מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת יומא
שבעת ימים פרק א
הלכה א
דף א טעם לקריאת שם מס' זו יומא עיין ברמ"ז ועיין בקרבן אשם להגאון מוה' איצק שאכרלס זצ"ל דהאריך ברמזים בשם זו ועיין בספר מעשה רוקח ולפענ"ד דרמז על קרא דכתיב ימים יוצרו ולא אחד מהם והוא קרי וכתיב והקרי ולו בויו עיין ברש"י בתהילים סי' קל"ט וקאי על יהכ"פ דהוא היום אחד שע"י יש לתקן כל הימים אם ישוב אדם בתשובה שלימה תשובה מאהבם וזה הוא הענין ימים יוצרו דהיינו כל הימים יכולים לבא אל האדם מתוקנים ע"י שאם ל"ו אחד מהם שאם האדם משים נפשו בכפו ומתודה ומתפלל לפני ה' בתשובה שלימה בזה היום והיינו דנקראת יומא דהוא ר"ת יום אחד דמרמז על יהכ"פ כנ"ל. ועוד ע"פ מה דאיתא ברבה יום אחד יום שנתן לנו הקב"ה והיינו יהכ"פ ולפיכך נקראת יומא כנ"ל והוא בר"ת "אור "יעקב "מאיר "ובא דהוא יום הסליחה להאיר חשכינו כתמי עונינו:
צוה ה' זו מעשה פרה עיין בש"ק שהאריך ופלפל בדברי המ"ל ועיין בספר קרבן אשם דכתב דדבריו דחוקי' במה שרצה לומר דהאי ר"י לאו תנא הוא לפענ"ד לית כאן דוחק כל עיקר דלא מצינו בשום מקום שרב דר' יוחנן היה ר' ישמעאל ועיין בסדר הדורות אמנם הגאון הנ"ל העלה דלפמ"ש בחות יאיר דבדבר דאינו נוהג בזמן הזה ליתא להאי כללא דקי"ל כר' יוחנן נגד ר"לן אלא בדבר הנוהג בזמן הזה אבל לא בדבר שאינו נוהג ועוד העלה דע"כ לא אמרינן הלכה כר"י אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל לא היכא אליבא דברייתא יע"ש. ולפענ"ד נראה משום דלכאורה באמת זה דוחק גדול אהא דמתרץ הגמרא אהא דתני שבעת ימים קודם יהכ"פ וז' ימים קודם שריפת הפרה היינו למעלה בעלמא הא דומי' דשבעת קודם יהכ"פ קתני אמנם באמת צריכין אנו לומר דגמרא הוצרך לדחוק כן כי היכא דלא תקשה אר"י אבל לפי מה דמסיק הא דידיה הא דרבי' י"ל באמת הכי פירושו דאחר ששמע מרבו כן הדר בו וס"ל ג"כ כרבו וא"כ מוקי המשנה כפשוטו דתרווייהו דאורייתא ושפיר פסק כן נראה לפענ"ד ומתורץ היטב הרמב"ם ובאמת קושית התוס' לק"מ ודוק:
למה כאן נוגעין עיין בש"ק מה דתמה דכל היום היה עובד דוקא כה"ג ביהכ"פ כדאיתא במשנה כדי שיהיה מכיר ורגיל בעבודה ובאמת הקושי' חמורה על תוס' ישנים [שוב נפלה בדעתי ע"פ מה דאיתא בירושלמי ע"ב מה אמר בעינן מפרישין אותו כל שבעה ועובד כל שבעה ופי' בק"ע דס"ל לירושלמי דאהרן עבד ז' ימי מלואים וא"כ כיון דבר קפרא יליף שריפת הפרה ג"כ מהאי קרא א"כ הרי מפורש דכהן השורף נמי עובד כל ז' דוק] ולפענ"ד נראה על צד הדוחק לפרש דכוונתם דכיון דכה"ג כיהכ"פ היו ג"כ מזין עליו וע"כ הוזאה זו היתה דוקא לערב משום עבודת היום א"כ לא חלקו בין הזאה להזאה והזו על כהן השורף את הפרה נמי דוקא לעת ערב שלא למנעו ג"כ מעבודת היום ויש ראיה לזה מדלא חשיב ליה לקמן דף ח' ע"ב דקתני אין בין כהן הגדול ביוהכ"פ לכהן השורף את הפרה וכו' ומדוע לא חשיב שזה הזאתו דהיינו כה"ג ביהכ"פ הזאתו דוקא לערב כי היכא דלא לטמא ויוכל לעשות עבודה כל היום משא"כ בכהן השורף את הפרה אלא ודאי דלא פלוג ועיין בתוס' ד"ה דאי שהקשו דלחשוב דזה היתה פרישתו ללשכת פרהדרין ולזה שעל פני הבירה ולכאורה היה מקום לפקפק דלמא תני ושייר אע"ג דקתני אין בין הלא התוס' במס' מגילה כתבו בדף ח' ע"א ד"ה אין בין נדר ונדבה דאפילו היכא דתני אין בין למי שייך תני ושייר יע"ש אמנם נראה דקושיתם היתה מדפריך דאי ר"ח סה"כ הא איכא נמי הא וקשה דלמא תני ושייר וע"כ דא"כ תקשה מאי שייר דהאי שייר לזה הקשו דלמא הא שייר ג"כ שזה ללשכת פרהדרין וזה לבירה וא"כ אדרבה אתי' דוקא כר"ח סה"כ ולא ר"מ ור"י דא"כ תקשה לחשוב הא וליכא לתרץ דתני ושייר דא"כ תקשה מאי שייר ודוק אמנם לפי דברי הש"ק יש לומר דשייר ג"כ הא דכה"ג ביהכ"פ היה עובד בכל היום משא"כ השורף את הפרה או דשייר דזה הזאתו לערב דוקא וזה בכל יום וא"כ לפי תירץ ב' של תוס' שתירץ דזה דתרי מילי קחשיב א"כ מאי פריך דלמא דוקא כר"ח סה"כ ותני ושייר ושייר ג"כ הא ודוק וצריך עוד לעיין בכל הנ"ל גם ע"פ מה שהארכתי בחדושי במס' ביצה הרבה בענין פלפול הנ"ב עם הגאון מוה' ישעיה פיק זצ"ל דאפי' ם שייר צריך עכ"פ שלא יהיה פרוץ מרובה על העומד יש לפקפק לפ"ז על הנ"ל ודוק:
ע"ב תמיד עיין בש"ק היטב ויש ליישב לפ"ז קושית הצאן קדשים שם במנחות דף ע"ו דמקשה אהא דפריך הגמרא ולילף מלחם הפנים מה להלן שתים עשרה וכו' א"כ ג"ש דחוקה חוקה למה ליה יע"ש דתירוצו רחוק אמנם לפ"ז י"ל דהג"ש אתיא להורות כמו בלחם הפנים מעכב דאין קדושה לחצאין ה"ה חביתין אבל לא בשאר מנחות ודוק:
מצרים אינה מעכבת עיין בש"ק דמתרץ דהאי לחק לך קאי אלמטה ולפ"ז י"ל ר' יהודא לשיטתו דס"ל במס' ר"ה בבלי דף ט' ע"ב דלא דורשין קרא אדלאחריו יע"ש גבי יובל היא שפיר יליף במס' סוכה בבבלי י"א ע"ב דלולב שאינו אגוד פסול משום דיליף לקיחה לקיחה וס"ל במצרים נמי מעכב משום דקרא נדרש לפניו ודוק:
אמנם תו הקשה דממכילתא לא משמע כן ונראה לפענ"ד משום דבמנחות דף ל"ו ע"ב איתא פלוגתא ר"י הגלילי ור"ע דר"י הגלילי מוקי קרא דושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה על תפילין ור"ע מוקי לה אפסח לבד דס"ל לא נאמרה חוקה זו אלא אפסח לבד והשתא לפ"ז אי מוקמינן קרא ושמרת את החוקה אפסח לבד א"כ ע"כ קרא דקדום ושמרתם את הדבר הזה לחק לך לא יוכל לאוקמי' ג"כ אפסח וע"כ מוקמינן כדדריש במכילתא וא"כ א"ל דהמכילתא ס"ל כר"ע ולפיכך דריש לחק לך ולבניך למעט נשים אבל באמת לר' יוסי הגלילי דמוקי הקרא ושמרתם את החוקה על תפלין מוקי הקרא דלחק לך על פסח והשתא לפ"ז י"ל דכאן דאזיל הסוגיא אליבא דר' יוחנן דתמה עליו דהו"ל להשיב לרשב"ל ור"י לשיטתו דס"ל התם בסוגיא דקרא ושמרתם את החוקה קאי אתפילין יע"ש דקאמר דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בל"ת וא"כ לפ"ז מוקמינן קרא דלחק לך אפסח עצמו ואם כן לא אמרינן דחק קאי אעיכוב אם אינו נוטל הדם באגודה ומשום הכי אמר הירושלמי דאינו מעכב ודוק כי קצרתי. אמנם באמת הפשוט מה שכיון בש"ק במ"ש וי"ל הוא דודאי ע"כ הקרא אפסח עצמו קאי כיון דכתיב עד עולם ופסח דורות לא טעון הזאה על המשקוף אלא מיתור דלבניך דריש המכילתא:
בא' בניסן מתו בני אהרן עיין בספר חוט המשולש פ' אחרי מות פירש בירושלמי הלז ועיין מ"ש בחבורי הגדול על התורה שם.
למה סמך מיתת אהרן לשיבור הלוחות עיין מ"ש בחבורי הנ"ל פ' עקב:
אמרו מי גרם לנו לדמים הללו י"ל בלשון לנו לדמים הללו נראה דזה אמרו בני לוי מי עד שמהם נהרגו ג"כ ד' הלא המה כדין עשו שנקמו נקמת ה' לזה אמרו על שלא גמלו חסד על מיתת אהרן ומשו"ה כתיב יפרח וכו' ורב שלום דקאי על שבט לוי ועיין ברש"י פ' פנחס דכתב ורביעית לא ידעתי וצ"ע הלא מפורש כאן:
כי בא ישראל דרך האתרים כי מת התייר הגדול נראה לבאר ע"פ מה דאיתא בחגיגה בבלי כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת וע"ש דצירוף דאורייתא ואפילו החלבנה שבתוך הקטורת נעשה אחת עם הסממנים המריחים ריח טוב וכן הוא ג"כ כל זמן שהיו העני' מקיפי' ישראל הי' הענן מצרף הכל ואפי' אם הי' א' שאינו הגון מ"מ נעשה ע"י צירוף הענן כחלבנה בקטורת ע"י צירוף הכף ועיין מ"ש בענין שהוציאו בתענית ציבור התיבה לרחוב ואמרו בגמרא משום צעקנו בצנעה ולא נענו נבזה עצמינו בפרהסי' והכוונה דבהב"נ הוא מצרף ועושה כל העדה אחת ונתבטלו הרשעי' וכיון שראו שלא נענו חששו דלמא חלילה הוי צירוף לרעה ח"ו דלמא הרוב רשעי' ונתבטלו הצדיקים ע"י הצירוף לפיכך יצאו לרחוב ובטלו הצירוף וכן כאן כיון ששמע הכנעני כי נסתלקו הענני כבוד סבר א"כ לפ"ז בטל הצירוף וסבר שעתה יכול להם והיינו כי בא ישראל דרך האתרי' כלומר שמצא מקום לתור להם ולנגוע כיון שמת התייר ונסתלקו הענני כבוד וקצרתי:
אף קריאת הפרשה מעכבת עיין בספר מים חיים מ"ש לפרש בזה דברי הרמב"ם בה' עבודת יהכ"פ:
דף כ' עשירית האיפה עיין בש"ק מה דתמה על המ"ל דאכתי לא ידעינן עכ"פ דכה"ג ביום חנוכו מקריב שלימה ולפענ"ד דהרמב"ם דייק מדכתיב זה קרבן אהרן ובניו משמע דאהרן ובניו שוין ביום חנוכם דכמו דכהן הדיוט כשנתחנך מקריבה שלימה כן ג"כ כה ג כשנתחנך ודוק:
היו שם ז' עמידות עיין בש"ק דתמה דהו"ל למחשב ט"ז. ולפעד"נ דאי מילואים מקרבנות למדו א"כ הלילה הולך אחר היום כדאמר הירושלמי מקודם וא"כ הו"ל רק ד"י עמידות ודוק. גם יש לקיים מה שתירץ הש"ק אמנם באופן אחר דהוא תירץ דבשבת לא הי' עמידה ופריקה כלל אלא דתמה א"כ גם ביום א' לא הי' עמידה יעו"ש ולפעד"נ לומר משום דע"כ הא דתירץ דבשבת לא היתה עמידה ופריקה הוא משום איסור שבת דהוי בונה בשבת או סותר אמנם נראה לומר ע"פ מה דקי"ל דכ' שעשו מלאכה בשבת פטורין וא"כ יש לומר דבכל אינך ימים היה משה מקים לבדו אבל בשבת משום איסור שבת לא מקים בפני עצמו אלא דהי' עוד אחר מסייעו וא"כ הו"ל ב' שעשו מלאכה דפטורין אע"ג דמכ"מ הו"ל פטור אבל אסור י"ל דעכ"פ אין שבות במקדש וא"כ לפ"ז י"ל דלא חשיב אלא העמידות ופריקות שעשה משה לבדו אבל מה שעשה ע"י אחר בסיוע לא חשיב ודוק כנ"ל ועיין מה שתרצתי בחדושי ס"פ בתרא דשבת דאיתא במשנה שם ופקקו את המאור בטפיח והקשו התוס' שם במ"נ אי לא בטלו אינו חוצץ בפני הטומאה ואי בטלו א"כ חייב משום בונה ותרצתי ע"פ הנ"ל דא"ל דבטלו ואפ"ה ליכא משום בונה משום דלשון המשנה ופקקו היינו שנים וב' שעשו מלאכה פטורין ואע"ג דעכ"פ הוי שבות י"ל דשם הוי שבות במקום מצוה ועיין בש"ע או"ח סי' רע"ו:
ע"ב מיד נתפרק ניחא דכתיב וכו' ויש לעיין הא משמעות הירושלמי דלא פליגי אלא אי נתפרק גם ביום שמיני וצ"ע:
כיי דתנינן תמן היה משמש עם הטהורה וכו' עיין בק"ע דמפרש דחיישינן שמא יפרוש בקושי:
ותמי' מאי צריך לזה תיפוק לי' בלא"ה דחיישינן שמא תפרוש נדה תחתיו ויהיה טמא ולא יכול לעבוד עבודה ביהכ"פ וכדאמר בבבלי ועיין בש"י שהרגיש בזה ותמה על הק"ע. ונראה לפרש משום דלכאורה קשה דעכ"פ כיון דמתקיע כהן אחר תחתיו אם כן מדוע לנו למנעו מפרי' ורבי' ז' מ"מ מה בכך דאי תפרוס נדה תחתיו ישמש הכהן אחר תחתיו ובפרט דזה הוי לא שכיח שתפרוס נדה תחתיו ע"כ נראה דכונת הירושלמי באמת מטעם אחר וכמ"ש הק"ע דחיישינן דיפרוש בקושי דמתוך שיהי' בהול על עבודת יהכ"פ חיישינן אם יראה שנטמאה תחתיו יפרוש בקושי כי יסבור דאם יפרוש יהיה מותר לעבוד עבודה ויבא עי"ז לידי עבירה חמורה לפיכך הפרישוהו ז' ימים כנ"ל לפרש בדברי הירושלמי שהביא כל המשנה ועיין מ"ש בר"ה דף ה' ע"א. ועיין בק"א דתמה אהא דפריך בכבלי דף ו' מביתו למה פי' הא צריכין לפרוש דלא יהיה בעל קרי דאל"כ יהיה אסור לעביד עבודה והרי איהו צריך לעבוד כל ז' כדאיתא במשנה לקמן יע"ש ולפענ"ד לק"מ דלא עיין בירושלמי דהרי יכול לשמש אחר תמיד שב"ע ולטבול תיכף אח"כ ויעריב שמש כמ"ש הק"ע:
דף ג אלא שהיו מבזין את המועדות עיין בש"ק מה שתמה בשם הר"מ ואין ספר זה תחת ידי ולפענ"ד נראה דלק"מ דהקרא ויטוש משכן שילה קאמר והירושלמי שלה קאמר דהיינו עיר שלה וא"כ המשכן נחרב עבור חטא ע"ז ועיר שילה נחרבה עבור ביזוי מועדים וקדשים ופשוט:
אבותינו העבירו את התקרה ואנו פעפענו את הכתלים נראה לפרש דבבית ראשון שהיו עוברים ע"ז וכפרו באלקי ממעל והיינו העבירו את התקרה דהיינו הסכך הסוכך דהוא השגחת הבורא ב"ה וב"ש אבל אנו דהיינו בבית שני שהי' בהם שנאת חנם ואיבה א"כ פעפענו את הכתלים דהיינו העמודים דעל ג' דברים העולם עומד והוא העמוד התורה והעבודה וג"ח וכיון דהיה שנאת חנם א"כ נפלו כל העמודי' דתורה כתיב בי' וכל נתיבותיה שלום והמה קפחו את השלום וכן העבודה דהוא ע"י חברת בני אדם הבאים לעבודת השם בלב שלם ואהבה וכן ג"ח נתחסר בהם עבור ש"ח ואמר ואנו פעפענו הכתלים משום דכתיב על חומותיך ירושלים הפקדתי ואנו בחטאינו גורמים העכוב:
אמר ר"ח משם עיין בק"ע דמפרש משם היינו מבבל ובאמת הוא ט"ס וצריך להיות מש"ה והיינו שבועה שנשבע דאין מיחדין עמו וכן הוא הגרסא במס' מגילה דף ג' שוב מצאתי כן בספר פני משה בהוריות דמפרש כן יע"ש פ' ג' סה"ב:
דו קטל עיין בק"ע ועיין בפני משה בהוריות דמשמע דכה"ג יקטול לזה שמתקינין וצ"ע דאמאי יקטלנו דעכ"פ אם לא יראה בו פסול אין מעבירין אותו ולפענ"ד נראה לפרש להיפך דחיישינן שזה המתוקן יהרוג לכה"ג כדי שישמש איהו:
אותו א' מושחין ואין מושחין ב' אר"י משום איבה עיין בש"ק מה שתמה על הק"ח ולפענ"ד יש דרך לישב ע"פ מה דאיתא בבבלי במס' סוטה דף ח' דאין משקין ב' סוטות כא' כדי שלא יה' לבה גס בה ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא מדכתיב אותה ומקשה הגמרא ולת"ק הא כתיב אותה ומתרץ הא מני ר"ש היא דדריש טעמא דקרא והשתא לפ"ז י"ל כאן ג"כ כן דר' יוחנן ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא ואם כן דרשינן הטעם משום איבה א"כ לעולם אסור למשוח ב' כהנים אבל הק"א כתב אליבא דהלכתא דלא קי"ל כר"ש ולא דרשינן טעמא דקרא ואם כן אמרינן דהאי אותו דממעט ב' כהנים הוא דומי' דאותה דממעט דאין משקין ב' סוטות וכמו דהתם היינו דוקא ביום א' ה"ה כאן ושפיר כתב הק"א ודוק ועוד יש להאריך בזה ואין הפנאי מסכים ועיין מה שהארכתי לעיל ר"פ תמיד נשחט ד"ה ויקרבו שניהם כא':
עבר זה ושימש זה וכו' עיין במ"א ססי קנ"ג ועיין בשער המלך ה' יהכ"פ ה' ג' ועיין ביערות דבש בסוף הספר בדרוש דתפלת ערבית אין לה קבע ועיין בסוגיא דף יג בתוס' ד"ה הלכה כר"י במה שתירצו דנ"מ בפרנס הממונה על הציבור ועיין במהרש"א מה דתמה דאפילו לר"מ ראשון חוזר לעבודתו ולפענ"ד ע"פ מה שהביא בשער המלך ראי' מסוגיא פה דאם יש אחר יותר חכם משני דאין שני חוזר לעבודתו וראיה מדפריך הגמ' פשיטא ולא מתרץ דאשמעינן דאפילו איכא חכם יותר משני אפ"ה השני קודם אלא ודאי דחכם קודם ונראה דכל זה הוא דוקא לר"י אבל לר"מ דס"ל דשני כל מצות כהונה גדולה עליו א"כ יש לומר לר"מ דודאי לעולם השני קודם אפילו אם נתגדל בנתים א' בחכמה יותר ממנו וא"כ לפ"ז ה"ה ג"כ לר"מ בפרנס הממונה אם נתגדל אחר בנתים שהוא חכם יותר מן השני אפ"ה השני קודם משא"כ לר"י ודוק. ומתורץ היטב קושית מהרש"א:
פר ושעיר של יוהכ"פ עיין בק"ע דמגיה פר ואיל ובאמת כן הוא הגירסא בהוריות אמנם בפני משה שם מחק הגירסא פר ואיל מפני ב' הגירסאות שפה ומס' מגילה. וגם לפע"ד נראה דיש לקיים הגירסא פר ושעיר והכי שאלו פר ושעיר שקרבתי אם המה רק משלי או המה היו מכה"ג כי אני יש לי דין כה"ג לעולם ואין הכונה מה דאמר משלי היינו ממוני דודאי הי' הפר מממון כה"ג והשעיר מממון הציבור רק שאלתו היתה אם נעשה מאדם בעלמא או שיש לו שם כה"ג ודוק וכו' דהא דאמר משלי הכוונה רק ממני בעלמא ואין לי השם כה ג או יש לי השם כה"ג לזה אחר שהשיב לו לא די ששמשת לפני מי שאמר והיה העולם אזי הבין שאינו כה"ג ודוק ועיין בש"ק:
ע"ב אלא נשאל ובמה נשאל פי' דנשאל המשוח מלחמה באורים ותומים ובמה נשאל דהיינו בשמנה בגדים אבל מעובד לא אמר. לזה אייתי רב הושי' מתני' דתני וחכמים אומרים משמע דת"ק פליג וס"ל דעובד ג"כ בח' וא"כ הוי עובד תנאי היא ודוק כנ"ל לפרש ועיין בפ"א בהוריות:
במה הוא מתמנה עיין בבבלי דף י"ב דמקשה במאי מחנכין אותו ומתרץ ר"פ עבודתו מחנכתו והיינו ג"כ דמתמנה בפה וא"צ חינוך מתחילה ועיין ברמב"ם בה' סנהדרין:
ויקדש מאתמול וכו' בחדושי לבבלי הארכתי בענין זה בהרבה מקומות וכמה עלין נאבדו ממני אמרתי אציין פה עוד מה שנשאר תחת ידי וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
הנה בראשונה יצאתי לבאר הא דאמרינן בגמרא דכנס לה וס גי בכה דאקרי ביתו באיזה כניסה סגי אי צריך להיות חופה וביאה או בחופה לבד נמי סגי:
והנה לכאורה לפי עיון הראשון הי' נרא' דבחופה לבד נמי סגי משום דהרי אנו רואים דהירושלמי פה סובר דמתקינן היא כמשמעו הזמנה בעלמא וסגי דאם מתה ביהכ"פ שיקדש אותה אע"ג דאז בודאי לא יכול לבעול אותה אפ"ה סגי בכה"ג א"כ אע"ג דגמרא דידן פליג אירושלמי לא קא מיפלגת אלא דס"ל דצריך ליקח אותה קודם יהכ"פ אבל עכ"פ מה"ת לאפושי פלוגתא כולי האי דיצטרך ג"כ ביאה אלא ודאי דלגמרא דידן סגי בחופה לבד ועוד דא"כ מאי הלשון אף אשה אחרת מתקינן לו כיון דבעלה הוי אשתו גמורה אלא ודאי דסגי בחופה לבד ושייך שפיר לשון מתקינין משום דאז אכתי לא בעיל ועוד הרי אנו רואין דגמ' מתרץ מקודם דמקדש לה ומקשה כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא ומתרץ דכנס לה ואס"ד דצריך ג"כ ביאה אמאי אינו מפרש מאי האי דכניס לה אי חופה או צריך ג"כ ביאה אלא ודאי דבחופה לבד נמי נקראת ביתו:
אלא דעדיין יש לומר להיפך והוא משום דלכאור' יש להבין מדוע לא מתרץ הגמרא באמת כירושלמי ודוחק משום דקשיא לי' לבבלי קושית הירושלמי וכי קונין קנין בשבת הלא תירץ הירושלמי הוא ברור דאין שבות במקדש בשלמא על הירושלמי אין לפקפק מדוע לא תירץ כגמרא דידן דמגרש לה על תנאי דא"ל דס"ל דזה הוי ריח הגט וא"כ אי מגרש כה"ג על תנאי אסורה לו משום דריח גט הוי ועיין בבלי ריש פ' המגרש ואע"ג דיש לחלק בין ריח הגט דהתם כמ"ש בתשו' הרשב"א מ"מ י"ל דהירושלמי ס"ל בזה הוי ג"כ ריח גט או דס"ל דלא שייך בזה כלל לשון מתקינן כיון דבאמת כונס לה:
אבל על הגמרא דידן קשה מ"ט אינו מתרץ כירושלמי דהוא לכאורה תקנה מרווחת אלא ודאי דבבלי ס"ל דלא הוי ביתו אלא א"כ בא עלי' וזה א"א ביום הכפורים וא"כ שפיר לא הי' יכול הבבלי לתרץ כירושלמי וא"כ לפ"ז מבואר אדרבא דגמרא דידן ס"ל דכניסה היינו ביאה ולפיכך אינה מתרץ כירושלמי והשתא לפ"ז אמינא לבאר קצת לשון הגמרא דמתחלה מתרץ הגמרא דמקדש לה ואח"כ מקשה כל כמה דלא כניס לאו ביתו היא ומתרץ דכנס לה ומקשה א"כ הו"ל ב' בתים ויש לדקדק דלשון א"כ דקאמר הגמרא משמע דוקא עתה דמתרץ דכניס לה קשי' דהו"ל ב בתים. הלא גם לתירץ קמא דתירץ דמקדש לה וע"כ היינו צריכין לומר דזה מקרי ביתו א"כ ג"כ קשה דהו"ל ב' בתים גם יש לדקדק קצת בלשון הגמרא דמתחילה מתרץ דמקדש לה דהוא הבינוני דמשמע דעתה מקדש לה ואח"כ מתרץ דכניס לה דהוא לשון עבר ולא נקיט הלשון דכונס לה אמנם לפי דרכינו ניחא דמתחיל' לא הי' יכול הגמרא להקשות א"כ הו"ל ב' בתים די"ל באמת הכונ' דמקדש לה ביהכ"פ גופא כמו דמתרץ הירושלמי אבל השתא דמתרץ דכניס לה א"כ ע"כ ליכא למימר ביהכ"פ גופא משום דכיהכ"פ אסור ביאה אם כן ע"כ דכונס לה בעהכ"פ א"כ תקשה שפיר דהו"ל תרי בתים והשתא לפ"ז ניחא הא דמקודם קאמר הלשון דמקדש ואח"כ אומר דכניס לשון עבר ודוק וא"כ לפ"ז יש לכאורה מלשון הגמרא ראיה ברורה דכניסה היינו ע"י חופה וביאה ותרווייהו בעינן:
