אור ברסלב
נזר הקודש - ערכין נזר הקודש - מסכת ערכין › פרק שני

נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין

נזר הקודש - מסכת ערכין · פרק שני

פרק ראשון

א משנה, אין בערוכין פחות מסלע וכו' פחות מסלע והעשיר נותן חמשים סלע, ובגמ' מבואר דילפינן מקרא דבפחות מסלע לא נפטר מערך שלם, אבל מסתבר דמצטרפין הנתינה דפחות מסלע לחשבון, והיינו דלכתחילה אין מקבלין ממנו, וכן כתב הרמב"ם בפר"ג מערוכין ה"ד וז"ל הרי שלא נמצא בידו אפילו סלע אין לוקחין ממנו פחות מסלע וכו', אבל לא כתב היאך הדין בשלקחו ממנו פחות מסלע, אם משלים אותו לערך, אבל מסתברא שמשלים לחשבון הערך, ויותר נראה דפחות מסלע לא נכנס בכלל ערך כלל, ואם נטלו ממנו מחויב הגזבר להחזיר לו בחזרה, וממילא לא שייך כלל לומר ולדון בזה ענין צירוף כיון שלא נכנס כלל לדין ערך, וזהו כוונתו של הרמב"ם שכתב אין לוקחין ממנו, וממילא מובן שאם לקחו ממנו שאין בלקיחה זו ממש, וזהו מפני שחסר בזה הא דוהעריכו הכהן, אמנם באופן שהיו בידו עשר סלעים והעריכו הכהן לעשר, והוא נתן רק תשע סלעים שלא יצא, ואח"כ העשיר דמבואר בתוס' ד"ה אין בערובין דמגלגלין עליו את הבל, ומקור הדין מהתוספתא, והובא בשיט"מ, הנה בזה פשיטא דמצטרפין לחשבון גם מה שנטלו, והכוונה מגלגלין עליו את הכל היינו דלא נפטר בנתינה ראשונה, כיון שלא נתן כפי שהעריכו הכהן, וכן כתב הרמב"ם שם בהי"א בדינא דדאב"א לקמן בהא דאמר שני פעמים ערכי עלי. והיה בידו עשר סלעים ונתן תשע לראשונה ואחת לשני' ידי שני' יצא וכו' ידי ראשונה לא יצא וכו' לפיכך ישאר עליו שאר ערך ראשון עד שיעשיר וישלים, יעוי"ש. הדי מבואר דבאופן זה מצטרפין מעות הראשונות להשלמה, ומדוע לא כתב הרמב"ם בהא דפחות מסלע דישלים, וע"כ הטעם דשאני פחות מסלע שלא נכנס כלל לדין ערך, אבל בסלע ויותר מסלע כיון שנכנס לכלל ערך, מקבלין מה שמקבלין, ואח"כ ישלים עד גמר שילום הערך.

ב והנה לפי"ז יש להבין הא דכתבו התוס' ר"ה אין בערוכין וז"ל פחות מסלע והעשיר לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל, עכ"ל. והנה כוונת התוס' בהא דנתן כל הערך חוץ מסלע, היינו שהוערך מהכהן לשלם כולו מפני שהיה ביכולת לשלם ולא שילם, דאז הדין דמגלגלין עליו, והיינו להשלים לערך שלם, וכמו שכתב השיט"מ בשם התוספתא, וכן מפרש הבדה"ז בכוונת התוס', אבל לא הביא התוספתא, אבל עכ"פ זהו כוונת התוס', אבל קשה מה זה שהקשו התוס' מדוע נקט פחות מסלע הלא גם באופן זה כן הדין, תמהני טובא הלא נפק"מ רבתי איכא בזה דבפחות מסלע, אין לו דין תשלומין כלל, ומחויב הגזבר להחזיר לו בחזרה מה שקבל, וזהו כוונת התנא ששונה פחות מסלע והעשיר נותן חמשים שלימין מפני שהפחות מסלע כבד הוחזר לו, ואילו דינא דנתן סלע ומסלע ולמעלה ובאופן שעכב מה שמחויב ליתן, אינו דק בתורת השלמה על השאר, ועוד קשה הלא עיקר דינא אתא לאשמעינן דאם אין לו סלע לא יצא ידי חובתו, משא"כ כשהעריכו הכהן לסלע, ושילם הסלע יצא ידי נתינה ופטור אפילו לכשיעשיר, וא"כ מה הקשו התוס' למה נקט התנא פחות מסלע, והנה זה יש ליישב דכוונת התוס' דהך דינא דלא נפטר עתה, ומחויב אח"כ לכשיעשיר מצינו לאשכוחי גם בנתן יותר מסלע, כגון שהעריכו הכהן ליותר ולא נתן לגמרי אלא עכב מעט דהחוב נשאר עליו לגמדי, והכוונה דהוי רבותא יותר גדולה דאעפ"י שנתן הרבה, ורק עכב מעט לעצמו דלא נפטר בזה כיון שלא נתן כפי שהעריכו הכהן, והוי רבותא מפי מאילו נתן פחות מסלע, אבל קשה מה שכתבנו לעיל דהרי חילוק בדין ביניהם, לענין זה דבפחות מסלע אין מקבלין ממנו כלל, ואילו האי דינא דיותר מסלע מקבלין ממנו ורק נשאר עליו חוב להשלים והתנאי בא להורות לנו האי דינא, וא"כ מה הקשו התוס'.

ג ונראה לכאורה דהנה יש לחקור היאך הדין בשהיה לו עשר סלעים עפ"י הערכת הכהן ונתן תשע וחצי ועכב חצי סלע בידו, אם יצא ידי חובתו, דיש לומר בשני אופנים. א) דלא יצא י"ח נתינה כיון דלא שילם מה שמגיע לו. ב) יש לומר דכיון דבפחות מסלע לא נכנס לכלל ערך כדכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, והכא כיון דלא נשאר חייב רק חצי סלע, הרי"ז כדליתא ומילא דינו כאילו שילם לגמרי, ואם נחליט כזאת א"כ שפיר כתבו התוס' דהאי דינא דאין בערוכין בפאה מסלע נשמע ג"כ באופן זה דיותר מסלע, והיינו דינא דהתוספתא שהדין נאמר דוקא דק באופן שנשאר חייב סלע, אבל לא בפחות מסלע, והיינו משום דבפחות מסלע לא נכנס כלל לדין ערוכין.

ד אמנם עדיין יש לעיין בעיקר הדין זה דהי' בהעריכו הכהן לעשר סלעים נתן תשע וחצי, היאך הדין בהאי חצי אם מקבלין ממנו, והיינו דאם אמרינן דאם מקבלין ממנו החצי סלע נפטר מחובו לגמרי, מטעם דאין בערוכין בפחות מסלע, א"כ היאך מקבלין ממנו החצי הנוסף על התשע, ואדרבה נימא שאין מקבלין ממנו החצי, וא"כ לא נתן אלא תשע, וממילא יחיה מחויב אח"כ לכשיעשיר ליתן ערך שלם, וא"כ לא יצוייר האי דינא דפחות מסלע באופן זה, וצ"ע.

ה גמ' ההוא יד הנודר ולא יד הנידר, והקשו בתוס' וא"ת מה לי לרבויי נודר דאיצטרך קרא למעוטי וי"ל וכו' יעוי"ש. והקשו דלפי"ז לא לכתוב אשר תשיג ולא הנודר, ובפשטות יש לומר דבעינן אשר תשיג לומר שאינו מחויב העני ללות או לעשות מלאכה עבוד הערך כמבואר האי דינא בתוספתא פר"ב דערוכין, והובא בתוס' לקמן י"ז ד"ה אבל, עוד יש לומר דכוונת התורה למעט הנידר אף היכא דשמע שאמר עשיר ערכי עלי, ואמר העני מה שאמר זה עלי, דגם בזה אזלינן בתר נודר שהוא עשיר, ולא בתר נידר שהוא עני, ובדין זה פליגי רבי ורבנן לקמן י"ז, וסבר ד"מ כרבי דהעני חייב בערך עשיר שהוא הנודר, ובזה מיושב קושיות התוס' דהקשו מהיכי תיתי לומר לרבויי נודר, אבל באופן זה שפיר איצטרך קרא דהרי הכא הנידר הוא ג"כ נודר דהדי התחייב עצמו במה שאמר העשיר, והוא עני, ומכל זה חייב בעדך שלם כיון דאזלינן בתר נודר מפני שהתחייב עצמו במה שהתחייב הנודר.

ו ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב בפר"ג דערוכין ה"ו עשיר שאמר ערכי עלי או ערך פלוני ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, הדי העני חייב בערך עשיר שהוא ערך שלם, והשיג הראב"ד וז"ל א"א זו כרבי וחכמים חולקין עליו ואומרים שאינו נותן אלא ערך עני, יעוי"ש. אבל יש לומר דהוכחת הרמב"ם מסוגיא דהכא מהא דאמר ד"מ דהקרא מלמדנו דאזלינן בתר נודר ולא בתר גירר, והוקשה להרמב"ם קושיות התוס' דהיכי ס"ד לומר דאזלינן בתר נודר שלא התחייב עצמו בכלום, ומפרש דבא הקרא ללמדנו בדינא דרבי וחכמים דאזלינן בתר נודר, ומחויב העני בערך שלם, ואף רבנן דפליגי אר"מ בדינא דיש לו יותר מסלע, וסברי דמחויב ליתן כאשר תשיג ידו, ע"כ סברי כר"מ בדינא דנודר דהרי לא קאמר הסוגיא דרבנן לא סברי בדין זה כרבי, אלא קאמרה הסוגיא דסברת רבנן דד"מ דממילא שמעת מינה דהיכא דידו משגת מחויב ליתן כל מה שיש לו, מבואר דבדינא דר"מ דאזלינן בתר נודר ולא בתר נידר גם רבנן מודו לד"מ, ואם מוכרחין אנחנו לפרש דכוונת ר"מ בתר נודר מיירי באופן זה שאמר העני שמחייב עצמו במה שאמר העשיר דמחויב העני ליתן כפי ערכו של העשיר, ומזה למר הרמב"ם להכריע כרבי, זהו סברת הרמב"ם, וכמוש"נ.

אמר ראב"א וכו' בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, הנה התוס' בכתובות צ' הקשו דהלא קיי"ל מה שגבה לא גבה, ותירצו שני תירוצים. א) דלגבי הקדש ודאי מה שגבה גבה כיון דהכל הוא הקרש, ב) דשאני מטלטלין דבזה מה שגבה גבה, יעוי"ש. ונראה דשני התירוצים סברי דיש דין קדימה במטלטלין, וע"כ סברי התוס' בשני התירוצים דש תורת קדימה במטלטלין, דאל"כ מ"ט לא יצא ידי ראשונה, אלא ודאי דיש דין קדימה במטלטלין, ומשו"ה אם נתן תחילה לשניי' יצא ידי שתיהן ולא יכול ליתן עוד לשני' משום השעבוד דמשעבדא לראשונה, וא"כ מוכח דע"כ סברי התוס' דיש דין קדימה במטלטלין, וע"כ לשיטת הפוסקים דאין דין קדימה במטלטלין, מיירי הסוגיא הכא בגבי' דמקרקעי, ועי' בקצה"ח סי' ק"ד אות א' בדינא דראב"א דהקדש מאוחר מה שגנבה גבה, יעוי"ש. ובלח"מ תמה דכיון דפסק רבינו בפר"כ מהל' מלוה ולוה דבע"ח מאוחר שקדם וגבה בקרקעות מה שגבה לא גבה ליתא להאי דינא, והחילוק שבין הקדש לבע"ה אינו מבואר בסוגיא, יעוי"ש, ודבדיו תמוהין דהלא כבד נחתו התוס' בכתובות לומר דהקדש שאני, והרמב"ם תפס ג"כ כתירוץ הראשון שבתוס' שם, וכן הביא הרי"ף בשם רב שרידא גאון דהטעם הכא בערוכין משום דהוי הקדש, והובא בקצה"ח אות ג'.

א דף ח, משנה, אין פתח בטועה פחות משבעה ולאיתר על י"ז, ובגמ' ת"ד וכו', והנה כל הסוגיא מורה שאין האשה חוזרת לפתח נדותה אחרי שהיתה זבה דק אם תספור שבעה נקיים, ומזה יש להקשות על הרמב"ם שכתב בפר"ו מאי"ב ה"ו וז"ל שכל ימי' של אשה בך הן שבעה ימי נדה וי"א ימי זיבה, יעוי"ש. מבואר מדבריו דזבה אעפ"י שלא טהרה מזובה ע"י ז' נקיים, הנה כששלמו הי"א יום חוזרת להיות נדה, וכן מבואר בב"י יו"ד סי' ספ"ה, וקשה מסוגיא דהכא דתניא טועה שאמרה יום אחר טמא ראיתי פתחה שבעה עשר, והביאור בזה שאפילו היתה בתחילת נדותה כשבאת לפנינו, הרי עברו עלי' ששה והוא ועוד י"א יום שאח"כ, וממילא הדם שראתה אחרי הי"א יום הוא תחילת נדה, וכמו שפירשו רש"י ותוס' וכתבו דכש"ב אם היתה בימי זיבה שכבר עבדו עלי' ימי זיבתה, וימים שראוים לחיות נדה, אבל לדברי הרמב"ם קשה הא איכא לספוקי שמא אם זה שבאת לפנינו בראייתה היה בתוך הי"א יום כמו ביום הרביעי או יום החמישי להי"א יום, ובעוד ששה ימים נשלמו הי"א יום, וחוזדת לתחילת נדה שהוא שבעה ימים וחמשה ושבעה הוי י"ב ימים ושלמו הימי נדה וחוזרת להי"א יום וכשהגיע יום י"ז הרי היא בתוך הי"א יום, והיאך שונה התנא שביום י"ז חוזרת לפתח נדותה, וראיתי כחידושי הרמב"ן לנדה נ"ד שהעיר מסוגיא דנא, ולדעתי זהו כוונתו.

ב אמנם הרש"ל בהגהותיו על הסמ"ג לאוין קי"א כתב וז"ל מיום שנקבע לה הוסת כך הוא לסדר הד"מ פעם ראשונה שראתה דם מתחלת לספור ז' ימי נדות, ואח"כ י"א ימי זיבות, וכ"ז שראתה אח"כ אם בז' ימי הנדות הוא נדה, ותשב ז' ימים בנדתה מעת תחילת הדאיה, ואפילו אם ראתה ביום ז' לנדתה תשב ז' ימים, ואח"כ מתחילין י"א ימי הזיבה, ודוקא שבדקה בתחילת ימי נדה ולא דאתה ובסוף ראתה, אז מתחילין ימי הנדות מעת הראיה עד כלות הז' ימים ולא נקראים ימי זוכות, אבל היכא דלא בדקה בתחילת ימי הנדה, ובסוף ז' בדקה ומצאה דם ספק הוא דלמא דאתה כל ז', וא"כ פסקו ז' ימי הנדה ואם תראה אח"כ ג"כ הוי ראיית ספק זבה גדולה משום דדלמא שלמו ימי הנדה ועכשיו ימי זיבה, או דלמא הכל ימי נדה דשמא לא ראתה בל תחילת ימי הנדה עכ"ל, יעוי"ש. והנה דבר חדש המציא לנו דבינו הרש"ל בכוונת הרמב"ם, דהא דכתב הרמב"ם דאחרי ימי הזיבה שהם הי"א מתחילת ימי הנדה, הכוונה דוקא אם תראה דם בהימים האלה שנקראים ימי נדה, והיינו שאף אם תראה דם ביום האחרון להימים השבעה שהם ימי הנדה נעשית נדה מיום זה האחרון, וכששלמו שבעה ימי נדה מיום זה האחרון אז מתחלת ימי הזיבה להיותה מעותדת להיות נעשית זבה, אמנם באופן אשר אחרי הי"א באו ימי נדה ולא ראתה בהם דם כלל, אין שייכות להי"א שיבואו אחרי השבעה ימי נדה, ובזה אתי שפיר המשנה והברייתא דטועה, משום דכשעבדו ז' ימים בלא דם לא נעשית נדה, וממילא אין באן הי"א יום, ואין בזה ימי זיבה, וממילא כשתראה בי"ח נעשית נדה, ואין באן טועה.

נ ויש לעיין היאך הדין בשראתה דם בימי נדה לא לפי דרך הטבע של אורח בזמנו בא אלא מסיבה אחרת, אם הדין בזה נ"ב אשר אח"כ שתשב ששה והוא מתחילין הי"א יום, דאפשר לומר דזהו רק אם היתה נדה לפי הטבע של אורח בזמנו בא, אבל לא בשראתה דם עפ"י סיבה, וספק זה ישנו בין להרמב"ם ובין לרש"י והרמב"ן, והא דמצינו דאשה נעשית זבה גם בפתיחת המקור למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם, כמו בנדה כ"א, דשאני בשעומדת בימי זיבה, משא"כ לקבוע סדר הטומאה לפי קביעות העת, אפשר דזה לא נאמרה רק באופן שהוא עפ"י הרנילות.

ד וכמו כן למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם, והדכה ראשונים תפסו כן לדינא, אם גם בזה אמרינן דהסדר קביעות הולך בזה, נדה, ואח"כ הי"א יום, ולע"ע צ"ע. ע"ד השאלה כגרם פתיחה"מ מבחוץ, אם אמרינן אין לפתיה"מ בלא דם.

א הנה לכאורה יש להוכיח ממשנה ערוכה חולין ע"א האשה שמת ולדה כתוך מעי' ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שתצא הולד, יעוי"ש. וקשה מדוע לא אמרינן דהאשה טמאה טומאת נדה מטעם פשיטת ידה של החיה, והוא מטעם דא"א לפתיה"מ בלא דם, ודוחק לומד דהמשנה אתיא למ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם, כיון דסתם משנה היא, ולשיטת הראב"ד והשאילתות והרא"ש דפסקו א"א לפתיח"מ בלא דם, הוי סתם משנה שלא אליבא דהלכתא, וע"כ צריך לומר דדוקא אם גרם הפתיחה מבפנים איתא להאי כללא, ולא בשגרם הפתיחה מבחוץ, וזה שלא כהגאון נוב"ת סי' ק"מ שהחליט דאין הבדל בין אם הפתיחה מבפנים או מבחוץ.

ב והנה יש לדחות דשאני כמסולקת דמים במו התם במעוברת שהיתה בחזקת מסולקת דמים עד עתה, ויש ראיה לזה ג"כ מהא דכתב התה"ד סי' רמ"ו, והובא להלכה בשו"ע סי' ק"צ, וגם ברמ"א סי' קפ"ח ס"א האשה שהרגישה שנפתח מקורה אעפ"י שבדקה ולא מצאה דם הרי"ז טמאה מטעם דא"א לפתיה"מ כלא דם, ומ"מ מבואר בספר תוה"ש ובס"ט דהנשים שהם כחזקת מסולקת דמים כיון מעוברת ומניקה דבאלו אפילו נפתח מקורה בודאי טהורה היא, ומטעם זה אפשר לומר דשם בהמשנה באשה שפשטה ידה כיון דמיירי במעוברת המסולקת דמים, דכל זמן שלא נראה בה פתיחת המקור בשביל הולד הרי היא בחזקת מסולקת דמים, להכי לא פעל עלי' גרם הפתיחה.

ג אמנם נראה להוכיח דלא אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם בשבאה הסיבה מצד החוץ, והוא מהא דמצינו נדה ס"ו אשה שראתה דם מחמת תשמיש כו' כיצד בודקת עצמה מביאה שפופרת של אבר ובו' ומכנסת השפופרת וכו', וכן כתב הרמב"ם פר"ד מאי"ב הכ"ב וז"ל ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה וכו' אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהיא רואה בשעה תשמיש, יעוי"ש. ויש לעיין הלא נם באופן שמוציאה דאש הקנה ואין דם אבתי ניחוש שמא נאבד, ואדרבה אית לן למימר כן מטעם דא"א לפתיה"מ בלא דם, וא"ב אבתי אין כאן בחינה בזה שאין דם, דהרי תמיד אמרינן בן בפתיה"מ שאעפ"י שאין דם אמרינן דהיתה דם, וע"ב צריך לומר דליתא לכלל זה דא"א לפתיה"מ בלא דם בשגרם הפתיחה בא מבחוץ, וזה ודאי דוחק לומר דמיירי זה במסולקת דמים, וא"כ מוכח דלא אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם בשגרם הפתיחה מבחוץ.

ד כתב הרא"ש פר"ג דנדה סי' ב' דסברת דבנן דממעטי דם בשפופרת מטעם דאין דרכה של אשה לראות דם בך, וכן חתיכה נמי אפילו אי פלאי פלויי לפי שאין דרך הנשים לראות כך, והא דקאמרי רבנן אין זה דם ה"פ אין דרך דם נדה רגיל לבוא בזה הענין, ואיפשטא הך בעי' דראתה דם בשפופרת טהורה, עכ"ל, והיינו מפני שאין זה דם נדה, וכתב המעדני יו"ט סק"פ וז"ל וא"ת הא פסק רבינו לעיל דא"א לפתיה"מ בלא דם, כבר נתחכם הטור שכתב אהך דהכא דדוקא חתיכות קטנות דומיא דשפופרת, אבל חתיכה גדולה טמאה אפילו לא ראתה כלום שא"א וכו' עכ"ל, ויש להבין לכאורה מה שייך לומר הכא א"א לפתיה"מ בלא דם, הלא כל זה אם אין דם לפנינו אז חיישינן לדם אחר ונאבד, אבל כשיש דם לפנינו, ואנו דנין על דם זה שאין זה דם נדה, והוא מטעם שאין דרך דם נדה לבוא כן, וא"כ מה איכפת לן אם אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם, הנה כן הדברים, הלא אדרבה אמרינן דיש כאן דם, אבל לא דם נדה, וע"כ צ"ל דכוונת הטור, והמעדני יו"ט, דהעיקר הא דאמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם, היינו דם נדה, וא"ב ממילא ע"כ היה גם דם אחר שהוא דם נדות, ועל זה מתרץ הטור, והסכים עמו המעדני יו"ט, דשאני חתיכה קטנה, אבל בגדולה חיישינן לדם נדות.

ה והנה ההבדל בין חתיכת קטנה לגדולה שייך דוקא בשבאה הפתיחה מבפנים, דאז אנו דנין דחתיכה קטנה אין תוקפה גדולה כל כך לגרום פתיחה להמקור עד שמוכרח להוציא דם, אבל בהכניס שפופרת מבחוץ אז אין שייך לחלק בין גדול לקטן, והיינו דדוקא כשאנו דנין על הטבע הנעשית, יש לדון ולהבדיל בין קטנה לגדולה, אבל כשנעשה מעשה מבחוץ שזה בכח אדם, ואז גם ע"י שפופרת קטנה יכול אדם לפעול הרבה, כמובן, וא"כ אכתי תקשה בהא בשפופרת היאך פסק הרא"ש דטהורה היא משום דאין דרך נשים לראות כן, וקשה הא כיון דא"א לפתיה"מ בלא דם, ע"כ גם דם נדה היתה שם, וע"כ צריך לומר דסברי הטור והמעיו"ט לדבר ברור דלא נאמרה כלל האי כללא דא"א וכו' בשגרם הפתיחה בא מבחוץ, ומטעם זה הקשו רק על החתיכה, ומטעם זה יצאו לחלק בין קטנה לגדולה, נמצא דעכ"פ נשמע דלא אמרינן א"א וכו' בשגרם הפתיחה הוא מבחוץ.

ו עוד נראה לומר בזה דכל עיקר הא דאמדינן א"א לפתיה"מ וכו' ואנו אומרים שבודאי היתה דם, הוא מפני שזהו ג"כ ענין הרגשה, וגם עדיפא מינה, דהיינו הרגשה גדולה, והוא פתיחת המקור, אמנם סו"ס הוא ענין הרגשה, וכל זה שייך בשבאה הפתיחה מבפנים, וזהו כי כל ההרגשות כן הוא שבאות מבפנים, והיינו כי הדם המקור בא ע"י התרגשות הגוף בבטן פנימה, וגם סיבה חיצונית המביאה לזה ג"כ הוי הרגשה מעליא, אבל פתיחת המקור ע"י סיבה של פתיחה אינה בגדר הרגשה, ואפשר שאפילו אם הפתיחה מביאה דם, אבל אין זה דם בהרגשה ובאופן זה לא אמרו רבותינו א"א לפתיה"מ בלא דם, דדוקא באופן שהפתיחה הוי ענין הרגשה אמרו להאי כללא, ואפשר שזהו ג"כ הענין מה שכתב הטור לחלק בין חתיכה קטנה לגדולה, והיינו כי בהחתיכה הגדולה יש בהפתיחה גם ענין הרגשה, ובחתיכה קטנה אין בה אלא פתיחה לחודיא, וליתא בה ענין הרגשה, אלא פתיחה לחודיא, וזה אינו מביא דם בהכרח.

ז ובזה מיושב מה שקשה לכאורה מובא לפי מה שכתבו הפוסקים בסי' ק"צ בשו"ע, ובדמ"א סי' קפ"ח בשם התה"ד דאשה שהרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה דם דטמאה, הרי חזינן דאעפ"י שלא מצאה בלום ומ"מ טמאה היא מטעם פתיחת המקור לחודיא, ולשיטת הטור ע"כ הרא"ש סבר דבחתיכה קטנה שיצאת מן המקור גם כן לא אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם, וזה תמוה דאטו חמור יותר שלא נמצא כלל, מהא דנמצא חתיכה קטנה, אבל לפי האמור ניחא דשאני בהא דפתיחה דהמקור על ידי חתיכה קטנה, דאין שם גדר הרגשה, אלא פתיחה לחודיא, ובזה אין הכרח לדם שתבוא אבל פתיחה בהרגשה אעפ"י שלא מצאת כלום, אבל הרגשה בעצמה יש בכחה להוציא דם, ויש כאן עדות מוכיחה על דם.

ח וכן נראה להוכיח שזהו ע"כ כוונת התה"ד, והיינו דעיקר הוא משום הרגשה, ולא משום פתיחת המקור, והיינו דסבר כי פתיחת המקור באופן זה הוי ג"כ ענין הרגשה (ומטעם זה שלא בצדק מציין בעל עין משפט הא דא"א לפתיה"מ בלא דם להאי דינא דהתה"ד), אבל נראה דכל עיקר הכוונה דהתה"ד שהוא מטעם הרגשה, והוא, דכתב התה"ד בסי' רמ"ו וז"ל האשה שהרגישה שנפתח מקורה ולא מצאה שום דם יש לטמאותה דודאי יצא דם כחרדל, ונתקנח או נימוק דהרגשה סברא דאורייתא הוא היכא דליכא למתלי ההרגשה במדי אחרינא כדמוכח בפר' הרואה דאיתא שם דאם היתה מרגשת בשעת תשמיש ונמצא דם לאחר תשמיש חייבין בקרבן, וכיון שסברא דאורייתא היא, דמי למ"ד וסתות דאורייתא דאפילו בדקה ומצאה טהורה ג"כ טמאה כדמוכח בפר' כל היד, עכ"ל, ותמוה טובא דהיאך מביא ראיה מהא דנדה פר' הרואה, דהרי לא דמי דשם מיירי שמצאה דם לכל הפחות, ולהכי שפיר יש לחייבם בקרבן, כיון שהיתה מרגשת וגם מצאה דם, וא"כ אין ראיה להרגשה גרידא בלא מציאת הדם, וכבר עמדו בזה המנח"י בסי' ק"צ והד"מ בסי' קפ"ח, יעוי"ש.

ט ונראה דע"כ עיקר כוונת התה"ד בהא דמטמא בהרגישה שנפתח מקורה משום דזהו ענין הרגשה, והא דמביא ראיה מה דפר' הרואה הוא בכדי ליישב קושיא אחרת מה שיש להקשות לכאורה על דין זה, והוא דהוקשה להתה"ד דלמא עד כאן לא אמרינן א"א לפתיה"מ בלא דם, אלא באופן שיצא איזה דבר ממשי מן הרחם באופן שמיירי הסוגיא בגמ' בכל מקום שמיירי בדין זה דא"א לפתיה"מ בלא דם, מיירי דוקא ביצא איזה דבר מן הרחם, משא"כ בפתיה"מ ולא יצא מאומה מן הרחם דהיינו דבר ממשי, באופן זה עדיין לא ידענו דאיתא להאי כללא דא"א לפתיה"מ בלא דם, ועל זה מביא ראיה דע"כ אין לחלק בזה מידי, וכאשר יבואר.

י והוא דאיתא שם בהיתה מרגשת בשעת תשמיש ואח"כ מצאה דם טמאה וחייבין בקרבן, ואיתא שם עוד דאם נמצא הדם עגול טהורה ומשוך טמא, ופריך שם אי דארגשה עגול אמאי טהור אי דלא ארגשה משוך אמאי טמא, ומסיק לעולם דארגשה ועגול טהור דאמרינן הרגשת שמש הוא, וכו', יעוי"ש. ולפי זה יש להבין גם במשוך אמאי מטמא, איברא דהסימן של משוך הוי עדות מעליא דהדם בא מגופה, מ"מ אכתי דלמא בא הדם שלא בהרגשה, והא דהרגישה היתה הרגשת שמש, וא"כ אמאי טמא אף במשוך, ועכ"פ מדי ספיקא לא נפקא, וא"כ אין לחייב קרבן מספק, ואין לומר משום דחזקה לדם שבא בהרגשה כמו"ש הרמב"ם בפר"ט מא"ב שחזקת דם המקור בא בהרגשה, יעוי"ש. דליתא דא"כ תקשה הא איכא חזקה להיפוך, דהיינו חזקת טהרה, וכמו שבאמת העיר בזה הנו"ב בסי' נ"ה, יעוי"ש. וזה הוקשה ג"כ להתה"ד, והוציא מזה דעצם ההרגשה יש בכחה להוציא דם, ובכל מקום שהיתה הרגשה דאז אמרינן דודאי היה דם, וכמו דאמרינן דחזקה לדם שבא בהרגשה, כן ג"כ אמרינן דחזקה להרגשה שמוציאה דם, וכיון שהאשה הזאת היתה מרגשת בשעת תשמיש ואיננה יודעת אם הוא הרגשה ממש פתיחת המקור, או דהוי הרגשת שמש גרידא, פירושו של ספק זה, דהספק הוה אם יצאה דם מגופה או לא, דהרי אם באמת היתה הרגשה הרי בודאי יצא דם, ולהכי אם הדם משוך הוה זה עדות וראיה דהדם מגופה, דהיינו דההרגשה הוציאה את הדם, ובזה לא שייך לדון חזקת טהרה ולומר שלא בא הדם בהרגשה, דליתא דהרי עיקר הא דאמרינן דהדם הזה בא מגופה הוא בשביל זה דהרגשה דמוציאה דם, דאל"כ דהיינו בלעדי הרגשה הרי גם במשוך טהור, נמצא דע"כ עיקר הדבר דמטמאין במשוך הוה בשביל ההרגשה שהחזקה שמוציאה דם, נמצא לפי"ז דמציאת הדם שהי' משוך וגם ההרגשה הוא דבר אחד, דהרי תלינן דההרגשה הביאה את הדם, וא"כ דבר אחד הוא לגמרי, ולא שייך לדון בזה חזקת טהרה, ומזה שפיר הוציא התה"ר דע"כ בכ"מ שהיתה פתיחת המקור חזקה שהוציא דם, דהרי התם נ"כ אעפ"י שמצאה דם, מ"מ עיקר הדבר דטמא במשוך הוה בשביל ההרגשה אשר בודאי תוציא דם, ומזה יליף ג"ב לכל פתיה"מ דעלמא דאמרינן דא"א בלא דם, והוא מטעם ההרגשה וכמוש"נ.

יא עוד נראה להוכיח דלא שייך א"א לפתיה"מ בלא דם בשגרם הפתיחה מפני סיבה הבאה מבחוץ, והוא בהא דאיתא בנדה ל"ג בעי רמב"ח פולטת ש"ז רואה הוי או נוגע הוי נפק"מ ליסתר בזיבה וכו' ומסקנא שם לענין סתירת יו"א, יעוי"ש וקשה הא ע"כ כל פולטת יש בה פתיה"מ, כמבואר בתוס' נדה מ"א ד"ה וסבר, שהקשו דלמ"ל למשמשת שהיא טמאה תיפ"ל דבלא"ה טמאה מטעם נגיעה בש"ז ולא גרע מפולטת, ותירצו דאיצטריך קרא באופן שלא יצא לביה"ח, יעוי"ש. מבואר דפולטת היינו שיצא מפנים לביה"ח, וכן מבואר ברמב"ם פר"ה מאבוה"ט הי"א שכתב וז"ל (ומטמאה בכל שהוא אעפ"י שלא יצאת לחוץ וכו', יעוי"ש. מבואר מזה דפולטת היינו שיצא מהמקור חוצה, ולפי"ז קשה טובא הא כיון דקיי"ל א"א לפתיה"מ בלא דם, א"כ בכל פליטה ע"כ יש פתיחת המקור, וא"כ הרי יצא דם בלא"ה ג"כ, וא"כ ע"כ תסתור לגמרי הנקיים, והא דאין דם לפנינו, שפיר איבא למיד דנאבד בהש"ז, כמו דאמרינן בנדה ט"ז, ובר"ן פר"ב דנדה ד"ה ומסתברא, ובב"י סי' קצ"ג, ובט"ז סי' ק"צ, וע"כ אמרינן כן בכל מקום בפתיה"מ דאין דם לפנינו, ואנו תולין דנאבד טיפת דם, וה"נ מ"ש, וע"כ צריך לומר דכיון דכל ענין פליטה באה בתחילה ע"י סיבה מהחוץ, להכי לא אמרינן בזה האי כללא דא"א לפתיה"מ בלא דם, והא דלא חיישינן מספיקא שמא היה דם וחפהו הש"ז, היינו דכיון דאין זה נחשב לפתיה"מ המביא לנו לחשוב על מציאת הדם, הרי"ז כפתיחה נם בלא הרגשה, דהרגשת הפתיחה הרי יש לנו במה לתלות, והיינו הפליטה, להכי לא נכנס זה גם לסוג הרגשה, עכ"פ מבואר דלא חיישינן לדם בפתיחת המקור בגרם חיצוני.

יב והנה בהא דפולטת הקשה הר"ת דהא אמרינן דינה כבועלה ובועלה אינו בסתירה אלא מטעם הצחצוחי זיבה, ומטעם זה מפרש דבא עלי' זב ויש בזה צחצוחי, יעוי"ש. והשיג עליו הרא"ש דבכ"מ משמע דבכל פולטת מיירי, יעוי"ש. ולדעתי תמוה מובא דברי הר"ת, דמה שייך צחצוחי זיבה של זב לגבי אשה, דע"כ אם בעינן צחצוחין של זיבה ע"כ בעינן צחצוחין כאלה השייכין לגבי זבה, דהיינו דם, וזהו באמת הכוונה כבועלה, היינו כל אחד כדיני', וצע"ג, ובעיקר הקושיא דהר"ת, לכאורה אפשר לומר דיש צחצוחי זיבה גם בפולטת, אבל הם בלא הרגשה, ואינם גורמים סתירה, וביארנו בארוכה בזה בספרנו נזר הקודש לזבחים כ"ט.

יג עכ"פ לפי מה שביארנו הדברים נוטים לומר דלא אמרינן האי כללא א"א לפתיה"מ בלא דם, בשגרם הפתיחה מבחוץ וביותר לפי מה שביארנו מהא דפולטת דמסתבר דענין פולטת הוי ג"כ גרם הפתיחה מבחוץ, וכמו שנתבאר לעיל, וכן נראה להלכה, והנה כתב הגאון נוב"ת חיו"ד סי' ק"כ בדבר השאלה דגרם הפתיחה מבחוץ, וכתב לדבר פשוט דגם בזה אמרינן א"א וכו', ואינו מביא שם ראיות לזה, מ"מ לא מלאנו לבי להרים ראש נגדו למעשה, אבל להלכה נראה כמוש"ג.

הנה בדבר הפליטה אם סותרת בזבה הוי בעי' דלא איפשטא כמבואר בנדה ל"ג ובהרא"ש, יעוי"ש. וקשה מדוע לא פשטוה מהא דאיתא בתוספתא פר"ג דזבים וז"ל זב אין מינו סותרו, משא"כ בזבה, ופירש הגר"א ז"ל זב אין מינו, פירש אף מה שאינו מינו דהיינו קרי סותר משא"כ בזבה פירש שאינו סותר אלא זיבה, יעוי"ש. הרי מבואר דפליטה אינו בסתירה, ולפירוש ר"ת דמפרש בעי' דש"ס באופן שבא עלי' זב אתי שפיר, אבל כבר הקשו עליו כמבואר בתוס' ובהרא"ש, וצע"ג.

מענין לענין באותו ענין

א הנה בדבר אשה שברקה עצמה בזמן וסתה ונאבד העד, כבר עמד בספק זה החו"ד בסי' קפ"ד, ומה שנראה בזה דשפיר יש לחוש להרגשה, והיא סבורה הרגשת עד הוא, דהרי מבואד להדיא סברא זו בגמ' פר' הרואה, והרבה פוסקים סבדי דבאופן זה הוה הרגשה מעליא מדאורייתא כמבואר בתה"ד סי' מ"ז, ויש להוכיח גם מד' התוס' נדה נ' ד"ה מרגשת, ואעפ"י שיש מנדולי האחרונים דסברי הרגשת עד לא הוי דאורייתא אלא מדרבנן גרידא כמבואר בכו"פ, מ"מ נראה להוכיח דהוי דאורייתא, והוא מהא דנדה י"ב רבעי שם מהו שתקנח עצמה לחייב בעלה חטאת, ושם ע"כ מיירי בלא ארגשה דאם היתה מרגשת, ודאי דמחויבת בדיקה מצד הדין, וכיון דלא היתה הרגשה, א"כ מה תועיל הבדיקה שלה ליחייב בעלה בקרבן, דע"כ בלא הרגשה ליתא חיוב קרבן, וע"כ צריך לומר דאם תמצא רם לאחר תשמיש, ממילא אנו אומרים דהיתה נם הרגשה, והיא סבורה דהרגשת שמש היא, הרי חזינן דהרגשה באופן זה הוי דאורייתא, ולפי"ז גם בנידו"ד כיון שבדקה עצמה בשעת וסתה, יש לחוש במפני שאורח בזמנו בא, מסתמא היתה הרגשה, והיא סבורה בהרגשת עד הוא, ואפילו אם וסתות דרבנן. אבל כל זה בלא הרגשה, אבל בהרגשה, פשיטא שיש כאן חשש דאורייתא, והוי עתה ספק דאורייתא.

ב ומה שהעיר מנדה מ"ז בטעמא דר"מ באשה שהיתה במחבואה ולא בדקה טהורה מפני שחררה מסלקת את הרמים, ומבואר שם דסבר ר"מ וסתות דאורייתא להכי צריך לטעם של חררה, ומדוע לא אמרינן דמצריך ר"מ טעם של הדרה בכדי לטהר אף באופן שבדקה בעד ונאבד, דהוי חיישינן לדם, ובשביל טעם החררה אין חששא דדם כלל, זה ליתא דהרי כתבו התוס' שם בד"ה הא דעיקר דיוקא מרישא דאיתא שם ולא בדקה, יעוי"ש. ובן כתב הרשב"א בחידושיו, יעוי"ש. וכיון שעיקר הדיוק מהא דלא בדקה דמשמע שלא בדקה כלל, וא"ב אין לומר על אופן דבדקה ונאבד העד, עוד נראה דעצם הדין של חדרה דמסלקת דמים זהו דוקא באופן שלא היתה לה הרגשה בשעת וסתה, דאז ידענו דהחרדה פעל על הדם שיסולק, אבל זה ודאי אם היתה מרגשת הרגשה בדרכה בשעת הוסת אז אדרבה יש לנו לומר חזקה אורח בזמנו בא, וזהו אפילו למ"ד וסתות דרבנן, ומה"ט כתב הט"ז סקי"א דבעינן שתהיה בחרדה ולא דמי למעוברת יעוי"ש. ומה"ט בעינן גם בדיקה אח"כ, וכן מבואר להדיא בפירש"י סוטה כ' ד"ה פחדא רבעי בדיקה אח"כ, וזהו מה שכתב דדוקא בעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה, ומבואר דדוקא בלא הרגישה טהרה, ולפי"ז בספק הרגשה דהיינו שבדקה בער ונאבד העד דיש לספוקי בהרגשת העד גם שם יש להחמיר ולא מהני אף סברא דחרדה, וא"כ יש ראיה מזה להיפוך, וראיה לזה שכתבנו דיש בזה חששא דאורייתא.

