נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
מלואים · סימן ח
א גרסינן בריש נדה ומ"ש מחבית דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה וכו', ואח"כ נמצא חומץ, כל ג' ימים ודאי קשיא לשמואל, ומשני התם משום דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ואימר לא ניתקן, ופריך אדרבה העמד יין על חזקתו ואימר לא החמיץ, הרי החמיץ לפניך, ח"ג הרי דם לפניך וכו' עד לבסוף התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא, ורמי חבית אמקוה מ"ש הכא ודאי ומ"ש הבא ספק, אמר ר' חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי לה, ע"כ הסוגיא, ומזה יש לתמוה על הרמב"ם שפסק הכא במקוה בפר"י דמקואות ה"ז דמקוה שנמצאת חסירה כל הטהרות טמאות למפרע בין ברה"י ובין ברח"ר, וע"כ משום דתרתי לריעותא נחשב לודאי טומאה, ובפר"ה מתרומות הכ"ד בהא דחביות פסק דהוי רק ספק, ועמד בזה מרן הכס"מ שם בהל' תרומות, וכבר קדמו בזה הרשב"א בחידושיו, ועי' במל"מ מה שכתב בזה, והנה טרם שנבאר שיטת הרמב"ם בזה נקדים תשובת מהר"ם ב"ר ברוך, וזה יהיה מבוא נם לשיטת הרמב"ם, כאשר יבואר.
ב כתב המהר"ם בתשובה סי' תתקל"ה וז"ל ראובן ושמעון היו בארץ הגר ונתן ראובן לשמעון עשר מזוהבות וב' קופרינש להוליכו למעגנץ ולתת המוזהבות לפלוני והקופרינש לפלוני ובא שמעון למעגנץ ולא נתן החפצים לפלוני לאחר זמן גדול בא אחיו של ראובן למעגנץ ושאל (את) שמעון נתת החפצים שנתן לך אחי למי שנשתלח וענה לו שמעון הזכרתני שמיום שנתנם לי ראובן לא ראיתים ולא זכרתים ולא ידעתי היכן נאבדו אבל ודאי נתחייבתי בתשלומין, ועכשיו רוצה שמעון לשלם כשוין שהיו שוין בארץ הנר והתובעים רוצים כשוה שהן שוי' במעגנץ עתה הוצרכנו לידע עם מי הדין, כך דעתי נוטה שאלו היו יודעין באיזה מקום נאבדו החפצים (בשהיה חייב) לשלם כשוים באותו מקום עכשיו שזה אומר כך וזה אומר כך נראה לנו שהדין עם התובעים שי"ל שהובאו החפצים למעננץ ושם נאבדו ונתחייב שמעון בתשלום בשוים במעננץ כדתנן (גיטין ל"א ע"א) (המניח) פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשר ומעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחופת (שהן) קיימי' ואם אבדו ה"ז חושש מעת לעת, רבי יוחנן אמר מעל"ע של בדיקה, ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי (אמר) מעל"ע של הנחה, וקיי"ל כר"י דהא איתותב ר"א אלמא (שאבודים) היו מעל"ע להרגשת אבדתו הלכך יש לשלם לשמעון כשוים במעגנץ, עכ"ל. וקשה טובא הא מבואר שם בהדיא בסוגיא דלית הלכתא הכי, והוא דאיתא שם אמר ר' אלעזר חלוקין עליו חבריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י בין ברה"ר טמאות פשיטא דחלוקין מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קמ"ל, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מהל' מעשר ה"ד וז"ל המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר ונותן ללוי, מצאן שאבדו ה"ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי, עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ דסבר הרמב"ם דלעולם חיישינן הואיל ונמצא אבודים וכל פירות שתקנו ע"י אותם פירות צריך לחזור ולהפריש, יעוי"ש.
ג והנה קשה שם בסוגיא דקאמר מה"ד מאי למפרע מעל"ע, דמשמע דאם מפרשים מעל"ע ניחא, ולא בעינן למימר דחלוקין עליו חבריו, ותמוה הא אכתי איכא פלוגתא, דהרי ר' אלעזר אמר במשנה הרי זה חושש, דהוא דק ספק, והחברי' אומרים במקוה דהרי"ז טמא ודאי למפרע. ומצאתי במהנא"פ ה' אישות סי' נ' שעמד בזה, והיא קושיא גדולה. אמנם נראה ליישב בהקדם עוד קושיא, והיא ג"כ גדולה ותמוה טובא, דהרי מאי קאמר הש"ס דחולקין עליו חבריו, הרי שפיר איכא לשנויי ולומר דלא דמי למקוה, דשאני מקוה דאיכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי כמו שקאמר שם הש"ס, משא"כ בפירות לא שייך לומר חסר ואתאי, וא"כ אפשר לומר דבזה גם רבנן סברי דלא חיישינן למפרע.
ד לכן נראה דבפירות איכא חד צד לריעותא, אשר משלמת נם הריעותא דחסר ואתאי, והוא דבכל הני כמו מקוה, וכדומה, אין הריעותא בגופה, כי אין לנו לדון על עצם המקוה, אלא על הנטבלין בה. וביותר שאין אנו דנין על המקוה אלא על התוצאות שלה, משא"כ הפירות האלו שהיו מונחין להיות מפריש תרומה ומעשר על פירות אחרים. נמצא שכל עיקר הענין שאנו דנין הוא על הפירות האלו עצמן, ועתה בשנאבדו, הרי"ז ריעותא גדולה שמגופה הוא. וביתר ביאור דההפרשה מפירות האלו על פירות אחרים נחשבים כולם כאילו הם ביחד, וכחד גופא נינהו, ובני ביקתא נינהו הפירות המתקנין עם המתוקנים ביחד, וכשנאבד המתקן הרי"ז כאילו מונחים כל הפירות ביחד במקום אחד, ומהם עצמם נאבד חלק אחד, והרי"ז ריעותא בגופן, ובזה האופן סבר הש"ס דזה הוי בדמיון למקוה שחסרה, דאעפ"י דשם איכא הא דחסר ואתאי, אבל הכא איכא הא דהוי הריעותא בהם בעצמותם, וממילא כיון דסברי חכמים במקוה דטמא למפרע, א"כ גבי פירות יש לחוש למפרע.
ה אבל עכ"פ זה פשוט להש"ס דהסברא דחסר ואתאי עדיפא וחמירא טובא לענין ודאי, והיינו דהסברא דהריעותא בגופה סגי לענין זה דנותן לנו מקום לחוש, אבל אין זה ענין לומר דבשביל זה נעשה ודאי טבל, נמצא דאם אמרינן דסברי דרבנן למפרע מעל"ע, אז לא הוי אמרינן דחלוקין חבריו על ר"א דהמשנה, וזה לא קשה דרבנן מטמאין בתורת ודאי ור"א בהמשנה סבר דחושש, דהפירוש ספק, דפשיטא שאין לומר בזה ודאי, מטעם כיון דלא שייך בזה חסר ואתאי כמו במקוה, אבל כיון דאמרי רבנן דמטמא למפרע עד שעת מדידה, בזה ודאי חלוקין עליו חבריו, דהרי ר' אלעזר במשנה אינו חושש רק מעל"ע.
ו ובזה מיושב היטב דברי תשובת מהר"ם ב"ד ברוך, דהנה בהא דאבדת המעות כיון דלא שייך בזה לומר חסר ואתאי, א"כ הרי"ז דומה ממש לדין המשנה דאין כאן יותר חששא ממעל"ע, ואין כאן שום דמיון כלל למקוה, והיינו דהכא במעות האלו בעובדא דמהר"ם אין שייך לדון דהריעותא דמגופה תהיה כמקוה, והיינו דהכא עיקר השאלה אינה אלא על הזמן, דאבדה, ואין הריעותא בגופה, על מה שאנו דנין, כמו התם שהטבל מונח לפנינו, ולפי השקפתינו הרי"ז כאילו מונחים ביחד באופן שתהיה נחשב שהריעותא בהטבל בעצמותן, דהבא בנידון דשאלה מתי נאבד, הרי"ז כאילו הריעותא בתוצאות שלה, וא"כ אין זה דמיון כלל להא דמקוה, ובזה כו"ע סברי דתולין במלע"ע האחרון, וזהו פסקו של הרבינו המהר"ם ז"ל, וכמוש"נ.
ז הנה התוס' בחולין י' ד"ה ודילמא הקשו דאמאי מטמאינן באדם הנכנס להבית בימי ההסגר כיון דעכשיו נחסר הנגע א"כ דמיא זה למקוה שנמדד ונמצא חסר דשבקינן לחזקה דמקוה ומטמאינן לנברא שמבל משום העמד טמא על חזקתו, והרי חסר לפניך, וה"נ הוי לן למימר דשבקינן חזקת נגע ואזלינן בתר נברא דאוקמינן בחזקת טהרה והרי חסר לפניך, יעוי"ש. כוונתם דכיון דאיכא תרתי היינו חסר הנגע, וגס חזקת טהרה, והרי"ז כתרתי לריעותא דהתם, והכא הוי תרתי לטיבותא, והנה התוס' נדה ב' ד"ה התם כתבו ליישב דשאני מקוה דרגילה להתחסר מעט מעט, אבל בנגע נחסרה בפעם אחת, יעוי"ש. וביאור כוונתם דבאמת חזקה דהשתא לא חשיבה כלום נגד חזקה דמעיקרא, אבל באופן דהחזקה דהשתא מעידה דעכ"פ עשתה השתנות בהחזקה דמעיקרא איזה זמן מקודם, והיינו כמו מקוה שע"כ החזקה דהשתא הא דחסר לפניך, מעידה שע"כ היתה חסר נם מקודם, מפני שאין לומר דעכשיו ברגע זו נחסרה, וכיון שבהכרח לומר שנחסרה זמן מועט מקודם, הנה עי"ז נעשה ריעותא בחזקה דמעיקרא, ואזלינן בתר חזקה דהשתא, ומטמאינן למפרע מטעם חזקת טמא, ועי"ז נעשה ודאי טומאה, משא"כ בנגע דאין לנו לומר בזה ענין טבעי ושפיר נעשה הכל ברגע אחת, לכן לא איתרע כלל חזקה דמעיקרא, וחזקה דהשתא אינה פוגמת מאומה בחזקה דמעיקרא, וממילא חזקה דמעיקרא בתקפה, ולא מהני גם חזקת טהרה לאיצטרופי בהדי חזקה דהשתא, וזהו בעין סברת הרשב"א והר"ן בחולין י"א בגבינות שנעשו מבהמה שנטרפה ע"י סירכא, דכיון דליכא למימר השתא נטרפה איתרע חזקה דמעיקרא, ואעפ"י שהתוס' לא סברי סברא זו שם מדחזינן דהוצרכו לאסור הגבינות מטעם חזקה שלא נתבררה, אבל שאני התם דליכא חזקת איסור בהדה.
ח ובזה נבנו לביאור ויישוב דברי הרמב"ם. והוא עפ"י מה שמצינו בסוגיא דב"ב צ"ח דאיתא שם, אמר ריב"ח לא שני אלא בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר אמרו לי' הא חמרא והא קנקניך, ואיתא שם ופליגא דרב חייא בר יוסף דאמר רב חייא בר יוסף חמרא מזלא דגברא גרם שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר, ופירש רשב"ם דפליג על דיבר"ח, וכן פירש ר"ג שם, נמצא לפי"ז דביין אם שייך לומר החמיץ ואתאי החמיץ ואתאי תליא ג"כ בפלוגתא זו דריב"ח ורחב"י דלריב"ח מבע היין להיות מחמיץ, ואין כאן חוץ לטבע, ממילא הרי"ז דומה למקוה שבע"כ נשתנה החזקה דמעיקרא טרם נמצא חומץ לפנינו, אבל לרחב"י יש מציאות להיין שמחמיץ גם בשינוי הטבע, וחוץ לטבע, וזהו עפ"י הנהגת האדם, ומצינו כזה בברכות ה' בחמרא דר"ח, כמבואר שם, והנה לפי"ז בחמרא יש שתי סיבות לחימוצה. א) הטבע עושה השתנות. ב) הנהגת האדם ומזלו. והנה לדינא הרשב"ם פוסק שם להלכה כרחב"י דהכל תלוי בהנהגת האדם ומעשיו, וכן מבואר בהגהות מיימוני פרי"ז מהל' מכירה אות ו'. והנה הרמב"ם אעפ"י שפוסק כריבר"ח. וכמבואר ברמב"ם שם ה"ה, אבל כל זה התם שיש לתלות בהכלי, סבר הרמב"ם דזה יותר מסתבר, אבל עכ"פ אינו ההכרח לומר דלא סבר כרחב"י, ועכ"פ סבר דספיקא הוי, אבל סבר, דיש לעיין מי הבעלים היותר בדבר המכירה הלזו שבין המוכר והלוקח, וסבר דכיון שיש מקום לומר דלא יצא עדיין מרשותו, והיינו אם נחליט דעדיין לא יצא מרשותו, א"כ מזלא דהמוכר גרם, וזהו שמדייק, וכתב שם "מפני שהחבית והיין שלו", וזהו הכוונה כמו שכתבנו.
מ ובזה מיושב היטב פסקי הרמב"ם דגבי חבית שנמצאת חומץ פסק דהוי ספק בלמפרע, וגבי מקוה פסק דהוי ודאי טמא בלמפרע, היינו דביין אין אנו יודעים סיבת ההשתנות, דאם סיבת ההשתנות מפני הטבע של עצמן, ויש בזה סברא דחסר ואתאי, א"כ יש ריעותא בהחזקה דמעיקרא, וממילא יש כאן בידור דהוי ודאי טבל למפרע, אבל כיון דיש לומר דסיבת החימץ בא מפני סיבת הבעלים, הנה לפי"ז השינוי לא בא מפאת הטבע, וסיבה זו תצוייר לפתע פתאום, וכהאי מעשה דר"ה, דפתאום נעשה חלה, וכשחזר בתשובה נעשה יין, הנה לפי"ז אין זה ענין הכרחי, דהוי החמיץ ואתאי, והרי"ז בדמיון לנגע, ומפני שאין אנו יודעין סיבה זו דהחימוץ, ממילא ספק הוי, ובזה שפיר פסק הרמב"ם דגבי מקוה טמא למפרע בתורת ודאי, מפני סיבת חסר ואתאי, ובחביות כיון דספק הוי בהסיבה פסק שפיר דספק הוי, והסוגיא דריש נדה ע"כ לא אזלא אליבא דרחב"י, והסוגיא סוברת דגבי יין העיקר תלוי בסיבת שינוי הטבע, ובזה דומה חביות למקוה, ובשניהם שייך לומר דסיבת הקלקול נמשכת לאט לאט, וזהו הביאור חסר ואתאי, וכמו כן החמיץ ואתא, אבל אליבא דסוגיא דב"ב, ע"כ מוכח דהבדל גדול בין חביות למקוה, ואתי שפיר דברי הרמב"ם ופסקיו בזה, כן נראה בס"ד.