אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ראש השנה

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ראש השנה

מסכת יומא

בעזר שוכן מעונה, אתחיל לכתוב במס' ראש השנה. דף א' כהיא דאר"י ב"א עיי' בש"ק ודבריו דחוקים ולפענ"ד פירושו כהיא כמו אלא מחורתא כדשנין מעיקרא בבבלי:

ע"ב אמר ר"י והיא שנכנס לניסן עיי' בק"ע וצ"ע לומר דפליג אקדום, ע"כ נראה לפיענ"ד הכוונה דה"א דשאני מלך שני שנכנס לאדר דעכ"פ תמשוך מלכותו אח"כ, משא"כ בראשון שנכנס רק לניסן ומת אח"כ ה"א דדווקא לשני מונין בכה"ג קמ"ל דאין חילוק כמבואר מקרא כנ"ל:

ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם, אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעברו עליו ג' רגלים, ויש לדקדק כיון דגם ראש חודש אקרי מועד כדאיתא בגמ' דכתי' קרא עלי מועד א"כ דלמא דווקא עד שיעברו כל הר"ח והיא כל השנה, וא"כ יהי' השיעור בל תאחר כל השנה, בשלמא על הבבלי דיליף ר"א ב"י ב' רגלים לק"מ דע"כ מבואר דלרגלים מכוין דליכא למימר ב' ר"ח זה ליתא דהרי לענין עשה אינו עובר כ"א עד רגל א' כדכתיב ובאת שמה והבאת וא"כ יהי' לענין עשה חמור מל"ת דלענין עשה אינו עובר כ"א עד רגל א' ולענין ל"ת בב' חדשי' שעברו תיכף עובר אבל על הירושלמי קשה. ועיי' לקמן ויש לחלק כיון דכתיב הג' רגלים יתרים בקרא ע"כ בדדהו דוקא תלי ודו"ק:

דף ב' בעין קומי ר"א עד כדון בעשה בל"ת מניין עיי' בק"ע ופירושו דחוק ועיי' בש"ק בד"ה אלא, ולפיענ"ד הכוונה כפשוטו דמקשה דלמ' אתי' קרא דאלה תעשו לה' במועדיכם לענין עשה ומנ"ל לל"ת דב"ת ותירץ כיון דכתיב ובאת שמה מבואר דבעשה ברגל ראשון עובר א"כ ע"כ אלה תעשו אתי' לל"ת דב"ת ופשוט:

אלא דאכתי קשה דלמא לעולם דאתי לעשה ומקרא דבאת שמה והבאה לא שמעינן אלא היכא דהוא עולה לרגל אבל היכא דאינו עולה כגון דאין לו קרקע וכדומה הוא אינו עובר בעשה כ"א בב' מועדות או בכל המועדות אבל ל"ת אכתי לא שמעינן, ע"כ כראה בעיני לומר דהנה יש פלוגתא באחרונים אי עשה חמורה מל"ת או לא תעשה חמורה ועי' בתוס' יה"כפ דהביא ראי' דעשה חמורה מל"ת מדאמרינן בגמרא גבי מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה, טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ולא קתני שביעית ונבילה מאכילין אותו שביעית אלא וודאי דבכה"ג מאכילין אותו נבילה יע"ש. וראיתי להגאון מו"ה שמואל לנדא בספרו שיבת ציון כתב דמזה אין ראי' דא"ל כי הדדי נינהו יעי"ש בתשובה ב'. ולפענ"ד דברי תוס' י"הכפ נכונים, דע"כ מוכח דעשה חמורה והוא דלכאורה קשה בלא"ה לדברי תוס' יהכ"פ דמוכח דעשה חמורה ונבילה ושביעית מאכילין אותו נבילה א"כ אכתי קשה הו"ל למיתנה רבותא טפי נבילה ושביעית מאכילין אותו נבילה אמנם כראה דבלא"ה קשה כיון דתני בברייתא דטבל ונבילה מאכילין נבילה א"כ אמאי קתני תו טבל ושביעית מאכילין שביעית הא ק"ו הוא השתא נבילה דאיסור לאו מאכילין נגד טבל מכ"ש שביעית אלא וודאי דשביעית חמור הואיל והוי איסור עשה וא"ש ה"א דאיסור עשה לא מתירין קמ"ל דאפי' איסור עשה מתירין נגד טבל, וא"כ מבואר די"ל לברייתא דעשה חמורה דאי כי הדדא נינהו סיפא ל"ל ודוק:

אמנם זה אינו דהתוס' יהכ"פ גופא כתב התם דמצד סיפא ליכא למידק דא"ל דברייתא חלוקא דשביעית אתא לאשמעינן וא"כ אכתי יש לפקפק כדברי השיבת ציון. אמנם נראה לומר דהתוי"הכ מקשה גופא התם מאי קמ"ל הבריית' פשיטא דמאכילין אותו הקל, אמנם לפענ"ד נראה דקמ"ל דה"א דבנבילה איכא למיחש דלמא אתא לאסתכוני בי' כמ"ש בש"ג קמ"ל דאפ"ה הואיל וטבל חמור מאכילין אותו הנבילה וא"כ לפ"ד ליכא למימר דשביעית ונבילה שוין א"כ אכתי ה"ל למיתנה דמאכילין אותו שביעית משום דכיון דעכ"פ שוין יש לחוש בנבילה לסכנה:

ועפ"ד אמרתי לתרץ קושיית התוס' שבת דף ס"ט ע"א בד"ה דידע לה בתחומין דהו"ל למימר דידע לה בעשה ולפמ"ש ניחא דכיון דצריך להיות שוגג בלאו מכ"ש בעשה דחמורה וע"ש היטב ודו"ק:

ומתורץ ג"כ בזה קושיית התוס' חולין דף ק"כ ע"ב תוס' ד"ה היכא במה שהקשו וא"ת ושביעית היכא אתי' מכולהו דאית בהו לאו ובשביעית עשה ולפי הנ"ל ניחא דעשה חמורה ודו"ק. ובקונטרס הכללים שלי הארכתי בראיות לכאן ולכאן:

והשתא לפ"ז יש לומר דהכא מקשה הירושלמי עד כדין בעשה דס"ל לירושלמי בקושיית' דעשה חמירא וא"כ דלמא קרא דשלש פעמים יראה אתי' לעשה וקאי הקושי' לר"ש דסליק מני' דדלמ' דוק' לענין עשה צריך שיעברו כסדרן משא"כ לענין ל"ת דלמא לא בעי כסדרן לזה מתרץ דהרי מצינו לענין עשה דעובר תיכף ברגל א' דכתי' ובאת שמה אלא וודאי דאתי' לענין ל"ת ובאמת ל"ת חמורה ודו"ק. וראי' ברורה דל"ת חמורה מגמרא דמנחות דף ס"ח, דאמר ר"י ור"ל דאמרו תרווייהו אפי' בזמן המקדש האיר המזרח מתיר והא דכתיב עד הביאכם למצוה וכתב התוס' שם והא דפירך משום מצוה ליקום ולגזור הוא הואיל וליכא לאו הרי מבואר דעשה קיל ועיי' יומא דף פ"ה דמקשה על ל"ת מכפרת על עשה מיבעי משמע ג"כ דעשה קיל, ודע דהתוס' במנחות דף ה' ע"ב דעד הביאכם לא הוי עשה רק מצוה בעלמא, ונראה לפענ"ד הוכחה לזה, מדמקשה הירושלמי הביאו התוס' קדושין דף ל"ח ד"ה אקרוב מדוע לא אכלו מצה מחדש וליתא עשה ולדחה ל"ת וקשה הא סתם ירושלמי הוא ר"י ור"י ס"ל דעד הביאכם הוי עשה וא"כ אין עשה דוחה ל"ת ועשה, אלא וודאי דלא הוי עשה ודו"ק. ויש לישב לפי מ"ש התוס' בקידושין דף ל"ד ד"ה מעקה דגבי נשים כיון דליכא עשה דעד הביאכם דהוי זמן גרמא א"כ הו"ל להוא לאכל דהיינו נשים:

ר' יוסי בר בון שלא תאמר שאם אבד ונמצא וכו' עיי' בק"ע ופרושו דחוק דהלשון שלא תאמר משמע דבאמת אינו כן וזה אינו דהרי באמת גופו קרב שלמי' ונראה דכונת הירושלמי הוא דה"א גופו קרב שלמים ממש ונאכל אפי' לשני ימים ולילה קמ"ל דמשו"ה קתני בברייתא פסח ב"ע להודיע דאינו כשלמים ממש ואינו נאכל אלא ליום ולילה ועיי' בבבלי בתוס' דף ה' ע"א ד"ה שלמי פסח ויותר נראה דהכונה הוא דמקשה דלא כן מה אנן אמרין פי' אם לא הי' זה הברייתא לפשוט מה הי' אמרינן לזה, מתרץ דהוי אמרינן הואיל פסח אם אבד קרב שלמי' א"כ ה"א דהוי כשלמי' ואינו עובר מיד רק אחר ג' רגלים קמ"ל, ועיי' לקמן ע"ב ג"כ זה הלשון גבי והי' בך חטא:

ועוד מן הדא ועשית בעשה, תשמור בל"ת עיי' בק"ע דמפרש דקאי אדלעיל והוא דוחק גדול, ולפענ"ד נראה דהוא קושי' דהרי מן הדא ועשית ותשמור מוכח דתיכף עובר דהרי תיכף כשעולה לירושלים מחויב מוטל עליו המ"ע ול"ת דתשמור ועשית, לזה מתרץ דאנו כן כלום הוא עובר כ"א עד שיעברו עליו ג' רגלים כלומר דמחוייב לקיים אבל לא תיכף כ"א לענין בל תאחר עד עבור ג' רגלים וכן לענין העשה ול"ת הנ"ל ופשיט כנ"ל ומפרש רב אבין בשם רבנן דתמן אמרו כן הא דעובר תיכף היינו באומר תרי עלי עולה בשני בשבת, משא"כ באומר סתם:

והוא עובר על כל רגל ורגל וצ"ע מדוע קאמר הירושלמי דוקא על כל רגל ולא על כל יום ויום וכדאיתא באמת בבבלי דאמר רבא כיון דעברו ג' רגלים עובר בכל יום ויום וי"ל:

שלמה שנתו בעצרת עיי' בש"ק דהקשה דוה"ל למפרך אם עצרת רגל ראשון אמאי יעבור בעשה, ולפענ"ד דאהא לק"מ דא"ל דגזרת הכתוב הוא כיון דכתי' בהדי' ובאת שמם והבאת שמה הרי העשה מפורשת משא"כ בשלמה בשנה בעצרת שפיר מנ"ל דאפי' בכה"ג חייבא רחמנא דלמא באמת אינו עובר עד שעברו כסדרן כיון דאין הדבר מפורש בהדי' ואי מדכתיב אלה תעשה לה' במועדכם דלמא אתי' להיקש דהוקשו המועדת זה לזה כדאיתא בבבלי ודוק:

אר"ח אלו עבר והביא עיי' מ"ש מזה בפסחים דף כ' ע"ב:

שנה לו ושנה לתמורתו ותמי' כיון דיליף הירושלמי משנה בשנה דנאכל לב' ימים ולילה וא"כ איך יליף מני' שנה לו ושנה לתמורתו. (ודע דע"כ אי ילפינן משנה בשנה שנה לתמורתו מוכח ממילא דשנתו היא שנת דידי' דאי שנת של עולם אמאי אצטריך שנה לתמורתו כיון דהוי שנת של עולם וכיון דיליף משנה בשנה דנאכל לב' ימים ע"כ דיליף דשנתו דידי' מכל הקדשים דכתיב כבש בן שנתו כדאיתא בבבלי דף כ"ד ע"ב בבכורות). ונרא' לומר דירושלמי אליבא דב' תנאים קאמר למילתא דמאן דיליף שנה לו שנה לתמורתו ס"ל דילפינן ב' ימים ולילה מחזה התנופה ושוק התרומה הקישו הכתוב לחזה התנופה של שלמים ויליף שנתו דידי' מכל הקדשים ואיתר שנה בשנה לשנ' לתמורתו ודו"ק. ודע דרש"י פ' קרח הביא דרשה דכחזה התנופה דנאכל לב' ימים ולילה ובפ' ראה הביא דרשה דשנה בשנה דנאכל לב' ימים ותמי' דזה הוי סברות חלוקות כמבואר בסוגי' הנ"ל וצ"ע ובחדושי לבכורות הארכתי. ויותר נראה דירושלמי דדריש כל הנהו שנה לתמורתו שנה לבעל מום שנה לקדשים הוא מדכתיב כל הבכור ורבינהו כל הנהו ועיי' מ"ש התוס' ר"ה בבלי דף וי"ו ע"ב ד"ה אחד בכור:

אלא אם אינו ענין לתם תלימו ענין לבעל מום ומזה תמי' לפענ"ד לרש"י בבכורות דף כ"ח דמפרש עד שלא נראה לחכם שלא נפל בו מום ונעלם ממנו הירושלמי פה דמפורש בהדי' בבעל מום והכוונה האמיתית כמ"ש התוס' שם בד"ה עד שלא נראה היינו שלא נדזמן כהן דאינו צריך להוליכו למקום רחוק, ומזה דייק הירושלמי דעכ"פ אין שנתו מחוורת דאם צריך דוקא שנה ותו לא א"כ היה צריך לילך למקום רחוק אחר כהן וד"וק:

ע"ב תמן תנינא ביום השמיני וכו' פרק י"ד דנגעים משנה ד' ובק"ע יש טעות:

