אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת תענית › כיצד תענית פרק ב

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת תענית · כיצד תענית פרק ב

מאימתא פרק ראשון תענית

הלכה א

ונותנין אפר מקלה ע"ג התיבה ועיי' ברמב"ם דכתב וע"ג ס"ת ובכ"מ תמה מנין לו שנותנים אפי ע"ג ס"ת, ואפשר דכוונת הרמב"ם אע"פ שהס"ת הוא בתוך התיבה ובנתנו אפר על גבו נחשב כאלו נותן על הס"ת גופא ומ"מ לשונו משמע דע"ג ס"ת ממש היו נותנים, ונראה משום דירושלמי אמר אח"כ ונותני' אפר מקלה ע"ג התיבה על שם עמו אנוכי בצרה וקשה הא כבר הזכיר לעיל הטעם אבותינו חיפו אותם זהב ואנו מחפים באפר אלא וודאי זה הטעם קאי אאפר דנתנו על גבי התורה וע"ז שפיר אמר ר"ז דרעיד כל גופו כד חזי כן דנותנים ע"ג התורה, ועיי' בירושלמי דדריש בהדי' אח"כ יצא חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זה תורה:

אמר ריב"ל לפי שנתפללים בצינעה ולא נענו לפיכך יצאו לחוץ ויתפרסמו בדרושי הארכתי בענין וכאן רק ארמוז מעט ממנו דהענין הוא ע"פ מה דאית' בחגיגה דף כ"ג ע"ב בענין צירף דהתור' עשאה כל מה שבכף א' שנא' כף אחת כן הוא ג"כ הבהכ"נ הקדוש כמו שהכף מצרף החלבנה בתוך הקטורת ועשאה א' כן בהכ"נ מצרף הרשעים כי יקובלו תפילתם בתוך תפילת צדיקי' המתפללים בתוכה, ועבור כן רצה בלעם הרשע לתת עיניו בבתי כנסות כי המה מצרפים אפי' הרשעים ואם חלילה הרוב רשעים א"כ לכאורה הוי הבהכ"נ מצרף לרעה דרוב רשעים ונתבטלו הצדיקים ע"י הצירוף וזה הוא הענין דהוציאו התיבה בת"צ לרחובה בהיות דראו שהתפללו בצנעה ולא נענו חששו אולי יש חלילה צירוף לרעה לפיכך יצאו לחוץ לבטל הצירוף.

וחרינא אמר לפי שחטאו הלמד והמלמד עיי' בק"ע ופרושו דחוק מאוד ולפענ"ד הכונה כפשוטו דאידך פליג דראשון אמר דחטא הצבור אין הגדולה במקומה משמע אפי' אם כהן המשיח אינו חוטא רק הואיל והציבור חטאו א"כ תו אין הגדולה במקומה לזה פליג האינך ואמר דדוקא בשביל שחטא הלמד והמלמד דהיינו בשביל שחטאו כל ישראל דהיינו הכהן המשיח וסנהדרין וכל ישראל לפיכך אין הגדולה במקומה ומשו"ה כתיב את פני הפרוכת לחוד אבל אם הציבור לבד חטאו וכהן המשיח אינו חוטא אכתי הגדולה, במקומה וכן להיפך אם הכהן המשיח לבד חוטא, א"כ ע"פ מ"ש רש"י בתורה לפיכך כתיב את פני פרכת הקודש שהי' מכוון נגד בין הבדים ועיי' רש"י דכתיב לאשמת העם דהיינו שעשו ציבור על ידו וא"כ לפ"ז יש לומר דמשו"ה אמר לפי שחטא הלמד והמלמד דהיינו הכהן המשיח והעם לפיכך נותן בין ב' בדים רמז על למד ומלמד משא"כ גבי כל עדת ישראל איירי דלא חטא הכהן המשיח והראשון עיקר:

לפיכך יצאו לחוץ הוא ענין בפני עצמו וקאי אמתני' דיוצא הנשיא ואב"ד לחוץ ודלא כמ"ש בק"ע:

דף ה' אלא כל עמא לדינה ירצה אותן שהוציאו עלי לישנא בישא המה מזומנים נגד בל העם לדינא שכל העם יכירו כי שקר הוציאו, א"נ דאמר אלא כל עמא לדינא שהי' להם להזמינו לדין ולהעיד נגדו ולא לדבר בסתר עליו אל ר"י:

כל שנה שאין מתריעין עלי' בראשה מתריעין עליה בסופה ועיי' בק"ע כגון דאתילד אונסא ועיי' בטו"ז ה' ר"ה סי' תקפ"ה כתב זה הפשט בשם בעל ה"ג והקשה עליו דאונס רחמנא פטרא ותו הקשה ממהרי"ל דכתב הא דמריעין בסופה היינו דוקא בלא תקעו במזיד אבל נתבטלה מחמת אונס לא יאונה להם כל און עיי' מה שכתב הטו"ז לתרץ, ולפענ"ד נראה דה"ג איירי היכא דהוי החילתם בפשיעה וסופו באונס וס"ל כמ"ש הב"י בח"ע סי' ר"ז בשם האגודה הביאו המ"א סי' ק"ח ס"ק י"א אבל מהרי"ל איירי באונס גמור בכה"ג לא יאונה להם כל און, ובחדושי הארכתי בענין זה בשאר מקומות:

והגדול דובר הוות נפשו הוא ירצה דהגדול שבהם מתירא להוכיחם באמרו דאם יוכיחם יזיק א"ע וישנאו אותו והיינו הוות נפשו לשון הוה על הוה, א"כ הוות נפשו הוא אומר ה' יגפנו וקונה הוה לנפשו אבל הוא אינו רוצה לעשות בו שפטים ועי"ז ויעבתוה יעשו עבירות מרובים כעבותות, וקאמר ומאן פסק לה טובם כחדק ירצה הטוב שבהם הוא נמשל להם כחדק כקוצים שאין שום אדם נוגע בו כך נמשלים הטובים בעיניהם:

מן החמס אשר בכפיהם אמר ר"י מה שבכפיהם החזירו מה שבשידה תיבה ומגדל לא החזירו עיי' בבבלי דאמר שמואל אפי' גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולו ומחזירו המריש לבעלי' משמע לכאורה דאנשי נינוה עשו כן והוא נגד הירושלמי פה, גם יש לתמו' איך דייק שמואל כן דאדרבה משמע דווקא מה שבכפיהם, ונראה דשמואל ור"י פליגי דשמואל סובר דאשר רבוי' הוא מדכתיב אשר בכפיהם ואתי' לרבות אפי' גזל מריש:

אומר לעשות רעה ההוא אמר ולא יעשה עיי' בבראשית רבה פרשה כ"ג סי' ה' וביפ"ה שם שהאריך והקשה מדברי ירמיה בסי' חי רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו הרי מבואר דאפי' מטובה חוזר וע"ש מ"ש בשם הרלב"ג וכל דבריהם המה נגד דברי חכמינו ז"ל, ולפענ"ד לק"מ דיש לדקדק בדבריו דגבי הרעה כתיב ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו כתיב עשי' ובטובה כתיב אשר אמרתי להטיב אותו ופי' די אם הי' כתוב ונחמתי על הטובה אשר אמרתי והאי להטיב אותו הוא למותר, אבל הגם דמטובה גופא אינו חוזר אמנם הלא ביד ה' להתהפך כחומר חותם ויוכל לעשות שע"י הטובה יצא אח"כ רעה והגם שהקב"ה יקים את דברו אשר אמר ע"י הנביא מ"מ יגרום החטא שזה הטובה לא תצלח ויצא מזה הטובה אח"כ רעה וזה דייק הקרא להטיב אותו בהטבה מוחלטת כנ"ל:

אמר ר"א אם יאמר לך אדם אל אני מכזב וכו' נראה דזה השיב בלעם לבלק שבלק רצה שיעשה נגד השם והגם שהקב"ה צוה לברכם יעשה כנגדו והשיב דזה אי אפשר דאין אדם אל לעשות כנגדו:

הלכה ב

ע"ב ונוח לחשחורת היינו ע"ד מה דאיתא בגמרא דחלק כל המשחיר א"ע על דברי תורה הקב"ה מבהיק זיו לעו"הב והיינו ונוח לתשחורת דהיינו שהוא כוח להשחיר א"ע על התורה והעבודה לסבול צרותי' וממית עצמו עליהם:

תנינן וביתו ריקן עיין בק"ע ולפענ"ד דהוא קושי' ותירץ דמקשה תנינן וביתו ריקן ואיך אמר כאן ויש לו בית ושדה, ומתרץ ואת אמרת הכין ירצה בתמי' וכי במתני' אמרת שצריך שיהי' שפל ברך וכוח תשחורת, אלא דבמתני' איירי בביתו ריקן וא"כ אין אנו צריכין לדע אם הוא שפל ברך ונוא תשחורת דמסתמא הואיל וביתו ריקן לבו נשבר ובוודאי יש אלו מעלות אבל ברייתא איירי ביש לו בית ושדה לפיכך צריכין אנו לדע בו אלו מדות כנ"ל:

התיב ר"א והא כתיב אל הכבוד הרעים, באמת הי' מקום לתרץ דדוקא כנגד אזכרות דהוי' ב"ה תקנו ולא נגד שם אל אלא דהקשה דהיה להם עכ"פ לתקן נגד שם אל ג"כ דמ"ש ולחלק איזה ברכה לב' ותירץ דהרי תני' דכולל של מינים ושל פושעים וכן של גרים וחסידים ודוד בבונה ירושלים ואי מחלקינן א' לב' צריכין לחלק כולם ונגד זה ליכא אזכרות לפיכך לא תקנו כלל נגד אזכרה בשם אל רק נגד י"ח דהוי ב"ה וב"ש, ובזה מיושבים הקושית שהקשה בש"ק, אבל פרושו דבק"ע תמי' לפענ"ד דלפי דבריו כיון דמסיק דחלקו דוד מבונה ירושלים א"כ איך פירך מתחילה י"ז הוי כיון דשפיר הוי חי ודוחק לומר דפירך מתחילה על עיקר התחלת התיקון א"כ אכתי קשי' אעיקר אתחלת דהו"ל לתקן ג"כ נגד שם אל ודו"ק:

כנגד ז' אזכרות שבמזמור שיר ליום השבת וצ"ל דשם אלקינו ג"כ אינו מן המנין כנ"ל דאל"כ ח' הוין, וכן בפרשת חנה לא חשב ג"כ שם אל ואלקים רק הזכרות ופ' אנה היינו רק תפילתה:

והיכן הוא אמרה בין גואל לרופא עיי' בש"ק מה שהקש' בדברי הרא"ש וכתב אבל לפי האמת יש לומר דיחיד בתענית ציבור קובע ברכה לעצמו ולא זכיתי להבין דבריו דאיך יש לומר כן כיון דמסקינן והלכתא בשומע תפילה א"כ ע"כ צ"ל משום דפשט דברייתא אין בין יחיד לציבור בין יחיד לשליח צבור ובג' ראשונות כדמתרץ הגמרא א"כ ע"כ הכרח הראבי' שפיר הוא דמזה מבואר דה"ה יחיד בתענית ציבור נמי אינו קובע ברכה לעצמו כיון דאין הכרח וחזינן דגמרא מתחילה לא רצה לאוקמי כן ע"כ דסברה דגמר' היתה דאפי' בתענית ציבור נמי יחיד אינו קובע ברכה לעצמו ודו"ק:

והא דהקשה דהו"ל לגמרא למוקי בד' תעניתם נראה לפענ"ד דלק"מ דמתחילה דמקשה ש"ץ עשרים וארבעה הוא דהוין הכא פריך כיון דבכל י"ג תענית ציבור עשרי' וד' היו א"כ מדוע נקיט תפילת הש"ץ מד' תעניתים ולא תפילתו מי"ג תעניות לזה מתרץ הגמרא דבג' ראשונות לא היו מוסיפין וכן באמצעות וא"כ אדרבה הרי הי' יתירות מה שאין מוסיפין בהם ושפיר נקיט רק בתפילת הש"ץ רק י"ט ודו"ק:

ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבילה וכו' ויש להבין היינו עיר האבלה היינו ירושלים ומדוע מזכירה ב' פעמים ונראה דראשון מתפלל על ירושלים של מעלה דנשבע הקב"ה שאינו נכנס בירושלים של מעלה עד שבנה של מטה ופשוט:

הלכה ו

דף ו' משל למלך שהי' לו מפתח של פלמנטריא קטנה, הא דדימה ישראל למפתח של פלמנטר' נראה משום דאין הקב"ה נכנס בירושלים של מעלה עד שבנו ישראל ירושלים של מטה א"כ המה כמפתח של פלמנטרי':

ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסו יחיד בציבור עיי' רמב"ם פ' ה' מה' תפילה הלכה י"ד ועיי' ראב"ד שם ולפי גרסא דגרסו יחיד בציבור א"כ אפי' אינו מתפלל על הציבור נמי אסור כיון דהוי לפני הציבור ואפשר משום דמחזי כיהורא ויש לעיי' מדוע כתב בשו"ע או"ח סי' קל"א ס"ג ס' כשמתפלל על הציבור דווקא הלא לסי האי גרסא אפי' אינו מתפלל על הציבור כמי לא, וצ"ע:

הלכה ז

ארשב"י לבש שמואל חלוקן של ישראל ויש לעיי' בלשון חלוקן של ישראל דנקיט, ונראה בהיות דדרכי התשובה נחלקין והראשון הוא העזיבה עזיבת החטא ויכיר כי חטא, והשני היא הצום והתשובת המשקל בספרי הקבלה דברו מזה הרבה, והנה החוטא נקרא ערום כדכתיב ויהיו שניהם ערומי' ואיתא בגמרא מצוה אחת הי' להם ונתערטלו ממנה, והנה העזיבת החטא היא המלבוש הראשון אשר לובש והוא כמו חלק המכסה ערום הגוף, והתשובת המשקל צום ובכי שק ועפר המה כמו שאר מלבושים וזה הוא דקאמר הירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר דאמרו חטאנו דהוא החלק הראשון:

הלכה ח

כתיב ויהי בעלות המנחה וכו' ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות, וז"ל מדוע מקדים הירושלמי האי קרא ונראה דבלא זה לא היה יכול להקשות דא"ל דע"פ הדיבור עשה כן ומשום כן מקדים הקרא דכתיב בה דהתפלל שירד האש ויקבל קרבנו א"כ מוכח דמדעתו עבד א"כ שפיר, וכונת הקושי' הוא דוודאי שפיר ידע דא"ל דהראות שעה היתה ויש כח ביד נביא מפורסם לעשות כן, אמנם הקושי' הוא הלא עכ"פ יש לחוש שיצא חורבה מני' שיטעו העם שמותר להקריב בשעת איסור הבמות לזה מתרץ דבורו דהי' מדבר מקדם לפני עם שהוא רק הוראות שעה למען דעת כזבון של כהני בעל וכי שקר נחלו אבל בפעם אחרת יש איסור להקריב בחוץ וזה הוא דאמר ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי דהיינו בשעה שעשה דבר לעם דהוא רק הוראות שעה כנ"ל פשט:

הלכה ט

ע"י שביקש לעמוד על מנינן של ישראל, כראה לבאר ואז נגזר עליו רעב או דבר ובחר בדבר תמורת הרעב ונענה ג"כ אח"כ על הדבר וע"י ששניהם נענו שלא להביא רעב דבתפילת שלמה השיב לו השם שיתן גשם אם יתפללו וכן דוד לקח הקב"ה דבריו ולא שלח חצי רעב לפיכך מזכירים שפיר כנ"ל ומתורץ בזה קושית הש"ק:

הלכה יא

אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה שהם תדירון בעבודה ועיי' ברמב"ם פ' א' מ"ה ביאת מקדש ס' ו' דכתב שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדי' לא סר יינו מעליו ועיי' בראב"ד שם דמשיג דאינו אלא מפני שהקטרת אימרים כל הלילה, ונראה לומר דהרמב"ם הי' סובר דאפי' בלילה הקודמת נמי היו אסורין ולזה הוצרך לתן הטעם שמא ישתו בלילה וישכמו לעבודה דהיינו לעבודת היום ועדי' לא סר יינם מעליהם אבל ללילה שאחר היום לא צריך האי טעם דבלא"ה אסורין דהקטרת אמורין כל הלילה:

רבי אומר אני שהוא אסור לעולם אלא שתקנתו ועיי' בריטב"א דכתב דהוא גזירה שאין יוכל לעמד בה ולא כמ"ש בק"ע מטעם קידוש, ועיי' ברמב"ם בפ' א' מה' ב"מ ה' ז' דפוסק דבמכיר משמרתו ובית אב שלו אסור באותו יום והראב"ד הקשה עליו דהלכה כרבי ולרבי אפי' מכיר מותר וסוגיא הירושלמי פה משמע כדברי רמב"ם דרבי אינו מתיר רק באינו מכיר כלל, ובברייתא לא הוזכר כלל דברי חכמים וכן משמע מלשון הש"ס דקאמר מכלל דרבנן אסרי הרי רבנן אמרי בהדי' ועיי' בתוספתא דאמרי רבנן בהדי' דאיתא התם כל שאינו מכיר לא משמרתו ולא בית אב שלו אסור כל [חדש[ צ"ל השנה רבי אומר וכו' ומ"מ הלשון תקנתו קלקלתו משמע כרמב"ם ועיי' רש"י דגרס קלקלתן, ואפשר דס"ל לרמב"ם דבמכיר אוסר רבי דעכ"פ הוי כמו דבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו ואע"פ שבטל הטעם ודו"ק:

שהוא מותר בהספד פי' ומותר גם בהספד כמה דתימר תקתנו קלקלתו שהוא אסור בהספד ירצה שיהי' אסור בהספד לעולם לפיכך מותר לגמרי כן לענין מלאכה ודו"ק:

הלכה יב

דף ז' כהדא דתני להן אינש וכו' עיי' בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד מדכתיב להון להון ב' פעמים אתי' חדא למעוטי לילות וחדא למעוטי אינש דיאסר בצלו ופשוט:

בשובי בשלום וכו' נראה דפיו הכשילו דלא אמר לשלום כדאיתא במס' ברכות דאל יאמר לך בשלום:

עיי' בש"ק ד"ה בא להודיעך וקשה לפי דבריו א"כ אמאי כתיב לר"י בשית עשר בי' שרייו למבנה וכו' די לא למספד אמאי צריך לכתוב די לא למספד הלא ממילא ידענו כיון דאיכא הכחה דהו"ל יום שאחר ט"ו ויש לישב:

כשית עשר שכייו למבנה עיי' בש"ק מה שהקשה ולפע"ד ע"פ מה שדקדקתי לעיל אמאי הוצרך לכתוב די לא למספד בהון, ע"כ אני אומר קושיא חדא בירך חברתה מתורץ דאה"נ זה תירץ הירושלמי להודיעך שהוא אסור בהספד וא"כ אפי' יום של אחריו אסור ודו"ק:

הלכה יג

ע"ב ואפי' אחרים שנו מחלוקת עיי' מה שתמה על הר"ש מקינון ורצה להגי' ולפענ"ד אינו צריך למחוק גם הנהו ד' תיבות כיון דסתם בלשון חכמים, ואפשר דכונתו כיון דבמשנה קמא כתב הרבים בלשון חכמים וזה דוחק, אמנם לפענ"ד דהכוונה של מהר"ש מקינון כפשוטו הלכה כסתם כיון דסתם בלשון חכמים ירצה דדווקא הלכה כסתם אז היכא דסתם כחכמים אבל אי סתם כיחיד לא אע"ג דהוי מחלוקת ואח"כ סתם, או יותר טוב להגיה דווקא היכא דסתם כלשון חכמים ופשוט, ועיי' מה שדחק כעין זה בספר הליכות אלי' להגאון אלגזי בשלל ס' סי' תכ"ו בדבור התוס' ר"פ אין מעמידין, אבל תמהני אמ"ש הש"ק להביא ראי' מרשב"א דיבמות דרשב"א לא כתב כ"א אסתם ואח"כ מחלוקת, משא"כ הר"ש מקינן כתב כן אמחלקת ואח"כ סתם וזה צ"ע מנ"ל הא דא"ל אפי' היכא דסתם אח"כ כיחדאי נמי קיימ"ל כן, וצ"ע טובא:

הלכה יד

רבי בא אמר אחת עיי' בש"ק דהביא דברי הר"ן דס"ל דר' אחא ור' יוסי תנאי נינהו, ולדידי תמי' דלא מצינו תנא דשמו ר' אחא ואולי הוא ר' אחא מכפרי אביו של ר' חיי' ואייבו וצ"ע ומ"מ תמי' לי מה שהקשה בש"ק מהא דר"י דהכא דהא מ"כ האי דהכא אחרינא הוא דהרי בבבלי איתא דאמר אחת וכאן אמר ב' וא"כ אכתי א"ל דהנהו דבבבלי תנאי נינהו, ודע דהרמב"ם בפי' המשניות מפרש דאחת וג' היינו שעות ותמי' איך הבין כן דאי אשעות קאי ע"ש א' לג' (ועיי' בריטב"א בחדושיו דכתב דטעות ידי סופר הוא) דבשלמא אי אימים קאי א"ל דבהא פליגי דמר סבר כיון דכבר התענו יום א' דנחשב תענית שוב אין ראוי להפסיק ומר סבר עכ"פ סדר א' בעינן משא"כ לענין שעות מאי חילוק בין א' לג':

כהדא רב ביבי הוי יתיב וכו' א"ל ומשלימין כר' יוסי יש לעיי' הרי לפ"ז מבואר דר' יסא ס"ל דא"צ להשלים דהרי א"ל אית בתענית ורוצה לאכול, ולפום כן דחק בק"ע ופירש ומשלימין כר"י הכונה דא"ל מדבריך למדנו דהודה לו ובאמת אין לשון השמועה משמע כן דאדרבה משמע דרב ביבי רצה למילף זה הדין מר' יסא ע"כ נראה לי דר' יסא השיב ומשלימין כר' יוסי וכי צריך להשלים כר' יוסי רק רשות דאם רוצה יכול להשלים ואנכי אין רצוני ודוק, וא"כ לפ"ז יש לתמוי' על הרא"ש דכתב דכיון דרשות הוא צריך להשלים ולא משמע כן בסוגיא כמ"ש פה ודו"ק ועיי' בשו"ע או"ח סי' רמ"ט ובמ"א:

סליק פ' שני.

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה