נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
מלואים · סימן ד
בדין מופס"ל, לפסח ולענין נאמנות
א כתב הרמב"ם פ"ד מק"פ ה"ט במפריש פסח עד שלא הביא ב' שערות, והביא הר"ז מקריב לשם פסח שאין בע"ח נדחין, ותמוה הלא שיטת הרמב"ם בפר"ב מנזירות ובפר"ד דתרומות דמפוס"ל דאורייתא, וא"כ אין כאן ענין דיחוי כלל, כיון דהקדשו הקדש, וחכ"א העיר בזה, ונראה שאין זה ענין הא דמופס"ל הבא לפסח והיינו דאעפ"י שבר הקדש הוא, אבל לאו בר פסח הוא, וכמו שאמרו לענין עכו"ם בהפריש הפסח, והיינו שאין במופס"ל כח לעשות פסח כיון דלאו בר פסח הוא, וזהו גם כן דעת התוס' פסחים צ"א ד"ה איש שכתבו תימא אמאי איצטרך קרא וכו', ולא כתבו דבא למעט מופס"ל, והיינו דגם זה פשוט וכמבואר, והא דיש כאן דיחוי אעפ"י שאין ממש בהקדשו לשם פסח, אמנם כיון שע"כ בר הקדש הוא מטעם מופם"ל, להכי יש כאן חלות הקדש, היינו הקדושה דהקרבן, שזה יש גם בפסח, דהיינו קדושת קרבן, אעפ"י שאינו קדושת פסח ממש, להכי יש בזה חלות הקדש לענין שיש בזה ענין קדשים דחוים ולהכי כתב הרמב"ם הטעם דאין בע"ח נדחים. ודברי מרן בכס"מ בפר"ב מק"פ ה"ד שכתב לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב "קטנים שאינם בני דעת", היינו קודם שהוא מופס"ל, אבל מופס"ל דהקדשו הקדש שפיר דמי, תמוה מובא, דאטו מפני שיכול להקדיש ישנו במצות פסח, והלא התורה מיעטה לזה מאיש פרט לקטן, עי' בהגהות מנח"ח, ועוד תמוה דברי מרן שכתב לפרש כוונת הרמב"ם מטעם חסרון מקדיש. והלא מבואר ברמב"ם הכא דהטעם מפני שאין עושין חבורה שכולם קטנים, ומשמע מזה דלא מהני אפי' אם המקדיש עבורם גדול הוא, ועוד בעיקר הדין דמופס"ל דהקדישו הקדש, קשה, הלא אם אמר על אחר שהקדיש אינו נאמן, ומה יוסיף אומץ כשהוא עצמו הקדיש. והלא אין אנו יודעין שהקדיש בלב שלם, ואין לומר בזה דברים שבלב, כיון שבאמת לאו בר עדות הוא. ואמירתו כאילו לא אמר, וע"כ דרק דין הוא בנדרים והקדשות, ומטעם זה פליגי אם לוקין על הקדש. והמל"מ מסתפק אם לוקה, אבל אין בו מעילה והיינו מטעם שכתבנו, ולפי"ז כשהקדיש פסח ע"כ אין זה פסח, אא הקדש סתם, והוא הקדש גרידא. ובזה יש להבין הא דבעי בירושלמי אם מופס"ל מפריש פסח, והוא ביבמות פרי"ג ה"ב, ותמוה דע"כ לאו בר פסח הוא, וע"כ הביאור בירושלמי לאו לענין הבאת פסח הוא, דפשיטא דלאו בר פסח הוא, וממילא לאו בר הפרשת פסח הוא. והירושלמי בעי אם אמרינן דכיון דלאו בר פסח הוא, א"כ אין ממש בהקדשו. וחולין הוא, או"ד כיון דבשאר ימות השנה הוא שלמים דמותר הפסח שלמים, וא"כ יש בזה חלות הקדש כקדושת שלמים, ונפק"מ לענין להיות דחוי למ"ד בע"ח נדחים, או נפק"ט לענין שלמים. ובזה יש להעיר על האור שמח, דמפרש שם הפלוגתא בירושלמי אם מופס"ל מקדיש פסח לשם פסח ממש, ולדבריו ע"כ סבר הרמב"ם דבר מקדיש פסח הוא מדיצא בראשון בדיעבד. א"כ לפי"ז היאך יפרש הא דפר"ד ה"ט במפריש פסחו עד שלא הביא שערות, שע"כ מופס"ל הוא, שכתב הרמב"ם הטעם משום דאין בע"ח נדחים, דקשה מה שייך דהוי כיון דבר פסח הוא לענין דיעבד, וע"כ הביאור בירושלמי כמו שכתבנו, והיינו דזה פשיטא שאינו בר פסח גם בהפרשה לשם פסח, רק בעי אם יש ממש בהקדשו להיות עליו תורת דחוי, או להיות עליו לכהפ"ח שלמים כדין מותר הפסח. וזהו שיטת הירושלמי פסחים פר"ח דנתפס עליו קדושה, ובזה אחז הרמב"ם לדינא כסתם ירושלמי דפסחים, ולהכי כתב דאין עליו תורת דחוי מפני שאין בע"ח נדחים, וכמוש"נ. וממילא מה שמתרץ ג"כ שם באור שמח על הרמב"ם שפסק דאם עשה בראשון פטור, תמוה, ותמיהת מרן הכס"מ שם נכון, דודאי לא נפטר מחיובו שעשה בזמן פטור, ועכ"פ מבואר, דמפוס"ל לאו בר פסח הוא, וא"כ דברי מרן שם בפ"ב תמוה טובא, ונראה דאפשר ליישב כוונת מרן שם דבא לומר דאף דבאופן שהקטנים המה מופלאים שהקדשם הקדש חשבינן להו לגדולים לענין זה דחבורה, והיינו שהם בני פסח מדרבנן, מטעם חינוך, ובאופן זה דנחשבים גדולים לדבר אחד גם מדאורייתא, והיינו לענין הקדש, להכי שפיר עושין מהם חבורה, כיון שעכ"פ גדולים הם לענין עצם ההקדש, ונותנים להם קרבן לאכילה גם בחבורה, ומדייק מהרמב"ם מדכתב קטנים שאינם בני דעת, ומפרש שאם הקטנים בני דעת לדבר אחד דהיינו להקדיש תורת גדולים עליהם לדין זה דחבורה, אבל מעולם לא עלה על דעת מרן לומר שהם המופלאים בני פסח מדאורייתא, אמנם מה שנראה בכוונת הרמב"ם דנקט בני דעת היינו הכוונה אינם בני חיוב בחיוב, ובא לשלול במופלאים, והיינו דמופס"ל אעפ"י שהקדשם הקדש, אבל נקראים אינם בני דעת, מטעם חסרון חיוב, וזה נכלל בלשון זה "אינם בני דעת", וממילא גם המופלאים אינם בחבורה.
ב והנה זה ודאי דמופס"ל אין לו נאמנות להיות נאמן אף באיסורים, וגם בנדרים והקדשות ג"כ אין לו נאמנות לגבי אחרים כיון דקטן הוא, אבל לפי"ז יש לעיין היאך נאמן לגבי עצמו שאמר שהקדיש או שנדר, וע"כ צריך לומר דנם בזה אינו נאמן אם בא לומר בתורת נאמנות, וכל עיקר הא דנדרו נדר והקדשו הקדש, זהו דוקא באופן ששמענו שנדר והקדיש, אבל גם על זה תנוח השאלה היאך נאמן שהקדיש בלב שלם, דהלא אפשר שלבו בל עמו בשעת שהקדיש, והכא לא שייך דברים שבלב אינם דברים, דע"כ כלל זה נאמר רק באופן שהדברים שבפה הוי דברים, דהיינו באופן שיש לו נאמנות, אבל במי שאין לו נאמנות לא שייך זה, וע"כ צ"ל דקטן דעת קלישתא הוא, ורק בנדרים והקדשות חידשה תורה, ולפי"ז קשה למה בעינן קרא לפסול קטן לעדות כיון שבלא"ה אין לו דעת ואין בדבריו ממש, ונראה בביאור הא דמופלא סמוך לאיש, היינו שדין מחודש הוא בנדר והקדש, אשר באופן זה יהיה הקדש ונדר, אף באופן שחסר בזה תורת נאמנות, וסגי גם בדיבור פה גרידא, והנה יש להסתפק אם הוי הקדש ממש בעצמותו, או"ד שרק דין הקדש יש בזה, אבל אינו הקדש ממש, ונראה דפליגי בזה בירושלמי תרומות אם אחרים לוקין על ההקדש, הזה, והמפרשים פירשו דפליגי אם מופס"ל דאורייתא או דרבנן, אבל דוחק הוא, והנכון לומר דבזה פליגי דמאן דסבר לוקין סבר דהתורה אמרה שתהיה על זה נדר והקדש ממש גם בעצמותו, ומאן דסבר אין לוקין סבר דאין זה הקדש ממש, רק דין נדר ודין הקדש, אבל אין זה הקדש ממש בעצמותו, ולהכי אין לוקין על זה, אבל אין בזה תורת נאמנות לכולי עלמא, והיינו דקטן אין לו נאמנות בכל אופן, ובעיקרו של דבר לענין שאין נאמנות לקטן יש לומר בזה שני אופנים. א) שהוא מטעם חסרון דעת דהיינו שדעתו קלישתא. ב) דכיון שאינו בעונש כלפי שמיא אם ישקר, להכי הרי הוא בכלל חסרון נאמנות, דיסוד נאמנות הוא מפאת יראה מלדבר שקר, וזה ליתא בקטן מטעם שאינו בעונשין, ונפק"מ בין הטעמים באופן שהוא מעיד בגדולתו על מה שראה בקטנותו, דלטעם הראשון לא מהני גם כשמעיד בגדלותו על מה שראה בקטנותו, והיינו כי אם הטעם מפני חסרון דעת וא"כ אין לסמוך על מה שראה וידע כיון שראייתו וידיעתו אינו מכוון לפי האמת מפני שכלו הקטן, משא"כ לטעם האחרון שפיר הוי עדות מעליא, והיינו דכיון דכל עיקר החסרון הוא מפני שאינו ירא מעונש על השקר, וזה ליתא הכא באופן שמעיד בגדלותו דהרי עכשיו הוא בר עונשין, ובזה יש ליישב קושיות השיט"מ בב"ק ט"ו דהקשה דלמ"ל קרא לפסול קטן לעדות הלא אינו בהזמה מטעם דהוי עשאאי"ל, ותירץ דנפק"מ לעדות ב"ג וב"ח, יעוי"ש. והנה זה לא סלקא לתירוץ ראשון שבתוס' דיש מכות דמקוים הזמה במלקות, וזה ליתא בקטן, אבל לפי דברינו אתי שפיר דנפק"מ לכשיעיד בגדלו שראה בקוטנו, דעכשיו ישנו בעונש הזמה, והנה לכאורה יש להקשות על עצם דברינו שהטעם דאין לקטן נאמנות מטעם חסרון עונש, דלפי"ז מאי מקשה בשיט"מ ב"ק שם דלמ"ל קרא באשה שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, תיפ"ל דאם אינה בעונשין, א"כ הוי עשאאי"ל, וא"כ למ"ל קרא למעט אשה מעדות, ואם כדברינו מדוע לא הקשה השיט"מ כפשוטו דאם אינה בעונשין א"כ הרי אין לה נאמנות, וממילא אין כאן שום עדות, אמנם הנכון בזה שאין ענין פטור עונשין של אשה באופן אילו לא היתה בחיוב לפטור בקטן, והיינו דקטן פטור לגמרי מעונשין, ואין עליו חיוב ואחריות על מעשיו כלפי שמיא, אמנם שונה אשה בזה שאף אם היא אינה בעונשי התורה הכתובים בחיובי איש, אמנם ע"כ כל זה דוקא לענין חיובי בי"ד, אבל עכ"פ כיון דבת דעת היא הרי היא באחריות על דברי' ועל מעשי' כלפי שמיא, וכמובן.