נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
מלואים · סימן ו
בדין קדושין מהיום ולאחר מיתה
בדין קדושין מהיום ולאחר מיתה, אם יש תפיסת קדושין, ונפק"מ לענין יבום, גם אם נקראת אלמנה שתהיה אסורה לכה"ג.
א גרסינן בקדושין ס' ע"א, מתיב רב חנניא, מהיום ולאחר מיתה גט ואינו נט ואם מת חולצת ולא מתייבמת וכו', אלא לר' יוחנן דאמר שיורא הוי כל גיטא דמשייר בה ולא כלום הוא יבומי מייבם, אמר רבא גט להוציא ומיתה להוציא מה ששייר נט גמרתו מיתה, אמר לי' אביי מי דמי נט מוציאה מרשות יבם מיתה מכנסה לרשות יבם וכו', וכתבו התוס' פירש בקונטרס דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה, ולא נהירא דא"כ תקשי לי' מקדושין נופייהו וכו' דהא איתקש הוי' ליציאה, לכך נראה לומר דודאי בכה"נ הוי כריתות, אלא ה"פ כל גיטא דמשייר בה לאו כלום הוא כיון שאינו יכול להיות נגמר אלא אחר מיתה אינו נט דאין גט לאחר מיתה, ה"ה בקדושין אם אמר מהיום ולאחר מיתה דאינה מקודשת, יעוי"ש. והנה ע"כ הא דלא פירש"י כפירוש התוס' משום דלא סבר רש"י כשיטה זו אלא שיטת רש"י דלר' יוחנן דסבר שיורא הוי מהני קדושין מהיום ולאחר מיתה, והיינו דכוונתו לקדושין גם מהיום, ורק שיורי משייר גם לאחר לקדשה בזמן זה דמהיום עד לאחר מיתה, להכי לא פירש"י כפירוש התוס', וע"ד הקושיא שהקשו התוס' דאם בגט לא הוי כריתות, ממילא גם בקדושין לא הוי קדושין מטעם ויצאה והיתה, מבואר בתוס' ר"י הזקן דר' יוחנן סבר כשיטת ר' אבא בגיטין פ"ב דלא סבר דרשא זו, וזהו גם שיטת הרמב"ם כמו שביארנו לעיל, ונמצא לפי"ז דפליגי בזה רבותינו רש"י ותוס' אם יש קדושין דמהיום ולאחר מיתה.
ב והנה נראה דהסוגיא מוכיח כשיטת רש"י והוא מהא דאמר רבא גט להוציא ומיתה להוציא מה ששייר גט גמרתו מיתה, ואם נפרש כפירוש התוס' דכל עיקר הפירכא משום דאין גט לאחר מיתה, א"כ מה מהני הא דמיתה הוא ג"כ להוציא, הלא עכ"פ אין כאן גט, משום דאין גט לאחר מיתה, ובשלמא לשיטת רש"י אתי שפיר דכיון דכל עיקר הפירכא מטעם שיור, ואין זה בכריתות, על זה משני רבא דשיור כזה אינו מגרע את הגט, והוא דכיון דהשיור הוא עד מיתה, אבל עכ"פ יש כאן גט במקצת, ומיתה גומרת מה ששייר, ותרווייהו איתנהו, דהיינו גט ומיתה, ולהכי אינה מתייבמת בשביל הגט, וחולצת בשביל המיתה, אבל לפירוש התוס' קשה מה משני רבא, ומוכח מזה כשיטת רש"י, ופירוש התוס' צ"ע.
נ ונראה לבאר דברי רבא גם לפירוש התוס', והוא, דהנה יש להבין אטו לא סבר רבא הא דאין נט לאחר מיתה במקום יבום, הלא כמה משניות דאין גט לאחר מיתה, וע"כ הביאור דבמקום שיש חלות גם מהיום, רק ששייר לעצמו האישות עד לאחר מיתה, בזה סבר רבא דהחלות המקצת לא נפקע לעולם, ויציאה כזו של אותו מקצת די להחליש הזיקה של היבם לאוסרה ליבום, וממילא המיתה גומרת להתירה לשוק, אבל אין ההיתר לשוק מפני הגט, כי הגט אינו פועל מאומה לאחר מיתה, אבל סברת רבא דכיון דיש ממש בהגט לאוסרה ליבם, ממילא הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ונאסרה עליו מפני אותו מקצת, וכן מצאתי בחידושי הריטב"א שמדייק בעין זה, וע"כ אביי דפריך מי דמי גט מוציאה מרשות יבם, מיתה מכנסה לרשות יבם, לכאורה אינו מובן מאי פריך, הא סו"ס יש כאן מקצת נט אשר אוסרה ליבום, וממילא אסורה להתייבם משום זה המקצת, אבל ע"כ צריך לומר דעיקר כוונת אביי דכיון דשיור בגט כמאן דליתא דמיא, ממילא בת יבום היא, והכוונה בדברי אביי נט מוציאה מרשות יבם, היינו גט שהוא כריתות, והבא אינו גט כלל, ממילא מיתה פועלת הכנסה ליבם בשלימות.
ד ובזה שפירשנו נחה דעתי במה שיש להעיר דבאופן שגירש אחד אשה מהיום ולאחר מיתה באופן שאינה זקוקה ליבום בלא"ה כגון שיש לו בנים או שאין לו אח אם נקראת גרושה להיות אסורה לכהן, דלפי דברי רבא פשיטא שתורת גרושה עלי', וגם לדברי אביי הלא כל עיקר הפירכא מטעם דמיתה מכנסה ליבם, אבל במקום שאין יבם גם הוא מודה לרבא, וא"כ תמוה מדוע השמיטו זה הפוסקים, והיינו לשיטת ר"ה והרמב"ם דפסקו כר' יוחנן, א"כ תצא דין חדש דבאופן זה תהיה עליה תורת גרושה ואסורה לכהן, אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר משום דעיקר הפירכא דאביי משום דאין כאן נט כלל, וכן משמע מפירוש הרמב"ן והריטב"א בחידושיהם, ושפיר השמיטו הפוסקים לזה כיון שקיי"ל כאביי בזה, וזהו מסקנת הסוגיא.
ה והנה במה שכתבנו דע"כ שיטת רש"י דמהני קדושין מהיום ולאחר מיתה, יש להבין הטעם דאע"ג דשיטת רש"י דשאני קדושין מגט, מטעם דיש אישות גם בשיור, אבל כשאמר דתהיה החלות לאחר מיתה, ואז אין מקדש בעולם, וע"כ צריך לומר דהכוונה בקדושי שיור היינו שמקדשה באמת מהיום, ורק רווחא שביק, לכל מי שיקדשנה עד לאחר מיתה, וממילא לא נפקע הקדושין דמהיום גם אם מת לבסוף, ודוקא גבי גט לא מהני באופן זה כיון דגט ליתא בשיור, כיון דחסר כריתות, דנם אגד במקצת שמי' אגד לענין זה, אבל בקדושין שפיר נקראת אשתו לקדושין כמו אלו, והרשב"א בחידושיו באמת מסיק שם שכן צריך להיות לפי האמת, וכתב שכן נם דעת הראב"ד (וזה שלא כהריטב"א בדעת הראב"ד) ומסיים הרשב"א דלא הוי חצי אשה כיון שכולה מקדשה, והוי רק חצי קנין, יעוי"ש. ביאור הדברים דסבר הרשב"א דחצי אשה דוקא באופן שמשייר באשה, אבל באופן שמשייר בקנין של עצמו לא הוי חצי אשה. וכמוש"נ לעיל.
ו והנה זה ודאי צריך לומר דבמקדש מהיום ולאחר מיתה דהוי קדושין לו, וגם לכל מי שקדשה עד אחד מיתה, דע"כ כיון שהכוונה שיש חלות קדושין גם מעכשיו, א"כ אסורה לביאה לכל מי שיקדשה עד אותו זמן, והיינו משום אותו מקצת שיש לו הרי אשת איש, והרי"ז כדינו של ר' יוחנן במעכשיו ולאחר שלשים, דאעפ"י שיש תפיסת קדושין להמקדשים עד שלשים, אבל ע"כ אסורה להם לביאה, וכן כתב הריטב"א שם בשם מודו, וכן כתב היש"ש בפירוש, והיינו משום דקיי"ל קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין, ופשיטא שגם במקדש מעכשיו ולאחר מיתה כן הדין דאסורה לכולם שקידשו עד לאחר מיתה, ובזה יש לעיין בדברי הא"מ סי' ל"א אות כ"ג מה שמקשה על הרשב"א, ולדעתי הדבר ברור כי נאסרה לכולם.
ז ויש לעיין בזה מדברי הרשב"א שכתב בחידושיו לקדושין דאביי מודה בשאין מסורין לביאה באשה ובתה כאחת שהאחת אוסרת ביאה השנייה דלא הוי קדושין, וקשה הא הכא ע"כ בקדושי שיור דכל אחד אוסר על השני, והיאך הוי קדושין, אמנם נראה דלא דמי דשאני במקדש אשה ובתה שהקדושין בעצמם גורמין איסור ביאה, משא"כ בקדושי שיור דהקדושין דהשני אינם סיבה לאיסור, וזהו כמו"ש התוס' לענין חייבי לאוין, וה"נ האיסור הוא מקדושי הראשון, וכיון שיש מקום להקדושין לחול שפיר חלין עכ"פ יוצא מזה דלשיטת רש"י והראב"ד והרשב"א יש קדושין במקדש מעכשיו ולאחר מיתה, ויש לחוש להם להחמיר, וכמוש"נ.