ג ובזה מיושב הא דהקשו אם איסור סמוך לוסתה הוי דרבנן א"כ מדוע חייב חטאת בבא עלי' סמוך לוסתה, אמנם כיון דסמוך לוסתה יוכל היות דע"י חימום התשמיש יקדים הדם לבוא, וא"כ מכניס עצמו בספק איסור דאורייתא, דאיכא למימר הרגשת שמש הוא ובאמת היה דם וחפהו הש"ז כדאמר בנדה ט"ז, וא"כ אסור מדאורייתא להכניס עצמו בספק איסור, ואין להקשות דא"כ הוה לא שב מידיעתו, ליתא דהרי מבואר בירושלמי תרומות פד"ה דפורש עצמו מן הודאי ואינו פורש מן הספק נקרא שפיר שב מידיעתו, יעוי"ש. והא דכתבו התוס' יבמות ס"ב דסמוך לוסת הוה דרבנן זה הוה במה שאסרו בתורת ודאי איסור לא הוה אלא דרבנן גרידא.

ד ויש להוכיח מהא דהקשו התוס' נדה ט"ו אמאי לא מוקי שם ביומא דמצאה כתם, יעוי"ש. וקשה אמאי לא מוקים שבדקה בשעת וסתה ונאבד העד ובא עלי' הכה"ג ואח"כ מצאה כתם, דבזה ודאי חיישינן למפרע לזמן הוסת, וע"כ מוכח כמו"ש דבאופן זה אסורה לכו"ע אף למ"ד וסתיה דרבנן, וא"כ אסור לכה"נ לבא עלי', ובדשיעי לא עסקינן.

א תוס' בכריתות י' ד"ה א"א לפתיה"מ בלא דם, הקשו וז"ל תימא כיון רא"א לפתיה"מ בלא דם א"כ למה איצטרך למכתב בזכר וטמאה ז' יפים, ואומר רבי דאי לאו קרא הוי אמינא תטמא שבועים מק"ו מנקבה דטהרתה מרובה וכו' בש"כ זכר דטהרתו מועט, ובזה איתא גם בתו"כ וכו', יעוי"ש. והקשו דמאי קושיא היא, הא שפיר איצטרך קרא בילדה זכר והדם הוא דם טהור, ובזה אין חוששין לדם טמא, ואשמעינן קרא דטמאה משום לידה, וכן איצטרך לילדה בזוב, היינו בתחילת זיבה דקיי"ל דמה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד כמבואר נדה ל"ו, וא"כ ליכא טומאה משום דם, ומשמיע הקרא דטמאה משום לידה, וכן נפק"מ בילדה סוף ימי נדותה כמו בשביעי שלה, דאי משום נדות טובלת לערב וטהורה מדאורייתא, וחידשה תורה דעתה בשביל הלידה תתחיל ז' ימי טומאה מחדש, בזה הס"ט בשם ספר דרכי נועם ובשו"ת הגרע"א ז"ל סי' קנ"ח, ובמנח"ח מצוה קס"ו.

ב ונראה בכוונת התוס' דעיקר הקושיא למה כתבה תורה בזכר שבעה ימים הלא כיון דכתיב כימי נדת רותה תטמא, ומספר טומאת נדה שבעה ימים, והרי"ז כאילו אמרה תורה בפירוש ז' ימים, ומזה אנו יודעין דטומאת לידה בזכר הוא ז' ימים, והיינו כדין התחלת ימי נדה, ובשלמא אם אפשר לפתיה"מ בלא דם, משמיע לנו הכתוב דגם בלא דם בהלידה ג"כ טמאה, דאם בשביל זה דכתיב ״נדת דותה" אינו במשמע אלא כשיש דם, דזהו המשמעות של דותה, אבל למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם, א"כ תמיד יש דם ועל זה תירצו דכיון דיש נדה שטמאה שבועים, והיינו יולדת נקבה, והתורה קוראה נדה כדכתיב כנדתה, עי' זבחים ל"ח, להכי כתבה תורה בזכר ז' ימים לומר אשר רק ז' ימים ולא שבועים, לאפוקי מק"ו. א כתב הרמב"ם בפר״ה מהל' אי"ב ה"ו, דדם ירוק טהור, ומשמע דטהור אף מטומאת ערב, וכן כתב גם כן בפר"ח מאי"ב הי"ד אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור וכו' טהורה והדם טהור, יעוי"ש ותמוה דכיון דפסק בפר"ו מהל' מו"מ דמקור מקומו טמא, , יעוי"ש, ומבואר להדיא בגמ' נדה כג דמאן דסבר סור מקומו שמא גם דם שבא מן. המכה שבמקור טמא.

ב ונראה דתרי דינים איכא במקור מקומו טמא, א) דהמקור חות עצם הטומאה כמו דם נדה, בן הוא המקור דהמקור בעצמותו הוה דבר טמא וכן כתב הר"ן בחידושיו לנדה מ"א. ב) איכא מומאת מקור מה שהמקור מוציא טומאה היינו דמה שבמקור מקבל טומאה מן המקור כגון דם מכה, וכדומה הנה הדברים דהמקור מגדלן באלו ודאי דדין מקור יש להן, אבל בהדברים הנקבצים לתוכו עפ"י סיבה, כגון דם מכה, וזה ודאי לא הוה אלא תורת מנע טומאה גרידא.

ג ובזה יבואר היטב שיטת הרמב"ם דהנה ידוע שיטת הרמב"ם בפר"א מטו"א דדיני הבשר וקבלת טומאה שווים הם, ודברים שאינם מכשירים לקבל טומאה אינם מקבלים טומאה ג"כ, יעוי"ש. ולפי"ז יובן היטב סוגיא דנדה י"ט דאיתא שם לענין דם הירוק אמר ר"מ אם אינו מטמא משום כתם תטמא משום משקה וכו' ומסיק הגמ' דלענין הבשר פליגי, ויש להבין איזה שייכות יש זה לזה התקשרות של טומאת נדה להכשר, ולשי' הרמב"ם יובן שפיר, דהיינו אם דם הידוק מכשיר א"כ מקבל טומאה מן המקור, ואם אינו מכשיר אז גם דם בעצמותו טהור לגמרי ואינו, מקבל טומאה מהמקור, וזהו סברת חכמים שם דסברי להדם טהור, ולפי"ז יש להבין בהא דמבואר בנדה דלמ"ד מקור מקומו טמא דאז דם המכה אשר במקור ג"כ טמא, וע"כ בתורת קבלת טומאה, ממילא צריך לומר ג"ב דדם מכה מכשיר ולא בעי דם חללים דוקא, אמנם הרמב"ם דסובר דלענין הכשר בעינן דם חללים דוקא שפיר פוסק דדם מכה טהור, דהרי אינה מקבלת טומאה כיון שאינה בתורת הבשר ג"כ, ממילא בדם הירוק כיון שאין זה דרכו של המקור בדם ירוק אין על הדם הזה דין מקור, אלא הוה בזה דין מגע במקור, וכיון שאינו בתורת הכשר, להכי לא הוה גם בתורת קבלת טומאה, ובזה יש להשיג על הא דכתבו אחרונים לדון מפ"ס אם ספק בא הדם שהמכה או מהצדדין, דכתבו דלא הוה ספ"ם מש"א, כיון דאיכא נפק"מ לדינא בין הספיקות דאם הדם מן המכח שבמקור הדם בעצמותו טמא, ואם מן הצדדין הוא טהור, ולפי מה שמבואר ע"כ אליבא לדינא דם מכה שבמקור ג"כ טהור, וא"כ הוה ספ"ס מש"א.

ד כתב הרמב"ם בפר"ח מאי"ב ה"ט וז"ל אין האשה קובעת וסת בימי זיבתה שהן אחד עשר יום, ואם נקבע לה וסת בימי זיבתה הרי"ז חוששת לוסתה, וכל וסת שנקבע בימי זיבתה וכו' ואינה צריכה להיות נעקר ג' פעמים, יעוי"ש. וקשה מסוגיא דנדה ל"ט דאיתא שם דא"ר פפא אעפ"י שאין אשה קובעת וסת בימי זיבה, מ"מ לחוש חוששת, ומבוא ראיה מהא דהיתה לימודה להיות רואה וכו' יעוי"ש וקשה דמה ראיה היא דאיכא למימר דשאני התם בהא דהיתה לימודה שכבר נקבע הוסת בימים הראוים לקביעת וסת להכי חיישינן לוסת זו גם אח"כ כשבא הוסת בימי זיבה, אבל בתחילת קביעת הוסת בימי זיבה יש לומר דלא חיישינן מדי, ומצאתי שהר"ן העיר בזה בחידושיו.

ה ונראה לבאר מקודם במה פליגי ר' יוחנן ור"ל אם אשה קובעת וסת בימי זיבתה, ומאי טעמייהו בזה, וע"כ צ"ל דסברת ר' יוחנן בזה דסבר אשר אשה בימי זיבתה היא בחזקת מסולקת דמים, דהרי זיבה תמיד אחרי הנדות, וכיון שכבר יצא הדם ממנה בזמן נדותה, להכי הרי היא עכשיו בחזקת מסולקת דמים, והרי היא דומה למעוברת, ולהכי לא מצי למיקבע וסת בימי זיבה, ור"ל סובר דלא דמי ימי זיבה למעוברת דשם כל רגע ורגע מסתלק הדם יותר ויותר, משא"כ בימי זיבה דאדרבה מתקרבת יותר לזמן שתבוא הדמים לה כמקדם ולחזור גם לימי נדותה, אמנם מספקא להגמ' לר' יוחנן דסבר דאשה מסולקת דמים בימי זיבה עד היכן הגיעה בסילוק אם דומה למעוברת, או גם יותר מזה, דהיינו שדומה לזקנה דסילוקה יותר ממעוברת, והוא דחילק יש בין זקנה למעוברת לענין וסת הראשון, דבזקנה גם בוסת הראשון אין חוששין, כמו שמבואר בסי' קפ"ט סכ"ה, ובמעוברת מבואר שם בסעיף ל"ג דחוששת לוסת הראשון, וזהו שמספקא להגמ' לאיזו מסולקת מדמים מדמי ר' יוחנן הא דימי זיבה אם למעוברת ויש לחוש לוסת הראשון, או שדומה לזקנה ולא צריכה לחוש אף לוסת הראשון, והביאור בזה אם הוה סילוק דמים בטבע ודומה לזקנה, או שלא הוה אלא בחזקת מעיין סתום גרידא, ומוכיח שפיר מהא דהיתה לימודה לראות, וכו', דאיתא שם דחיישינן לוסת וא"כ מוכח דבימי זיבה לא הוה בחזקת מסולקת דמים בזקנה, דהרי בזקנה לא חיישינן לוסתה אפילו בפעם הראשון, וא"כ לא הוי יותר ממעוברת, וא"כ שפיר מוכח דלחוש חוששת, ושפיר כתב הרמב"ם דחוששין לוסת אשר נקבע בזמן זיבתה.

ו כתב הרמב"ם פר"ח מאי"ב ה"ה קפצה וראתה וכו', קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות, וזהו כלישנא בתרא בנדה י"א, וכתב הה"מ דהרמב"ם השמיט דין וסת המורכב לימים ולקפיצות, ומשמע מזה דכיון דסבר הרמב"ם כל"ב, להכי לא מהני גם וסת המורכב כיון שמורכב גם ע"י אונס, וא"כ תמוה דבשו"ע פוסק ג"כ המחבר כל"ב, וסובר דוסת המורכב הוה וסת מעליא, ובאמת תמוה דהרי לל"ב ע"כ הא דאיתא בברייתא דוסת הנקבע מחמת אונס אינו וסת. אינו מתפרש אלא בוסת מורכב, דהרי אין לפרש דלא נקבע וסת לימים לחודייהו, דהרי סובר באמת עכשיו דהוי וסת, ואין לפרש בזה לקפיצות לחודייהו, דבזה פשיטא דלא קבעה, כמו"ש התוס' שם ד"ה אלא, וא"כ ע"כ קאי על וסת מורכב דלא מהני, וא"כ תמוה מניין להמחבר לפסוק דוסת המורכב הוי וסת, ונראה שמפורש דין זה בהא דרואה מחמת תשמיש, בנדה ס"ו, וכפירש"י, דאיתא שם ואם יש לה וסת תולה בוסת, והתם הא הוה וסת המורכב לימים ולאונס, דהיינו מעשה התשמיש דדמי לקפיצה, איברא לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב מאי"ב ה"כ, אין להוכיח מזה, אמנם המחבר מפרש בזה לפי פירוש רש"י, ולהכי כתב דוסת המורכב הוי וסת.

דף י, משנה, אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, והיינו באופן דכל שלשה יש תרועה בין התקיעות, ובס"ה הם כ"א, וכמו שמבואר בגמ', וכולם בחצוצרות ולא בשופר, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מכה"ט ה"ו.

בדין תקיעת שופר במקדש ובמדינה

א ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח וכו' ומשמע אפילו בשבת, וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ, וכן כתב בפר"ג מכה"מ ה"ו וז"ל וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת, עכ"ל. אבל יש לעיין דהלא לכאורה זה תליא אם עיקר שירה בכלי כמבואר בסוכה נ"א דלמ"ד עיקר שירה בפה אין החליל דוחה שבת, ומתניתין דידן דתנא י"ב בשנה החליל מכה דמשמע דדוחה שבת ע"כ סבר דעיקר שירה בכלי אבל למ"ר עיקר שירה בפה ע"כ אין החליל דוחה שכת, וכן כתבו התוס' לקמן י"א ד"ה לא דכו"ע, יעוי"ש. והנה לפי"ז קשה להרמב"ם דפסק בפר"ג מכה"מ ה"נ דעיקר שירה בפה, וא"כ היאך פסק דהחליל דוחה שבת.

ב והנה לכאורה אפשר לומר דכל עיקר הא דהחליל לא הוי יותר משבות, ואין שבות במקדש להכי דוחה שבת, ועי' בתוס' סוכה נ"א ד"ה כתנאי שכתבו משום דאין שבות כמקדש, ואפשר שזהו גם דעת הרמב"ם, אבל מלשון הרמב"ם, לא משמע כן מדכתב דהחליל עבודה היא, משמע דגם אם הוי מלאכה גמורה דאורייתא דוחה שבת, ועוד דבפר"י משבת ה"ו כתב הרמב"ם נימת כינור שנפסקה קושרין אותה במקדש, משמע דאף קשר של קיימא שהוא אב מלאכה שרי, יעוי"ש. וע"כ דסבר הרמב"ם דגם מלאכה דאורייתא מותרת.

ג והנה עוד קשה על עצם הדין בהא דנימת כינור שנפסקה בשבת היאך שרי הא הוי מכשירין, ואינו דוחה שבת, ואפילו באופן זה שנתקלקל בשבת גם כן הרי"ז בכלל מכשירין, וכמו שכתב הצל"ח בפסחים ס"ה בהא דחתיכת יבלתו דכתב להסתפק היאך הדין באם נולדה היום היבלת בטלה שמפריש לפסחו אם מותר לחתכה שהרי בזה לא שייך שאפשר לעשותו מערב שבת, והוכיח מהא דלקמן ס"ח דרמי משנתינו עם משנה בעירובין דתנן חותכין יבלת במקדש, ומאי קושיא נוקמי משנה דערובין בנולד לו היום היבלת אלא ודאי דלא שנא, עכ"ד, ובאמת דבר זה מבואר להדיא בירושלמי פסחים פר"ו סוף ה"ג דפריך שם התיבון הרי מזבח שנפלה בשבת הרי אינו ראוי לבנות מאתמול, הגע עצמך שנולדה לו יבלת הרי אינו ראוי לחותכה בשבת, מין יבלת ראויה לחתוך מאתמול, יעוי"ש. הרי מבואר דגם באופן שנעשה הסיבה בשבת לא יצאת מכלל מכשירין, וא"כ היאך רשאי לתקן הנימת הכינור שנפסקה בשבת חרי מין זה ראויה היתה לתקן מאתמול.

ד והנה הרב רבינו יהונתן בפרק בתרא דעירובין כתב דהא דקושרין נימת כינור במקדש אתיא כמ"ד עיקר שירה בכלי דלמ"ד עיקר שירה בפה לא שרי לקשור נימת כינור, יעוי"ש. וקשה נ"כ אפילו אם אמרינן דעיקר שירה בכלי אכתי הא הוי מכשירין, ואינו דוחה שבת.

ה איברא דלכאורה יש להקשות גם אעצם הסוגיא דסוכה נ"א דלמ"ד עיקר שירה בכלי החליל דוחה שבת, הא הוי מכשירין ואינו דוחה שבת, אבל לא קשה דיש לומר דהכוונה שדוחה שבת הא דמכין בחליל, ולא גזרינן שמא יתקן, והיינו דחידוש הוא שאין משגיחין על איסור שבות, וזה לא קשה הא בלא"ה אין שבות במקדש, וכבר הקשה בזה הרשב"א בחידושיו לסוכה, ומתרץ דשאני שבות זה שקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא מפני שהוא דבר מצוי שאתי לידי תיקון, ושבות כזה יש נם במקדש, אבל כיון שעיקר עבודה בכלי לא גזרו גם שבות כזה, יעוי"ש. אמנם הרמב"ם והרבינו יהונתן שסברי דאם נפסקה הנימא קושרין בשבת קשה הא הוי זה מכשירין ואינו דוחה שבת, וגם זה דוחק לומר דכוונתם לקשור קשר שאינו של קיימא, דלא הוי אלא איסור דרבנן, אבל זה דוחק דא"כ מדוע כתב שם ולא יקשור נימא לכתחילה אפילו במקדש, וע"ב דבקשר של קיימא מיירי, וא"כ קשה הא הוי זה מכשירין.

ו אח"כ ראיתי להרב ברטנורא בפר"י מעירובין שמפרש דקושרין נימא במקדש משום דסבר מכשירי מצוה שלא יכול לעשותם מאתמול דהא היום נפסקה דוחין את השבת, וגם זה דוקא בקשר שאינו של קיימא, והתוסיו"ט כתב שם דנם דעת הרמב"ם בקשר שאינו של קיימא, יעוי"ש. וכל זה תמוה דהלא לדברי הרב ברטנורא יש סתירה מהירושלמי דפסחים וגם מש"ס דילן כמו שמוכיח הצל"ח, וכמו שכתבנו לעיל וגם להתוסיו"ט שהעמיס בדברי הרמב"ם דמיירי בקשר שאינו של קיימא הלא יש סתירה בדבריו כמו שכתבנו לעיל, וצע"ג, עי' לקמן דף י"א יישוב לזה.

ז ויש לעיין בהא דחצוצרות כמקדש אם כשר בגזול או באיסוה"נ, ונראה דזה תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד, דכתב הרמב"ם בפר"א משופר ה"ג שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל, ביאור הדברים שכתב רבינו שאין בזה משום מצוה הבאה בעבירה, והיינו כיון שאין המצוה באה בסיבת העבירה, דהרי יצוייר קיום המצוה בלעדי העבירה, דהיינו דכיון דעיקר המצוה הוא השמיעה ויצוייר שמיעה בלעדי איסור גזל דהיינו לקיחה והגבהה מהבעלים, וא"כ אף אם לקח השופר מבית הבעלים בתור גזילה ותקע בו אין כאן מהב"ע ועי' במגיד משנה, והיינו כיון שאין עבירה סיבת המצוה, ומטעם זה גם התוקע בעצמו שהוא הגזלן ג"כ יוצא י"ח.

ח ומקור הדין הוא בירושלמי פר"ג דסוכה ה"א איתא שם מה בין שופר, ומה בין לולב אמר ר' יוסה בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם כו', ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום יעוי"ש. והביאור בזה דבלולב המצוה הוא הלקיחה בעינן שתהיה הלקיחה משלו, ברם הכא בשופר המצוה הוא השמיעה מכתיב יום תרועה דמשמע שמיעת השופר.

ט כתב הראב"ד וז"ל א"א ואפי' יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איכא בירושלמי עכ"ל. ויש לעיין בכוונת הראב"ד בהשגה זו על הרמב"ם דהלא ע"כ מבואר דמקורו של הרמב"ם גם בן מהירושלמי הזה, היינו דכיון דמחדש הירושלמי דבשופר עיקר המצוה הוא השמיעה ממילא ליתא גזל בקול, אמנם אם ישנו לאיסור גזל בקול, א"כ ע"כ הוי בזה מהב"ע ולא יצא י"ח, וא"כ יש להבין לדברי הראב"ד שבא לומר דאף דיש בקול דין נזל ומ"מ יוצא י"ח מטעם יום תרועה יהיה לכם, ותמוה דמה מהני הא דיום תרועה יחיה לכם, דהלא אף אם עיקר המצוה השמיעה, מ"מ כיון שיש בקול דין גזל, א"כ יש כאן מהב"ע, וצע"ג.

י והנה בשופר של ר"ה מצינו תקנת ר' אבהו דתיקן תשר"ת ותש"ת ותר"ת, ויש לעיין היאך הדין בהני תשע תקיעות דחצוצרות במקדש אם יש לתקוע כולן, ומקום הספק דכיון דגם בחצוצרות בעינן תרועה, וממילא יש כאן ספק אי גנוחי גנח או ילולי יליל או גנוחי ויליל בהדי הדדי, והנה לשיטת הפוסקים דרק מפני שינוי המנהגים התקין ר' אבהו אבל מעיקר הדין יוצאין בכל אופן, וזהו שיטת הרא"ש והר"ן בשם רבינו האי גאון, איכא למימר דבמקדיש אין לחוש לוה ואוקמי' אדינא, אמנם הרמב"ן כתב במלחמות לר"ה דבאמת איכא ספיקא דדינא בכוונת התורה בתרועה, ורבי אבהו משום ספיקא תיקן בכדי לצאת כל הספיקות תיקן תשר"ת תש"ת ותר"ת, לפי"ז ע"כ נם בתרועה דחצוצרות יש לחוש להני ספיקות, והנה מלשון הרמב"ם בפר"נ משופר משמע ג"כ שהוא מטעם לצאת מספיקא דהרי כתב וז"ל תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא וכו', יעוי"ש. ולפי דבריו ע"כ גם בתרועה דחצוצרות איכא ספק זה, וא"כ תמוה מדוע לא כתב זה הרמב"ם בהל' כלי המקדש, וצ"ע. יא גמ' כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כמאן כרבי יהודה, ויש לעיין בהפסק כדי נשימה, אם בעינן להפסיק, או"ר דגם כדי נשימה לא יפסיק לר' יהודה, והנה רש"י פירש בסוכה נ"ג ע"ב דכדי נשימה בעינן לאפסוקי, וע"כ דזה לא חשוב הפסק, אמנם הרשב"א כתב דאף כדי נשימה הוי הפסק לרבי יהודה, ונפק"מ לדידן בשברים תרועה דבזה כיון דחדא מצה היא הוי בזה הדין כמו לרבי יהודה בתקיעה ותרועה דכמו שסבר רבי יהודה דתר"ת הוי מצוה חדא אסור להפסיק אף בכדי נשימה להרשב"א, א"כ בשברים תרועה דהוי לדידן מצוה חדא, וכמו שכתבו התוס' הכא בד"ה כמאן, ג"כ אסור להפסיק אף בכדי נשימה, ולשיטת רש"י דסבר דכדי נשימה לא הוי הפסק לרבי יהודה, הנה כמו כן לדידן בשברים תרועה לא הוי הפסק בכדי נשימה.

יב והנה יש להבין שיטת רש"י מנין לרש"י לפרש דגם אליבא דרבי יהודה בעינן הפסק נשימה ביניהם.

יג ונראה דהוקשה לרש"י הא דהקשו התוס' הכא בד"ה הפוחת וכו' והא דאמר בבמה מדליקין שהיו תוקעין ער"ש ששה תקיעות כדי לבטל העם מן המלאכה, לא הוי אלא תרתי אליבא דר' יהודה וכו', יעוי"ש. וזה היה לרש"י לדוחק לפרש דזהו כרבנן ולא כרבי יהודה, להכי סבר רש"י דבאמת גם לרבי יהודה היתה הפסק נשימה בין תקיעה לתרועה, והנה בשביל ההפסק הזה ראוי לחלקם לשתים, ורק בענין המצוה סבר רבי יהודה דחדא מצוה הא דתר"ת, ולא יכול לחשבם לשלש מצות כיון דמצוה חדא היא, אבל התם דלא הוי אלא לסמנא לחודיא ולא חשיב אלא מספר הקולות פשיטא דיש ששה קולות, כיון דבאמת נפרדות הן, ושפיר אתיא הא דפר' ב"מ גם כרבי יהודה, וזה היתה הוכחה לרש"י דגם לר' יהודה היתה הפסק נשימה ביניהם, אבל התוס' ע"כ סברי דלר' יהודה לא היתה שום הפסק ביניהם אף בכדי נשימה, וזהו הא דפליגי רש"י ותוס' בזה, ונפק"מ לדידן ג"כ כמו שכתבנו לעיל.

יד עוד יש הוכחה לשיטת רש"י מהא דחולין כ"ו דפריך שם היכי תוקע (ביו"ט שחל להיות ער"ש) אמר רב יהודה תוקע ומריע מתוך תקיעה ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת, וזהו השינוי מכל ער"ש דחול, ומשמע מזה דבכל ער"ש דחול היה כשתי נשימות, והנה זה ודאי דמשנה זו אתיא נם כרבי יהודה, מדלא קאמר הש"ס דלא אתיא כר' יהודה והנה הני תקיעות הם ג"כ בחשבון התקיעות, דאין פוחתין מכ"א ולא יותר על מ"ח אלא הנפק"מ בין רבי יהודה לרבנן הוא רק במספר, דלרבי יהודה חזי שבע, ושש עשרה, והשינוי בער"ש שהוא יו"ט נחוץ גם לרבי יהודה, ורב אסי דאמר תוקע ומריע בנשימה אחת ע"כ נם לרבי יהודה הוא וא"כ אם אמרינן דלרבי יהודה תמיד הוי בנשימה אחת, א"כ אין כאן שינוי, ומזה מוכח דלרבי יהודה בער"ש שבחול נעשה בהפסק בנשימה, וזה היתה הוכחה לפרש כן אליבא דרבי יהודה דהוי הפסק נשימה.

טו תוס' ד"ה אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, ומסיק דאתא כרבי יהודה דקאמר קר"ר חדא תקיעה היא, וה"נ לרבנן אסור להפסיק התקיעות, הביאור דהתקיעה עצמה צריכה להיות בלא הפסק לרבנן כמו בקר"ק לרבי יהודה, והיינו דהתוס' אזלי לשיטתם דלרבי יהודה לא הוי שום הפסק אף נשימה אחת ביניהם, וממילא גם לרבנן בתקיעה בעצמותה צריכה להיות בלא הפסק נשימה, וכמובן דאף נשימה אחת מפסקת בהתקיעה, וזהו דלא הוי תקיעה רק כשתוקע פשוטה כשיעור ובלא הפסק, אבל לרש"י אין זה ראיה מרבי יהודה והוא דכיון דרש"י סבר דלרבי יהודה היתה הפסק כדי נשימה ביניהם, וא"ב אפשר דנשימה אחת אינה מפסקת בשום מקום, וגם בהתקיעה בעצמותה אינה נפסדת בהפסק נשימה אחת.

ט"ז שם באותו דיבור מכאן משמע דאסור להפסיק בין תקיעה לתקיעה, והא דאמרינן בשבת שהיו מפסיקין דאמרינן התקיעה הראשונה היתה וכו', שנייה וכו', שאני התם כיון דתקנום כן כדי להיות כל אחת ואחת סימן לדבר אחד לאו הפסק קחשיב ליה, עכ"ל. דברי התוס' תמוהים טובא, דהלא התם הפירוש דהיו תוקעין שתי פעמים קר"ק, ופשיטא שבין קר"ק ראשון לשני' מותר להפסיק לכו"ע אפילו לרבי יהודה, דע"כ רק בסדר אחד סבר רבי יהודה דאין להפסיק מטעם דמצוה חדא היא, אבל בשני סדרים פשיטא דיכול להפסיק בין סדר לסדר, וממילא לא הועיל כלום בעל חק נתן דכתב דמכאן משמע הוא דיבור חדש והוא אליבא דרבי יהודה, דהלא גם אליבא דרבי יהודה מותר להפסיק בין הסדרים, ועוד דהלא כתבו התוס' לעיל בד"ה הפוחת דהתם בשבת הוא אליבא דרבנן.

יז ואפשר דכוונת התוס' והורה לו רבי מכאן משמע דאסור להפסיק בין תקיעה לתקיעה, (וזה דלא כהגהה שמניה לתרועה) והיינו דמוכיח מדקאמר הש"ס דהא דרב כהנא דאמר אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום מצי אתיא אפילו כרבנן ולאפוקי מר' יוחנן דאמר שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא קמ"ל, ופריך ואימא ה"נ א"כ מאי ולא כלום, והנה לכאורה אעפ"י שאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום, אבל אכתי יש לומד דכל זה בין תקיעה לתרועה שהוא בסדר אחד ולרבי יהודה חדא מצוה היא, אבל אם יפסיק בין הסדרים שפיר רמי כיון שהם שתי מצות, וא"כ אם שמע השלשה סדרים כשלש שעות ביום שפיר דמי, וא"כ הוי דינא דרב כהנא בהפסק הסדרים כמו לר' יוחנן בהפסק כל התשעה קולות, וא"כ אין פלוגתא בין רב כהנא לר' יוחנן, אלא דרב כהנא מיירי אליבא דר' יהודה דסבר קר"ק מצוה חדא ואסור להפסיק ביניהם, ור' יוחנן מיירי אליבא דרבנן דסברי כל חדא וחדא מצוה בפני עצמה וממילא יצא גם כששמע תשע תקיעות בתשע שעות, וא"כ היאך קאמר הש"ס לאפוקי מר' יוחנן, וע"כ צריך לומר דסבר הש"ס דרב כהנא ע"כ לא סבר כר' יוחנן כלל, והיינו דלרבי יהודה אסור לחפסיק נם בין הסדרים, והיינו דהפסק בהסדר הוי הפסק נם בנשימה אחת, וכמו שסברי התוס' לעיל, אבל בין הסדרים ג"כ אין להפסיק הפסק גדול רק כדי נשימה ותו לא, וזהו כוונת התוס' שכתבו הורה לי רבי מכאן משמע דאסור להפסיק בין התקיעות, היינו בין הסדרים, והיינו דזהו סברת רב כהנא לאפוקי מר' יוחנן, והיינו דסבר רב כהנא דזה הוי אליבא דכו"ע, דבזה אין הבדל בין רבי יהודה לרבנן, ועל זה הקשו מהא דפר' ב"מ דהיו מפסיקין בין הסרדים הרבה, על זה תירצו דכיון דתקנום כן כדי להיות כל אחת ואחת סימן לדבר אחד לאו הפסק קחשיב ליה, ולדעתי נראה שזהו כוונת התוס', וכמוש"נ.

יח ר"ה ל"ג במשנה שיעור תקיעה כשלש תרועת כו', בברייתא שיעור תקיעה כתרועה כו', והנה הרמב"ם מפרש דהתקיעה דתנן במשנה וברייתא היינו שתי התקיעות, היינו פשוטה שלפני' ולאחרי', וממילא שיעור תקיעה אחת כחצי תרועה וכן מבואר ברמב"ם פר"ג משופר, והנה לפי"ז יש להבין בשיעור תרועה מה דעתו, אם כשיטת רש"י דהוי ג' קולות כ"ש, או כשיטת הריב"א וריב"ם דהוי ט' כחות כ"ש דאם כשיטת רש"י נמצא דהוי תקיעה לשיטת תנא דידן קול כ"ש וחצי של כל שהוא, דזה תמוה דמה שייך חצי לכ"ש, ועור דתקיעה הוי פירושא העברה שמשמעו קול ארוך, וזה הקשה הר"ז, לכן מסתבר דשיטת הרמב"ם כשיטת התוס' דתרועה חוי מ' כחות של כ"ש, וממילא החצי מזה הוי יותר מארבעה כתות של כ"ש.

יט ובזה מיושב מה שקשה לכאורה הא דכתבו התוס' דאין להאריך בשברים דא"כ נעשה תקיעה, והנה אם דעת הרמב"ם כשיטת רש"י ושיעור תקיעה הוי רק קול משהו וחצי, א"כ לתנא דברייתא דסבר דתרועה דהתורה הוי ננוחי נגח, וע"כ שבר אחר הוי יותר מקול אחד של ב"ש, ואם כן הרי נעשה תקיעה, ולפי"ז היה הכרה לומר דיש להשגיח על שינוי הקול, וזה תמוה דהרי כל הקולות כשרות בשופר, אבל אם אמרינן דהרמב"ם מפרש כשיטת התוס' אתי שפיר, ולפי"ז צריך ליזהר שלא להיות מאריך בשבר אחד כשיעור ארבע קולות של כ"א משום דנעשה תקיעה לשיטת הרמב"ם מיהו אפשר לומר דאין לחוש לדעת הרמב"ם בזה אם עשה התקיעות לשיטת שארי הפוסקים, ועיקר החסרון אם הוי תרתי דסתרי.

כ אם יש חשש בשמאריך בתקיעות יותר מדאי, הנה כתבו התוס' והרא"ש אם מאריך בכל התקיעות אין לחוש דאין עליהם שיעור למעלה, ויכול להאריך בה כמו שירצה ברתנן ומשך בשניי' כשתים, יעוי"ש. לפי זה מוכח שיכול להאריך בתקיעות כמה שירצה.

כא ויש להעיר הלא אם הוסיף על השיעור יותר מדאי, שפיר יש לחוש בזה דהוי כמו תוקע לשיר, ויש לחוש לזה כי אין ההוספה בהמצוה, וגם יש לחוש כי התוקע אינו מכוון להוסיף בהמצוה, וכי יש מצוה בהוספה, וא"כ יש לחשוב דהתוקע אינו מכוון רק עבור הנאת עצמו, והוי כעין תוקע לשיר, ויש לומר שזהו כוונת הב"ח שהקשה דע"כ ההוספה הוי במתעסק, וא"כ בשלמא בשל אחרי' אין כאן הפסקה, אבל בשלפני' הא איכא הפסקה, והנה בק"ג סק"נ כתב על דברי הב"ח דלא הוי מתעסק אלא בתוקע לשיר וכו', ולדברינו הנה בזה גם כן יש חשש תוקע לשיר, וגם מה שהביא ראיה מדברי הרא"ש שכתב דאין ההפסק של תרועה פסולה מפסקת, אין דמיון דשאני התם דתרועה הוא דאיתקל לי' משא"כ בהארכה יותר מדאי דיש חששא דמתעסק.

כב וגם מהא דהביא הב"ח ראי' דלא חיישינן לזה מדתנן תקע בראשונה, שמזה ידעינן שיעור תקיעה בתוקע זה, וחזינן שכמה שירצה יאריך, יש לדחות דכל זה דוקא אם מאריך כשיעור אחד מהפוסקי', וזהו כוונת התוס' והרא"ש שפירשו דהשתים ידעינן מהא דתקע בראשונה, והיינו שתקע בראשונה לפום דעת המורה הפוסק, אמנם אין לנו הכרח לומר דיכול להאריך כמה שירצה, דהיינו ליתן לכל אחד קו המדה בהארכה כמה שירצה, היתכן שיעשה תקיעה ארוכה על משך שעה, ויהיה זה נחשב למצוה, הלא ע"כ מסתבר שזהו תוקע לשיר.

כג ונראה לומר דבאמת אין להאריך יותר מדאי והארכה יתירה באופן שאין בזה מחשבה דתפיסת מצוה הדי"ז דומה למתעסק, וכוונת הרא"ש שכתב כי אין קפידא בהארכה זהו באופן שעדיין לא יצא מסוג זה דמצוה, דהיינו שיכול להאריך בכל התקיעות כשיעור קשד"ק כיון שעכ"פ יש בזה לפעמים מצוה.

כד וראיה לזה מהא דמצינו דפליגי הירושלמי עם ש"ס דילן בהא דמשך בשניי' כשתים, דשיטת ש"ס דילן דיש בידו אחת, זהו דוקא באופן שעכ"פ היה מכוון למצוה דסדר השני, אבל באופן הארכה גדידא דיש חששא דשיר לכו"ע פסול, ואפשר לומר עוד דאפי' אם מאריך בתקיעה אחרונה שאין זה גדר מצוה, מ"מ י"ל דהיותר מהכשר מצוה לא חשבינן לה, אך יש לחוש מטעם תקיעה בלא סוף, ואין זה דמיון לתקע בראשונה ומשך בשניי' כשתים כיון דחשב כולו לחיוב מצוה, משא"כ במחשבה דלשיר בהארכה, ובזה מיושב דהרא"ש פסק דבעינן תחלה וסוף, והובא דבדיו להלכה בסי' תקפ"ז, ופסק דבהא דמשך בשניי' כשתים דיש בידו אחת כמבואר בסי' תק"צ, וע"כ כמו שכתבנו דהבדל יש בין אם כוונתו למצוה, ובמוש"ג.

כה תוס' שם הקשו בתקיעות בישיבה שכשמסיים וכו', למ"ל שתי תקיעות זו אחר זו ממנפ"ש יפטור בתקיעה אחת וכו', ושמא כיון שעשה התקיעה לשם פשוטה שלאחרי' לא רצו שתעלה לשם פשוטה שלפני', יועי"ש. ביאור הדברים דלאחר שראו חז"ל לתקן הספיקות בלא הפסק ממילא ע"כ יש בזה מצוה דרבנן בתורת ודאי ככל תקנות חז"ל, וא"כ לפי"ז לא מהני ממנפ"ש מטעם כי הכוונה לשם קשד"ק שוב לא מהני להיות מצוה לשם קש"ק, עוד כתבו שם בתוס' ומיהו אשכחן ומשך בשנייה כשתים שהיתה עולה לשנים או לאו משום דפסוקי תקיעה בתרתי לא מפסקינן, יעוי"ש. ולכאורה תמוה מובא הלא שאני התם דכיון שמשך כשתים, וא"כ יש כאן שתי תקיעות ואם אמרינן דמפסקינן תקיעה לשתים הרי יש כאן שתי תקיעות, משא"כ בנידו"ד דאין בהתקיעה אלא שיעור תקיעה אחת, איברא די"ל דכיון דיכול להאריך בתקיעה כמה שירצה, א"כ ע"כ גם תקיעה ארוכה תעלה לסדר שלפני', ואם כן תקשה קושיות התוספות היאך תעלה להסדר שלאחריו כיון שנעשית בכוונה לשלפניה, וזהו כוונת התוס' בהקושיא, אמנם ע"כ צ"ל דהפירוש בהא דתקע כשתים דהיה מכוון גם להתקיעות השתים, וא"כ אם מפסקינן תקיעה הרי יש כאן שתי תקיעות ממש, ומיושב בזה קושיות התוס'

כו והנה להרמב"ם בשיעור תקיעה נראה עוד דאם שיעור תקיעה כח וחצי, וא"כ שיעור תרועה שלשה כחות, והיינו כחות קצרות שהם שלשה, והנה לפי"ז הא דשברים כתב שיעור שלשה שברים כתרועה, וע"כ ג"כ שלשה כחות, וא"כ מאי איכא בין תרועה לשברים, וע"כ מוכח מזה דהרמב"ם כשיטת התוס' דשיעור תרועה שלשה כחות, ומצאתי בב"ח שדעתו נ"כ בדעת הרמב"ם, בשיעור תקיעה שהוא תשע כחות.

כז שם בגמ' מספקא לי' או גנוחי ויליל וכו', יעוי"ש. והנה בספק דר' אבהו פירשו הראשונים דלא הוי ספק ממש רק קבץ מנהני מקומות אשר דק מחזי כספק, אמנם הרמב"ם ע"כ מפרש ספק ממש כמבואר ברמב"ם ה' שופר, וכן מבואר בב"י, והקשה הב"ח דלשיטת הרמב"ם תמוה מה מצא ד' אבהו להסתפק בגנוחי ויליל, דהלא ע"כ לתנא דמתני' תרועה הוי ילולי, ולתנא דברייתא תרועה הוא גנוחי, אבל זה לא מצינו בשום תנא דיסבור דתרועה הוי גנוחי ויליל ומסיים בצ"ע, ובאמת היא תמיה דבתי, ונראה דסברת ר' אבהו דכיון דהיליל בא תמיד אחרי הגנוחי וא"כ כשאמרה תורה תרועה שהוא יליל, א"כ ע"כ הוא אחרי הגנוחי כדרך ילולי, וא"כ הרי זה כאילו אמרה תורה לשניהם, וזהו כוונת התנא ג"כ, והא דבאמת קראה התורה תרועה בשם יליל, זהו מפני שזהו העיקר התרועה, אבל כיון שאין זה בא בלא זה, הרי זה כאילו אמרה תורה לשניהם, ולזה מצא רבי אבהו להסתפק לתנא דברייתא דלמא גנוחי ויליל ונכון הוא לשיטת הרמב"ם, והיינו בזה שמפרש ספק כבעלמא.

כח כתב הרמב"ם וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, עכ"ל, ותמוה הלא כתב תיכף אשר אין מעילה בתקיעה מטעם חסרון הנאה דמללה"נ, וכיון שאין הנאה ממילא אין נפק"מ אם יש בקול דין מעילה או לא, מטעם שאין בזה הנאה, ובלא הנאה לא שייך מעילה, וצ"ע.

א ר"ה ל"ה מ"ש הני אילימא משום דנפישי קראי, והא אמר רב חננאל אמר דב כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר שוב אינו צריך אלא משום דאוושי ברכות, הגר"א ז"ל מוחק ברכות, והנה בהא דקאמר ר"ח אמר רב יש שתי שיטות, דהנה רש"י פירש דעל המוספין קאמר דכיון שאמר נעשה ונקריב די אעפ"י שלא הזכיר פרשת המוספין, ובשם רבותיו פירש דד"ח במלכיות זכרונות ושופרות קאי, והקשה על זה דא"כ הוי הא דד"ח דלא כרבנן ולא ריב"נ, יעוי"ש. והתוס' מתרצין דשאני בין התחיל ללא התחיל, דדהתחיל פליגי ריב"נ ורבנן עד כמה יכול לפחות, אבל בלא התחיל די בזה שאמר ובתורתך כתוב לאמר, יעוי"ש.

ב והנה הרמב"ם בסדר אהבה בסדר התפלה כתב בסדר הקרבנות וז"ל ואם לא הזכיר כיום שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך שוב אינו צריך עכ"ל, מבואר מזה דמפרש להא דר"ח דקאי אקרבנות תמידין ומוספין, ואילו בפר"ג מהל' שופר ה"ח כתב וז"ל וצ"ל עשרה פסוקים וכו', ואפילו אמר ובתורתך כתוב לאמר ואמר פסוק של תודה והפסיק שוב אינו צריך כלום, עכ"ל. הרי מבואר דפסק גם במלכיות זכרונות שופרות להא דר"ח, ותמוה דהיאך פירש לשני הפירושים, ומצאתי בלח"מ ה' שופר שמסיים זה בצ"ע.

ג ובספר למהרמב"ח לר"ה כתב לתרץ דהרמב"ם מפרש דדברי ד"ה אכולהו קאי בין אפסוקי דקרבנות ביז אפסוקי מלכיות, אבל הקשה דלפי"ז מדוע מצריך במלכיות פסוק אחד של תודה, ומפרש דלהכי בעינן שיאמר לכהפ"ח פסוק אחד של תורה כי היכי דלא ליתי דברי ר"ח דלא כמאן, וביאור הדברים דסבר ר"ח דריב"נ דאמר דשלשה מכולן היינו ממלכיות וכדונות ושופרות, וא"כ די בפסוק אחד, ולזה מפרש הרמב"ם דהפסוק האחד צריך להיות מתודה, וכמו שפירש הה"מ, עכת"ד. אבל גם פירוש זה תמוה, דלפי"ז מדוע כתב הרמב"ם והפסיק, דמשמע מזה דסיים הברכה, דאל"כ מה שייך הפסק אחר, ואילו שם באהבה בקרבנות לא כתב והפסיק, ואם נפרש דהרמב"ם פירש להא דד"ח אכולהו, א"כ מדוע כתב בהל' שופר והפסיק, ושם לא כתב והפסיק.

ד והנה בהגהות מיימוני שם בהל' שופר כתבו להאי דינא דהרמב"ם שהמקור לסוגיא דידן דר"ח אמר רב, וכן סבר ריב"ל, יעוי"ש. וקשה טובא הא בגמ' לא נזכר כלל הא דהפסיק, ועוד דאם נפרש דהכוונה בהפסיק, א"כ תקשה מאי פריך שם לעיל אילימא משום דנפישי, קראי והא ר"ח אמר רב כיון שאמר וכו', הא יש לומר דר"ח לא אמר כן רס בהפסיק, אבל כיון דבלא הפסיק החיוב לומר כל הברכות, ולהכי תיקנו זה שש"צ יוציאם.

ה ועוד אם נפרש דהרמב"ם מפרש להא דר"ה במלכיות, א"כ הוי דלא כמאן, ומה שפירש הה"מ דמפרש הרמב"ם בדברי ריב"נ אם אמר שלש מכולן היינו מהמלביות זכרונות ושופרות, וא"כ די בפסוק אחד, ובאופן זה בעינן פסוק אחד לכל אחד מן התורה דוקא, קשה טובא מסוגיא דלעיל דבעי שם הגמ' לדיב"נ אם בעינן ג' פעמים שלשה, והיינו שלשה מהתורה ושלשה מהנביאים ושלשה מהכתובים דהוי תשע, או"ד אחד מן התודה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים דהוויין להו שלש, ומסקנא כאופן השני, אבל עכ"פ שלשה בעינן, ולא סגי בפסוק של תודה לחודיא, ועוד דריב"נ דאיפסק הלכה כמותו, אמר בהדיא הפוחת לא יפחות משבע, וגם אין לומד דהרמב"ם מפרש כפירוש התוס' דנפק"מ בין אם התחיל ללא התחיל, ובלא התחיל די בפסוק אחד, דליתא דע"כ הרמב"ם בהתחיל מיירי, מדכתב שע"כ יאמר פסוק אחד, וכיון שהתחיל ממילא יש עליו דין דלא יפחות פחות משבע.

ו והנה גם לפירש"י קשה מובא דאף אם נפרש דאמוספין קאמר הש"ס דנפישי, ועל זה פריך מהא דר"ח, א"כ מאי משני משום דאוושי ברכות, יותר הו"ל לשנויי משום דאיכא הרבה פסוקים ממלכיות זכרונות ושופרות, ועוד בעיקרא דמילתא מדוע שביק הש"ס קראי דמלכיות זכרונות ושופרות דאיכא מובא עראי ופריך ממוספין, והשגתי לחידושי הר"ן שנדפס עתה ומצאתי שהעיר בזה לפירש"י.

ז זנראה דמטעם זה לא ניחא להרמב"ם פירש"י ופירש להש"ס דהכוונה מקראי דמלכיות זכרונות שופרות, ועל זה פריך מר"ח אמר רב, ואם בשביל הקושיא דהקשה רש"י דהוי ר"ח דלא כמאן, על זה חידש דר"ח מיירי בהפסיק וסיים הברכה, ובאופן זה הוי כהלכתא, ובזה מודה ריב"נ, ואפשר דגם דבנן מודו בזה באופן שהפסיק, וכוונת הש"ס בהפירכא מר"ח הוא דאעפ"י דר"ח מיירי בהפסיק, אבל כיון דבהפסיק די בברכה אחת, לכן אין לתקן שליח צבור, אלא טוב יותר להאינו בקי רק שיאמר בעצמו פסוק אחד מן תורה, מלשמוע מש"צ כל הפסוקים, ומקורו של הרמב"ם הוא מדברי ר"ח דסוגיא זו, וכמו שפירשו בהגהות מיימוניות, ובאמת אין דין דר"ח שייך לקרבנות דמוספין.

ח אבל תקשה לפי"ז מניין להרמב"ם לומר דבקרבנות ג"כ הדין כן דדי אם אמר כמו שכתבת בתורתך, כיון שאין דין דר"ח שייך לזה לפי פירושו של הרמב"ם, נראה דדין הקרבנות למד הרמב"ם ממקום אחר והוא מהא דמצינו בירושלמי ברכות פר"ד ה"ו ר' זעירא בעי קומי ר' יוסי מהו לחדש בה דבר אמר לו אפילו אמר ונעשה לפניך את חובותינו תמידי יום וקרבן מוסף יצא, ופירש שם מבעל ספר חרידים דהכוונה דלא צריך להזכיר בפירוש את הקרבנות, וכן פירש הר"ן שעל האלפס הכא, ומביא מזה שאין להזכיר של ר"ח בר"ה מטעם דלא ליתי זלזולי ביו"ט, וגם בכל ר"ח יוצא אם אינו מזכיר בפירוש, עכת"ד, יעוי"ש. איברא דלפי"ז יש להקשות לפירש"י דפירש דאמוספין קאי א"כ מאי קאמר הש"ס דנפישי, והא לא הוי נפישי כיון דסגי גם אם אמר ונעשה לפניך תמידי יום וקרבן מוסף, ומצאתי בחידושי הר"ן הנדפס עתה שהקשה כן לפירש"י, אבל יש לומר דרש"י מפרש על דיעבד, ודינא דהירושלמי עם דברי ר"ח אחד הם, והגמ' דפריך מר"ח הנה כן הפירכא גם מד' יוסי דהירושלמי, אבל תצא לפי"ז דהרמב"ם מפרש דינא דהירושלמי לענין דיעבד, ומפרש ג"כ דהוא הדין אם אמר כמו שכתבת עלינו בתורתך הרי"ז כמו שאמר תמידי יום וקרבן מוסף, ודין אחד להם, ובזה מתאים עם פירש"י שע"כ סבר גם כן דדין אחד הוא, מדסבר רש"י דדינא דהירושלמי עם דברי ר"ח אחד אעפ"י שאינו מזכיר בפירוש קרבן, וכן סבר הרמב"ם, נמצא דמה שכתב באהבה, מקורו הירושלמי, וכמוש"נ. ט ר"ה ל"ד ע"ב ת"ר תקיעות וברכות של ר"ה ושל יוהכ"פ (ביובל) מעכבות מ"ט אמר רבה אמר הקב"ה וכו', והנה בדבר העיכוב פירש"י דהברכות של מלכיות וכו' מעכבות את התקיעות, דאם לא אמר הברכות אינו יוצא בהתקיעות ג"ב, וכמו כן התקיעות מעכבות את הברכות, דאם אינו תוקע אינו אומר הברכות, והקשו התוס' לעיל ל"ג ע"ב ד"ה שיעור, מהא דלקמן דתניא שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולך למקום שתוקעין, ותנן נמי מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר, משמע שבלא שופר, יכול לברך, להכי פירשו שהפירוש שהתקיעות מעכבות זו את זו, וכן הברכות, והנה הרמב"ם כתב בפר"ג משופר הי"ג התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אינן מעכבות את התקיעות, וע"כ הכוונה בר"ה, מדכתב בהל' שופר לד"ה, וזהו כפירוש התוס', והראב"ד כתב וז"ל א"א אבל של ר"ה מעכבות זו את זו, עכ"ל. וכן כתב הלח"מ, יעוי"ש. אבל קשה על הראב"ד הני קושיות שהקשו התוס' לפירש"י.

י ונראה דסברי רש"י ותוס' דכל עיקר העיכוב זהו רק בדאיתא לשופר, וכן יש מי שיודע הברכות, דהיינו שיש בקי או מעכבות זא"ז, אבל בדליתא, היינו או שאין שופר לתקוע, או שאין להם בקי בברכות אז אין מעכבות זא"ז, ומצינו כזה בהקטרת אימורים דכי ישנן לפנינו להקטירן מעכבי אכילות הבשר והכפרה, אבל אם נאבדו אינן מעכבין הכפרה, וגם אכילת הבשר, עי' בפסחים נ"ט, וביבמות ק"ד, וה"נ תיקנו חכמים דבאופן שיש לפניהם שופר וגם בקי בברכות דאז מעכבי זא"ז, אבל באופן שאין לפניהם אלא אחד מהם, או שופר, או בקי בברכות, ואין לפניהנם שופר אז מחויבים לעשות מה שביכולת, ולא קשה עתה מהברייתא ולא מהמשנה.

יא ובזה נבין דברי רש"י אשר לכאורה מוקשים מאד, והוא דפירש"י בהא דפריך הש"ס דפשיטא שיש לאדם לילך למקום שתוקעין שהוא דאורייתא, ומשני לא צריכא דהא ודאי והא ספק, ופירש"י ואם ילך אצל התוקעין שמא כבר עמדו והלכו לביתם, יעוי"ש. ותמוה טובא מדוע לא פירש רש"י כפשוטו דהספק שמא אין להם שופר וכמו שכתב הרמב"ם דיש ספק אם יש שם תוקע, אמנם הוקשה לרש"י דאם הספק רק אם שם תוקע, אבל הברכות נאמרות שם, א"כ תקשה פשיטא שילך למקום שספק בתקיעה, דבזה ירויח הספק, והיינו דישמע שם הברכות בודאי, וגם ספק שישמע גם תקיעות, ולהכי פירש"י דספק הוי גם בברכות, ובזה קמ"ל דהספק בתקיעה שהוא דאורייתא מכריע ודאי דרבנן, והיינו דהוי ספק שמא עמדו והלכו לביתם, והא דלא פירש"י דמיירי שם שאין בקי בברכות, משום דזה לא שכיח, ונקט דבר ההווה יותר, ולהרמב"ם באמת קשה מדוע לא פירש שאין שם בקי בברכות, או ספק שמא הלכו להם, אבל ע"כ סמך הרמב"ם שזה מובן, אבל רש"י בתור מפרש פירש לנכון, וזה ברור לדעתי בשיטת רש"י והראב"ד, כמוש"נ.

יב ונראה ראיה לרש"י והראב"ד מהא דקאמר הש"ס מ"ט ומפרש רבה משום דאמר הקב"ה אמרו לפני וכו', ולכאורה מה זה שייך הכא ליעכוב, הלא בלא"ה על עיקר הברכות היא השאלה מדוע אומרים מלכיות וכו' בר"ה, ומה זה שייך להא דמעכבות, אבל לפירש"י והראב"ד אתי שפיר דפריך מ"ט ע"ד העיכוב ומפרשי שהוא מפני שהכל אחד הוא התקיעות והברכות, והרי"ז דוגמא למה שאמרו הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, וה"נ התקיעות והברכות ענין אחד הוא.

רש"י ד"ה ולא היה וכו' ובשעת הקרבה וכו' את ההלל, יעוי"ש. משמע דהחליל היה מכה בשעת הקרבה ובשעה שאומרים הלל, והיינו בהקרבנות שבאים בשביל החג, וזהו בשעת הקרבת המוסף, ואילו ברש"י סוכה ג' ד"ה בשיר של קרבן, משמע, דהחליל מכה בהשיר שאומרים בשעת ניסוך לתמיד של שחר, ולתמיד של בין הערבים, ועי' בספר עו"ש שהעיר בזה.

גמ' ע"ב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה וכו', ולכאורה קשה בהא דשחיטת הפסח שאומרים הלל, וכמו כן פס"ש טעון הלל בעשייתו כמבואר בפסחים צ"ה, וכבר עמדו בזה להקשות, אבל נראה פשוט דהכא הכוונה דאין אומרים הלל משום מועד, אלא בלילה המקודש לחג, אבל הלל בשחיטת הפסח הוא משום הנס דיציאת מצרים.

והרי יציאת מצרים דגם שבחוצה לארץ ואמרינן הלל, והקשו המפרשים, הצ"ק והטו"א במגילה, הא שאני התם דאיקרי מועד, אבל נראה דכוונת הש"ס להקשות משחיטת הפסח בער"פ, וכמו כן בפס"ש דלא הוי מועד ואמרינן הלל מפני הנס דיציאת מצרים.

ונפגם ושלחו חכמים וכו' וקשה למ"ד עיקר שירה בכלי הוי הבלי שירד כלי שרת, ובלי שרת שנפגמו אין מתקנין כמבואר בזבחים פ"ח, אבל כמו כן הקשה המל"מ בפר"א מכלי המקדש הי"ד אמכתשת וכתב דבאופן שעושין עדיין מעין מלאכתן מותר לתקן, והיינו שזה לא נקרא נפגם, ונפגם לא הוי רק אם בטל ממלאכתו, וזה נכון. והכא בהכלי שיר ג"כ הרי ע"כ לא נפגם שלא יהיה עושה מלאכתו דהרי חזינן דכשנוטל תיקונו היה קולו ערב.

דף יא ועבדי כהנים היו דברי ד"מ, ופירש"י לעיל במשנה אותם המכים בחליל וכו' לימא בהא קמיפלגי דמ"ד עבדים הא קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא בעלמא, ומ"ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי, ותסברא רבי יוסי וכו' לעולם קסבר עיקר שירה בפה, והכא במעלין מדוכן ליוחסין קמיפלגי, מ"ד עבדים היו קסבר אין מעלין מדוכן לא ליוחסין וכו', והנה יוצא מזה דר"מ דסבר דעבדי לוים היו מכים בחליל סבר דאין מעלין מדוכן ליוחסין, וקשה טובא בהא דתנן בקדושין ע"ו הנושא אשה צריך לבדוק וכו' ואיתא שם בגמ' אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות הן, נמצא דהמשנה אתיא כר"מ, ואיתא שם במשנה דאין בודקין מן הרובן ולמעלה, וקשה הא לר"מ היה בדוכן עבדים שהם מכים בחליל, והנה יש לומד דשני עניני דוכן איכא. א) המשוררים שירה בפה. ב) המכים בחליל, ובמסקנא דהכא דכו"ע ר"מ ור"י סברי דעיקר שירה בפה ובזה היו עוסקין הלוים דוקא וממיוחסים שבהם, אבל המכים בחליל היו עבדי כהנים וכמו שפירש"י במשנה, וכן איתא בתוספתא פר"א דערוכין בהדיא דעבדי כהנים היו מכים בחליל, ובזה מיושב ומדויק פירש"י שם בקדושין שפירש ולא מן הדוכן ולמעלה אם הועד עליו שעמד אצל הלוים בדוכן לשור שיר, וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ דכהכוונה בדוכן בשיד, ולזה ע"כ היו ממיוחסי לוים.

והנה ראיתי בבאר אברהם לסוכה נ"א שעמד בקושיא זו ומתרץ דדוכן דקדושין לאו היינו שיר של קרבן דערוכין, אלא היינו שיר של שמחת בית השואבה דתנן בפרקין בסמוך שעליהם הלוים עומדים בבלי שיר, יעוי"ש. ולדבריו הא בשמחת ביהשו"א היה חמור יותר, וזה תמוה דהרי שמחת ביהשו"א לבו"ע קילא יותר, מדאינו דוחה שבת ויו"ט, אבל נראה כמו שכתבנו.

והנה התוס' בתענית כ"ז ע"א כתבו שם מר סבר עיקר שידה בפה ולכך הכל כשרים אפילו פסולים אפילו ממזרים לומר שידה דלא הוי אלא בפה, ולמ"ד עיקר שירה בכלי א"כ צריך שיהיו כהנים או לוים דהא הכלי זמר היה קודש עכ"ל מבואר מדבריהם דכיון דהכלי זמר היה קודש להכי בעינן מיוחסים, והיינו דכיון דעיקר שירה בכלי הוי זה כעין עבודה אבל אם עיקר שירה בפה, ואין בפה קדושה, להכי הכל מותרים לשורר שיר, וא"ב בסוגיא דידן מתפרשא דאם עיקר שירה בפה היו עבדים כשרים להכות בחליל הוא הדין דכשרים לשורר שיר, ורק אז פסולים להכות בחליל אם אמרינן עיקר שירה בכלי, זהו מהו שמתבאר מדבריהם, והנה לפי"ז ע"כ אין להעלות מדוכן דשיר ליוחסין כיון דפסולים ג"כ כשרים לזה, וזהו ע"כ דהתוס' פליג ארש"י דקדושין והפיה"מ להרמב"ם דסברי ע"כ דאם עיקר שירה בפה בעינן כשרים ומיוחסים דוקא, אבל לשיטת התוס' תקשה מר"מ אר"מ, דהכא בסוגיא סבר ר"מ דאין מעלין מרובן ליוחסין, והתם בקדושין במשנה אמר ר"מ דאין בודקין מן הדוכן ולמעלה, ובדוחק יש לומד דהא דאין בודקין מן הדוכן לאו ר"מ היא דרך בעיקר דין בדיקה אמר רב דזה דברי ר"מ אבל חכ"א דאין צריך בדיקה דכל משפחות בחזקת כשרות הן, אבל דין זה דאין בודקין מן הדוכן ולמעלה לאו ר"מ היא, עוד יש לומר דהתוס' יפרשו הא דאין בודקין מן הדוכן ולמעלה הימנו דאין צריך לבדוק מטעם דודאי פסולין הן מטעם דעבדי כהנים היו, ואין דומה הא דאין בודקין מן המזבח ולמעלה מהא דאין בודקין מן הדוכן דהתם בהמזבח עומדים בחזקת ייחוסם ואלו עומדים בחזקת פסולים.

א גמ' ת"ר השיר מעכב את הקרבן דברי ד"מ וחכ"א אינו מעכב מ"ט דר"מ וכו' ורבנן ההוא לאידך דר"א דאמר ד"א מה בפרה ביום אף שירה ביום, והקשו בתוס' דהא השיר בשעת ניסוך והניסוך אין מעכב הקרבן דאדם מביא את זבחו היום ונסכיו מכאן עד ארבעה ימים, ונראה לפרש שיר מעכב את הקרבן היינו ניסוך שאם אין שירה אין ניסוך עכ"ל. מבואר מדבריהם דכפרה הוא לאו דוקא כפרת הקרבן דזה פשיטא דשיר אינו מעכב כפרת הקרבן אלא מעכב את הניסוך, ואם אין שירה אין ניסוך וחכ"א סברי דיש ניסוך גם בלא שיר והנה כמו כן מתפרשא הא דתניא בתענית כ"ז דכלי שיר מעכבין את הקרבן, וזהו ע"כ אליבא דר"מ וכן כתב השיט"מ בשם הרא"ש ולפירוש התוס' הכוונה שם דמעכב את הקרבן היינו הנסכים דנקראו קרבן.

ב והנה יוצא מזה דאין נסכים בלא שיר לר"מ, אבל יש לעיין בנסכים הבאין בלילה וכדאמרינן מנחתם ונסכיהם בלילה, זבחים י"ח ובתמורה י"ד אם גם בזה סבר ר"מ דשיר מעכב הנסכים, או"ד דבזה סבר ר"מ כחכמים דאין אומרים שירה בלילה, וממילא נסכים הבאין בלילה קרבין בלא שיר, ולא רחוק הדבר לומר דר"מ דריש ג"כ האי היקשא דאיתקש שידה לכפרה דבעינן ביום דוקא, ונראה שדעת התוס' בד"ה ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר דהנסכים הקרבין בלילה אין אומרים שירה דכתבו שם דלכתחילה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אינו יכול לומר שירה כדאמרינן בפד"ב דעדוכין מה כפדה ביום אף שידה ביום, יעוי"ש. ולא נחתו שם דזהו אליבא דחכמים, וד"מ לא סבר לה ומוכח דסברי התוס' דגם ד"מ סברי להאי דינא דשידה דוקא ביום ולא בלילה, ועוד מדהקשו שם התוס' לר"מ מהא דסבר שיר מעכב הקרבן, וע"כ הכוונה דכיון דסתם משנה כר"מ, וממילא אית לן לאוקמי' משנה זו הא דנתקלקלו הלוים בשיר ג"כ כר"מ, וממילא הלא תקשה לר"מ מדוע נתקלקלו הלוים בשיר הלא היו יכולין להביא הנסכים בלילה וכמו שהקשו, ועל זה תירצו דלכתחילה אין להביא נסכים בלילה מפני חסרון השיר דבעינן ביום, וא"כ מוכח דסברי התוס' דר"מ סבר בזה כחכמים דשירה ביום דוקא, ותצא מזה דין חדש דהנסכים הקרבין בלילה אין טעונין שירה לכו"ע.

ג אמנם בעיקר הא דסבר ר"מ דשירה מעכב הקרבן דהתוס' הכא פירשו דהכוונה מעכבת את הניסוך, הנה לא כן דעת התוס' בר"ה שם, והוא מדהקשו שם מהא דאמר ר"מ דשיר מעכב הקרבן, והכוונה דמדחזינן דרק בשיר נתקלקלו אבל לא בקרבן, ולר"מ יש כאן עיכוב קרבן ג"כ, ולפירוש התוס' הכא אין כאן קושיא דהלא הקרבן בדין קרב, אבל אפשר לפרש דכוונת התוס' בהקושיא לא על הקרבן בעצמותו, אלא על הנסכים שגם הוא נקרא קרבן, וכוונת התוס' להקשות, והלא איכא גם קלקול בהנסכים, אמנם מזה שתירצו דהא דאמר ר"מ דשיר מעכב הקרבן היינו בשהביא נסכים עם הזבח דאז הדין דהנסכים האלו קרבין דוקא עם הזבח ביום כדאיתא בתמורה י"ד, אבל בשלא הביא נסכים עם הזבח ביום, אלא הביא הנסכים בלילה, בזה גם ד"מ סבר דאין שיר מעכב הקרבן, ובזה אין קלקול בנסכים בשלא הביאו עם הזבח, אבל לפי פירוש זה יש לפרש דשיר מעכב הקרבן גם עצמותו של קרבן, ולא קשה מה שהקשו התוס' הכא והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו אחד זמן, משום דבזה שמביא נסכים אח"כ לא אמר ר"מ דשיר מעכב הקרבן, וע"כ דהתוס' דר"ה פליג עם התוס' הכא בערוכין, ותצא מזה דהתוס' בר"ה סברי דשיר מעכב את הכפרה ממש והוא בשהביא הנסכים עם הקרבן, והתוס' דערוכין סברי דשיר אינו מעכב הקרבן בשום אופן, אלא יש עכוב נסכים.

תוכן העניינים

נזר הקודש - ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה