אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת תענית

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת תענית

מסכת ראש השנה

מאימתא פרק ראשון תענית

בעזר משבית חנית, אכתוב חידושי מס' תענית.

הלכה א

א"ל ר' יהושוע והלא משעה וכו' ורוח רבו נוחה ממנו עיי' בק"ע, ויש לכוון ג"כ ע"פ מה דאיתא בבבלי סוכה דף נ"ה ע"ב אמר ר"א הנהו שבעים פרים כנגד מי וכו' פר יחידי למה וכו' כדי שאהנה עמך וכתב רש"י אין לי הנאה וקורת רוח אלא בשלך, והיינו דקאמר ויש לרבו קורת רוח ממנו:

לית כל עמא תמן עיי' בש"ק, ולפענ"ד אין פרושו בירושלמי עולה יפה א' דהוא מגי' הרבה בסוגי' ובפרט מה שמפרש בדברי ר' יונה דמתרץ ואותו יום יום ידרושון עיקר דבורו חסר מן הספר ע"כ נראה דהכוונה הוא כך דמקשה ואמר אף בהלל כן פי' וכי אפשר לומר גם בהלל כן דמפני סכנת אויבים יאמרו בשני' דדוקא בתקיעת שופר דמעשה אירע ע"י כן תקנו משא"כ בהלל וא"כ אמאי איצטרך לאשמעינן דבשעת ההלל הראשון מקרא ומה"ת דלא, גם לא שייך סכנת ע"י תפילה דדוקא ע"י תקיעה טעו, לזה מתרץ לית כל עמא תמן ירצה ומשום כן תני דהראשון מקרא את ההלל משום דה"א הואיל ובשחרית לית כל עמא תמן א"כ יקבעו יותר בשני' קמ"ל, ומקשה ואמר אף בתקיעה כן לית כל עמא תמן כלומר דיאמר דזה גופא הטעם בתקיע דהשני מתקיע משים דלית כל עמא תמן משא"כ בהלל דהוי רק דרבנן לא חששו על זה משא"כ בתקיעת שופר שהוא דאורייתא חששו במה דבשחרית לית כל עמא תמן לפיכך תקנוהו בשני, ומתרץ ר' יונה דכתיב ואותי יום יום ידרושון זה תקיעה וערבה ואז הכל מקדימין וא"כ לא שייך זה הטעם דלית כל עמא דאדרבה הכל מקדימין לפיכך הוצרך לומר הטעם משום מעשה שהי' ודו"ק:

ואין להקשו' לפ"ז א"כ מאי פירך הירושלמי פה ויזכיר בשחרית הא בשחרית ג"כ לית כל עמא א"ל המקשן סבר משום סברה זה לית לן לעכב מלהזכיר מעריב ושחרית ובפרט דמעט המה מה דלית כהו בשחרית וניהו דשם הי' סברה לאוקמי ההלל בשני' משום דעכ"פ אין דוחין אותו לגמרי משא"כ כאן שלא להזכיר כלל משום אנשים מועטים דאינם שם אין לעכב

ועיי' מה שהקשה בש"ק אהר"זה דמפרש טעם הירושלמי לפי שאין דעת מתישבת והקשה א"כ בהלל נמי כן, ובספר שלום ירושלים תירץ דשאני אגב דחביבה כדמתרץ הגמרא ותמי' דהירושלמי כתב כן אתקיעת שופר ושופר נמי חביבא כדאמר התם ג"כ:

ע"ב נדר שהותר מכללו הותר כלו עיי' בפרשת דרכים דרוש כ"א במה שהקשה מזה הירושלמי אהרא"ש במס' נדרים דף כ"ו סי' ח' דנסתפק לרבה באדם שנדר מב' דברים בשר ויין אי אמרינן בהא נדר שהותר מקצתו כיון דלא שייך בי' החלפה יע"ש והקשה הגאון הנ"ל דא"כ איך מתרץ הירושלמי כדר שהותר מכללו הותר כלו כיון דלא שייך החלפה יע"ש ולפענ"ד נראה דלא דק בלשון הירושלמי דקאמר כדר שהותר מכללו הותר כלו ולא נקיט מקצתו והוא דטעמ' דאמרינן כדר דהותר מקצתו הותר כלו הוא הואיל ויש טעות בעיקר עיי' בר"נ שם במשנה, וא"כ לפ"ז דוקא בנודר מיין ובשר הוא דיש להסתפק ספוקי דרא"ש דליכא למימר דלולי יין לא נדר אבשר או להיפך דמאן מפיס ולא היין תלוי בבשר והבשר ביין, לפיכך נסתפק שפיר הרא"ש דא"ל כיון דלא שייך החלפה א"ל דאידך הנדר במקומו עומד ואסור בבשר, משא"כ בשבועות אליהו דעיקר שבועתו היה על המטר מדאמר לי' אחאב והאי גברא מוקי ע"ז על כל תלם ולא שביק לי' מטרא למיזל וא"כ הי' עיקר השבועה על המטר ואגב אמר ג"כ טל ולולי שבועות המטר לא נשבע אטל וכה"ג שפיר אמרינן מצד הסברה בהותר כלל הנדר הותר כולו וזה דייק הירושלמי נדר שהותר מכללו דייק כלל הנדר שהי' הנדר עבור איזו דבר א' התלוי בו נמי הותר ובזה מסולק נמי הקושי השני' שהקשה בפ"ד שם ודו"ק, ובדרושי הארכתי במאמר הבבלי בפ' חלק ואין כאן מקומו, ועיי' הלכות נדרים רמב"ם פ' ד' ה' י"א במ"ל שם מ"ש בשם הריב"ש:

והם מביאין זקן א' כגון ר' יוסי הגלילי והא מפגיע בעדם ומיד הגשמים יורדים ויש לדקדק מדוע נקיט הירושלמי דווקא ר' יוסי הגלילי, ונראה ע"פ מה דהביא הח"מ בא"ע סי' קי"ט ס"ק כ"ה בא' שהי' מפרנס גרושתו וירדו גשמים בזכותו ועיי' בבראשית רבה פ' ט"ז סי' ג' דכ' יוסי הגלילי פרנס גרושתו וא"כ ראוים גשמים בזכותו:

דלא אידכר לא טל ולא מטר ועיי' בר"נ דכתב בשם הרמב"ן דהא דאמרי' דטל במקום גשם קאי הוא דוקא בהזכרה משא"כ בשאלה וכתב כן מסברה דנפשי' ולדעתי הדבר מפורש פה בירושלמי דקאמר בהדי' דשאני שאלה שהוא מדוחק ודו"ק, ודע דאין להקשות דאיך רצה הרמב"ן לומר מתחילה דטעמא דבהזכיר מטר בימות החמה דמחזירין אותו הוא משום דזלזל בטל, א"כ לפ"ז בימות הגשמים והזכיר בטל נמי נימא דמחזירין דזלזל בגשמים הצריכין דיש לומר דשאני התם דהזכיר גשמים דאינו צריך בימות החמה וזלזל בטל, משא"כ הא הזכיר טל דעכ"פ אינו נעצר ודו"ק היטב,

ודע דבס"ק יש טעות דפוס וצ"ל דהמתרץ סובר אפי' הזכיר טל מחזירין אותו:

ודע דהר"נ הקשה אס"ד דסבירה לי' לבבלי כירושלמי דבהזכיר טל בימות הגשמים אסי' לא הזכיר גשם אין מחזירין א"כ אמאי לא נקיט ר"ח רבותי' ואמאי נקיט בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו הו"ל למנקט דלא אמר מוריד הגשם אפ"ה אין מחזירין וכגון דהזכיר טל, ונראה דקושי' זו הקשה הר"נ לשיטתו דמסיק לעיל דבהזכיר בימות החמה מוריד הגשם וטל בהדדי אין מחזירין אותו א"כ אזה גופא קשה א"כ אמאי נקיט ר"ח בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו הו"ל לנקוט רבותי' טפי אפי' הזכיר מוריד הגשם נמי אין מחזירין וכגון שהזכיר טל, וע"כ צריכין לומר דנקיט משיב הרוח איידי דסיפא בימות הגשמים אם לא אמר משיב הרוח אין מחזירין ושם צריך דוקא לנקוט משיב הרוח, והשתא אי נימא דבסיפא ג"כ בהזכיר טל אפי' לא הזכיר מוריד הגשם נמי אין מחזירין א"כ הדרה קושי' ארישא ואסיפא דהו"ל לנקוט הכל במוריד הגשם ודו"ק, אבל אי נימא כמו שהעלה הש"ק לעיל בד"ה להאי דאפי' בהזכיר טל בימות החמה היכא דאמר מוריד הגשם מחזירין אותו א"כ לפ"ז הוצרך למנקט ר"ח ברישא דוקא אמר משיב הרוח אין מחזירין, א"כ תו לא קשה קושית הר"נ דא"ל דנקיט בסיפא איידי דרישא כנ"ל ודו"ק:

בעונתן הן חביבה כתחית המתים, נראה לפרש דטעמא דר"א קא מפרש דמשו"ה אמר ר"א מי"ט הראשון של חג הואיל ואז הוא אחר יוהכ"פ ועשו ישראל תשובה וראוין לגאל ולהחיות המתים לפיכך מזכירין אז גבורת גשמים שענינם מעין תחית המתים וע"ז אמר הירושלמי אח"כ מחלפי' שיטתא דר"א ור"י כלומר כיון דנ"א הודה אח"כ לר"י דאפי' בלא תשובה נמי נגאלי' כדכתיב וירם ידו א"כ תקשה לעולם יהי' מזכיר:

וביותר נראה דהא דאמר מחלפה לאו קושי' היא רק ה"ק דהמה מחלפים בסברתם דר"א לשיטתו דס"ל דאם אינם עושים תשובה אינם נגאלים לפיכך אמר מי"ט ראשון של חג כי אז המה אחר ימי התשובה אבל ר"י דס"ל דלא תלי' בתשובה דאפי' בלא תשובה כמי נגאלים משו"ה אמר מי"ט האחרון כנ"ל:

דף ב' מתוך ה' דברים נגאלו אבותינו ממצרים מתוך הקץ וכו' ולפענ"ד נראה דע"ז רמז הקרא וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים דע"י חמשה דברים אלו עלו, ואפשר דע"ז רמז משה בה' פסיעות שפסע לאחוריו כדאיתא במדרש פ' שמות על פסוק אסירה נא ורמז על ה' דברים אלו שבזכותו יגאלו ועיי' בחדושי על התורה פ' שמות כי שם הארכתי בענין המדרש הלזו וזה הוא הענין דכתיב גבי הקב"ה מציץ מן החרכים ודרשו מן ה' חרכים והיינו הה"א חרכים שהקב"ה מציץ בהם לגאלינו:

חד בר נש הוי איחטא בלישנא, עיי' בק"ע דמפרש דהי' מגמגם בלישני' ולפענ"ד הכונה כפשוטו דחטא בלישני' דהי' מלשין על בני אדם ודבר עליהם סרה לפיכך כשבא לחזור בתשובה אמרי לו לעסוק בתורת:

אמר ר"א בספרו של ר"מ מצאו כתוב משא דומה משא רומי אר"י עלי קורא מפני שעיר ארשב"ל אלי מאיכן נזדווג לי משעיר, נראה לפרש ע"ד מוסר השכל דבעו"ה מה מאד צווחו בכל ספרי מוסר על תכשיטי נשים וגבהות בנות ישראל אשר לשוא יתיפו ילבשו כלי פאר זהב ומרגליות פעמי זהב אצעדה וצמיד, ובזה יעוררו קנאה תמיד, בין האומות ועי"ז קנאים פוגעין בם וכבר צוח על זה בספר אגודת אזוב מאוד מאוד, ועיי' בשל"ה הקדוש ובעו"ה נחלה מכותינו ע"י שהנשים רואי' בשרי ארץ ופרתמים ענינים מלבושים כאלו יחשבו כאלו גם המה בני מלכים, ולא לענין זה אמרו כל ישראל בני מלכים רק אדרבה אמרו יאי עניותא לישראל, וזה הוא דהוי כתי' בספרי דר"מ משא דומי משא רומי ירצה משא התרוממות מה שישראלים מרוממים א"ע זה קורא אלי משעיר דעי"ז מתגברים צרות ר"ל, ועל זה אמר ר"ל מאיכן נזדווג לי משעיר ירצה שע"י שראו כן אצל שעיר תיכף לבשו כמותן ודי בזו:

א"ל אתא בוקר וגם לילה וי"ל מדוע אמר לשון עבר אתא הו"ל למימר ייתי בוקר, אמנם יובן ע"פ מ"ש בשל"ה הקדוש בפ' בלק בקרא דכתיב כי אם הוגה ורחם ולא כתיב וירחם והעלה דמה שהוגה הוא עצמו הרחמנות דתיכף שהוגה אז רחם ג"כ דהכל הוא לזכך החטא ע"ש שהאריך בדברים מתוקים וזה הוא דהשיב להם ישעי' הנביא אתא בוקר דזה הלילה גופא הבוקר וזה אתא בוקר וגם לילה, וזה הוא הענין כי ישרים דרכי ה' ירצה כל הדרכים אפי' במחשיך ומרע לאדם הכל מטובו להטיב אך צדיקים ילכו בם ויקבלו באהבה ופושעים יכשלו בם כי אינם רוצים לקבל עליהם דיני הקב"ה וזה ענין דהשיב להם בוקר לצדיקים ולילה לרשעים והבן, ובדרושי הארכתי בזה המאמר בפ' חלק בענינים שונים:

הלכה ב

כדי שיצאו המועדת בטל עיי' בש"ק ויש לעיי' לפ"ז הו"ל להזכיר במנחה בי"ט האחרון, ודוחק לומר דבמנחה לית כל עמא תמן דהרי כתב הש"ק דר"י לית לי' האי סברא יע"ש ואפשר במנחה לית כל עמא תמן מחמת שכרות סעודת י"ט כנ"ל ודו"ק:

הלכה ג

דף ג' מטי בה בשם ר"י לבסוף נצרכה עיי' בק"ע ועיי' בשלום ירושלים ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה הכוונה דסוף השנה שעברה היתה מעוברת כלומר דשנה הקודמת עברו לאדר אפ"ה רביעה דשנה זאת לא נשתנת מג' מרחשון וכן דייק הלשון ואם היתה השנה מעוברת:

ע"ב אמר לון דלא הוי גבי אלא פלחי מאי הוינא מימר לכון בחנפין ועיי' בבלי דף כ"ג ע"ב ועיי' סמ"ע ח"מ סי' רכ"ח ס"ק ה' דהעלה דאע"ג דיודע דאינו סועד אפ"ה מצד דרך ארץ ראה לכבדו וצ"ל דשאני הכא דלא היו אנשי' אחרים וטעמא דסמ"ע התם כדי לכבדו לפני אחרים יע"ש:

הלכה ה

ותני כן עוברת ומניקות מתענות כדרכן בט"ב וביהכ"פ ובג' תענית הראשונות ובשלש השניות וכו' עיי' בק"ע דמגי' אבל לא בג' שניות ובאמת כן משמעות הסוגיא אמנם עיי' בלח"מ בה' תענית פ' ג' ה' פ' דגרסת הב"י היתה כמו שכתובה דגם בג' שניות היו מתענות וכן משמע ג"כ מלשון הרב המגיד ובאמת יש לתמוי' עכ"פ על פי' רש"י ותוס' בסוגיא דמפרשו נקוט אמציעותא בידך דכולהו ברייתות בשיטה חדא קיימי דבאמצעות מתענין והרי בירושלמי מבואר בהדי' דחד ברייתא ס"ל דבג' ראשונות מתענין ולפי פי' הרמב"ם ניחא ודו"ק, ודע דה"ה הי' מפרש בדעת הרמב"ם דברייתא דתני חדא ראשונות היינו גם מאמצעות והוי ששה ולפום כן הקשה הלח"מ מ"ש ששה משבעה יע"ש אמנם לפי המבואר בריטב"א נראה דאינו כן דרק ג' ראשונות קרי לי' ראשונות והנהו קילי טפי דאין מפסיקין בהם מבעוד יום והוי רק ג' ופשוט וכן משמע הלשון ברייתא דתני אין מתענין לא בראשונות ולא באחרונות ומדוע לא תני הברייתא סתם אינו מתענות כלל ודו"ק, ובמ"א סי' תקע"ה הקשה דלתענו עכ"פ ג' מאחרונות לפי' רש"י דכתב הטעם משום דז' ננהו ולפענ"ד י"ל כיון דבאינך הד' ימים שוב לא יאכלו רק כדי קיום הולד א"כ קשה להם אם יתענו הג' הראשונה לפיכך אינם מתענים רק האמצעים:

ודע דלרמב"ם דמפרש בשבע אחרונות מתענות משום דזה הוא דרך רחוק שלא יבואו גשמים אחר שהתענו הששה ראשונות ובהזדמן כי האי ראוי שגם אילו יתענו:

הלכה ו

שבו פסקה אבן שתי' נראה לפענ"ד לפרש ע"פ מה שראיתי בספר אגודת אזוב על פסוק מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה משום דאחר שנחרבה הבית ארץ צבי כתיב וגמדה לה ונעשה עפרה תל עולם עלי' ואח"כ בבנינה התרחבה ונתפשט עפרה ממנה לפיכך כתיב והוציא את האבן הראשה עש"ה באיכה שני' שהאריך בטוב טעם וזה שאמר הירושלמי שבו פסקה אבן שתי' שנגמדה ירושלים ונתכסה אבן שתי':

דף ז' מניין שהוא מחוור בעשה מבואר מכאן דלא נתתי ממנו למת ליכא לאו רק סיפור דברים ואפ"ה אתי' לעשה וכן לפ"ז ג"כ הקרא לא בערתי ממנו בטמא וצ"ע ממה שהבין התוס' ביבמות דף ע"ג ע"ב דגמרא דפסחי' מוקי קרא דלא בערתי ללאו ועיי' ברש"י בפסח' שם דף כ"ד ד"ה הקישא:

איתא חמי ברחיצה אסור בתשמיש המיטה לכ"ש ויש לתמוי' דהא משכחת לה בכבר התפלל מנחה ורוצה לשמש מיטתו ובלילה יטבול ויתפלל אח"כ ערבית ושוב מצאתי שכבר הרגיש בזה בש"ק ביומא פ' יום הכפורים אמנם לפענ"ד דירושלמי רלה לתרץ גם אליבא דרב דס"ל דנעילה הוא נעילת שערי שמים והוא בחשיכה ואע"ג דרב גופא הוי מצלי כד חמה בראש אילנות הא מתרץ בירושלמי דף יו"ד ע"ב משום דהוי מאריך סגין והוי מגיע בתפילתו לנעילת שערי שמים יע"ש וא"כ לפ"ז שפיר מקשה דאיך יכול לשמש מיטתו כיון דצריך טבילה וא"כ אינו יכול להתפלל ואין לומר בכה"ג שכבר התפלל מנחה הא עכ"פ צריך להתפלל נעילה וזמנה הוא בנעילת שערי שמים ודו"ק:

אמר ר' יוסי ובלבד יום שטבלה עיי' בק"ע ועיי' במ"א סי' תקע"ד ס"ק ה' דכתב מפשט גמרא דידן משמע דחסוכי בנים משמשין לעולם כעה"ג שם ולפענ"ד נראה דהכונה של ר' יוסי הוא ומלבד יום שטבלה ירצה דאפ' מלבד יום הטבילה נמי מותרין לשמש והוי כגמרא דידן, גם ע"פ מ"ש הריטב"א דיש מפרשים חשוכי בנים בענין אחר דהבנים הנולדים ע"י תשמיש בשעת רעבון המה יהיו חשוכים ורעי' א"כ לפ"ז אין הגמרא מדבר מזה כלל, ובחדושי על התורה הארכתי מאד בדברי הטו"ז שם:

הלכה ז

כבתוך מ' שעשה משה בהר עיי' בק"ע ויש בלשונו איזה גמגום והכוונה דאלו י"ג תעניתים המה בתוך ו' שבועות ובאמת זה דווקא לת"ק בפירקין אבל לר' יוסי דס"ל כשם שאין הראשונות בחמשה כך לא אמצעות ולא אחרונות א"כ לפ"ז הוי יו"ד שבועות דוק ותשכח א"כ ע"כ דברי הירושלמי הוא אליבא דת"ק, ואפשר דכוונת הירושלמי הוא בהיות דהיום נחלק לג' זמנים בוקר וערב וצהרים א"כ הנהי י"ג דהמה במספר העתים במספר ארבעים כנגד מ' ימים שעשה משה בהר, והנה בהיות שהמה כנגד המ' יום הי' ראוי לעשות תעניתים מ' יום כנגד מ' יום ומדוע נחשוב עתים לזה בא ר"י לתרץ ע"ש שאין מטריחין על הציבור יותר מדאי, ודע כי ענין המ' הוא כנגד חטא הפיגם דפוגם בחטאו בשם הקדוש הוי' ב"ה דהוא כעת במספר ק"ס בסוד הכאה ואינו שלם במספרו עד לעתיד בשמח אום מאומות שיכה הקב"ה כף על כף כנגד ב' פעמי' י"ה ויהי' ב' פעמים כף במספר מאתים כמו שהאריך דודי זקני הגאון הקדוש ר' נפתלי כ"ץ בהקדמת ספרו סמיכת חכמים דף י"ט ובהיות כי כעת הוא חסר ממספרו מ' דהוא רק כמספר ק"ס והרשע פוגם בחטאו להאריך הגלות המר ואין השם נשלם עי"ז ולפיכך אמרה תורה והכהו כדי רשעתו במספר מ' יכנו ירצה כדי רשעתו שהרשיע ועכב השלמת השם אל מספרו דיעלה יתר מכמו שהוא עתה מ' לפיכך במספר מ' יכנו ובהיות דהשם יה הוא במספר כף והוא באיש ואשתו ואמרינן בגמרא אדם ראשון דו פרצופים נברא זכר ונקיבה והי' איהו גופא כלול בשם יה וזה אמר הקרא אחור וקדם צרתני דהיינו דו פרצופים ולפיכך ותשת עלי כפיך דהיינו השם יה כנ"ל, ועוד הארכתי הרבה בדרושי ועת האסיף פה, וזה פשט המדרש הדא ורך הלבב שהוא בן מ' ודרשינן בגמרא שירא מעבירות שבידו ויש בידו חטא שפגם במ' החסרים בשם הוי' ב"ה וזה רמז במלת הלבב דבגמטרי' מ' עם הכלל, ועיי' מ"ש במס' סוכה פ' החליל ה' ה':

אמר ר"ח ב"ב אם היו ב' דברים וגובי מתריעין עליהן ותמי' לי מדוע צריך ב' דברים הלא אגובי בלחוד נמי מתריעין וכי משום שהי' ג"כ עצירת גשמי' יגרע, ונראה דגובי דקאמר רק מין א' וס"ל דהא דתנן במתני' דלקמן דעל ארבה מתריעין הוא דווקא אכל המינים ופליג אירושלמי דלקמן דקאמר אפי' אגובי לבד נמי ויש עוד לישב בדרך אחר לומר דאתי' לאשמעינן אפי' אחר התרעת על עצירת גשמי' בא גובי מתריעין שנית, א"נ א"ל דלא תימא דהתרעת אגובי הוא דווקא בזמן שהשנה כתקנה והתבואה ביפיה אזי מתריעין אגובי אבל כיון דהגובי בא בזמן עצירת הגשמי' דעדיי' לא נכר זריעה ואין בו לכלות ה"א דאין מתריעין קמ"ל דאפ"ה מתריעין דיש בו שערורי' דמכלה זרע הנזרע:

הלכה ח

שלא וכו' בש"ק ד"ה שלא לעשות סעודה אירוסין האריך ולפענ"ד נראה לתרץ קושית המ"א דמתני' איירי בהולך לאכל סעודת אירוסין בי"ג ובי"ד שוב לא יוכל לשוב לביתו ובכה"ג צריך לבער הכל בי"ג לזה קאמר אם יכול לחזור למצותו יחזור בי"ג ואם לאו יבטל בלבו בי"ד וא"כ נפלה קושית המ"א ודו"ק:

ע"ב לא כן תני אין שאלין בשלום חברים בט"ב נראה דקשי' לי' דקתני ובשאילת שלום בן אדם לחבירו משמע הא מתחילה בי"ג תעניות היו שאלין וזה אינו דהרי היו"ד תעניתים דהיינו האמצעים והאחרונים המה בחומריהן כמו ט' באב, ותמי' דבק"ע לא פירש כן:

סליק פ' מאימתי.

כיצד תענית פרק ב

הלכה א

ונותנין אפר מקלה ע"ג התיבה ועיי' ברמב"ם דכתב וע"ג ס"ת ובכ"מ תמה מנין לו שנותנים אפי ע"ג ס"ת, ואפשר דכוונת הרמב"ם אע"פ שהס"ת הוא בתוך התיבה ובנתנו אפר על גבו נחשב כאלו נותן על הס"ת גופא ומ"מ לשונו משמע דע"ג ס"ת ממש היו נותנים, ונראה משום דירושלמי אמר אח"כ ונותני' אפר מקלה ע"ג התיבה על שם עמו אנוכי בצרה וקשה הא כבר הזכיר לעיל הטעם אבותינו חיפו אותם זהב ואנו מחפים באפר אלא וודאי זה הטעם קאי אאפר דנתנו על גבי התורה וע"ז שפיר אמר ר"ז דרעיד כל גופו כד חזי כן דנותנים ע"ג התורה, ועיי' בירושלמי דדריש בהדי' אח"כ יצא חתן מחדרו זה ארון וכלה מחופתה זה תורה:

אמר ריב"ל לפי שנתפללים בצינעה ולא נענו לפיכך יצאו לחוץ ויתפרסמו בדרושי הארכתי בענין וכאן רק ארמוז מעט ממנו דהענין הוא ע"פ מה דאית' בחגיגה דף כ"ג ע"ב בענין צירף דהתור' עשאה כל מה שבכף א' שנא' כף אחת כן הוא ג"כ הבהכ"נ הקדוש כמו שהכף מצרף החלבנה בתוך הקטורת ועשאה א' כן בהכ"נ מצרף הרשעים כי יקובלו תפילתם בתוך תפילת צדיקי' המתפללים בתוכה, ועבור כן רצה בלעם הרשע לתת עיניו בבתי כנסות כי המה מצרפים אפי' הרשעים ואם חלילה הרוב רשעים א"כ לכאורה הוי הבהכ"נ מצרף לרעה דרוב רשעים ונתבטלו הצדיקים ע"י הצירוף וזה הוא הענין דהוציאו התיבה בת"צ לרחובה בהיות דראו שהתפללו בצנעה ולא נענו חששו אולי יש חלילה צירוף לרעה לפיכך יצאו לחוץ לבטל הצירוף.

וחרינא אמר לפי שחטאו הלמד והמלמד עיי' בק"ע ופרושו דחוק מאוד ולפענ"ד הכונה כפשוטו דאידך פליג דראשון אמר דחטא הצבור אין הגדולה במקומה משמע אפי' אם כהן המשיח אינו חוטא רק הואיל והציבור חטאו א"כ תו אין הגדולה במקומה לזה פליג האינך ואמר דדוקא בשביל שחטא הלמד והמלמד דהיינו בשביל שחטאו כל ישראל דהיינו הכהן המשיח וסנהדרין וכל ישראל לפיכך אין הגדולה במקומה ומשו"ה כתיב את פני הפרוכת לחוד אבל אם הציבור לבד חטאו וכהן המשיח אינו חוטא אכתי הגדולה, במקומה וכן להיפך אם הכהן המשיח לבד חוטא, א"כ ע"פ מ"ש רש"י בתורה לפיכך כתיב את פני פרכת הקודש שהי' מכוון נגד בין הבדים ועיי' רש"י דכתיב לאשמת העם דהיינו שעשו ציבור על ידו וא"כ לפ"ז יש לומר דמשו"ה אמר לפי שחטא הלמד והמלמד דהיינו הכהן המשיח והעם לפיכך נותן בין ב' בדים רמז על למד ומלמד משא"כ גבי כל עדת ישראל איירי דלא חטא הכהן המשיח והראשון עיקר:

לפיכך יצאו לחוץ הוא ענין בפני עצמו וקאי אמתני' דיוצא הנשיא ואב"ד לחוץ ודלא כמ"ש בק"ע:

דף ה' אלא כל עמא לדינה ירצה אותן שהוציאו עלי לישנא בישא המה מזומנים נגד בל העם לדינא שכל העם יכירו כי שקר הוציאו, א"נ דאמר אלא כל עמא לדינא שהי' להם להזמינו לדין ולהעיד נגדו ולא לדבר בסתר עליו אל ר"י:

כל שנה שאין מתריעין עלי' בראשה מתריעין עליה בסופה ועיי' בק"ע כגון דאתילד אונסא ועיי' בטו"ז ה' ר"ה סי' תקפ"ה כתב זה הפשט בשם בעל ה"ג והקשה עליו דאונס רחמנא פטרא ותו הקשה ממהרי"ל דכתב הא דמריעין בסופה היינו דוקא בלא תקעו במזיד אבל נתבטלה מחמת אונס לא יאונה להם כל און עיי' מה שכתב הטו"ז לתרץ, ולפענ"ד נראה דה"ג איירי היכא דהוי החילתם בפשיעה וסופו באונס וס"ל כמ"ש הב"י בח"ע סי' ר"ז בשם האגודה הביאו המ"א סי' ק"ח ס"ק י"א אבל מהרי"ל איירי באונס גמור בכה"ג לא יאונה להם כל און, ובחדושי הארכתי בענין זה בשאר מקומות:

והגדול דובר הוות נפשו הוא ירצה דהגדול שבהם מתירא להוכיחם באמרו דאם יוכיחם יזיק א"ע וישנאו אותו והיינו הוות נפשו לשון הוה על הוה, א"כ הוות נפשו הוא אומר ה' יגפנו וקונה הוה לנפשו אבל הוא אינו רוצה לעשות בו שפטים ועי"ז ויעבתוה יעשו עבירות מרובים כעבותות, וקאמר ומאן פסק לה טובם כחדק ירצה הטוב שבהם הוא נמשל להם כחדק כקוצים שאין שום אדם נוגע בו כך נמשלים הטובים בעיניהם:

מן החמס אשר בכפיהם אמר ר"י מה שבכפיהם החזירו מה שבשידה תיבה ומגדל לא החזירו עיי' בבבלי דאמר שמואל אפי' גזל מריש ובנאו בבירה מקעקע כל הבירה כולו ומחזירו המריש לבעלי' משמע לכאורה דאנשי נינוה עשו כן והוא נגד הירושלמי פה, גם יש לתמו' איך דייק שמואל כן דאדרבה משמע דווקא מה שבכפיהם, ונראה דשמואל ור"י פליגי דשמואל סובר דאשר רבוי' הוא מדכתיב אשר בכפיהם ואתי' לרבות אפי' גזל מריש:

אומר לעשות רעה ההוא אמר ולא יעשה עיי' בבראשית רבה פרשה כ"ג סי' ה' וביפ"ה שם שהאריך והקשה מדברי ירמיה בסי' חי רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע ועשה הרע בעיני לבלתי שמוע בקולי ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להטיב אותו הרי מבואר דאפי' מטובה חוזר וע"ש מ"ש בשם הרלב"ג וכל דבריהם המה נגד דברי חכמינו ז"ל, ולפענ"ד לק"מ דיש לדקדק בדבריו דגבי הרעה כתיב ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו כתיב עשי' ובטובה כתיב אשר אמרתי להטיב אותו ופי' די אם הי' כתוב ונחמתי על הטובה אשר אמרתי והאי להטיב אותו הוא למותר, אבל הגם דמטובה גופא אינו חוזר אמנם הלא ביד ה' להתהפך כחומר חותם ויוכל לעשות שע"י הטובה יצא אח"כ רעה והגם שהקב"ה יקים את דברו אשר אמר ע"י הנביא מ"מ יגרום החטא שזה הטובה לא תצלח ויצא מזה הטובה אח"כ רעה וזה דייק הקרא להטיב אותו בהטבה מוחלטת כנ"ל:

אמר ר"א אם יאמר לך אדם אל אני מכזב וכו' נראה דזה השיב בלעם לבלק שבלק רצה שיעשה נגד השם והגם שהקב"ה צוה לברכם יעשה כנגדו והשיב דזה אי אפשר דאין אדם אל לעשות כנגדו:

הלכה ב

ע"ב ונוח לחשחורת היינו ע"ד מה דאיתא בגמרא דחלק כל המשחיר א"ע על דברי תורה הקב"ה מבהיק זיו לעו"הב והיינו ונוח לתשחורת דהיינו שהוא כוח להשחיר א"ע על התורה והעבודה לסבול צרותי' וממית עצמו עליהם:

תנינן וביתו ריקן עיין בק"ע ולפענ"ד דהוא קושי' ותירץ דמקשה תנינן וביתו ריקן ואיך אמר כאן ויש לו בית ושדה, ומתרץ ואת אמרת הכין ירצה בתמי' וכי במתני' אמרת שצריך שיהי' שפל ברך וכוח תשחורת, אלא דבמתני' איירי בביתו ריקן וא"כ אין אנו צריכין לדע אם הוא שפל ברך ונוא תשחורת דמסתמא הואיל וביתו ריקן לבו נשבר ובוודאי יש אלו מעלות אבל ברייתא איירי ביש לו בית ושדה לפיכך צריכין אנו לדע בו אלו מדות כנ"ל:

התיב ר"א והא כתיב אל הכבוד הרעים, באמת הי' מקום לתרץ דדוקא כנגד אזכרות דהוי' ב"ה תקנו ולא נגד שם אל אלא דהקשה דהיה להם עכ"פ לתקן נגד שם אל ג"כ דמ"ש ולחלק איזה ברכה לב' ותירץ דהרי תני' דכולל של מינים ושל פושעים וכן של גרים וחסידים ודוד בבונה ירושלים ואי מחלקינן א' לב' צריכין לחלק כולם ונגד זה ליכא אזכרות לפיכך לא תקנו כלל נגד אזכרה בשם אל רק נגד י"ח דהוי ב"ה וב"ש, ובזה מיושבים הקושית שהקשה בש"ק, אבל פרושו דבק"ע תמי' לפענ"ד דלפי דבריו כיון דמסיק דחלקו דוד מבונה ירושלים א"כ איך פירך מתחילה י"ז הוי כיון דשפיר הוי חי ודוחק לומר דפירך מתחילה על עיקר התחלת התיקון א"כ אכתי קשי' אעיקר אתחלת דהו"ל לתקן ג"כ נגד שם אל ודו"ק:

כנגד ז' אזכרות שבמזמור שיר ליום השבת וצ"ל דשם אלקינו ג"כ אינו מן המנין כנ"ל דאל"כ ח' הוין, וכן בפרשת חנה לא חשב ג"כ שם אל ואלקים רק הזכרות ופ' אנה היינו רק תפילתה:

והיכן הוא אמרה בין גואל לרופא עיי' בש"ק מה שהקש' בדברי הרא"ש וכתב אבל לפי האמת יש לומר דיחיד בתענית ציבור קובע ברכה לעצמו ולא זכיתי להבין דבריו דאיך יש לומר כן כיון דמסקינן והלכתא בשומע תפילה א"כ ע"כ צ"ל משום דפשט דברייתא אין בין יחיד לציבור בין יחיד לשליח צבור ובג' ראשונות כדמתרץ הגמרא א"כ ע"כ הכרח הראבי' שפיר הוא דמזה מבואר דה"ה יחיד בתענית ציבור נמי אינו קובע ברכה לעצמו כיון דאין הכרח וחזינן דגמרא מתחילה לא רצה לאוקמי כן ע"כ דסברה דגמר' היתה דאפי' בתענית ציבור נמי יחיד אינו קובע ברכה לעצמו ודו"ק:

והא דהקשה דהו"ל לגמרא למוקי בד' תעניתם נראה לפענ"ד דלק"מ דמתחילה דמקשה ש"ץ עשרים וארבעה הוא דהוין הכא פריך כיון דבכל י"ג תענית ציבור עשרי' וד' היו א"כ מדוע נקיט תפילת הש"ץ מד' תעניתים ולא תפילתו מי"ג תעניות לזה מתרץ הגמרא דבג' ראשונות לא היו מוסיפין וכן באמצעות וא"כ אדרבה הרי הי' יתירות מה שאין מוסיפין בהם ושפיר נקיט רק בתפילת הש"ץ רק י"ט ודו"ק:

ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבילה וכו' ויש להבין היינו עיר האבלה היינו ירושלים ומדוע מזכירה ב' פעמים ונראה דראשון מתפלל על ירושלים של מעלה דנשבע הקב"ה שאינו נכנס בירושלים של מעלה עד שבנה של מטה ופשוט:

הלכה ו

דף ו' משל למלך שהי' לו מפתח של פלמנטריא קטנה, הא דדימה ישראל למפתח של פלמנטר' נראה משום דאין הקב"ה נכנס בירושלים של מעלה עד שבנו ישראל ירושלים של מטה א"כ המה כמפתח של פלמנטרי':

ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסו יחיד בציבור עיי' רמב"ם פ' ה' מה' תפילה הלכה י"ד ועיי' ראב"ד שם ולפי גרסא דגרסו יחיד בציבור א"כ אפי' אינו מתפלל על הציבור נמי אסור כיון דהוי לפני הציבור ואפשר משום דמחזי כיהורא ויש לעיי' מדוע כתב בשו"ע או"ח סי' קל"א ס"ג ס' כשמתפלל על הציבור דווקא הלא לסי האי גרסא אפי' אינו מתפלל על הציבור כמי לא, וצ"ע:

הלכה ז

ארשב"י לבש שמואל חלוקן של ישראל ויש לעיי' בלשון חלוקן של ישראל דנקיט, ונראה בהיות דדרכי התשובה נחלקין והראשון הוא העזיבה עזיבת החטא ויכיר כי חטא, והשני היא הצום והתשובת המשקל בספרי הקבלה דברו מזה הרבה, והנה החוטא נקרא ערום כדכתיב ויהיו שניהם ערומי' ואיתא בגמרא מצוה אחת הי' להם ונתערטלו ממנה, והנה העזיבת החטא היא המלבוש הראשון אשר לובש והוא כמו חלק המכסה ערום הגוף, והתשובת המשקל צום ובכי שק ועפר המה כמו שאר מלבושים וזה הוא דקאמר הירושלמי לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר דאמרו חטאנו דהוא החלק הראשון:

הלכה ח

כתיב ויהי בעלות המנחה וכו' ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות, וז"ל מדוע מקדים הירושלמי האי קרא ונראה דבלא זה לא היה יכול להקשות דא"ל דע"פ הדיבור עשה כן ומשום כן מקדים הקרא דכתיב בה דהתפלל שירד האש ויקבל קרבנו א"כ מוכח דמדעתו עבד א"כ שפיר, וכונת הקושי' הוא דוודאי שפיר ידע דא"ל דהראות שעה היתה ויש כח ביד נביא מפורסם לעשות כן, אמנם הקושי' הוא הלא עכ"פ יש לחוש שיצא חורבה מני' שיטעו העם שמותר להקריב בשעת איסור הבמות לזה מתרץ דבורו דהי' מדבר מקדם לפני עם שהוא רק הוראות שעה למען דעת כזבון של כהני בעל וכי שקר נחלו אבל בפעם אחרת יש איסור להקריב בחוץ וזה הוא דאמר ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי דהיינו בשעה שעשה דבר לעם דהוא רק הוראות שעה כנ"ל פשט:

הלכה ט

ע"י שביקש לעמוד על מנינן של ישראל, כראה לבאר ואז נגזר עליו רעב או דבר ובחר בדבר תמורת הרעב ונענה ג"כ אח"כ על הדבר וע"י ששניהם נענו שלא להביא רעב דבתפילת שלמה השיב לו השם שיתן גשם אם יתפללו וכן דוד לקח הקב"ה דבריו ולא שלח חצי רעב לפיכך מזכירים שפיר כנ"ל ומתורץ בזה קושית הש"ק:

הלכה יא

אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה שהם תדירון בעבודה ועיי' ברמב"ם פ' א' מ"ה ביאת מקדש ס' ו' דכתב שמא ישתה בלילה וישכים לעבודתו ועדי' לא סר יינו מעליו ועיי' בראב"ד שם דמשיג דאינו אלא מפני שהקטרת אימרים כל הלילה, ונראה לומר דהרמב"ם הי' סובר דאפי' בלילה הקודמת נמי היו אסורין ולזה הוצרך לתן הטעם שמא ישתו בלילה וישכמו לעבודה דהיינו לעבודת היום ועדי' לא סר יינם מעליהם אבל ללילה שאחר היום לא צריך האי טעם דבלא"ה אסורין דהקטרת אמורין כל הלילה:

רבי אומר אני שהוא אסור לעולם אלא שתקנתו ועיי' בריטב"א דכתב דהוא גזירה שאין יוכל לעמד בה ולא כמ"ש בק"ע מטעם קידוש, ועיי' ברמב"ם בפ' א' מה' ב"מ ה' ז' דפוסק דבמכיר משמרתו ובית אב שלו אסור באותו יום והראב"ד הקשה עליו דהלכה כרבי ולרבי אפי' מכיר מותר וסוגיא הירושלמי פה משמע כדברי רמב"ם דרבי אינו מתיר רק באינו מכיר כלל, ובברייתא לא הוזכר כלל דברי חכמים וכן משמע מלשון הש"ס דקאמר מכלל דרבנן אסרי הרי רבנן אמרי בהדי' ועיי' בתוספתא דאמרי רבנן בהדי' דאיתא התם כל שאינו מכיר לא משמרתו ולא בית אב שלו אסור כל [חדש[ צ"ל השנה רבי אומר וכו' ומ"מ הלשון תקנתו קלקלתו משמע כרמב"ם ועיי' רש"י דגרס קלקלתן, ואפשר דס"ל לרמב"ם דבמכיר אוסר רבי דעכ"פ הוי כמו דבר שנאסר במנין דצריך מנין אחר להתירו ואע"פ שבטל הטעם ודו"ק:

שהוא מותר בהספד פי' ומותר גם בהספד כמה דתימר תקתנו קלקלתו שהוא אסור בהספד ירצה שיהי' אסור בהספד לעולם לפיכך מותר לגמרי כן לענין מלאכה ודו"ק:

הלכה יב

דף ז' כהדא דתני להן אינש וכו' עיי' בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד מדכתיב להון להון ב' פעמים אתי' חדא למעוטי לילות וחדא למעוטי אינש דיאסר בצלו ופשוט:

בשובי בשלום וכו' נראה דפיו הכשילו דלא אמר לשלום כדאיתא במס' ברכות דאל יאמר לך בשלום:

עיי' בש"ק ד"ה בא להודיעך וקשה לפי דבריו א"כ אמאי כתיב לר"י בשית עשר בי' שרייו למבנה וכו' די לא למספד אמאי צריך לכתוב די לא למספד הלא ממילא ידענו כיון דאיכא הכחה דהו"ל יום שאחר ט"ו ויש לישב:

כשית עשר שכייו למבנה עיי' בש"ק מה שהקשה ולפע"ד ע"פ מה שדקדקתי לעיל אמאי הוצרך לכתוב די לא למספד בהון, ע"כ אני אומר קושיא חדא בירך חברתה מתורץ דאה"נ זה תירץ הירושלמי להודיעך שהוא אסור בהספד וא"כ אפי' יום של אחריו אסור ודו"ק:

הלכה יג

ע"ב ואפי' אחרים שנו מחלוקת עיי' מה שתמה על הר"ש מקינון ורצה להגי' ולפענ"ד אינו צריך למחוק גם הנהו ד' תיבות כיון דסתם בלשון חכמים, ואפשר דכונתו כיון דבמשנה קמא כתב הרבים בלשון חכמים וזה דוחק, אמנם לפענ"ד דהכוונה של מהר"ש מקינון כפשוטו הלכה כסתם כיון דסתם בלשון חכמים ירצה דדווקא הלכה כסתם אז היכא דסתם כחכמים אבל אי סתם כיחיד לא אע"ג דהוי מחלוקת ואח"כ סתם, או יותר טוב להגיה דווקא היכא דסתם כלשון חכמים ופשוט, ועיי' מה שדחק כעין זה בספר הליכות אלי' להגאון אלגזי בשלל ס' סי' תכ"ו בדבור התוס' ר"פ אין מעמידין, אבל תמהני אמ"ש הש"ק להביא ראי' מרשב"א דיבמות דרשב"א לא כתב כ"א אסתם ואח"כ מחלוקת, משא"כ הר"ש מקינן כתב כן אמחלקת ואח"כ סתם וזה צ"ע מנ"ל הא דא"ל אפי' היכא דסתם אח"כ כיחדאי נמי קיימ"ל כן, וצ"ע טובא:

הלכה יד

רבי בא אמר אחת עיי' בש"ק דהביא דברי הר"ן דס"ל דר' אחא ור' יוסי תנאי נינהו, ולדידי תמי' דלא מצינו תנא דשמו ר' אחא ואולי הוא ר' אחא מכפרי אביו של ר' חיי' ואייבו וצ"ע ומ"מ תמי' לי מה שהקשה בש"ק מהא דר"י דהכא דהא מ"כ האי דהכא אחרינא הוא דהרי בבבלי איתא דאמר אחת וכאן אמר ב' וא"כ אכתי א"ל דהנהו דבבבלי תנאי נינהו, ודע דהרמב"ם בפי' המשניות מפרש דאחת וג' היינו שעות ותמי' איך הבין כן דאי אשעות קאי ע"ש א' לג' (ועיי' בריטב"א בחדושיו דכתב דטעות ידי סופר הוא) דבשלמא אי אימים קאי א"ל דבהא פליגי דמר סבר כיון דכבר התענו יום א' דנחשב תענית שוב אין ראוי להפסיק ומר סבר עכ"פ סדר א' בעינן משא"כ לענין שעות מאי חילוק בין א' לג':

כהדא רב ביבי הוי יתיב וכו' א"ל ומשלימין כר' יוסי יש לעיי' הרי לפ"ז מבואר דר' יסא ס"ל דא"צ להשלים דהרי א"ל אית בתענית ורוצה לאכול, ולפום כן דחק בק"ע ופירש ומשלימין כר"י הכונה דא"ל מדבריך למדנו דהודה לו ובאמת אין לשון השמועה משמע כן דאדרבה משמע דרב ביבי רצה למילף זה הדין מר' יסא ע"כ נראה לי דר' יסא השיב ומשלימין כר' יוסי וכי צריך להשלים כר' יוסי רק רשות דאם רוצה יכול להשלים ואנכי אין רצוני ודוק, וא"כ לפ"ז יש לתמוי' על הרא"ש דכתב דכיון דרשות הוא צריך להשלים ולא משמע כן בסוגיא כמ"ש פה ודו"ק ועיי' בשו"ע או"ח סי' רמ"ט ובמ"א:

סליק פ' שני.

סדר תענית אלו פרק ג דתענית

הלכה א

דף ח' נחתת אישתא מן שמיא ועיי' בק"ע ואפשר שנסתלק באותו אש מן העולם, וכן משמע בבבלי חולין דף ח' ע"ב גבה טורא בנייהו בכה רבי ואמר מה בחיהן כך במיתתן ע"א כ"וכ וענין גבה טורא בנייהו נראה ע"פ דאיתא בספרים דכשמת הצדיקים לאחר מותם נאחזים בנשמת משה הקבור בהר ההר וזה ענין גבה טורא בנייהו דנפרד מן העולם:

הלכה ג

ע"ב ענן שהוא עושה בני אדם ענוים אלו לאלו, דע"י שא' רואה דגשמים נעצרים מונע עניים מביתו דחושש פן יבוא רעב בעולם ויסמוך העני עליו כמאמר הכתוב כל אחי רש שנאוהו, אבל בראותם שגשמים באים וממשמשין אזי כעני כעשיר לא ירחקו את העני א"נ הכונה ע"ד מה דאיתא לקמן דף ט' ה' ו' על חונה מעגל דמשו"ה לא ירדו גשמי' תיכף כאשר התפלל ע"ד שהוצרך להיות עג עוגה ולשבע בשמו הגדול הוא משום שלא בא בענוה הרי דענוה מביאה המטר לזה אמר שעושה בכי אדם ענוים כדי שירחם ה' עליהם:

הלכה ד

מה הדין שבא בנינו ויתב בשלם, נראה דאמרו כמאמר הצרפית לאליהו באת אלי להזכיר את עוני עיי' מלכים א' סי' י"ז וברש"י שם, והוא השיב כמה זמרי בנינו ע"פ מה שאמרתי אהא דאיתא במס' מגילה למה נקרא שמה צפורי דיושבת בראש ההר כצפור ואמרתי מדוע פרשו שם זה העיר אמנם נראה ע"פ מה דאיתא בע"ז מכריז ר' אלכסנדרי בצפורי מאן בעי חיי' ואמר להם מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע וזה הי' הרוכל המוזכר במדרש הנה אנו רואין דאנשי צפורי היו בעלי לשון הרע וכל הפוגם בברית הלשון הוא פוגם בברית המעור לפיכך אמר להם כמה זמרי בנינו, ובהיות דכתיב מרפה לשון עץ חיים דהוא התורה לפיכך אמר להו אח"כ דצפוראי שבהון קשי ושמעו מילי דאורייתא תהי' להיות להם למרפה ואפ"ה לא מתכנעין, וזה הוא דאמר הגמרא יושבת בראש ההר דהמה בעלי גיאה ומתכשאי' א"ע כהר וגבעה דראש הלשון הרע הוא הגיאות ועיי' בחדושי על התורה פ' מצורע:

בשם ר"פ ב"י ג' ברא הקב"ה ותהא שבראן, ועיי' בסוכה דף נ"ב ע"ב דחשיב ד' וחשיב ג"כ גלות דכתיב כי לקח עמי חנם, ואפשר דר' פנחס ב"י דזה בכלל יצר הרע דע"י שמתחרט על היצר הרע מתחרט על הגלות והיא היא היינו דכתיב ואספה הצולעה משום ואשר הרעתי, וענין ישליו אהלים לשודדים עיי' בחדושי על התורה פ' כח:

פירין דשמש פי' דע"י שהיתה שנת שמשא נעקר זה הרשע והיינו פורין השמש גורל דשמש, והיינו פורין השמש ב' גרלות גורל דנעשו הפירות טובים ממגד תבואות שמש אע"פ שלא ירדו גשמים וגם נעקר הרשע הכותי הלז:

הלכה ה

ודכוותי' בחורי' אבל לא זקנים ותמי' לי מדוע השמיטו הפוסקי' דין זה שוב מצאתי בלח"מ ה' תעני' פ' ב' ה' ה' דהב"י רצה לכוין זה בדברי הרמב"ם וא"כ לפ"ז יהי' מתורץ קושיתינו אבל באמת אין לשון הרמב"ם סובל זה כמ"ש הלח"מ וא"כ צ"ע ואפשר לומר דס"ל דהירושלמי אזיל לשיטתו דס"ל דאפי' עיר גדולה כאנטוכ' די בג' מתים א"כ שפיר קאמר דווקא בחורי' אבל לא זקנים אבל גמרא דידן דס"ל דעיר המוציאה אלף רגלי צריך שיצאו ממנה וי"ו בג' ימים וכן באלף וחמש מאות תשע בג' ימים א"כ א"ל שפיר דאפי' זקנים בכלל ושפיר השמיטו כנ"ל:

אסכרה כל שהיא עיי' בש"ק מה שקרא תמה על הריטב"א דכתב דבעינן ב' והרי מפורש כאן דאסכרה כ"ש ולפענ"ד נראה דהריטב"א הי' מפורש כ"ש היינו אפי' בזקנים, והא דקאמר והא דקאמר הירושלמי איתא חמי היינו אם דאסכרה חמירא דאפי' על זקנים מתתריעין ומ"ש משמעות ברייתא דבבלי לא ידעתי משם שום משמעות:

הלכה ז

הדא זאת אמר במכונס עיי' בש"ק מה שתמה על הרב המגיד איך שייך כ"ש דיש לו שיעור, ותמי' עליו דמצינו הרבה פעמים בש"ס דיש שיעור לכ"ש עיי' במס' כלים פ' ה' משנה א' אבל בקטן תחילתו כ"ש ועיי' במס' חולין דף קכ"ד וכמה כ"ש אמר ר"י טפח הרי דאפי' טפח קרי' לי' כ"ש, ועי' במס' שבת דף צ' מיני בשמים ומיני מתכות כ"ש והוא שיעור לעשות ממנה דרבן קטן כדאיתא שם בסוגי' ועיי' במס' שבת דף ס"ג גבי ארוג ותכשיט כ"ש וכתבו התוס' דעכ"פ יש שיעור ועיי' חולין קיב אכל צפור טהורה בחי' בכ"ש והיינו בכזית ע"י גידין ועצמות וע"ש בתוס' ועיי' ירושלמי מס' שבת דף כ"ז דמקשה כמה יחרוש ויהי' חייב אע"ג דקתני החורש כ"ש ועיי' חולין קל"ז וכמה כיש ועיי' ברש"י שם מה בין לי ולך וכדומה מצינו עוד הרבה כעין זה בש"ס, ועיי' מס' ערלה פ"ג משנה ב' בר"ש שם דמפרש מלא הסיט היינו כ"ש ועיי' פ' ג' דפיאה ר"ע אומר קרקע כ"ש ועיי' בתוס' י"ט ועיי' ביצה י"ו ע"ב דמשני לא דאית בי' כזית אע"ג דקתני כ"ש וע"ש רש"י, ועיי' עירובין י"ד ע"ב דלחי כחוט הסרבל וכ' בתרומת הדשן ע"ז דהוא כעובי אצבע אע"ג דגמרא קאמר כ"ש יעיי"ש ועיי' טור סי' שס"ג אמנם לפענ"ד דבלא"ה קושית ה"ה לק"מ על רש"י דוודאי רש"י מקשה קושי' לר"ע דאמר בכ"ש לזה קשה דהרי הנהו זקנים לא גזרו אלא על כמלא פי תנור לזה מתרץ רש"י ר"ע ס"ל דהזקנים הללו דווקא להתענות הצרכו לשיעור אבל להתרעה אפי' בפחות היו מתריעין א"נ ר"ע ס"ל דשם מעשה שהי' כך הי' ואפי' הי' פחות מזה השיעור נמי גזרו, אבל באמת על המשנה גופא קשה דאי נימא דאפי' בפחות ממלא פי תנור נמי מהענין ומתריעין א"כ אמאי הודיענו המשנה שהי' מלא פי תנור כיון דאפי' אפחות הדין כן דמתענין ומתריעין אלא וודאי סתם משנה ס"ל דווקא בשיעור זה מו"מ וא"כ שפיר בעי הגמרא כיון דמתני' השיעור אתא לאשמעינן ואין הלכה בזה כר"ע וא"כ י"ל דרש"י ס"ל ג"כ כרמב"ם רק רש"י אליבא דר"ע מפרש ודו"ק ואדרבה יצא מזה ראי' לרמב"ם במה דפסק דלא כר"ע:

גם קושי' השני' שהקשה המ"מ אתירץ ראשון דהתרעה משמע בתענית נראה דר"שי מדייק מדמסיים ר"ע שם בברייתא שנית מתריעין עליהם דהוא אך למותר אלא וודאי דאתא לאשמעינן דווקא התרעה ולא תענית כנ"ל:

הלכה ט

דבר שאפשר לך לומר עליו די היא ברכה עיי' בק"ע ולפענ"ד זה הוא הפשט במדרש רבה פ' תולדת על קרא ויתן לך, יתן לך ויחזור ויתן לך יתן לך ברכות ויתן לך כבושיהן ולכאורה זה המדרש מחוסר הבנה ועיי' ביפת"ו שם ולפי דברי הירושלמי פה יובן דהברכה התמידיות לרוב פעמים לקללה תחשב לזה אמר ויתן לך ויחזור ירצה ששוב יחזור ואח"כ שנית ויתן לך שיהי' בהפסקה ועי"ז ויתן לך כבושיהן דברים שכובשים הברכה לבל יזיקוה דרוב טובה מזקת ובדרושי על התורה הארכתי בענין הזה:

הלכה יוד

ומנין שהוא מקללה בכפליים שנא' כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו מאי תוגת אמו לשון גמטרי' הוא אפרא בעייני אמו עיי' בק"ע ובש"ק וכולם לא פרשו מדוע מביא זה הקרא וממר ליולדתו, ע"כ נראה דהפשט דהירושלמי מפרש ומימר כמו דכתיב ומי מר כלומר כמים המררים הוא הכסיל לאמו ובמים המאררים כתיב לצבות בטן ולנפיל ירך הרי דמקללה בכפלים וכן כתיב ובן כסיל תוגת אמו והוא באת ב"ש אפרא דרמז על אפר סוטה ואפר ועפר א' הוא, וענין שמשמחה בכפלים הוא בעו"הז ובעו"הב וכן מקללה בכפלים הוא בעו"הז ובעו"הב וזה רמז תוגת אמו אפרא ירצה אפי' בשעה שנותנים עפר בעינה נמי הוא לתוגה:

הלכה יא

שנא' והי' טרם יקראו ואני אענה ירצה אם ירדו הגשמים טרם יקראו דהיינו קודם הנץ החמה זה הוא עני' וא"כ כיון שנענו א"צ להתענו', עוד הם מדברים דהיינו אם הגשמים ירדו בשעת התענית דהיינו אחר הנץ החמה אזי ואני אשמע כלומר צריכין להתענות ולגמור שישמע השם כל התענית, ומקשה הירושלמי או חילוף דאם ירדו קודם הנץ החמה אומר הקב"ה ואני אענה אל תחשבו שאל תצרכו להתענות אלא באו הגשמים כאלו עניתם והמה צריכין להתענות לזה מתרץ דאין עני' אלא סמוך לקריאה ובוודאי היתה מיד ובק"ע לא סי' כן:

דף יוד ריב"ז כד הוי בעי יחת מיטרא הוי אמר לספרי' עיי' בק"ע ובי"מ וכל דבריהם דחוקים ולפענ"ד הפשט כפשוטו דהוי אמר לספרי' דהיינו למלמד תנוקות קום לך קימי היכלא ירצה שהוא יעבור להתפלל לפני ההיכל בגין דרב בעי מספרי' ירצה דרב ויתר הבעי דהיינו התפילה שמתפלל מלמד תנוקת הואיל שהוא ממצדיקי הרבים, ולית בחיילי' ירצה דבחילי דידי' לית זכות כמו שיש לספרי' ואז ע"י צער זה שהי' מצטער והקטין א"ע אפי נגד מלמד תינוקת ירדו גשמים וזה הפשט נכון:

ולא הזכרתי דברי תורה במקום מטונף היינו הרהור ועיי' בבלי מגילה דף כ"ח:

והוי רב מתיב עיי' בס"ק שהיה בדבר איך סמך על הנס, ונראה לפענ"ד דרב סמך אזכות דידי' ואזכו' תלמידי' ואזכות דידי' לחוד לא רצה לסמוך אבל אזכות תרווייהו דידי' ותלמידי' ס"ל ור"י לא אמר רק אל יעמוד אדם במקום סכנה משמע א' לסמוך אזכות דידי' לחוד כנ"ל:

סליק פ"ג סדר תענית אלו.

בשלשה פרקים פרק ד

הלכה א

לא מצינו נשיאת כפים בלא תפילה עיי' בש"ק וקשה והא כתי' וישא אהרן ולפענ"ד לק"מ דשם היו קרבנות ובליכא קרבן צריך תפילה:

ר' יונה אמר אתפלגין וכו' וחד יליף לה מן השירות עיי' במ"א סי' קכ"ח ס"ק נ"ד במ"ש על הרמב"ם דכתב בשיכור דאיתקש ברכה לעבודה ועיי' בלח"מ ה' תפילה פ' ט"ו ה' ד' ולפענ"ד כיון דבירושלמי איתא בהדי' דחד מ"ד יליף לה מדאיתקש ברכה לעבודה נקיט האי דרשה טפי כיון דסמיכה בחד קרא גופא משא"כ סמיכת לנזיר הוי רק סמיכת פרשה ובזה מיושב היטב דברי הלבוש דהביא מפורש דרשה דאיתקש ברכה לעבודה ועל הלבוש נפל תירץ המ"א כי בדברי הרמב"ם יכול לכוין זה הפשט:

ודע שמה שהקשה המ"א על הב"ח דתמה מדוע השמיטו הפוסקים דערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול מדאיתקש לעבודה והקשה הא לחומרה לא איתקש ולפענ"ד כיון דגם בנזיר לא משכחת ערל שמתו אחיו כיון דאינו ראוי להבאת קרבנותיו וא"כ שפיר קשה הא בין אי איתקש להא או להא עכ"פ אינו נושא כפיו ודו"ק:

ע"ב מה שרת בעמידה אף ברכה בעמידה ולענין זה הוי היקש גמור ולא אסמכתא וכן מבואר בתוס' זבחי' דף ק"ט ובסמ"ג מ"ע מצוה כ' יע"ש ודלא כשבות יעקב שהתיר לנשיאת כפים עמידה ע"י סמיכה ועיי' בנ"ב מה"ק סי' ה' וכן אם אינו יכול להגבי' ידיו העלה ג"כ בנ"ב שם דמעכב בדיעבד משום דנשיאת כפים אפי' בדיעבד מעכב ובאמת צ"ע מה שהעלה שנשיאת כפים מעכב אפי' דיעבד ודייק כן מדברי הרמב"ם פ' י"ד ה' י"א מדכללינא באדא כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאת כפים ולפענ"ד זה אינו דהרי חשב שם ג"כ כה תברכו בקול רם וכי תימא שאם אין לו קול גדול שיעכב והרי הרמב"ם בפ' ט"ו ה"א לא חשב רק ששה דברים המעכבי' נשיאת כפים יע"ש ולא חשיב מי שאין קולו גבוה:

ועוד הרי הרמב"ם חשיב שם ג"כ כה תברכו פנים כנגד פנים, וזה בוודאי בדיעבד אינו מעכב דהרי אמרינן במס' סוטה בהכ"נ שכולם כהנים כהנים כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות והרי בכה"ג בוודאי אינם פנים נגד פנים ואפ"ה עולים לדוכן אלא וודאי דפנים נגד פנים הוא דוקא לכתחילה וא"כ דברי הנ"ב צ"ע בזה:

ודע דתמוהים בעיני דברי הטו"ז בסי' קכ"ח סעי' כ"ז במה שהקשה דבעל מום יהי' פסול לישא כפיו משום דאיתקש לעבודה ותמי' דהרי מבואר במס' תעני' בהדי' דבעל מום אינו פוסל משום דמה"ט אקשי' רחמנא לנזיר ודווקא לעמידה הוי היקש גמור מדכתיב לעמוד לשרת וכמ"ש במנחות ק"ט וכמ"ש בהדי' הסמ"ג הנ"ל:

מה שירות אסור וכו' ונשאלתי ע"ד כהן שאינו יכול לעמוד בשעת נשיאת כפים אי יכול לישא כפיו מיושב, תשובה עיין בתשו' שבות יעקב חלק ב' סי' א' והגאון ז"ל נטה להתיר, ולפענ"ד צ"ע ומקדם נציע דברי הש"ס סוטה נ"ח ע"א תניא אידך כה תברכו בעמידה או אינו אלא אפי' בישיבה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה, ר"נ אומר א"צ הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה, ומשרת גופא מנ"ל דכתיב לעמוד לשרת, והקשה בספר זית רענן מדוע הוצרך הגמרא להביא מקרא אחר הלא בהאי קרא גופא כתיב לעמוד לפני ד' לשרתו ולברך בשמו, ותירץ דמהאי קרא ה"א דוקא לפני ד' דהיינו בעבודת פנים הוא דבעי עמידה אבל לא עבודת חוץ לפיכך הוצרך הגמרא להביא הקרא לעמוד ולשרת, ובשבות יעקב תמה דא"כ איך יליף במס' זבחים דף כ"ג ע"ב דיושב אפי' בדיעבד מחלל מדכתיב העומדים שם לפני ה' נימא נמי דוקא לפני ד' בעבודת פנים הוא דמעכב אבל בעבודת חוץ אינו מעכב, ולפענ"ד לק"מ דהאי לפני ד' לא קאי אעומדים שם רק קאי ארישא דקרא ושרת שם לפני ה' ככל אחיו הכהנים העומדים שם, וכ"ת מנ"ל הא דלמא קאי אעומדים י"ל או דיליף דהו"ל לכתוב העומדים לפני ד' שם, או מדכתיב האי העומדים שם אחר דגילה הקרא לעמוד לשרת דאפי' בעבודת חוץ בעי עמידה ואי דעיכב הוי דוקא בעבודת פנים הו"ל לתורה לגלות זאת תיכף אחר דהודיעה בפ' עקב לעמוד לפני ד' לשרתו דהי' ה"א רק לכתחילה:

א"נ יש לתרץ על צד היותר טוב דהרי כתיב עוד פעם בפ' שופטים אל כהן העומד לשרת שם את ה' אלקיך וא"כ שפיר מבואר דבין בעבודת פנים ובין בעבודת חוץ מעכב משרת מיושב, וגמר' קאמר בסוטה ומשרת גופא מנ"ל משום דא"ל דקרא לעמוד לפני ה' לשרת ולברך בשמו היינו לכתחילה ומשו"ה יליף מדכתיב לעמוד לשרת ובזבחים קאמר דאכתי ה"א דדוקא לכתחילה היינו בעבודת חוץ אבל בפנים ידע הגמרא דמעכב מדכתי' לעמוד לפני ד' לשרתו וכתיב ג"כ העומד לשרת אלא דה"א דלעמוד לשרת אתי לעבודת חוץ ודוקא לכתחילה לפיכך יליף מדכתיב העומדים שם לפני ה' וא"כ הוי ב' למודים בין לעבודת חוץ ובין לעבודת פנים ובכל מעכב אפי' ודו"ק:

באמת לפענ"ד הי' נראה ליישב קו' הזית רענן כפשוטו דמקרא דלעמוד לפני ה' לשרתו ה"א דקאי אלוים דהוזכרו מקודם לשאת את ארון ה' ולעמוד לפני ד' היינו לשיר על הדוכן ולשמור המקדש דהוי ג"כ מ"ע לפיכך מייתי הגמרא הקרא דלעמוד לשרת דכתי' בהדי' בכהנים:

ועוד נ"ל דהרי רבא משני התם אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ועיי' רש"י וא"כ הוי יחשב זר בעובד יושב וצ"ע מדוע לא משני ג"כ בדאמרה הברייתא שם דשנה הכתוב לעכב אלא ע"כ בנל דס"ל לרבא באמת כקו' השב"י דלמא דוקא לפני ד' הוא דלעכבא הא בחוץ דוקא לכתחילה אבל הברייתא ס"ל דלפני ה' משמע ג"כ בחוץ כדכתיב על ירך צפונה לפני ה' ועיין בפסוק מ"ב בפ' תצוה בפסוק עולה תמיד וכו' לפני ה' אשר אועד לכם שמה, ועיין שם ברש"י וקצרתי:

והגאון בעל שבות יעקב תירץ דקרא דלעמוד לפני ד' קאי אלוים דיעמדו בפניהם כנגד הארון כשנושאים אותו וכ' דה"ט דרמב"ם בפ' ב' מה' כלי מקדש ה' י"ג שם ותמהני במ"ש ה"ט דרמב"ם וכי הרמב"ם חידש דין זה מעצמו, גם הכ"מ העלם איה מקור זה הדין ונראה לפענ"ד דהרמב"ם יליף דינו מגמרא דע"ז דף כ"ד ע"ב וישרנה הפרות ר"ז ב"ט אמר שישרו פניהם כנגד הארון משמע שעשו הפרות מה שישר לעשות והלכו בפניהם כנגד הארון וא"כ גם הלוים הלכו כך כשנשאו:

ומצאתי עוד סמך מגמרא דעירוכין דף י"א ע"א ותנא מייתי לה מהכא ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ממשמע שנאמר בכתף אינו יודע שישאו ומה ת"ל ישאו אין ישאו אלא לשון שירה וכן הוא אומר שאו זמרה וכו' והנה הגם דלפי הגמרא הפשט דקרא הכי דלא נתן עגלות לבני קהת כי עבודת הקודש עליהם בכתף לישא הארון ולשיר שירה מ"מ צ"ע עכ"פ מם צריך הקרא להזכיר פה דעליהם ג"כ לשורר שירה אלא ודאי דכוונת הפסוק הוא להודיע לן איך יהי' משא הארון עליהם דהוא כמו שעומדי' לשיר שירה דע"כ פניהם כלפי היכל דהוא מקום השכינה כך יהי' משאם פניהם כנגד הארון ולפיכך לא נתן להם עגלות כי המה צריכין לשא אותו ופניהם יהיו כלפי הארון:

והנה דעת הנ"י בתוס' שם ד"ה הרי דכהן דמברך מיושב לא עשה ולא כלום הואיל ואתקש ברכה לשרת ואע"ג דבמס' תענית דף כ"ז ע"א קאמר הגמרא דהאי היקש הוי אסמכת' בעלמא יעי"ש ונראה לפענ"ד דוקא לענין שאר דברים לאקשוים להדדי לאסור בעל מום לזה קאמר דהוי אסמכתא משא"כ לענין עמידה דמפורש בהדי' וכן מצאתי בהדי' בסמ"ג עשין מצוה כ' דכ' שם ודוקא לענין עמידה הוקשו אבל לא לפסול בעל מום, ובמס' תענית מתרץ אסמכתא בעלמא הוא ולקולא משמע דאין ההיקש רק לענין עמידה, הכתובה במקרא עכ"ל יעי"ש היטב, והרמב"ם דכ' בפ' י"ד מה' תפילה ה' י"א אין ברכת כהנים אלא בעמידה ויליף לי' מדכתיב כה תברכו ולא יליף לי' מדכתיב לעמוד לשרת נ"ל משום אינך דחשב התם דנלמדו מכה תברכו נקט נמי האי דרשה לענין עמידה והלא ר"כ לא פליג את"ק אלא דאמר א"צ אבל עכ"פ מודה דכה תברכו משמע בעמידה ונקיט הרמב"ם הדרש הפשוט לתרווייהו ובזה נדחה קו' השבו"י שם ארמב"ם ומה שהעלה דהוי אסמכת' האי דרשה יעי"ש, ועיי' בספר יראים סי' ט"ו דמבואר דהיקש לענין עמידה הוי דאורייתא, ושוב מצאתי בנו"ב מה"ק סי' ה' דתמה ג"כ אשבו"י הנ"ל בהא דהעלה דהאי דרשה הוי אסמכת' מסמ"ג הנ"ל והביא ג"כ ראי' מתוס' מנחות דף ק"ט יעי"ש:

וא"כ לפ"ז האי דינא לישא כפיו מיושב אין להתיר אפי' בא"א בענין אחר:

וראיתי שם בנ"ב הנ"ל דהעלה דה"ה נשיאת כפים נמי מעכב בדיעבד וכבר כתבתי לעיל שדבריו תמוהים, שוב ראיתי בכה"ג הביאו המ"א בסי' קכ"ח ס"ק כ"א דכ' דכל הדברים דחשב בס"ג י"ד מעכבים אפי' בדיעבד וע"כ צ"ל דהאי דחשב הרמב"ם וי"ו דברים מעכבים ולא חשב הנהו דהוי פשיטא דאתי' מקראי וע"כ לפ"ז דגם פנים כנגד פנים מעכב בדיעבד והא דאמרינן בב"הכנ שכולם כהנים דמברכין לאחיהם שבשדות שאני התם כיון דבאמת אמרינן שם בגמרא ומי עונה אחריהם נשים וטף א"כ באמת המה מברכין פנים נגד פנים אלא דגמרא לא יכול לומר דמברכין לנשים וטף משום דלא חשיב לחודייהו כמ"ש המ"א ס"ק ל"ז אבל אם אינם מברכין נגד פנים כלל בודאי אפי' בדיעבד מעכב ודו"ק ואפשר לומר דבאמת הטור דהשמיט הא דבעינן פנים כנגד פנים ותמה בכפ"ג ואולי י"ל דאיהו ס"ל נגד פנים אינו מעכב בדיעבד מכח קו' הנ"ל דב"הכנ שכולה כהנים ודו"ק:

ועכ"פ בנדון דנו הנ"ל דמסופק בכהן שמרתתין ידיו ואינו יכול לשא כפיו כ"א ע"י סמוכות לרא' לפענ"ד לומר דלא מהני ע"י סמיכת דנשיאת כפים מעצמם בעינן דכתיב וישא אהרן את ידיו דומי' דאמרינן בס"פ מצות חליצה אכלה שום או גרגישתה ירקתה לא עשתה ולא כלום דוירקה מעצמה בעינן ה"ה בכה"ג כיון דילפינן מקרא וישא אהרן נשיאת כפים מעצמו בעינן כנלפענ"ד:

וישב שם עד עולם עיי' בק"ע במ"ש ול"נ ה"ק עד זמן שהוא ראוי לישב שם יהי' עולמו, ותמי' לי הלא אפי' אחר כ' ראוי לישב שם דעכ"פ ראוי לשיר ולשוער ורק מעבודת הכתף נפסל לאחר כו"ן שנה וא"כ לשונו צ"ע:

ר"ח בשם ר' יוחנן והי' כי הרבת להתפלל ול"נ דר' יוחנן אזיל לשיטתו דפליג לעיל בדף ט' ומוקי קרא דיערוך שועך לא בצר להקדים תפילה לצרה ודלא כר"ל דמוקי לי' להרבות בתפילה לפיכך צריך למילף ריבוי תפילה מהאי קרא:

רב אמר בנעילת שערי שמים עיי' מ"ש לעיל דף ז' ועיי' בלבוש סי' תרכ"ג דכתב דצריך להשלים סמוך לצאת דהוא כנגד נעילת דלתי ההיכל וצ"ע דזה כר"י וא"כ צריך סמוך לשקיעת החמה ולא קרוב לצאת הכוכבי' אמנם יש חילוף גרסאות בענין ועיי' בריטב"א וצ"ע, ועיי' בטו"ז ובמ"א:

ר"ח ותענית עיי' בש"ק דהעלה דאתפילת נעילה קאי וניחא הכל יע"ש ולפענ"ד צ"ע דאכתי מאי קאמר מה מצינו בכל מקום אמרה ברביעית הלא בחל ר"ח בשבת נמי אינה אומר ברביעית רק בעבודה ומדוע עתה לא יאמר בעבודה וצ"ע:

אלא בעייני טב על ידי דאינן ידעין עיי' לעיל דף ד' ע"ב בש"ק ד"ה ע"י דאינן עבדין שהקשה אמהרנ"ש ולפענ"ד לק"מ אלא בעייני טוב הכונה בעינו הוא טוב כן שיקראו בר"ח דא"כ ליכא זכר כלל מר"ח דבשלמא בשאר זמן יש היכר ע"י אכילה ושתי' וכדומה משא"כ בתענית כיון דמתענין כל היום וגם בברכות וקללות יקראו לא ידעו כלל שהוא ר"ח הלכך טוב יותר שיקרא בשל ר"ח, והכונה ע"י דאינן יודעין היינו כדי שידעו שהוא ר"ח, וצ"ל דאע"ג דיש להו היכר במה שמזכירין בתפילה מ"מ זה לא חשיב היכר כ"כ:

דף י"א אמר ר"א ר' יוחנן פליג ולא הוי צריך מתפליג למה שכן מוסיפין מחול אל הקודש, נראה לכוין בדברי הירושלמי דברי המ"א בסי' רס"ז ס"ק א' יע"ש והוא דבק"ע מפרש הא דאמר ר"י פליג דס"ל דלא התפלל ר' יוסי של שבת בע"ש, ויש לומר דטעמו דר' יוחנן היה משום דידע דר' יוסי פליג אר' יהודא וס"ל תפילת המנחה עד הערב דא"כ לפ"ז איך רשאי להתפלל של שבת בע"ש לזה השיב הירושלמי דלא הי צריך לפלוג דא"ל דאע"פ דס"ל כרבנן תפילת מנחה עד הערב אפ"ה יש להתיר כמ"ש בס"ג משום דמוסיפין מחול אל הקודש ודו"ק, והא דאמר אח"כ דאפי' אהא דמצלי של מוצאי שבת בשבת נמי לא הי' צריך לפלוג א"ל משום דאפשר דלדבר מצוה הוי עבוד כנ"ל, ועיי' במ"א מה שרצה לתן טעם שם משום דתפילת ערבית כנגד אברים ופדרים תקנו ובשבת לא קרבו אברים ופדרים דחול ודבריו תמוהים דא"כ איך מקדימין דעכ"פ קבל שבת ושוב מלאתי במחצית השקל שהביא זאת בשם ת"ש וע"ש בתרוצו השני והוא נכון מ"מ צ"ע מה שהביא סמ"א שוב ראי' מב"י סי' רל"ו ודו"ק:

מ"ד חובה אין נעילה פוטרת וכו' וא"כ רב אזיל לשיטתו דס"ל בבבלי בברכות כ"ז ע"ב תפילת ערבית רשות וא"כ שפיר אמר לעיל דף יו"ד ע"ב דנעילה פוטרת של ערבית אמנם לדידן אע"ג דקי"ל תפילת ערבית רשות מ"מ כבר שוינהו חובה עלן וא"כ אינה פוטרת ובזה מסולק תמיהת הטו"ז או"ח סי' תרכ"ד סק"א אטור דפוסק כרב וא"כ הרי רב בהדי' ס"ל דפוטרת, ולפי מ"ש ניחא דכבר קבלנו עלינו חובה ודו"ק:

לזינין החזון אמור תתחילו עיי' בק"ע ומזה אמרתי יש ראי' דב' וג' רשאים לומר קדיש כ"א וכן משמע לשון התחילו:

על מי לא עברה רעתך תמיד משמע שהי' מצער ג"כ ת"ח אחרים ואפשר דבמעשה דר"צ הי' ג"כ צער לר"ל ע"י זה ואפשר דמשים כן הזכירו הלשון במעשה ד"צ צערי' כדאיתא בבבלי משום דהי' גם לר"צ צער עי"ז, עיי' בס"ח דתמה שם מדוע הזכירו ר"צ ולא אמרו אשתקד בהאי בוכרי' צערי' ולפי הנ"ל ניחא:

בן שש עשרה ובבבלי איתא י"ח הי' ואפשר דירושלמי חשיב השנים שעברו לו דהיינו כשרצו למנותו כבר עבר לו שש עשרה שנים והלך בשנת י"ז אמנם עדן לא נגמר לו זה השנה ובנתינו התיעץ עם אשתו ובתוך כך נשלם זה השנה ונעשה בן י"ח לילך בשנת י"ח ומיושב' ב' תלמודי ופשוט ומדוקדק לשון הבבלי האי יומא בר תמני' סרי הוי ירצה שאז התחיל לילך בשנת י"ח.

א"ל מי שהוא מזה יזה וכו' עיי' בדרושי בברכות שם בארתי הכל וביאור הענין הוא על צד הקרוב לא שאמרו חלילה כן על ראב"ע שהוא אינו לא מזה בן מזה אך הודיעו לו שאל יחר לו בהורידו אותו שהם לא מינו אותו וכי שאר העם שאינם לא מזה ולא בן מזה יאמרו לר"ג מימך מי מערה והודיעו לו דשלא כדין הורידוהו ושאר העם שמינו אותו לא ידעו הבין:

ע"ב ולא מצאו משל איתמר נראה משום דבית עלי מאיתמר והיו הולכים ונמעטים:

בא ידעי' ונטל ה' והוא הרי ו' עיי' בבלי עירוכין דף י"ב ברש"י דכיוון ידעי' ברוח הקודש ועלתה אגרתו בידו ודע דבחדושי לעירוכין כתבתי עיי' במ"א סי' קל"ב העלה בגורל לענין קדש דאפי' ב' יש להם בשוה מנין מרובה אפ"ה לא יוכלו לדחות אותן שיש להם מנין מועט וראי' ממשנה דיומא פ' ב' דהממונה אמר להם הצביעו אם היו ב' שוין, ולפענ"ד אין ראי' מהתם דהתם היתה התקנתא בכוונה דבל יודחו החלושי כח דאינם יכולים לרוץ כ"כ דא"כ לעולם יהיו נדחים ואחרים יקדימו להם לפיכך עשו תקנה דעכ"פ אם ב' יהיו שוין חזר הגורל על הכלל כלו ולא יודחו לגמרי החלושי כח והא דלא תקנו תיכף הגרלת הצבעה משום דיש בזה הדור מצוה שנראה מזה זריזות למצוה והרגש גדול בעזרה, משא"כ בנדון גורל שלם יש לומר כיון דב' שוין במנין ואחרי' פחותים יפסדו וזה נכון לכאורה:

אמנם יש להביא ראי' מירושלמי פה דהרי ידעי' הי' קודם לחרום במקדש ראשון ג"כ וא"כ לפ"ז אמאי בללו כל הכ"ד פתקין וא"כ אפשר דיקדם אמר למשמר דפשחור וידעי' הו"ל להגריל ידעי' בפני עצמו לששה בתי אבות שלו ואינהו עכ"פ יקדמו לאינך וכן חרום לפשחור, אלא וודאי כיון דע"כ צריכין משפחת ידעי להגריל עליהם ב"ע בטלה הגורל הראשון וצריכין הכל להגריל מחדש ודו"ק, ובחדושי למ"א על סגליון הארכתי:

יש מהן שקבעו עצמן לעולם משמר שהי' בשבת וכו' משמר היינו בית אב, ויש מהם שהי' מקריבון על כל משמר ומשמר פי' שהיו מקרבין כל בית אב כלומר דאם בית הלז תקריב בשבוע זאת ביום ב' יקריב בשבוע שני' ביום א' וכן לאינך כנ"ל וא"צ למחוק כמ"ש בק"ע, ויש שהיו מגרילין על כל שבוע ושבוע ירצה שעל כל ימי השבוע הגרילו מי יהי' ביום ראשון וכן ביום ב' וכן לעולם ובק"ע לא פי' כן:

רבי הי' ממני תכין מנויין עיי' בק"ע ובש"ק ומ"מ גם פרושם אינם מכוון הטיב דמאי לשון מני כלהון כחדא, ולפענ"ד נראה הכוונה כפשוטו דרבי הי' ממני ב' מנויין ירצה שכאשר מנה איש א' לראש ישיבה וכדומה לא מנה אותו תיכף להתקיים כן רק מתחילה מנה אותו לאיקראי בעלמא וכאשר ראה שהוא ראוי לאותו איצטלא להתנהג בזה מנה אותו מינוי שני לקיום והיינו ב' מנוים מינוי ראשון לנסות ואח"כ בחזוק, אבל לבנו צוה שלא יעשה כן למנות איש מקדם לנסיון רק תיכף כאשר יראה בעיניו דזה האיש כשר וישר לא יקחהו מתחילה לנסיון רק ימנה אותו כא' דהיינו מינוי גמורה משום דזה גורם לשנאה ותקלה אם יעברו שוב זה הממונה לנסיון, ויש לכוין לזה ג"כ דברי הק"ע:

א"ל הומות, אפשר דרבי דריש לי' לשון חמות כמו אף וחמה דהיינו שיהי' עליהם חימה בעונם והוא השיב הומות כתיב לפיכך הי' רבי כועס עליו:

דף י"ב ספר מעון כצ"ל ועיי' מס' סופרים פ' ו' ה' ב', ושם הגרסא בא' מצאו עשר היא עי"ש, וכתב שם בהגה דהנהו ג' ספרי' יחידי' היו פי' דבשאר לא מצאו כן, ולפ"ז הא דאמר ובשני' כתיב מעונה היינו בשאר ספרי' ולאו דווקא נקיט שנים ולפענ"ד אין משמע כן רק דג' ממש מצאו ובא' מצאו מעון ולא כן באינך ב', וכן בא' מצאו זאטוטי ולא כן בשאר ובכל מקום החזיקו במה שמצאו בב' ודו"ק, ונ"ל דירושלמי סמך ענין זה לכאן דקאי אדלעיל דא"ל הומות כתיב וחשב ג"כ מה דמצאו כתיב:

אבות דרך הסב הן קבור נראה דרמז יש בו בהיות דתמיד זכרוניהם הטב הוא בפינו והוין כהדין דשתי חמר עתיק כדאיתא בירושלמי דשקלים פ' ב' ה' ז' על קרא וחכך כיין הטוב וזה הוא הענין דרך הסב לאכילה, ועוד נ"ל בהיות דאברהם הוא מדת החסד ובעוה"ז מדת חסד קדמה כמו שדרשו שמתחילה עלה במחשבה לברא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים אפי' מדת הרחמי' ועל זה כתיב עולם חסד יבנה משא"כ בעה"ב מדת הדין קדם ומשו"ה יצחק דהוא דין קדם:

ובצל ידי כסיתיך זה ג"ח עיי' בק"ע ופרושו דחוק ונ"ל דדריש כסיתיך מלשון כיס דניתן צדקה מכיסו וזה ג"ח זה יהי' בצלו של הקב"ה:

הלכה ג

אנשי משמר עיי' בש"ק דכתב בשם היפה מראה דאנשי משמר לא היו מתענין והש"ק הקשה ממס' סופרי' ולפענ"ד תמי' דהרי מבואר לעיל בפ' ג' דלחכמים אפי' בג' ראשונות לא היו מהענין כלל ועוד הרי אמרינן דמותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים משמע הא לאכל אכלו וצ"ע ואפשר לומר דאנשי משמר דקאמר במס' סופרים היינו כהני המשמר שלא עלו לעבודה:

ואין מתענין על ב' דברים הא דקאמר אין מתענין הוא לאו דווקא רק הכוונה דאין מתפללין על ב' דברים כי בתענית גופא אין הזכרה רק בתפילה הוא הזכרה, ואפשר לומר הכוונה הוא דבשעה שגוזרין התענית אין משמיעין שהוא על ב' הצרות, ואפשר דמשום זה בא ר' תנחומא ואמר לא מן הדא משום דס"ל דבתענית אין קפידה דמותר להשמיע בציבור דגוזרין אותו על ב' מצרות אלא מן הדא דלא הוזכר רק תפילה ולא הוזכר שם שהיו מתענין, א"נ א"ל דס"ל דמהראשון ליכא למידק דא"ל דשאני התם הואיל והי' צום קאי הצום אגזירה שני' משא"כ היכא דליכא צום ה"א דצריך להתפלל ולשרש גם הגזירה שני קמ"ל:

ודע דבלא"ה אין להקשות מהא דבחמשי היו מתענין על המעוברת שלא יפילו ועל המניקות שלא ימותו בניהן אע"ג דאין מתענין על ב' דברי' לק"מ דזה הוי כמו עצירת גשמים וגוביי ופשוט:

ע"ב ר' ליזר על שם כל התדיר וכו' נראה דמפרש דמשו"ה תני בן עזאי קרבן עצים אין בו בנעילה משמע הא מנחה יש הוא משום דמנחה הוא תדיר משא"כ נעילה כנ"ל ע"צ הדוחק א"נ א"ל דרב מנא אמר דמשו"ה קרבן מוסף אין בו במנחה הוא מפני הסעודה דר"ח והי' קשה לי' הרי גם בקרבן עצים הי' י"ט דדהו ועשו סעודה והו"ל ג"כ לדחות וע"כ צ"ל שאני ר"ח דהוא תדיר משו"ה הוא דוחה משא"כ קרבן עצים דאינו תדיר אינו דוחה, וכדי שלא תקשה ומאי תדירת דר"ח טפי מק"ע דהרי זמן עצי כהנים היו ג"כ ט' לזה מתרץ דסעודת ר"ח היו ב' ימים ותדירה טפי:

הלכה ד

משנה זמן עצי כהנים ועיי' ברמב"ם פ' ו' מה' כלי מקדש ה' ט' יו"ד ועיי' במ"ל שקרא תמה במ"ש הא דאסורין בהספד ובתענית ובעשיות מלאכה הוא מנהג וזה כנגד הגמרא דתענית דאמר ראב"צ אני מבני סנאב בן בנימן ופעם אחת חל ט' באב בשבת ודחנוהו והתענו ולא השלמנו מפני שי"ט שלנו הרי מבואר דאינו מנהג דאי הוי מנהג איך יתכן שידחה תענית ועוד האריך יעיי' שם ולפענ"ד נרא' כי דייקת בלשון הרמב"ם לק"מ דכתב ודבר זה מנהג ולא קאי רק אמלאכה דלענין מלאכה הוא מנהג אבל באמת בהספד ותענית הוא מצד הדין ואע"ג דבירושלמי דבע"פ אחר חצות הוא מצד הדין שאני התם דהוא קרבן דכל ישראל וכמ"ש המ"ל גופא שם אבל אאיסור מלאכה גופא מודה הרמב"ם דאסור מצד הדין כנ"ל, ועיי' שם מה שתמה על המ"א סי' תצ"ד ומ"מ מה שכתב אדרבה הי' לו להמ"א לכתוב בחל להיות בשבת דמותר בהספד ותענית לא עיי' בלבוש שם דכתב בזמן לא שכיחי צדוקין ואפי' חל בשבת יום א' אסור בהו"ת:

מתני' פליגי על ר' יוסי עיי' בק"ע ועיי' שקלים דף י"ג בפי' מהר"א דמקיים הגרסה דקשה למחוק ולפענ"ד נראה מה דאמר מתנ' פליגי קאי אמתני' דמגילה כי גם במס' מגילה איתא זה הירושלמי אמתני' אבל זמן עצי כהנים וט' באב חגיגה והקהל וקשה הא ט' באב זה הוא מה שנוהג עתה אבל חגיגה והקהל וכן זמן עצי כהנים אינו נוהג עתה א"כ קשה אמאי הפסיק בט' באב באמצע והי' לו למיתנה זמן עצי כהנים אצל חגיגה והקהל והכא הו"ל למיתנה אבל ט' באב זמן עצי כהנים חגיגה והקהל אלא וודאי הורה לן המשנה דזמן עצי כהנים נוהג ג"כ בזמן הזה אפי' שלא בשעת הקרבן ודלא כר"י כנ"ל ודוק:

ועיי' בק"ע מה שהאריך בלשונו בד"ה והיינו מתענין ולא משלימין דכתב דהי"ט הי' עבור שנמסרו לציבור ועיי' במ"ל בהיפך זה יע"ש היטב:

אלא בשעה שהושיב ירבעם וכו' עיי' בבלי דף כ"ח הלשון כדרך שהושיב ירבעם ועיי' תרגום ירושלמי ברות ונחשון הוליד את שלמה דהוא סלמה הנטופתי יע"ש ושיבוש הוא לפ"ז בירושלמי סלמי הנתוצתי וצ"ל הנטופתי יע"ש היטב, ויש טעות בתרגום שם וצ"ל יאייל בנטושה:

הלכה ה

והבקעה העיר מלשון זה משמע דווקא בשני הבקעה בי"ז ולא בראשונה דא"כ הו"ל לחשוב ג"כ והבקעה העיר בראשונה ובשני' והו"ל לחשוב באמת ששה דברים אירעו בי"ז בתמוז כמו דחשב בסיפא גבי ה' דברים שאירעו בט"ב וחשב חרבן הבית בראשונה ובשני, ולפי דעת הירושלמי לקמן דס"ל דגם בראשונה הבקעה בי"ז בתמוז צ"ל דתנא רצה למנקט שוה שוה חמשה בין ברישא בין בסיפא וחשב הבקעת העיר בראשונה ובשני' לחד ברישא כנ"ל:

ודע דבדרושי אמרתי לדקדק בלשון המשנה ובטל התמיד ולא נקט הלשון ונבטל התמיד וגם אמאי לא תני ונבטלו הקרבנות, אמנם נראה דקרבנות כבר מקדם נבטלו אמנם תמידין עדיי' לא כבטלו כי שלשלו חוץ לחומה קופת של זהב והעלו תמידין אמנם בי"ז תמוז גם זה כבטל כדאיתא בסוגיא שהעלו להם חזיר ולפיכך כתיב ובטל התמיד ירצה שכבר מקדם הי' בטל שלא הי' לתמיד בקור:

דף י"ג אדם שהוא עתיד להנהיג שכרה על ששים ריבוא עיי' בש"ק מה שתמה ולפענ"ד נרא' דהתפלל שיהנהגו הנשיאות בשוה דוודאי ידע דיהושוע יקבל הגדולה אמנם תפילתו היתה שגם בני' יהי' עמו בנשיאות כנ"ל ע"צ הדוחק, כי מ"ש הש"ק דהכונה הוא שמוכן ומזומן לכך אין זה במשמע הלשון דקאמר שהוא עתיד להנהיג משמע בו בודאי, ועיי' במדרש תנחומא פ' ואתחנן על קרא ולא ליודעים חן זה יהושוע דלא ידע בין קול לקול א"נ התפלל שירשו בניו אחר יהושוע כי ליהושוע לא היו בנים והתפלל שאח"כ יפקוד בניו על העדה:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה