נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
מלואים · סימן ה
בדין קדושין מעכשיו ולאחר שלשים
א תנן בפר' האומד, קדושין נ"ח ע"ב, האומד לאשה הרי את מקודשת לי לאחד שלשים וכו' מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת וכו', ובגמ' (נ"ט ע"ב) אמר רב מקודשת לשני לעולם, ושמואל אמר מקודשת לשני עד ל' יום, לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קידושי ראשון וכו'. רב יהודה אסיפא מתני לה מעכשיו ולאחר שלשים יום וכו', אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם, ושמואל אמר מקודשת ואינה מקודשת אלא עד ל' יום, לאחד ל' פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון, לרב מספקא לי' אי תנאה הואי אי חזרה הואי, לשמואל פשיטא לי' דתנאה הואי וכו', (דף ס' ע"א) עולא אמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה וכו' אמר רב משרשיא ברי' דרב אמי ורבי אסי אסברא לך טעמא דר' יוחנן שוו נפשי' כשרגא דליבנא דכל חד וחד רווחא לחברי' שבק. והנה יוצא מסוגיא זו דלרב הוי ספק קידושין לכולם, ולר' יוחנן קידושי ודאי לכולם, מטעם דכל אחד מקדש ומשייר, וכן מוכח מסוגיא זו במהיום ולאחר מיתה בגט דלא הוי גיטא כלל, מטעם דלשון זה מורה על שיור, ובגט אין זה כריתות. הרי מבואר דבקידושין הוי קידושין ודאין מטעם דאינו אלא משייר, ומזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מאישות הי"ב וז"ל, הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים, אפילו הן מאה על הסדר הזה, קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד, מפני שהיא ספק מקודשת לכולן, עכ"ל. ותמוה טובא, דע"כ פסק זה אליבא דר' יוחנן, דאילו לרב ע"כ אינה צריכה גט מהאמצעי, דממנפ"ש אי לשון זה תנאי הוא, אינה צריכה גט רק מהראשון, ואי חזרה הוא אינה צריכה נט אלא מאחרון, וכמו שאמר אביי הכא בסוגיא, וכן פסקו הרי"ף והרא"ש. וכיון שהרמב"ם פסק דצריכה גט מכולם ע"כ הוא אליבא דר' יוחנן, דאמר דכל אחד מקדש ומשייר, אבל תמוה, מדוע פסק דהוי רק ספק מקודשת, דע"כ לר' יוחנן הוי קידושי ודאי לכולן, והיא קושיות הר"ן. ובאמת דברי הרמב"ם מרפסין איגרי דכיון דפסק כר"י אין כאן ספק קידושין אלא ודאי קידושין, והרשב"א בחידושיו פסק כר' יוחנן, פסק גם כן דכולן מקודשות ודאי, משום דכן מוכח מהסוגיא. והנה הרה"מ ומרן הכס"מ דחקו טובא ליישב שיטת הרמב"ם, אבל אין זה מתאים לפי הסוגיא, כמבואר שם.
ב והנה טרם שנבוא לבאר דבדי הרמב"ם נקדים לבאר מקודם מה שקשה לכאורה טובא בעצם הסוגיא, והיא קושיות התוספות שהקשו בד"ה אפילו, אמאי אמרינן הכא דהוי קידושין בשיור, והא מבואר לעיל ז' ע"א, האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, מטעם דהוי חצי אשה, ותירצו דהתם ה"ט לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין והוא שייר בגוף האשה, אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום, יעוי"ש. ולכאורה דבריהם סתומים, הלא עכ"פ הוי גם הכא חצי אשה. עוד תמיהא טובא לר' יוחנן דאמר דהוי קדושין בשיור, הא קיי"ל דכל קדושין דמשייר בהו לא הוי קדושין, כמבואר בגיטין פ"ב ע"ב, בעי ר' אבא בקידושין היאך מי אמרינן כי פסל שיורא ה"מ בגט דבעי כריתות אבל קידושין בי יקח אמר רחנמא קנין כל דהוא, או"ד הווי' ליציאה מקשינן, בתר דבעי' הדר פשטה הווי' ליציאה מקשינן, כדכתיב ויצאה והיתה, יעוי"ש. והנה ראיתי בתוס' ר"י הזקן הנדפס בש"ס שעמד בקושיא זו, וכתב דר' יוחנן לא ס"ל הכי כדאשכחן לר' יוחנן בפר' האיש מקדש דלית לי' ויציאה והיתה שיהי' כלל בכל מקום, כדאמרינן שם צווח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח בי', וקאמר ר' יוחנן דהאי דקאמר מעכשיו ולאחר ל' יום שייר מקום לכל מי שיקדש תוך זה הזמן כאילו אמר חוץ ממי שיקדשך תוך ל' יום, משו"ה תפסי קידושי כולם ואפי' הם מאה, יעוי"ש. ובזה יש ליישב שיטת דש"י מה שהקשו התוס' הכא בסוגיא ד"ה כל גיטא, דפירש בקונטרס דלא הוי גט כריתות כיון דשייר בה, ולא נראה דא"כ תיקשה לי' מקידושין גופייהו דהיכי א"ר יוחנן אפילו מאה תופסין בה כיון דמשייר לאו כלום הוא, דהא איתקשה הווי' ליציאה, יעוי"ש. ולפי דברי ר"י הזקן יש לומר דגם רש"י מפרש דר' יוחנן אזל לשיטתו דסבר דלא דרשינן דדשא זו דויצאה והיתה בכל מקום, ולהכי אף דשיור פוסל בגט, מ"מ בקידושין אינו פוסל שיור.
ג והנה יוצא מזה דהאי דינא דהכא לר' יוחנן דסבר דיש קידושין בשיור, וסבר ג"כ דהמקדש אשה חוץ מפלוני דהוי קידושין ודאי, וזה דלא כמסקנא דגיטין שם, יש ליישב גם שיטת הרמב"ם לנכון, והוא דהרמב"ם פסק בדינא דר' אבא שם דהוי ספק קידושין כמבואר בפ"ז שם ברמב"ם הי"ג וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תיאסר עליו אלא תהיה אשת איש על כל העולם ולפלוני כפנויה הרי"ז מקודשת מספק, וכתב הרה"מ טעמו דהרמב"ם מפני דברי אביי שם בסוגיא דאמר את"ל איתא לדר' אבא בא ראובן וקידשה וכו', ומפרש דבינו את"ל דאיתא לספיקא ולבעיא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין, ואעפ"י דבגט אינה מגורשת, אפשר דבקידושין תהיה מקודשת, ומתוך כך פסק דבינו ספק מקודשת, יעוי"ש. ולפי"ז כיון דדינא דר' יוחנן הכא בדין שיור בקידושין הוי ממש דינא דד' אבא שם, ורק במאי דמספקא ליה לד' אבא מיפשט פשיטא ליה לר' יוחנן דקידושין בשיור הוי קידושין, אמנם כיון דהרמב"ם נקט התם בדינא דר' אבא דלא הוי יותר מספק קידושין, והוא כדברי אביי דהוי בתרא וסבר דדינא דר"א נשאר בספיקא, ומטעם זה אמר את"ל להורות דספק הוי, והרמב"ם הכריע כן להלכה. להכי פסק גם כן בדינא דר' יוחנן בהא דשיור בקידושין דלא הוי אלא ספק מקודשת, והנה ראיתי בתוס' ר"י הזקן בסופו שמפרש דברי ר' יוחנן דהכא דכוונתו גם כן בספק, והיינו לשון תופסין היינו ספק קידושין, וכנראה כוונתו ליישב גם כן דברי הרמב"ם.
ד והנה לפי פירוש זה היאך מתפרשא המשנה דתנן מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת ואינה מקודשת וכו', דמשמע דלשניהם בין לראשון ובין לשני, וכן משמע מפירש"י דהכוונה על שניהם, וקשה מובא דכיון דכל עיקר הא דהוי ספק קידושין הוא רק מפני השיור, וזה שייך רק בהמקדש הראשון, שקידש בשיור, אבל המקדש השני שקידש סתם ולא שייר מידי, ע"כ הוית לשני קידושין מעליא, ואיך כלל התנא שני המקדשים בדין אחר מקודשת ואינה מקודשת, דמשמע דשניהם שווים בדין זה, ונראה דגם בקידושי שני אעפ"י שלא שייר בקידושיו, אבל עכ"פ יש כאן שיור ממילא, והיינו דלאחר שלשים בשעה שתחול קידושי ראשון נקלשה גם קידושין דשני, דהרי לא היה יכול לקדש יותר ממה שיש לו, וממילא כל מה שנתפס מקידושי ראשון הרי"ז נידון בתורת שיור לקידושי השני, ואתי שפיר לשון המשנה לדינא מקודשת ואינה מקודשת, היינו דלשניהם הוי הקידושין בתורת מקודשת ואינה מקודשת, כיון דאין לכל אחד קידושין גמורים.
ה והנה לכאורה יש להעיר דע"ב קידושי שני הוי קידושין גמורין מהא דמצינו בגיטין מ"ג גבי מקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין דמקודשת קידושין גמורין, ומפרש שם בסוגיא הטעם דאעפ"י שאינו מקדש אלא חצי' דבת חורין משום דלא שייך תפיסת קדושין בחצי' שפחה דלאו בת קידושין היא, אמנם כיון דלא שייר בקנינו משום דמקדש כל מה שאפשר לקדש, יעוי"ש. ולפי"ז יש הבדל בנידון דידן בין קידושין דהראשון לקידושין דהשני, דהראשון שייר בקנינו מפני שאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום, אבל השני שקידש סתם הרי לא שייר מידי, ודעתו שיותפס הקידושין בכל מה ששייר ראשון, ולא שייר בקנינו מידי, ולפי"ז היאך יתפרש המשנה הא דמקודשת ואינה מקודשת ששונה התנא על שניהם, וע"כ צריך לומר דאינו דומה להא דחצי' שפחה והב"ה דלאו בת קידושין היא בעצמותה, דכל ענין קידושין לא שייך גבי שפחה, וחצר חירות נתקדש לגמרי, והרי"ז שפיר לא שייר בקנינו, משא"כ הכא דהצד קידושין דהראשון בת קידושין היא אלא דסיבת הקידושין בעצמה מעכבת, ובאופן זה אפשר לומר דזה נקרא נ"כ שיור בעצם הקידושין, וממילא אין כח קידושי שני בעדיפות יותר מהראשון, ולשניהם הוית מקודשת ואינה מקודשת, מפני ששני הקידושין באופן אחד נינהו.
ו והנה ראיתי להרשב"א בחידושיו לקידושין שם כתב וז"ל וקשיא לי לר' יוחנן היכי מפרשינן מתני' דקתני מקודשת ואינה מקודשת דאילו לר"י מקודשת גמורה היא לשניהם ומסתברא לר' יוחנן לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר אלא מקודשת לשניהם ואינה מקודשת לשני לבדו אעפ"י שקדשה קידושין גמורין קאמר ואילו היה ראשון ישראל אעפ"י ששני כהן וקדשה קדושין גמורין לא תאכל בתרומה, והכי אתמר בירושלמי בת כהן לישראל לא תאכל בתחומה לכך צריכה אפי' השני כהן וכו', יעוי"ש. והנה חזינן מדברי הרשב"א דסבר דקידושי שני הוי קדושין גמורים, ומטעם זה דחק לפרש המשנה כמו שמפרש, ולכאורה קשה הא עכ"פ יש שיור בקדושי שני גם כן, והיינו דע"כ לא קידש אלא מה ששייר ראשון, וע"כ צריך לומר דסבר הרשב"א דזה נמי נקרא לא שייר בקנינו, כיון דקידש מה שיש לו לקדש, והרי"ז דומה לחצי' שפחה וחצי' ב"ח, ולא סבר כמו שכתבנו לפרש שיטת תוס' ר"י הזקן, אמנם עכ"פ מבואר דפליגי בזה רבותינו אם זה נקרא שייר בקניני', ואף שלכאורה יש לפרש דגם תוס' ר"י הזקן יפרש המשנה באופן שפירש הרשב"א, והיינו דמפרש הא דמקודשת היינו לשני קדושי ודאי, ואינה מקודשת היינו לראשון, חיינו שאינה מקודשת רק בשיור, והוי ספק קדושין, אבל דוחק לומר כן, ויותר מסתבר לומר דעל שניהם כיוון התנא, ולשניהם קדושי ספק הוי, נמצא יוצא מזה דפליגי רבותינו אם עכבה שהוא קדושין דראשון אם זה נקרא שייר בקניני' לגבי השני, פליגי בזה רבותינו, דהרשב"א סבר דזה נקרא לא שייר בקנינו, ותוס' ר"י הזקן סבר דזה נקרא שייר בקניני'.
ז ונראה להוכיח שע"כ דעת תוס' ר"י הזקן דשייך שייר בקניני' גם בשני, והוא מהא דכתב שם בקדושין וז"ל וכן נראה דעת הר"מ שפסק לר' יוחנן כמו שכתב באישות פ"ז, ושם כתב ההיא דחוץ מפלוני, וכתב שמקודשת מספק, עכ"ל. ולכאורה קשה טובא דכיון דפסק כר' יוחנן דשיור בקידושין חוי ספק קדושין, והוא מטעם דספק הוי אם נתפס קדושין בשיור, ומטעם זה ע"כ בדין הראשון, והוא דין המשנה דהראשון קידש מעכשיו ולאחר שלשים והשני קידש סתם בלא שיור, ממילא הוי קדושי שני קדושי ודאי, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו, וכדלעיל, ואילו הרמב"ם כתב שם בהלכה זו שהביא לדין המשנה ופסק הרי זו מקודשת מספק לשניהם, יעוי"ש. הרי מבואר דעתו להדיא דנם להשני לא חוי יותר מספק קדושין, והיא תמיה דבתי על התוס' ר"י הזקן שכתב כן בדעת הרמב"ם דהוי ספק קדושין מטעם שיור, וניחא לו דברי הרמב"ם גם בדין הרישא, וע"כ צ"ל דדעת תוס' ר"י הזקן דשייך שיור גם בקדושי שני, וע"כ צ"ל דשייך שיור גם בקדושי שני אעפ"י דלא שייר בקניני', דהרי קידש מה שיש לו, אמנם מפני דלא היה לו יכולת לקדש לגמרי מפני קדושי ראשון, ממילא נחשב זה נ"כ לשיור בקניני', וכמוש"נ.
ח הנה ראיתי בספר עבודת הגרשוני להגאון ד' גרשון אשכנזי ז"ל סי' קי"ח שם הביא מרבינו הגאון בעל הש"ך ז"ל ליישב דברי הרמב"ם דמשום זה פסק דהוי ספק מקודשת משום דר' יוחנן עצמו מסופק במקדש ושייר אי קדושין תופסין או לא והא דקאמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה ר"ל יש צד תפיסה לכולם, ובהכי ניחא טפי לר' יוחנן לישנא דמקודשת ואינה מקודשת עכ"ד. והגאון המחבר שם משיג על זה מדברי הרמב"ם שכתב בהלכה זו וז"ל, האומר לאשה האמ"ל מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, הרי"ז מקודשת לשניהם מספק, עכ"ל. ופשוט שכוונתו שקדושי שניהם הוא קדושי ספק, וא"כ אין לומר שהרמב"ם ס"ל כר' יוחנן דשיורי שייר, והוא מהטעם דקידושי שיור לא שייך אלא בראשון, אבל בקידושי שני לא הוי שיור, וא"כ הו"ל לפסוק שקדושי ראשון הוי קדושי ספק, וקדושי שני הוי קדושי ודאי, עכת"ד. והנה בעיקר דברי הש"ך זכה רבינו בעל הש"ך להיות בר מזלי' לתוס' ר"י הזקן שנדפס עתה שכתב כוונת הרמב"ם בדבריו ממש, וע"ד הקושיא שהקשה הגאון בעל עבודת הגרשוני מדברי הרמב"ם שפסק דגם קידושי שני הוי קידושי ספק אעפ"י שלא שייר בקדושין, הנה ביארנו לעיל דע"כ דעת תוס' ר"י הזקן דגם בקידושי שני יש שיור, והיינו דאעפ"י דהמקדש הזה השני לא שייר בקידושין, דהרי קידש כל מה שיש לו לקדש, אבל כיון דעכ"פ יש קידושין גם לראשון, דהיינו לאחר שלשים, א"כ ע"כ אין לשני אלא מה ששייר ראשון, וממילא הוי קידושי שני גם קדושין בשיור, בזה עצמו כיון שאינו יכול לקדש אשה בשלימות, גם כתבנו לעיל בדעת תוס' ר"י הזקן דזה נחשש שייר בקנינו ג"כ, כיון דשייר אישות כזה דשייך בו ענין קדושין, ולא דמי לחציה שפחה שאינה בת קדושין בעצמותה, משא"כ הכא דשייך בה ענין קדושין, והוא לא יכול לקדשה מפני קידושי דראשון, ממילא נעשה קדושי שני בשיור, וכיון דדעת הרמב"ם בקדושי שיור דהוי קדושי ספק, להכי שפיר פסק הרמב"ם גם בדין הרישא דקדושי שניהם הם קדושי ספק, וממילא אין השנה על הש"ך, כי באופן זה שמיושב דברי תוס' ר"י הזקן, כן מיושב דברי הש"ך שהם ממש כדברי תוס' ר"י הזקן.
ט אמנם קשה טובא היאך אפשר לומר דשיטת הרמב"ם דיש תפיסת קדושין באופן המשייר, דזהו ענין חצי אשה, והוא עפ"י סוגיא דר' אבא בגיטין פ"ב דבעי שם אם פסול שיורא בקדושין, נמצא דע"כ מספקא לי' דבקדושין אפשר דלא פסיל בי' שיורא, ואינו דומה לגט דפסל בי' שיורא, וא"כ תצא מזה דיש מקום לתפיסת קדושין בחצי אשה להיות לכהפ"ח קדושי ספק, אבל קשה טובא הלא הרמב"ם בפ"ג מאישות ה"ט פסק להדיא ואם אמר לאשה חציך מקודשת לי אינה מקודשת, שאין אשה אחת ראויה לשנים, יעוי"ש. וא"כ מבואר להדיא דבקדושי אשה בשיור אפי' ספק קדושין נ"כ לא הוי.
י ונראה לבאר הענין, דלכאורה יש להבין גם בבעי' דר' אבא שם בגיטין דבעי שם אם פסול שיורא בגיטין, דלכאורה כל שיור בקדושין הוי חצי אשה, והמקדש חצי אשה אינה מקודשת, וזה ודאי דוחק לומר דר' אבא לא ס"ל האי דינא דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה, כי כנראה דין זה מוסכם בש"ס קדושין ז', גיטין מ"ג, ולית מאן דאדכיר דיש חולקין על דין זה דחצי אשה לומר שקדושין תופסין בה, איברא דבסוגיא דידן הקשו התוס' בהא דקדושי שיור דקדושין תופסין בה, והקשו מהא דאמרינן לעיל ז' האומר לאשה חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, ותירצו וז"ל וי"ל דהתם ה"ט לפי שאין אשה מתקדשת לחצאין, והוא שייר בגוף האשה, אבל הכא לא שייר בגוף האשה כלום אלא גומרין כולם, יעוי"ש. ודבריהם לכאורה צריכין ביאור רב דמה הבדל יש בין זה לזה, הלא עכ"פ גם קדושי שיור לא הוי יותר מחצי אשה, אמנם הענין בזה כמו שכתב הריטב"א בחידושיו לקדושין שם וז"ל אבל הנכון דודאי מודה ר"י דשיור פוסל בקידושין כמו בגירושין מיהו ס"ל שאין שיור פוסל אלא כשהוא משייר לעולם כגון חוץ מפלוני או חוץ ממזונותיך וכיוצא בו, אבל הכא שאין שיורו אלא עד ל' יום וכל היכא דאילו לא מקדשה לאחרים עד ל' יום ולכי מטו ל' יום הוו קדושין גמורי' לא חשיב שיורא אלא הקידושין חלין מעכשיו והולכין ונגמרין עד ל' יום כמ"ש בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור, עכ"ל, נראה בביאורן של הדברים דהבדל יש בין שיור שהוא לעולם לבין שיור שהוא לזמן להחלות, ויהיה נגמר למפרע, והיינו שאין שיור זה בהחלט דהרי אם לא תקבל קידושין עד אותו זמן שוב אין מקום לקידושין אחרים, וכל שיור שאינו בהחלט לאו שיור הוא, ואעפ"י שע"כ משייר הוא באופן שאם יקדשנה אחר בתוך זמן זה, אבל אין זה שיור בגוף האשה, כיון דיש מקום לחלות הקדושין של זה להיות נתפס קדושין גמורים, וממילא אין זה שיור באשה, אלא שיור הוא בקדושין שלו של עצמו, ובזה סבר ר' יוחנן דבזה יש תפיסת קדושין, וזהו כוונת הירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור, והיינו דכיון דיש מציאות לקנות קנין גמור לאחר ל' יום, ממילא אין זה שיור באשה, אלא שיור בקנין של עצמו, וכן גם כוונת הרשב"א בחידושיו לקדושין שם שכתב דהוי רק חצי קנין, והכוונה כמו שכתבנו, והנה כתב הרשב"א שכן דעת התוס' והראב"ד, וזהו דלא כמו שהבין הריטב"א בדעת הראב"ד והשיג עליו כמבואר שם, והרשב"א הבין בדעת הראב"ד שסבר כמו כן, ומיושב דלא הוי הכא חצי אשה.
יא אבל עדיין יש להבין בבעי' דר' אבא בשקידשה חוץ מפלוני, דהיינו לעולם, ובזה ע"כ הוי שיור בעצם האשה, דהרי לא אסרה כל ימי חיי פלוני, ולהתוס' והרשב"א והריטב"א אין כאן קדושין מטעם חצי אשה, וא"כ הדרא קושיא שכתבנו לעיל וכי לית לי' לר' אבא האי דינא דחצי אשה, וממילא תיקשה להרמב"ם לפי דברי תוס' ר"י הזקן שסובב כל עיקר האי דינא לפום דינא דר' אבא.
יב ונראה דיש לפרש דסבר ר' אבא דגם בקדשה חוץ מפלוני גם כן אין זה חצי אשה, והיינו דכיון דפריש פלוני אין זה שיור באשה עצמה, אלא שיור בקנין של עצמו, אבל אין זה שיור באשה, ונפק"מ אם ימות פלוני דאז נפקע השיור ששייר, משא"כ חצי אשה, דהשיור בהאשה עצמה הנה תמיד יש לה הזכות להתקדש לכל מי שתרצה, וזהו חצי אשה ממש, משא"כ בשאמר חוץ מפלוני לא הוי רק שיור בקנין עצמו, והרי"ז רק בגדר חצי קנין, ובזה סבר ר' אבא דאין זה חסרון בקדושין, ודוקא בגט פוסל באופן זה מטעם חסרון כריתות, אבל לא שייך זה בקדושין, וזהו שימת הרמבם" הכא, וכתירוצו של תוס' ר"י הזקן, וכמוש"נ.
יג ובזה יש ליישב נם מה שהקשה הר"ן דמדוע כתב הרמב"ם אפילו הן מאה על סדר הזה, דמשמע דוקא עד שלשים, ובאופן שכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון, ולר' יוחנן אפילו אמר לה השני מעכשיו ולאחר ארבעים יום קדושין תופסין, יעוי"ש. אבל לפי דברנו אתי שפיר דבאופן זה ע"כ הוי מקדש חצי אשה, דהרי אין כאן מציאות לקדושין לחול להשני לגמרי לעולם, ועתה אינו מקדש אלא חצי, ולא תבוא לעולם לידי גמר, ואפילו לפי מה שפירשנו דלר' אבא יש תפיסת קדושין גם בשאמר חוץ מפלוני, מטעם דעכ"פ אין כאן שיור בעצם האישות, והוי רק חצי קנין, ואם מת הפלוני נתרוקנה לגמרי מהפלוני, והקדושין של זה קיימין, משא"כ הכא בשמקדש השני מעכשיו ולאחר ארבעים נמצא דלא יצוייר גמר קדושין לעולם, דאף אם ימות ראשון אח"כ לא הוית אשתו של השני, כיון דבשעת חלות הקדושין לא נגמרה מטעם דאין כאן שעת חלות דהרי אשת איש היא בשעה זו, וממילא שוב לא תחול לעולם, נמצא דהרי היא חצי אשה ממש.
יד ואין להקשות דהלא יש לו להשני זכות של אישות באופן שאם מת הראשון קודם ארבעים, דאז נשארה אשתו של השני לגמרי, דליתא דזכות זה לא שייך אלא דוקא משעת החלות ואילך, ומטעם זה בשלמא כשמקדש השני לאחר עשרים אנו דנין דלא הוי חצי אשה מטעם דיצוייר אשה שלימה אם ימות ראשון אחר עשרים טרם שתגיע שלשים, והיינו דיש לו זכות אחר החלות של הקדושין, משא"כ כשאמר השני לאחד ארבעים, הנה זכות זה שקודם ארבעים אינו שייך להקדושין כיון שטרם נגמרה הקדושין, והיינו דזכות אישות נחשב כשהיא אשתו, ולא מקודם שנעשית אשתו, ושיור באישות ע"כ לאחר האישות נידון, ולא מקודם, ומה מועיל הזכות דמקודם כיון דבשעת חלות הקדושין שהוא האישות, אין לו זכות זה, ולאחד הגמר שוב אין לו הזכות הזה, וממילא הוי חצי אשה גם להרמב"ם באופן זה, ולהכי שפיר מדייק הרמב"ם כסדר הזה, עד שלשים, וכמוש"נ.
טו הנה בשו"ת למרן הגרע"א בסי' קע"א הקשה בנו הגרש"א ז"ל על הרמב"ם שכתב בפרט"ז מהל' אישות הט"ז האומר אם ילדה אשתך נקבה תהיה מקודשת לי דמהני בהוכר עוברה, דקשה לפי מה שפסק הרמב"ם בהא דאת שפחה ולדך בן חורין דלא מהני מטעם דחוי כמשחרר חצי עבדו, וא"כ ה"נ ליהוי כמקדש חצי אשה, ותי' כיון דאינו יכול לקדש יותר לא שייר בקניני' כמו המקדש חצי' שפחה וחצי' בת חורין, והשיב לו אביו הגאון מרן רע"א ז"ל דדבריו נכונים, אעפ"י שאינו דומה דהתם חצי' שפחה אינה בת קדושין בעצמותה, אבל הכא בת קדושין היא אלא דעכשיו אינו יכול לקדשה כיון דנשואה לבעל, מ"מ מביא ראיה דגם זה נקרא לא שייר בקניני', מהא דאמר ד' יוחנן אפילו קדושי מאה תופסין בה, וע"כ הא דלא הוי חצי אשה דמ"מ קידש כולה לאחר ל', אבל זה ניחא על הראשון אבל על השני קשה הא אינו יכול לקדשה רק מה ששייר ראשון, וא"כ הוי חצי אשה, וע"כ כיון דאינו יכול לקדש יותר מחני, עכת"ד. וקשה טובא דלדברי מרן היאך יפרש הא דר' אבא בנימין פ"ב בשקידשה חוץ מפלוני, הא שייר בקניני' בודאי, ומדוע לא הוי חצי אשה, וע"כ כמו שכתבנו דכיון דלא שייר באשה בעצמותה, וא"כ אפשר שגם זה יתבטל כשימות הפלוני, וממילא אין זה שיור באשה עצמה, ואינו דומה לחצי אשה ששייר בעצמותה וחצי' השני ששייר הרי היא רשות לעצמה, ואינו שייך לו כלל, ובעיקר הדבר אם באופן זה נקרא שייר בקניני' ביארנו לעיל שע"כ דעת תוס' ר"י הזקן שזה נקרא שייר בקנינו, וכן משמע דעת הרמב"ם כמבואר לעיל.
טז ובעיקר הקושיא נראה לומר דלא דמי אשה מעוברת לשפחה מעוברת, והיינו דשפחה מעוברת שפיר הוי הולד חצי נוף של השפחה, והיינו דהשפחה כמו שהיא נישומת כחד גוף, והרי היא לענין קנין כחמרא מעברתא דאין העבד נידון לפי הנפשות, וכל הענין הוא ענין ממונא דהיינו קנין כספו של האדון, ושפחה מעברתא היא כחמרא מעברתא, וממילא המשחרר העובר, הרי"ז כמשחרר חצי עבד, מפני שכל השפחה כמות שהיא נידונית לפי שוויי' עם העובד כולה כמבואר ב"ק מ"ט, משא"כ ענין אישות אינה נידונית לפי ערך הגוף, כי עצם הענין של אשה היינו נפש האשה, ובעצם אשה אינה קניי' להמקדש בנדר זה, וכמו"ש הרשב"א בריש קדושין, והיינו דאין לו לבעל אלא זכותים כאלה שזכתה לו תורה, ולא קנין בעצם האשה, וממילא אין זה שייכות להא דחצי עבד, וממילא אשה מעוברת חדי הן כשתי נפשות כשהוכר עובדה, ולא שייך כאן לדון עובר ידך אמו, דדוקא במעשה דבפועל כמו טבילה יש לדון בזה עובר ירך אמו מפני שמעשה חומרי נחשבה לשתיהן, משא"כ אישות שהוא השייך לנפש של האשה בזה בודאי נידון העובר לנפש בפני עצמו, והרי היא אשה שלימה, ואין כאן משום חצי אשה, וכמוש"נ.
יז אבל עוד תמיה רבתי בדברי הרמב"ם בזה, והוא מה שהקשה הגאון בספר עבודת הגרשוני שם, דאם אמרינן דהרמב"ם פוסק כר' יוחנן דיש כאן תפיסת קדושין קשה מובא בהא דפסק הרמב"ם בפר"ט מגירושין ה"ד וז"ל אמר הרי"ז גיטך מעכשיו או מהיום ולאחר מיתה ומת הרי זו ספק מגורשת, שמא אחר שאמר מעכשיו חזר בו מלשון מעכשיו וסמכה דעתו על לאחר מיתה ואין נט לאחר מיתה, עכ"ל, ואם סבר הרמב"ם כר"י דלשון מעכשיו הוי שיור, וכיון שלא מהני שיור בגט, א"כ לאו גט הוא כלל, והא דאינה מתייבמת הוא משום גזירה, כמבואר הכא בסוגיא, הרי מוכח דהרמב"ם לא סבר כר' יוחנן, עכת"ד.
יח ונראה לבאר דברי הרמב"ם כד נעיין בסוגיא דפריך שם הגמ' לר' יוחנן דאמר שיורא הוי מהא דמהיום ולאחר מיתה נט ואינו נט ואם מת חולצת ולא מתייבמת, ואם שיורא הוי כל נימא דמשייר בה ולא כלום יבומי מייבם, יעוי"ש. וקשה לכאו' מובא מאי קושיא מנט לקדושין, הלא שפיר איכא למימר דדוקא בקדושין דשייך תפיסת קדושין בשיור, אז אמרינן דאמר לשון דמהני, ויש בזה התפסת קדושין, משא"כ בגט דלא מהני שיור, ובאופן שמשייר לא הוי גט כלל. להכי יש לנו לומר דלא נתכוון כלל לשיור, וכוונתו לתנאי וממילא באמר לאחר מיתה אפשר דחזר מדבריו ואינו רוצה בקיום הגט כלל, וממילא תהיה בגט הדין כמו בקדושין לרב, דכיון דרב סבר דלא מהני שיור, להכי אמר רב דלא נתכוון לשיור, אלא לתנאי, וממילא הוי ספק חזרה, וא"כ בגט דלא מהני שיור בזה סבר ר' יוחנן דהדין מעיד דלא נתכוון לשיור רק לתנאי, וממילא תהיה הדין בגט דלא נתכוון לשיור אלא לתנאי, וממילא יש ספק חזרה, ולהכי חולצת ואינה מתייבמת מן הדין התורה, וא"כ מאי פריך הש"ס ומדחיק לשנויי דאינה מתייבמת רק מטעם גזירה.
יט והנה מתוך חומר הקושיא נראה לומר דבאמת כן הדבר דלאחר שמסיק הש"ס דאם נפרש לשון זה לשיור, דאז ע"כ בגט אין בו ממש כלל, וגם בת יבום היא נם כן מדאורייתא, דמעתה ישתנה הדין דלשון זה בזה בגט אינו לשון שיור, מטעם דע"כ לא נתכוון לזה כיון שאין בלשון זה שום ממש לענין נט, וכל עיקר הפירכא בגמ' הוא רק טרם שנתברר הלכה דלשון זה בגט לאו בלום, וביותר לשיטת רבא דסבר דבאמת לשון זה מהני בתורת שיור גם בגט, ומפרש דגט מהני במקצת ומיתה מהני במקצת, מטעם דשניהם עושים פעולה אחת, וממילא חולצת ולא מתייבמת מעיקר הדין, כמו שמבואר בגמ', אבל להמסקנא שמסיק אביי דלא מהני שיור בגט כלל, דאז ישתנה הדין לגמרי ואמרינן דהמגרש לא נתכוון כלל לשיור, וממילא אין בלשון זה לשון שיור כלל, וע"ב דתנאי הוא, ורק ספק חזרה יש כאן, וזהו שפוסק הרמב"ם דלפי המסקנא שאין שיור מועיל בגט כלל, ומעתה ע"כ לר' יוחנן הדין בגט כמו קדושין לרב, ויש בזה ספק תנאי ספק חזרה.
כ ויש להביא ראיה מסוגיא דב"ב קל"ו בהא דהכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, ופריך וכי כתב לו מאי הוי, והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט וחולצת ולא מתייבמת, ומשני התם מספקא לי' אי תנאה הוי או חזרה הוי, הכא ה"ק לי' גופא מהיום ופרי' לאחר מיתה, יעוי"ש. ולכאורה מוכח מזה דלא כר' יוחנן דאילו לר' יוחנן לא הוי משום ספק חזרה אלא משום גזירה, וכן מוכיח הרשב"א בחידושיו דסתמא דסוגיא דלא כר' יוחנן, וכן כתבו הר"ן והריטב"א, אבל לפי מה שביארנו אין מזה הוכחה דהוי דלא כר' יוחנן, משום דאיכא למימר דלפי מסקנא דקדושין, דשיור בגט לא מהני כלל, א"כ ממילא הוי בגט הדין לר' יוחנן כמו בקדושין לרב, ועל זה סמך הרמב"ם ופסק בפר"ט מגירושין בגט שאמר מהיום ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר מיתה דהוי ספק תנאי ספק חזרה, וכמוש"נ.