אר"א כאן התירה תורה להקדיש מחוסר זמן מזה מבואר ג"כ דבמקום אחר אסור להקדיש מחוסר זמן ובמ"ל ה' אסורי מזבח פ' ג' ה"ח ועי' בספרי תואר משה פ' ל"ח סי' ה' לא הביא ראי' זו, ודע דמ"ש הש"ק בפירוש הא דמקריב מתחילה מצורע העני חטאת ועולה העוף ואח"כ מביא אשמו הוא תמוי' דהרי אם הקדים חטאת לאשם תצא לבית השריפה וכן פסק הרמב"ם בפ' ה' מה' מחוסרי כפרה והיא תוספתא מפורשת ס' ח' דנגעים ועיי' גמרא דמנחות דף ה' ע"א, ועיי' ר"ש תמיד נשחט:

בק"ע ל"א ה"ג כתוב במצורע וכו' וכבשה אחת היינו אשם וכמדומה דשגיאה פלטה קולמסו דכבשה היינו חטאת וכבש הוא אשם וכן מפורש בתורה:

דבר שהוא נתן לתשלומין בש"ק הקשה מבכור ולפענ"ד י"ל דהכוונה דירושלמי הוא במה דהוא אומר שהוא נתן לתשלומין היינו דלא היה צריך הדבר להיות כמו נדר דאלו לא נדר לא היה צריך לקיום הנדר והוי הענין כמו תשלומין דמשום דלוה צריך לשלם ואלו לא לוה לא היה צריך לשלם וכן ג"כ גבי בכור אלו הי' מוכר לנכרי מתחילה בפרה חלק אפילו באוזן נמי הי' מפקיע מן הבכורה, א"כ הוי ג"כ תשלומין משא"כ גבי מילה דהוי חיובא ולא הי' באפשרי מתחילה לעשות שום טצדקי להפקיע א"כ לא הוי כתשלומין ודוק. וראיתי בספר שלום ירושלים דקרא תמה על הק"ע דהרי בכור יליף בבבלי מדכתיב ה' אלקיך, ולק"מ דכיון דבה' אלקיך מרומז ג"כ צדק' ומעשרות א"כ דלמא דוקא אהנהו קאי ולא אבכור מדכתיב לשלמו ושפיר מקשה הש"ק, אמנם לפמ"ש לק"מ. ועיין ירושלמי לקמן דדריש ה' אלקים לקדשי בדק הבית:

מעמך זה לקט שכחה ופיאה ואע"ג דאינו דבר שנתן לתשלומין מ"מ שאני הנהו דרבינהו קרא ודו"ק. איזהו נדר עיי' במס' מגילה דף ה' ע"א.

ר' טבי נאמר כאן חדשי עיי' בש"ק ריש מס' שקלי' דתמה על הרמב"ם דהביא רק דרשה דרשב"י ומשמע דהוי רק דרבנן ובאמת איכא ג"ש, ונראה דס"ל לרמב"ם דלאו ג"ש גמורה היא ורק אסמכתא דאיצטרך חדשי להא דאית במס' מגילה חדשים אתה מונה לשנה עיי' בבלי מגילה דף ה:

עיי' בבלי דף וי"ו אמר רבא כיון שעבר עליו רגל ראשון עובר בעשה מיתבי העיד ר"י ור' פייס על ולד שלמי' וכו' אלא וולדה בעצרת היכא משהו לה ועברה לה בעשה וקשה לי מאי פירך הגמרא עלי' דרבא הא רבא ס"ל בפ' השואל דף צ"ה כר' יונתן וע"כ דס"ל כחנני' כדאיתא במס' חולין ר"פ אותו ואת בנו יע"ש דף ע"ט ע"א בתוס' וא"כ כיון דאותו ואת בנו נוהג בזכרים כחנני' לשני דאיירי כגון ששחט א' בעצרת האב של ולד וא"כ תו לא היו יכולין לשחטו אח"כ מטעם או"ב ודו"ק. וא"ל דאפ"ה פירך הגמרא דהי' להם לשחוט בעצרת ויבא העשה דבאת שמה והבאת וידחה הל"ת דאו"ב ליתא דכבר כתבו התוס' ר"פ או"ב דאו"ב הוי עשה ול"ת וצריך עיון, ועיי' בחדושי לסוגיא דחנני' שם הארכתי, ונראה לפיענ"ד לומר כיון דעכ"פ עצרת יש לה תשלומין שבעה כדאמר לעיל דלהכי אקשי רחמנא לחג המצות א"כ שפיר פירך בעצרת היכי משהו להו ועברה בעשה כיון דעכ"פ יכולין להקריבו בכל ז' ואף דנוהג או"ב בזכרים מ"מ היו יכולין להקריבו למחר ואע"ג דקאמר לעיל לענין בל תאחר דאינו עובר עד שיעבר עליו רגל שלם דמתרץ כגון שהומם בתוך הרגל וכו' שאני התם דעכ"פ לא עבר עלי' רגל שלם משא"כ כאן דעכ"פ עבר עליו רגל שלם רק ביום א' הי' אסור מטעם או"ב ועיי' לעיל בירושלמי שהבאתי בתשו' הנ"ל, ועוד נ"ל דדווק' לענין בל תאחר הוא דאמרינן כיון דכתיב בחג הסוכת משמע דצריך דווקא לעבור כל חג הסוכת משא"כ לענין עשה דכתיב ובאת שמה והבאת ודו"ק.

ונראה דזה דייק רבא בלשונו כיון שעבר רגל א' עובר בעשה ירצה אפי' אם הביא רק שבתוך הרגל הומם וחללו על אחר ולא הביאו בתוך הרגל אפ"ה עובר בעשה דדווקא לענין בל תאחר הוא דאמרינן דצריך לעבור עליו רגל שלם אבל לא לענין עשה, אבל הרמב"ם כתב וז"ל בפ' י"ד מה' מעשה הקרבנות ה' י"ג הגיע רגל א' ולא הביא עובר בעשה, משמע הא אם הביא רק שבתוך הרגל הומם וחללו אינו עיבר דאפי' לענין עשה צריך רגל שלם:

דף ג' ע"א זאת אמרת דבן עזאי תלמיד חבר הי' לר"ע עיי' בסוטה תוס' דף ד' ע"א ד"ה בן עזאי הא דהקדי' בן עזאי לר"ע רבו ולפי' דברי הירושלמי פה לק"מ דא"ל הואיל והי' רק תלמיד חבר לא חשש הברייתא:

הא כיצד משעת לידתו את מונה לו עיי' בק"ע הא כיצד שיקדיש ועיי' בשקלים שם בש"ק דכתב דהא אתי' כרבנן דפליגי עלי' דר' ישמעאל בעירוכין, והוא בעירוכין דף כ"ו ע"א, ודע דהרמב"ם פסק כרבנן בפ' א' מ"ה בכורות ה' ד' דמצוה להקדיש בכור, אמנם עיי' בלח"מ ובמ"ל דכתבו דהרא"ש פוסק כר' ישמעאל ותמה הב"ח עליו ונראה לפרש ע"פ מה שכתב בש"ק פה דילפותא דירושלמי הוא מדכתיב הזכר תקדיש דמצוה להקדישו ולענין מאי צריך להקדישו, אלא לענין זה דשנת' מתחיל משעה שנולד, והשתא לפ"ז כל זה הוא דווקא לרבנן אבל לר' ישמעאל דמוקי הזכר תקדיש להקדש עילוי א"כ לא מצינו דשנתו מתחיל משעה שנולד וא"כ לפ"ז הא דבעי הגמרא בר"ה מאימתא מתחיל שנתו ע"כ הוא לר' ישמעאל דלרבנן הרי מבואר מקרא דמתחיל משעה שנולד וע"כ דבעי דגמרא הוא אליבא דר"י ומסיק דאינו מתחיל כ"א בשמונה שנראה להרצאה, וא"כ כיון דסתמא דגמרא בעי אליבא דר"י משמע דהלכתא כר' ישמעאל ושפיר פסק הרא"ש כר"י ודו"ק:

ודע דמ"ש המ"ל דמגמרא דחולין דף קל"ו משמע מסתמא דגמרא דא"צ להקדיש מהא דאמר בקדושה ואין זה ראי' דעכ"פ אף אם אינו מקדיש אפ"ה קדוש מרחם משא"כ במעשר צריך להעביר תחת השבט:

וראיתי בספר שלום ירושלים דהביא בשם ספר ט"א דהא דבעל מום נאכל בתוך שנתו דווקא הוא מדרבנן והביא ראי' מדפירך הגמרא בר"ה דף ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי' והוא רק דרבנן דחיישינן למיעוט ומאי פירך ולפענ"ד יש לישב קוש' זו דאע"ג דמן התורה אזלינן בתר רובא ואמרינן דכלו לו חדשיו מ"מ היכא דנולד במומו הרי איתרע לפניך וא"כ שפיר אפי' מדאורייתא איכא למיחש, ומכ"ש למה שראיתי בספר שם דנסתפק לומר דכן הוא ג"ב דעת הרמב"ם וזה וודאי ליתא דהרי הרמב"ם ב"פ א' ה' י"ג וז"ל עבר ואיחר אע"ג דעבר בל"ת אם הי' תם וכו' ואם הי' בעל מום הרי מביא בהדי' דס"ל דעובר בל"ת אפי' בבעל מום יע"ש, גם מה שהביא ראי' מירושלמי דאמר ר"א זאת אמרת דאין שנה של בעל מום מחוורת ג"כ ליתא דהרי בהדי' קאמר הירושלמי לעיל מינה שנה לתם שנה לבעל מום ואפשר דר"א דאמר דאין שנה של בעל מום מחוורת היינו לעבור בל"ת דווקא, א"נ דנתנו חכמים לו פנאי לבל יפסדו נכסי כהן אבל באמת איכא אפי' ל"ת אלא דלהשלים הלמד התירו כנ"ל ודו"ק, ובפרט מ"ש בשלום ירושלים מתחילה אקושית הש"ק דא"ל דקאי הכא אבעל מום זה תמוי דהכי הוא הקושי' דש"ק דמקשה דמפסיק שנה בשנה אין ללמוד כלל מאמתא מונין השנה דהרי הגמרא בעי עלה האיך כוונתו וזה פשוט:

הלכה ב

ואי זה זה תשרי עיי' בש"ק דתקשה אימא חשון מדכתיב בצאת השנה, ולפענ"ד לק"מ דאלו הי' כתיב צאת השנה הי' משמע סוף השנה אבל השתא דכתיב בצאת השנה משמע הסמוכה לסוף השנה ודו"ק, ומה"ט כתיב ב' בצאת השנה, ותקופת השנה בלא ב' וגם בלא"ה יש לתרץ דא"כ קשה אסיף דכתב רחמנא ל"ל אלא ודאי דהאי אסיף היינו קציר קאמר רחמנא דהיא שייך לצאת השנה כדאיתא בבבלי דף י"ג ע"א.

ויעוף אלי אחד מן השרפים שרפים עומדים ממעל לו מכין והילך והאיש גבריאל כ"א מיכאל שרכם ועיי' בק"ע דמגי' דצ"ל בעת ההיא יעמוד מיכאל וס"ל לירושלמי דויעף אלי א' מן השרפים הי' גבריאל ויליף ג"ש דכאן כתיב ויעוף וגבי גבריאל כתיב והאיש גבריאל מועף ביעף, וכן גבי מיכאל יליף שרפי' עומדים וכאן כתיב יעמוד מיכאל, אמנם באמת קשה להבי' בספרים ובגמרא מייתא כ"א מיכאל שרכם, ועוד דא"כ יהי' הירושלמי בזה נגד הבבלי דבגמרא דברכות איתא דויעף אלי אחד מן השרפים הוא מיכאל דאיתא התם דף ד' ע"ב אר"א גדול הנאמר במיכאל יותר ממה שנא' בגבריאל דאלו במיכאל כתיב ויעוף אלי אחד מן השרפים וכו' יע"ש הרי דבבבלי ס"ל דויעוף היינו מיכאל ויליף ג"ש דאחד אחד, ע"כ נראה דגרסא דידן הוא העיקר וס"ל לירושלמי ג"כ הג"ש דאחד אחד אלא דהביא קרא אחר דכתיב ואין אחד מתחזק עמי כ"א מיכאל שרכם ויליף אחד אחד כנ"ל

ומדי דברי באותו ענין אמרתי להעתיק פה מה שכתבתי בחידושי למס' ברכות בהא דאמר גדול הנאמר במיכאל יותר מגבריאל דגבי גבריאל הי' ב' עיפות ומה ענין בזה והוא דמיכאל באחת דא"צ לטול רשות משום מלאך רק הוא מקבל רשות מהקב"ה בעצמו אמנם גבריאל צריך לטול רשות מקודם ממלאך אחר וזה המלאך נוטל רשות מהקב"ה גבוה מעל גבוה שומר וזה המלאך נוטל רשות מהקב"ה ונותן רשות לגבריאל והיינו הב' עיפות, גם מיכאל א"צ להתלבש א"ע בדמות איש בבואו אבל גבריאל הוצרך להתלבש בדמות דכתיב והאיש גבריאל גם כראה בעיני דענין העיפות אם היא אחת או שתים משום דידוע דממהירת גמר המעשה נודע חשקת העושה משו"ה גבי מיכאל שלא היתה כ"א עיפה אחת נראה אהבתו יותר לישעי' מגבריאל שעשה ב' עיפות והנחה בנתיים, לא נראה אהבתו עזה כ"כ:

ע"ב א"ל אין כיני עיי' בש"ק מה שתמה על הכ"מ ובאמת צע"ג, אבל בלא"ה קשה לדידי על הר"נ דרז"ה לא הזכיר דאיכא פלוגתא בירושלמי רק דאיהו הי' מפרש דר"א ב"ט גופא הקשה כן אברייתא דנראה מלשון הברייתא דאם נטעו פחות מל' יום אינם אסורי' עד ט"ו בשבט דשנה רביעית ואמאי איתא חמי שנה שלימה לא עלתה הרי עכ"פ עד ט"ו שבט לא עלתה השנה שלימה לזה השיב ר"ז באמת כן הוא דאפי' בפחות מלמ"ד יום נמי אסור עד ט"ו בשבט דשנה רביעית כנ"ל לפרש דברי הרז"ה לפי גרסתו וא"כ ר"א ב"מ אינו פליג על ר' זעירא ארבה הסכים עמו והמי אמאי כתב הב"נ דראב"מ הי' מחלק:

וכן משמע בהדי' מלשון רז"ה דכתב הגרסא שנה שלימה לא עלתה ולא כתיב לו והיינו הכוונה שעדיי' השנה לא נגמר כנ"ל:

מה עשה קרא שם על מעשר שבו עיי' בתוס' בבלי דף י"ד ע"א ד"ה ונהג בו ב' עשורין ובגהה שם ועיי' בספר דרך המלך ודבריו תמוהים, ועיי' רמב"ם פ' א' מה' מעשר שני ובראב"ד ובכ"מ שם:

הלכה ג

דף ד' ע"א והאומות בלילה בשעה שהם בטילין מן העצות הינו מן מצות דדהו שהמה עבירות וא"צ להגי' ועיי' בק"ע, וע"פ דברי הירושלמי הלז אמרתי לבאר ירושלמי המורגל בפי העולם ויהי ערב ויהי בוקר יום א', מכאן דעבדינן תרי יומא ברישא דשתא ודברי הירושלמי הזה תמוהים, אמנם נראה ע"פ מה דאיתא בבבלי מלך וציבור מלך נכנס תחילה לדין מקמי' דליפוש חרון אף יע"ש א"כ לפ"ז בוודאי ה"ה דהקב"ה דן את ישראל קודם לאומות מקמי' דליפוש חרון אף וקשה איך אפשר זה הלא ישראל דן ביום בשעה שעוסקין במצות ואומות בלילה בשעה שבטולות מעברות א"כ לפ"ז הרי דן האומות קודם, דהרי הלילה הולך אחר היום אמנם כיון שעושין ב' י"ט דנ"ה ניחא ודן את האומות בלילה דשני וזה הוא כוונת הירושלמי ויהי ערב א"כ מוכח דלילה הולך אחר היום מזה מוכח דעושין ב' ימים ר"ה כנ"ל:

אמר ר' לוי כתיב לא יתיצבו הוללים לנגד עינך למה ששנאת כל פועלי און, נראה לבאר ע"פ מה דאיתא בגמרא אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות הרי מקודם החטא נכנס בו רוח שטות ונעשה שוטה וע"י זה שוב חוטה, ואין הקב"ה מעמיד אותו בדין אז כשנעשה שוטה ע"י רוח שטות כי אז עדן לא חטא כי ה' שונא פועל אין דהיינו פעולה שהיא עונש על און ודי כי ישלם אחר שכבר עבר וחטא, ומזה יליף דאין הקב"ה דן את האדם רק באשר הוא שם כנ"ל ובק"ע דחק א"ע:

דרש ר' יששכר דכפר מכדי עיי' בק"ע דמפרש דכל אלו דרשות קאים אדלעיל דאין הקב"ה מתבונן על מה שיחטא לעתיד ומשום כן דחק א"ע בהא דדריש ריב"ל אם זך וישר היה אין כתיב כאן, ולפענ"ד המה דברים ב"ע ולא קאי אדלעיל רק דר' יששכר דרש פשט הקרא כי הוא ידע מתי שוא דהיינו הקב"ה מעניש אנשים שהמה מתי שוא דאין עושין תשובה שלימה, אבל מי שעושה תשובה שלימה אף שחטא מקדם אפ"ה מקבלו וזה דקאמר וירא און ולא יתבונן שאין הקב"ה מתבונן בו כי מקבל תשובת הוא וע"ז קאי ג"כ ריב"ל אם זך וישר היית אין כתיב רק אם זך וישר אתה דהיינו שהוא עושה תשובה אע"פ שמתחילה חטא אפ"ה הקב"ה מקבלו:

אמר ר"ס כתיב ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ר"ח ור"ה חד אמר איזה כאומה הזאת וכו', נראה דדריש מדכתיב צדיקים חסר יו"ד דמשמע דהמה תמיד מצודקים ע"י חוקי' ומשפטי' לפיכך כתיב צדיקם דהיינו הקב"ה מצדיקם תמיד בין עברו ובין לא עברו עליהם, והכוונה דהגם אם עברו אם עושין תשובה נעשו ע"י העבירות זכיות, ועיי' בשו"ע סי' תקפ"א ס"ג ד' ובטו"ז שם ובסי' תנ"ד בטו"ז במעשה דחייט:

ע"ב ר"א אמר כהדין דירין ורבנן אמרין כהדא במגנימין כראה לפרש דפליגי בפלוגתא דלוי ושמואל לעיל דלוי ס"ל דדן ישראל ב"ע ואומות ב"ע ושמואל ס"ל שדנם ביחד והוא לטובת ישראל כמ"ש בק"ע לעיל ודריש ישפוט לאמים במשרים דמזכיר להם מעשה יתרו ורחב והנה בענין מעשר בהמה כתיב לא יבקר בן טוב לרע דאפי' אם רואה בעל מום יוצא בעשירי לא ידחם שיצא תם דאם עושה כן עובר על לאו דלא יבקר, וזה הוא הענין דר"א אמר כהדין דירין יוצאין א' א' דאפי' בעלי מומין כגון האומות יצאו ג"כ בתוכם והוא כשמואל אבל רבנן סברו כלוי לפיכך אמרו כדא מבנימין כנ"ל:

אמר ר' לוי היוצר יחד לבם כבר הבין את כל מעשיהם ירצה בהיות דציבור נדון בכל יום א"כ כבר הבין כל מעשיהן בכללות לפיכך הוא מעבירן כעת כבני מרון בפרטות לפיכך כתיב המבין דהיינו בכל יום מבין בכללות הציבור, אמר ר"ב יוצרן רוצה שיהי' ליבן יחיד אליו נראה לפרש ע"כ מה דאיתא בגמרא דאין היוצר העושה כלי חרס מנקש אלא על מה שהוא טוב דזה הוא בודק ומקיש עליו בידו כן ג"כ הקב"ה בהיות דרוצה שיהי' לב ישראל יחיד אליו לפיכך הוא בדקן הטיב ומעבירן א' א' וזה הוא הטעם דאמרה המשנה דמעבירין כבני מרון משום דכתיב היוצר משום דהוא מבין לבות ישראל דהמה טובת לפיכך בדקן הטיב ומעבירן א' א', ובדרושי פרשתי ע"ד הגמרא הנ"ל מקרא דקאמר בני ציון היקרים איכה כחשבו דהיינו למה נחשבו ומפרש דהמה נדמו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר כמו היוצר המנקש על כבלי חרש הטובי' כמשל הגמרא:

תני רשב"י הרי שהיו ישראל כשירין בר"ה וכו' ועפ"ז אמרתי לפרש לשון הפייטן ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה ולא אמר הגזירה ממש אלא דגזירה ממש לא בטלה אלא דהקב"ה עושה כמו שמפורש בירושלמי שהקב"ה מורידן כדי הארץ ומשיב עמהם טללים ורוחות ועי"ז נתבטל רוע הגזירה דהיינו הרע מהגזירה:

הלכה ד

חזקה שאין ב"ד מתעצלין וכו' עיי' בק"ע מלשלוח שלוחין אם לא קדשוהו בזמנו ועיי' בנ"ב מה"ק חלק יו"ד סי' כ"ז דמס' שאין ב"ד מתעצלין בו אלא זהירין שלא לעבר לאלול ואין הלשון משמע כן מירושלמי ודו"ק, ואפשר דתלי' אי אמרינן בדאורייתא חזקה שליח עשה שליחותו ועיי' עירובין בבלי דף ל"ב ע"א ובתוס' שם:

הלכה ו

טעם דנ"ש כתחילתה ויאמר ה' וכו' החודש הזה לכם ועיי' ר"פ דדריש לכם לענין מיעוט אחר מיעוט וקשה הא איצטריך להא וי"ל:

הלכה ז

דף ה' מאימתא מקבלין אותם משישברו את פספיסיו ועפ"ז אמרתי לבאר המדרש משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מע"ז ושחטו הפסח, והוא דע"י שישחטו הצאן שהיו עובדים אותן מתחילה א"כ כשישחטו אותם אח"כ הוי כמו שבירת הפספסין הנ"ל ויהי' תיכף ניכר שמשכו ידיהם מע"ז ופשוט:

מאימתא חזרת מלוה בריבות משיקרע את שטרותיו ועיי' במס' סנהדרין דף כ"ה דאפי' בעכו"ם לא מוזפי, ונ"ל מדוע לא הביא הירושלמי הא ואפשר די"ל כרמב"ם לנכרי תשיך הוא מ"ע וא"כ אם מלוה לעכום צריך ליקח ריבות, ועיי' בתשו' בית יעקב סי' ע"ג דהביא ראי' מגמרא הנ"ל דבעל תשובה רשאי לגדור עצמו לבל ישוב לכסלו אפי' אם ע"י גדרו עובר מ"ע והביא ראי' מגמרא הלז דאפי' לעכום לא מזפי אע"ג דהוי מ"ע להרמב"ם, אמנם אנכי בחדושי אמרתי דאין מזה הגמרא קוש' להרמב"ם בלא"ה דהרמב"ם לא קאמר דמ"ע הוא להלות לעכום כדי שיקח ריבית ממנו אלא דאם מלויהו אזי הוי מ"ע שיקח ריבית ממנו א"כ שפיר קאמר הגמרא דאפי' לעכום איני' מוזיף היינו דאינו מלוה לו כלל ואז אינו עובר על מ"ע דדווקא במלוהו ואינו נוטל אזי עובר ודו"ק, וגם אפשר לומר דכונת הגמרא ע"פ מה דאיתא ביו"ד בסי' קס"ט סעי' ט' דאינו אסור מן התורה אלא ריבית הבא מיד לוה ליד מלוה אבל אם יד נכרי באמצע דהיינו דהישראל שולח לנכרי להלות אפי' הישראל מכיר המשכנות שהמה של ישראל אפ"ה מותר יע"ש ולדעתי לפ"ז י"ל דזה הוא כונת הגמ' דאפי' בעכום אינו מלוה, אלא דזה ליתא כיון דטעמא הוא משום דאין שליחות לעכום א"כ הוי ישראל מוזיף לעכום א"כ הדרה קושי' לדוכתה דהו"ל מ"ע]:

ודע דמ"ש הבית יעקב שם דטעמא דדחה לי' לעשה משום דתשובה היא ג"כ עשה ואלימא, ולפענ"ד צ"ע לו יהי' דעשה דתשובה אלימא מ"מ היכא מצינו דעשה דוחה לעשה והרי אפי' עשה דטהרת מצורע קאמר הגמרא דסוף פ' שלוח הקן דאינו דוחה עשה דשלוח הקן אע"ג דטהרת מצורע הוי עשה דאלימא דגדול השלום שבין איש לאשתו יע"ש בסוגי' וכן בר"פ תמיד נשחט פירך הגמרא דף כ"ט ע"א מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה אע"ג דהאי עשה עדיפא דעשה דהשלמא לא הוי כ"א לאו הבא מכלל עשה יע"ש (ועיי' מ"ש במס' פסחים שם) ועוד דמה עשה מקיים פה במה שאינו מלוה לעכום אינו אלא גדר לתשובה אבל עשה לא ואטו אם מלוה לעכום עובר עשה דחשובה אדרבה הלא מצוה מקיי' ולא מצינו דעשה דוחה אלא היכא דמקיים עשה ממש בדחיתו כנ"ל משא"כ כאן א"כ דבריו בזה אינם אמנם הענין כמ"ש הלח"מ שם דהתירו דלמא אתא למסרך, א"כ לפ"ז בנדון הבית יעקב שם דלא שייך שם הענין דאתא למסרך בוודאי אין לאסרה מיין קידוש וכדומה מה דיש בו מצוה אפי' מצוה דרבנן ודלא כמ"ש בב"י שם יע"ש הטיב.

ודע דיש לעיי' בבא במזיד על א' מכל עריות שבתורה ובאמצע הביאה הרהר בתשובה אי רשאי לפרוש או דלמא ימתין עד שימות האבר כמו בבא על אשתו ואמרה לו נטמאתי בסי' קפ"ה ברמ"א יע"ש ולכאורה הי' נראה דהדין ממש כמו התם דאם יפרוש הרי יציאתו הנאה כביאתו ואסור וחייב להתענות כמ"ש שם ה"ה כאן עכ"מ ימתין עד שימות האבר בלא דישה, אמנם לפי הנ"ל יש לחשוב הרי התירו לבעל תשובה לעבור על מצות עשה לפי דעת הרמב"ם משום דלמא אתא למסרך א"כ גם כאן כיון דמתחילה עבר במזיד א"כ אם שישהה בלא דישה בנתיים עד שימות האבר ג"כ איכא למיחש דלמא אתא למסרך ויבוא לידי מירק האבר ויותר טוב שיפרוש תיכוף, אמנם נראה דיש לחלק דשאני התם דעכ"פ ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה משא"כ כאן קום ועשה הוא דפרוש באבר חי ע"כ בוודאי הדין הוא א' שוגג וא מזיד בבא על א' מכל העריות ובאמצע הרהר בתשובה דצריך להמתין עד שימות האבר כנ"ל.

ודע דבחדושי להלכות נדה אמרתי לעורר מהא דפירך הגמ' במס' כתובות דף ע"ב גבי משמשתו נדה אי דידע נפרוש לשני שראתה דם תחתיו בשעת תשמיש דאסור לפרוש ממנה באבר חי ושמשתו תחתיו וצע"ג, שוב נפלה בדעתי דמשום זה לא הוי עוברת על דת בענין דתצא בלא כתובה דהוי אונס כדאמר רבא לעיל בפ' נערה שנתפתתה דף נ"א ע"ב דאפי' אמרה הניחו' לו שאלמלא לא נזקק לי היתי שכרתו אפ"ה הוי אונס דיצרה אלבשה ה"ה כאן ודו"ק.

לא חזרת דברים עיי' בש"ק מה שתמה על רש"י במס' סנהדרין ומפרש דכוונת רש"י דא"צ לפזר אלא מה שהוא בעין ותמי' דהרי ר' נחמי' מפרש ואומר מה שנשכרתי מפירות שביעית הרי מחזיר מה שהשתכר כבר, ובפרט מה שרצה איהו לפרש תמי' שלא עיי' ברא"ש שם כלל דמפרש בהדי' דצריך לעשות צרכי רבים בדמי רבית יע"ש דכתב בהיפך דבריו, ולפענ"ד נראה הי' מפרש דר' נחמיא בא לפרש דברי ת"ק דקאמר משתגיע שביעית ויבדלו הו"ל למימר משיעבור שביעית ונבדלו דמה ראי' יש מהגעת שביעית דהוי התחלה דלמא באמצע שביעית או בסוף יעבור לכך בא ר"ו לפרש דברי ת"ק דת"ק לא קאמר חזרת דברים רק חזרת ממון דתיכף בהגעת שביעית נוטל המעות שכנס כבר מפירות שביעית ומפזרן לעניים א"כ כיון דהוא עושה כן בהכנסת שביעית בוודאי גם הפירות יפזר וזה הוא דכתב רש"י ז"ל לא חזרת דברי' לומר לא נוסיף עוד אלא חזרה הנכרת שיפזרו וכו' דהיינו שבהחזרה זו יהי' נכרת שבפזרו פירות שביעית חל שנה זו ג"כ לעניים דמסתמא כיון שמחזיר מעות משום שעבר מכ"ש שלא יעבור בשנה זו כנ"ל ברור ודוק:

תני הוסיפו עליהם הרועים והחמסנים עיי' בתוס' סנה' דמקשין דחמסנים דאורייתא הם משום לא תחמוד והעלו דלא תחמוד הוא בלא דמי והא דאמר הגמרא בב"מ דף ה' ע"ב לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו האמת הוא כן, אמנם עיי' בתוס' ב"מ שם ד"ה בלא דמי משמע להו הקשו א"כ היינו לא תגזול ולכאורה הי' מקום לפקפק אקושית התוס' שם דא"ל דגמרא לא קאמר רק לאינשי' משמע כן אבל האמת אינו כן והוי לא תחמוד אפי' בדמי ודוחק לומר דקושיתם הוא איך משמע לאינש' כן, אמנם באמת קושית התוס' שם בנוי' אתירץ ראשון שתרצו בסנהדרין דע"כ תא דהוסיפו עליהן החמסני' מזה נראה דחמסנים לא נפסלו מדאורייתא וע"כ צריכין דלא תחמוד הוא דווקא בלא דמי ושפיר הקשו ודוק, אמנם באמת לפ' תירץ ב' של תוס' בסנהדרין נפל קושית, ודוק:

ודע דבריטב"א תירץ אקושית התוס' דלא הגזול קאי אמי שגוזל דבר מחבירו כמו ויגזל את החנית מיד המצרי אבל לא תחמוד הוא היכא דהוי הדבר בידו ועיי' בשיטה מקובצת בב"מ שם וצ"ע גדול דהרי בגמרא דאזהו נשך מוקי לאו דלא תגזול לעושק שכר שכיר דהוי בידו וצ"ע, ומשו"ה הקשו התוס' הנ"ל באמת מלא תגזול ולא הקשו תיפוק לי' מרבית והונאה אלא דמרבית ידע דא"ל דשאני רבית והונאה דהוא לוקח ממש ממנו משא"כ כאן ודו"ק:

אמר ר"א ובלבד ברועים בהמה דקה ועיי' בסנהדרין דף כ"ה ע"ב דמשני האי במגדלין איתמר ועי' ברש"י שם ובתוס' ועיי' בח"מ סי' ליד בסעי' י"ג וכן הרועים א' רועה בהמה דקה וא' רועה בהמה גסה של עצמן הרי הם פסולים, בסמ"ע ועי' לקמן סס"י תכ"ה שכתב שם הטור רועה בהמה דקה אין מורידין ואין מעלין וכו' ולא משמע כן מסתימת לשון הגמר' ופוסקים עכ"ל ולכאורה הי' נראה דכוונתו במאי דקאמ' ולא משמע כן מסתימת לשון הגמרא בב"מ דף ה' ע"ב לא קשי' הא ברועה בהמות דידי' הא ברועה בהמות דאחרים ואי אמרינן אפי' ברועה בהמות אחרים נמי פסול ברועה בהמה דקה א"כ הי' לו לגמרא לומר דהאי רועה היה רועה גסות דוקא דאל"כ אכתי הקשה ותיפוק לי' דהו"ל רועה דבדקה אפי' ברועה דאחרים נמי פסול:

ואני אומר דבלא"ה ליכא למימר כלל וכלל כן דאל"כ תקשה אנן בהמה דקה לרועה היכא מסרינן לי' הא כחיב לפני עור ל"ת מכשול כדקא' הגמרא שם, אלא ודאי דאין לסלק ובכל ענין שרי בשל אחרים, אפי' בדקה:

אמנם לפענ"ד נראה דקושית הסמ"ע מעיקרא לק"מ דהתוס' כתבו במס' סנהדרין שם בד"ה במגדלין דה"ט דלא גזרו בגסה משום דצריכין אותה לחרישה וא"א לעמוד בהאי גזירה ולא כרש"י שפי' הטעם משום דגסה לא משתמטא ואפשר דתוס' מיאון בהאי טעמא דס"ל דגסה נמי משתמטא והשתא לפ"ז נראה דוודאי לפי' רש"י דס"ל דגסה לא משתמטא א"כ שפיר קשה אמאי נקיט לקמן סי' תכ"ה רק דקה וה"א דבגסה כיון דלא משתמטא אינו בכלל הנהו דלא מורידין, והו"ל לפרש ג"כ גסה כיון דבאמת ברועה ליכא חילוק רק דווקא במגדלין אבל אי אמרינן כפי' התוס' דחילוק הוא משום דבגסה צריכין אותם לעבודה אבל באמת משתמטא כמו דקה, א"כ לק"מ דא"ל דנקיט לקמן לא מבעי רועה גסה דוודאי הוא בכלל הנהו דלא מורידין ולא מעלין כיון דהמה אוכלין ומזיקין הרבה יותר מבהמה דקה לפיכך נקיט דקה וכ"ש גסה וא"כ י"ל דהרמב"ם והטור היו מפרשים כפי' התוס' וא"כ לק"מ ודוק:

ומדאיירינן באותו ענין אמרתי להציע פה ענין מה עיי' בח"מ סי' צ"ב סעיף ז' ברמ"א וז"ל וי"א הא דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל דוקא כשלא הי' יודע כשעסק עמו שהוא חשוד אבל בלא"ה לא דאל"כ כ"א יעסוק עם חשוד וישבע ויטול (והנה זאת השיטה הוא שיטת תוס' ר"ס והראב"ד והר"י והגהות מרדכי עיי' שיטה מקובצת) והנה בוודאי תורת אמת בפי הש"כ דאין דברי תוס' אלו סותר לדבריהם, וראיתו נכונה מדהביא הגהות מרדכי גופא אחר דבריו דברי תוס' הנ"ל, אמנם לא מטעמו דהרי לכאורה קושיתם חזקה דהרי התוס' מקשים דנימא מתוך שאיל"מ ותירצו דאי אמרינן מתוך שאיל"מ לא שבקת מי וכו' הרי בהא דאמרינן דישבע שכנגדו ויטול עבדינן תקנתא לחשודי לשבוק להו חי' א"כ אף אם נודע פסולו לשבע שכנגדו ויטול וכ"ת לא שבקת חי הרי צריך לשבע, ומ"ש הואיל וידע פסולו הו"ל כאלו קבל אנפשי' שיהי' החשוד פטור בלא שבועה זה ליתא דא"ל שסמך א"ע שישבע כנגדו ויטול, וכ"ת שקבל ע"ע הואיל ויכול לטעון נאנסו זה ליתא דלגבי נאנסו אמרינן מתיך שאינו יכול לשבע משלם, וראיתי בשיטה מקובצת שהביא שיטת הראב"ד אחר שהביא שיטת תר"פ שהיא ממש כשיטת הגהת אשרי וכתב עליו שהריטב"א חולק על זה ולכאור' הכונה מכח קושיתינו, אמנם תו הביא שיטת הראב"ד דפי' הכא סוגית הגמרא ותיפוק לי' דהו"ל רועה וא"כ ידע פסולו, וא"כ אי טעון נגנבה הי' פטו' דאיהו פסול לשבועה ושכנגדו אינו יכול לשבע דאינו יודע וא"כ אף עתה דטען להד"ם להימן במיגו עכ"ל, ועיי' בל"מ (והנה לכאורה מ"ש וגנבה הוא טעות דהרי רועה הוא ש"ש דחייב בגניבה ואבידה וצ"ל נאנסו או נגנבו דקאמר היינו בלסטין מזוין כדאיתא בפ' המפקיד בסוגי' דשומר ש"ל), ולכאורה צריכין דבריו עיון דהנה לפמ"ש התוס' דלא אמרינן משיל"מ הוא משום דאל"כ לא שבקת חי, א"כ לפ"ז י"ל דכל זה הוא דווקא היכא דמכחיש לי' וטוען להד"ם הוא דצריך כנגדו לשבע אבל היכא דטוען נאנסו ומודה לי' דהפקיד גבי אזי שפיר אמרינן מתוך שאיל"מ, וצריך לומר דהנה לכאור' י"ל מה חילוק יש בין הנהו ב' תרוצים שכתב התוס' ונ"ל דלפי תי' ראשון שכתבו דהטעם הוא משום דלא שבקת חי א"כ היכא דטוען נאנסו שפיר אמרינן מתוך שאינו י"ל משלם אבל אי אמרינן כתי' הב' משום דאיהו טוען הרי אני רוצה לישבע א"כ אף בנאנסה אי טוען נמי אינו צריך לשלם, והשתא לפ"ז דהראב"ד הי' סובר כתי' הב' של תוס' וא"כ אי טוען נאנסה אינו משלם, ושפיר כתב דגמרא מקשה ותיפוק לי' דהו"ל רועה היינו שאם הי' טוען נאנסה הי' פטור א"כ אף עתה להימן במיגו ודו"ק:

מ"מ יהי' איך שיהי' שיטת תור"ס והג"א תמוהים איך סיימו דמשו"ה היכא דנודע פסולו אין כנגדו משלם א"כ לא שבקת חי הרי בכה"ג דצריך לישבע כנגדו שבקת להו חי' כמ"ש התוס' ע"כ נראה לפענ"ד לישב דבריהם כך דוודאי גם אינהו יכולין לסבר כתירץ התוס' דמשו"ה לא אמרינן מתוך שאינו יכול ל"מ משום דאל"כ לא שבקת חי לפיכך נשבע שכנגדו ונוטל אלא דכל זה התיקן אינו מועיל אלא היכא דלא נודע פסולו א"כ אף אם יהי' בני אדם שידעו פסולו מ"מ לא יתבעו ממנו כפלים כיון דיהי' צריכין לשבע אבל אם נודע פסולו לרבים כגון רועה והרבה רשיעי בעלמא שפיר יש לחוש דיבא א' ויתבע ממנו כפלים וישבע ויטול כיון דהכל יודעין פסולי. אלא דמ"מ צ"ע כיון דשיטת הראב"ד שכתבנו לעיל מחוורת יותר אמאי לא כתב הרמ"א טעם דראב"ד דכתב הטעם משום מיגו דנאנסה וצ"ל דלרמ"א הו"ל שיטת הג"א מחוורת יותר דלשיטת הראב"ד קשה מאי מיגוי הוא זה דיטעון נאנסה הלא האי רועה כפר כל הבהמות וא"כ צריך לטעון דכולם נאנסו וזה לא שכיח ואפשר דמשו"ה נקיט הראב"ד דהיינו ע"כ בלסנוין מזויין כמ"ש לעיל דהנהו דרכם לטול הכל אלא דגם זה דוחק ואין זה מיגו טוב ע"כ נקיט הרמ"א לעיקר שיטת הגהת אשרי ודוק:

אמנם לפענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה אמאי מקשה הגמרא עתה הך קושי' ותיפוק לי' דהו"ל רועה תיכף הו"ל להקשות כן אאביי דאמר אם איתא לדר"ח, ע"כ נראה לפענ"ד לומר דוודאי הך סברה דקאמר הגמ' היכא דנודע פסולו לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל היא מפוקפק וכמ"ש לעיל וכמ"ש באמת הש"מ דהריטב"א חולק ע"ז הסברא, אמנם הי' אפשר לומר דיש מקום לומר אף אי אמרינן תקנתא לתקנתא עבדינן מ"מ עכ"פ היכא דנודע פסולו לא אמרינן בשבועות היסת שכנגדו נשבע ונוטל כיון דשבועה לא הוי כ"א מדרבנן אמרינן שפיר הואיל וידע פסולו איהו דאפסיד אנפשי' אלא דאין סברה לומר כן היכא דעיקר שבועה הוא מדאוריית' מ"מ בשבועת היסת נוכל לומר כן:

והשתא לפ"ז מתורץ היטב הבל"ז דעתה דמשני הגמרא תקנתא לתקנתא לא עבדינן מקשה הגמרא שפיר ותיפוק לי' דהו"ל רועה וא"כ ידע פסולו וא"כ לפ"ז אף אי נימא דעבדינן תקנתא לתקנתא אפ"ה אין שכנגדו כשבע ונוטל:

דתנינן תמן שנינו בשם ר"א עיי' עדיות פ' ב' משנה ז' ועיי' בבלי סנהד' כ"ז ע"ב ועיי' במ"ל הלכות מלוה ולוה פ' ד' סי' וי"ו שהאריך ודע דתמוהים בעיני דברי המ"ל שם דכתב אמהר"י אשקאפה דכתב בח"מ סי' כ"ב דטעמא דעדים דהעידו אשטר שיש בו ריבית משום דהוי כאילו העידו עדות שקר, וכתב ואין דמיונו עולה יפה וכו' ועוד דשאני עד זומם דהוי רע לשמים ורע לבריות משא"כ עדי רבית לאו רע לבריות הוא וכו' וא"כ לפ"ז בוודאי המלוה נמי לאו רע לבריות כיון דמרצונו נותן לו דמ"ש והשתא לפ"ז לאביי מתני' כמאן אתי' דכר"י בוודאי לא אתי' כדאמר הגמרא שם וע"כ כר"מ וקשה עד כאן לא קאמר ר"מ אלא בעד זומם דהוי רע לשמים ורע לבריות משא"כ הנהו דמתני' דלאו רע לבריות נינהו ומכ"ש למאי דמוקי הירושלמי פה דר"מ כר"א ומנ"ל עד כאן לא אוסר ר"מ אלא ברע לשמים ורע לבריות משא"כ הנהו דמתני' אלא וודאי דגם אינהו רע לבריות מקרו ודו"ק:

הלכה ח

רשב"ל בעי' קצירת עומר עיי מס' מגילה דף י"ב ועיי' במ"ש שם:

אם ללילה כבר הוא אמור עיי' בש"ק מה שדחק א"ע לישב דברי הרמב"ם בס' ז' מה' תמידין ה' וי"ו ודבריו דחוקים לומר דסמך אירושלמי נגד הבבלי ועיי' בש"ך ביו"ד שהניח ג"כ קושי' זו בצ"ע יע"ש שהאריך אמנם אנכי בחדושי ליו"ד כתבתי וז"ל הש"ך האריך לחתור פסק הרמ"א דמלו ביום תוך ח' יצא מגמרא דפ' ר"י דף ע"ב דקאמר אס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחה שבת וה"ה כאן אי בתוך ח' כשר אמאי דחה שבת ולפענ"ד נראה דאכתי בלא"ה נמי הלא אם מל לאחר זמן נמי כשר א"כ אמאי ידחה שבה הלא יכול להמתין עד מחר וע"כ צ"ל דעכ"פ דעשה דביום השמיני נדחה ומשו"ה דוחה שבת א"כ ה"ה אף דאם מל בתוך ח' כשר מ"מ עשה דביום השמיני לא קיים וא"כ שפיר דחה שבת משא"כ בקצירת עומר ליכא עשה ב"ע ודו"ק, וזה נראה לכאורה ברור, (ועוד יש מילין לומר דקצירת עומר נחשב רק למכשירי מצוה ועיי' במס' יומא דבעי ר"פ חישב בחתיות גחלים אי נימא מכשירי כמצוה ומשו"ה אי ס"ד דנקצר שלא כמצותו כשר' שפיר קאמר הגמרא אמאי דוחה את השבת משא"כ מצות מילה דהוי מצוה גופא, באמת אגמרא התם גופא צ"ע אמאי נחשב חתיות גחלים למכשירי הלא איהו גופא הוי מצוה וחתיות גחלים למחתה וקטורת א"א א' בלא חבירו ובקראי כתיבי אהדדא וכו' ועיי' ברמב"ם שם דפסק התם חשב בחתיות גחלים פוסל ואע"ג בגמרא הוי בעי דלא איפשטי' וכבר הרגישו הנושאי כלים שם ע"ש, ציינתי משום דיש לפקפק דגם מצוה שאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה לכ"ע כדאמר במשנה דפסחי' כלל אמר ר"ע וכו'). וע"ד סתירת דברי הרמב"ם כבר הקשה ג"כ הלח"מ קושי' זו דלפענ"ד יש מקום לומר דמ"ש ואם קצרוהו ביום כשר היינו שהתחילו הקצירה בלילה וגמרו ביום דאזלינן בתר התחלה ואע"ג דנתערב בעומר הלז ומה שנקצר ביום י"ל דבטל ברוב והוי מין במינו יבש ביבש, ויש עוד לעיי' בזה א"נ יש לומר דמ"ש ואם קצרוהו ביום כשר היינו היכא שכבר נקרב וכל הפסולים שעלו וכו' ומתיר עומר הלז בדיעבד ודוחק, עכ"ל בחדושי ליו"ד. ולענין מ"ש בספר שלום ירושלים לדחות מירושלמי פה דברי הנ"ב מה"ק סי' כ"ח עיי' מ"ש לקמן בסוף מס' תענית ע"ש:

ע"ב ולא למפרע הוא קדוש עי' מ"ש במס' מגילה דף י"ב פירש אחר בענין ירושלמי הלז, ודע דראיתי בספר שלום ירושלים דהביא דברי הפ"י דרצה לומר דהא דמחללין את השבת לעדות החדש הוא דוקא לענין לאו דמחמר דמוקמינן קרא לדדמי ולפענ"ד צ"ע דא"כ ממנעו ולא ילכו דלא ידעו דלמא יצטרכו לחלל שבת לענין דבר מה והרי אפי' בסיף התקינו שיהי' להם אלפים לכל רוח משום תחילתן דממנעו מכ"ש דהי' להם לתקן מתחילה דמותרין לחלל למה שצריכין דלמא ממנעו אלא וודאי דבאמת מותרין לחלל שבת לכל מה שצריכן על הדרך כנ"ל:

סליק פרק ראשון, בעזר נוצר עמו כאישון

אם אינן מכירין אותו פרק ב

הלכה א

ועד א' נאמן משלך נתנו לך, עיי' בבלי דלא רצה לתרץ כתי' הירושלמי ויש לעיי' אמאי הלא תירץ הירושלמי הוא לכאורה נכון כיון דמצד הדין לא צריכין עדות כלל רק מחמת שקלקלו סכותים א"כ סגי בעד א', אמנם נראה לומר משום דלכאורה יש לדקדק אמאי הוצרכו הב"ד לשלוח עמהם עדים להעידו כלל יכתבו ב"ד בכתב ידם ויעידו ע"פ כתבם לב"ד המקדש החודש שהמה כשרים, אמנם כבר נודע דעת הרמב"ם דס"ל דעדות בכתב לא הוי עדות דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ לפ"ז שפיר הוצרכו לשלוח עדים, אלא דכל זה הוא דווקא אי בעינן עדות גמורה משא"כ אם נימא דלא בעינן עדות גמור כיון דלא הוי רק מפני קלקל הכותים א"כ שפיר קשה ודו"ק והשתא לפ"ז היינו דמקשה גמרא דידן כיון דמצרכת לי' עדות ולא מהני כתב שישלחו ב"ד להעיד כי המה מכירים אותן וע"כ דבעינן עדות גמורה א"כ תקשה וחד מי מהימן ודו"ק, אלא דאכתי קשה מאי פירך לשני כירושלמי וכ"ת א"כ אמאי איצטרך כלל העד לכתבו הב"ד בכתב לשם דהא דאיצטריך לשלוח הוא בשבת דאז אי אפשר לב"ד לכתוב דכתיבה הוי אב מלאכה ומשו"ה הוצרכו לשלוח עד אלא דזה ליתא דכמו דהותר לשלוח העד אע"ג דהעד מחלל שבת וע"כ דהותר א"כ כך הי' מותר לב"ד לכתוב ודוק והשתא לפ"ז מבואר היטב דלא כפנ"י דכתב דלא התירו להם אלא לאו דמחמר דמוקמינן לקרא לדדמי ולפי הנ"ל מבואר דע"כ דהותר לכל דאלים הדרה קושיתו לדוכתה וליכא למימר דה"ל לב"ד לכתוב זה ליתא דכתיבה הוי אב מלאכה ולא הותר:

אמנם הירושלמי י"ל דס"ל דהתירו להם דווקא לאו דמחמר כמ"ש הפ"י א"כ שפיר תירץ משלך נתנו לך ודו"ק, ועיי' בספר שלום ירושלים:

ר"ז ר' חונה בשם רב אין הוא ואחד מצטרפין על חתימת העד השני עיי' בק"ע דלא ליפוק תלתא ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדי ובגמ' דכתובו' אמרי' בדף כ"א ע"א היכא ליעבד לכתוב חתימת ידיו אחספא ודוק' אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח אינש דלא מעלא ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, ועיי' בתוס' שם ד"ה אחספא וה"ה ארישא דמגילתא, עיי' בח"מ סי' ס"ט ס"ק י"ז בש"ך דהביא בשם מ"ו קושי' על הסמ"ע דפליג על הע"ש בממר"ם חלק דאינו נאמן לומר ממנו נפל, מהא דקאמר הגמרא דלמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עליו מם דבעי ומדוע לא קאמר דבכתב יד גופא יגבה אלא וודאי דנגד הממר"ם יהיה יכול לטעון דממנו נפל, ולכאורה היא קושי' עצומה, אמנם לפענ"ד כראה ע"פ מה שכתב התוס' התם בד"ה הוציא עליו כתב ידו דהרי"ף פוסק דדווקא להד"ם אינו יכול לטעון אבל פרעתי יכול לטעון וקשה לכאורה לפ"ז א"כ איך קאמר הגמר' דלמא משכח אינש וכתב עליו מה דבעי הלא אידך יכול לטעון כנגדו פרעתי, אמנם נראה לתרץ ע"פ מה דקיימ"ל דאם כתב בשטר נאמנות אינו יכול לטעון א"כ א"ל דאידך יכתוב עלי' מה דבעי ויכתוב ג"כ בו נאמנות, וא"כ תו לא יכול אינך לטעון פרעתי ודו"ק. והשתא לפ"ז מתורץ קושיית הש"ך דלא היה יכול הגמרא לומר דיוציא החתימה לבד זה ליתא דנגד החתימה יטעון פרעתי, לפיכך הוצרך הגמרא לומר דיכתוב עלי' מה דבעי וא"כ יכתוב בו נאמנת ודו"ק, וא"כ י"ל דעל ממר"ם באמת אינו יכול לטעון ממני נפל. והשתא לפ"ז מתורץ ג"כ קושיית התוס' דגמרא לא רצה לומר דיכתוב ארישא דמגילתא דבכה"ג עכ"פ סו' כמו ממר"ם והי' צריך לטעון כנגדו פרעתי לפיכך קאמר הגמרא עצה יותר טובא אחספא כנ"ל:

אמר ר' יודן ויאות אלו שנים שיצאו מעיר אחת עיי' בש"ק מה שתמה אדברי תוס' ולפענ"ד נראה דהא דאמר כהדא סוסיתא שרובה עכו"ם היינו רובה ככולה דמעט היו הם הישראלי' שדרו שם והמה היו נכרים כולם, וא"כ בהיות שזה לא הכיר אותו שום אדם שהוא מישראלים כי כל הישראלי' שהיו בעיר הלז היו נכרים היטב א"כ בוודאי נכרי אך חבירו העיד עליו שהוא ישראל אף שהמה אינם מכירין אותו ומשו"ה אינו נאמן הואיל והוא רק עד אחד ויש רגלים לדבר שהוא נכרי בהיות שכל הישראלי' מעיר הזאת נכרים היטב ודו"ק:

אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת מלין אותו על פיו, נראה לפרש דכוונת הירושלמי הוא דכמו דכאן דמסיק דהאמינו לרואה דאומר ברקי משום דחכימי מילתא ה"ה בנולד ע"ש סמוך לחשיכה ואומר אז אחד כבר חשיכה מלין אותו על פיו בשבת משום דאז כשהעיד הי' חכימא מילתא ולא הי' כ"א גילוי מילתא כנ"ל, ודע דבאמת אמרתי לעורר אהא דסמכינן אנן אאמירה דנשים דאומרת שהילד נולד בשבת היכא דנולד סמוך לחשיכה ואולי משקרות, והנה לכאורה מצאתי מפה סמך דהרי ר"א מל על פי נשים דאמרו שמשא הוית על סוסותה, אמנם עיי' בירושלמי פ' אמר להם הממונה שגרסא הי' מטלטל ע"פ נשים א"כ אין מזה ראיה דא"ל שאני איסור טלטול דהוי רק דרבנן, ומכ"ש לפמ"ש לעיל בלא"ה אין ראי' דא"ל הא דסמך אנשים היינו היכא דאמרו תיכף כן אחר הלידה דאז חכימי מילתא וכמ"ש לעיל משא"כ אם אמרו כן אחר ג' או ד' ימים כיון דתו אז לא חכימא מילתא א"כ איך נאמנות, אמנם לפענ"ד נראה דהוא דבר שהוה בידן דאין אנשים מצוין אצל לידת אשה וא"כ הוי כמו דנשים מהמנות אניקור חלב וכדומה אע"ג דהוי דאורייתא הואיל ובידן אף בזה מהימנא:

שוב ראיתי שהעיר בזה בס' שלום ירושלים בסוף מס' שבת והאריך וראיתי דרצה לתרץ שם קושיית התוס' ר"פ דחולין דהקשה אהלכות א"י מגמרא דזבחי' ורצה לתרץ דס"ל לבעל הא"י כהג"א דאשה כשירה נאמנות, וא"כ התם בקדשים שבפנים נהגו סלסול בעצמם ולא הניחו אלא מיוחסים א"כ בכה"ג אשה כשירה נאמנת אפי' לכתחילה, ודברים אלו לתניהו דזה עכ"פ הוא רק מטעם סלסול שהם נהגו ע"פ עצמם כן אבל עכ"פ הי' יכול לתרץ דתנא אעיקר הדין מדבר ונקיט כל הפסולין ששחטו לשון דיעבד אטו נשים דעלמא דדווקא בדיעבד כשרים, אמנם אנכי בחידושי למס' חולין הארכתי בתרוצים שונים לתרץ דעת ההלכות ארץ ישראל ע"ש. וכעת נפלה בדעתי דדעת ההלכות א"י הוא דקאמר דנשים לא ישחטו אפי' היכא דשחטו לפנינו הרבה פעמים וראינו דלא נתעלפו אפ"ה לא ישחטו ב"ע משום דחיישינן דבפני עצמן יתעלמו אלא דכל זה אי חיישינן למיעוט א"כ שפיר יש לחוש אף דבפנינו שחטו הרבה וראינו שלא נתעלפו אפ"ה שמא בפני עצמן אם ישחטו יתעלפו וא"כ י"ל דההלכות א"י סבר כר"א דחייש למיעוט ומשו"ה קאמר דנשים לא ישחטו אבל התם בזבחי' רצה לאוקמי המתני' ככ"ע אפילו כר' יהודא דלא חייש למיעוט משו"ה משני משום טמאים ודו"ק, ועיי' בחדושי למס' חולין:

דף ו' והתיר הרוצח עיי' בק"ע דאיירי בלא עדים ותמי' הא בירושלמי סתמא כתיב משמע אפי' בעדים, אמנם לפענ"ד ע"פ מה דאיתא במכות דף ז' ע"ב נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה ועיי' בבבלי וזה הוא דהתיר הרצח בכה"ג דאינו גולה ודו"ק, א"נ אם רצו העם לכבד הרוצח דמותר לקבל כבוד כדאיתא במשנה שם:

לילי זמנו אין משיאין מפני יינו יש לעיי' בלא"ה אין יכולין להשיא בלילי זמנו שמא לא יבואו עדים ויהי' מעובר וצ"ע, ואין לומר עכ"פ היכא דבאו עדים מ"מ אין מתקנין אלא בענין שוה ורוב פעמים אין באים העדים רק ביום ל':

הלכה ב

מאי עצי שמן דדנין עי' בר"פ במה מדליקין דמפרש לכש היינו דדינון ואפשר דהכל מין א' אלא דלפ"ד קשה שם נ"כ קושית הבבלי שם האי עץ בעלמא הוא וצריכין לומר דאית בי' ג"כ עמרניתא, ועיי' בחדושי בבבלי פ' במה מדליקין:

אמר ר' יונה כהדין מקזנא פרושו כמו המקיז דם כורך אח"כ במקום ההקזה כך הי' ג"כ כורך במשיחה ומשו"ה לא תני וקושרן במשיחה רק כריכה בעי שמא יפסוק הקשר, א"כ דהוא קושי' דר"י מקשה כהדין מקזנא דבמצית בו האור נמי הוי פרסים לגולה דמקזנא פי' פרסום עיי' חגיגה דף ו' ומקזה לה תרי ומתרץ דאפ"ה הוצרך ג"כ להוליך ולהביא שלא יאמרו כוכב הוא:

עיי' בתוספתא על כל ר"ח היו משיאין משואות, כלומר הבאים בזמנם וכן מבואר ממה דאיתא לעיל מנה בתוספתא א"נ דקאי על הסמוכין למקום הועד כדאיתא בירושלמי לעיל צפת למה מסבה בגין מודעה דאינון ידעון:

הלכה ג

תני אף בא למול את הקטן ויש לעיי' אמאי לא חשב לי' בביצה גבי דברים שהתירו סופן משום תחילתן ועיי' בתוס' בסוגי' בבבלי ד"ה שיהיו מהלכין אמנם עיי' ביו"ד בטו"ז סי' רס"ו א"כ י"ל גם כאן דהוי מילתא דפשיטא, ועיי' בש"ק מ"ק דף ב' ד"ה התירו סופו ועיי' בחדושי לאו"ח סי' ש"א טו"ז ס"ק ג' ועיי' בספר ש"י במס' מ"ק שם:

הלכה ד

ע"ב אמר ר' לוי לעולם לית מזל חמי מה דקומוי ובדרושי בארתי עד"ז דברי איוב ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים ויש לדקדק בלשון בני אלקים דקאמר אמנם הענין הוא דבמלות לית מזל חמי מה דקומוי ואין קנאה בניהם אבל אנחנו בני אדם תמיד הקנאה מרקד בינינו וי היא דחרבה עירינו בעו"ה, וזה הוא דאמר הפסוק ברן יחד כוכבי בוקר דהיינו שכוכבי בוקר דהיינו המזלות אומרי' שירה באגודה אחת ובאהבה אזי ויריעו כל בני אלקי' דהיינו סיטרא דדינא מלחדי' קטגורי' עלינו וזה רמז ג"כ דוד המלך באמרו כי אראה שמיך ירח וכוכבים מה אנוש כי תזכרנו דהוא ההיפך מרובה בקנאה ושנאה, ובזה אמרתי הקרא דהביא הירושלמי לעיל מינה המשל ופחד עמו והוא דיעקב אבינו ע"ה זכה להיות האדם שבמרכבה ולא אברהם ויצחק והענין הוא דמאברהם יצא ישמעאל ועדיי' מריבה בינינו ובין ישמעאל וכן יצחק יצא ממנו עשיו ושנאה בינינו ובינו אבל יעקב היתה מטתו שלימה ואין שנאה וקנאה יצאה ממנו וכבר נודע כי אברהם נקרא מושל כי נמנה למלך כדאיתא על קרא עמק השוה, ויצחק נקרא פחד יצחק בסוד הדין אבל יעקב הוא הנקרא עושה שלום, וזה הוא דאמר המשל ופחד דהיינו אברהם ויצחק עמו דהיינו המה רק עם הקב"ה אבל עושה שלום הוא יעקב זה במרומיו דהיינו האדם שבמרכב' למעלה מכולם, ועוד הארכתי בדרוש ואין כאן מקומו:

שס"ה חלונות עיי' בש"ק ומה שכתב דבעינן שיהי' יום שאין השקיעה והזריחה בשוה וסיים וזה ברור צ"ע טובא ועיי' ב"ב דף ע"ד בבבלי גבי אנחתה בכוותא דרקיע ואמר גלגלא דרקיע הוא דהדר ע"ש:

מ"ד לצפונה דבריו קיימים מן טבת ועד תמוז בק"ע קיצר כאן בפירוש ועיי' בבלי דף כ"ד ברש"י שם, ומ"מ צל"ע בלשון הירושלמי מטבת ועד תמוז משמע הא בסיון אם אמרו לדרומה לא אמר כלום ואמאי ודו"ק:

כשעירה ויותר מכשעורה עיי' בק"ע ולפענ"ד נראה כשעורה ממש ע"פ מה דאיתא בקדוש החודש דהלבנה בשעת חדושה בהיות דהיא תחת החמה אינה נרא' ממנה כ"א כחוט או מעט יותר היוצא מתחת החמה והיינו כשעורה כרוחב שעורה ברחבה או יותר כנ"ל:

מ"ד אין דבריהם קיימין בהינון קיימן בשוין ודע דהרמב"ם הביא ברייתא דבבבלי כפשטא ותמי' מדוע לא הביא חלוק הירושלמי ועיי' בשלום ירושלים דהתעורר על זה, ואפשר דס"ל לרמב"ם דברייתא ע"כ לא ס"ל חלוק דאל"כ הו"ל לברייתא לאפלוגי מני' ובי' דהא דבא' אומר ב' וא' ג' עדותן קיימת דוקא באינם עומדים בשוה ומדוע מפליג הברייתא בא' אומר ג' וא' ה' אלא וודאי דברייתא ס"ל דאין לחלק כנ"ל לדחוק ולישב:

הלכה ה

והא תנינן ראש ב"ד אומר מקודש וקשה מאי פירך מתני' אתי' דלא כר"ש ועוד הא ע"כ התנא דתני בריש פרקן דבא' בתשרי ר"ה ליובלת וע"כ דיליף מדכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה כדאיתא בבבלי דף ח' ע"ב וע"כ אינו מוקי הקרא לאינו מקדש חדש' ע"ש היטב אלא דלזה יש לתרץ דירושלמי לשיטתו אזיל דיליף לי' לעיל דף ג' ע"ב מטעם דיהיו כל חדשי שנה שוין ע"ש היטב אבל עכ"פ הא קשי' מאי פירך דלמא מתני' אתי' דלא כר"ש ודו"ק ומכ"ש למה דמתרץ מאי מקודש מקוים איך מפרש אח"כ פלוגת' דר"א ב"צ ותיק וצ"ע, ואפשר לומר משום דעי' בפי' המשניות להרמב"ם דכ' אהא דאמר ר"א וקדשתם את שנת החמישי' שנים אתה מקדש ולא חדשי' דאינו חובה לקדש חדשי' וי"ל דמשמע הא אם רצו ב"ד לקדש רשאים ואמאי נימא דהו"ל לאו הבא מכלל עשה ואסיר לקדש חדשים ע"כ נראה די"ל דוודאי לר"א בר"ש לא פליג אהא דעונין מקודש מקודש דהרי כתיב מקראי קודש משמע בהדי' דהציבור יקראו מקודש מקודש אלא אהא דרב"ד פליג דכתיב רק וידבר משה ואהא פליג דהכוונה רק שיאמר שמקוים וא"כ לפ"ז יש לומר איידי דנקיט דהעם עונין מקודש נקיט נמי גבי רב"ד דאומר מקודש אלא זה הוא דוקא, אי הי' רשאי לומר מקודש אבל אי יש ג"כ אסור לומר א"כ שפיר קשה איך נקיט התנא לשון ראש ב"ד אומר מקודש מה דאסור לו אלא וודאי דרשאי עכ"פ אלא דאינו חובה וכמ"ש פי' המשניות, ועיי' בבבלי דף כ"ד ע"א:

ודע דיש לעיי' מדוע לא הביא הרמב"ם דמברכין על קידוש החודש מ"ש מכל המצות שמברכין עליהן בקיומן א"כ כן יש לברך ג"כ על קידוש החודש וכן על עיבור השנה:

א"ל אנא מדבית עלי קא אתינא וכתיב וכו' אבל מתכפר הוא בתפילה עיי' בסנהדרין דף צ"ח בבבלי דאיתא התם אי אמר רבה ייתי ולא אחמיני' א"ל אביי לרבה אילימא משום חבלי של משיח והא תני' שאלו תלמידיו של ר"א מה יעשה אדם וינצל מחבלי של משיח יעסוק בתורה ובג"ח ומר הא תורה והא ג"ח אמר שמא יגרום החטא, ויש להקשות מאי פירך אביי דלמא שאני רבה דאתא מבית עלי כדאיתא בבבלי ר"ה דף חי וצריך זכות דתורה וג"ח להגן שיאריך ימים אבל אינש אחר אה"נ דמועיל להגן ושאני רבה, ונראה בעיני לתרץ דבלא"ה יש לדקדק בלשון הגמרא דקאמר שמא יגרום החטא משמע חטא הידוע הו"ל למימר סתם שמא יגרום חטא ע"כ נראה דקושי' אחת בירך חברתה מתורצת דאה"נ זה כוונת הגמרא שמא יגרום החטא היינו חטא הידוע דהיינו חטא דבית עלי כנ"ל, אמנם לפי הירושלמי יש לתרץ בענין אחר כיון דיש ג"כ זכות דתפילה א"כ הפילה תוכל להגן אקללה דבית עלי ותורה וג"ח אחבלי דמשיח כנ"ל, ובדרושי הארכתי:

מעשה שעיברו ב' רועי בקר עיי' סנהדרין בבלי דף י"ח ע"ב:

הלכה ו

דף ז' ע"א דמות צורת לבנה עיי' בסוגיא בבבלי ודע כי זה איזה שנים נשאלתי ע"ד קלפי של כסף שהי' מצויר עלי' דמות מלאך כאיש בעל כנפים אי מותר להשהותה ואמרתי לפי המבואר בשו"ע יו"ד סי' קמ"א סעיף ד' דצורת שרפים ואופנים ולמלאכי שרת אסור לעשותן ואסור להשהותן היינו דווקא מבולטת אבל לא בשוקעת ואמנם הטו"ז שם הביא דברי' הרמב"ן דסובר דאפי' בשוקעת אסורין אלא הטו"ז כתב שם דעכ"פ זה בעשיותן אבל בשהיותן דאינו אלא משום חשדא יש חילוק בן בולטת לשוקעת א"כ לפ"ז כיון דצורה הזאת היא רק שוקעת א"כ מותר להשהותה, ודע דבחדושי הערתי על מה שהקש' התוס' בסוגי' ד"ה ממעל לרבות מלאכי שרת לתרץ קושית' והוא דלכאורה יש לדקדק אמאי הוצרך הגמרא להביא ג"כ הא דתני' ממעל לרבות מלאכי שרת אמנם נראה משום דלכאורה קשה מאי פירך מאשר בשמי' לרבות חמה ולבנה לשני התם איירי בבולטת אבל בשקוע לא אסרה תורה אמנם נראה דגמרא פירך דהרי תנן ממעל לרבות מלאכי שרת וקשה הא זה ידעינן מלא תעשון אתי אלא וודאי דקרא דממעל אתי' לאסור אפי' בשוקעת וא"כ גם חמה ולבנה כן ושפיר פירך ודו"ק ומתורץ קושית התוס':

לזה משני הגמרא כי תני' האי לעבדם לזה מקשה הגמרא והא תני' לא תעשון כדמות שמשיי כגון חמה וכו' וע"כ מנ"ל לתנא הא ודלמא אתי לרק למה שבמדור העליון אלא ע"כ דס"ל להאי תנא דקרא דבשמים ממעל את' לעשי' ולא לעבדן א"כ שפיר קשה והשתא לפ"ז מתורץ קושית התוס' לקמן בד"ה והא ר"ג יחיד הוי שהקשו הא ר"ג לא היתה בולטת ולפמ"ש לק"מ דגבי לבנה אפי' אינה בולטת אסורה כיון דהוי ממשמשין ודו"ק, ועיי' מ"ש מזה בשו"ע או"ח סי' ש"א, ודע דבחדושי על הרמב"ם כתבתי דלפי העולה מדבריו דצורת אדם דווקא בולטות אסור ושאר צבאי השמים אפי' על הלוח אסור והנ"מ כתב דטעמו כמ"ש התוס' והר"נ דצורת אדם נראה בולטת וצבא השמי' אינם נראים בבולטי' ולפענ"ד נראה דהי' קשה לי' הא דאמר הגמרא לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים תיפוק לי משום צורת אדם כקושית התוס' והרמ"ך אלא וודאי דצורת אדם דדווקא בבולטת אסור ואסרה תורה דמות ד' פנים אפי' על הלוח, ומה שלא הביא הרמב"ם דדמות ד' פנים אסור אפשר דרמזה בצחות לשונו דאמר צורת הבהמה ושאר נפש חי' חוץ מן האדם משמע הא עם האדם אסור והיינו דמות ד' פנים, ודע דעיי' בשו"ע שם בש"כ ס"ק ל"ב דאפי' באדם אין חלוק בין צורה שלימה ותמהני שלא הביא דברי התוס' ב"ק דף צ"ד ע"ב בד"ר מטבע:

ועיי' בטו"ז שם ס"ק י"ג ובש"כ ס"ק למ"ד דהאריכו בענין תמונת המזלות איך רשאין לצייר ועיי' בש"כ דכתב דאינו אסור רק תמונת כל י"ב מזלות יחד דומי' דד' פנים ותמי' הלא הברייתא כחדא חשוב לה צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות ואטו כל הכוכבים ביחד קאמר, אמנם הנראה לפענ"ד דאין המזלות אסורי' אלא כמו שהם קבועים בגלגל ועיי' במס' פסחי' דף צ"ד ע"ב ואה"כ אם צייר המזל כמו שהוא קבוע בגלגל אה"נ דאסור, ודו"ק. ועיי' בספר שלום ירושלים דמדקדק בלשון המשנה דנקיט בעליותו, ולק"מ דעליתו היינו מקום הועד כדאיתא בסנהדרין דף י"א ע"א דאמר ר"ג השכימו לי ז' לעלי' ופי' רש"י דהוא מקום הועד המיוחד לישב שם ב"ד והיינו מקום הרבי' ומשום דשם ליכא חשדא ובחנם האריך הש"י, והוציא המשנה מפשטא דעליותם היא חוץ ממקום הועד ואינו ועיי' במשנה דשבת בעליות חנני' בן חזקי' ועיי' בגמרא שם:

הלכה ז

ותני כן ויש לתמו' לפ"ז על רש"י במשנה בבבלי דדחה דברי רבותיו ובירושלמי מפורש כוותייהו:

מה היה לו ללמד נראה דירושלמי מקשה הא דאמר ר"ע יש לי ללמד וע"ז מקשה מה היה לו ללמד לזה משני דבא ללמד מדכתיב ב' פעמי' אתם כדאיתא בבבלי אלא דהירושלמי מקצר אמנם כוונתו הוא כן וה"ק יודעים היינו שאם קדשוהו שלא בעדי' שהוא מקודש והיינו מדכתיב ב' פעמים אתם ואתי' חדא למזידים והוא כדאיתא בירושלמי לעיל ר' אבון משדי עלוי צררין וכן חד לשוגגים כגון שטעו בחשבונם, ובא להעיד מדכתיב עוד פעם אתם ואתי' שאם קדשוהו ע"פ עדים המעידים ואח"כ נמצאו זוממין והיינו אתם אפי' מוטעין דלא תימא כיון דע"פ עדים עשו ועכשיו נמצאו זוממין א"כ יהי' מעובר קמ"ל וא"כ שפיר עשה ר"ג אפי' אם הי' מוטעה ע"פ עדים, ומקשה והא תנן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועכבן ר"ע והי' המקשן ס"ד דמשו"ה עכבן דידע בחשבונו דעדים משקרים ואולי יטעו לר"ג ואי אתם אפי' מוטעין למה עכבן הלא כל מה שיעשה ר"ג עשוי אפי' אם מוטעה, ומשני הירושלמי דשם אין הטעם משום זה רק משום שהי' מ' זוג והי' נראה בעליל כדאיתא במשנה לפניו ואה"נ אלו הי' רק זוג א' לא היה מעכב ודו"ק, ובק"ע לא הי' פי' כן ואין פירושו נכון לפענ"ד:

הלכה ח

רבי בחכמה ותלמיד שקבלת את דברי הא דקאמר רבי בחכמה הוא ע"פ מה דאיתא ברז"ה דבאמת ר"ג טעה רק סבר מה שעשה עשה ועכ"פ הודה ואמר שהוא רבו בחכמה שהדין הי' עמו

אלופינו עיי' ברכות דף י"ז דפליגי ר"י ור"א חד אמר אלופינו בתורה ובמצות ומסובלים ביסורין וחד אמר אלופינו בתורה ומסובלים במצות, נראה דמ"ד ומסובלים ביסורים הוא גופא האי תנא דאמר אלופינו מסובלים בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים והוא ע"פ מה דאיתא בגמרא ומיץ אפים יוציא דם כל תלמיד שרבו ממיץ בו אפו וסובל זוכה להבחין בן דם לדם, וזה הוא דאמרו כי הוי מפטרי מרבם אלופינו אתם הייתם אלפינו בתורה ובמצות ע"י מסובלים שהיינו סובלים יסורים וכעס של רבינו וע"י זה זכינו לתורה ומצוה וזה הוא דמפרש ג"כ כאן ע"י שהקטנים סובלים את הגדולים עי"ז אין פרץ והבן:

דף ז' משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים עיי' בק"ע בפירוש ראשון והוא נכון, ע"פ המשך המימרות, ויש לפרש עוד דידוע דבעת המולד הלבנה תחת השמש ממש וכשהוא יוצא ונראה כחוט ממנה היינו הראות חדושה והיינו משמש ידע מבואה אם השמש נראה כחוט השערה מבואה עשה ירח למועדים דהיינו אז קבע ר"ח, א"כ ע"פ מה דאיתא בגמרא על קרא שמור את חודש האביב שמור אביב של תקיפה שיהי' בחודש ניסן והיינו משמש ידע מבואו אז תראה לעשות ירח למועד הפסח דהיינו כשתראה שתמשך תקופת טבת עד י"ו בניסן אז מעברין ועיי' בבלי כ"א וקצרתי:

אמר ר' סימן והיו ע"י זה ועי"ז פי' דכתיב בקרא והיו לאתות ולמועדים ולימים ושני ומדכתיב והיו קאי אתרווייהו דוהיו הוא לשין רבי' ופשוט:

פרק ג ראוהו בית דין

הלכה א

ע"ב תלמוד לומר אלה וכו' עיי' בק"ע דמגיה דצריך להיות יום כי כן הוא בתוספתא פה, אמנם את היתר מחק, ופרושי דחוק, ולפענ"ד נראה דזו היא יתר דברי התוספתא אלא דבתוספתא שלנו הוא חסר והכי פרושי, שנאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי ודריש התוספתא אלה מועדי ה' ירצה אע"פ שנראה מועדי ה' כגון שנראה הלבנה בחדושה אפ"ה אשר תקראו אותם מקראי קודש דווקא אם אתם תקראו אותם דאם הב"ד הסכימו אזי אלה הם מועדי אבל אם אין הב"ד מסכי' ודעתם אע"פ שנראה הלבנה לעבר יכולין לעשות, לזה קאמר התוספא אין אלה מועדי ה' מפני שלא נראתה דהיינו דאם לא נראתה הלבנה בחדושה ביום ל' אין הב"ד יכול לעשותו חסר דהפסוק לא קאמר כ"א אלה מועדי ה' דאם נראה מועדי השם דהיינו דהלבנה נראה אזי מסכי' הקב"ה לעבר אבל אם לא נראה אין הקב"ה מסכי' לחסר, וזה הוא דמרמז לן במה דסיים אלה הם מועדי כלומר דהיינו דווקא היכא דהי' נראה הלבנה בחדושה אזי אע"פ שנמלכו הב"ד לעברה אלה הם מועדי דהקב"ה מסכים אבל אין אלה מועדי מפני שלא נראתה הלבנה ונמנו הב"ד לקדשה כיון דלא נראה בזמנה, וזה הוא דמסיים הדא אמרה אין מעמעמין וכו' זה נראה פשט הירושלמי, ועיי' שם בתוספתא כ"פ ב':

עיי' בש"ק ד"ה אם בא החדש ועיי' מ"ש לבסוף דטובא קמ"ל דבשחרית ביום ל' מקטירין מן הישנה וכו' ותמי' לי מאי חדוש הוא כיון דעכ"פ לא באו, ונראה לפענ"ד דקמ"ל דמחללין אותו על מעות האומנים אפי' ביום ל' אע"ג דעדיי' לא באו עדים וא"כ אכתי צריכין להקריב כל היום אפי' במנחה אם לא יביאו מן הישנה וה"א דלא יחללו על המעות כ"א עד שיביאו העדים דשמא לא יבואו עדים קודם מנחה וא"כ אכתי יש כאן פרס א' דאינו מותר כיון דצריכין אותו להקריבה במנחה קמ"ל דחיישינן שמא יבואו העדים זמן מועט קודם הקרבת הקטורת ואז לא יהי' פנאי לחלל ובאמת צריך להביא אז מן החדשה לפיכך חללו מקודם ואם לא באו עדים אז הי' לוקח מן הישנה על אותו הקרבה דמנחה ודו"ק:

ת"ל אתם אתם אלה הם מועדי וכו' נ"ל דגם כאן יש להגיה ת"ל יום אתם אלה הם מועדי וע"פ מ"ש לעיל ודו"ק:

דף ח' והן שהגיעו לנהר פרת ודע דהרמב"ם פ' ד' מה' קדוש החודש מביא סתמא דברייתא כדאיתא בסנהדרין בבלי דף י"א ותמי' מדוע לא הביא והן שהגיעו לנהר פרת, ואפשר דס"ל דרשב"נ חולק ופסק כסתמא דברייתא וצ"ע, שוב נתתי עין עיוני דהרי התוס' כתבו במס' סנהדרין שם ד"ה ומפני' דמפני הני דיתבי בארץ ישראל אין צריך לעבר דאפי' האחרון יכול להגיע כדתנן בתענית ט"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, הרי מבואר דמנהר פרת ליכא כ"א י"ז יום וא"כ לפ"ז אדרבה כיון שהגיעו לנהר פרת א"כ א"צ לעבר ע"כ נראה דגרסינן והן שלא הגיעו לנהר פרת אבל בהגיע א"צ לעבר וא"כ לפ"ז הדין דנעקרה מ"מ מעברין אבל אם הגיעו לנהר פרס אזי א"צ לעבר וזה הוא פשיטא וא"צ הרמב"ם להזכיר דכיון דיכולין להגיע בלא עיבור ודו"ק ותמי' שלא הרגיש בזה בק"ע:

ב"ד שראו את ההורג אמרו אם רואין אנו עי' בסוטה דף מ"ד ע"ב ויש לתמוי' על הרמב"ם מדוע לא הביא דברי ר"ע הלז ע"ש:

ואני אומר אפי' בעד אחד ואפי' בדרך א' מקיים עיי' ח"מ סי' מ"ו ס"ג י"ו ובש"כ שם ומפורש בהדי' כדעת הש"כ דהוא כדעת הריטב"א והרא"ה דא"ל דהא דאמר רבי בא ואני אומר הוא כפי' ק"ע ובזה לא שייך מאי דקא מסהיד סהדי ולא קא מסהיד דייני ודו"ק, ולא פליג ר' בא עלי' דרבא:

וארכינן בראשיהן מקבלין עיי' בא"ע סי' קכ"א ס"ק ה' ועיי' ח"מ סי' כ"ח סעי' י"א וסי' ל"ה סעי' י"א ודע דיש לעיי' לפי מה שהעלה הסמ"ע בסי' כ"ח סעי' י"א הנ"ל דת"ח מותר להעיד ע"פ כתב א"כ אמאי אזיל ר"ח בעצמו ואסהיד עלוי כדאית' לעיל ומדוע לא שלח ע"פ כתב וצ"ע:

הלכה ב

מתני' מפני שהוא קרן וי"ל דהו"ל לומר מפני שנקרא קרן ונ"ל ע"פ מם דהקשה הש"ק דהו"ל לכתוב חוץ משל שור ע"כ נראה דקושי' חדא בירך מתורץ דאשמעינן דאפ' של פרה נמי פסול מפני שהוא קרן אע"ג דגבי פרה לא כתיב קרן מ"מ שהוא קרן דפר נקרא קרן דהוא בן זוגה משו"ה של פרה ג"כ פסול. ועי"ל ע"פ מה דמפרש עולא דטעמא דרבנן הוא משם דאין קטיגר נעשה סניגר וקאמר הגמרא דחדא ועוד קאמר א' דאין קטינר כ"ס ועוד מפני שהוא קרן א"כ קשה איך נזכר זה במתני' דטעמייהו משום דאין קטיגר ונראה משום דלכאורה קשה כיון דע"כ טעמא דרבנן הוא משום דשופר כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי א"כ איך קתני במתני' דלקמן שופר של ר"ה פיו מצופה זהב אמאי הא כלפנים דמי ואין קטיגר נ"ס ואיך מצופה זהב, ונראה לומר דבאמת מתני' דלקמן אתי' כר' יוסי דס"ל דשופר כלחוץ דמי וא"כ שפיר יכול להיות מצופה זהב אבל לת"ק דאסור של פרה מטעם אין קטיגר באמת לא הי' מצופה זהב, והשתא לפ"ז דזה הוא פשט המשנה כל השופרות כשירין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן דהיינו שצריך להיות רק קרן ולא מצופה בזהב מטעם אין קטיגר וא"כ מה"ט גם של פרה פסול, וא"כ בהנהו דברי' מפני שהוא קרן מבוארין ב' הטעמי' א' דנקרא קרן ולא שופר ועוד דאין קטיגר נ"ס, על זה השיב ר"י והלא כל השופרות נקראו קרן ואי משום דאין קטיגורי נ"ס שופר של ר"ה של יעל ופיו מצופה זהב הי' משום דלא שייך בזה אין קטיגר נ"ס דכחוץ הוא דמי כנ"ל ודו"ק:

ואביי דהשיב משום דשופר א' ולא ב' שופרות אמרה תורה י"ל דזה ג"כ מבואר במתני' מפני שהוא קרן ולא נקרא שופר משום דהוא ב' שופרות כיון דהוי גילדא גילדא, ודו"ק:

והתוס' דתמו והרי אפד וחושן דהוי ג"כ לזכרון לפענ"ד יש ליישב דשאני אפוד דמכפר על חטא ע"ז כמו שדרשו א"כ לא שייך בי' אין קטיגר נ"ס כיון דאיהו מכפר על חטא ע"ז משא"כ שופר וזה פשוט:

ובגמרא כיון דאשתנו אשתנו וי"ל דלקמן קאמר הגמרא הפכו ותקע בו לא יצא וקאמר רב פפא ל"ת הפכו ככיתונא ועיי' ברא"ש דהביא י"מ דהפכו ככיתונא כשר וא"כ לפ"ז בהפכו ככיתונא דאשתני' ג"כ אמאי פסיל של פרה וצ"ל דשאני התם דעכ"פ ניכר שהוא קרן פרה משא"כ בדם שאין בו מראית הפר עכ"פ כלל. ועכ"פ לשיטת הפוסקי' דס"ל הפכ' ככיתונא פסול ניחא טפי:

ובגמר' שופר א' ולא ב' וג' שופרות עיי' רש"י ז"ל דגלד השני מתחיל במקום שסיים ראשון ואין להקשות עכ"פ בגלד הא' יהי' יוצא וי"ל דבגלד הא' אין כשיעור כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:

ור"י כיון דמחברי אהדדא כחד הוא עיי' לקמן דף כ"ז ע"ב קדחו ותקע בו יצא דמין במינו א"ח ודעת הא"ר דאם הוציא זכרותו וקדחו ואח"כ הכניסו לפני' פסול ולפענ"ד יש ראי' דהרי ר"י לא שרי כאן אלא הואיל ומחברי אהדדי חד הוא הא כל שאינו מחברי אהדדא אסור וא"כ דווקא בלא הוציא הזכרות וקדחו יצא משא"כ בכה"ג ופשוט. דאע"ג דנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא מ"מ האי פנימי פסול הוא ודווקא בעודו מחובר בתוכו וקדחו הוא דהואיל ומחובר בו ומינו הוא משא"כ בנפרד ממנו, ויש לדמות האי דינא דנטל הזכרות מתוכו וקדחו והחזירו לתוכו לדינא דהביא המ"א בסי' תנ"ד ס"ק ב' דאם נטל המורסן וחזר לתוכה ולש עמה ועיי' מ"ש שם על גליון מ"א שלי:

מתני' אר"י והלא כל השופרו' וכו' דכתיב במשוך בקרן היובל וקשה לי אכתי לא מצינו דנקרא קרן רק של איל כדכתי' קרן היובל ושאר שופרות לא מצינו ואיך קאמר כל השופרות נקראין קרן, ונ"ל דה"ק והלא כל השופרות שאנו תוקעין בהן דהיינו של אלים דבאלו נהגו ישראל לתקוע והמה נקראין קרן ודו"ק:

ובזה מיושב קושי' הר"נ דתמה לעיל דף י"ו אהא דאמר ר"א למה תוקעין בשופר של איל איך מוזכר שצריך לתקוע בשופר של איל עד דמקשה למה תוקעין, ולפי הנ"ל ניחא מדאמר ר"י והלא כל השופרות וע"כ הכונה שאנו נוהגין לתקוע בהן וזה פשוט:

גמרא כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן ועיי' רש"י ז"ל דגריס איפכא אקרו קרן ואקרו שופר, ונראה דהי' בזה ב' גרסות דיש גרסו אקרו שופר ואקרו קרן משום דשופר אקרו בתורה כמ"ש רש"י ז"ל וקרן אקרו בנביאי' לזה כ' רש"י ז"ל דא"צ למחוק הגרסא דיש לומר דהא דמקדי' דאקרו קרן דרבנן אמרו כן אר"י דאיהו אמר דכל השופרות אקרו קרן לזה השיבו דאה"נ דאקרו קרן כדאמרן אמנם אקרו ג"כ שופר ומיושב לפ"ז קושית התוס' ד"ה אקרו דהו"ל להביא קרא דמתני' במשוך בקרן וכו' בשמעכם קול שופר ולפי הנ"ל משום דרש"י קאי איש גורסים כנ"ל דגרסו סופר ברישא משום דאקרי בתורה ודו"ק:

מאי כדון משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ועיי' בבלי דקאמר והא תני' מפני שהוא קרן ומפרש דחדא ועוד קאמר חדא דאין קטיגר נעשה סניגור, ויש לעיי' איך מרומז האי טעם במשנה הא במשנה לא קאמר כ"א הטעם מפני שהוא קרן אמנם נראה ע"פ מה שהקשה התוס' דהו"ל לומר ג"כ חוץ משל ראם דנקרא ג"כ קרן, ע"כ נראה דאה"נ דמשום הכי שבק התנא ראם דבעי לפרש לנו דהטעם הוא משום דאין קטיגור נעשה סניגור וזה כא שייך כ"א גבי פרה וזה שאמר חוץ משל פרה וע"כ משום דאין קטיגור ואח"כ אמר עוד משום דנקרא קרן, אלא דמשום האי טעמא לחוד אין לפסול אסי' בדיעבד דהרי יעל אמנם הואיל ויש ג"כ אלו ב' טעמי' בהדדא א"כ מהראוי לפסול, והשתא לפ"ז מכוון בכך כונת המשנה זה דכל השופרו' כשרי' אע"ג דלא מצינו דנקראו שופר אפ"ה כשרים וקאמר חוץ משל פרה דיש טעם דאין קטיגר וגם מפני שהוא קרן אלא דהטעם א' לחוד אין לפסלו רק מכח תרווייהו ודע דהי' נראה בעיני לפרש דברי הירושלמי הכי דמקשה הרי יעל דג"כ אינו קרוי שופר ואפ"ה כשר ומשני הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר כלומר דגם קרן אינו מקרא אבל של פרה מקרא קרן ולא שופר ודו"ק, ואח"כ מקשה מאי כדון כלומר מאי הוי עלי' הלכה כר"י או כת"ק ומשני דהלכ' כת"ק משום דאין קטיגור נ"ס וזה נראה פשוט בדברי ירושלמי יותר:

הלכה ג

שופר של ר"ה של יעל פשוט עיי' בבלי בסוגין היטב והנה אציע פה מה שהעלתי בדברי הרמב"ם בענינים הללו ז"ל הרמב"ם ה' שופר הלכה א' ושופר שתוקעין בו בין בר"ה ובין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש והראב"ד השיב וז"ל א"א הפריז על עדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא, והנה הר"נ האריך להקשות על הרמב"ם דא"כ דס"ל דמשנה זו פליגי אמשנה קמא א"כ הו"ל למיתנה ואחרים אומרי' שופר של ר"ה וכו' וכן הקשה ג"כ אהא דכתב הרמב"ם חוץ מקרן הכבש דמשמע דס"ל כבשים דווקא והוא תימא כיון דטעמא כמה דכיף טפי עדיף א"כ ה"ה שאר כפופים כשרים, ותו הקשה דהו"ל לגמרא לומר טעמא דר"י כדר' אבוה כדי להזכיר עקידת יצחק, ונרא' בעיני לתרץ דהרמב"ם הי' סובר דרך אחרת בשיטה זו והוא משום דלכאורה קשה לי גם לפי דעת הר"נ דס"ל דמשנה קמא להכשיר בדיעבד איירי ובזה כל השופרות כשירות ומשנה זו איירי לכתחילה ג"כ קשה דהו"ל להתנא להתחיל מצות השופר לכתחילה בשל יעל ואח"כ הו"ל לשנות משנה ובדיעבד כל השופרות כשירות חוץ משל שרה, ר"י אומר וכו' משא"כ עתה דמתחיל שופר של ר"ה אחר משנה קמא משמע דדווקא קאמר וזה צ"ע לכאורה, ותו קשה אמשנה קמא דקאמר אמר ר"י והלא כל השופרו' וכו' כך הו"ל לכתוב ר"י מכשיר בשל פרה מפני שכל השופרות נקראו קרן, ותו קשה אמקשן דפירך א"ר לוי והא תנן שופר של ר"ה של יעל פשוט וכי לא ידע לתרץ דס"ל כר"י דמתני' דכיון דידע רישא דמשנה ידע סיפא, ותו אמאי האריך המקשן כ"כ ולא פירך סתם והא אנן של יעל תנן, ותו אמאי מתרץ לי' הוא דאמר כי האי תנא דתני' ומדוע לא הביא ר"י דמתני', ע"כ כראה דהי' הרמב"ם סובר דכך הוא הסגנין של הנהו משניות דת"ק ס"ל כל השופרות כשרות חוץ משל פרה ועל זה אמר לי' ר"י דלדבריך הלא כל השופרות נקראים קרן וכי היכא דמכשרת שאר שופרות תוכל להכשיר ג"כ קרן פרה דמה נשתנה של פרה אלא אין לנו אלא הקבלה שופר של ר"ה של יעל פשוט וכל זה הוא מדברי ר"י והוי האי משנה סוף דברי ר' יוסי ועל זה קאי ר' יהודא ואמר בר"ה תוקעין בשל זכרים דווקא וביובלת בשל יעלים והשתא לפ"ז יש ג' תנאים דת"ק ס"ל דכל השופרות כשרים חוץ משל פרה ור' יוסי ס"ל דווקא של יעל פשוט ור"י ס"ל דווקא של זכרים, והשתא לפ"ז י"ל דוודאי המקשן ידע ג"כ דא"ל דר' לוי ס"ל כר"י אלא דמקשה והא תנן שופר של ר"ה של יעל פשוט וע"כ דקאי אמשנה דלעיל דאל"כ או דהו"ל למתנה ואחרי' אומרי' כקושיית הר"נ או דהו"ל למתנה מצות שופר של ר"ה לכתחילה כמו שכתבתי לעיל אלא ע"כ דהמה דברי ר' יוסי בעצמו וס"ל דוקא בשל יעל וא"כ הו"ל לפסוק כר' יוסי דקיימ"ל ר' יוסי ור' יהודא הלכה כר' יוס' והשתא לפ"ז יובן היטב הא דהאריך המקשן בלשון והא תנן שופר של ר"ה של יעל ודו"ק, ומתורץ ג"כ הא דלא רצה לומר דס"ל ללוי כר"י דמתני' דאה"נ דידע דיש לומר כן אלא דהקשה דהו"ל לפסוק כר' יוסי דנמוקי עמו ומכ"ש נגד ר"י, לזה משני לי' התרצן הוא ס"ל כי האי הכא דתני' ר"י אומר בר"ה היו תוקעין בשל זכרים כפופים משמע דמספר דכך הי' מעשה שהיו תוקעין בשל זכרים כפופים וקיימ"ל מעשה רב ומשו"ה ס"ל כר' יהודא (ועיי' בדף כ"ב וי"א דא"ל היכי תנית וא"ל איפכא והשיב דמשו"ה ל"א לך ול"מ אע"ג דהמעשה הוא נגד ר"י ע"ש היטב ובכללים שלי הארכתי) והשתא לפ"ז כיון דר"י סיפר מעשה שכך נוהגין שתוקעין דווקא בשל זכרים כפופים ור' לוי פסק כוותי משום מעשה רב וגם ר"א אמר לעיל למה תוקעין בשופר של איל פסק הרמב"ם שפיר דווקא שופר של איל כשר ואינך פסולין:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה