נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
מלואים
סימן א
א לדף ב, גרסינן בשבת קל"ה ת"ר ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק דוחה שבת, ומסיק שם בגמ' דממעט ספק בן ז' ספק בן ח' דאין מחללין שבת במילתו, ובשבת קל"ו פריך הגמ' לרשב"ג דסבר כל שלא שהה שלושים יום ספיקא הוי, א"כ מימהל היכי מהלינן, ואמר רב אדא בר אהבה דמהלינן ליה ממנפ"ש, אי חי הוא שפיר קמהיל, ואם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא, ופריך שם אלא מעתה הא דתניא סב"ז סב"ח אין מחללין את השבת נמהלי' בממנפ"ש, ומסיק לא נצרכה אלא לר"א דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת, יעוי"ש. והנה הרי"ף הביא בהלכותיו הברייתא כפשוטו דסב"ז וסב"ח אין מלין אותו בשבת, וזה תמוה דמדוע לא ימולו אותו בממנפ"ש, ולענין מכשירין מבואר בהרי"ף שם דלא סבר כר"א אפילו בבן ט' ודאי, יעוי"ש. וא"כ תמוה בזה דברי הרי"ף, וכבד עמד בזה הרשב"א בחידושיו וז"ל ומהתימה על הרב אלפסי ז"ל שהביא להא ברייתא בפסקיו וכו', ונראה שהרב ז"ל סבר דלא קיי"ל כרשב"ג ודחי' בעלמא היא ולא מהלינן לרשב"ג אלא מי שקים לן בגווי' שכלו לו חדשיו, ובן כתב ר"ח ז"ל, עכ"ל. אבל גם בדברי הרשב"א עדיין התמיה לא סרה ממקומה, דהרי עדיין תמוה מדוע באמת דחה דברי רב אדב"א מהלכה כיון שאיכא ממנפ"ש שאין כאן חילול שבת.
ב ויש לחקור מקודם העצם הדין של סב"ז סב"ח אם הוא בר חיוב מילה מן התורה, דהיינו שיהיה עליו חיוב גמור בתורת ודאי, וכמו כן יש לחקור על עצם הדין דנפל שלא כלו לו חדשיו אם הוא בר מילה מן התורה כל זמן שהוא חי, ואין להביא ראיה דנקרא בן לענין מילה מדחזינן דנקרא בן לענין טומאת לידה, דשאני התם דלא בעינן שם שיהיה גם חי דמרבינן שם בנדה כ"ז, יעוי"ש. ועי' ג"כ בתו"כ ובירושלמי פר"ב דפסחים ה"א.
ג ומה שנראה לי לומר דזה כד הוא דהנה עיקר המקור של מצות מילה הוא מהא דכתיב , וימל אברהם את יצחק בנו" כמבואר בקדושין כ"ט, יעוי"ש. נמצא דחקירתנו תליא אם נפל שלא כלו חדשיו ג"כ נקרא בן, דאז בודאי מחויב האב לימול הבן הזה, והנה מצינו לענין נחלה בספרי פ' שופטים סי' קפ"ח דנפל לא הוי בר נחלה, יעוי"ש. ומבואר ג"כ בתוספתא פרט"ו דאהלות רשב"ג אומר הנפלים אין קונים את הקבר ואין להם תפיסה, יעוי"ש. ועי' בר"ש פרט"ז דאהלות, ולפי"ז שלא נקרא בן לענין נחלה, ה"ה דלא נקרא בן נ"כ לענין מצות מילה, ולא מוטל על האב המצוה, וממילא לפי"ז בסב"ז סב"ח הוי ספק מצוה וממילא אין המצוה דוחה שבת, ולא בעינן על זה קרא, ושפיר כתבו התוס' שם ד"ה ולא ספק דלמה איצטריך קרא דאין מהלין סב"ז סב"ח בשבת, ושפיר אמר דב אדא בר אהבה דמהלין אותו ממנפ"ש, וכל זה לשיטת התוס' דכתבו דליתא קרא למעט ספב"ז ספב"ח, ושפיר מהלין מכח הממנפ"ש, אבל הרי"ף סובר דעיקר הדבר אתא הקרא למעט ספב"ז ספב"ח, ואי משום דלא איצטרך קרא לגופה למעט ספב"ז ספב"ח, הנה יפרש הרי"ף דהקרא בא להורות דבעינן דוקא ודאי כבכל שארי דוכתי דהקפידה תורה על הודאי דוקא, וממילא לא מהני ג"כ ממנפ"ש כיון דלא הוי ודאי כמו"ש לעיל, ודמי למעשר דלא מהני ממנפ"ש כיון דלא הוי עשירי ודאי.
ד וזהו לדעתי הביאור בירושלמי יבמות פרי"א ה"ז וז"ל רבי יוסי בעי אילין תינוקות ספיקות מהו לחלל עליהן את השבת אמר רבי יוסי ברבי בון ויאות ממנפ"ש בן תשעה הוא ימול, בן שמונה נעשה כמחתך בשר שלא לצורך, רבנן דקסרין אמרי ר' יעקב בר דסיי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך יעוי"ש. ואין שחר לדברים אלה, דמה איסור יש לחתוך בשר בשבת. ולפי מה שכתבתי הכוונה בהירושלמי ג"כ על האופן שכתבתי דכיון דאיכא מיעוט למעט ספק להכי גם בתורת ממנפ"ש אסור, דהיינו דהתורה אסרה מלאכה זו בשבת, וזהו דבעינן ודאי מחויב, והוי זה עצמו עצם האיסור, ובזה יובן ג"כ לשיטת הגאונים דסברי אבלות הוי דאורייתא, דלפי"ז מדוע מקילין לענין אבלות אעפ"י שרוב ולדות בני קיימא, ובמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דמבואר בתולדות אדם להרמב"ן דסברת הגאונים ענין אבלות משום דסברי דאבלות וטומאת כהנים חד דינא הוא, יעוי"ש ולפי"ז כמו דבעינן בדין טומאה בן ודאי ולא ספק כמו"ש לעיל, ולא מהני גם ממנפ"ש, להכי גם באבלות הדין כן דבעינן ודאי ולא ספק ולא מהני גם רובא אם רק איכא ריעותא לפנינו המביא לנו להסתפק, ורשב"ג ורבנן בזה פליגי דרשב"ג סובר דנפלים הוי מיעוט המצוי, ולהכי נחשב כריעותא לפנינו ולא הוי זה בתורת ודאי, ורבנן לא חשבי נפלים למיעוט המצוי.
ה וע"כ לשיטת הרי"ף יש להבין מדוע שם בסוגיא קל"ו מוקים הגמ' הברייתא כד"א דוקא לענין מכשירי מילה, הבין הרי"ף דסוגיא זו סוברת דגם במקום דממעטין ספק, מ"מ מהני ממנפ"ש, ומפרש דזה בודאי סוברת הסוגיא בעיקר קרא אתא למעט ספק, ואי משום קושיות התוס' למאי איצטרך קרא, הנה בפשטות יש לפרש דהקרא בא להורות דאם חילל שבת מספק דלא הוי זה ספק עבירה, אלא נידון כודאי עבירה, וחילל שבת במלאכה זו, אמנם סוגיא זו סוברת כסברת אביי ב"מ ו' דבמעשר אעפ"י שמיעטה התורה לספק מ"מ מהני ע"י ממנפ"ש, וסברא דע"י הממנפ"ש הרי הוא כודאי, ולפי"ז הכא בהא דספק ערלה בספב"ז ספב"ח לא משכחת האיסור של הספק הזה דאסרה התודה אם אמרינן דכוונת התורה היתה לאסור הספק, דהרי תמיד איכא ממנפ"ש, וא"כ אין זה ספק כלל, ומשום הכי הוכרחו לאוקמי הברייתא והקרא לענין מכשירי מילה וכר"א, אמנם הרי"ו שפוסק אליבא דדינא, דבמקום שממעטין ספק, דאז גם ממנפ"ש הרי הוא בכלל ספק שפיר מוקים הקרא לספב"ז ספב"ח כמו"ש לעיל, ועכשיו נחוץ מאד לבאר שיטת הרמב"ם בהא דספק ב"ז ספב"ח, אשר לכאורה שיטתו תמוה הרבה, כאשר יבואר בעזה"י. וזהו הדבר דהרמב"ם פוסק כרב אדא בר אהבה דמהלין למפב"ז ספב"ח ממנפ"ש, יעוי"ש. וזה תמוה דלפי מה שביארנו ע"כ גם הרמב"ם סובר דבמקום דבעינן ודאי אז גם ע"י ממנפ"ש אסור, וביותר תמוה דהיאך מצי לפסוק כראב"א, דהרי ע"כ סובר ראב"א כר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב, וממילא חייש ראב"א לדלמא בן ח' הוא וליתא בו מצות מילה וקא עבד על חילול שבת, ולהכי הוכרח לומד הממנפ"ש, דמחתך בשר בעלמא הוא וליכא הכא חובל בחבורה כלל, משא"כ הרמב"ם דפוסק בפר"ח מהל' שבת דמקלקל בחבורה פטור, יעוי"ש. וא"כ למה איצטרך הרמב"ם לומר הממנפ"ש רדאב"א דמחתך בשר בעלמא הוא, דהרי באמת אפילו אי לא הוי מחתך בשר גרידא אלא הוי גם חובל, אבל עכ"פ חוי מקלקל בחבורה אם לא קיים מצות מילה כיון דליכא תיקון, ומצאתי בשו"ת מהרי"ם סימן נ', העיר בזה.
ו ולפי מה שכתבתי לעיל בעצם הדין אם נפל כל זמן שהוא חי מחויב במילה, ומצוה על אביו למולו תליא אם הוי בן לענין נחלה, אז הוי בן גם כן לענין מילה, ולפי"ז כיון שפוסק הרמב"ם בפר"א מנחלות הי"ג דנפל אף שלא כלו לו חדשיו הוי בר נחלה גם מה"ת עי' שם בהה"מ, וא"כ הוי בן גם לענין מילה ומחיוב האב למולו, ויכול הרמב"ם לפרש הא דממעט התנא ספב"ז ספב"ח שאין דוחה שבת איצטרך שפיר קרא לזה, כיון שבאמת איכא בזה מצוה דמילה בחול, להכי הוי אמינא דרוחא גם שבת, ואשמעינן שאינו רוחה שבת, ולא הוי בזה מקלקל בחבורה כיון דאיכא מצוה דמילה בזה, אמנם כל זה היה שייך לומר דהקרא אתי למעט ספב"ז ספב"ח אם היה שייך בזה חבורה בולד שלא כלו חדשיו, אמנם כיון דהוי מחתך בשר בעלמא, וליתא בזה שום חבורה, וא"כ לא שייך בזה שום חילול שבת, וע"כ הברייתא כר"א לענין מכשירין בדמוקי בגמ' שם, ולפי"ז שפיר פוסק הרמב"ם לדינא דמותר למול סב"ז מב"ח בשבת מטעם ממנפ"ש כיון דלא סבר כשיטת הרי"ף דהקרא ממעט סב"ו מכ"ח, וסובר כסוגיא דגמ' דשבת קל"ו כיון דלשיטת הרמב"ם הוי סוגיא זו אליבא דהלכתא.
ז ובזה יש ליישב הא דאיתא בחולין ס"ז בברייתא תאכלו מכל אשר במים לרבות בורות שיחין ומערות וכו' ופריך בגמ' דלמא פירש וכו', וקשה להרמב"ם דסבר ספר"א מה"ת להקל, א"כ מאי פריך הא שפיר מותר מן התורה אף בספק שמא פירש, ומצאתי בפרמ"ג סימן פ"ד במשב"ז אות ו' עמד בזה. ובמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דכתיב אשר במים יתירא, וממילא דרשינן למעט ספק דאעפ"י דהכא לא כתיב שם הדבר, אמנם כיון דהוה יתור כמו שמבאר בטוב טעם ודעת בהתורה והמצוה על הספרא ודאי, והספק אינו בכלליו דהאי רובויה, וכמו כן אות ע"ז, יעוי"ש. ולהכי אעפ"י שבא לרבות שרצי המים שבבורות שיחין ומערות, מ"מ אינו מרבה אלא מצינו בחולין קכ"ז דדרשינן מהא דכתיב ״על הארץ" להוציא ספק טומאה צפה, והתם אין למעט ספק ממשמעותא דעל הארץ גרידא כיון דלא כתיב שם הדבר דהרי על הארץ אינו אלא כמו, סימן, וא"כ אין למעט מזה ספק, ולהכי פריך שם הגמ' ומסיק דתרי על הארץ כתיבי, יעוי"ש. הרי חזינן דבמקום דהוי יתורא ממעטין ספק אעפ"י דלא הוה בשם העצם וכמו כן הכא יש למעט ספק, ומודה בזה הרמב"ם דספיקו אסור ושפיר פריך הגמ' דלמא פריש, ולפי"ז יהיה תמוה מה שכתב החו"ד בסי' ק"י בבית הספק דהא דדרשינן מכל אשר יעבור תחת השבט למעט טרפה שאינה עובדת בתמורה כ"ט, דה"ה דספק טרפה ג"כ ממועט מזה דדרשינן אשר יעבור ודאי ולא ספק, יעוי"ש. ותמוה דכיון ״דאשר יעבוד" לא הוי שם העצם אלא שם התואר על הפעולה, א"כ מניין למעט ספק, ואם משום היתור דאשר יעבור סגי לן למעט ודאי טרפה, ומנלן למעט גם ספק, וממילא אין לאסור ספק טרפה לקרבן לשיטת הרמב"ם דספר"א מותר מן התורה, ושפיר הקשו הרשב"א והר"ן מסוגיא דחולין דאיך מצינו למילף דאזלינן בתר רובא מהא דקרבנות דלא חיישינן לטרפה, ובעיקר הקושיא יש לומר דסבר הרמב"ם כמו"ש התוס' ביבמות פ"ח ד"ה והבא וכו' יעוי"ש. שכתבו דבמקום דהיה חזקה דמעיקרא לאיסור הוה זה איקבע איסורא, יעוי"ש. ובאיקבע איסורא מודה גם הרמב"ם דספר"א מה"ת להחמיר, וה"נ בכל ספק טרפה איכא חזקה דמעיקרא דהיינו או חזקת איסור אבמה"ח או חזקת איסור דאינו זבוחה, עי' תוס' שבועות כ"ד.
ח אמנם יש להקשות דלפי"ז מדוע בעינן קרא מיותר למעט ספק ממזר כמבואר בקדושין ע"ג, ולא ממעטין ממשמעותא גרידא דכיון דכתיב שם העצם ממזר, ע"כ ממועט ספק, כמו דדרשינן למעט ספק טמא, וספק טהור, מדכתיב טמא דמשמעו ודאי, וכתיב טהור דמשמעו טהור ודאי, וכ"כ עשירי אמרינן עשירי ודאי, ועמד בזה החוו"ד שם וכתב דמשום דבממזר מותר אפילו באופן דהוה קבוע, או במקום דאיכא ממנפ"ש, יעוי"ש. אמנם דבריו תמוהין דהרי ביארנו לעיל, דבכל מקום דמיעטה התורה ספק ממעטין ג"כ הממנפ"ש אף באופן דליכא ייתור קרא, רק משמעות גרירא, וכמו דחזינן במעשר דליכא ייתור קרא, ומ"מ ממועט גם בממנפ"ש.
ט והנכון בזה לחלק בין אם יצוייר ודאי ממש לבין אם לא יצויר ודאי בלתי רובא, והודאי נ"כ יותר מרובא לא הוי, והנה בממזר לא יצויר אופן הודאי שאינו ממזר, דהרי על כל אדם ואדם יש לספוקי שמא ממזר הוא, והא דלא חיישינן לממזר זהו מטעם דאמרינן רובא, וכיון דלא יצויר וראי שלא יהיה ממזר. להכי לא הוה דרשינן דשם ממזר משמעותו ודאי, וכמו כן אין לדרוש קהל וראו כיון דלא יצויר בלתי רובא, וכיון שביארנו דגם רובא בכלל ספק, וא"כ לא יתכן לדרוש קהל ודאי וכיון דאין לדרוש קהל ודאי, א"כ אין לדרוש ג"כ ממזר ודאי, ולהכי בעינן קראי יתירי דאתי למעוטי ספיקות, ועכשיו בשמיעטה התורה ספק ידעינן דבמקום דלא אפשר באופן אחר הוי רובא כגדר וראי, ובזה יובן הא דאיתא בסנהדרין ס"ט דבעי שם מניין דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא כיון דכתיב ושפטו הערה והצילו הערה, ומביא שם ראיה מהא דתנן אחד אומר בשנים בחודש וכו', וע"כ משום דאזלינן בתר רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא, וכמו כן מביא ראיה מהא דתנן כת שלש שנים וכו' ולא חיישינן שמא איילונית היא וע"כ דאזלינן בתר רובא, יעוי"ש. וקשה הא כבר מוכיח הגמ' בחולין י"א דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות נ"כ מהא דמכה אביו וכו', אמנם כיון דהתם לא אפשר באופן אחר הרי זה כודאי, אולם הכא בסנהדרין בעי' באופן אשר לא מצינו בתורה בפירוש רוב זה, אולי באופן זה הוי רובא נ"כ ספק ולא אזלינן אחריו בדיני נפשות, אבל רובא דרוב בעילות אחרי הבעל הרי הוא בודאי לפי דיני התורה, וכמו"ש לעיל בשם התו"ב דקורא לאביו ודאי.
י ומיושב בזה הא דראיתי מקשים דלפי שיטה זו דבמקום דממועט ספק דאז גם רובא בכלל ספק דהנה מבואר בבכורות נ"ז דטרפה פטור ממעשר בהמה, וכיון שכל הבהמות יש לחוש לטרפה ורק רובא איתא המעיד להכשר דהיינו דקיי"ל רוב בהמות בשדות הן, וכיון שרוב ג"כ ספק הוה, א"כ הוו כל הבהמות בספק מעשר עומרים, וממילא לא יצויר כל הדין דמעשר בהמה, ובמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דחזינן שהכשירה תורה בהמה לקרבן ולא חיישינן לטרפה, הרי חזינן דעשאה התורה הרובא בזה כאילו הוה ודאי דהיינו דבמקום דלא אפשר בלא"ה הרי הוא כודאי, ושפיר הוה לפי"ז גם עשירי ודאי ופשוט.
יא עוד נראה דבמקום שגילתה תורה דרובא הוי כודאי אעפ"י שהתורה כתבה על רובא דלא אפשר בלא"ה, מ"מ שוב אזלינן בתר רובא אף אם אפשר בלאו האי רובא, וממילא בכל הענינים השייך לאביו, דגילתה תורה דרובא הוא כודאי, לבד מה דשייך לענין ממזר, דבזה לא הוי רובא בודאי במו"ש לעיל, או בהא דרוב בהמות כשרות דע"כ גילתה תורה דאזלינן בתר רובא, ממילא אזלינן בזה בתר רובא אף באופן אחר, ולהכי אם גם חזינן איזה ריעותא באמו כגון שזינתה מ"מ אזלינן ג"כ בתר רובא, וכמו כן בבהמה, אם הרובא מעיר שאינה טרפה נ"כ אזלינן בזה בתר רובא כיון שחזינן גילוי דעת התורה דסמכינן בזה ארובא ולא בעינן ודאי, ולהכי אעפ"י שכתיב בקרא מרפה דודאי משמעותו מרפה וראית ולא ספק, ובכ"מ רובא נ"כ ספק הוי, אבל הכא כיון דחזינן דעשאה התורה רובא לודאי, להכי אזלינן בתר רובא בכל אופן.
יב והנה לפי מה שביארנו בריש מכילתין דבכל מקום שהקפידה תורה על ודאי וממעטין ספק, ורובא לא מהני, הנה כמו כן לא מהני נם ממנפ"ש, ולכאורה קשה בהא דאיתא בשבת קל"ה דפריך שם לרשב"ג דאמר כל שלא שהה בארם ל' יום הוי ספק נפל מימהל הכי מהלינן, ומשני ראב"א דמהלינן ממנפ"ש, הרי מבואר דאעפ"י דגבי מילה בשבת אמרה תורה ערלתו ודאי ולא ספק, ומ"מ מהני ממנפ"ש, אבל לפי מה שכתבנו דבמקום שהממנפ"ש בא גם בתורת מברר בירור גמור לכו"ע מהני הממנפ"ש, אתי שפיר, דהנה הכא ע"כ הממנפ"ש דראב"א הוי בירור גמור שאין כאן איסור ובאופן זה מהני.
יג ובזה יש ליישב ג"ב הא דפריך הש"ס לרשב"ג ולא לרבנן, דהלא לכאורה גם לרבנן תקשה דאעפ"י דאזלי בתר רובא, אכל במקום שאמרה תורה ודאי לא מהני גם רובא, ומצאתי שהקשה כן בספר שם ארי', והעלה בצ"ע, אבל יש לומר דאליבא דרבנן אתי שפיר מטעם דזה ידע הש"ס דלרבנן מהני הממנפ"ש כיון דהרי"ז בירור גמור, ולא נכנס לכלל ספק, וממילא לא נכנס זה בכלל הדין דערלתו ודאי ולא ספק, וכיון שעל זה לא אמרה תורה למעט ספק ממילא אזלינן בתר רובא ג"כ, היינו במה שנוגע לפרט זה, משא"כ רשב"ג דסבר דלא אזלינן בתר רובא דרוב וולדות בני קיימא להכי פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן, ומשני דמהלינן בתורת ממנפ"ש כיון דעכ"פ מברר דלא עשה איסור, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף ס"ד.
סימן ב
א לדף ג, הנה במכילתין מבואר דכהנים מחויבים בתפילין של ראש אעפ"י שאינם בתפילין של יד מטעם חציצה, וקשה מהא דזבחים י"ט מבואר דפטורים לגמרי מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכבר תמה בזה השאג"א סי' ל"ו, ותירץ דנפק"מ לענין חטאה"ע הבא עה"ס רלא שייך עוסק במצוה מטעם דהוי ספק, וממילא חייב אז בתפילין של ראש, יעוי"ש. אבל תמוה טובא דהלא ע"ב הא דחמאה"ע הבא עה"ס הוי ג"כ מצוה מעליא דהרי ילפינן מקרא דהוי קרבן גמור כמבואר בנזיד כ"ט, והתוס' בזבחים ס"ח כתבו דדין חטאה"ע הבא עה"ס בדין אשם תלוי, כמבואר שם, נמצא דהוי קרבן גמור, ורק מאכילה ממועט, וא"כ ע"ב הוי עוסק במצוה כמו בכל הקרבנות, וצ"ע.
ב ונראה דהנה יש, אם חיובו מצד עצמו ורק מטעם עוסק במצוה פטור, או שפטור גם מצד עצמו, וזה הדבר, דאם אמרינן דפטור מתפילין מצד שאינו בשל יד להכי לא הוי גם בשל ראש, דאז הוי פטור מצד עצמו לומר שאינו בחיוב תפילין כלל, ואז יש מקום לומר דגם שלא בשעת עבודה פטור, והרי"ז בדמיון כמו שאמר ר' יוחנן במנחות מ"ה דסר"א שהכהנים מותרים לאכול נבלה מדאכלי מליקה, והיינו דכיון דאכלי קרבן שהוא נבלה להכי אין בהם אזהרה דנבלה כלל ואעפ"י ששאני בשעת עבודה, אבל יש מקום לומר כן, וכמו כן קאמר הש"ס הכא במצוה דסוכה דסד"א דכיון דלא מצי לקיים בשעת עבודה להכי לפטרו מסוכה לגמרי, ובשביל זה קאמר הש"ס דשל יד אינו מעכב בשל ראש, וממילא אנו יודעים דכהנים ישנם בחיוב תפילין, וכיון שישנם בחיוב להכי אעפ"י שבשעת עבודה פטורים מטעם עוסק במצוה, אבל אין זה מביא פטור על שלא בשעת עבודה דהרי אח"כ אינם עוסקים עוד במצוה, וע"כ הא דכהנים חייבים במצוה דסוכה שלא בשעת עבודה הוא ג"ב מטעם זה דבשביל סברא דתשבו כעין תדורו אינו מביא הפקעה מעצם החיוב, וכמוש"נ.
סימן ג
בדין טו"א וסימני גדלות
א כתב הרמב"ם פר"ב מאישות הכ"ה וז"ל וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויו"א הרי הן בחזקת גדולים וכו', יעוי"ש. מבואר דדנין למו"א לגדולים מבן י"ב ויו"א לכל דיני התורה, וקשה הלא מספיקא לא נפיק שמא זכר הוא, וזכר לא נעשה גדול עד י"ג שנה ויו"א, ואין לומר דרק מספיקא אמר הרמב"ם כן, דהרי הלשון בחזקת גדולים משמעו בתורת ודאי, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה. והנה טרם שנבוא לביאור דברי הרמב"ם נקדים לבאר בדין דאנדרוגינוס אשר לשיטת הרמב"ם יש לו זכרות וגם נקבות, ויש להבין מה דינו של זה משום דיש לפרש בשני אופנים. א) דיש לו זכרות ממש, והוא זכר, וכמו כן יש לו נקבות והוא נקבה, והיינו דהרי זה כמו דו פרצופין והוא איש כזה אשר יש בו תורת זכר במילואו וגם תורת נקבה במילואה, ומה שנקרא ספק זכר וספק נקבה הוא מפני שמצד הדין בכללו אין לנו הכרעה מה דינו. ב) שהזכרות שלו אינו זכרות ממש, וכמו כן הנקבות, אלא זכרות קלישתא הוא, וכמו"כ הנקבות, וממילא אינו לא איש ולא אשה, וממילא איסתפקא הדבר מי הוא העיקר, והוא ספק איש ספק אשה, אמנם נראה להוכיח מהירושלמי באופן הראשון, והוא מהא דאיתא בירושלמי יבמות שלהי פר"ח מאכיל את נשיו מכח זכרותו וכו', יעוי"ש. ביאור הדברים דיש כח בצד זכרותו להאכיל נשיו, הרי מבואר דיש לו זכרות שלימה, והנה כמו"כ ע"כ יש לו גם נקבות שלימה, נמצא מבואר כאופן הראשון. והנה לפי"ז באנדרוגינוס שהביא שערות בשתים עשרה שנה ויו"א ע"כ יש בו צד גדלות שלימה מצד נקבות שבו, כיון דיש לו נקבות שלימה, והנקבות בא בשנים, ובאופן אם אמרינן דאנדרוגינוס אינו מביא סימנים לעולם, דאז ע"כ כשבא בשנים הרי זה כסימנים מכח רובא דרוב מביאין שערות בזמנם, וא"כ מצד נקבות יש כאן גדלות, וממילא אנו דנין את האנדרוגינוס לגדול, כיון שעכ"פ גדול הוא, ואעפ"י שמצד זכרות אין כאן סימן גדלות, אמנם כיון שמצד נקבות יש כאן גדלות והגוף הוא אחד,. ואם כן הרי ע"כ גוף זה גדול הוא, וממילא גדול הוא לכל הדברים הנוגעים לאיסורי תורה, ובהחלטה הלזו באנדרוגינוס, יש לנו לדון גם על טומטום מכח ספ"ס. והוא דהנה נראה דבכל טומטום יש להסתפק גם כן שמא אנדרוגינוס הוא, ומהמלת מים אין ראיה דהרי איתא בבכורות מ"ב דבמטיל מים במקום נקבות יש להסתפק שמא זכר הוא, וכמו שמבואר שם בתוס' ד"ה כי פליגי, וא"כ כמו שיש להסתפק שמא זכר הוא במטיל מים במקום נקבות, כן יש להסתפק שמא יש לו גם זכרות עם נקבות, ואפי' למ"ד דבמטיל מים במקום זכרות זכר הוא, זהו דוקא בבהמה, מפני שרחוק הוא הטלת מים דזכרות, אבל באדם לכו"ע יש לחוש בכל אופן, וא"כ בכל טומטום יש לחוש לאנדרוגינוס, וכן יש להוכיח מדברי התוי"ש יבמות פ"ג ע"ב שכתבו בטעם דרבנן דממעטי טו"א בעוף אע"ג דלא כתיב גבי קרבן עוף לא זכר ולא נקבה, משום דס"ל דטו"א בריות נינהו, דאי ספיקא נינהו, ליקרב, שלא הקפיד הכתוב בין זכר לנקבה, יעוי"ש. ותמוה טובא דהא תינח באנדרוגינוס דשייך לומר ברי' הוא, אבל מה שייך לומר בטומטום ברי' הוא, הלא יותר מספיקא לא הוי, או זכר או נקבה, וע"כ סברת התוס' דכיון דממועט אנדרוגינוס מטעם ברי', אז ממילא גם טומטום בכלל, מטעם זה עצמו דיש להסתפק שמא אנדרונינוס הוא, וממילא פסול הקרבן מספיקא, זה ברור בכוונת התוס', עכ"פ מבואר דבכל טומטום לבד מבהמה, יש ספק שמא אנדרוגינוס הוא, וכיון שכן בנידו"ד בטומטום שנעשה בן י"ב שנה ויו"א, איכא ספ"ס לגדלות, דהיינו שמא נקבה, ושמא אנדרוגינוס, ואין לומר דלא חיישנין מטעם לא שכיח, דהלא אמרינן שם כיון דאשתני אישתני, וא"כ הוי החששא קרובה לזה, וא"כ הוי ספ"ס לחומרא לומר שיש בזה גדלות, ועוד ראיה לזה מדברי הרמב"ם פ"נ מאי"מ ה"ג דכתב דטו"א פסולים לקרבן מפני שנא' זכר ונקבה ובעינן ודאי זכר, ודאי נקבה, ולפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח, ומרן הכס"מ תמה דטעם זה לא שייך בקרבנות העוף, כיון דלא נאמר בהו זכר ונקבה, ומתרץ דסבר הרמב"ם דכיון שגילתה תורה שהם מין אחר, ממילא פסולים גם בקרבן עוף מטעם שאינן בכלל תור ובן יונה יעוי"ש, ותמוה לכאורה דזה תינח באנדרוגינוס דבו שייך לומר שהוא ברי', אבל מה נאמר בטומטום שע"כ לאו ברי' הוא אלא או זכר או נקבה, וע"כ צ"ל ג"כ כמו שכתבנו לעיל דבכל טומטום יש להסתפק שמא אנדרוגינוס הוא וממילא פסול לקרבן מטעם ספק, והנה כיון דקיי"ל דבמקום ספ"ס סומכין בזה, בין לקולא ובין לחומרא, והיינו מפני שהוא כמו רובא להרבה ראשונים או עדיף מרובא, ומבואר ג"כ דמיעוט נחשב לספ"ס כדאיתא ביבמות קי"ט דחשיב שם מיעוט מפילות לספק נקבה להיות ספ"ס, ולענין כל חיובי תורה יש כאן ספ"ס שמא נקבה ושמא אנדרוגינוס, דגם כן יש כאן גדלות, ולענין חיוב חיובו איש, דהיינו לענין מ"ע שהז"ג יש ספ"ס לאידך גיסא שמא זכר הוא, וגם שמא אנדרוגינוס הוא, ועוד דכיון דמוחזק הוא לגדלות לכל איסורי תורה, ממילא מחזיקין אותו לגדול בכל מילי.
ב והנה התויו"ט בפר"ט דבכורות מ"ד הקשה דלשיטת הרמב"ם דאנדרוגינוס ברי' הוא, וא"כ מדוע לא כתב דאנדרוגינוס לא נכנס לדיר להתעשר, כיון דמין אחר הוא, יעוי"ש. ולדעתינו נראה שאין כוונת הרמב"ם דמין אחד הוא ממש, שע"כ מין בהמה הוא ממש, אלא הכוונה שמין בפני עצמו הוא במה שנוגע לזכרות ולנקבות, והיינו דכמו שיש במין זה דבהמה זכר ונקבה, כן יש מין מיוחד שיש לו זכרות ונקבות ביחד, וברי' בפ"ע הוא, היינו בשינוי הזה. אבל ע"כ לא הוי מין בפ"ע, אלא ברי' בפ"ע הוא, כלומר שנברא בפ"ע בבריאה מיוחדת שיש לו שתים, ומה"ט נכנס לדיר להתעשר, והיינו דכיון שאין כאן דין מיוחד לזכר או לנקבה, דהכל נכנס להתעשר, וממילא גם נברא זה בכלל, כיון שמין בהמה הוא, והנה כמו"כ באדם לענין סימנים אעפ"י שיש לו שתים זכרות ונקבות ביחד, מ"מ לא יצא מכלל מין אנוש, והרי הוא במין זה דאדם ונעשה גדול כנקבה מטעם הנקבות שיש לו, וממילא גם מטומטום בכלל כמו שכתבנו, מטעם הספק דאנדרוגינוס כדלעיל, והנה לכאורה יש להעיר דהלא בטומטום נגד ספק דאנדרוגינוס יש ספק שמא מן מיעוט הוא, וא"כ לגבי הספק דנקבה, ספק שמא הוא מן המיעוט דאינו מביא בזמנו. ונראה בזה כפי דברי הה"מ שכתב בדעת הרמב"ם דאינם מביאין סימנים לעולם כמבואר שם. ומטעם זה נראה דבזה אין לחוש למיעוט, מטעם דאימת שייך חששא דמיעוט באופן דלפעמים יתברר, וממילא הוא נחשב להיות חוששין לו, והיינו דחשבינן העתיד כמו ההווה. אמנם באופן שלא יבודד לעולם אז אמרינן המיעוט כמאן דליתא דמיא. ולדעתינו יש לפרש הא דאיתא בגמ' דהיכא דלא אפשר גם ר"מ מודה ואינו חייש, היינו גם כן הכוונה היכא דלא יבוא לידי בירור כמו דלמא במקום סייף נקב הוי, ובזה כו"ע מודה מטעם דכדליתא דמיא. ומדויק בזה דקאמר הש"ס בקטן וקטנה שמא ימצא סריס, שמא תמצא איילוגות, ולכאורה למה מדייק הש"ס שמא הלא ע"כ סריס ואיילונות מלידה ומבטן הם. אמנם הכוונה דעיקר החשש למעט הוא באופן שיכול לבוא לידי בידוד. עוד נראה דהמיעוט כדליתא דמיא, מטעם הרובא דמביאין בזמנם, והיינו דהנה אף שמצינו דמצרפין מיעוט למחצה להיות ספ"ס, כמו דאיתא ביבמות קי"ט ועו"מ והיינו דמצרפין מיעוט דמפילות למחצה דנקבות, אעפ"י שיש רובא המנגד להמיעוט הזה, אמנם שאני התם דהמיעוט איתא בהשני הספיקות בין במחצה זכרים ובין במחצה נקיבות, והיינו שאין סיבה דזכר או נקבה מביא להרובא, או להמיעוט, והיינו דסיבת ההפלה בתרווייהו ישנם, ולהכי שפיר יצורף מיעוט המפילות למחצה דנקבות, וכמו כן בענין סמוך מיעוטא לחזקה הוא ג"כ מטעם שחזקה הוא ענין אחד, וממילא יש כאן שני צדדין שונים, אמנם לא כן הכא דהרוב והמיעוט מתנגדים זה לזה באופן אחד. והיינו שהרוב והמיעוט הוא דוקא בספק דנקבה, ובאופן השני דזכר אין רוב ואין מיעוט, ורק בצד אחד דנקבה איתנייהו לתרווייהו, וממילא אין לחוש למיעוט באופן כזה, והיינו דכיון שאין לו קיום לספק זה רק במקום שהרוב מנגדו ומבטלו, והרי הוא כמאן דליתא. ולפי"ז יבואר לנכון גם דברי התוס' כתובות ט' שכתבו דלהכי לא יצורף מיעוט אונס לספ"ס מטעם דהרוב דברצון מנגדו, וקשה הא מצינו דגם מיעוט מצורף לספ"ס כמו הא דיבמות שכתבנו, אמנם נראה דהתם גם כן הספק דאונס הוא רק בחד צד, וכאשר יבואר, דהנה איתא בירושלמי דלהכי לא נחשב ספק דאונס מפני שיש לו קול, ולכאורה תמוה הא כתב הרמב"ם בפר"א מנו"ב ה"ב דכל הנבעלות בשדה אין לה קול, וא"כ תקשה דלמא הא דאין לה קול מפני שנבעלה בשדה, אמנם ע"כ צריך לומר דכוונת הרמב"ם רק בפנוי' דבשדה אין לה קול, משא"כ ארוסה מפני חומר הענין אף בשדה יש קול להמאורע, נמצא לפי"ז דהמיעוט אונס הוא רק בחד צד דהיינו בתחתיו, ולא בשאינו תחתיו, ולכן הרוב דברצון מבטל להמיעוט דבאונס, וכדליתא דמיא, ובזה יש ליישב הא דהקשה בס"ט סי' קפ"ז בסתירת דברי התוס' הללו לנדה י"ח בשליא דאם יש מקצת שליא בלא ולד איכא ספ"ס, וקשה הא לא הוי אלא מיעוט, ובדברינו יבואר לנכון דהתם המיעוט שייך בכל אופן דהיינו בין אם היתה השליא בעובדא זו דיצאת השליא במקצת ולד, ובין דיצאת רובא, תמיד איכא ספק זה דמיעוט הנמצא בעולם דיש שליא בלא ולד לגמרי.
ג גרסינן בירושלמי יבמות פר"ז ה"ד ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא שתי שערות כמו שהביא שתי שערות להאכיל, מבואר דסבר הירושלמי דמספק גדלות מאכיל (ואעפ"י שבק"ע פירש שאינו מאכיל אמנם הוא עצמו חזר מזה בשירי קרבן ומפרש שמאכיל, והנה יש להבין היאך מאכיל מספיקא, וע"ב מיירי בהגיע לכלל שנים ולא מצא לו שערות, וסבר הירושלמי דסמכינן ארובא דמביאין סימנים בזמנם, אבל תמוה הא לפי"ז יש להסתפק אם יש לו קנין באשתו, וממילא יש כאן ספק קדושין ואית לן לאוקמי' אחזקת פנוי'. והנה לכאורה אפשר לומר דסבר הירושלמי דהשנים עצמן הרי הם כסימנים מן התורה ורק מדרבנן הצריכו סימנים וממילא בספק מוקמינן אחזקה אדין תורה, והביאור בזה נראה דכמו שהשערות הם סימנים לגדלות, כן גם שנים סימנים, אך רק אם באופן שידוע שהסימנים יבואו אח"כ דאז נתברר לנו שלא היה גדול בזמן השנים, וכנראה שכן סבר הרא"ש בתשובה, אבל בסתמא השנים בעצמותן מעידים על גדלות, וזהו הביאור חיישינן שמא נשרו, היינו דאם באמת לא הביאו עד עתה ויביאו אח"כ הרי נתברר שהיה קטן אז, אמנם כשאנו אומרים דנשרו הסימנים א"כ אין לנו בירור על קטנות, וממילא השנים הם כסימנים, אמנם עדיין תקשה מדוע לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה, ונראה לומר מלתא חדתא, לפי מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ד ובשו"ע סי' פ"א מבואר דבאופן שנתחזק הרוב מקודם הרי זה חזקה, וה"נ כיון שנתחזק לן במופלא ס"ל מקודם מטעם דובא דמביאין בזמנם, הרי זה נחשב לחזקה, וא"כ איכא חזקה נגד חזקה, וממילא יש כאן רובא מעליא, וכן יש להוכיח מהא דאיתא בנדה מ"ו אמר אביי ת"ש וכו' ר' יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה, סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא, אא"ב מופס"ל דאורייתא וכו', יעוי"ש. וקשה הא עיקר הא דסמכינן אמופס"ל הוא מטעם דרוב מביאים בזמנם, וקשה הא מצינו דר' יוסי חייש למיעוט כדאיתא ביבמות ס"ז ע"ב וכמו"ש התוס', וא"כ מדוע תרומתו תרומה, ולא חייש למיעוט שאין מביאין בזמנן, אמנם ע"כ צ"ל דשאני הכא דאם יחוש למיעוט, נפל האי דינא דמופס"ל דבירא, וכיון שסבר דדאורייתא הוא, א"כ נלמד מקרא, וממילא הרי"ז כאילו אמרה תורה בפירוש דיש לילך בזה בתר רובא, ובזה מודה ר' יוסי, ומטעם זה לא אמרינן ג"כ בזה סמוך מיעוטא לחזקה, מטעם דהמיעוט כמאן דליתא דמיא, ומוכח מזה דזמן ההפלאה דסמוך לאיש אמרה תורה לסמוך בזה על השנים, וממילא הרי"ז כחזקת, וכמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש לתמורה. אמנם לפי"ז תמוה דברי הרמב"ם פר"ח דתרומות הי"א שכתב וז"ל נישאת לבן י"ג שנה ויו"א ספק שהביא שתי שערות הרי"ז אסורה לאכול בתרומה, יעוי"ש. וזהו שלא כדברי הירושלמי, וטעמא בעי, ונראה דהרמב"ם סובר דאין משגיחין על השנים כלל, ועיקר הוא הסימנים, וממילא יש כאן ספק גמור, ואם בשביל הדוב הא איכא מיעוט אין מביאין, וגם חזקת פנויה, והמחלוקת בין הירושלמי והרמב"ם, נראה בזה כך. דהנה סברא זו אם משגיחין על השנים נראה דתלוי בזה דפליגי אם תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן. והיינו דהסברא בהני או דסברי תוך זמן כלאחר זמן הוא, משום דסבר דבאמת יש שתי סימנים לגדלות. ובחד מנייהו סנו, או סימנים או שנים, ושנים בלא סימנים מועילים, וסימנים בלא שנים ג"כ מועילים. ולכן סברי דכמו שמהני שנים כן מהני סימנים. והסוברים דתוך זמן כלפי זמן, טעמייהו משום דתרווייהו בעינן, והנה הירושלמי סבר תוך זמן כלאחר זמן, וכשם שמועילים סימנים בתו"ז כן שפיר מועיל שנים בלא סימנים כל זמן שלא יבורר ההיפוך, אמנם הרמב"ם סובר תוך זמן כלפני זמן, וא"כ גם שנים בלא סימנים לאו כלום הוא, נמצא דלהרמב"ם אין שנים מועילים בלא סימנים, וע"כ בהא דטו"א הוא מטעם רובא. והנה בהא דסבר הרמב"ם דטו"א מחויבים משנת י"ב ויו"א בחיובי איש דהיינו גם במ"ע שהז"ג תמוה הא איכא ממנפ"ש שמא נקבה ופטורה ושמא זכר פטור כיון שלא הגיע לכלל גדלות וכמו שתמה הרה"מ, והלח"מ כתב דלא נחית לזה הרמב"ם, אמנם נראה דהצדק עם הה"מ מדכתב בחזקת גדולים ולא כתב בחזקת גדלות, ומשמעות לשון זה משמע גם בחיוב זכר, אבל נראה כמו"ש לעיל דכיון דמוחזק לגדלות לכל איסורי תורה, ממילא זה עצמו נחשב לחזקה, ומחזיקין אותו לגדול גם במ"ע שהז"ג.
סימן ד
בדין מופס"ל, לפסח ולענין נאמנות
א כתב הרמב"ם פ"ד מק"פ ה"ט במפריש פסח עד שלא הביא ב' שערות, והביא הר"ז מקריב לשם פסח שאין בע"ח נדחין, ותמוה הלא שיטת הרמב"ם בפר"ב מנזירות ובפר"ד דתרומות דמפוס"ל דאורייתא, וא"כ אין כאן ענין דיחוי כלל, כיון דהקדשו הקדש, וחכ"א העיר בזה, ונראה שאין זה ענין הא דמופס"ל הבא לפסח והיינו דאעפ"י שבר הקדש הוא, אבל לאו בר פסח הוא, וכמו שאמרו לענין עכו"ם בהפריש הפסח, והיינו שאין במופס"ל כח לעשות פסח כיון דלאו בר פסח הוא, וזהו גם כן דעת התוס' פסחים צ"א ד"ה איש שכתבו תימא אמאי איצטרך קרא וכו', ולא כתבו דבא למעט מופס"ל, והיינו דגם זה פשוט וכמבואר, והא דיש כאן דיחוי אעפ"י שאין ממש בהקדשו לשם פסח, אמנם כיון שע"כ בר הקדש הוא מטעם מופם"ל, להכי יש כאן חלות הקדש, היינו הקדושה דהקרבן, שזה יש גם בפסח, דהיינו קדושת קרבן, אעפ"י שאינו קדושת פסח ממש, להכי יש בזה חלות הקדש לענין שיש בזה ענין קדשים דחוים ולהכי כתב הרמב"ם הטעם דאין בע"ח נדחים. ודברי מרן בכס"מ בפר"ב מק"פ ה"ד שכתב לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב "קטנים שאינם בני דעת", היינו קודם שהוא מופס"ל, אבל מופס"ל דהקדשו הקדש שפיר דמי, תמוה מובא, דאטו מפני שיכול להקדיש ישנו במצות פסח, והלא התורה מיעטה לזה מאיש פרט לקטן, עי' בהגהות מנח"ח, ועוד תמוה דברי מרן שכתב לפרש כוונת הרמב"ם מטעם חסרון מקדיש. והלא מבואר ברמב"ם הכא דהטעם מפני שאין עושין חבורה שכולם קטנים, ומשמע מזה דלא מהני אפי' אם המקדיש עבורם גדול הוא, ועוד בעיקר הדין דמופס"ל דהקדישו הקדש, קשה, הלא אם אמר על אחר שהקדיש אינו נאמן, ומה יוסיף אומץ כשהוא עצמו הקדיש. והלא אין אנו יודעין שהקדיש בלב שלם, ואין לומר בזה דברים שבלב, כיון שבאמת לאו בר עדות הוא. ואמירתו כאילו לא אמר, וע"כ דרק דין הוא בנדרים והקדשות, ומטעם זה פליגי אם לוקין על הקדש. והמל"מ מסתפק אם לוקה, אבל אין בו מעילה והיינו מטעם שכתבנו, ולפי"ז כשהקדיש פסח ע"כ אין זה פסח, אא הקדש סתם, והוא הקדש גרידא. ובזה יש להבין הא דבעי בירושלמי אם מופס"ל מפריש פסח, והוא ביבמות פרי"ג ה"ב, ותמוה דע"כ לאו בר פסח הוא, וע"כ הביאור בירושלמי לאו לענין הבאת פסח הוא, דפשיטא דלאו בר פסח הוא, וממילא לאו בר הפרשת פסח הוא. והירושלמי בעי אם אמרינן דכיון דלאו בר פסח הוא, א"כ אין ממש בהקדשו. וחולין הוא, או"ד כיון דבשאר ימות השנה הוא שלמים דמותר הפסח שלמים, וא"כ יש בזה חלות הקדש כקדושת שלמים, ונפק"מ לענין להיות דחוי למ"ד בע"ח נדחים, או נפק"ט לענין שלמים. ובזה יש להעיר על האור שמח, דמפרש שם הפלוגתא בירושלמי אם מופס"ל מקדיש פסח לשם פסח ממש, ולדבריו ע"כ סבר הרמב"ם דבר מקדיש פסח הוא מדיצא בראשון בדיעבד. א"כ לפי"ז היאך יפרש הא דפר"ד ה"ט במפריש פסחו עד שלא הביא שערות, שע"כ מופס"ל הוא, שכתב הרמב"ם הטעם משום דאין בע"ח נדחים, דקשה מה שייך דהוי כיון דבר פסח הוא לענין דיעבד, וע"כ הביאור בירושלמי כמו שכתבנו, והיינו דזה פשיטא שאינו בר פסח גם בהפרשה לשם פסח, רק בעי אם יש ממש בהקדשו להיות עליו תורת דחוי, או להיות עליו לכהפ"ח שלמים כדין מותר הפסח. וזהו שיטת הירושלמי פסחים פר"ח דנתפס עליו קדושה, ובזה אחז הרמב"ם לדינא כסתם ירושלמי דפסחים, ולהכי כתב דאין עליו תורת דחוי מפני שאין בע"ח נדחים, וכמוש"נ. וממילא מה שמתרץ ג"כ שם באור שמח על הרמב"ם שפסק דאם עשה בראשון פטור, תמוה, ותמיהת מרן הכס"מ שם נכון, דודאי לא נפטר מחיובו שעשה בזמן פטור, ועכ"פ מבואר, דמפוס"ל לאו בר פסח הוא, וא"כ דברי מרן שם בפ"ב תמוה טובא, ונראה דאפשר ליישב כוונת מרן שם דבא לומר דאף דבאופן שהקטנים המה מופלאים שהקדשם הקדש חשבינן להו לגדולים לענין זה דחבורה, והיינו שהם בני פסח מדרבנן, מטעם חינוך, ובאופן זה דנחשבים גדולים לדבר אחד גם מדאורייתא, והיינו לענין הקדש, להכי שפיר עושין מהם חבורה, כיון שעכ"פ גדולים הם לענין עצם ההקדש, ונותנים להם קרבן לאכילה גם בחבורה, ומדייק מהרמב"ם מדכתב קטנים שאינם בני דעת, ומפרש שאם הקטנים בני דעת לדבר אחד דהיינו להקדיש תורת גדולים עליהם לדין זה דחבורה, אבל מעולם לא עלה על דעת מרן לומר שהם המופלאים בני פסח מדאורייתא, אמנם מה שנראה בכוונת הרמב"ם דנקט בני דעת היינו הכוונה אינם בני חיוב בחיוב, ובא לשלול במופלאים, והיינו דמופס"ל אעפ"י שהקדשם הקדש, אבל נקראים אינם בני דעת, מטעם חסרון חיוב, וזה נכלל בלשון זה "אינם בני דעת", וממילא גם המופלאים אינם בחבורה.
ב והנה זה ודאי דמופס"ל אין לו נאמנות להיות נאמן אף באיסורים, וגם בנדרים והקדשות ג"כ אין לו נאמנות לגבי אחרים כיון דקטן הוא, אבל לפי"ז יש לעיין היאך נאמן לגבי עצמו שאמר שהקדיש או שנדר, וע"כ צריך לומר דנם בזה אינו נאמן אם בא לומר בתורת נאמנות, וכל עיקר הא דנדרו נדר והקדשו הקדש, זהו דוקא באופן ששמענו שנדר והקדיש, אבל גם על זה תנוח השאלה היאך נאמן שהקדיש בלב שלם, דהלא אפשר שלבו בל עמו בשעת שהקדיש, והכא לא שייך דברים שבלב אינם דברים, דע"כ כלל זה נאמר רק באופן שהדברים שבפה הוי דברים, דהיינו באופן שיש לו נאמנות, אבל במי שאין לו נאמנות לא שייך זה, וע"כ צ"ל דקטן דעת קלישתא הוא, ורק בנדרים והקדשות חידשה תורה, ולפי"ז קשה למה בעינן קרא לפסול קטן לעדות כיון שבלא"ה אין לו דעת ואין בדבריו ממש, ונראה בביאור הא דמופלא סמוך לאיש, היינו שדין מחודש הוא בנדר והקדש, אשר באופן זה יהיה הקדש ונדר, אף באופן שחסר בזה תורת נאמנות, וסגי גם בדיבור פה גרידא, והנה יש להסתפק אם הוי הקדש ממש בעצמותו, או"ד שרק דין הקדש יש בזה, אבל אינו הקדש ממש, ונראה דפליגי בזה בירושלמי תרומות אם אחרים לוקין על ההקדש, הזה, והמפרשים פירשו דפליגי אם מופס"ל דאורייתא או דרבנן, אבל דוחק הוא, והנכון לומר דבזה פליגי דמאן דסבר לוקין סבר דהתורה אמרה שתהיה על זה נדר והקדש ממש גם בעצמותו, ומאן דסבר אין לוקין סבר דאין זה הקדש ממש, רק דין נדר ודין הקדש, אבל אין זה הקדש ממש בעצמותו, ולהכי אין לוקין על זה, אבל אין בזה תורת נאמנות לכולי עלמא, והיינו דקטן אין לו נאמנות בכל אופן, ובעיקרו של דבר לענין שאין נאמנות לקטן יש לומר בזה שני אופנים. א) שהוא מטעם חסרון דעת דהיינו שדעתו קלישתא. ב) דכיון שאינו בעונש כלפי שמיא אם ישקר, להכי הרי הוא בכלל חסרון נאמנות, דיסוד נאמנות הוא מפאת יראה מלדבר שקר, וזה ליתא בקטן מטעם שאינו בעונשין, ונפק"מ בין הטעמים באופן שהוא מעיד בגדולתו על מה שראה בקטנותו, דלטעם הראשון לא מהני גם כשמעיד בגדלותו על מה שראה בקטנותו, והיינו כי אם הטעם מפני חסרון דעת וא"כ אין לסמוך על מה שראה וידע כיון שראייתו וידיעתו אינו מכוון לפי האמת מפני שכלו הקטן, משא"כ לטעם האחרון שפיר הוי עדות מעליא, והיינו דכיון דכל עיקר החסרון הוא מפני שאינו ירא מעונש על השקר, וזה ליתא הכא באופן שמעיד בגדלותו דהרי עכשיו הוא בר עונשין, ובזה יש ליישב קושיות השיט"מ בב"ק ט"ו דהקשה דלמ"ל קרא לפסול קטן לעדות הלא אינו בהזמה מטעם דהוי עשאאי"ל, ותירץ דנפק"מ לעדות ב"ג וב"ח, יעוי"ש. והנה זה לא סלקא לתירוץ ראשון שבתוס' דיש מכות דמקוים הזמה במלקות, וזה ליתא בקטן, אבל לפי דברינו אתי שפיר דנפק"מ לכשיעיד בגדלו שראה בקוטנו, דעכשיו ישנו בעונש הזמה, והנה לכאורה יש להקשות על עצם דברינו שהטעם דאין לקטן נאמנות מטעם חסרון עונש, דלפי"ז מאי מקשה בשיט"מ ב"ק שם דלמ"ל קרא באשה שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, תיפ"ל דאם אינה בעונשין, א"כ הוי עשאאי"ל, וא"כ למ"ל קרא למעט אשה מעדות, ואם כדברינו מדוע לא הקשה השיט"מ כפשוטו דאם אינה בעונשין א"כ הרי אין לה נאמנות, וממילא אין כאן שום עדות, אמנם הנכון בזה שאין ענין פטור עונשין של אשה באופן אילו לא היתה בחיוב לפטור בקטן, והיינו דקטן פטור לגמרי מעונשין, ואין עליו חיוב ואחריות על מעשיו כלפי שמיא, אמנם שונה אשה בזה שאף אם היא אינה בעונשי התורה הכתובים בחיובי איש, אמנם ע"כ כל זה דוקא לענין חיובי בי"ד, אבל עכ"פ כיון דבת דעת היא הרי היא באחריות על דברי' ועל מעשי' כלפי שמיא, וכמובן.
סימן ה
בדין קדושין מעכשיו ולאחר שלשים
א תנן בפר' האומד, קדושין נ"ח ע"ב, האומד לאשה הרי את מקודשת לי לאחד שלשים וכו' מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת וכו', ובגמ' (נ"ט ע"ב) אמר רב מקודשת לשני לעולם, ושמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום, לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קידושי ראשון וכו'. רב יהודה אסיפא מתני לה מעכשיו ולאחר שלשים יום וכו', אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם, ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת אלא עד ל' יום, לאחד ל' פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון, לרב מספקא לי' אי תנאה הואי אי חזרה הואי, לשמואל פשיטא לי' דתנאה הואי וכו', (דף ס' ע"א) עולא אמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה וכו' אמר רב משרשיא ברי' דרב אמי ורבי אסי אסברא לך טעמא דר' יוחנן שוו נפשי' כשרגא דליבנא דכל חד וחד רווחא לחברי' שבק. והנה יוצא מסוגיא זו דלרב הוי ספק קידושין לכולם, ולר' יוחנן קידושי ודאי לכולם, מטעם דכל אחד מקדש ומשייר, וכן מוכח מסוגיא זו במהיום ולאחר מיתה בגט דלא הוי גיטא כלל, מטעם דלשון זה מורה על שיור, ובגט אין זה כריתות. הרי מבואר דבקידושין הוי קידושין ודאין מטעם דאינו אלא משייר, ומזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מאישות הי"ב וז"ל, הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה, קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד, מפני שהיא ספק מקודשת לכולן, עכ"ל. ותמוה טובא, דע"כ פסק זה אליבא דר' יוחנן, דאילו לרב ע"כ אינה צריכה גט מהאמצעי, דממנפ"ש אי לשון זה תנאי הוא, אינה צריכה גט רק מהראשון, ואי חזרה הוא אינה צריכה נט אלא מאחרון, וכמו שאמר אביי הכא בסוגיא, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש. וכיון שהרמב"ם פסק דצריכה גט מכולם ע"כ הוא אליבא דר' יוחנן, דאמר דכל אחד מקדש ומשייר, אבל תמוה, מדוע פסק דהוי רק ספק מקודשת, דע"כ לר' יוחנן הוי קידושי ודאי לכולן, והיא קושיות הר"ן. ובאמת דברי הרמב"ם מרפסין איגרי דכיון דפסק כר"י אין כאן ספק קידושין אלא ודאי קידושין, והרשב"א בחידושיו פסק כר' יוחנן, פסק גם כן דכולן מקודשות ודאי, משום דכן מוכח מהסוגיא. והנה הרה"מ ומרן הכס"מ דחקו טובא ליישב שיטת הרמב"ם, אבל אין זה מתאים לפי הסוגיא, כמבואר שם.
ב והנה טרם שנבוא לבאר דבדי הרמב"ם נקדים לבאר מקודם מה שקשה לכאורה טובא בעצם הסוגיא, והיא קושיות התוספות שהקשו בד"ה אפילו, אמאי אמרינן הכא דהוי קידושין בשיור, והא מבואר לעיל ז' ע"א, האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, מטעם דהוי חצי אשה, ותירצו דהתם ה"ט לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה, אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום, יעוי"ש. ולכאורה דבריהם סתומים, הלא עכ"פ הוי גם הכא חצי אשה. עוד תמיהא טובא לר' יוחנן דאמר דהוי קדושין בשיור, הא קיי"ל דכל קדושין דמשייר בהו לא הוי קדושין, כמבואר בגיטין פ"ב ע"ב, בעי ר' אבא בקידושין היאך מי אמרינן כי פסל שיורא ה"מ בגט דבעי כריתות אבל קידושין בי יקח אמר רחנמא קנין כל דהוא, או"ד הווי' ליציאה מקשינן, בתר דבעי' הדר פשטה הווי' ליציאה מקשינן, כדכתיב ויצאה והיתה, יעוי"ש. והנה ראיתי בתוס' ר"י הזקן הנדפס בש"ס שעמד בקושיא זו, וכתב דר' יוחנן לא ס"ל הכי כדאשכחן לר' יוחנן בפר' האיש מקדש דלית לי' ויציאה והיתה שיהי' כלל בכל מקום, כדאמרינן שם צווח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח בי', וקאמר ר' יוחנן דהאי דקאמר מעכשיו ולאחר ל' יום שייר מקום לכל מי שיקדש תוך זה הזמן כאילו אמר חוץ ממי שיקדשך תוך ל' יום, משו"ה תפסי קידושי כולם ואפי' הם מאה, יעוי"ש. ובזה יש ליישב שיטת דש"י מה שהקשו התוס' הכא בסוגיא ד"ה כל גיטא, דפירש בקונטרס דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה, ולא נראה דא"כ תיקשה לי' מקידושין גופייהו דהיכי א"ר יוחנן אפילו מאה תופסין בה כיון דמשייר לאו כלום הוא, דהא איתקשה הווי' ליציאה, יעוי"ש. ולפי דברי ר"י הזקן יש לומר דגם רש"י מפרש דר' יוחנן אזל לשיטתו דסבר דלא דרשינן דדשא זו דויצאה והיתה בכל מקום, ולהכי אף דשיור פוסל בגט, מ"מ בקידושין אינו פוסל שיור.
ג והנה יוצא מזה דהאי דינא דהכא לר' יוחנן דסבר דיש קידושין בשיור, וסבר ג"כ דהמקדש אשה חוץ מפלוני דהוי קידושין ודאי, וזה דלא כמסקנא דגיטין שם, יש ליישב גם שיטת הרמב"ם לנכון, והוא דהרמב"ם פסק בדינא דר' אבא שם דהוי ספק קידושין כמבואר בפ"ז שם ברמב"ם הי"ג וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תיאסר עליו אלא תהיה אשת איש על כל העולם ולפלוני כפנויה הרי"ז מקודשת מספק, וכתב הרה"מ טעמו דהרמב"ם מפני דברי אביי שם בסוגיא דאמר את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקידשה וכו', ומפרש דבינו את"ל דאיתא לספיקא ולבעיא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין, ואעפ"י דבגט אינה מגורשת, אפשר דבקידושין תהיה מקודשת, ומתוך כך פסק דבינו ספק מקודשת, יעוי"ש. ולפי"ז כיון דדינא דר' יוחנן הכא בדין שיור בקידושין הוי ממש דינא דד' אבא שם, ורק במאי דמספקא ליה לד' אבא מיפשט פשיטא ליה לר' יוחנן דקידושין בשיור הוי קידושין, אמנם כיון דהרמב"ם נקט התם בדינא דר' אבא דלא הוי יותר מספק קידושין, והוא כדברי אביי דהוי בתרא וסבר דדינא דר"א נשאר בספיקא, ומטעם זה אמר את"ל להורות דספק הוי, והרמב"ם הכריע כן להלכה. להכי פסק גם כן בדינא דר' יוחנן בהא דשיור בקידושין דלא הוי אלא ספק מקודשת, והנה ראיתי בתוס' ר"י הזקן בסופו שמפרש דברי ר' יוחנן דהכא דכוונתו גם כן בספק, והיינו לשון תופסין היינו ספק קידושין, וכנראה כוונתו ליישב גם כן דברי הרמב"ם.
ד והנה לפי פירוש זה היאך מתפרשא המשנה דתנן מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת וכו', דמשמע דלשניהם בין לראשון ובין לשני, וכן משמע מפירש"י דהכוונה על שניהם, וקשה מובא דכיון דכל עיקר הא דהוי ספק קידושין הוא רק מפני השיור, וזה שייך רק בהמקדש הראשון, שקידש בשיור, אבל המקדש השני שקידש סתם ולא שייר מידי, ע"כ הוית לשני קידושין מעליא, ואיך כלל התנא שני המקדשים בדין אחר מקודשת ואינה מקודשת, דמשמע דשניהם שווים בדין זה, ונראה דגם בקידושי שני אעפ"י שלא שייר בקידושיו, אבל עכ"פ יש כאן שיור ממילא, והיינו דלאחר שלשים בשעה שתחול קידושי ראשון נקלשה גם קידושין דשני, דהרי לא היה יכול לקדש יותר ממה שיש לו, וממילא כל מה שנתפס מקידושי ראשון הרי"ז נידון בתורת שיור לקידושי השני, ואתי שפיר לשון המשנה לדינא מקודשת ואינה מקודשת, היינו דלשניהם הוי הקידושין בתורת מקודשת ואינה מקודשת, כיון דאין לכל אחד קידושין גמורים.
ה והנה לכאורה יש להעיר דע"ב קידושי שני הוי קידושין גמורין מהא דמצינו בגיטין מ"ג גבי מקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין דמקודשת קידושין גמורין, ומפרש שם בסוגיא הטעם דאעפ"י שאינו מקדש אלא חצי' דבת חורין משום דלא שייך תפיסת קדושין בחצי' שפחה דלאו בת קידושין היא, אמנם כיון דלא שייר בקנינו משום דמקדש כל מה שאפשר לקדש, יעוי"ש. ולפי"ז יש הבדל בנידון דידן בין קידושין דהראשון לקידושין דהשני, דהראשון שייר בקנינו מפני שאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום, אבל השני שקידש סתם הרי לא שייר מידי, ודעתו שיותפס הקידושין בכל מה ששייר ראשון, ולא שייר בקנינו מידי, ולפי"ז היאך יתפרש המשנה הא דמקודשת ואינה מקודשת ששונה התנא על שניהם, וע"כ צריך לומר דאינו דומה להא דחצי' שפחה והב"ה דלאו בת קידושין היא בעצמותה, דכל ענין קידושין לא שייך גבי שפחה, וחצר חירות נתקדש לגמרי, והרי"ז שפיר לא שייר בקנינו, משא"כ הכא דהצד קידושין דהראשון בת קידושין היא אלא דסיבת הקידושין בעצמה מעכבת, ובאופן זה אפשר לומר דזה נקרא נ"כ שיור בעצם הקידושין, וממילא אין כח קידושי שני בעדיפות יותר מהראשון, ולשניהם הוית מקודשת ואינה מקודשת, מפני ששני הקידושין באופן אחד נינהו.
ו והנה ראיתי להרשב"א בחידושיו לקידושין שם כתב וז"ל וקשיא לי לר' יוחנן היכי מפרשינן מתני' דקתני מקודשת ואינה מקודשת דאילו לר"י מקודשת גמורה היא לשניהם ומסתברא לר' יוחנן לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר אלא מקודשת לשניהם ואינה מקודשת לשני לבדו אעפ"י שקדשה קידושין גמורין קאמר ואילו היה ראשון ישראל אעפ"י ששני כהן וקדשה קדושין גמורין לא תאכל בתרומה, והכי אתמר בירושלמי בת כהן לישראל לא תאכל בתחומה לכך צריכה אפי' השני כהן וכו', יעוי"ש. והנה חזינן מדברי הרשב"א דסבר דקידושי שני הוי קדושין גמורים, ומטעם זה דחק לפרש המשנה כמו שמפרש, ולכאורה קשה הא עכ"פ יש שיור בקדושי שני גם כן, והיינו דע"כ לא קידש אלא מה ששייר ראשון, וע"כ צריך לומר דסבר הרשב"א דזה נמי נקרא לא שייר בקנינו, כיון דקידש מה שיש לו לקדש, והרי"ז דומה לחצי' שפחה וחצי' ב"ח, ולא סבר כמו שכתבנו לפרש שיטת תוס' ר"י הזקן, אמנם עכ"פ מבואר דפליגי בזה רבותינו אם זה נקרא שייר בקניני', ואף שלכאורה יש לפרש דגם תוס' ר"י הזקן יפרש המשנה באופן שפירש הרשב"א, והיינו דמפרש הא דמקודשת היינו לשני קדושי ודאי, ואינה מקודשת היינו לראשון, חיינו שאינה מקודשת רק בשיור, והוי ספק קדושין, אבל דוחק לומר כן, ויותר מסתבר לומר דעל שניהם כיוון התנא, ולשניהם קדושי ספק הוי, נמצא יוצא מזה דפליגי רבותינו אם עכבה שהוא קדושין דראשון אם זה נקרא שייר בקניני' לגבי השני, פליגי בזה רבותינו, דהרשב"א סבר דזה נקרא לא שייר בקנינו, ותוס' ר"י הזקן סבר דזה נקרא שייר בקניני'.
ז ונראה להוכיח שע"כ דעת תוס' ר"י הזקן דשייך שייר בקניני' גם בשני, והוא מהא דכתב שם בקדושין וז"ל וכן נראה דעת הר"מ שפסק לר' יוחנן כמו שכתב באישות פ"ז, ושם כתב ההיא דחוץ מפלוני, וכתב שמקודשת מספק, עכ"ל. ולכאורה קשה טובא דכיון דפסק כר' יוחנן דשיור בקידושין חוי ספק קדושין, והוא מטעם דספק הוי אם נתפס קדושין בשיור, ומטעם זה ע"כ בדין הראשון, והוא דין המשנה דהראשון קידש מעכשיו ולאחר שלשים והשני קידש סתם בלא שיור, ממילא הוי קדושי שני קדושי ודאי, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו, וכדלעיל, ואילו הרמב"ם כתב שם בהלכה זו שהביא לדין המשנה ופסק הרי זו מקודשת מספק לשניהם, יעוי"ש. הרי מבואר דעתו להדיא דנם להשני לא חוי יותר מספק קדושין, והיא תמיה דבתי על התוס' ר"י הזקן שכתב כן בדעת הרמב"ם דהוי ספק קדושין מטעם שיור, וניחא לו דברי הרמב"ם גם בדין הרישא, וע"כ צ"ל דדעת תוס' ר"י הזקן דשייך שיור גם בקדושי שני, וע"כ צ"ל דשייך שיור גם בקדושי שני אעפ"י דלא שייר בקניני', דהרי קידש מה שיש לו, אמנם מפני דלא היה לו יכולת לקדש לגמרי מפני קדושי ראשון, ממילא נחשב זה נ"כ לשיור בקניני', וכמוש"נ.
ח הנה ראיתי בספר עבודת הגרשוני להגאון ד' גרשון אשכנזי ז"ל סי' קי"ח שם הביא מרבינו הגאון בעל הש"ך ז"ל ליישב דברי הרמב"ם דמשום זה פסק דהוי ספק מקודשת משום דר' יוחנן עצמו מסופק במקדש ושייר אי קדושין תופסין או לא והא דקאמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה ר"ל יש צד תפיסה לכולם, ובהכי ניחא טפי לר' יוחנן לישנא דמקודשת ואינה מקודשת עכ"ד. והגאון המחבר שם משיג על זה מדברי הרמב"ם שכתב בהלכה זו וז"ל, האומר לאשה האמ"ל מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, הרי"ז מקודשת לשניהם מספק, עכ"ל. ופשוט שכוונתו שקדושי שניהם הוא קדושי ספק, וא"כ אין לומר שהרמב"ם ס"ל כר' יוחנן דשיורי שייר, והוא מהטעם דקידושי שיור לא שייך אלא בראשון, אבל בקידושי שני לא הוי שיור, וא"כ הו"ל לפסוק שקדושי ראשון הוי קדושי ספק, וקדושי שני הוי קדושי ודאי, עכת"ד. והנה בעיקר דברי הש"ך זכה רבינו בעל הש"ך להיות בר מזלי' לתוס' ר"י הזקן שנדפס עתה שכתב כוונת הרמב"ם בדבריו ממש, וע"ד הקושיא שהקשה הגאון בעל עבודת הגרשוני מדברי הרמב"ם שפסק דגם קידושי שני הוי קידושי ספק אעפ"י שלא שייר בקדושין, הנה ביארנו לעיל דע"כ דעת תוס' ר"י הזקן דגם בקידושי שני יש שיור, והיינו דאעפ"י דהמקדש הזה השני לא שייר בקידושין, דהרי קידש כל מה שיש לו לקדש, אבל כיון דעכ"פ יש קידושין גם לראשון, דהיינו לאחר שלשים, א"כ ע"כ אין לשני אלא מה ששייר ראשון, וממילא הוי קידושי שני גם קדושין בשיור, בזה עצמו כיון שאינו יכול לקדש אשה בשלימות, גם כתבנו לעיל בדעת תוס' ר"י הזקן דזה נחשש שייר בקנינו ג"כ, כיון דשייר אישות כזה דשייך בו ענין קדושין, ולא דמי לחציה שפחה שאינה בת קדושין בעצמותה, משא"כ הכא דשייך בה ענין קדושין, והוא לא יכול לקדשה מפני קידושי דראשון, ממילא נעשה קדושי שני בשיור, וכיון דדעת הרמב"ם בקדושי שיור דהוי קדושי ספק, להכי שפיר פסק הרמב"ם גם בדין הרישא דקדושי שניהם הם קדושי ספק, וממילא אין השנה על הש"ך, כי באופן זה שמיושב דברי תוס' ר"י הזקן, כן מיושב דברי הש"ך שהם ממש כדברי תוס' ר"י הזקן.
ט אמנם קשה טובא היאך אפשר לומר דשיטת הרמב"ם דיש תפיסת קדושין באופן המשייר, דזהו ענין חצי אשה, והוא עפ"י סוגיא דר' אבא בגיטין פ"ב דבעי שם אם פסול שיורא בקדושין, נמצא דע"כ מספקא לי' דבקדושין אפשר דלא פסיל בי' שיורא, ואינו דומה לגט דפסל בי' שיורא, וא"כ תצא מזה דיש מקום לתפיסת קדושין בחצי אשה להיות לכהפ"ח קדושי ספק, אבל קשה טובא הלא הרמב"ם בפ"ג מאישות ה"ט פסק להדיא ואם אמר לאשה חציך מקודשת לי אינה מקודשת, שאין אשה אחת ראויה לשנים, יעוי"ש. וא"כ מבואר להדיא דבקדושי אשה בשיור אפי' ספק קדושין נ"כ לא הוי.
י ונראה לבאר הענין, דלכאורה יש להבין גם בבעי' דר' אבא שם בגיטין דבעי שם אם פסול שיורא בגיטין, דלכאורה כל שיור בקדושין הוי חצי אשה, והמקדש חצי אשה אינה מקודשת, וזה ודאי דוחק לומר דר' אבא לא ס"ל האי דינא דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה, כי כנראה דין זה מוסכם בש"ס קדושין ז', גיטין מ"ג, ולית מאן דאדכיר דיש חולקין על דין זה דחצי אשה לומר שקדושין תופסין בה, איברא דבסוגיא דידן הקשו התוס' בהא דקדושי שיור דקדושין תופסין בה, והקשו מהא דאמרינן לעיל ז' האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, ותירצו וז"ל וי"ל דהתם ה"ט לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין, והוא שייר בגוף האשה, אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם, יעוי"ש. ודבריהם לכאורה צריכין ביאור רב דמה הבדל יש בין זה לזה, הלא עכ"פ גם קדושי שיור לא הוי יותר מחצי אשה, אמנם הענין בזה כמו שכתב הריטב"א בחידושיו לקדושין שם וז"ל אבל הנכון דודאי מודה ר"י דשיור פוסל בקידושין כמו בגירושין מיהו ס"ל שאין שיור פוסל אלא כשהוא משייר לעולם כגון חוץ מפלוני או חוץ ממזונותיך וכיוצא בו, אבל הכא שאין שיורו אלא עד ל' יום וכל היכא דאילו לא מקדשה לאחרים עד ל' יום ולכי מטו ל' יום הוו קדושין גמורי' לא חשיב שיורא אלא הקידושין חלין מעכשיו והולכין ונגמרין עד ל' יום כמ"ש בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור, עכ"ל, נראה בביאורן של הדברים דהבדל יש בין שיור שהוא לעולם לבין שיור שהוא לזמן להחלות, ויהיה נגמר למפרע, והיינו שאין שיור זה בהחלט דהרי אם לא תקבל קידושין עד אותו זמן שוב אין מקום לקידושין אחרים, וכל שיור שאינו בהחלט לאו שיור הוא, ואעפ"י שע"כ משייר הוא באופן שאם יקדשנה אחר בתוך זמן זה, אבל אין זה שיור בגוף האשה, כיון דיש מקום לחלות הקדושין של זה להיות נתפס קדושין גמורים, וממילא אין זה שיור באשה, אלא שיור הוא בקדושין שלו של עצמו, ובזה סבר ר' יוחנן דבזה יש תפיסת קדושין, וזהו כוונת הירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור, והיינו דכיון דיש מציאות לקנות קנין גמור לאחר ל' יום, ממילא אין זה שיור באשה, אלא שיור בקנין של עצמו, וכן גם כוונת הרשב"א בחידושיו לקדושין שם שכתב דהוי רק חצי קנין, והכוונה כמו שכתבנו, והנה כתב הרשב"א שכן דעת התוס' והראב"ד, וזהו דלא כמו שהבין הריטב"א בדעת הראב"ד והשיג עליו כמבואר שם, והרשב"א הבין בדעת הראב"ד שסבר כמו כן, ומיושב דלא הוי הכא חצי אשה.
יא אבל עדיין יש להבין בבעי' דר' אבא בשקידשה חוץ מפלוני, דהיינו לעולם, ובזה ע"כ הוי שיור בעצם האשה, דהרי לא אסרה כל ימי חיי פלוני, ולהתוס' והרשב"א והריטב"א אין כאן קדושין מטעם חצי אשה, וא"כ הדרא קושיא שכתבנו לעיל וכי לית לי' לר' אבא האי דינא דחצי אשה, וממילא תיקשה להרמב"ם לפי דברי תוס' ר"י הזקן שסובב כל עיקר האי דינא לפום דינא דר' אבא.
יב ונראה דיש לפרש דסבר ר' אבא דגם בקדשה חוץ מפלוני גם כן אין זה חצי אשה, והיינו דכיון דפריש פלוני אין זה שיור באשה עצמה, אלא שיור בקנין של עצמו, אבל אין זה שיור באשה, ונפק"מ אם ימות פלוני דאז נפקע השיור ששייר, משא"כ חצי אשה, דהשיור בהאשה עצמה הנה תמיד יש לה הזכות להתקדש לכל מי שתרצה, וזהו חצי אשה ממש, משא"כ בשאמר חוץ מפלוני לא הוי רק שיור בקנין עצמו, והרי"ז רק בגדר חצי קנין, ובזה סבר ר' אבא דאין זה חסרון בקדושין, ודוקא בגט פוסל באופן זה מטעם חסרון כריתות, אבל לא שייך זה בקדושין, וזהו שימת הרמבם" הכא, וכתירוצו של תוס' ר"י הזקן, וכמוש"נ.
יג ובזה יש ליישב נם מה שהקשה הר"ן דמדוע כתב הרמב"ם אפילו הן מאה על סדר הזה, דמשמע דוקא עד שלשים, ובאופן שכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון, ולר' יוחנן אפילו אמר לה השני מעכשיו ולאחר ארבעים יום קדושין תופסין, יעוי"ש. אבל לפי דברנו אתי שפיר דבאופן זה ע"כ הוי מקדש חצי אשה, דהרי אין כאן מציאות לקדושין לחול להשני לגמרי לעולם, ועתה אינו מקדש אלא חצי, ולא תבוא לעולם לידי גמר, ואפילו לפי מה שפירשנו דלר' אבא יש תפיסת קדושין גם בשאמר חוץ מפלוני, מטעם דעכ"פ אין כאן שיור בעצם האישות, והוי רק חצי קנין, ואם מת הפלוני נתרוקנה לגמרי מהפלוני, והקדושין של זה קיימין, משא"כ הכא בשמקדש השני מעכשיו ולאחר ארבעים נמצא דלא יצוייר גמר קדושין לעולם, דאף אם ימות ראשון אח"כ לא הוית אשתו של השני, כיון דבשעת חלות הקדושין לא נגמרה מטעם דאין כאן שעת חלות דהרי אשת איש היא בשעה זו, וממילא שוב לא תחול לעולם, נמצא דהרי היא חצי אשה ממש.
יד ואין להקשות דהלא יש לו להשני זכות של אישות באופן שאם מת הראשון קודם ארבעים, דאז נשארה אשתו של השני לגמרי, דליתא דזכות זה לא שייך אלא דוקא משעת החלות ואילך, ומטעם זה בשלמא כשמקדש השני לאחר עשרים אנו דנין דלא הוי חצי אשה מטעם דיצוייר אשה שלימה אם ימות ראשון אחר עשרים טרם שתגיע שלשים, והיינו דיש לו זכות אחר החלות של הקדושין, משא"כ כשאמר השני לאחד ארבעים, הנה זכות זה שקודם ארבעים אינו שייך להקדושין כיון שטרם נגמרה הקדושין, והיינו דזכות אישות נחשב כשהיא אשתו, ולא מקודם שנעשית אשתו, ושיור באישות ע"כ לאחר האישות נידון, ולא מקודם, ומה מועיל הזכות דמקודם כיון דבשעת חלות הקדושין שהוא האישות, אין לו זכות זה, ולאחד הגמר שוב אין לו הזכות הזה, וממילא הוי חצי אשה גם להרמב"ם באופן זה, ולהכי שפיר מדייק הרמב"ם כסדר הזה, עד שלשים, וכמוש"נ.
טו הנה בשו"ת למרן הגרע"א בסי' קע"א הקשה בנו הגרש"א ז"ל על הרמב"ם שכתב בפרט"ז מהל' אישות הט"ז האומר אם ילדה אשתך נקבה תהיה מקודשת לי דמהני בהוכר עוברה, דקשה לפי מה שפסק הרמב"ם בהא דאת שפחה ולדך בן חורין דלא מהני מטעם דחוי כמשחרר חצי עבדו, וא"כ ה"נ ליהוי כמקדש חצי אשה, ותי' כיון דאינו יכול לקדש יותר לא שייר בקניני' כמו המקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין, והשיב לו אביו הגאון מרן רע"א ז"ל דדבריו נכונים, אעפ"י שאינו דומה דהתם חצי' שפחה אינה בת קדושין בעצמותה, אבל הכא בת קדושין היא אלא דעכשיו אינו יכול לקדשה כיון דנשואה לבעל, מ"מ מביא ראיה דגם זה נקרא לא שייר בקניני', מהא דאמר ד' יוחנן אפילו קדושי מאה תופסין בה, וע"כ הא דלא הוי חצי אשה דמ"מ קידש כולה לאחר ל', אבל זה ניחא על הראשון אבל על השני קשה הא אינו יכול לקדשה רק מה ששייר ראשון, וא"כ הוי חצי אשה, וע"כ כיון דאינו יכול לקדש יותר מחני, עכת"ד. וקשה טובא דלדברי מרן היאך יפרש הא דר' אבא בנימין פ"ב בשקידשה חוץ מפלוני, הא שייר בקניני' בודאי, ומדוע לא הוי חצי אשה, וע"כ כמו שכתבנו דכיון דלא שייר באשה בעצמותה, וא"כ אפשר שגם זה יתבטל כשימות הפלוני, וממילא אין זה שיור באשה עצמה, ואינו דומה לחצי אשה ששייר בעצמותה וחצי' השני ששייר הרי היא רשות לעצמה, ואינו שייך לו כלל, ובעיקר הדבר אם באופן זה נקרא שייר בקניני' ביארנו לעיל שע"כ דעת תוס' ר"י הזקן שזה נקרא שייר בקנינו, וכן משמע דעת הרמב"ם כמבואר לעיל.
טז ובעיקר הקושיא נראה לומר דלא דמי אשה מעוברת לשפחה מעוברת, והיינו דשפחה מעוברת שפיר הוי הולד חצי נוף של השפחה, והיינו דהשפחה כמו שהיא נישומת כחד גוף, והרי היא לענין קנין כחמרא מעברתא דאין העבד נידון לפי הנפשות, וכל הענין הוא ענין ממונא דהיינו קנין כספו של האדון, ושפחה מעברתא היא כחמרא מעברתא, וממילא המשחרר העובר, הרי"ז כמשחרר חצי עבד, מפני שכל השפחה כמות שהיא נידונית לפי שוויי' עם העובד כולה כמבואר ב"ק מ"ט, משא"כ ענין אישות אינה נידונית לפי ערך הגוף, כי עצם הענין של אשה היינו נפש האשה, ובעצם אשה אינה קניי' להמקדש בנדר זה, וכמו"ש הרשב"א בריש קדושין, והיינו דאין לו לבעל אלא זכותים כאלה שזכתה לו תורה, ולא קנין בעצם האשה, וממילא אין זה שייכות להא דחצי עבד, וממילא אשה מעוברת חדי הן כשתי נפשות כשהוכר עובדה, ולא שייך כאן לדון עובר ידך אמו, דדוקא במעשה דבפועל כמו טבילה יש לדון בזה עובר ירך אמו מפני שמעשה חומרי נחשבה לשתיהן, משא"כ אישות שהוא השייך לנפש של האשה בזה בודאי נידון העובר לנפש בפני עצמו, והרי היא אשה שלימה, ואין כאן משום חצי אשה, וכמוש"נ.
יז אבל עוד תמיה רבתי בדברי הרמב"ם בזה, והוא מה שהקשה הגאון בספר עבודת הגרשוני שם, דאם אמרינן דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דיש כאן תפיסת קדושין קשה מובא בהא דפסק הרמב"ם בפר"ט מגירושין ה"ד וז"ל אמר הרי"ז גיטך מעכשיו או מהיום ולאחר מיתה ומת הרי זו ספק מגורשת, שמא אחר שאמר מעכשיו חזר בו מלשון מעכשיו וסמכה דעתו על לאחר מיתה ואין נט לאחר מיתה, עכ"ל, ואם סבר הרמב"ם כר"י דלשון מעכשיו הוי שיור, וכיון שלא מהני שיור בגט, א"כ לאו גט הוא כלל, והא דאינה מתייבמת הוא משום גזירה, כמבואר הכא בסוגיא, הרי מוכח דהרמב"ם לא סבר כר' יוחנן, עכת"ד.
יח ונראה לבאר דברי הרמב"ם כד נעיין בסוגיא דפריך שם הגמ' לר' יוחנן דאמר שיורא הוי מהא דמהיום ולאחר מיתה נט ואינו נט ואם מת חולצת ולא מתייבמת, ואם שיורא הוי כל נימא דמשייר בה ולא כלום יבומי מייבם, יעוי"ש. וקשה לכאו' מובא מאי קושיא מנט לקדושין, הלא שפיר איכא למימר דדוקא בקדושין דשייך תפיסת קדושין בשיור, אז אמרינן דאמר לשון דמהני, ויש בזה התפסת קדושין, משא"כ בגט דלא מהני שיור, ובאופן שמשייר לא הוי גט כלל. להכי יש לנו לומר דלא נתכוון כלל לשיור, וכוונתו לתנאי וממילא באמר לאחר מיתה אפשר דחזר מדבריו ואינו רוצה בקיום הגט כלל, וממילא תהיה בגט הדין כמו בקדושין לרב, דכיון דרב סבר דלא מהני שיור, להכי אמר רב דלא נתכוון לשיור, אלא לתנאי, וממילא הוי ספק חזרה, וא"כ בגט דלא מהני שיור בזה סבר ר' יוחנן דהדין מעיד דלא נתכוון לשיור רק לתנאי, וממילא תהיה הדין בגט דלא נתכוון לשיור אלא לתנאי, וממילא יש ספק חזרה, ולהכי חולצת ואינה מתייבמת מן הדין התורה, וא"כ מאי פריך הש"ס ומדחיק לשנויי דאינה מתייבמת רק מטעם גזירה.
יט והנה מתוך חומר הקושיא נראה לומר דבאמת כן הדבר דלאחר שמסיק הש"ס דאם נפרש לשון זה לשיור, דאז ע"כ בגט אין בו ממש כלל, וגם בת יבום היא נם כן מדאורייתא, דמעתה ישתנה הדין דלשון זה בזה בגט אינו לשון שיור, מטעם דע"כ לא נתכוון לזה כיון שאין בלשון זה שום ממש לענין נט, וכל עיקר הפירכא בגמ' הוא רק טרם שנתברר הלכה דלשון זה בגט לאו בלום, וביותר לשיטת רבא דסבר דבאמת לשון זה מהני בתורת שיור גם בגט, ומפרש דגט מהני במקצת ומיתה מהני במקצת, מטעם דשניהם עושים פעולה אחת, וממילא חולצת ולא מתייבמת מעיקר הדין, כמו שמבואר בגמ', אבל להמסקנא שמסיק אביי דלא מהני שיור בגט כלל, דאז ישתנה הדין לגמרי ואמרינן דהמגרש לא נתכוון כלל לשיור, וממילא אין בלשון זה לשון שיור כלל, וע"ב דתנאי הוא, ורק ספק חזרה יש כאן, וזהו שפוסק הרמב"ם דלפי המסקנא שאין שיור מועיל בגט כלל, ומעתה ע"כ לר' יוחנן הדין בגט כמו קדושין לרב, ויש בזה ספק תנאי ספק חזרה.
כ ויש להביא ראיה מסוגיא דב"ב קל"ו בהא דהכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, ופריך וכי כתב לו מאי הוי, והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתייבמת, ומשני התם מספקא לי' אי תנאה הוי או חזרה הוי, הכא ה"ק לי' גופא מהיום ופרי' לאחר מיתה, יעוי"ש. ולכאורה מוכח מזה דלא כר' יוחנן דאילו לר' יוחנן לא הוי משום ספק חזרה אלא משום גזירה, וכן מוכיח הרשב"א בחידושיו דסתמא דסוגיא דלא כר' יוחנן, וכן כתבו הר"ן והריטב"א, אבל לפי מה שביארנו אין מזה הוכחה דהוי דלא כר' יוחנן, משום דאיכא למימר דלפי מסקנא דקדושין, דשיור בגט לא מהני כלל, א"כ ממילא הוי בגט הדין לר' יוחנן כמו בקדושין לרב, ועל זה סמך הרמב"ם ופסק בפר"ט מגירושין בגט שאמר מהיום ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר מיתה דהוי ספק תנאי ספק חזרה, וכמוש"נ.
סימן ו
בדין קדושין מהיום ולאחר מיתה
בדין קדושין מהיום ולאחר מיתה, אם יש תפיסת קדושין, ונפק"מ לענין יבום, גם אם נקראת אלמנה שתהיה אסורה לכה"ג.
א גרסינן בקדושין ס' ע"א, מתיב רב חנניא, מהיום ולאחר מיתה גט ואינו נט ואם מת חולצת ולא מתייבמת וכו', אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר בה ולא כלום הוא יבומי מייבם, אמר רבא גט להוציא ומיתה להוציא מה ששייר נט גמרתו מיתה, אמר לי' אביי מי דמי נט מוציאה מרשות יבם מיתה מכנסה לרשות יבם וכו', וכתבו התוס' פירש בקונטרס דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה, ולא נהירא דא"כ תקשי לי' מקדושין נופייהו וכו' דהא איתקש הוי' ליציאה, לכך נראה לומר דודאי בכה"נ הוי כריתות, אלא ה"פ כל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא כיון שאינו יכול להיות נגמר אלא אחר מיתה אינו נט דאין גט לאחר מיתה, ה"ה בקדושין אם אמר מהיום ולאחר מיתה דאינה מקודשת, יעוי"ש. והנה ע"כ הא דלא פירש"י כפירוש התוס' משום דלא סבר רש"י כשיטה זו אלא שיטת רש"י דלר' יוחנן דסבר שיורא הוי מהני קדושין מהיום ולאחר מיתה, והיינו דכוונתו לקדושין גם מהיום, ורק שיורי משייר גם לאחר לקדשה בזמן זה דמהיום עד לאחר מיתה, להכי לא פירש"י כפירוש התוס', וע"ד הקושיא שהקשו התוס' דאם בגט לא הוי כריתות, ממילא גם בקדושין לא הוי קדושין מטעם ויצאה והיתה, מבואר בתוס' ר"י הזקן דר' יוחנן סבר כשיטת ר' אבא בגיטין פ"ב דלא סבר דרשא זו, וזהו גם שיטת הרמב"ם כמו שביארנו לעיל, ונמצא לפי"ז דפליגי בזה רבותינו רש"י ותוס' אם יש קדושין דמהיום ולאחר מיתה.
ב והנה נראה דהסוגיא מוכיח כשיטת רש"י והוא מהא דאמר רבא גט להוציא ומיתה להוציא מה ששייר גט גמרתו מיתה, ואם נפרש כפירוש התוס' דכל עיקר הפירכא משום דאין גט לאחר מיתה, א"כ מה מהני הא דמיתה הוא ג"כ להוציא, הלא עכ"פ אין כאן גט, משום דאין גט לאחר מיתה, ובשלמא לשיטת רש"י אתי שפיר דכיון דכל עיקר הפירכא מטעם שיור, ואין זה בכריתות, על זה משני רבא דשיור כזה אינו מגרע את הגט, והוא דכיון דהשיור הוא עד מיתה, אבל עכ"פ יש כאן גט במקצת, ומיתה גומרת מה ששייר, ותרווייהו איתנהו, דהיינו גט ומיתה, ולהכי אינה מתייבמת בשביל הגט, וחולצת בשביל המיתה, אבל לפירוש התוס' קשה מה משני רבא, ומוכח מזה כשיטת רש"י, ופירוש התוס' צ"ע.
נ ונראה לבאר דברי רבא גם לפירוש התוס', והוא, דהנה יש להבין אטו לא סבר רבא הא דאין נט לאחר מיתה במקום יבום, הלא כמה משניות דאין גט לאחר מיתה, וע"כ הביאור דבמקום שיש חלות גם מהיום, רק ששייר לעצמו האישות עד לאחר מיתה, בזה סבר רבא דהחלות המקצת לא נפקע לעולם, ויציאה כזו של אותו מקצת די להחליש הזיקה של היבם לאוסרה ליבום, וממילא המיתה גומרת להתירה לשוק, אבל אין ההיתר לשוק מפני הגט, כי הגט אינו פועל מאומה לאחר מיתה, אבל סברת רבא דכיון דיש ממש בהגט לאוסרה ליבם, ממילא הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ונאסרה עליו מפני אותו מקצת, וכן מצאתי בחידושי הריטב"א שמדייק בעין זה, וע"כ אביי דפריך מי דמי גט מוציאה מרשות יבם, מיתה מכנסה לרשות יבם, לכאורה אינו מובן מאי פריך, הא סו"ס יש כאן מקצת נט אשר אוסרה ליבום, וממילא אסורה להתייבם משום זה המקצת, אבל ע"כ צריך לומר דעיקר כוונת אביי דכיון דשיור בגט כמאן דליתא דמיא, ממילא בת יבום היא, והכוונה בדברי אביי נט מוציאה מרשות יבם, היינו גט שהוא כריתות, והבא אינו גט כלל, ממילא מיתה פועלת הכנסה ליבם בשלימות.
ד ובזה שפירשנו נחה דעתי במה שיש להעיר דבאופן שגירש אחד אשה מהיום ולאחר מיתה באופן שאינה זקוקה ליבום בלא"ה כגון שיש לו בנים או שאין לו אח אם נקראת גרושה להיות אסורה לכהן, דלפי דברי רבא פשיטא שתורת גרושה עלי', וגם לדברי אביי הלא כל עיקר הפירכא מטעם דמיתה מכנסה ליבם, אבל במקום שאין יבם גם הוא מודה לרבא, וא"כ תמוה מדוע השמיטו זה הפוסקים, והיינו לשיטת ר"ה והרמב"ם דפסקו כר' יוחנן, א"כ תצא דין חדש דבאופן זה תהיה עליה תורת גרושה ואסורה לכהן, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר משום דעיקר הפירכא דאביי משום דאין כאן נט כלל, וכן משמע מפירוש הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם, ושפיר השמיטו הפוסקים לזה כיון שקיי"ל כאביי בזה, וזהו מסקנת הסוגיא.
ה והנה במה שכתבנו דע"כ שיטת רש"י דמהני קדושין מהיום ולאחר מיתה, יש להבין הטעם דאע"ג דשיטת רש"י דשאני קדושין מגט, מטעם דיש אישות גם בשיור, אבל כשאמר דתהיה החלות לאחר מיתה, ואז אין מקדש בעולם, וע"כ צריך לומר דהכוונה בקדושי שיור היינו שמקדשה באמת מהיום, ורק רווחא שביק, לכל מי שיקדשנה עד לאחר מיתה, וממילא לא נפקע הקדושין דמהיום גם אם מת לבסוף, ודוקא גבי גט לא מהני באופן זה כיון דגט ליתא בשיור, כיון דחסר כריתות, דנם אגד במקצת שמי' אגד לענין זה, אבל בקדושין שפיר נקראת אשתו לקדושין כמו אלו, והרשב"א בחידושיו באמת מסיק שם שכן צריך להיות לפי האמת, וכתב שכן נם דעת הראב"ד (וזה שלא כהריטב"א בדעת הראב"ד) ומסיים הרשב"א דלא הוי חצי אשה כיון שכולה מקדשה, והוי רק חצי קנין, יעוי"ש. ביאור הדברים דסבר הרשב"א דחצי אשה דוקא באופן שמשייר באשה, אבל באופן שמשייר בקנין של עצמו לא הוי חצי אשה. וכמוש"נ לעיל.
ו והנה זה ודאי צריך לומר דבמקדש מהיום ולאחר מיתה דהוי קדושין לו, וגם לכל מי שקדשה עד אחד מיתה, דע"כ כיון שהכוונה שיש חלות קדושין גם מעכשיו, א"כ אסורה לביאה לכל מי שיקדשה עד אותו זמן, והיינו משום אותו מקצת שיש לו הרי אשת איש, והרי"ז כדינו של ר' יוחנן במעכשיו ולאחר שלשים, דאעפ"י שיש תפיסת קדושין להמקדשים עד שלשים, אבל ע"כ אסורה להם לביאה, וכן כתב הריטב"א שם בשם מודו, וכן כתב היש"ש בפירוש, והיינו משום דקיי"ל קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין, ופשיטא שגם במקדש מעכשיו ולאחר מיתה כן הדין דאסורה לכולם שקידשו עד לאחר מיתה, ובזה יש לעיין בדברי הא"מ סי' ל"א אות כ"ג מה שמקשה על הרשב"א, ולדעתי הדבר ברור כי נאסרה לכולם.
ז ויש לעיין בזה מדברי הרשב"א שכתב בחידושיו לקדושין דאביי מודה בשאין מסורין לביאה באשה ובתה כאחת שהאחת אוסרת ביאה השנייה דלא הוי קדושין, וקשה הא הכא ע"כ בקדושי שיור דכל אחד אוסר על השני, והיאך הוי קדושין, אמנם נראה דלא דמי דשאני במקדש אשה ובתה שהקדושין בעצמם גורמין איסור ביאה, משא"כ בקדושי שיור דהקדושין דהשני אינם סיבה לאיסור, וזהו כמו"ש התוס' לענין חייבי לאוין, וה"נ האיסור הוא מקדושי הראשון, וכיון שיש מקום להקדושין לחול שפיר חלין עכ"פ יוצא מזה דלשיטת רש"י והראב"ד והרשב"א יש קדושין במקדש מעכשיו ולאחר מיתה, ויש לחוש להם להחמיר, וכמוש"נ.
סימן ז
איתא בקדושין ח' ע"ב בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו, וכתב הרמב"ם בפר"ד מאישות הכ"א היתה עומדת ברשות שהוא של שניהם וזרק לה קדושין מדעתה וכו' הר"ז מקודשת קדושי ספק, וכתב הה"מ וז"ל, ופירושה שאעפ"י שבמקח וממכר אין הצד של שניהם קונה מזה לזה כנזכר בפר"ד מהל' מו"מ, בקדושין יש לחוש שמא הוי משאילה זכותו כיון שכבר יש לה חלק בהם, יעוי"ש. וזהו דלא בפירושו דהר"ן שפירש מטעם דחיישינן לחסרון דעתה שמא כוונה לדחיה, וכן פירש הב"ש, אמנם אין לפרש כן בדברי הרמב"ם שכתב בפירוש לדעתה, ואם כן מבואר שיש בזה רצון גמור מצדה, וכן כתב הרמב"ם ג"כ, ואפילו אמרה וכו', מזה מבואר דיש בזה רצון גמור, ומטעם זה פירש הה"מ בכוונת הרמב"ם דהספק שמא משאיל לה זכותו, והוי החצר לגמרי שלח ממש בדבר הקדושין. אמנם אם סבר הרמב"ם כשיטת המהר"ם, הובא במרדכי שיהי גיטין, והובא בח"מ סי' ל' דבאופן שהי' ספק להעדים אם קרוב לה וכו' לא הוי קדושין כלל, מטעם דהוי כמקדש בלא עדים, ומסיים שם ומוקמינן אחזקה, א"כ הרי"ז ספק קרוב לה או לא, דהיינו שהספק אם הגיע לרשותה וא"כ יש כאן חסרון עדים, וע"כ דלא סבר הרמב"ם כמהר"ם. והנה לסברת האחרונים דבאופן שראו העדים מה שבאפשרותם לראות, בזה מודה מהר"ם אתי שפיר גם הכא, דהרי אין ספק בראי'. אמנם לשיטת הר"ן בפר"ק דקדושין דע"כ סבר דגם באופן זה אנו דנין לחסרון עדים, וכמו שביארנו במקו"א וא"כ להר"ן אין כאן קדושין כלל, והנה אינו מבואר בר"ן דעתו בזה, ואדרבה לא כתב הר"ן שם בחידושיו לקדושין דהוי ספק קדושין, ואפשר שלדעתו אין כאן קדושין זה כתבו הפוסקים שמקנים אגב קרקע זו של המקום כלל. ותמוה מדוע השמיטו הפוסקים זה לשיטת הר"ן.
סימן ח
א גרסינן בריש נדה ומ"ש מחבית דתנן היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה וכו', ואח"כ נמצא חומץ, כל ג' ימים ודאי קשיא לשמואל, ומשני התם משום דאיכא למימר העמד טבל על חזקתו ואימר לא ניתקן, ופריך אדרבה העמד יין על חזקתו ואימר לא החמיץ, הרי החמיץ לפניך, ח"ג הרי דם לפניך וכו' עד לבסוף התם איכא תרתי לריעותא הכא חדא לריעותא, ורמי חבית אמקוה מ"ש הכא ודאי ומ"ש הבא ספק, אמר ר' חנינא מסורא מאן תנא חבית ר"ש דלגבי מקוה נמי ספיקא משוי לה, ע"כ הסוגיא, ומזה יש לתמוה על הרמב"ם שפסק הכא במקוה בפר"י דמקואות ה"ז דמקוה שנמצאת חסירה כל הטהרות טמאות למפרע בין ברה"י ובין ברח"ר, וע"כ משום דתרתי לריעותא נחשב לודאי טומאה, ובפר"ה מתרומות הכ"ד בהא דחביות פסק דהוי רק ספק, ועמד בזה מרן הכס"מ שם בהל' תרומות, וכבר קדמו בזה הרשב"א בחידושיו, ועי' במל"מ מה שכתב בזה, והנה טרם שנבאר שיטת הרמב"ם בזה נקדים תשובת מהר"ם ב"ר ברוך, וזה יהיה מבוא נם לשיטת הרמב"ם, כאשר יבואר.
ב כתב המהר"ם בתשובה סי' תתקל"ה וז"ל ראובן ושמעון היו בארץ הגר ונתן ראובן לשמעון עשר מזוהבות וב' קופרינש להוליכו למעגנץ ולתת המוזהבות לפלוני והקופרינש לפלוני ובא שמעון למעגנץ ולא נתן החפצים לפלוני לאחר זמן גדול בא אחיו של ראובן למעגנץ ושאל (את) שמעון נתת החפצים שנתן לך אחי למי שנשתלח וענה לו שמעון הזכרתני שמיום שנתנם לי ראובן לא ראיתים ולא זכרתים ולא ידעתי היכן נאבדו אבל ודאי נתחייבתי בתשלומין, ועכשיו רוצה שמעון לשלם כשוין שהיו שוין בארץ הנר והתובעים רוצים כשוה שהן שוי' במעגנץ עתה הוצרכנו לידע עם מי הדין, כך דעתי נוטה שאלו היו יודעין באיזה מקום נאבדו החפצים (בשהיה חייב) לשלם כשוים באותו מקום עכשיו שזה אומר כך וזה אומר כך נראה לנו שהדין עם התובעים שי"ל שהובאו החפצים למעננץ ושם נאבדו ונתחייב שמעון בתשלום בשוים במעננץ כדתנן (גיטין ל"א ע"א) (המניח) פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשר ומעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחופת (שהן) קיימי' ואם אבדו ה"ז חושש מעת לעת, רבי יוחנן אמר מעל"ע של בדיקה, ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי (אמר) מעל"ע של הנחה, וקיי"ל כר"י דהא איתותב ר"א אלמא (שאבודים) היו מעל"ע להרגשת אבדתו הלכך יש לשלם לשמעון כשוים במעגנץ, עכ"ל. וקשה טובא הא מבואר שם בהדיא בסוגיא דלית הלכתא הכי, והוא דאיתא שם אמר ר' אלעזר חלוקין עליו חבריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י בין ברה"ר טמאות פשיטא דחלוקין מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קמ"ל, וכן פסק הרמב"ם בפר"ז מהל' מעשר ה"ד וז"ל המניח פירות להיות מפריש עליהן מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר ונותן ללוי, מצאן שאבדו ה"ז חושש לכל שהפריש ואינו מעשר ודאי, עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ דסבר הרמב"ם דלעולם חיישינן הואיל ונמצא אבודים וכל פירות שתקנו ע"י אותם פירות צריך לחזור ולהפריש, יעוי"ש.