אמנם אכתי י"ל דגם זה ליתניהו ראיות משום דלכאורה יש לדקדק מתחלה דמקשה ומר סגי לי' בהאי תקנתא ביתו אמר רחמנא והאי לאו ביתו הוא וכאן הבן שואל הבלא זה דמתחלה הו"ל לגמרא להקשות על עיקר דברי ר"י ומי סגי לי' ביתו אמר רחמנא ואח"כ הו"ל להקשות שפיר קאמרו רבנן לר"י ונ"ל משום דהראב"ד בפ' י"ז מה' א"ב כתב דהטעם דאסור לכהן ב' נשים ביהכ"פ כדי שלא יהי' לבו נמשך אחריהן וא"כ לפ"ז צ"ע על הירושלמי דמתקינן לי' לשיטתו הוי הזמנה וקשה האיך אנו מתירין לו לקדש אשה ביוה"כ הלא צריך לו כל הכנות דמפרישין לו שבעה ימים כדי שלא יבא לידי טומאה ואיך מתירין לו לקדש אשה ביהכ"פ הלא יכול לבא לידי הרהור אלא דכבר כתבנו דס"ל לירושלמי דא"א בתקנה אחרת דליכא למימר כדעת הבבלי דזה הוי ריח גט ומש"ה הוצרכנו לעשות כן דיקדש אותה ביהכ"פ אם תמות א שתו וסומכין אנו על סברת כה"ג זריז הוא דישמור א"ע שלא יבא חלילה לידי טומאה והשתא לפ"ז מתורץ היטב הבלא זה דמתחילה לא הי' יכול הגמרא להקשות ומי סגי לי' ביתו אמר רחמנא דידע דאיכא לתרץ כדעת הירושלמי דמקדש לה ביהכ"פ אבל השתא דמתרץ כה"ג זריז הוא ואפ"ה מתקינן לו כהן אחר תחתיו כי היכא דלזדרן טפי א"כ כיון דאנו עושין כל הרחקות אלו א"כ לא הי' לנו להתיר לקדש אשה ביהכ"פ ושפיר פריך ביתו אמר רחמנא וכו' לפיכך הוצרך הגמרא לתרץ דכניס ומתורץ היטב הבל"ז ודוק:
אלא דלפ"ז אכתי הלשון א"כ דקאמר הגמרא אינו מתרץ ונראה לבאר משום דלכאורה קשה אמאי לא מתרץ הגמרא דמקדש לה על תנאי דאי מתה תהי' מקודשת ואי לא מתה לא תהי' מקודשת ונ"ל משום דהתוס' כתבו בסוגיא דקדשה על תנאי דלרב דסבר קדשה על תנאי וכנסה סתם דאחולי אחיל על תנאי משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. לא מבעי דכנסה סתם חלא אפי' כנסה על תנאי ג"כ אפ"ה אתי מעשה דבעילה ומבטל לתנאי משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ אחולי אחיל בשעת בעילה התנאי א"כ י"ל דכאן נמי מאי אהני התנאי כיון דהגמרא משני דכניס לה וא"כ אחיל לי' לתנאי בשעת בעילה והשתא לפ"ז מתורץ היטב הבל"ז דמתחילה לא הי' יכול להקשות דהו"ל ב' בתי' דידע דא"ל דמקדש לה על תנאי אבל השתא דמשני דכניס לה א"כ לא שייך לומר תנאי דכיון דבעיל אחיל לי לתנאי ודוק:
אלא דבאמת אין זה דמיון כלל דהתוס' כתבו שפיר דבשאר תנאים כיון דבעל אחולי אחיל לתנאי משא"כ כאן אדרבה עושה בעילתו בעילת זנות דכל התקנה הוא שמא תמות אשתו ואם ימחול התנאי א"כ יהי' לו תרי בתים ודוק:
ע"ב נלפענ"ד דגמרא לא רצה לתרץ כן דאיכא למיחש שמא תמות בפלגי דעבודה ויהיו הקדושין למפרע וא"כ יעבוד עבודה בתרי בתים כדפריך הגמרא אלא דעדיין הדרה הקושיא לדוכתה דיקדש אותה על תנאי וכ"ת דלמא תמות בפלגי דעבודה יתנה עמה שאז בשעת המיתה יתחילו הקדושין וא"כ אם תמות חברת' אז יתחילו הקידושין וכ"ת דלמא תאכל המעות קידושין זה ליתא דקי"ל כשמואל בפ' האומר דאע"ג דנתאכלו המעות נמי מקודשת ונ"ל דכל זה הוי דוקא דאמרינן דנתאכלו המעות נמי מקודשת דוקא אם קדשה משום דאע"ג דנתאכלו חייבת לו המעות משא"כ כאן לענין ביתו כיון דלא הוי ביתו אא"כ כניס לה דהיינו כניסת חופה א"כ לא שייך לומר דילך עמה לחופה על תנאי מה שייך גבי חופה תנאי שאם תמות אשתו יתחילו אז הקדושין וקשה ובחופה מה יעשה הלא החופה לא יהני אלהבא ודוק היטב:
והשתא לפ"ז מתורץ היטב הבל"ז דבל"ז לא הי' יכול להקשות א"כ הו"ל תרי בתים י"ל כתירץ דידן דמקדש לה על תנאי אבל השתא דמתרץ דכניס לה שפיר מקשה הגמרא אם כן הו"ל תרי בתים:
אלא דלכאורה עדיין הדרה קושייתנו לדוכתה דלשני דמקדש לה על תנאי וכמ"ש מקודם שאם תמות אשתו תהי' למפרע מקודשת וכ"ת דלמא תמות חברתה בפלגי דעבודה יתנה עמה דאם תמות חברתה בפלגי דעבודה תהי' חברתה מגורשת למפרע ונ"ל דגם זה לק"מ דבלא"ה צריכין אנו להבין אמאי צריך הגמרא לתרץ דחמר לה ע"מ שאכנוס יתנה עמה ע"מ שלא תמות חברתך ואי מייתי בפלגי דעבודה יתנה עמה שתהי' מגורשת למפרע אלא ודאי דגמרא לא רצה לתרץ כן משום דינא דרבא דאמר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי לא הוי גט וא"כ גם קושייתנו לק"מ וזה ברור ודוק ובזה מתורץ קושית רבות בסוגי' ולא הארכתי:
הכלל העולה באריכתינו דיש לומר דכניס לה היינו חופה ואין שום הכרח לומר דהוי ג"כ ביאה שוב ראיתי ברש"י בסוכה דכתב מתקינן לו היינו בעיהכ"פ הרי מבואר כדברינו משום דאז בודאי לא יכול לבעול:
אלא דלפ"ז יש לעיין דאי מתקינן היינו בעיהכ"פ א"כ הו"ל חופה שאינה ראוי לביאה ולפי שיטת הרמב"ם כה"ג בודאי לאו ביתו הוא דכתב דכה ג הוי רק ארוסה ועיין ברא"ש ר"פ אעפ"י ונ"ל דלא דמי דהתם הוי פגם בה משא"כ כאן הרי היא ראוי לביאה רק שהיום גורם ומכח שהוא כה"ג ובכה"ג לאו כחופת נדה דמי [וכעין זה עיין בסדר חליצם ס"ק י"ו יע"ש] ויש עוד לחלק דהתם כל דעתו לא הוי רק על חיבת ביאה משא"כ כאן דהוא יודע דאסור לבעול אותה ודוק ועוד הרי בערב יהכ"פ עדיין ראוי לביאה אלא שהוא רוצה להיות כה"ג ודע דהתוס' שם מקשה מהא דכתיב וישא לו יהוידע נשים שתים:
ולפענ"ד נראה לומר דאפשר כיון דאמרינן בגמרא דלא הוי ביתו עד דמקדש לה וכניס לה אולי פלגש נשא דהוי בלא חופה וקדושין ולא הוי ביתו ויש לעיין דלשיטת הרמב"ם פלגש דוקא למלך מותר וצ"ע ועיין מה שהארכתי עוד בסוגיא זו בחדושי ועיין מ"ש בחדושי על התורה בענין הנ"ל פ' אחרי מות:
ודע דהנה הארכנו לעיל לתת טעם דגמרא דידן לא רצה לומר כירושלמי דמקדש לה ביוהכ"פ גופא משום הרחקה שלא יבא לידי הרהור חלילה כמו דעשו הרבה הרחקות לו שלח יבוא לידי טומאה אמנם באמת הי' אפשר הדבר לתקן ע"י שליח שיקדש ע"י שליח אלא דלפ"ז תלי' הדבר אי סמכינן בדאורייתא אחזקה שליח עושה שליחותו ועיין במס' עירובין בסוגיא דשליח ע"ש דף ל"ג והשתא לפ"ז י"ל דירושלמי ס"ל כר"ש דאמרינן בדאורייתא חזקה שע"ש א"כ שפיר אמר דמקדש לה ביהכ"פ וע"י שליח וסמכינן אחזקה שע"ש אמנם בבלי דידן ס"ל כר"נ ושפיר הוצרך לומר תירץ אחר ודוק אמנם שוב נפלה בדעתי דזה ליתא דאכתי הי' יכול הגמרא לומר כתירץ הירושלמי ויקדש לה בפני עדים ואותן יעידו שקדשה בפניהם ולא צריכין שוב לסמוך אחזקה שע"ש. ע"כ נראה דגמרא דידן לא רצה לומר כירושלמי משום דחיישינן שמא לא תתרצה לו לקדש לו ביהכ"פ וא"כ יהי' בלא בית וכמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד אהא דר"י דאמר באומר לשלוחו צא וקדש וכו' וז"ל והא דלא נאסרו כל הנשים בעולם משום דלא הוי חזקה אלימתא דדילמא לא תתרצה שום אשה לקדש והשתא הדבר ק"ו השתא התם דדוחק לומר דשום אשה לא תרצה להתקדש אפ"ה לא הוי חזק' מכ"ש הכא דאית לן למיחש שמא לא תרצה להתקדש לו אמנם הירושלמי הי' סובר כיון דאתמול שהתקינה לו היתה מרוצה שוב לא חיישינן שמא תחזור:
שוב נפלה בדעתי דיש מקום להמתיק יותר במאי דפליגי הירושלמי עם הבבלי והוא דבמס' סנהדרין דף מ"ד איתא אמר עולא אר"י אכל חלב והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה איתמר נמי אמר ר"י אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה ומצריך הגמרא שם צריכותי' חד לאשמעינן אפילו היכא דבידו לחזור אפ"ה נדחה וחד לאשמעינן דאפילו היכא דממילא נדחה והשתא לפ"ז י"ל דבמת' אשתו של כה"ג א"כ נדחה הקרבן א"כ לפ"ז אף דחוזר ומקדש אשה אחרת עכ"פ הוי כנראה ונדחה ושוב אינו חוזר ונראה וכענין הנ"ל דבשלמא לשיטת הבבלי א"כ תיכף בזו הרגע שמת' אשתו אף תיכף יש לו אשה אחרת ואפילו רגע אינו בלא בית משא"כ לתירץ הירושלמי דמחוסרין קדושין אחר מיתת אשתו ראשונה לפיכך לא רצה הבבלי לתרץ כירושלמי ודוק אמנם הירושלמי נראה דהי' סובר דע"כ לא מצינו בענין הנ"ל הואיל ונדחה ידחה אלא דאיכא בכל א' חד לריעות' בהפריש קרבן והמיר דאע"ג דבידו לחזור מ"מ איהו דחה נפשו ובנשתטה וחזר ונשתפה אין בידו להשתפה א"ע ומש"ה אמרינן הואיל ונדחה ידחה משא"כ בנ"ד יש תרתי למעליות' דאיהו לא דחה נפשי' ובידו לחזור ולקדש ודוק א"כ לפ"ז חוזר הדבר לדברי הראשונים דגמרא דידן ס"ל דאין זה מקרי בידו והירושלמי ס"ל דזה מקרי בידו כנ"ל ודוק ועיין בסוגיא דשליח ע"ש כי שם הארכתי יותר:
ודע דהראב"ד בפ' י"ז מה' א"ב ה' ג"כ הטעם דאסורי' ב' נשים לכה"ג ביהכ"פ שלא יהי' לבו נמשך אחריהן יע"ש וקשה לי א"כ מאי פריך בבבלי בסוגי' שם אלא מעתה ב' יבמות מבית א' לא יתיבמו ונ"ל דשם קאי הסוגיא אליבא דר' יהודא במתני' דאמר אשה אחרת מתקינן לו ולר"י לא דרשינן טעמא דקרא כדאיתא בסוטה דף ח' ע"א דמשני איכא בינייהו רותתת יע"ש היטב:
הלכה ב
היה שם עור א' עיין בש"ק מה שתמה על הרמב"ם ולפענ"ד דס"ל דגם לרבי אינו נוטל פרוסה וגמרא קאמר כן לרבנן דס"ל דכה"ג אינו נוטל מחצה רק פחות ואפ"ה אינו נוטל פרוסה מכ"ש לרבי והא דקאמר פה הירושלמי דלרבי נוטל חצי העור שאני חצי עור מחצי חלק דפרוסה דלחם גנאי הוא ליתן לו דהוי כנתינת פרס לעני ובזה נסתלקו כל קושיותיו ודוק ודע דהרמב"ם פסק כרבי דכה"ג נוטל מחצה ותמה עליו הלח"מ מדוע פסק כרבי וביותר לפי מה דמסיק הירושלמי פה בדף ד' אשכח תני כן וא"כ הוי דלא כרבי וא"כ צ"ע ונרא' דהרמב"ם הי' מפרש דהא דקאמר אשכח תני כן הוא תירץ והכי פרושו וכי אשכח תנא דתני כן פי' משום דבאמת כה"ג צריך להביא למד בכלי זה ולמד בכלי זה ואם לאו לא יצא משום דהלכה כרבי ודוק ועוד נ"ל דיצא להרמב"ם גם כן מגמרא דע"ז גבי קטיעא בר שלום דנפיק ר"ע ודריש והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו:
ודע דהטו"ז ביו"ד סס"י רכ"ח סעיף מ"ט בס"ק צ"ד האריך לתמוה על הרשב"א דיליף דינו מהא דמחצה לאהרן ומחצה לבניו וראיתי בספר שמלת בנימין שתמה בלא"ה דאין שום דמיון לגמרא הלז דגמרא מיתור דקרא דייק מדכתיב בניו בהדי' א"כ אהרן בכלל וכן קאמר בירושלמי פה דבולי בכלל אסתרגי משא"כ כאן ולכאורה יפה תמה אבל לא עיין בגמרא דב"ב דף קמ"ז דקי"ל ג"כ כרב יוסף בשדה ענין ומחצה והרי גבי נכסי לך ולבניך היא לא היתה בכלל בנים ואפילו הכי קי"ל להלכה כרב יוסף א"כ שפיר הוי דינו דרשב"א ודוק:
דף ד בכל יום כה"ג מתלבש בכיליו וכו' ואם יש שם נדרים ונדבות הוא מקריבן והולך בתוך ביתו וכו' ובא ולן בלשכת פלהדרין עיין בש"ק איך שייך בכל שנה לשכת פלהדרין כיון דע"כ כל השנה איירי ולפענ"ד נראה אדמדקדק מסיפא לידק מרישא דקאמר הולך ביתו הלא בלשכת פלהדרין צריך לילך ולא רישא סיפא אלא נראה דה"ק דכל השנה כל יום מתלבש בכליו ומקריב תמיד של שחר ושב לביתו ואפילו יום ראשון של השבעה ימים דמפרישין אותו מביתו ומסקינן בגמרא דמפרישין אותו לילה שלפניו לא נימא דכיון דבשבת בא למקדש להקריב תמיד של שחר יכניס תיכף ללשכת פלהדרין אלא אמרינן דשב לביתו וכשבא לעשות תמיד שב"ע אז ישוב וילין בלשכת פלהדרין כנ"ל ודוק:
הלכה ג
משנה מסרו לו זקנים מזקני ב"ד וכו' וקורין לפניו בסדר היום ועיין רש"י במתני' דכתב דעושין כן כל ז' ימים ויש לעיין מנ"ל לרש"י הא דלמא פעם א' עשו כן ו[עיין מה שכתבתי לקמן בפי' הירושלמי] דרש"י הי' מפרש דקאי אמתני' דלעיל דכתיב כל שבעת הימים וכן נראה מבואר ג"כ מלשון הרמב"ם פ"א ה' ה':
אר"ב קרטיגנא בלא כך אינו זקוק להיערות אשכח תני ושעיר עיין בק"ע ופרושו דחוק ונלפענ"ד דהכי פירושו כיון דע"כ צריך להיערות אשכח כלומר שצריכין אנו לעוררו שיקרא בסדר היום שמא שכח כדאיתא במשנה א"כ אין אנו מעבירין לפניו ג"כ שעיר כדי שלא יחלוש דעתו כדאיתא בבבלי ודי במה שנזכר בו בקראו בו בסדר היום ואח"כ אמר הירושלמי תני ושעיר בברייתא אחרת תני באמת ושעיר ג"כ כדאיתא בבבלי כנ"ל וא"כ מבואר לפ"ז מירושלמי פה דבכל יום הי' מזכירין אותו קרא שמא שכחת ושפיר כתב רש"י ז"ל במשנה ודוק א"נ הכא פירושו דר"ב השיב בלא כך פי' כמו בר מזו בבבלי דהכונה דשעירים אין מעבירין לפניו שמא יחלוש דעתו דכה"ג כיון דבא על חטאי ישראל שלא יודע לו כדאיתא בגמרא ומקשה הירושלמי אינו זקוק להיערות אשכח שהרי ע"כ צריכין אנו לעררו שיקרא בסדר היום פן שכח וא"כ בלא"ה יחלוש דעתו דכה"ג לזה מתרץ תני ושעיר פי' אה"נ דיש ללמוד בתוך המשנה ושעיר וחסורי מחסרי) שוב עיינתי בספר שלום ירושלים ואין לשון הירושלמי סובל פירושו א"נ יש לפרש דה"ק הלא זקוק להערות דם השעיר לתוך דם הכר א"כ בעוברין לפניו פרי' זוכר ג"כ שעיר ועיין לקמן דף ט"ו לשון זה וזה הפירוש הוא אמתי:
הלכה ד
ולא גריסין של פול ולא עדשים ועפ"ז אמרתי בחדושי לבאר המדרש רבה על פ' תולדות ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ומפרש מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה ועיין ביפ"ת דמקשה מאי שמחה יש בה ונראה דהגם דהעדשים שנותנים לאבל הוא לסימן אבל מה עדשה אין לה פה אבל יש בו ג"כ סי' שמחה מה עדשה זו מרבה זרע כך הקב"ה ירבה זרעו ויוצא ממנו החסרון שנחסר ממשפחתו ולפיכך שפיר אמר דיש בה שמחה:
הלכה ה
א"ל אע"פ שהיינו דורשים נראה דאביו של הצדוקי חזר בתשובה ומש"ה אמר תמה אני אם יאריך ימים ע"ב יצא חוטמו מזנק תלעים וכמין פרסות עגל עלת בתוך מצחו ענין פרסת עגל נלפענ"ד משום דאמרינן בגמרא דבני אהרן שנשרפו הי' משום שנכנסו ביאה רקנית לפני ולפנים וא"כ לפ"ז גם הצדוקי הלז הי' מן הראוי לשרוף מיד ונראה דשאני נדב ואביהו שהיו קדושי' במותם לפיכך מתו בתוך ק"ק משא"כ האי רשע אם ימות שם טמא יטמא הק"ק ולפיכך הוציאו חוצה מזנק תולעים והנה גבי חנני' מישאל ועזרי' כתיב ורוי די רביעה דמי לבר אלהין דהיינו מלאך בא ושמרם שלא ישרפו וכן כאן בא מלאך דכתיב בהם וכף רגליהם ככף רגל עגל ושמרו שבל ימות ויטמא המקדש:
היא דפרה עיין בש"ק ועיין מ"ש במס' סוכה בהאי ענינא:
צוחה עליהם העזרה עיין בש"ק ועיין מ"ש במס' סוכה ואפשר לומר דהנהו צדוקים מבית עלי היו ומשו"ה צוחה עליהם צאו מכאן בני עלי:
או שחסר אחת מסמני' חייב מיתה עיין ברמב"ם בפ"ג מה' כלי המקדש במ"ל ה' ג' שהאריך להקשות על הב"י במה דכתב בחיסר במעלה עשן דאינו חייב כלום ודייק כן מהא דשלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדרי של מצרים ומשמע דניסו כן בהקטרת פנים וקשה הא אסור להקטיר בחיסר אלא ודאי דהואיל ואינו רק לתיקון אינו חייב כלום ומש"ה התירו ואינו אלא למצוה מן המובחר יע"ש והמ"ל האריך מהא דאמרי' בהדי' בפ' הוציאו לו דף נ"ג דאם לא נתן בו מעלה עשן דחייב מיתה אמנם לפענד"נ דאדרבא דמזה הי' לו ראי' והוא דהב"י לא אמר דאם לא נתן בה מעלה עשן רק אמר דאם חסרם אינו חייב כלום ודע דיש לדקדק בלשון הגמרא וירושלמי פה דקאמר הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ומדלא קאמר ג"כ או שלא נתן בה אחת מכל סמניה אלא ודאי הכונה הוא דאפי' נתן כל הסממנים אלא שחיסר רק ממשקל כגון במקום דצריך משקל שבעים נתן ששים וכדומה אפ"ה חייב אבל במעלה עשן אע"ג דקימ"ל דשיעור הוא בכ"ש כדתניא מעלה עש כ"ש מ"מ כבר הראתי לדעת בירושלמי דמס' תענית דף ט' ה' ז' בד"ה הדא דאת אמר במכונס דיש שיעור לכ"ש (ע"ש באריכות בהרבה ראיות אשר יתנו עדותן ויצדקו] א"כ לפ"ז יש לומר כאן דאמרינן מעלה עשן כל שהוא יש בו ג"כ שיעור עכ"פ כדי שיעלה העשן זקוף כמקל כדאיתא בבבלי דע"י עיקר מעלה עשן הי' עולה זקף כמקל עד שמגיע לשמי קורה כיון שהגיע לשמי קורה ממשמש ויורד בכתלים עד שנתמלא הבית וזה הוא דקאמר הברייתא מעלה עשן כ"ש דהיינו כ"ש כ"כ שירבה עשן שיעלה זקוף וממשמש ויורד אלא דזה הוא דוקא למצוה אבל בדיעבד אפילו לא נתן רק מעט שעולה קצת ואינו מתפשט כלל על הכתלים אפ"ה כשר וזה הוא דיוק הברייתא הא לא נתן בה מעלה עשן כלל או שחיסר בשאר סממנים ממשקלם חייב מיתה אבל בחיסר במעלה עשן כיון דעכ"פ נתן בה קצת פטור וא"כ שפיר כתב הב"י דאם חיסר במעלה עשן בענין שאינו עולה כ"א קצת אפ"ה כשר ודוק:
והשתא לפ"ז יובן היטב דשפיר מביא הב"י ראי' דחכמים הביאו אומנים מאלכסנדרי של מצרים ומשמע שניסו ע"י הקטרה שבפנים וקשה הא אם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה וא"כ דלמא האומנים דאלכסנדרי לא ידעו מזה אלא ודאי שהיו לחכמים קצת מזה הסם דמעלה עשן שחוק אלא שלא הכירו אותו מה הי' ונתנו המה מעט מזה המעלה עשן לתוך הסממנים שעשו וא"כ עכ"פ אפילו אם האומנים לא ידעו מזה אפ"ה יש עכ"פ בתוכו מעט ממעלה עשן שהמה נתנו לתוכו ויהי' הקטורת עכ"פ כשר והמה יבחנו דאם גם אומני דאלכסנדרי תנו לתוכה א"כ יהי' מתמר ועולה זקף כמקל וימשמש בכתלים ואז כאשר ראו שלא הי' מתמר כ"א מעט מזה ידעו כי המה לא ידעו ממעלה עשן וא"כ עכ"פ מבואר דבמעט מעלה עשן כשר ודוק:
הלכה ו
מפני שטעמן מפיק השינה עיין במדרש רבה פ' ויצא דכל עשרים שנה שהי' יעקב בבית לבן בלילות קרא כל ספר תלים והוא ע"פ הירושלמי פה דטעמן מפיק השינה:
הלכה ז
באצבע צרדה בפה. נ"ל דמפרש בפה משום דס"ל דהכאה ברד הוי שבות עיין במס' ביצה פ משילין ואע"ג דהוי במקדש מ"מ כיון דא"צ כ"כ ונ"ל דהי' סי' שיזהר שלא יבוא לידי קרי ע"פ שאמרו ויפוזו זרועי ידיו שיצא הקרי מי' אצבעות שלו לפיכך רמזו לו באצבע שיזהר מקרי והי' זה לסי' כשבקש להתנמנם שיזהר מקרי:
הלכה ח
מתני' וברגלים מאשמורה ראשונה עיין בש"י דמביא קושי' הא דלא מדקדק אהאי מתני' כמו ברפ"ק דברכות מאי קסבר אי קסבר ג' משמורת הוי הלילה לתני מסוף ד' שעות ולפענ"ד נראה דמתני' דהוי רק הילכתא למשיחא לא דקדק בה התנא כ"כ ומסתם סתם משא"כ אמתני' דברכות דהוי דבר הנהוג ומצוה בכל יום לקרות ק"ש לא הו"ל לסתום א"נ א"ל כיון דעיקר כונת המשנה הוא כאן רק לאשמעינן דיני דיוהכ"פ ושביהכ"פ תורמין מחצות ואגב תני ג"כ אימתי תורמין ברגלים וכיון דלא תני כ"א אגב מש"ה סתם כמו דסתם בכל יום תורמין בקריאת הגבר ולא פירש אי גברא או תרנגולא כיון דלא תני כ"א אגב ודוק:
שלא יבואו לידי צמאון נ"ל לפרש דה"ק דלא מסתברא אלא ביהכ"פ דוקא מאשמורה ולא מחצות ומפרש הטעם משום דאי ימתינו חיישינן שמא יצמאו ויבואו לשתות ממי הבור בשעת קידוש ידים ורגלים מן הכיור כיון דצריך לשקעו בבור ומש"ה סמך הירושלמי ג"כ דברי ר"י דאמר דצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים ולפ"ז מוכח דכהני הדיוטות כשרים להרמת הדשן ועיין בש"ק ועיין בש"י ועיין ברמב"ם פ' א' מה' עבודת יהכ"פ ה' ב' עבודת כל ט"ו בהמות וכו' ועיין בכ"מ מ"ש בשם הריטב"א בשם הרמב"ם דס"ל דעבודת הנעשים בכל יום ויום בדיעבד כשרים בכהן הדיוט אלא דמצוה הוא לכתחילה בכה"ג זולת עבודת היום גופא והלח"מ הקשה על הרמב"ם דא"כ לחשוב ג"כ בברייתא דהוריות דף י"ב זה החילוק דעבודת תמיד של כל יום דבכהן הדיוט דוקא בדיעבד כשירה ובכה"ג לכתחילה ונראה לפענ"ד לתרץ דבלא"ה קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל דכה"ג אסור לישא ב' נשים כל השנה ויליף לי' מדכתיב יקח אשה אחת ולא שתים א"כ הו"ל לחשוב בברייתא ג"כ האי חלוק דכה"ג אסור בב' נשים וכהן הדיוט מותר בשלמא לדידן דקי"ל דוקא ביהכ"פ אסור מדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ולא ב' בתים א"כ א"ל כיון דגם הסגן הממונה תחתיו נמי אסור בב' נשים א"כ משכחת גם בכהן הדיוט דאסור בב' נשים באותו יום אבל להרמב"ם דכל השנה כה"ג אסור בב' א"כ קשי' ע"כ נראה דקשי' אחת בירך חברתה מתורץ וכ"ת מאי שייר דהאי שייר א"ל דשייר ג"כ הא דכהן הדיוט מותר רק בדיעבד בחובת היום ומצוה בכה"ג לכתחילה כנ"ל ודוק:
סליק פ"ק שבעת ימים בעזר חי עולמים.
פרק ב בראשונה
הלכה א
דף ה מתני' הממונה אומר להם הצביעו עיין מ"ש במס' תענית על דברי המ"א סי' קל"ב ס"ק ב' שהביא בשם הגאון מוה' מן ראי' מזה לענין קדוש ועיין בחדושי למס' גיטין מ"ש לתרץ בזה ב' קושית התוס' בדף ס' ע"ב תוס' ד"ה כבי תרי:
הוציא שאר הדשן עיין בש"ק שרצה לתרץ על קו' המ"ל דהוצאה מחוץ למחנה לא הי' בבגדי כהונה דאסור לצאת חוץ למדינה וכו' ותמהני א' דנעלם ממנו דברי הרשב"א בקדושין דף ס"ו דכתב דהא דאסור לצאת חוץ למדינה הוא רק מדרבנן ע"ש מ"ש גבי ינאי מלכא דהקים לחכמים בציץ שבין עיניו ועוד דהא אם הי' עבודה והי' צריך בגדי כהונה א"כ הי' צריך לצאת ג"כ בבגדי כהונה וא"כ מה זה שכתב דכיון דאסור לצאת בבגדי כהונה לאו עבודה זה מערכה על הדרוש דזה גופא מנ"ל דלמא הוי עבודה ובאמת יוצא בבגדי כהונה בהוצאתם לחוץ ובפרט מ"ש אחר כך דס"ל לרמב"ם דמש"ה אין בעלי מומין מוציאין אותה דאל"כ גם לת"ק הו"ל לאוקמי קרא דאחרים והוציא לרבות בעלי מומין ואתי' להוצאה דחוץ לעיר ולפענ"ד זה אינו דהלא הקרא איירי בתחלת הוצאה ואיך נימא דתחילת הוצאה אסור בבעלי מומין והוצאה דחוץ לעיר אתי' לרבות זה אינו כלל במשמעות הקרא באופן שכל דבריו אינם אלא מן המתמיהין וביותר הי' לו לומר דס"ל לרמב"ם דמצוה בתמימין יותר מבעלי מומין ומש"ה כתב אין בעלי מומין מוציאין אותה דמשמע אבל איסור ליכא מדלא כתב אסור לבעלי מומין אלא ודאי דלמצוה קאמר דלכתחילה אין בעלי מומין מוציאין אותה וכדאיתא בבבלי סוף מס' עירובין דבנכנסים לעשות רקיעי פחים לבית ק"ק מצוה בתמימים יותר מבעלי מומין וה"ה כאן ודוק. ודע דבמ"ל מפלפל אי הוצאת הדשן הוא דאורייתא או דרבנן ועיין בחדושי על התורה פ' צו שם הארכתי בפירש דברי הרמב"ם פ"ב ה' י' ובהיתר ספק זה הכל מודים בזר שסידר עיין בש"ק מה שתמה על הרמב"ם והנה הבין דכונת הרמב"ם הוא דלא תקשה א"כ הוי יותר מד' וצ"ע מאי קושי' היא זו אה"נ דהו"ל יותר מד' הלא ר"י פליג עלי' דרב וס"ל דאפילו בסידר ב' גזרי עצים חייב ובפרט הרי רב חשיב נסוך מים ונסוך ין ומדוע חשבן בתרווייהו והכל שם נסוך הוא והו"ל לומר רק ג' עבודת ע"כ נראה דאין הפי' ברמב"ם כמו שהבין הוא רק הרמב"ם נתן טעם דמש"ה חייב אסידר ב' גזרי עצים משום דהוי עבודה תמה אע"ג דיש סידור אברים אחרי' ס"ל דסידור ב' גזרי עצים הוי ג"כ כהקטרת אברי' וא"כ שפיר הוי עבודה תמה ודברי הרמב"ם המה דברי הגמרא ודוק. אלא דלא הי' מפרש כפירש"י במ"ש מר סבר עבודה תמה היא ודוק ומה שהקשה דהו"ל לרמב"ם לפסוק כרב ולוי אינו קושי' כ"כ ועיין ברא ש חולין דף קל"ד ובכ"מ ה' עכו"ם פ"ב ה' יוד ובחדושי שם הארכתי ועיין מ"ש בחדושי לש"ע או"ח סי' צ' מ"א ס"ק י"ו:
ע"ב תרם והפריחתו הרוח בפלוגתא דר"י ור"ח וכו' ונראה דאיירי כגון שבעודו הדשן במחתה הפריחתו הרוח דאי שכבר הניחו אצל המזבח א"כ בודאי יצא כיון דכבר קיים המצוה של והרים את הדשן ושמו אצל המזבח אלא ע"כ איירי כגון שבעודו במחתה קודם שהניחו לארץ החפריחתו הרוח וס"ל לירושלמי דלר"ח דאמר בקומץ בפריחה אחרונה נתכפרו אע"ג דכתיב והקטיר אפ"ה נתכפרו דלא בעינן קרא כדכתיב וה"ה כאן אע"ג דעדיין ושמו לא קיים אפ"ה יצא אלא דצ"ע דבבבלי מנחות דף כ"ו ע"ב משמע דלר"ח צריך להיות דוקא במשלה בו האור במקצת א"כ לא דמי להתם דהתם עכ"פ שייך בי' והקטיר דהרי התחיל בי' האור משא"כ כל זמן שלא שמה אצל המזבח לא קיים ושמו ואפשר דכאן איירי ג"כ בכה"ג דהתחיל לערות המחתה וקודם שעירה ממנה מלא קמצו הפריחתו הרוח:
ברוב כל פרידה ופרידה עיין ברמב"ם ה' מעשה קרבנות פ' י"ב ה' י"ג דכתב משיצית האור ברוב הקומץ ועיין במ"ל שם דהביא דברי הירושלמי פה דמסיק ברוב כל פרידה ונראה דס"ל דבבלי מנחות כ"ז ע"ב פליג דיליף מקרא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן משמע דסגי ברוב הקומץ לחוד גם י"ל דבבלי שבת דף כ' עלה דמתני' ובגבולין עד שיצית האור ברובו ס"ל ג"כ רב שם ברוב כל א' וא' ואפ"ה מסיק הגמרא שם דתני' כוותי' דשמואל וה"ה כאן אמרינן ג"כ דרך רוב הקומץ ודוק:
קומץ שקדש בכלי והקטירו אפילו שומשמין יצא יש מכאן דמות ראי' לדברי מהרי"ל דכתב דיוצא בזית מצה אם אכלו מעט מעט ולא בעי לבלעו כאחת עיין באו"ח סי' תע"ה מ"א ס"ק ד' ועיין מ"ש בחדושי שם:
מעתה כהן שאין ידו מחזקת כב' זתים פסול מן העבודה עיין בש"ק דתמה שהשמיט הרמב"ם זה ואולי ס"ל לרמב"ם דתורה דאמרה בקמצו אין פחות מב' זיתים איירי בקמצו של אדם בינוני ואה"נ דאם אין ידו מחזקת ב' זתים יקח ב' קמצים וזה מדויק בלשון הרמב"ם פ' י"א מה' פסולי המוקדשין ה' ט"ו מנחה שקמצה פעמיים וכו' משמע שקמץ המנחה ב' פעמים ודוק ועיין בכ"מ שדחק א"ע ולפי נ"ד יש לכוין כונתו כמ"ש וצ"ע:
דף ו בפקיע ובטל הפייס עיין בק"ע דכתב כדאיתא בעירובין ולא ציין המקום דאיתא בעירובין ועיין ירושלמי עירובין פ' יוד הלכה י"ב מפני קלקול הפייסות:
הממונה הי' מגבי' מצנפתו של א' וכו' מזה הלשון י"ל דלא נטלה לגמרי מראשו דלא הי' עומד בגילוי ראש אלא דהי' מגבי' אותה בגובה יותר משאר כהנים לסימן בעלמא ועיין בתוס' דף כ"ה ד"ה והא דדייקו מלשון הגמרא דנטלה לגמרי מראשו ומש"ה לא הי' הפייס בעזרה גופא:
כמין קובליים עיין בש"י:
כיצד הי' מהלך לימין ולשמאל עיין בש"ק דתמה פשיטא דלימין דכל פינה שאתה פונה ולפענ"ד נראה לתרץ דודאי ידע דמתחילה מתחיל לימין מטעם דכל פינה שאתה פונה אלא דבעי שלא היתה אח"כ כשכבר הגיע בהיקף אל מי שנטל המצנפת א"כ שוב חזר ג"כ שנית לימין כתחילתה או דלמא דשוב חוזר לשמואל דכמו שזכו הימיניים מתחילה להתחיל בהם המנין כך יזכו אותה השמאלי' להתחיל בהם המנין ודוק וזה נכון ומיושב בזה היטב הלשון לימין ולשמאל ודוק. ויש למצוא ראי' ודמיון למ"ש בירושלמי שקלים פ"ג הלכה ג' גבי שלישית חוזר לשני' ודוק שם:
מוטב שיזכה זה שעבר עליו הפייס ב' פעמים ותמהני מאי נפקא מני' במה דעבר עליו הפייס וצ"ל הואיל והי' במנין הקדושה ב' פעמים יזכה:
עמד ר"צ על מעלות האולם וכו' ובגמרא מקשה דאין ירושלי' מביאה עגלה ערופה ועוד הרי נודע מי הכהו ומתרץ לעורר העם בבכי מזה נראה דמותר לומר אפילו דין שאינו אמת כדי לעורר העם בשעת מעשה ועיין בגמרא דגיטין דף ס"ב דמתרץ דאמרינן לי' חזו אי נגעית וכו' ועפ"ז שמעתי לפרש הקרא נביאיך חזו לך שוא וטפל ולא גילו על עונך והוא דאילו גילו על עוונותם הי' מותר לומר אבל המה חזו שוא ולא גילו על עון:
ולירושלמי דלא מקשה כקושית הגמרא י"ל דס"ל כקושית התוס' שם ועוד י"ל ע"ד דרוש דהא דאמר עגלה ערופה הוא בהיות דשלוחי מצוה אינם נזוקין א"כ איך נהרג זה וע"כ דהא ע"ד דאמר הכתוב ואלקים אנה לידו דנהרג הלז כבר הרג נפש וכאשר יאמר משל הקדמוני וע"ז אמר דבא ענין עגלה ערופה:
הלכה ב
ע"ב מנין לדישון מזבח הפנימי וכו' אם ללמדך שינתן במזרחו של כבש פי' דבא ללמד על תרומת הדשן שיהי' במזרחו כבר כתיב קדמה ואף דרשינן אצל לג"ש ודוק ודע דרש"י במס' מעילה דף י"א ע"ב בד"ה המקדיש דישון כתב הטעם רא"א דלא לידחו בי' פורתא ועיין בקרבן אשם שם דתמה על רש"י דהוא לגד הסוגיא דיליף לי' מקרא ודחק א"ע דפי' כן אמנורה כיון דלא אתי' כ"א מרבויי' דהדשן הא יתירה יע"ש ולפענ"ד לא ירד במח"כ לכונת רש"י ז"ל דרש"י בא לתרץ דהרי אמרינן במסכת יומא דף כ"א דישון מזבח הפנימי ומנורה נבלעו במקומה וא"כ איך שייך בהו מעילה אחר שנתנה שם ותיכף נבלעו ותירץ רש"י דא"א דלא לידחי' בי' פורתא דהיינו דלא נבלע קצת בקרקע הנראה לעינינו ובזו שייך מעילה וכמ"ש התוס' שם ד"ה נבלעין במקומן דכן פי' רש"י ביומא דאיירי בחופר בקרקע ודוק ודע דמירושלמי דפה נראה מבואר כפי' התוס' במעילה שם ד"ה ואימא אידי ואידי דוק שם:
ש"ק ד"ה מניין עיין שתמה על הרמב"ם דפוסק דישון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין ולא חילק דלאחר הדשן מועלין בו ולכאורה הי' נראה לומר דדעת הרמב"ם היתה כיון דאינהו נבלעו תיכף במקומם א"כ לא משכחת בהו מעילה דקודם אין מועלין ולאחר הניחה לא משכחת לי' כיון דתיכף נבלעו במקומם וכמ"ש התוס' ביומא הנ"ל בד"ה נבלעין במקומן דהא דקאמר בתמורה ושמו שטעון גניזה היינו מעיקר הדין דייק שם]:
ודע דיש לעיין עכ"פ לפ"ז ממ"ש הרמב"ם בס"פ פסולי המוקדשין ה' י"ג דכתב הרמב"ם כל הנשרפים של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החיצון והפנימי והדישון המנורה וכתב עליו הראב"ד א"א הרמת הדשן עכ"פ מבואר מזה דהרמב"ם הביא האי דין דדישון מזבח הפנימי ומנורה מועלין וראיתי דהכ"מ כתב שם דס"ל להרמב"ם דילפינן לי' מתרומת הדשן ויותר הי' לו להביא המשנה דמעילה הנ"ל גם י"ל דדעת הראב"ד במה דכתב הרמת הדשן הוא דלא הו"ל לרמב"ם לערבינהו משום דיש חילוק ביניהם דבתרומת הדשן מועלין תיכף בהרמה משא"כ באינך אין מועלין כ"א לאחר הדשן ודוק:
מניין שהוא אסור בהנאה ר' ליזר אל מקום טהור שיהי' מקומו טהור עיין בש"ק דמפרש דנלמד ממקום טהור דכתיב בפר כהן משיח ותמהני מדוע אינו מפרש דנלמד מדכתיב בהוצאת הדשן אל מקום טהור שיהי' מקומו טהור וילפינן תו בג"ש כתיב כאן אל מקום הדשן ג"ש דמקום מקום:
ר' זעירא בשם ליזר מניין לדישון מזבח החיצון שהוא אסור בהנאה ת"ל אל מקום הדשן עיין בק"ע דמפרש דכתיב גבי כהן משיח ותמהני דגבי כמ"ש כתיב אל שפך הדשן ולא אל מקום הדשן אמנם נרא' לפרש דר"ז מפרש האי אל מקום הדשן דכתיב גבי מוראה ונוצה לאיסור הנאה דדישון מזבח החיצון ואח"כ שאל הירושלמי א"כ מניין שצריך לדשן מזבח הפנימי ויליף לי' מדכתיב והזה עליו והקטיר ושהוא אסור יליף בק"ו מדישון מזבח החיצון ולא זכיתי להבין מדוע לא פי' כן בק"ע וצ"ע:
ודע במס' מעילה דף יב יליף ג"כ דדישון המנורה אסור מדכתיב הדשן והא יתירה אתי' לרבות דישון המנורה והניחה לפ"ז לתירץ ר' פדת בשם ר' ליזר וכפי פירושו אבל לר"ז בשם ר' ליזר קשה מניין לדישון מנורה דאסורה בהנאה ואולי דגם גבי דשן מנורה שייך ק"ו ודוק אלא דמ"מ עיקר דישון מנורה מנ"ל:
מה מיד תלמידו דרחב"ל מעתה צריך שיהי' מוצין עיין בק"ע ופרושו לדעתי דחוק ונראה דהכי פרושו מה מיד מה דאמרנו דפתילה שכבה צריכה דישון פי' אפילו כבה תיכף רגע אחר הדליקה והיינו מיד דקאמר לזה בא ר"ח ב"ל לומר דמעתה צריך שיראה למוץ הפתילה שלא יהי' שמן הרבה כנוס בפי הפתילה, דאל"כ איכא למיחש שמא ע"י רוב השמן יכבה הפתילה תיכף ויפסוק כנ"ל לפרש:
מעתה בא' בתקופת טבת וכו' נראה דמקשה דאם אתה אומר דמותר השמן צריך דישון א"כ בלילי תמוז ישאר שמן הרבה ויפסיד בחנם לזה מתרץ תמוז הי' עושה פתילות עבות ולא הי' נפסד ועיין במ"א סי' תרע"ב סס"ק ג' וכתב המ"א דהכל לפי עובי הפתילות והוא כמבואר כאן ובלא"ה שאני מנורה דהי' כתית זית זך:
אמר ר' יעקב בר אחא ולא כולה נראה דבא לתרץ קושית הבבלי דף י"ד ע"ב והא איפכא שמעינן לי' ע"כ בא לתרץ דלאו כל משניות דתמיד ודוק:
הזכה זכה לעצמו עיין בק"ע ומזה הורתי הלכה למעשה בא' שזכה בקדיש ע"פ גורל ותיכף הוצרך לצאת מבהכ"נ לדבר נחוץ ורצה למחול לאחיו שהוא יזכה תמורתו והשבתי דאינו יכול למחול רק יעשו אינך גורל מחדש וראי' מכאן ופשוט:
דף ז' ע"א בזיכין ויין מי קודם. עיין בש"ק דתמה הא בזיכין לאשי' ויין לספלים ולפענ"ד נראה דבעי שלו משום דנהו דבזיכין לאישים מ"מ יין תדיר טפי ובעי תדיר ומקודש מי קודם ודוק:
ולא מתני' היא לבונה ליין עיין בק"ע ופרושו דחוק מאוד עיין בו ולפענ"ד נראה דפירושו בענין אחר וקאי אמתני' דשקלים פ' ו' משנה ד' דקתני ששה לנדבה וחשיב עצים ולבונה ואי דיין חשוב טפי מדוע לא הי' סופר ליין תמורת לבונה דהרי יין תדיר טפי ולבונה א"צ אלא ללחם הפנים אלא ודאי דלבונה קדי' משום דהוי לאשים כנ"ל ודוק.
הלכה ג
אמר ריח מימיו לא הפיס אדם בקטורת ושנה עיין ביו"ד סי' רס"ה דלמד ר"פ מזה לענין דאין ליתן ב' בנים לסנדק א' והנה לכאורה כונת הר"פ הוא דכמו דאמרינן גבי קטורת דלא היו מניחין הציבור לזכות כהן א' ב' פעמים בקטורת הואיל ומעשרת ויזכה תמיד אחר שלא יתן איהו גם כן לסנדק אחד ב' ילדים ויזכה תמיד אחד אלא דלפענ"ד נראה דיש לחלק דדוקא בקטורת דעבודתה שייך לכל הכהנים וכיון דאיהו זכה פעם שוב אינו יכול להפסיד לאינך הנהו בני החבורה משא"כ כאן דהמצוה שייך לאב ובידו לתנה למי שירצה א"כ יכול לתנה אפילו לא' ג' פעמים ואי דעכ"פ אינו מן הראוי דראוי שיעשה כדי שגם אחר יתעשר א"כ לפ"ז עכ"פ היכא דאינך כבר הי' סנדק אצל ילד א' וא"כ כבר זכה ג"כ בה א"כ לא עדיף איהו מאינך והי' מן הראוי שלא ליתן לשום אדם שזכה כבר בסנדקאות וע"כ נראה דטעם אחר יש בדבר דהוי כנותן מתנותיו לכהן א' וא"כ לפ"ז היכא דיש לבעל הברית דהיינו לאבי הבן נפקותא כגון שמקבל מאינך טובת הנאה טפי בודאי שרי כנ"ל:
ודע דיש לעורר דלפי מה שמבואר לעיל בברייתא דף ו' ע"ב דקתני הזכה זכה לעצמו ופי בק"ע דמי שזכה אינו יכול ליתנה לכהן אחר ולמחלה א"כ לפ"ז אבי הבן שזכה ובאה מצוה זו לידו איך יכול לתנה לאחר וצ"ע ועיין בחדושי פ' ר"א דמילה שם בארתי בענין זה דעת הר"פ באופן אחר:
הלכה ד
תפשת מרובה עיין בש"ק ולק"מ דהרי בבבלי קאמר הגמרא דלא ילפינן מכלים משום דתפשת מרובה לא תפשת והגע עצמך הרי גם הוי לקולא דאם הכפורת צריך להיות עב יותר הרי פסולה ודוק:
ע"ב יכול שנים עיין בש"ק דכתיב ימים רבים לשום דרשה עיין במדרש מגילת אסתר פרשה ב' דדריש ימים רבים כתיב לפי' שהם ימים של צער ועיין רמב"ן על התורה פסוק ויהי בימי' רבים:
הכהנים לרבות הקרחנים דברי ר"י י"ל דר' יהודא אזיל לשיטתו דס"ל ב' כתובי' הבאי' כא' מלמדין ודריש הוא ההוא עיין בבבלי קדושין דף מ"ג ע"א א"כ כאן ג"כ דריש ה' דהכהנים באמת אמרתי לעורר שם בחדושי להא דקאמר רבא את"ל ס"ל לב"ש ב' כתובים אין מלמדין והוא ההוא לא דריש והרי ביבמות דף י"ג ע"ב מסיק ע"כ דר"ש ס"ל חוצה החוצה וע"כ צ"ל דרבא אזיל לשיטתו דמסיק התם דטעמא משום דאין איסור חל על איסור דוק שם ועכ"פ יש לעורר בזה מ"ש הרב מוה' גץ בנ"ב מה"ת חלק י' סי' ק"ג לומר דלב"ש לא דריש בשום פעם ה' ונעלם ממנו גמרא דיבמות הנ"ל דב"ש דריש החוצה אם לא כמ"ש דרבא לשיטתו ודע דיש עוד לעורר דכאן דריש ר' יהודא ה' דהכהנים ועיין בבלי מגילה דף ט' ע"ב דר' יהודא לא דרש המשיח לרבות מרובה בגדי' ובר פלוגתא דר"מ הוא ר"י ועיין במס' מגילה הנ"ל דף י"ז מסיק דרבי דריש דברי' הדברי' ובדף ט' מסיק ר"י רבי היא ונסיב לי' אליבא דתנאי הרי דרבי לא דריש ה' דהמשיח וכל הנ"ל צ"ע וע"כ נ"ל דאין לדמות בענינים הללו דפעם דרשו ופעם לא דרשו:
מכאן לפרו של יחיד עיין בש"י מ"ש ודבריו דחוקי' ולפענ"ד נרא' דואת דריש קאמר הירושלמי הוא קושי' והכונה דנדרוש וערכו לפ"ז לפרו של יחיד שיהי' בשש והא דקאמר בשש הוא לאו דהרי מקשה מתחילה דבני אהרן הכהנים לא יוסיפו במשמעם כ"א אחד ואחד וא"כ הו"ל לומר דיקרב בד' כהנים ועכ"פ הירושלמי מניח קושי' זו בתיקו כדרכו וא"כ הדין כמתני' ודברי הרמב"ם נכונים ועיין מה שתמה המ"ל שם ממדרש איכה והביא מזה ראי' לרמב"ן עיין בחדושי למנין המצות שם בארתי ענין זה בארוכה ואין כאן מקומו:
פרק ג אמר להם הממונה
הלכה א
חשיכה מוצאי שבת מטלטלין אותו ע"פ עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה הכונה האי טלטול היינו להוציא מרה"י לר"ה וסמכינן אאמירת העד א' דאמר כבר חשיכה ומותר להוציאו מרה"י לרה"ר
ר"א מטלטל על פום מלויתא פי' ע"פ הצל הנראה כמלוה את האדם בלילה. על פי אביריתא דזהרא היינו ע"פ אור הירח הנראה מאיר לארץ כמו פוק תני לברא והוי אביריתא כמו בחוץ אור הלבנה המאיר בוקר ועיין מה שכתבתי בזה במס' ר"ה:
דף ח ע"א מאור הלבנה מתמר ועולה וכו' עיין בק"ע דמפרש דהוא ב' קושית ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה לבאר והוא דעיין בפ' המשניות דכתב דב' מעשות אירע דא' אירע בסוף החודש שעלה מאור הלבנה וא' אירע שביכ"פ דימו שהאיר ועיין בספר עץ החיים וע"כ דהוא מפרש לשון המשנה פעם א' עלה מאור הלבנה וזה הי' בסוף החודש וגם ודימו שהאיר המזרח שזה הי' פעם אחרת ביהכ"פ דאור החמה דעדיין לא הגיע זמנה להראות על האופק נתפשט ועלה בכח העננים כמ"ש העץ החיים הנ"ל אלא דעכ"פ צריך עיון מנ"ל לרמב"ם לפרש דבר חדש שלא הוזכר בגמרא ע"כ נראה דהרמב"ם הלך בזה אחר שיטת הירושלמי פה והי' מפרש דברי הירושלמי בענין אחר והוא דודאי מצד האי מעשה שאירע בסוף החודש לא היו מתקנין זה התיקון כי בשביל פעם אחת שאירע וטעו במה שאי אפשר לטעות דמנכר לכל דלבנה מתמר ועולה וחמה מפצוע לא היו מתקינין כן לעולם לעלות תמיד לראש הגג ולראות גם משום ה"ט לא היו מתקנין כ"א בסוף החודש שאז הטעות הלז יוכל לבא אבל לא בתחילת החודש אמנם הואיל ואירע עוד פעם אחת שטעו ביהכ"פ שהוא תחילת החודש ודימו שהאיר המזרח וא"כ משום הנהו ב' מעשים תקנו לעלות ולראות וזה הוא דמקשה הירושלמי מאור הלבנה מתמר ועולה וחמה מפציע וא"כ הואיל ויש היכר גדול כזה משום האי טעות א' שאירע לא הו"ל לתקן לזה מתרץ עד כדין דהוי סיפא דירחא דהיינו אם לא אירע כ"א מעשה דסיפא דירחא הוי רישא פי' הרי אירע ג"כ ברישא דירחא ומשום מעשים תרווייהו תקנו וא"כ דברי הירושלמי המה ברורים ודברי הרמב"ם נוזלי' מים הירושלמי ובהיות דראה הרמב"ם ז"ל דפשט דמתני' מפורש יותר טוב לפי דעת הירושלמי דלגמרא דידן צריך לפרש דהורידו כהן לבית הטבילה הוא מילתא ב"ע ודוחק לפיכך בירר לו פירש הירושלמי ודוק כי נכון הוא שוב עיינתי בספר שלום ירושלים וציין מ"ש בספר יד דוד ואין ספר זה תחת ידי ולפי מ"ש מיושבי כל הדקדוקי' שדקדק בספר הנ"ל:
ואח"כ וישב מרדכי אל שער המלך ואח"כ ויקח המן את הלבוש וכו' יש לעיין הרי האי פסוק ויקח המן הוא פסוק הקודם וה"ל להירושלמי לאקדומי האי פסוק ועוד קשה מאי שמחה גאולה וישועה מוזכר בזה הפסוק אדרבה הרי חכמינו ז"ל דרשו אהא קרא ששב לשקו ולתעניתו ע"כ נראה לפענ"ד להגי' וצ"ל ואח"כ ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך אל תפל דבר מכל אשר דבדת ואח"כ ויקח המן את הלבוש ואת הסוס והכונה הוא בהא דאמר אל תפל דבר על פי מה שדרשו חכמינו ז"ל בבבלי דאמר המן הרשע די לו בחד נהרא בחד דיסקרתא והשיב לי' הא נמי הב לי' ונכון:
ומסיכה לא שעה קלה היא עיין בש"ק דתמה אמ"א סי' כ"ה ס"ק כ"ב וכתבתי על הגליון שם וז"ל לפענ"ד לק"מ דשאני מסיכה דאע"ג דשעה קלה הא מ"מ לפעמים צריך להאריך הרבה בבה"כ לפיכך לא פלוג ואמרו דכל מסיכה צריך טבילה משא"כ כאן עבדינן לקולא במידי דברכות הוא"ל ורוב פעמים היא לשעה קלה א"צ לברך ומ"ש הק"ע דטעמא דעשאו כהפלגה הוא משום דצריך להסיח דעתי' מני' אינו נראה דא"כ גם במטיל מים נמי צריך להסיח דעתי' ואפ"ה לא תקנו טבילה רק הכונה הוא כנ"ל ועוד מדוע אינו רשאי לזכור במקדש דוקא בהרהור תורה אסור משא"כ בהזכרת מקדש ליכא הרהור תורה ועוד מה ענין טבילה לברכה דטבילה הוא דאורייתא כדיליף בגמרא שם ביומא מק"ו משא"כ ברכה דברכה אינם מעכבות ודוק:
לא כן תני ר"ח לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד עיין ברש"י בחלק דף ק"א דהא דאין ישיבה בעזרה הוא הלכה למשה מסיני וע"כ הירושלמי ס"ל כן מדמתרץ תיפתר שסמך עצמו לכותל וישן לו ואי כדעת רש"י בסוטה דף מ' דהוא דרבנן מטעם דאין זה כבוד שמים א"כ תקשה מה"ט כ"ש דאסור לישן בו והרי אפילו בבתי כנסיות ובתי מדרשות דמותר ישיבה אסור לישן בו ועיין בשו"ע או"ח סי' קנ"א וא"כ איך מתרץ הירושלמי תיפתר שסמך א"ע לכותל וישן שם ודוק אלא ודאי דס"ל לירושלמי דהוא הלכה למשה מסיני ובאמת צ"ע מזה הירושלמי על רש"י דסובר דהוא דרבנן וא"ב נפל מ"ש בשלום ירושלים דהנהו אמוראי בירושלמי פה פליגי אי הוי דאורייתא או דרבנן דמ"ד דלבית דוד שרי ס"ל שהוא דרבנן וזה אינו דא"כ איך מתרץ הירושלמי תיפתר ודוק:
עוד ראיתי שם דרצה לומר דלמ"ד דהוא דאורייתא א"כ אפילו בחול היכא דפתוח ג"כ לקודש אע"ג דפתוח ג"כ לחול אסור לישב ומשו"ה לא מתרץ הירושלמי דאיירי בישן לו בלשכה דפתוח חצי' בחול וחציה בקודש יישן במקום החול ולא דק דא"כ לפ"ז איך יתרץ האי מ"ד הא דתנן בבריית' דזקן יושב במערבא ודוק:
ודע דהתוס' בזבחים דף י"ו ע"א ד"ה מיושב הקשו דהו"ל למיפרך מה ליושב שכן אסור בעזרה דאין ישיבה בעזרה אלא למלכות ב"ד והנה לכאורה הי' מקום לתרץ דילפינן מיושב דמלכי ב"ד וכדאמרינן שם דיליף מיושב דת"ח אלא דזה טעות דגבי מלכי ב"ד לא שייך עבודה. שוב מצאתי כן בצאן קדשי' ע"ש אלא דאכתי י"ל דהרי למלכי ב"ד יש ישיבה וא"כ משכחת לי' דהוי מזרע דוד ואפ"ה הוי כהן וכגון דאמו היא מזרע דוד וא"כ לפ"ז אכתי י"ל דילפינן לי' מיושב דב"ד וכגון היכא דהוי מצד אם ממלכות ב"ד ומצד אב הוא כהן ודוק ועיין ברמב"ם פ"ב מה' מלכי' דכתב מזרע ב"ד משמע אפילו מצד אם אלא דגם זה תלי' אי מוקמינן כהני' מלכי' ועיין בירושלמי מס' שקלים פ' ששי הלכה א' אין מושחין כהנים מלכי' ואמר ר' יודא על שם לא יסור שבט מיהודה ורחב"א אמר דכתיב למען יאריך ימי' הוא וממלכתו וכתיב בתרי' לא יהי' לכהנים ולוים יע"ש ופי' הרמב"ן בפ' ויחי וכן העתיק ג"כ הק"ע שם בפרושו דרב יהודא ס"ל דדוקא למשיחה אין מושחין אבל איסור ליכא ורחב"א שם ס"ל דאפי' איסור נמי איכא למשוח כהן למלך וא"כ לפ"ז י"ל דמיושב היטב קושית התוס' דלא רצה למיפרך מה ליושב שכן אסור ישיבה בעזרה איכא למימר ילפינן מיושב דמלכי ב"ד וכ"ת הלא אינהו ליכא כהנים כמ"ש הצ"ק י"ל היכא דהוא מזרע דוד מצד אם וכ"ת הלא אין מושחין כהני' מלכי' א"ל דתנא דבי' ר' ישמעאל ס"ל כר' יהודא שם דמותר למנות כהני' מלכי' אלא דאין מושחין אותן ודוק:
ודע דתמהני על המ"ל בה' בית הבחירה פ"ז ה"ו דהקשה דאי הא דאין ישיבה בעזרה הוא מן התורה אמאי לא חשבה לי' בפ' א' דכלי' גבי מעלות דעזרות ישראל דמקודש מעזרות נשים והלא אף אי נימא דהו"ל מדרבנן נמי קשה דלחשוב לי' דהרי חשיב ג"כ גבי מעלות דעזרות נשים דאין טבול יום נכנס לשם והיא ג"כ דרבנן מה שחדשו בחצר החדשה כדאיתא ביבמות דף ז' ע"ב וצ"ל דס"ל דאי הוי דרבנן לא קא חשיב דא"ל דהא דחשיב הא דאין טבול יום נכנס משום דהוי גזרה ישנה שם שתיקן יהושפט מלך יהודא משא"כ האי [אלא דאפ"ה יש לדקדק דהרי מגמרא דקדושין דאף אי הוי דרבנן ע"כ הוי גזירה קדומה דהרי מפסיק לקרא משום כן גבי נר אלקי' טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'] ועיין בשלום ירושלים דמביא בשם מחבר ערכי עלי דמתרץ הא דלא חשיב לי' בפ' דכלי' משום דתני ושייר ושייר ג"כ הא דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול וכתב דהוא לבן זומא דאורייתא ולר"י דרבנן וכפי הנראה לדעתי י"ל דשייר ג"כ הא דאין אשה נכנסת לעזרה ועיין במס' קדושין דף נ"ב ע"ב דאמר ר"י וכי אשה בעזרה מניין דהקשו התוס' דלא נמנה במעלות בפ' א' דכלים ולפי הנ"ל יש לומר באמת תני ושייר ג"כ האי דאין ישיבה למלכי ב"ד ודוק. והשתא לפ"ז יש לומר בדרך חדוד טעמא דכעס שם ר"י ואמר דלא כך אמרתי אל יכנס תלמידי ר"מ לכאן דלא ללמוד תורה הם באים וכי אשה בעזרה מנין ונראה דמעלות השנוים במשנה דפ' א' דכלים הי' מקובל לר"י ולר"מ וא"כ ר"י לשיטתו דס"ל הא דאין טהור נכנס לעזרה הוא רק דרבנן א"כ לא מצי למיחשב התם דלא חשיב כ"א מידי דאורייתא וגזירה דטבול יום משום דהוי גזיר' ישנה ובהיות דהי' קשה לי' דהו"ל לחשוב ג"כ בקדושת העזרה הא דאין ישיב' למלכי' אלא לב"ד וע"כ דצ"ל דאשה אסורה לכנס לעזרה מדאורייתא ומשו"ה כעס ואמר ויש אשה בעזר' מניין בשום דלדידי' ע"כ הוא דאורייתא והוא דפליג עלי' ע"כ מקפחו ג"כ בהלכ' במה דאמר דהא דאין טיבול יום נכנס הוא רק דרבנן דאי גם זה דרבנן א"כ תקשה דהו"ל לחשוב גבי מעלות הא דאין ישיב' בעזר' ודוק כי קצרתי ועיין בע"ז הלכה ח' במראה פנים ד"ה במוצאי שמיטה:
אמנם יש לדקדק קצת כמו דמתרץ התם ר' יוסי אהא דאמר ר"י וכי אשה בעזרה מנין כגון שדחקה ונכנסה כמו כן היה לו לירושלמי לתרץ גם כאן דאיירי כגון דעבר וישן וי"ל ועיין בחבורי תפארת ארי' פרק א' שם הארכתי:
הלכה ג
כמה הוא שיעור השתחויה ר"ס ברשב"ל עד כדי ויכרעו עיין בש"ק מה דתמה מירושלמי דס"פ ב' דשבועות ולק"מ דשם קאי אהשתחוי' בלא שהי' וכן משמע הלשון שם דקאמר עד כמה הוא השתחוי' וכאן קאי אשיעור שהי' כדי השתחוי' וזה ברור שוב מצאתי מבואר כדברי בפני משה שם יע"ש וכמבואר בבבלי מס' שבועות:
גם מה שרצה לתרץ דפליגי התם בירושלמי הוא תלי' אי מותר לתלמיד לשאול בשלום רבו ליתא כלל דמה ענין זה לענין שיעור שהי' דהשתחוי' וכי משום דלית לי' דרשאי תלמיד לשאול מקצר בשיער ואין דבריו אלו מובנים כלל גם מה שרצה לתרץ דסמך הרמב"ם אאמוראי דירושלמי כאן והלך להקל קשה א"כ הו"ל להקל טפי כמ"ד בבבלי כל הפסוק דהוא קולא יותר:
הלכה ד
עד שישחוט בו שנים או רוב שנים ועיין בבבלי דמירוק הוא משום מצוה ועיין בש"י דתמה בזה איך נתנה לדחות הלא הוי כמו ציצין שאינו מעכבין במילה דאינו חוזר ולפענ"ד דזה הוי כלא פירש כלל דתיכף דאיהו גמר מתחיל אינך אלא דמ"מ אי לא הוי מצוה לא הי' אינך ממרק אלא הואיל והוי מצוה וא"א כ"א באחר שרי וי"ל לפ"ז דבאמת זה הי' קושית הגמרא כיון דאפי' פסולא דרבנן ליכא למה לי למרק וא"כ אפילו איסור יש בו ומתרץ דהוי מצוה השייך וכיון דהוי תיכף ומתורץ קושית התוס' שם בד"ה למה לי למרק:
גם בלא"ה יש לדחות קושית התוס' דגמרא מקשה גבי כה"ג דזריז הוא א"כ ליכא למיחש שמא לא ישחוט הרוב וא"כ מירק למה לי':
מתני' אמרה כן הביאו לו את התמיד קרצו פי' מדלא קתני שחטו ונקיט קרצו משמע דרוב סגי וכן פי' בתוס' ישינים ודלא כק"ע דפי' אדרבה דמשמע שחתכו לב':
מד נסוחה מגליינא פי' נתגלה בית השחיטה ולא פליגי אלא דמר פי' דקרץ הוא כמו קרצו דמתני' דהוא שחיטה ואיהו פי' מילת קרץ דהוא גלוי נתגלה בית השחיט' שלהם ומתורץ בזה קושית הש"ק בד"ה חד אמר ודוק ומילת נסוחה הוא כמו ונסחתם דקנה וושט נסחו ונחתכו ועיין לעיל מעבר לדף בקריצתא דהיא במתחיל לגדל ערבוב הלילה:
הלכה ה
איתא חמי עיין בק"ע דמגיה ויש לכוין בלי הגהתו ועיין כעין זה איסתפקתא במ"א ססי' רי"א:
אמר ר' הילא כל מדרש ומדרש כעניינו בחדושי על התורה פ' עקב הארכתי ובארתי בענין זה כל מדרש לפי עניינו קושיא עצומה דמקשה בספר שער אפרי' במס' מגילה דף א' ע"ב אתא את ופסיק ובמס' זבחי' דף כ"ב קאמר דרחצו את ידיהם ואת רגליהם אתי' שיניח ידיו ע"ג רגליו וע"כ משמע דאת אתי' לחבור ואמרתי ע"פ מה דמבואר בירושלמי פה דפעם אתי' תעשה להקדי' ופעם אתי' לאחר וכן במסכת יומא דף ס"ג מהא דמקשה ול"ה להוציא הוא בא וגבי מחוסר זמן אתי' ומתרץ הכי מענינו דקרא והכי מענינו דקרא ע"ש וא"כ ה"ה כאן אי הוי כתיב ידיהם ורגליהם למי הוי ידעינן דידים לחוד ורגלים לחוד כי כן דרך רחיצה וא"כ ע"כ אתי' לחבר משא"כ במגילה הוי להיפך דאי לא הוי כתיב את מצד הסברה הוי אמרינן תרוויהו ואתי' את ע"כ ופסיק ודוק ושם הארכתי בדרוש אמנם עכ"פ צ"ע מדברי הספרי הביאו הילקוט פ' חקת גבי ושרף את הפרה את עורה ואת בשרה ודריש בשרה מחובר לעורה יע"ש וצ"ע:
והוי ר"ז מקלס לי' וצווח לי' בני' דאורייתא ולפי הנ"ל ניחא טפי דזה הוי בנין בתורה בכמה מקומות כמ"ש:
אלא מסבר קסבר ר' יהודא שאין אבות וכו' פי' וכי מסביר וכו' אלא ר"י ור"ש פי' ג"כ וכי ר"י ס"ל כר"ש משום דכמו דאמר ר"י ור"ש כן י"ל ג"כ דר"י פ"ל ג"כ וכו' אלא מסבר קסבר שאין תולדת האש פי' ג"כ וכי מסבר קסבר דתולדת אש אינו כאש והירושלמי תמה דע"כ הנהו ג' תרוצים ליכא למימר ומסיק אלא כיני ר"י סבר שאין תולדת האש וכך הוא מסקנא ומתורץ קושית הש"י במה דתמה ממתני' דאמר ר"י המוציא משמשי ע"ז דבאמת הירושלמי רק תמוהי קא מתמה וכי סבר כן ודוק:
שלא יאמרו ראינו כה"ג טובל במים שאובין עיין בק"ע ובש"ק דתמה לפ"ז אטבילת חמין שלנו ועיין בש"י מ"ש בשם שיח יצחק ודוחק ואפשר לומר דירושלמי דייק בלשונו שלא יהי' אומר ראינו כה"ג טובל במים שאובין ביהכ"פ ובסיום מלת ביהכ"פ כיון דיש ב' חששות א' דיאמרו טבילה בשאובין ועוד יאמרו דמותר להחם חמין בשבת והוא גזירת מרחצאות עוד י"ל דדוקא ביהכ"פ יאמרו כן דיאמרו הואיל וכל העבודת אינם כשרי' אלא בו וצריך חמש טבילת ויסברו דעבור כן משום חולשא דכה"ג התרה לו התורה שאובין כן יש לישב על צד הדוחק:
ועיין בש"י דמביא קושי' בשם ספר לחם יהודא ארמב"ם דקאמר הטעם דאין מושיבין כה"ג בעבור השנה מפני הצינה דה' טבילות וקשי' לדידי' קושית התוס' הלא היו מחמין לו חמין ולפענ"ד נראה לומר ע"פ מה שרצה השואל בנ"ב מה"ת חלק או"ח סי' כ"ד דהא דנקיט במשנה עד שתפיג צינתן היינו דוקא דאפילו פושרין לא הי' א"כ שפיר י"ל משום צינה דאע"ג דהיו מחמין לו קצת מ"מ לא הי' כ"א הפקת הצינה ושפיר קאמר הגמרא מפני הצינה ודע דבשכה"ג ה' יהכ"פ דייק מלשון הרמב"ם מפ' ב' מה' יהכ"פ ה' ד' מדכתב קודם אין שבות במקדש אעששיות של ברזל ולא כתב כן אחמין לו חמין משמע דאפילו במדינה מותר וליכא בי' איסור כלל לערב חמין וכ"ש דהרדב"ז בתשובה חולק על זה וצ"ע דהרי מבואר כן בהדי' בירושלמי פה דמקשה ויחם לו חמין משמע דבהאי ליכא איסור כלל וצ"ע:
ודע דבסוגיא דבבלי דף ל"ד פריך והלא מצרף ועיין בתוס' שם דתמה דלמאי דמסיק דצירוף דרבנן ולדעת רש"י לא גרסינן אין שבות במקדש א"כ הוא נגד הסוגיא בבלי דשבת דף מ"ב והי' נלפענ"ד לומר דבאמת יש להבין מאי פריך והלא מצרף הא קי"ל דב' שעשו מלאכה פטורין עיין פ' המצניע דף צ"ב ע"ב וא"כ מאי פריך דלמא ב' יחד הטילו העששיות למקוה וב' שעשו מלאכה זה יכול וזה יכול אליבא דר' יהודא פטור יע"ש אמנם נרא' דאפ"ה שפיר מקשה דהרי בלא"ה קשה אמאי היו מחמין העששיות מעיהכ"פ הלא אפילו ביהכ"פ היו יכולין לחממו ואי משום דמבעיר ומלבן העששיות הרי ג"כ יכול לעשות ע"י ב' וצ"ל דאפ"ה אסור כיון דעכ"פ ב' אסור מדרבנן דפטור אבל אסור וכיון דאפשר לעשות מעיהכ"פ עושין וא"כ פריך שפיר ג"כ דהוי מצרף ואי דב' עשו עכ"פ הוי אסור והרי אפשר לחמם חמין ושפיר פריך לזה מתרץ ר"ב בשלא הגיע לצירוף ואביי מתרץ אפילו תימא בהגיע לצירף דבר שאינו מתכוין מותר ומסיק ה"מ בכל התור' כולה אבל הכא דייק הכי דאיירי שב' עשו מלאכ' כנ"ל שב' הטילו העששיות למקוה וא"כ אפילו במתכוין הוי רק דרבנן ואם כן באינו מתכוין לגמרי שרי היכא דב' עשו:
וא"כ לק"מ מהאי דשבת דשם איירי בא' דנותן המים ואזי שפיר הוי צירוף דאורייתא רק היכא דב' עשו הוי דרבנן. שוב ראיתי שגם ידידי הרב המאוה"ג החריף מוה' מיכל קיצע ז"ל כתב זאת בספרו:
ודע דיש לעורר ולומר דלמ"ד הבערה ללאו יצאת וא"כ דליכא בי' חטאת לא שייך לומר דב' שעשו מלאכה פטורין וכבר שגה בזה א' ממופלגי התורנים ותמה אמאי מילה דוחה צרעת יחתכו ב' ושנים שעשו פטורין וזה טעות דזה דפטורין ב' שעשו מלאכה ילפינן מעם הארץ בעשותה ושם בהיכא דאיכא חטאת איירי יע"ש בפ' במצניע וא"כ לפ"ז עכ"פ למ"ד דבהבערה ללאו יצאה ליכא כ"א לאו א"כ ב' שעשו חייבים כנ"ל כיון דלא שייך בי' חטאת וא"כ נפל קושיתי הראשונה דליכא להקשות דהו"ל ללבן העששיות ע"י ב' ביהכ"פ די"ל דר"י ס"ל ללאו יצאה וא"כ גם ב' חייבי' בהבערה ודוק:
עוד תמה התוס' דמאי פריך בשבת דף מ"ב והלא מצרף לתרץ בשלא הגיע לצירוף והי' נלפענ"ד דבאמת ברמב"ם כתב עששיות היו מלבנין ובגמרא דידן הגרסא היו מחמין אמנם איהו נקיט הגרסא כדגרס בירושלמי היו מרתיחין והיו נרא' לומר דבאמת לא הי' מניחין אותן בלילה בתוך גחלי' לוחשות רק בעיהכ"פ היו מלבנין אותן הרבה עד שהיו נצוצים נתזן ממנו וא"כ שוב מחוץ לאש היו מניחין אותה כל הלילה וא"כ כיון שהונח כמה שעות נעשה החום חלש וזה שתירץ שלא הגיע לצירוף כיון שהיו מונח חוץ לאש כמה שעות נפסקה גודל חמימותו והוי שפיר כלא הגיע לצירוף. א"כ לק"מ דשם בשבת איירי היכא דלא נתקרר המיחם מקודם א"כ שפיר פריך דמצרף:
אמנם נראה דדעת רש"י שלא פי' כן בסוגיא רק כתב להיפך דהיו מניחין אותן כל הלילה בתוך גחלי' לוחשות הוא משום דהי' קשה לו באמת מאי פריך והלא מצרף דלמא איירי שהניחו חוצה העששיות כל הלילה אחר שלקחו ומה עלה על דעתו להקשות ע"כ נראה דכונת המקשן הי' מדאמר ר' יהודא רק היו מחמין העששיות ואי דהניחו אותן חוצה א"כ כבר נתקררו לגמרי ומה יועילו אח"כ לכה"ג ואי דהיו מלבנין אותן א"כ הו"ל למימר מלבנין אותן אלא ע"כ דהיו מונחין כל הלילה בתוך גחלי' לוחשות א"כ שפיר קשה כיון שהיו מונחין כל הלילה עכ"פ בודאי נתלבנו וא"כ הו"ל מצרף ומתרץ דאפ"ה איירי שלא הגיעו לצירוף ושפיר כתב רש"י ז"ל:
והשתא לפ"ז מיושב היטב הא דלא פריך הירושלמי והלא מצרוף משום כיון דאיהו גרס היו מרתיחין א"כ שפיר י"ל דהיו מניחין אותן אח"כ חוץ לאש כל הלילה ואפ"ה הי' עדיין למחר חמין כיון דהיו מלבנין אותן הרבה מעיהכ"פ ודוק:
ודע דהרמב"ם פסק בפ' יוד מה' שבת הלכה י"ח דהמסתת את האבן בכ"ש חייב משום מכה בפטיש ועיין בלח"מ שם דתמה הלא קי"ל הלכתא כרב באיסורי דס"ל דחייב משום בונה ונלפענ"ד לתרץ משום דבאמת צ"ע דמאי גמר מלאכה הוי במסתת כל שהו ורש"י פי' בפ' הבונה משום דבהאי מקום שחרץ שוב לא יחרוץ יע"ש וא"כ לפ"ז הוי גמר מלאכה והאי מקום והנה לכאור' אמרתי לעורר דלפי מה דקאמר רב במס' שבת אבל שיעור לצירוף אסור א"כ היכא דאינו ממלא את כל הכלי לא מקרי צירוף וע"כ משום דאכתי לא נגמר המלאכה א"כ מאי פריך הגמרא כאן והלא מצרף לתרץ שלא הטיל כל העששיות במקוה כגון שהיו ארוכות וא"כ כיון דלא הוי שיעור צירוף כיון דלא צירף כל העששית אמנם נראה דשם במס' שבת הוא רב לשיטתו דס"ל במסתת כ"ש דחייב משום בונה ולא משום מכה בפטיש וע"כ משום דזה לא מקרי גמר מלאכה א"כ ה"ה ג"כ היכא דאינו מצרף כל הכלי לגמרי לא הוי ג"כ מכה בפטיש ושמואל קאי התם במס' שבת עלי' דרב ודוק שם משא"כ כאן ביומא אזיל הסוגיא אליבא דשמואל דס"ל דאפילו במסתת כ"ש הוי מכה בפטיש א"כ ה"ה במצרף כ"ש הוי ג"כ מכה בפטיש אע"ג דלא צירף כלה א"כ שפיר פריך וא"כ כיון דסתמא דסוגיא פה אזלה כשמואל שפיר פסק הרמב"ם ודוק:
והנה רש"י ז"ל כתב במשנה וז"ל מחמין לי חמין מעיהכ"פ ומטילין ביהכ"פ לתוך חקק בנין ב"ט ונלפענ"ד דדעת רש"י בהאי אריכות ולא כתב סתם לתוך בית טבילתו כי היכא דלא נטעה כיון דמסיק במס' שבת דף מ"ב דהלכה כר' שמעון ב"מ דאפילו חמין לתוך צונן אסור א"כ לפ"ז הא דהטילו החמין לתוך צונן לכה"ג ביהכ"פ הי' ע"י עירוי שנפסק הקילוח דהי' מערין אותן חוץ לחקק ומשם הי' זב לבית הטביל' וע"י עירוי הוי לכ"ע ככלי שני כמבואר ביו"ד סי' צ"ב בהג"ה יע"ש לזה פי' רש"י ז"ל דלא הי' כן רק ממש היו מטילין אותן לתוך החקק ומשום דאין שבות במקדש ודייק כן מלשון מטילין דקתני מדלא נקיט התנא ושופכין לתוך הצונן משמע לאורוי' דלגמרי היו מטילין לתוך החקק ממש כנ"ל:
ועיין ברמב"ם בה' יהכ"פ דכתב בפ"ב הלכה ד דכתב ב' הענין שאמר ר"י מלבנין עששיות וגם הא תיקן דקתני במתני' דמחמין לו חמין ויש לעיין דהרי בירושלמי מבואר דלר"י לא היו מחמין חמין מטעם שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין ולדעת תנא דמתני' נראה דס"ל דלבון עששיות לא משום דעכ"פ שבות הוי וכיון דאפשר בחמין א"כ מדוע נעבור על שבות וא"כ כיון דהרמב"ם מביא סתמא דמתני' דמותר להחם חמין א"כ מדוע כתב ההיתר דלבון עששיות ואפשר לומר דדעת הרמב"ם דדייק מלשון המשנה דקאמר ומטילין לתוך הצונן מדלא נקיט הלשון ושופכין לתוך הצונן לזה ס"ל לרמב"ם דת"ק ב' דברי' אמר א' מחמין לו חמין א"כ מטילין לתוך הצונן וזה מפרש ר"י דהכונה מטילין עששיות דמלבנין אותן וא"כ שפיר הוי דברי הרמב"ם ככל דברי המשנה: