם בעיקר הענין נראה דהנה לעולא כיון דסבר תקנת יהושע (לדברי המבאר) מדוע תתעכב הפרט אשר תביא מארצך, אטו גרע תקנה והתנאי דיהושע מאילו נתנו לו הבעלים רשות, דמבואר בירושלמי דבאופן זה לא הוי שום חסרון דאשר תביא מארצך, ותקנת יהושע שהוא מכח הפקר בי"ד הפקר, פשיטא דשלו הוא לגמרי. ועוד לר' יוחנן דסבר דיניקה כשל חברו אינו מגרע זכות אשר תביא מארצך, והיינו מטעם דאין בו ממש לגבי עיקר השדה. ולפי"ז תמוה דתהיה תורת גזל בזה עבוד היניקה, כיון דקרינן בזה של הבעלים, א"כ אין סברא לומר דגזל יש כאן, הלא אדרבה להיפוך מצינו דגם באופן שאין גזל, מכ"מ י"ל דעדיין חסר הפרט דשלו, וכמו שמבואר בפוסקים לענין גזל עכו"ם, וכמו כן לענין פרט זה אשר תביא מארצך, שהוא יתרון עודף על פרט דגזל, וכן מבואר בתוס' שם כ"ב בד"ה גזלן. ועוד דעיקר המקור שיש תודת גזל על היניקה, מהירושלמי דביכורים, תמוה, דשאג. ההם שמבריך ייחור בשדה חברו, ואין זה ענין ליניקה דעולא כלל דהשרשים מתפשטים בעומק האדמה, ואין זה דמיון כלל למבריך שנטוע בשל חברו, וא"כ אין ראי' דר' יוחנן דלא חייש ליניקה, דיסבור דיש בזה חשש גזל. וע"כ הדבר מסתבר כמו שפירש השיטמ"ק בשם הרשב"א דעולא לא סכר תקנת יהושע, וכן מבואר בתוד"ה גזלן, שם. ועוד דבהדיא מבואר ב"ק פ"ב דמאן דקאמר י' תנאים התנה יהושע פליג אהך, ולית לי' תקנה זו, וא"כ מבואר בלא"ה דלאו כו"ע סברי לתקנה זו. ולר' יוחנן דסבר תקנת יהושע פשיטא דלאחר תקנת יהושע שוב אין שום חשש כלל, וא"כ לפי"ז תיקשה להרמב"ם בתרומות מדוע פוסק כאילן הסמוך לא"י דהגדול בפטור פטור, ולא חייש ליניקה כלל, וזה היפוך המבואר בסוגיא דלעולא אזלינן בתר יניקה, וגם הרמב"ם בעצמו חייש ליניקה כיון דהוצרך לתנאי דיהושע.
ב ונראה בסברת הרמב"ם לשיטתו בזה, דבאמת מצי סבר כעולא וחייש ליניקה, ומטעם זה הוצרך בביכורים לתנאי דיהושע. רק סבר דהיניקה בכחה לעשות גרעון למצוה זו דביכורים מטעם קפידת התורה אשר תביא מארצך, וכדפירש"י ותוס', אבל אין בכחה לגרום חיוב בנדל בפטור, כי המקום הגידול הוא העיקר. והא דפריך בסוגיא דב"ב שם לעולא מהא דאילן הסמוך לאדץ, ומדייק הא גדל בפטור וכו'. לכאורה תמוה טובא, דהלא אפשר לומר דאין בכח היניקה לעשות חיוב, וסברת עולא הוא רק שגורם גרעון בדין ביכורים, אבל אין בזה חשיבות לעשות חיוב, אבל ע"כ יותר נכון דהפירכא בש"ס לעולא על אופן השני דמשמע שהגדל בחיוב חייב לכו"ע, ואין היניקה מגרע החיוב. ומזה הוי הקושיא אלימתא. ומצאתי בחידושי רגמ"ה שגורס כן בסוגיא, איברא שגירסת רש"י דהפירכא היא מהא דנדל בפטור, אבל תמוה, וכמו שכתבתי. והנה אפשר לדחוק וליישב פירש"י, אבל לגירסת רגמ"ה הקושיא יותר פשוטה. ועוד דגם לגירסת רש"י ע"כ שייכה הפירכא גם להגדל בחיוב, ואפשר שכוונת רש"י ג"כ חכי, מטעם דזה מובן מאליו, וע"כ דגם הרמב"ם הולך בזה לפי גירסת רגמ"ה, ומיושב לנכון. ולכאורה יש להקשות דאם סובר הרמב"ם כעולא, א"כ מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא באילן הסמוך לחו"ל דפטור מטעם היניקה דפטור, ואפשר שסמך בזה על המובן דכיון דכתב בה' ביכורים דיניקה משל חברו, אינו מגרע חיוב ביכורים מטעם התנאי דיהושע, ממילא מובן שבסמוך לחו"ל דלא שייך זה, וא"כ ע"כ אין להוכיח ביכורים באופן שיש יניקה דפטור). והא דכתב הרמב"ם בה' תרומות דהכל הולך אחר העיקר, דמשמע דלא חייש כלל ליניקה, התם ע"כ מיירי שהגוף הוא אחרי שיעור יניקה, ועיקר דינא אתא לאשמעינן. עוד יש לומר דשאני הרמב"ם בין תרומה לביכורים, ודוקא בביכורים גורמת היניקה מטעם הפרט הנוסף אשר תביא מארצך. וגם בשל חו"ל יש קפידא האדמה אשר נתת לי כמבואר במשנה פר"א דביכורים ובירושלמי שם. משא"כ לענין חיוב תרומה ומעשר. והא דפריך הסוגיא ולא משני דלא מיירי לענין בכורים, היינו משום דקים להו להש"ס דמיירי גם בדין ביכורים, אבל הרמב"ם לדינא תפס לחלק ביניהם ופסק בבכורים דהיניקה גורמת פטור, ובתרומה פסק דאין היניקה גורמת פטור, וכמוש"נ.
ג כתב הרמב"ם בפ"ב מביכורים הי"ג וז"ל, שלשה יש לו קרקע ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמו שקנה קרקע. ותמוה דממנפ"ש אם מיירי בסתם, הרי יש לו קרקע מצד הדין, ואם מיירי כשאמר בפירוש שאין מקנה לו קרקע, הרי אין לו, ואינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי. וזהו כוונת הראב"ד בהשגה. והנה חכ"א כתב לפרש כוונת הרמב"ם והוא לפי שיטת התוס' ב"ב ל"ז בהא דמכר אילנות ושייר קרקע לפניו דאיתא שם דתליא בפלוגתא דר"ע ורבנן, ומיירי בשמכר לו שלשה אילנות, ולר"ע אעפ"י שאין לו קרקע, מ"מ יש לו זכות נטיעה ליטע אחרים לכי יבשו. ומפרש שזהו כוונת הרמב"ם דמיירי שאין לו קרקע מצד הקניי' אבל כיון שיש לו זכות נטיעה ליטע אחרים תחתיהם נחשב כמי שיש לו קרקע עכת"ד. אבל נראה כי אין לפרש כן בכוונת הרמב"ם מטעם דע"כ הרמב"ם לא סבר כהתוס' בפירושא דהסוגיא כאשר יבואר. והיא דהנה עיקר הסוגיא שם ב"ב ל"ז לענין מו"מ איירי, ואם מפרש הרמב"ם כפירוש התוס' דמיירי בשלשה אילנות והתנה עם הלוקח שלא יהי' לו קרקע, ומכ"ז יש לו זכות נטיעה ליטע אחרים תחתיהם לר"ע דסבר מוכר בעין יפה מוכר, וכיון דהרמב"ם פוסק כר"ע, א"כ הי' לו להרמב"ם להביא האי דינא בהלכות מכירה בפרב"ד, ומדוע השמיט סוגיא ערובה. ומוכח מזה דע"כ הרמב"ם לא פירש הסוגיא באופן זה. אלא הרמב"ם מפרש כפירוש הרשב"ם דמיירי בשני אילנות, וסבר ד"ע דגם בשני אילנות יש לו קרקע. ויען שבזה לא איפסק הלכתא כר"ע. וביותר לפי"מ שפירש הרשב"ם הכא בפלוגתא דר"ע ורבנן, דלר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית לי' ללוקח מקום האילנות על הקרקע ליטע אחרים במקומן כשימותו. והא דבאמת נדחק הרשב"ם לפרש כן, ולא פירש כפשוטו דר"ע סבר יש לו קרקע. נראה דבזה מתורץ קושיות התוס' שהקשו מלקמן פ"א דתנן נ' קנה קרקע ומוקי שם כר"ע, ומשמע דשנים לא קנה קרקע, להכי פירש הרשב"ם דהתם מיירי לענין קרקע הנדרש לאילנות דהיינו סביב להם, בזה סבר גם ר"ע דאין לו קרקע אבל הכא מיירי לענין אם ייתייבשו דיכול ליטע אחרים תחתיהם. והרמב"ם פסק בזה דלא כר"ע כמבואר בפכ"ד ממכירה ה"ו וז"ל הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו אין לו קרקע, לפיכך אם מת האילו או נקצץ אין לו כלום, וע"כ דמקור לדינא היא מסוגיא זו, ומוכח דמפרש כפירושו של הרשב"ם.
ד עוד נראה דע"כ לא סבר הרמב"ם עיקר סברא זו, דאע"פ שאין לו קרקע הנדרש להאילנות מכל הסביב להם, ומ"מ סבר דיש לו זכות נטיעה, דהרי חזינן דסבר הרמב"ם דבשני אילנות אין לו זכות נטיעה ליטע אחרים תחתיהם, ואילו לענין הקרקע הנדרש מסביב להם כתב הרמב"ם דספק הוי אם יש לו קרקע, כמו שכתב בפר"ד מביכורים ה"ד, הרי דסבר הרמב"ם דזכות נטיעה ליטע אחרים תחתיהם הוא זכות יותר אלימא, וזכות זה פשיטא שאין לו להלוקח, וסברא זו מוכחת מסוגיא דב"ב ע"א ע"ב דאיתא שם דרב הונא דאמר דבשייר אילנות לפניו סבר כרבנן דמוכר בעין רעה מוכר, ופריך לרבנן פשיטא, ומשני נפק"מ דאי נפלי הדר שתיל להו, הרי מבואר דזה זכות יותר גדול מהא דיש לו קרקע אשר מסביב להאילנות, דהרי חזינן דמשמיע לנו ר"ה רבותא דאעפ"י שיש להמוכר הקרקע השייכה להאילנות, מ"מ לא הוי ידעינן דיש לו גם זכות נטיעה ליטע אחרים תחתיהן לכי יבשו.
ה והנה לכאורה יש להעיר על זה מהמשנה ב"ב פ"א דתנן שם הרי זה לא קנה קרקע, ואם מתו אין לו קרקע, ולכאורה היא משנה שאינה צריכה, דהרי אם אין לו קרקע מסביב להם, א"כ פשיטא שאין לו זכות נטיעה, אבל יש לומר דאם לא תנא התנא במשנה דין זה דנטיעה הוי אמרינן דנקט התנא אין לו קרקע, הכוונה זכות נטיעה, להכי שונה התנא הא דזכות נטיעה בהדיא בכדי דנדע דהפירוש אין לו קרקע ברישא, הכוונה שאין לו קרקע מסביב להם, ובסיפא שפיר שונה התנא דבשלשה אילנות יש לו גם הזכות זה דנטיעה, וזהו ואם מתו יש לו קרקע.
ו ואע"פ שזה הוי היפך בסברא לפי פירוש הרשב"ם, שלפי פירושו לר"ע הוי היפך בסברא דהרי לר"ע בשני אילנות אין לו קרקע בסביב להן וזכות נטיעה יש לו, וכמו שפירשנו לעיל, וכן הוא ע"כ גם סברת התוס' לפי פירושם, אמנם ע"כ מוכח מסוגיא דב"ב ע"א ע"ב להיפך, וכמו שכתבנו לעיל אליבא דר"ה, וע"כ סברי דסוגיות חלוקות הן בזה, והרמב"ם שהכריע דבשניהם אין לו זבות נטיעה בודאי, ומ"מ כתב דספיקא הוי בשני אילנות אם יש לו קרקע, וע"כ דסבר כסברא זו, וא"כ ממילא אין לפרש דברי הרמב"ם דהכוונה דבשלשה אילנות אף במקום שאין הכוונה על דבר הקרקע אשר מסביב להן, הרי חזינן לו קרקע מ"מ יש לו זכות נטיעה ליטע אחרים תחתיהן וכמוש"נ.
ז ומה שנראה בדברי הרמב"ם דבאמת מפרש הרמב"ם סוגיא זו דב"ב ל"ז דמיירי בשלשה אילנות, וכן מורה פשטות הסוגיא מדנקט סתם מכר אילנות דמשמעו דמכר כל האילנות שיש לו באותה שדה, והמוכר שמכר לפניו כל הקרקע בלא האילנות, והסוגיא מיירי הכא אם גם הקרקע הנדרש להאילנות אם הם בכלל השיור, ועל זה קאמרה הסוגיא דזה תליא בפלוגתא דר"ע ורבנן, ולר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר, אפילו באופן זה ששייר כל הקרקע לפניו, מ"מ הקרקע הנדרש להאילנות מכר לו להלוקח, ובזה פסק הרמב"ם כסוגיא זו אליבא דר"ע כמבואר בפר"ט ממכירה ה"ט שכתב וז"ל המוכר את האילנות ושייר את הקרקע יש לבעל האילנות קרקע הראויה להם, וכתוב בהגהות מיימוני שזהו אליבא דר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר, וזהו הפירוש אינו סותר סוגיא אחרת.
ה ומצאתי און לי בדברי הרמ"ה לב"ב שפירש הסוגיא באופן זה וגם כתב שם, דבאופן שאין לו לבעל הקרקע אלא קרקע זו הראויה ונצרך להאילנות, דאז אפילו לר"ע אין לו לבעל האילנות אלא שעבודא דעלמא למישבקינהו להנהו אילנות, כמבואר. הרי חזינן דלא אמרינן עין יפה אפילו לר"ע על זכות ונטיעה לכשיבשו ליטע אחרין תחתיהן, וזה מתאים לזה שכתבנו לעיל. משום דזכות זה יותר אלים טובא, והיינו כמו שהוכחנו מסוגיא דב"ב ע"א, וכמוש"נ. ובזה יתיישב הא דהקשה הראב"ד הובא בחידושי הרמב"ן לב"ב שם, משום דבשלשה מיירי, וגם לפי מה שביארנו דברי הרמב"ם לעיל גם בשוים יתיישב לנכון, וכמוש"נ לעיל. וזהו גם כן כוונת הרמב"ם הכא בביכורים שכתב אעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמו שקנה קרקע, והיינו הקרקע הנדרש להאילנות, וכמו שכתבנו.
ט והנה במה שכתב הרמב"ם שם הי"ב והגזלנין וכו' ואפילו נתייאשו הבעלים, וכתב מדן המקור בירושלמי, והנה באמת שם בירושלמי הוי בעי' דלא איפשטא, וכתב המראה"פ שהוי מספק ולחומרא, ודוחק הוא דהלא מספיקא היה צריך להיות מביא ואינו קורא, ונראה דהנה ע"ב הירושלמי סובר דיש יאוש לקרקע באופן דנשתקעו שם הבעלים כמבואר בתוס' סוכה פר"ג בשם הירושלמי אבל הרמב"ם סובר דאין יאוש לקרקע לעולם כמבואר בפר"ח מגזו"א הי"ד, וכמו שכתב הנה"מ שם דש"ס דילן אין סובר כן, נמצא דאין יאוש לקרקע, ולהכי כתב הרמב"ם בפשיטות דאין באן דין ביכורים.
ע"ב גמ', אמר מר הקדיש אילנות פודה בשוויהן, אמאי ולקדשי אגב ארעייהו ולפרקוה אגב ארעייהו, ולכאורה מאי פריך דלמא סבר רב פפא כרב הונא, אבל לפי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דהרי ר"ה לא קאמר רק בהקדיש שדה, אבל בהקדיש אילנות גם רב הונא סבר דליפדפינהו אגבי ארעייהו, וזה ראיה למה שכתבנו לעיל דלא פליגי רב הונא ור"פ, וזהו שיטת הרמב"ם, והנה ברש"י ד"ה ליפדקו מפרש דהגמ' פריך אמאי אין חוזרין לבעלים ביובל, ואפשר דכוונת רש"י משום דבשביל זה דאין נפדין עם הקרקע, אפשר דרב פפא סבר ברב הונא, וא"כ מאי פריך, ולהכי פירש"י דהפירכא הוי על דינא דאין חוזרין ביובל, ובן פירש רגמ"ה, וא"כ מבואר לפי"ז דדעת דנמ"ה ורש"י דר"פ ור"ה לא פליגי, ואפשר שהיה להם גירסא אחרת בגמ' באופן דלא פליגי, אבל נם לפי גירסא דידן אתי שפיר כמו שכתבנו לעיל.
והאמרי נהרדעי מאן דמזבן ליה דיקלא וכו', וקשה מדוע לא פריך אנהרדעי מברייתא דלעיל דקתני הקדיש שלשה אילנות זה אח"ז פודה בשוייהו. אבל כבר הקשו התוס' זה ב"ב ל"ח ע"א, ומתרץ ר"י דבלא"ה רבא דהה מילתייהו דנהרדעי שפיר, עוד כתבו שם התוס' בשם הרשב"א דהתם כמ"ד מוכר בעין רעה מוכר, ונהרדעי סברי מוכר בעין יפה מוכר, יעוי"ש. והנה להרשב"א קשה מאי פריך הכא לר"פ דלמא ר"פ סבר כמ"ד מוכר בעין דעה מוכר והוא הדין למקדיש, אבל יש לומר דכוונת הש"ס זה גופא לומר שדינא דר"פ תליא בפלוגתא, אבל יש לתמוה לפי מה שכתב השיט"מ שם בשם הרבינו מאיר דדוקא בדקל אמרי נהרדעי כן משום דאין גזעו מחליף, ואנן סהדי דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל שארי אילנות שחוזרות וצומוחות לא קנה אלא כל ימי עמידתו, יעוי"ש. ולפי זה קשה מאי פריך הכא לר"פ מהא דנהרדעי.
ונראה דע"כ סברת דבינו מאיר הוא דק אם אמרינן דנהרדעי סברי מוכר בעין רעה הוא מוכר, ומ"מ שאני דקלים מטעם שאין נזען מחליף ע"כ מכרן עם התהומא מטעם שלא שרי אינש זוזי בכדי, אבל למ"ד מוכר בעין יפה הוא מוכר, ע"כ כן הדבר בכל האילנות, ור"פ ע"כ אמר דבריו אליבא דכו"ע, ולזה פריך הש"ס מדאמרי נהרדעי כן בדקלים, אפי' למ"ד מוכר בעין רעה הוא מוכר, וא"כ ע"כ למ"ד בעין יפה הוא מוכר כן הדין בשארי אילנות ג"כ, והיינו דאם יש מקום לומר דמאן דמזבין דיקלא מזבין לי' נם הקרקע שתחתיו אם האומדנא מורה על זה כמו שמורה האומדנא בהא דדיקלא, א"כ למ"ד מוכר בעין יפה הוא מוכר יש ע"כ אומדנא זו בכל האילנות כולן, ועל זה קאמר הש"ס דהא דאמרי נהרדעי מיירי בבא מחמת טענה, והיינו דליתא אומדנא כזו כלל, ואין דנין עפ"י אותה אומדנא משום דאין כאן אומדנא, ונהרדעי מיירי שהיה טוען שימכור לו נם הקרקע שתחתי', וכיון שאין בזה אומדנא להכי אפילו למ"ד מוכר בעין יפה מוכר לא מכר לו הקרקע שתחת האילנות.
א משנה, בשור המועד שהמית את העבד להקל, ולהחמיר כיצד אחד שהמית את הנאה שבעבדים ואת הכעור שבעבדים נותן שלשים סלע המית בן חורין נותן שוויו, והנה משמע שלא יצוייר שילום דמים שהוא לפי שווי' בשור המועד שהמית את העבד, והוא דמדנקט התנא הא דשילום שוויו דוקא בהמית בן חורין, ואם יצוייר בעבד נ"כ שילום דמים לפי שוויו היה לו לתנא ליפלוג וליתני בדידי' נם בהמית עבד, וע"כ דסבר התנא דלא יצוייר במיתת דעבד שילום הדמים לפי שווי'. ב ויש לעיין בשילום שלשים של עבד שהוא קנס, ואם מודה בעל השור פטור מהקנס, מח זה בשילום הדמים, והיינו אם שוה העבד דמים, הלא מסתברא דהודאתו לא מהני אלא להיות פטור מהקנס, אבל על הדמים לא די שלא נפטר, אלא אדרבה הודאתו מביאתו לידי חיוב, ומסתברא דחייב לשלם דמים, וא"כ הרי יצוייר שילום דמים לפי שוויו גם בשהמית עבד, וע"כ צריך לומר דסבר התנא דלא נתחייב עפ"י עצמו גם בשילום הדמים, והיינו דהתורה שללה את זכות הדמים בהני שלשים שקלים, וכמאן דליתנהו דמיא, וזה מתאים להא דאיתא בב"ק מ"ג ע"ב דהקנס דעבד כיון שאינו משלם קנס עפ"י עצמו היכי דליכא עדים לא משלם דמים, אבל קשה לפום מה דס"ד דמשלם דמים עפ"י עצמו, אמאי לא מותיב ממשנה זו דע"כ מוכח מהמשנה שלא יצוייר דמים בשחמית עבד, וע"כ דגם עפ"י עצמו ליתא שילום הדמים, ודוחק לומר דהמשנה מיירי דק באופן שהחיוב עפ"י עדים, דזה ליתא דהרי בהא דהמית בן חודין דנותן שוויו שהוא כופר מתחייב גם עפ"י עצמו דהרי קיי"ל כופרא ממונא, וכן מבואר שם בב"ק דכופר משלם על פי עצמו, וכיון שהתנא מיידי גם עפ"י עצמו בסיפא, א"כ גם ברישא מיידי בכל אופן, וא"כ יקשה הא יצוייר דחייב בעבד שילום הדמים באופן שהוא עפ"י עצמו, וצע"ג.
ג והנה בהא דחמית בן חורין נותן שווי' פירש"י דהיינו כופר דכתיב במועד אם כופר יושת עליו ותניא בב"ק ונתן פדיון נפשו דמי ניזק, והנה בדגמ"ה פירש באופן אחד וז"ל המית בן חורין נותן את שוויו של בעל השור והיינו כופר, ואת"ל שוויו של מומת היינו דמים כדאמרינן בב"ק עכ"ל, ודבריו מרפסין אינדי חדא דאפילו אם דמי ניזק הוי כופר, ועוד מה בין כופר לדמים הלא קיי"ל דגם כופר ממונא, וגם בעיקרא דמילתא, מדוע מפרש המשנה למ"ד דמי מזיק שהוא בעל השור.
ד ונראה דהוקשה לדגמ"ה דהלא מוכח מהמשנה דאין שילום דמים לעבד עפ"י עצמו, וא"כ מדוע לא מותיב מזה הסוגיא בב"ק, וכמו שכתבנו לעיל, והונח לרגמ"ה לומר ולתרץ דאפשר לומר דהמשנה לא מיירי בעפ"י עצמו רק מה שנעשה החיוב עפ"י עדים דוקא, והוקשה לו מסיפא בהא דהמית בן חורין דע"כ משלם כופר נם עפ"י עצמו. ומטעם זה הוכרח לומד דהתנא סבר דמשלם כפי שוויו של בעל השור שהוא דמי מזיק. וא"כ הרי"ז קנס כפי הכלל דכל המשלם יותר ממה שהזיק נחשב לקנס, ואם הניזק אינו שוה בדמים כמו המזיק אלא פחות, ממילא משלם יותר ממה שהזיק, והרי"ז נחשב קנס. וכן מבואר בירושלמי פד"ה בשבועות, דאם דמי מזיק הרי"ז קנס, וממילא אינו משלם עפ"י עצמו, וממילא מיירי המשנה באופן שכל החיוב נעשה עפ"י עדים בין ברישא בהמית את העבד, ובין בסיפא בשהמית בן חורין, ומטעם זה לא באה הסוגיא בב"ק להוכחה ממשנה זו. אמנם לפירש"י דמשנה זו סוברת דמי ניזק, קשה מובא, וכמו שכתבנו לעיל.
ה גרסינן בירושלמי שבועות פד"ה רבי יצחק שאל מהו שישלים דמי העבד מפיו, ומה צריכה לי' כל שלשים קנס או יותר מדמיו קנס, אין תמר כל שלשים קנס אין משלם אין תימר יותר מדמיו קנס משלם, יעוי"ש. והנה מבואר דמספקא להירושלמי אם משלם דמים על פי עצמו, דהיינו אם שוה פחות משלשים, ממילא עפ"י הודאתו נפטר מה שהוא יותר משווי' ומשלם השיווי', והוי בעי' דלא איפשטא. והנה נחזה אנן מדוע לא מספקא להירושלמי אם שוה יותר משלשים וע"כ דסבר הירושלמי דהדמים שלמעלה משלשים אין להסתפק דפשיטא שאינו בשילום דמים ביותר משלשים דע"כ דהתודה שללה כל הדמים של העבד, והעמידה על שלשים, וממילא אין להסתפק רק על הדמים שהוא בתוך שלשים, ולפי יסוד הזה אתי שפיר הא דלא דייקינן ממשנתנו דאין דמים לעבד עפ"י עצמו משום רע"כ כיון דלא יתחייב בדמים שהוא יותר משלשים, ממילא הרי זה בדין להקל ולהחמיר בין בקנס ובין בדמים ואתי שפיר גם לפירוש רש"י דמפרש כופר דמי ניזק.
ו כתב הרמב"ם בפר"י מנזקי ממון הי"ד וז"ל נראה לי שאעפ"י שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הכתוב בתודה אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שוד חברו או חמורו עכ"ל. ומה שכתב הרמב"ם דהרי"ז כאילו המית שור חברו או חמורו, כוונתו דלא תימא דלפי"ז לפעמים משלם דמים יותר מחצי קנס, כגון שהוא שוה הדבה, על זה כתב דכיון שאין בזה דין קנס, ממילא יש בזה דין חבלה ונזק, וממילא משלם כדין נזקי ממון, אבל במועד לא כתב הרמב"ם האי דינא דמודה בעצמו שמשלם דמים, והיינו דפסק כמ"ד בב"ק מ"ג דליתא חייב דמים במקום שיש קנס אם יש ערים, דאז גם במודה בעצמו אינו משלם דמים, אמנם שיטת הראב"ד שם בהשגה דבין בבן חורין בין בעבד דמיו משלם בין עפ"י עצמו בין שלא בכוונה, מבואר לפי"ז דעת הראב"ד דבעבד בקנס עפ"י עצמו משלם דמים, ומשמע בין אם שוה פחות משלשים שקלים דאז משלם השוויו כמה ששוה, וכן אם שוה יותר משלם יותד כפי מה ששוה, וזהו מדלא מחלק הראב"ד בין אם שוה פחות משלשים לבין אם שוה יותר, ועל זה יש לתמוה דלפי"ז יהיה שלא בכוונה חמוד יותר מבכוונה, וכמו שתמחו התוס' בב"ק מ"ג ד"ה מאי ומלבד זה תמוה מהמשנה דידן דמשמע דלא יצוייר יותר משלשים, ואעפ"י שיש לתרץ דהמשנה מיירי בעפ"י עדים ולא עפ"י עצמו, וכמו שכתבנו לעיל לפירוש רגמ"ה. אבל מהירושלמי שבועות משמע דאין לו דמים למעלה משלשים, וגם זה תמוה בעיקר הדין בהא דדמים דהלא כיון דהבעי' לא איפשטא בירושלמי, וא"כ הוי ספיקא דדינא, וגם מש"ם דילן אין הכרח, וא"כ היאך כתב הראב"ד דבד ברור לדינא, וצ"ע.
ז והנה להרמב"ם שכתב דתם שהמית עבד או שפחה בכוונה אעפ"י שאינו משלם קנס משלם דמים חצי דמי עבד או חצי דמי השפחה, וקשה מובא מסוגיא דידן דפריך דמתניתין דלא כר"ע דאמר תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם, וא"כ מדוע תנא בחבלה במועד, ומשני דאיידי דתנא גבי המית עבד, דע"כ הוא במועד, וגם תנא המית בן חורין דמשלם כופר דזהו דוקא במועד, להכי תנא נם בבא בתרייתא בחבלה במועד. וקשה הא לשיטת הרמב"ם דגבי עבד תם משלם חצי נזק של העבד ממילא לד"ע דאמר תם שחבל באדם משלם נזק שלם, דאעפ"י דלא פליג ר"ע בתם שהמית עבד דאינו משלם קנס, וגם בתם שהמית בן חורין דאינו משלם כופר, אבל בהא דדמים מסתבר דעבד דינו כמשפט אדם, וכן יש לדייק מדברי התוס' הכא בד"ה במועד שכתבו דמודה ר"ע בהמית עבד והמית בן חורין דתם פטור, ולא כתבו בהא דדמים, משמע דבזה מודה ר"ע דמשלם דמים, וא"כ יש לומר דדינו לענין דמים כבן חורין שמשלם נזק שלם, איברא די"ל דהתוס' אזיל בשיטה זו שאין דמים לשילום עבד בתם, וכמו"ש התוס' ב"ק מ"ב ד"ה נקי מדמי עבד דמובא שם שתי שיטות, והיש מפרשים סברי דאפילו דמים אין לו, אבל משמע דרק יש מפרשים סברי כן. אבל שיטת התוס' דיש דמים לעבד בתם, וא"כ לר"ע תם שהרג עבד ג"כ משלם נזק שלם, ולפי"ז תקשה מדוע נקט התנא שילום לפי דמים בהמית בן חורין, ומשמע דלא יצוייר זה בהמית עבד, והלא להרמב"ם אליבא דר"ע יצוייר זה גם בהמית עבד, וגם משלם נזק שלם לפי דמיו, ומצי מיירי בתם נ"כ, ומהמשנה משמע דשילום דמים לפי שווי' ליתא אלא בבן חורין דהיינו כופר, והא שפיר משכחת לה גם בעבד באופן שאינו משלם קנס דהיינו דמשלם דמים לפי שוויו, וא"כ קשה מדוע מחלק בין עבד לבן חורין, והלא יש להקשות ליפלוג וליתני בדידה בעבד גופי' בין בכוונה ובין שלא בכוונה והיינו דבכוונה לעולם בין להקל ובין להחמיר ושלא בכוונה בתם משלם לפי שוויו, אבל אפשר לומר דר"ע דסבר דתם שחבל באדם משלם נזק שלם היינו דוקא באדם שהוא בן חורין, ולא בעבד, משום דעבד משונה דינו, מפני שהוא משפט ממון, וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם שכתב לענין דמי עבד שהוא כשורו וחמורו, והיינו דרק משפט ממון יש בזה ולא משפט אנושי, ולא דריש בזה ר"ע במשפט התחתון, אבל עדיין יש להעיד דאעפ"י שלא משכחת נזק שלם, אבל הלא יש בעבד לפי דמיו ולפי שוויו בחצי נזק, ולפעמים גם חצי נזק יעלה בדמים מרובים, ומהמשנה משמע דלא יצוייר בעבד הא דלפי שוויו, והנכון בזה דהרמב"ם מפרש המשנה כמו שפירש רגמ"ה, והוא דלשיטת רגמ"ה דמפרש דהמשנה דהמית בן חורין היינו דמי מזיק. נמצא דלא מיירי כלל התנא בדמים של הניזק, וא"כ לא שייך למיפרך דליתני לפי דמים של הניזק, כיון דלא מיירי התנא בהכי, עוד אפשר לומר דלפי מה שכתבנו דלעולם לא יעלה הדמים יותר משלשים בעבד כמו שכתבנו לעיל, ועוד יבואר בזה להלן.
ה והנה רש"י שפירש הא דהמית בן חורין שהוא לפי שיוויו דהיינו תשלומי הכופר, וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ, ע"כ סברי דאין דמים לבן חורין לבד כופר, ושור המועד שלא בכוונה פטור מכופר ופטור נם מדמים, ושיטת הרמב"ם כתבנו לעיל מדלא כתב דינא דבדמים במועד שלא בכוונה וגם עפ"י עצמו אינו משלם דמים, והנה כמו כן לשיטתם מפרש המשנה דמיירי בכופר, וכן יש להוכיח מפירש"י דמפרש בכופר ולא בדמים, ומזה מוכח דגם רש"י סובר דאין דמים לבן חורין, וזהו כמו"ש הה"מ בפר"י מנזקי ממון דרק רבה סבר דיש דמים לבן חורין, אבל אנן לא קיי"ל כן, ובזה מיושב דברי רש"י סנהדרין פ"ז גבי זקן ממרא במתכוון להרוג את זה והרג את זה דרבי מחייב ליה ממון ורבנן פטרי, ואי תפסי יורשין דהרוג ממונא דהורגו ופטר ליה זקן ממרא וקידש בו את האשה לרבי מקודשת ולרבנן אינה מקודשת, ואי אתי אינש אחרינא וקידשה מקודשת לשני הרי חיוב כרת בדבר, והקשה בטו"א הא לשיטת רש"י דתפיסה מהני בקילבד"מ א"כ גם לרבנן זכו יורשין בהאי ממונא, ואפשר דהבא שאני דכיון דרבנן דסברי נפש תחת נפש למיתה ולא לממון א"כ ליתא דין ממון הכא, וממילא לא מהני תפיסה וכופר לובא באדם כדדרשינן עליו ולא על האדם, וא"כ ליתא הכא ממון כלל, אבל עדיין תקשה דהלא ע"כ יש בזה דין ממון מטעם דמים של ההרוג, וזה לא ילפינן מעליו שמיירי בכופר, אבל לשיטת רש"י במשנתנו דמוכח דסבר רש"י דאין דמים לבן חורין לבד מכופר בשור המועד, אתי שפיר דלא מהני תפיסה דהיורשין בלל לא לכופר וגם לא לדמים, ובקצה"ח סי' ת"י נחית לפרש לשיטת רש"י כן, אבל לא העיר מרש"י דמשנתנו. והנה בהגהות אשרי בב"ק בפר' שור שנגח כתב וז"ל ראובן שהרג את שמעון אעפ"י שחייב מיתה משלם דמים ליורשין לצאת יד"ש א"נ אי תפסי יורשין לא מפקינן, יעוי"ש. אפשר שמפרש המית בן חורין גם לענין דמים, וכמו כן הראב"ד דסבר יש דמים לבן חורין גם במועד יפרש המשנה גם לענין דמים, רק זה תקשה להראב"ד דכיון דלדבריו ישנו גם בעבד הא דשילום לפי שוויו במקום דלא משלם קנס, אבל אפשר דהראב"ד סבר כמו שכתבנו לעיל, דע"כ אין בעבד שילום דמים יותר משלשים אפילו כשבא התשלומין בתור דמים, וכמו שמוכח לעיל, מהירושלמי, וכמוש"נ.
א הקצה"ח בסי' כ"ח הסתפק בגרמא דנזקין דפטור אם מהני תפיסה מטעם חיוב לצי"ש, יעוי"ש. ונראה להוכיח דע"כ לא מהני תפיסה בגרמא דנזקין, והוא בהא דאיתא ב"ק כ"ד ע"ב אמר רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו חייב, שיסהו הוא בעצמו פטור, מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, יעוי"ש. והנה מבואר בתוס' שם כ"ג ע"ב ד"ה ת"ש דבעי' זו דהמשסה מיירי גם לענין נזיקין, וא"כ הבא מיירי גם כן לענין נזקין, ואם אמרינן דמהניא תפיסה בגרמא דנזקין, א"כ למה לן לטעמא דכל המשנה וכו', הא בלא"ה פטור בעל הכלב, דכיון דיש חיוב לצי"ש על המשסה, ומאן דתפיס מהמשסה לא מפקינן מני', א"כ הכא הוי הבעל כלב תפוס מהמשסה את הנזק של המשסה בעצמו, וע"כ דלא מהני תפיסה בגרמא בנזקין. ומזה ראי' לסברת הרש"ל הובא שם בקצה"ח דהבדל יש חיוב לצי"ש בקילבד"מ דעכ"פ דאיכא חיוב, משא"כ בגרמא דנזקין. והנה גם מלשון התוספתא דשבועות פר"ג דאיתא שם, ר' יהושע אומר ד' אין חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין להם עד שישלמו וכו' עד שישלם, ומבואר בב"ק ז' ע"א דישלם מדעתו משמע וכו', יעוי"ש בתוס', ואם מהני תפיסה הרי יש תשלומין גם בע"כ ע"י תפיסה.
ב ויש לעיין, בהמה שהזיקה ע"י גרמא אם חייב לשלם מדין שמים. והנה בדיני אדם פטור כמבואר ברשב"ם ב"ב צ"ד, אבל היאך הדין בי"ש. ונראה להוכיח מהא דתנן מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, במשנה ב"ק י"ט ע"ב, והקשה בתור"ע במשניות, מדוע לא אמרינן דהוי הפקר כיון שהניח בתוך הרחבה שהוא רה"ר, ואין לומר דמיירי שלא הפקיר, דא"כ הדין בזה כל הקודם זכה, וביותר לס"ד דלרבי קנים אפי' דלא נתן להשביח] וכו', יעוי"ש. ונראה דאפשר לפרש דהבהמה עצמה נטלה מרה"י והניחה בתוך הרחבה, וא"כ אין זה הפקר, וגם אין כאן קנסא להבעלים, ומ"מ אין כאן חיוב תשלומין עבור הלקיחה משום דאנן תרתי בעינן לקיחה ואכילה ברה"י כמבואר בתוס' ב"ק כ"ג ד"ה תפשוט, ולהכי אינה משלמת רק מה שנהנית, ואם אמרינן דגרמא דבהמה איכא חיוב ידי שמים א"כ אכתי תיקשה מדוע לא תני התנא החיוב י"ש עבור הלקיחה, ומוכח דליתא בבהמה חיוב גרמא אף ביד"ש.
ג וכן מבואר בהא דתנן ב"ק ל"ה שור שהי' רודף וכו' וזה אומר בסלע לקה הממע"ה, ומבואר אף באופן דמודה נתבע דבסלע לקה מחמת היאך דהוי קא רדיף אבתרי' והוי גרמא בנזקין, וכמו שמבואר בנמוק"י בשם הרמ"ה. ומבואר דבשביל זה פטור לגמרי ולא מהני תפיסה באופן הזה. וכן סתמו הפוסקים, ולא כתבו דמהניא תפיסה כמו שכתבו בשארי אופנים, באינך בבי השניים במשנה שם, וע"כ דמוכח, או דלא מחני תפיסה בגרמא, או דליתא דין חיוב שמים בגרמא דבהמה.
תוס' ד"ה יאמרו וכו', יש תימא קצת דבמשנה תני אחד הגדולה שבכהונה וכו', ובגמ' הגדולה בת מלכים. ונראה לפי מה דתנן כתובות י"ב בי"ד של כהנים וכו', ומבואר שם בתוס' ד"ה בי"ד ובר"ן שם, ובר"ן ריש פר' אעפ"י דדוקא משפחה ידועה, אבל יחיד הכותב כתובה ביתר דמים, אין זה בגדר כתובה, אלא הוספה בעלמא משלו, והאי כמוהר הבתולות הכוונה כמוהר הכתובה, ועי' ברמב"ן על התורה. וכיון שהקנס הוא במקום כתובה א"ב יש מקום לומר דהגדולה שבכהונה תחי' כתובה יותר לפי מה שנהגו בי"ד של כהנים, אבל זה לא שייך בבת מלך שהיא רק בתורת יחיד, ואין בזה תורת כתובה, ולהכי תני במשנה גדולה שבכהונה, אבל בגמרא דהכוונה לכלול גם בושת בכלל התשלומין ובת מלך בושתה מרובה, ועי' בחת"ם לכתובות שנחית לזה. אבל יש להעיר דזה דוקא למ"ד כתובה דאורייתא.
א דף טו, משנה, במוצש"ר להקל ולהחמיר כו' נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. ומבואר בגמ' כי כל עיקר ענשו של מוצש"ר הוא דק בעבור הדיבור לחודיא. וקשה לר' יהודה דאמר בכתובות מ"ו דאינו חייב עד שישכור עדים ויליף מגז"ש א"כ חיובו גם עבור מעשה, דהיינו שנתן מעות לעדים להעיד ואין לך מעשה גדול מזה, וא"כ לא אתיא מתניתן כר' יהודה, ומדוע לא פריך הש"ס לימא מתניתן דלא כר' יהודה, וצ"ע.
ב אמנם יש להעיד דהנוטל שכר להעיד עדותו בטל, וא"כ כיון ששכר עדים להעיד הלא עדותן בטל, וא"כ לא הוי עדות. והקצה"ח בסי' ל"ד מוכיח מזה דהא דעדים הנוטלים שכר להעיד עדותן בטלה לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן, ומזה פושט ספקו של המהריב"ל, יעוי"ש. ואעפ"י שבלא"ה נעשו זוממים ועדותן בטלה מצד הזמה, אבל כיון דבעינן להזמה שתהי' גמ"ד בעדים כאלה אשר אין להם פסול בלעדי הזמה, ואם העדים פסולים בלא"ה הרי חסר בזה גמ"ד, וכמו"ש המרדכי בטעם דאין עד נעשה דיין משום דלאחר שהוזם נתברר שהיה חסר גמ"ד, והובא בקצה"ח סי' ז'. וה"נ כיון שנתברר שנטלו העדים שכר עבור עדותן ועדותן בטל א"כ הרי חסד גמ"ד, וממילא אין כאן הזמה. זהו סברת הקצה"ח וכוונתו להוכיח מזה דמדאורייתא עדותן כשרה.
ג אמנם בעיקר הדבר אם נוטל שכר להעיד פסולו מדאורייתא או מדרבנן. לכאורה מבואר להדיא בדברי הרמב"ן שהוא מדרבנן, והוא מהא דכתב הרמב"ן והובא בר"ן קדושין סוף פר"ב וז"ל, מי שנוטל שכר להעיד ואח"כ החזיר השכר לבעלים וחזר והעיד באותה העדות עצמה, מקבלין הימנו שאין זה פסול לא בתחילתו ולא בסופו אלא שכל זמן שנוטל שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם וכו', יעוי"ש. הרי מבואר דבשביל איסור דמה אני בחנם וכו' לא מיפסל מדאורייתא אלא מדרבנן, ומסתמא כן נמי גבי דיין שנוטל שכר לא בטל דינו אלא מדרבנן גרידא. ולכאורה יש להקשות על הרמב"ן מדוע לא מוקי הגמ' בשבועות ל"א הא דתנן דאינו נוהג שבועת העדות אלא בראוין להעיד וקמיפלגי בגמ' דח"א לאפוקי מלך וח"א לאפוקי משחק בקוביא, ומדוע לא אמרינן דאינו חל שבועה"ע במי שנטל שכר להעיד דג"כ אינו פסול אלא מדרבנן, וזה הוי רבותא טפי דאעפ"י דלא הוה רק קנס חכמים, אבל זה ליתא דודאי חלה השבועה עליהם דכיון שאין פסולם בגופם, דהרי אם מחזירים הממון שוב נעשו כשרים כדמעיקרא כמו"ש הרמב"ן, וא"כ ודאי החוב מוטל עליהם להחזיר הממון ולהעיד עדותן דמלבד חיוב התורה דאם לא יגיד וגו', עוד מחויב בשביל להציל את פלוני והוי מטעם השבת אבדה, עי' ב"ק פ"ג וסנהדרין ע"ב. ובספר המצות להרמב"ם מצוה רצ"ז מביא בשם הספרי דכל מה שיש לאדם להציל את חבירו בין בגוף ובין בממון הכל נכלל בלאו דלא תעמוד על דם דעד, יעוי"ש. ולפי"ז ודאי דמחויב להשתדל ולהיות עד דהיינו להחזיר הממון לבעלים, ולהכי גם חיום גם קודם שהחזיר נקרא ראוי להעיד וחייב בקרבן שבועה"ע.
ד אמנם המהרי"ן לב נסתפק בזה שנוטל שכר להעיד אם פסולו מן התורה או מדרבנן. והובא בקצה"ח סי' ל"ד אות ד', יעוי"ש. ומקור ספקו אם פסול נוגע מטעם קרוב או מטעם חשוד למשקר. וכבר נחלקו בסברא זו גדולי הפוסקים, עי' בסמ"ע ובש"ך ריש סי' ל"ז, נמצא לפי"ז דדעת הפוסקים דפסו נוגע הוה דחיישינן שמא משקר הוה פסולו מדאורייתא נמצא דתלוי ברבוואתא. אולם הדבר נפלא מדוע לא זכרו מהא דהרמב"ן, לכן נראה דהראשונים אלה לא נחלקו בזה וכו"ע סברי בזה כהרמב"ן דפסולו לא הוי אלא מדרבנן. דהנה הרמב"ן ע"כ מיירי שנטלו העדים שכר משניהם דבזה ליכא תורת נגיעה רק האיסור דמה אני בחנם וכו', ובאופן זה לא הוה הפסול אלא מדרבנן, אבל מהרי"ן לב מיירי שנטל מבעל דין אחד דבזה איכא חששא דישקר עבורו ג"כ כיון שממנו נטל שכר ומהשני לא נטל, אבל כשנוטל משני הבע"ד שכר ליכא שום נגיעה ולא חיישינן נמי למשקר כמו"ש הנתיה"מ סי' ל"ד סק"י, יעוי"ש. ומיושב בזה דברי הנו"ב מה"ק חאה"ע סי' כ"ז, ולא קשה מה שהקשו עליו שנעלם ממנו דברי הרמב"ן. ובזה יש ליישב הא דהקשה הקצה"ח שם מהא דאיתא בכתובות מ"ו גבי מוציא שם רע דסבר ר"י דאינו חייב עד שישכור עדים, ומ"מ אם אמת נכון הדבר קטלינן לה אף שנטלו העדים שכר להעיד, יעוי"ש, חנה שם מצי מיירי דהעדים נטלו שכר משני הצדדים, היינו אף שהבעל הביאן מ"מ כשלא רצו לילך בלא שבר החיוב מוטל על שניהם בכדי לברר הדבר. ובזה יש ליישב ג"כ הא דלא נחשב למעשה הא דבשכירת עדים להעיד, והיינו דמיירי ששכירת העדים הוי משני הצדדין, וא"כ לא נחשב למעשה מצדו, כיון שזה עשו שני הצדדים, וגם זה דוחק לאוקמי ששכרן שילכו להעיד, דעל זה מותר ליטול שכר כמבואר בקדושין נ"ח ובחו"מ סי' ל"ד, אבל אין זה במשמעות הענין, ופשוטו של דבר משמע שהוא בעצמו שכרן, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי, הא לא יצוייר גמ"ד אם היו פסולים בלא"ה.
ה ונראה דהבעל שכרן להעיד שקר, ובזה ליכא איסור דשכירה מטעם אני בחנם, דע"כ כוונת התורה להעיד אמת, אבל להעיד שקר אין בזה איסור דנוטל שכר להעיד, וממילא יש כאן גמ"ד כבעלמא עדים זוממין. והא דלא נחשב למעשה לפי"ז הדבר נכון, והיינו דהרי ע"כ אמר להעדים ששקר בפיו, ושכרו להעיד שקר, נמצא דלא הי' מוציא שם רע על אשתו לפני העדים, וזהו דהעדים יודעים כי אשתו לא זינתה, והמוצש"ר היתה רק לפני בי"ד, נמצא דהמעשה דשכירות העדים היתה בלא הוצאת שם רע, והש"ד היה בלא מעשה, והמעשה היתה בלא הוצאת ש"ד, להכי שפיר אמר התנא דנענש על דיבור פה.
ו ובעיקר הדין בעדים שנטלו שכר להעיד אם פסולו הוי מדאורייתא או מדרבנן, נראה להוכיח דע"כ מדאורייתא פסול הוא, והוא מהא דתנן בגדה מ"ט כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון, ומוקי בגמ' לאתויי סומא באחת מעיניו ומני ר"מ היא וכו', יעוי"ש. וקשה למה לא מוקים גם אליבא דרבנן באופן שמקבלים שכר לדון ולהעיד, דלדון פסול מן התורה ולעדות כשר מן התורה. אלא ע"כ דעדות שוה לדין בזה דבשניהם פסולים מדאורייתא. אבל יש לומר דנם דין הנוטל שכר פסולו מדרבנן, והיינו דספק זה עצמו שמסתפק המהריב"ל אם הוא מצד קרוב או מפני חשש משקר שמסתפק לענין עדים, כן הספק גם לענין דיינים, ושניהם שוים. אמנם גבי שוחד מבואר בכתובות מפני שעושהו חד ומקרבא דעתי', ופירשו האו"ת בסי' ט' והפלא"ה שהוא נעשה קרוב, ואפילו אם נוטל משניהם יש בזה צד קרוב שלא לחייב את החייב יותר מדאי כמו"ש שם ההפלאה, וא"כ ע"כ פסול הוא מן התורה, וא"כ ע"כ גם עדים הנוטלים שכר פסולים מן התורה, משום דאל"כ תקשה מהסוגיא דנדה כמו שכתבנו. אבל אפשר לדחות דשאני פסול זה דנטילת שכר דלא הוי פסוה"ג, וכשמחזירין השכר הרי נתכשר הדין והעדות למפרע, וכמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ן, והמשנה לא מיירי בזה, וצ"ע.
גמ' ע"ב, תנא דברי ר"י כל המספר לשה"ר מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עכו"ם וגילוי עריות ושפיכת דמים וכו'. בזה יש לבאר הא דמצינו חולין ו', העיד ר' יהושע בן זריז בן חמיו של ר' מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, חברו עליו אחיו ובית אביו אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהיג בו היתר, דרש להן מקרא זה (מלכים ב' י"ח) לכתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרין לו ויקראו לו נחושתן אפשר בא אסא ולא ביערו בא יהושפט ולא ביערו, והלא כל ע"א שבעולם אסא ויהושפט ביערום אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו וכו', יעוי"ש. והנה הדבר מוקשה טובא, כי צדיקים כאלה אסא ויהושפט שביערו כל הע"ז, והיאך לא שמו לבם לע"ז הלזו. ובהקדמה לספר דרוש על התורה להגאון מהר"ל מפראג ז"ל, כתב דלהכי לא ביערו אסא ויהושפט נחש הנחושת שעשה משה מפני שאין בזה המצוה דואשריהם תגדעון, דזה נאמרה על ע"ז שנאסר בהנאה ע"י עבודה וזהו ע"ז או אשירה האמור בתורה, אבל נחש הנחושת אין יכולים לאסרו, וזהו כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ורק חזקי' כתת אותו משום מיגדר מילתא שלא יטעו אחריו עוד. ובזה מיושב קושיות התוס' בשבת נ"ו שהקשו בהא דיאשי' שביער הבמות, ופריך הש"ס אפשר בא אסא ולא ביערום וכו', ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר, ותירצו דבנחש הנחושת לפי שנעשה עפ"י הדיבור טעו בו הראשונים והיו סוברים שאסור לבערו, אבל בבמות אין במה לטעות. ובדברנו ישונה הבמות כי מן הדין הי' להם לאסא ויהושפט לבערם, אבל נחש הנחושת אין דין ביעור עליו, מפני שלא נאסר משום ע"ז כי לא שייך הנחש להעובדים. והנה בספר עמודי אור סי' קט"ז אות ח', נחית לזה ביישוב קושיות התוס', וכבר קדמו בזה הגאון המהר"ל ז"ל. אבל עדיין לא באנו למרגעה מדוע לא ביערו אסא ויהושפט אף שאין בזה המצוה דואשריהם תגדעון, הלא יש חובה להסיר מכשול דרבים.
אבל בסוגיא דידן אליבא דתרבר"י דעון לשון הרע גדול יותר מהשלש עבירות החמורות, ע"ז נ"ע ושפכ"ד. והנה הנחש שעשה משה הוא בכדי לכפר על עון לשה"ר, וממילא כשמסתכלים בו נזכרים הסיפור שהיתה לאבותינו שהיו נשוכים מנחשים שרפים מפני עון לשה"ר, וממילא יש בזה סגולה גדולה שלא יכשלו ישראל בעון החמור לשה"ר, ומפני זה לא ביערו אסא ויהושפט את נחש הנחושת אף שהיו טועים בו ישראל, והי' עובדין אותו, והוא שחשבו שיש יותר הפסד בביטול נחש הנחושת שלא יעברו ע"ז, אבל יש להתירא שמעתה יכשלו בעון יותר חמור שהוא לשה"ר, ומצאתי ביד יוסף עה"ת שנחית לפרש כן. והנה לדעתי אמינא שזהו גם כוונת התוס' שכתבו דלפי שנעשה עפ"י הדיבור טעו בו הראשונים והיו סוברים שאסור לבערו, והיינו דכיון שנעשה עפ"י הדיבור מפני הסגולה שיש בו שיהיו מסתכלים בו ויהיו משעבדין לבם לשמים ויזהרו מלשה"ר, אבל חזקי' שהי' מרביץ תורה באופן אשר בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקות שלא היו בקיאין בדיני טומאה וטהרה. ומבואר במכילתין הכא דמהתקנות שלא יבוא לידי לשה"ר אם ת"ח הוא יעסוק בתורה. וזהו שאמר חזקי' דמקום הניחו לו להתגרר, היינו שעת הכושר לזה אשר עתה אין נחיצות להנחש הנחושת, וכמו"ש.