אור ברסלב
נזר הקודש - ערכין מלואים › סימן ג

נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין

מלואים · סימן ג

סימן ב

בדין טו"א וסימני גדלות

א כתב הרמב"ם פר"ב מאישות הכ"ה וז"ל וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויו"א הרי הן בחזקת גדולים וכו', יעוי"ש. מבואר דדנין למו"א לגדולים מבן י"ב ויו"א לכל דיני התורה, וקשה הלא מספיקא לא נפיק שמא זכר הוא, וזכר לא נעשה גדול עד י"ג שנה ויו"א, ואין לומר דרק מספיקא אמר הרמב"ם כן, דהרי הלשון בחזקת גדולים משמעו בתורת ודאי, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה. והנה טרם שנבוא לביאור דברי הרמב"ם נקדים לבאר בדין דאנדרוגינוס אשר לשיטת הרמב"ם יש לו זכרות וגם נקבות, ויש להבין מה דינו של זה משום דיש לפרש בשני אופנים. א) דיש לו זכרות ממש, והוא זכר, וכמו כן יש לו נקבות והוא נקבה, והיינו דהרי זה כמו דו פרצופין והוא איש כזה אשר יש בו תורת זכר במילואו וגם תורת נקבה במילואה, ומה שנקרא ספק זכר וספק נקבה הוא מפני שמצד הדין בכללו אין לנו הכרעה מה דינו. ב) שהזכרות שלו אינו זכרות ממש, וכמו כן הנקבות, אלא זכרות קלישתא הוא, וכמו"כ הנקבות, וממילא אינו לא איש ולא אשה, וממילא איסתפקא הדבר מי הוא העיקר, והוא ספק איש ספק אשה, אמנם נראה להוכיח מהירושלמי באופן הראשון, והוא מהא דאיתא בירושלמי יבמות שלהי פר"ח מאכיל את נשיו מכח זכרותו וכו', יעוי"ש. ביאור הדברים דיש כח בצד זכרותו להאכיל נשיו, הרי מבואר דיש לו זכרות שלימה, והנה כמו"כ ע"כ יש לו גם נקבות שלימה, נמצא מבואר כאופן הראשון. והנה לפי"ז באנדרוגינוס שהביא שערות בשתים עשרה שנה ויו"א ע"כ יש בו צד גדלות שלימה מצד נקבות שבו, כיון דיש לו נקבות שלימה, והנקבות בא בשנים, ובאופן אם אמרינן דאנדרוגינוס אינו מביא סימנים לעולם, דאז ע"כ כשבא בשנים הרי זה כסימנים מכח רובא דרוב מביאין שערות בזמנם, וא"כ מצד נקבות יש כאן גדלות, וממילא אנו דנין את האנדרוגינוס לגדול, כיון שעכ"פ גדול הוא, ואעפ"י שמצד זכרות אין כאן סימן גדלות, אמנם כיון שמצד נקבות יש כאן גדלות והגוף הוא אחד,. ואם כן הרי ע"כ גוף זה גדול הוא, וממילא גדול הוא לכל הדברים הנוגעים לאיסורי תורה, ובהחלטה הלזו באנדרוגינוס, יש לנו לדון גם על טומטום מכח ספ"ס. והוא דהנה נראה דבכל טומטום יש להסתפק גם כן שמא אנדרוגינוס הוא, ומהמלת מים אין ראיה דהרי איתא בבכורות מ"ב דבמטיל מים במקום נקבות יש להסתפק שמא זכר הוא, וכמו שמבואר שם בתוס' ד"ה כי פליגי, וא"כ כמו שיש להסתפק שמא זכר הוא במטיל מים במקום נקבות, כן יש להסתפק שמא יש לו גם זכרות עם נקבות, ואפי' למ"ד דבמטיל מים במקום זכרות זכר הוא, זהו דוקא בבהמה, מפני שרחוק הוא הטלת מים דזכרות, אבל באדם לכו"ע יש לחוש בכל אופן, וא"כ בכל טומטום יש לחוש לאנדרוגינוס, וכן יש להוכיח מדברי התוי"ש יבמות פ"ג ע"ב שכתבו בטעם דרבנן דממעטי טו"א בעוף אע"ג דלא כתיב גבי קרבן עוף לא זכר ולא נקבה, משום דס"ל דטו"א בריות נינהו, דאי ספיקא נינהו, ליקרב, שלא הקפיד הכתוב בין זכר לנקבה, יעוי"ש. ותמוה טובא דהא תינח באנדרוגינוס דשייך לומר ברי' הוא, אבל מה שייך לומר בטומטום ברי' הוא, הלא יותר מספיקא לא הוי, או זכר או נקבה, וע"כ סברת התוס' דכיון דממועט אנדרוגינוס מטעם ברי', אז ממילא גם טומטום בכלל, מטעם זה עצמו דיש להסתפק שמא אנדרונינוס הוא, וממילא פסול הקרבן מספיקא, זה ברור בכוונת התוס', עכ"פ מבואר דבכל טומטום לבד מבהמה, יש ספק שמא אנדרוגינוס הוא, וכיון שכן בנידו"ד בטומטום שנעשה בן י"ב שנה ויו"א, איכא ספ"ס לגדלות, דהיינו שמא נקבה, ושמא אנדרוגינוס, ואין לומר דלא חיישנין מטעם לא שכיח, דהלא אמרינן שם כיון דאשתני אישתני, וא"כ הוי החששא קרובה לזה, וא"כ הוי ספ"ס לחומרא לומר שיש בזה גדלות, ועוד ראיה לזה מדברי הרמב"ם פ"נ מאי"מ ה"ג דכתב דטו"א פסולים לקרבן מפני שנא' זכר ונקבה ובעינן ודאי זכר, ודאי נקבה, ולפיכך אף העוף שהוא טומטום או אנדרוגינוס פסול למזבח, ומרן הכס"מ תמה דטעם זה לא שייך בקרבנות העוף, כיון דלא נאמר בהו זכר ונקבה, ומתרץ דסבר הרמב"ם דכיון שגילתה תורה שהם מין אחר, ממילא פסולים גם בקרבן עוף מטעם שאינן בכלל תור ובן יונה יעוי"ש, ותמוה לכאורה דזה תינח באנדרוגינוס דבו שייך לומר שהוא ברי', אבל מה נאמר בטומטום שע"כ לאו ברי' הוא אלא או זכר או נקבה, וע"כ צ"ל ג"כ כמו שכתבנו לעיל דבכל טומטום יש להסתפק שמא אנדרוגינוס הוא וממילא פסול לקרבן מטעם ספק, והנה כיון דקיי"ל דבמקום ספ"ס סומכין בזה, בין לקולא ובין לחומרא, והיינו מפני שהוא כמו רובא להרבה ראשונים או עדיף מרובא, ומבואר ג"כ דמיעוט נחשב לספ"ס כדאיתא ביבמות קי"ט דחשיב שם מיעוט מפילות לספק נקבה להיות ספ"ס, ולענין כל חיובי תורה יש כאן ספ"ס שמא נקבה ושמא אנדרוגינוס, דגם כן יש כאן גדלות, ולענין חיוב חיובו איש, דהיינו לענין מ"ע שהז"ג יש ספ"ס לאידך גיסא שמא זכר הוא, וגם שמא אנדרוגינוס הוא, ועוד דכיון דמוחזק הוא לגדלות לכל איסורי תורה, ממילא מחזיקין אותו לגדול בכל מילי.

ב והנה התויו"ט בפר"ט דבכורות מ"ד הקשה דלשיטת הרמב"ם דאנדרוגינוס ברי' הוא, וא"כ מדוע לא כתב דאנדרוגינוס לא נכנס לדיר להתעשר, כיון דמין אחר הוא, יעוי"ש. ולדעתינו נראה שאין כוונת הרמב"ם דמין אחד הוא ממש, שע"כ מין בהמה הוא ממש, אלא הכוונה שמין בפני עצמו הוא במה שנוגע לזכרות ולנקבות, והיינו דכמו שיש במין זה דבהמה זכר ונקבה, כן יש מין מיוחד שיש לו זכרות ונקבות ביחד, וברי' בפ"ע הוא, היינו בשינוי הזה. אבל ע"כ לא הוי מין בפ"ע, אלא ברי' בפ"ע הוא, כלומר שנברא בפ"ע בבריאה מיוחדת שיש לו שתים, ומה"ט נכנס לדיר להתעשר, והיינו דכיון שאין כאן דין מיוחד לזכר או לנקבה, דהכל נכנס להתעשר, וממילא גם נברא זה בכלל, כיון שמין בהמה הוא, והנה כמו"כ באדם לענין סימנים אעפ"י שיש לו שתים זכרות ונקבות ביחד, מ"מ לא יצא מכלל מין אנוש, והרי הוא במין זה דאדם ונעשה גדול כנקבה מטעם הנקבות שיש לו, וממילא גם מטומטום בכלל כמו שכתבנו, מטעם הספק דאנדרוגינוס כדלעיל, והנה לכאורה יש להעיר דהלא בטומטום נגד ספק דאנדרוגינוס יש ספק שמא מן מיעוט הוא, וא"כ לגבי הספק דנקבה, ספק שמא הוא מן המיעוט דאינו מביא בזמנו. ונראה בזה כפי דברי הה"מ שכתב בדעת הרמב"ם דאינם מביאין סימנים לעולם כמבואר שם. ומטעם זה נראה דבזה אין לחוש למיעוט, מטעם דאימת שייך חששא דמיעוט באופן דלפעמים יתברר, וממילא הוא נחשב להיות חוששין לו, והיינו דחשבינן העתיד כמו ההווה. אמנם באופן שלא יבודד לעולם אז אמרינן המיעוט כמאן דליתא דמיא. ולדעתינו יש לפרש הא דאיתא בגמ' דהיכא דלא אפשר גם ר"מ מודה ואינו חייש, היינו גם כן הכוונה היכא דלא יבוא לידי בירור כמו דלמא במקום סייף נקב הוי, ובזה כו"ע מודה מטעם דכדליתא דמיא. ומדויק בזה דקאמר הש"ס בקטן וקטנה שמא ימצא סריס, שמא תמצא איילוגות, ולכאורה למה מדייק הש"ס שמא הלא ע"כ סריס ואיילונות מלידה ומבטן הם. אמנם הכוונה דעיקר החשש למעט הוא באופן שיכול לבוא לידי בידוד. עוד נראה דהמיעוט כדליתא דמיא, מטעם הרובא דמביאין בזמנם, והיינו דהנה אף שמצינו דמצרפין מיעוט למחצה להיות ספ"ס, כמו דאיתא ביבמות קי"ט ועו"מ והיינו דמצרפין מיעוט דמפילות למחצה דנקבות, אעפ"י שיש רובא המנגד להמיעוט הזה, אמנם שאני התם דהמיעוט איתא בהשני הספיקות בין במחצה זכרים ובין במחצה נקיבות, והיינו שאין סיבה דזכר או נקבה מביא להרובא, או להמיעוט, והיינו דסיבת ההפלה בתרווייהו ישנם, ולהכי שפיר יצורף מיעוט המפילות למחצה דנקבות, וכמו כן בענין סמוך מיעוטא לחזקה הוא ג"כ מטעם שחזקה הוא ענין אחד, וממילא יש כאן שני צדדין שונים, אמנם לא כן הכא דהרוב והמיעוט מתנגדים זה לזה באופן אחד. והיינו שהרוב והמיעוט הוא דוקא בספק דנקבה, ובאופן השני דזכר אין רוב ואין מיעוט, ורק בצד אחד דנקבה איתנייהו לתרווייהו, וממילא אין לחוש למיעוט באופן כזה, והיינו דכיון שאין לו קיום לספק זה רק במקום שהרוב מנגדו ומבטלו, והרי הוא כמאן דליתא. ולפי"ז יבואר לנכון גם דברי התוס' כתובות ט' שכתבו דלהכי לא יצורף מיעוט אונס לספ"ס מטעם דהרוב דברצון מנגדו, וקשה הא מצינו דגם מיעוט מצורף לספ"ס כמו הא דיבמות שכתבנו, אמנם נראה דהתם גם כן הספק דאונס הוא רק בחד צד, וכאשר יבואר, דהנה איתא בירושלמי דלהכי לא נחשב ספק דאונס מפני שיש לו קול, ולכאורה תמוה הא כתב הרמב"ם בפר"א מנו"ב ה"ב דכל הנבעלות בשדה אין לה קול, וא"כ תקשה דלמא הא דאין לה קול מפני שנבעלה בשדה, אמנם ע"כ צריך לומר דכוונת הרמב"ם רק בפנוי' דבשדה אין לה קול, משא"כ ארוסה מפני חומר הענין אף בשדה יש קול להמאורע, נמצא לפי"ז דהמיעוט אונס הוא רק בחד צד דהיינו בתחתיו, ולא בשאינו תחתיו, ולכן הרוב דברצון מבטל להמיעוט דבאונס, וכדליתא דמיא, ובזה יש ליישב הא דהקשה בס"ט סי' קפ"ז בסתירת דברי התוס' הללו לנדה י"ח בשליא דאם יש מקצת שליא בלא ולד איכא ספ"ס, וקשה הא לא הוי אלא מיעוט, ובדברינו יבואר לנכון דהתם המיעוט שייך בכל אופן דהיינו בין אם היתה השליא בעובדא זו דיצאת השליא במקצת ולד, ובין דיצאת רובא, תמיד איכא ספק זה דמיעוט הנמצא בעולם דיש שליא בלא ולד לגמרי.

ג גרסינן בירושלמי יבמות פר"ז ה"ד ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא שתי שערות כמו שהביא שתי שערות להאכיל, מבואר דסבר הירושלמי דמספק גדלות מאכיל (ואעפ"י שבק"ע פירש שאינו מאכיל אמנם הוא עצמו חזר מזה בשירי קרבן ומפרש שמאכיל, והנה יש להבין היאך מאכיל מספיקא, וע"ב מיירי בהגיע לכלל שנים ולא מצא לו שערות, וסבר הירושלמי דסמכינן ארובא דמביאין סימנים בזמנם, אבל תמוה הא לפי"ז יש להסתפק אם יש לו קנין באשתו, וממילא יש כאן ספק קדושין ואית לן לאוקמי' אחזקת פנוי'. והנה לכאורה אפשר לומר דסבר הירושלמי דהשנים עצמן הרי הם כסימנים מן התורה ורק מדרבנן הצריכו סימנים וממילא בספק מוקמינן אחזקה אדין תורה, והביאור בזה נראה דכמו שהשערות הם סימנים לגדלות, כן גם שנים סימנים, אך רק אם באופן שידוע שהסימנים יבואו אח"כ דאז נתברר לנו שלא היה גדול בזמן השנים, וכנראה שכן סבר הרא"ש בתשובה, אבל בסתמא השנים בעצמותן מעידים על גדלות, וזהו הביאור חיישינן שמא נשרו, היינו דאם באמת לא הביאו עד עתה ויביאו אח"כ הרי נתברר שהיה קטן אז, אמנם כשאנו אומרים דנשרו הסימנים א"כ אין לנו בירור על קטנות, וממילא השנים הם כסימנים, אמנם עדיין תקשה מדוע לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה, ונראה לומר מלתא חדתא, לפי מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ד ובשו"ע סי' פ"א מבואר דבאופן שנתחזק הרוב מקודם הרי זה חזקה, וה"נ כיון שנתחזק לן במופלא ס"ל מקודם מטעם דובא דמביאין בזמנם, הרי זה נחשב לחזקה, וא"כ איכא חזקה נגד חזקה, וממילא יש כאן רובא מעליא, וכן יש להוכיח מהא דאיתא בנדה מ"ו אמר אביי ת"ש וכו' ר' יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה, ומשבא לעונת נדרים תרומתו תרומה, סברוה קסבר ר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא, אא"ב מופס"ל דאורייתא וכו', יעוי"ש. וקשה הא עיקר הא דסמכינן אמופס"ל הוא מטעם דרוב מביאים בזמנם, וקשה הא מצינו דר' יוסי חייש למיעוט כדאיתא ביבמות ס"ז ע"ב וכמו"ש התוס', וא"כ מדוע תרומתו תרומה, ולא חייש למיעוט שאין מביאין בזמנן, אמנם ע"כ צ"ל דשאני הכא דאם יחוש למיעוט, נפל האי דינא דמופס"ל דבירא, וכיון שסבר דדאורייתא הוא, א"כ נלמד מקרא, וממילא הרי"ז כאילו אמרה תורה בפירוש דיש לילך בזה בתר רובא, ובזה מודה ר' יוסי, ומטעם זה לא אמרינן ג"כ בזה סמוך מיעוטא לחזקה, מטעם דהמיעוט כמאן דליתא דמיא, ומוכח מזה דזמן ההפלאה דסמוך לאיש אמרה תורה לסמוך בזה על השנים, וממילא הרי"ז כחזקת, וכמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש לתמורה. אמנם לפי"ז תמוה דברי הרמב"ם פר"ח דתרומות הי"א שכתב וז"ל נישאת לבן י"ג שנה ויו"א ספק שהביא שתי שערות הרי"ז אסורה לאכול בתרומה, יעוי"ש. וזהו שלא כדברי הירושלמי, וטעמא בעי, ונראה דהרמב"ם סובר דאין משגיחין על השנים כלל, ועיקר הוא הסימנים, וממילא יש כאן ספק גמור, ואם בשביל הדוב הא איכא מיעוט אין מביאין, וגם חזקת פנויה, והמחלוקת בין הירושלמי והרמב"ם, נראה בזה כך. דהנה סברא זו אם משגיחין על השנים נראה דתלוי בזה דפליגי אם תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן. והיינו דהסברא בהני או דסברי תוך זמן כלאחר זמן הוא, משום דסבר דבאמת יש שתי סימנים לגדלות. ובחד מנייהו סנו, או סימנים או שנים, ושנים בלא סימנים מועילים, וסימנים בלא שנים ג"כ מועילים. ולכן סברי דכמו שמהני שנים כן מהני סימנים. והסוברים דתוך זמן כלפי זמן, טעמייהו משום דתרווייהו בעינן, והנה הירושלמי סבר תוך זמן כלאחר זמן, וכשם שמועילים סימנים בתו"ז כן שפיר מועיל שנים בלא סימנים כל זמן שלא יבורר ההיפוך, אמנם הרמב"ם סובר תוך זמן כלפני זמן, וא"כ גם שנים בלא סימנים לאו כלום הוא, נמצא דלהרמב"ם אין שנים מועילים בלא סימנים, וע"כ בהא דטו"א הוא מטעם רובא. והנה בהא דסבר הרמב"ם דטו"א מחויבים משנת י"ב ויו"א בחיובי איש דהיינו גם במ"ע שהז"ג תמוה הא איכא ממנפ"ש שמא נקבה ופטורה ושמא זכר פטור כיון שלא הגיע לכלל גדלות וכמו שתמה הרה"מ, והלח"מ כתב דלא נחית לזה הרמב"ם, אמנם נראה דהצדק עם הה"מ מדכתב בחזקת גדולים ולא כתב בחזקת גדלות, ומשמעות לשון זה משמע גם בחיוב זכר, אבל נראה כמו"ש לעיל דכיון דמוחזק לגדלות לכל איסורי תורה, ממילא זה עצמו נחשב לחזקה, ומחזיקין אותו לגדול גם במ"ע שהז"ג.

תוכן העניינים

נזר הקודש - ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה