אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת פסחים

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת פסחים

מסכת שבת

דף א' ואם לומר שמתחיל בי"ד וכו' עיין בש"ק ד"ה ואם שהקשה דלמא עד ולא עד בכלל וכו' ולפענ"ד נעלם ממנו בבלי עירוכין דף י"ח דרבי ס"ל בכל התורה עד ועד בכלל ויליף ליה בהדי' מהאי קרא יעו"ש ואם כן שפיר מתרץ הירושלמי דמתניתין אתיא כרבי אמנם אפ"ה צריכין אנו לדברי הש"ק לחכמים דפליגי עליה דרבי התם יעו"ש ולדידהו קושיתו במקומה עומדת וצריכין אנו לומר כתירוצו ונראה לפענ"ד להבין ע"פ דבריו דבור התוס' במס' עירוכין הנ"ל בד"ה יכול דתירצו דלחיוב כרת קאמר וכו' ומסיימי ובהאי קרא כרת נמי כתיב ביה וע"כ צ"ל דכונתם מדכתיב אח"כ בקרא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ודוק. אבל קשה א"כ איך קאמר הברייתא תלמוד לומר עד יום א' ועשרים יום כיון דמהא ליכא דיוק רק מסיפא דקרא בתרא דכתיב שבעת ימים וכו' כי כל אוכל מחמצת אמנם לפי הנ"ל יובן כיון דע"כ לדברי רבנן צריכין לומר הואיל ועד יום א' ועשרים הוא מיותר אתי' להורות דעד ועד בכלל כמ"ש הש"ק א"כ גם מיום ראשון עד יום השביעי עד ועד בכלל והבן. ודע דהיה מקום לומר דדברי המכילתא שהביא הש"ק וברייתא דעירוכין הכל א' וכונה א' להם רק בהיות שאין מכילתא תחת ידי באתי רק לרמוז רמוזי והמעיין יבחר:

ומה שהקשה הש"ק אתוס' ברכות נ"ל לתרץ דהא דקאמר הירושלמי תנוהו ענין לביעור חמץ אין הכוונה דהאי בערב קאי אליל שלפני י"ד אלא אקרא דקודם קאי ושמרתם את היום הזה לדורותיכם בראשון בארבעה עשר יום ואח"כ אתי' העשה בערב תאכלו מצות ודוק ולפי זה מכוונים דברי ר"מ שהביא ירושלמי אח"כ ביותר ודוק:

ע"ב ר' יוסי בעי בתי חצירות שבירושלים וכו' עיין בש"ק מה שהאריך ע"ד המרדכי והנה לפי מה שהבין פשט נראה דס"ל דהא דבעי כהנת שומרת יום כנגד יום סריקה וחפיפה הוא משום מראית עין ולפי דבריו תקשה א"כ אפילו לתרומה אמאי אינה צריכה סריקה וחפיפה מדוע אין בזה מראית עין שיאמרו דהיא שומרת יום כנגד יום נדה ועוד בחצרות שאוכלין בהם חלות תודה אם אין בודקין אותן מאי מראית עין איכא דלא שייך מראית עין במה שאין עושין דכי מי יודע אימתי יבדוק ובודאי הא דקאמר הירושלמי בלא כך הן בדוקות מן הנותר היינו שאין צריכות בדיקה ועוד דנראה לפענ"ד דבדרבנן לא שייך מראית עין כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' פ"ז ס"ג ג' גבי בשר עוף בחלב שקדים ואע"ג דהש"ך חולק שם על הרמ"א והוכיח מגמרא דאפילו בדרבנן נמי שייך מראית עין מהא דתנן ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק נראה לפענ"ד לחלק דשאני התם דהוי מראית עין טובא לעיני כל העולם דהולכת בשוק בפרהסיא לעיני כל ובכה"ג לעיני כל העולם אפילו בדרבנן חוששין משא"כ הרמ"א איירי דרק מבשל בביתו ואינו פרסום טובא כ"כ וכן משמע מגמרא דמועד קטן דף ח' ע"ב דקאמר רשב"ג מביאין עצים ומנסרן בצנעה בתוך ביתו ומדלא קאמר סתם ומנסרן בצנעה משמע דאתא לאשמועינן דא"צ כ"א צנעה ממקום הרבים אבל יכול לעשות בביתו דכיון שאין בו כ"א איסור דרבנן ומצינו חלוק כזה היכא דאוושא מילתא טפי גרע בתוס' ביצה דף כ"ד ע"ב ד"ה ולערב יעו"ש. ועיין שם בתוס' ואע"ג דבגמרא דשבת דף ס"ה לא משמע כן עיין במ"א סי' ש"א ס"ק נ"ו דכתב דס"ל לתוס' דסוגיא דשבת אידחי מסוגיא דכתובות צינור שעלו בו קשקשין ובמקום אחר כתבתי תי' נכון על קושית מ"א הלז ואין כאן מקומו ואם כן לפי זה עכ"פ כיון דלא הוי כאן כ"א איסור דרבנן דהוי רח מדרבנן דמדאוריית' דוקא רוב ומקפיד חוצץ וכן בדיקה הוי דרבנן דמדאורייתא בבטול סגי א"כ ליכא למיחש למראית עין אמנם נראה דפשט בירושלמי הוא דחיישינן דאם נקל לה דא"צ חפיפה כשמרת יום כנגד יום אתי' להקל ג"כ באם תטבול לנדתה פעם אחרת והיינו דלא חלקו בין נדה לנדה משא"כ בטובלת לתרומה לא חיישינן דאתי' למסרך כיון דלא טמאה נדה היא משא"כ בשומרת יום כנגד יום דהיא טמאה נדה וכן בחצרות שאוכלין בהם חלות תודה שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה דאם תקיל בחצר זה יש לחוש דאתי' להקל ג"כ בחצר אחר וכן יש לומר ג"כ בבהכ"נ ובה"מ שלא לחלק כנ"ל ודוק ומסולק קושית הש"ק.

ודע דראיתי בפלתי דרצה לישב דברי הרמ"א ביו"ד הנ"ל משום דכיון דלא הוי חלב ממש רק משקה מוהל השקדים לא שייך ביה מראית עין וקשי' לי דא"כ מאי חלוק יש לפ"ז בין בשר עוף או בהמה כיון דלא שייך ביה ענין מראית עין אמנם בפלתי מסיים דדי אם נחמיר בדאורייתא אבל לא בדרבנן:

ועיין בתוס' מס' חולין דף ע"ה ע"ב בד"ה דנפל דובא עלי' אע"ג דסבר כרבנן לא אסרו משום דריסת הזאב דדוקא בשחיטה דמפרסמא אבל טרפות דידה לא מפרסמ' ויש לעיין מדוע שחיטה מפורסם טפי מטרפות דזה דאדרבא לשון גמרא דנפל דובא עלי' וכ"ע ידעו מזה ונראה לומר דאיירי דרק נפל עליה אבל לא ידעינן אי דרס אי לא ואם כן לפי זה לפי דעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא א"כ הוי רק איסור דרבנן ואם כן בדרבנן לא חיישינן למראית עין משא"כ בשחיטה דהוי מראית עין דאורייתא שפיר יש לחוש ודוק ובחדושי לחולין אמרתי לפרש לשיטת רש"י ז"ל דפי' דדובא נפל עליה וטרפה ומדוע לא קאמר רש"י דדרסה וכתבתי דיש מזה משמעות למ"ש הר"י הביאו הש"ך דאין דריסה לדוב כלל אמנם באמת כבר נדחו דברי הר"י הלז:

אמנם לפי שיטת הפוסקים שהביא הש"ך דאין דריסה לדוב בגסה א"כ י"ל דנפל רק עלי' ודרסה ואין דריסה לדוב בגסה ומשום הכי לא חשש בזה:

ודע הירושלמי דמסיק שלא תחלוק בין ביעור לביעור אם כן לפי זה יש לעיין אי יש לברך על בדיקתן ועיין בר"נ פ' במה מדליקין בחצר שיש לו ב' פתחים דכתב דכיון דאינו רק משום חשדא אין לברך א"כ לפי דעת הש"ק שהבאתי לעיל דהוי רק משום מראית עין א"כ יש לומר דג"כ אין לברך. אמנם באמת הרשב"א בתשובה כתב גבי בן פקועה דצריך שחיטה בהפריס דצריכין לברך כמו על כל מצות דרבנן והפ"י פקפק עליו מהאי דלעיל חצר שיש לו ב' פתחים ולפענ"ד נראה לחלק דשאני חנוכה דעקרה דרבנן א"כ כיון דלא הוי בפתח השני רק משום חשד חשד דרבנן ח"כ יתקנו זה החשד ועכ"פ לא יברך משא"כ כאן דהוי משום מראית עין דפוגע בדאורייתא א"כ יש להחמיר ולברך ג"כ והדבר נכון. וראיתי בפלתי שם דכתב ראי' מגמרא מדמקשה הגמרא שם בהא דאמר ר"א להא דנפל עליו דובא זיל שחטי' ופריך הגמרא הא הלכה כר"ש שזורי ומאי פריך כיון דעכ"פ תמות כמ"ש רש"י שם א"כ מאי יפסיד אם יהרגנה או ישחטנה אלא ודאי דקאמר ליה שישחטנה בברכה ולפיכך מקשה כיון דהלכה כר"ש הוי ברכה לבטלה ולפענ"ד אי משום הא לא ארי' דא"ל דמקשה מדקאמר ליה זיל שחטי' משמע דבעי שחיטה ואי נטרפה בשחיטה ע"י שהי' או דרסה או פגימה אסורה לזה מקשה הא הלכה כר"ש שזורי ודוק:

אמנם לפמ"ש לעיל דעיקר הטעם דצריכין חצרות שאוכלין תודה בדיקה דא"ל דאי תיקל בהא אתי' להקל בחצרות אחרים א"כ בודאי יש לברך ג"כ דאי הא לא קיימי הא ומ"מ היכא דצריך למיבדק בלא"ה בתים אחרים א"כ יכול לבדוק על סמך ברכה ראשונה:

והיציע עיין בש"ק קיהה בדברי רש"י דכתב דגג המגדל משופע והרי בסמוך משמע דשוה דקאמר ובאותו שלא ישתמש בו חמץ וכו' ולפענ"ד לא דייק בלשון הירושלמי דמתחלה אמר הדא דתימא בגבוהין לשון רבים ואח"כ אמר ובאותו לשון יחיד אלא דמתחלה קאי אתרווייהו אגג המגדל ואגג הבד דאם אינם גבוהין ג' אפילו בגג המגדל דמשופע נמי חיישינן שמא דבר לח נתגלגל עליו ע"י דריסת בני אדם ונדבק בו ואח"כ ובאותו שלא נשתמש בו חמץ קאי רק אגג הבד דהוא שוה ולא אגג המגדל כי הוא אינו ראוי לתשמיש ואם כן אדרבא מבואר כרש"י בגמרא ופשוט:

ודע דהא דמשני הירושלמי לעיל דאיירי בחדות שיש לו ליזבז ע"כ איירי דלזבז גבוה ג' טפחים דאל"כ אכתי א"ל דלמא ע"י דריסת האדם נתגלגל לתוכו ודוק:

ודע דהא משני הירושלמי תפתר שהיו שניהם סמוכים לכותל א' למעלה וא' למטה מעשרה יש לעיין כיון דהוי למטה אמאי אינה צריכה בדיקה בשלמא למעלה לא ניחא תשמישי' הא למטה ניחא ועיין בגמרא דמשני דבאמצעי צריך בדיקה ובהא איירי בחור שבין אדם לחבירו ודוחק לומר דלמטה מעשרה הרבה במקום שלא ניחא תשמישי' אכתי קשה הירושלמי חייש לתינוק וכן לקמן קאמר דבגג ומגדל בגבוהין למטה מג' דחיישינן לדריסת הרגל א"כ בחור למטה מג' נמי יש לחוש וצ"ל דלמעלה היינו למעלה ממש ולמטה מעשרה היינו נמוך ממש ורק גבוה ג' ודוחק ועוד קשה אמאי צריך הירושלמי לתרץ תפתר שהיו שניהם סמוכים לכותל מה לי סמוכים או אינם סמוכים בכותל א' או ב' ע"כ דה"פ דודאי כל חור למטה מעשרה הוי מיצעי וצריך בדיקה כדקאמר בבבלי אמנם כל זה בסתם חור משא"כ אם הוא סמוך לחור שהוא גבוה ובזה החור בודאי אין משתמשין א"כ אמרינן מדהא לאו לתשמיש הא. נמי לא היה לתשמיש ואזלינן בזה להקל כיון דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ושפיר מתרץ הירושלמי בב' חורין הסמוכין לכותל א' וא"כ לפי זה בחור א' בתוך עשרה גם הירושלמי ס"ל בגמרא דידן דצריך בדיקה כנראה לפענ"ד לפום רהיטא:

דף ב' יש חצר שהוא כמבוי עיין בק"ע דמפרש דאיירי לענין בדיקה ובאמת הוא דוחק גדול כיון דבלא"ה אמרינן דחצר אין צריך בדיקה ואם כן איך קאמר ויש מבוי שהוא כחצר וצריך בדיקה אמנם עיין ברמב"ם דכתב דוקא אמצעי של חצר ועיין בלח"מ שם דהקשה שם דא"כ מאי פריך אי נימא חצר הא אמר רבא חצר א"צ לשני דאיירי בצדדין ותי' דס"ל לרמב"ם דהא דקאמר הגמרא אלא לצדדין באמת זה כוונת הגמרא דאיירי בצדדי החצר יעו"ש ובאמת דבריו נראין דלשון אלא לצדדין דמשמע דנפל מתירוץ לארובה שבחדר אמנם לפי דברי הירושלמי פה היה ג"כ ראי' דקאמר יש מבוי שהוא כחצר דצריך בדיקה וע"כ איירי בצדדין אמנם נראה לפענ"ד דיש פשט אחר בירושלמי פה ולא איירי לענין בדיקה כלל אלא דה"ק דיש דחצר שהוא כמבוי לענין דניתר בלחי או קורה אע"ג דאין ארכה יתר על רחבה הואיל ועכ"פ רבים בוקעין בו וכן מבוי שאין רבים בוקעין בו יש לו דין חצר ואינו ניתר אלא בב' לחיים או בפס ד' ומשהו ואיידי דנקיט מתחלה יש מרתף שהוא כאוצר נקיט ג"כ זה הדין דהוי דומה בענין לשון וזה פשוט ותמי' על המפרש שלא פי' כן:

הכל נאמנים עיין בש"ק מה שכתב דהי' להרא"ש גרסא אחרת ולפענ"ד נראה דהפשט כפשוטו והי' גם להרא"ש גרסא דידן והוא דר"ז אמר לית כאן אפילו נשים משום דנשים אין נאמנות ע"ז מקשה נשים עצמן הן נאמנות וכונתו דהרי איתא לקמן במשנה פ' אלו עוברין ר"ג אומר שלש נשים לשות כאחת וכו' ר"ע לא כל הנשים שוות זה הכלל תפח תלטוש בצונן הרי מבואר עכ"פ דנשים נאמנות על תיקון המצות וחששות מחמוץ ונזהרות ואם כן גם על בדיקת חמץ בודאי נאמנות לזה מתרץ הירושלמי דס"ל לר"ז דלבדיקה אינם נאמנות משום דעצלות הנה ואם כן שפיר הוי גם להרא"ש גרסתם ודוק:

ודע דהר"י מטראני כתב דלבטל החמץ אינו יכול לעשות שליח משום דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח ונראה לפענ"ד דעכ"פ אם עושהו שליח לבדיקה לבטל בודאי יכול לעשותו שליח כיון דעשהו שליח לבדוק ג"כ דלא הוי מילי דומי' דעושה שליח לקדש אשה דלא הוי מילי כיון דמוסר לו ג"כ טבעת קדושין וכן בעושה שליח לגרש ודע דנראה בעיני עוד לעיין דאפשר דהשליח יכול לעשות שליח לבדוק ולבטל ואע"ג דהקדוש מראדוש הביאו המרדכי בפ' האיש מקדש כתב דעושה שליח לקדש אינו יכול לעשות שליח מ"מ הרי כתב התם הטעם משום דקדושין אינם בע"כ משא"כ גט א"כ לפי זה כאן דהרי אין מעכב בידו לבדוק ולבטל כן נלפענ"ד לפום רהיטא:

אר"ש הדא דתימר בראשונה שהיו משוקעין בכופרנהים עיין בק"ע דמפרש שהיו יושבים בכפרים ולפענ"ד אין לשון משוקעים מכוון לזה ונראה לפרש דדוקא בראשונה שהיו רק משוקעים בכפירה שלהם דהיינו במה שכופרין א"ל דאבל במה שהחזיקו עכ"פ מדקדקים כיון שעסקו בתורה אבל עתה הם מקולקלין וחשודין לכל דבר:

ר"ה בשם רב אומר קלפו כמין גם עיין בש"ק שהקשה וכי טעמא דביש אתא לאשמועינן אמנם נראה לפענ"ד דהא דאמר בברכות דף י"א דעשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ואפילו חייב מיתה הוא משום דכיון דק"ש דאורייתא והוא עומד דוקא בשחרית ומטה א"ע דוקא בערב הוי הענין כמו בל תוסיף וכמו דמוסיף ה' מינים בלולב לא קיים המצוה כן ג"כ הוא באומר שגם העמידה והטי' שייך לקיום המצוה הוספה ולפיכך לא עשה ולא כלום משא"כ במידי דרבנן כגון בדיקת חמץ דהוי דרבנן דמדאורייתא בביטול סגי א"כ אם רוצה להחמיר ע"ע ולעשות כב"ש משובח דאפילו כל עיקר הבדיקה הוי חומרא וב"ה ל"ק רק דאינו צריך ודי בב' שורות העליונות משא"כ אם רוצה להחמיר כב"ש משובח ודוק א"כ שפיר א"ל דאינהו אתי' לאשמועינן דמי שרוצה להחמיר כב"ש יבדוק כמין גם או ב' גמין:

הלכה ב

ע"ב בש"ק ד"ה אם חושש לפענ"ד לא זכיתי להבין דבריו פה דגם לכאורה לרש"י צריך להגי' ואינם כדברי ר' יוסי ודוק ועיין בלח"מ מ"ש ודבריו מכונים גם בלא"ה צ"ע לפענ"ד אירושלמי אמאי קאמר ר' יונה הכין צריכין וכו' הלא יש סברא דיותר חוששין מעיר לעיר ומחצר לחצר מבמקום למקום דכיון דלא זמן רחוק לית לן למימר דתיכף אחר שנבדקה חדר הלז באה תיכף חולדה וגררה מחדר שאינו בדוק:

הלכה ג

מחלפתי' שיטתא דר"י עיין בק"ע דפרושו דחוק ובעל ש"י רצה לפרש בענין אחר דחוק יותר ואפ"ה לא עלתה בידו ולפענ"ד דהכונה פשיטא דהמקשן הבין דר"י לא הצריך אלא אלו ג' בדיקות אבל אם שכח ולא בדק עד שעבר ג' זמנים א"צ לבדוק כלל לזה הקשה מאי סברה היא זו והיא שיטה מחולפת דקודם זמן ביעור החמיר והצריך ג' בדיקות ואי שכח והמתין עד אחר שעה ששית אינו מצריך בדיקה כלל לזה מתרץ לא צריכא דלא וכו' פי' דזה הדין דאם שכח זה לא הוצרך לאשמועינן דזה פשיטא אלא דאיהו בא לאשמועינן דעיקר בדיקה היא תמיד ג' פעמים:

כיצד הוא עושה כופה עליו כלי עיין בש"ע סי' תל"ד ויש לעיין מאי קושי' היא זו דקאמר הירושלמי כיצד הוא עושה וכי ליכא מקום צנעה אחר זולת כפית כלי ונראה דהבין דכל מקום צנעה שרי משמע דמותר להניחו אפילו בתוך כלי ולכסותו ולזה הקשה ליה הלא דרכן של שרצים לגלות כדאיתא בפ' קמא דחולין לזה מפרש דיכפה עליו כלי ובכה"ג אינם יכולין לגלות כמ"ש המ"א בס"ק ד'. עיין במ"א דמתמה מדוע בפסח לא סגי בכפית כלי כמבואר בסי' תמ"ו וכאן די בכפית כלי ולפענ"ד נראה לחלק דבפסח איכא חששא דאורייתא דלמא אתא למיכל מיניה דהוא איסור כרת דאורייתא משא"כ דהוי רק חששא דיטול חולדה ויגררנה ומה בכך הלא יבטל ומדאורייתא בבטול סגי ופשוט. א"נ שאני התם דכיון דיכול לבערנו מיד במציאה מדו שהה משא"כ כאן אכתי לא הגיע זמן בעורו:

דף ג' רצה היא אחר הבשר וכו' ויש לתמוה לפי זה איך קאמר לעיל נשמעני' מן הדא וי"ל:

הלכה ד

ר"מ אומר חמץ משש ולמעלה מדבריהם עיין בש"ק דעמד מדוע לא קאמר הגמרא כן דגמרא משמע דגם לר"מ משש ולמעלה מדאורייתא ולפענ"ד לק"מ דכיון דר"מ אמר סתם ושורפין בת"ש ואי הוה רק דרבנן איך הותר לשרוף תרומה ולהפסיד הקדשים כיון דמותר לאכול מדאורייתא אלא ודאי דמשש ולמעלה מדאורייתא אסור:

אמנם יש לעיין לפי דעת ר"מ בשיטת הירושלמי א"כ האי קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי מאי עבד ליה ר"מ יש לומר דס"ל כמ"ש הכ"מ בפ' ב' מה' חמץ ומצה ה' א' דאתא לאזהורי בשאר קרבנות בכל שאור לא תקטירו יעו"ש:

מיעטו מאכילת חמץ ע"ש בש"ק מה שתמה על הרמב"ן בתורה ולפענ"ד דודאי אי יכולין לומר דאך הוא מיעוט ממה שהוא נזכר בגופא דקרא ודאי עדיף מנימא דהמיעוט הוא בענין שהוא רבוי בקרא אלא דכאן א"א לומר בענין אחר כיון דר"מ דיום היינו ע"כ ט"ו דומי' דאינך ראשון דמובאים בבבלי כמו ולקחתם לכם ביום ראשון והיינו ע"כ ראשון ממש א"כ ה"ה כאן א"כ לפי זה א"א לדרוש אך כ"א בענין זה דאתי' למעט גם י"ד שעה א' קודם שקיעה ודוק משא"כ הרמב"ן שפיר כתב דגבי אך את שבתותי תשמורו כיון דאיכא למדרש דאך אתי' למעט ממה שמוזכר בקרא והיינו להתיר בפקוח נפש אין לנו לפרש ולומר דאתי' למלאכת המשכן לענין מיעוט מלאכה ודוק:

ודע דאין להקשות לר"מ דס"ל דרק מדבריהם אסור אחר שש א"כ אמאי אין מביאין תודה בע"פ דא"ל כיון דעכ"פ הוא ממעט באכילת הלילה דשאר תודה מותר לאכול בלילה שאחרי' ופשוט ועיין בצל"ח ביצה דף י"ט דהתעורר דיהיה מותר לאכל לחמי תודה כל יום י"ד דיבא עשה וידחה ל"ת דחמץ אמנם לפענ"ד נראה לומר דיש כאן ב' לא תעשה דלא תשחט על חמץ דם זבחי הוא ג"כ ל"ת וצ"ע ועיין בחדושי למס' חולין בפ' שלוח הקן שם הארכתי בענין דברי הצל"ח הנ"ל:

לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה ראיתי בשלום ירושלים בפ' ת"ל דהביא דעת הרשב"א דהא דאמרינן אין עשה דוחה עשה הוא דוקא עשה השוה אבל אם העשה הוי רק לאו הבא מכלל עשה נדחת מכח העשה ממש עיין במ"ל ר"פ א' מה' נערה ד"ה עוד והנה לכאורה יש להמתיק סברתו והוא כיון דקיימ"ל דעשה דוחה ל"ת א"כ האי עשה שהיא לאו שבא מכח עשה לענין זה נידן כלאו מה דעשה דוחה אותה ודוקא לענין ללקות עלי' הוא דאמרינן דהוי רק עשה דאין לאו מפורש בה אבל מ"מ כח לאו יש ג"כ בה והנה בספר יד דוד הקשה דא"כ מאי פריך בתמיד נשחט דף נ"ט ע"א אלא לר' ישמעאל בשיריב"ב מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ומאי קושי' הא עשה דהשלמה הוי רק לאו הבא מכלל עשה ואם כן אתי' עשה דואכלו אשר כפר בהם ודוחה העשה דהשלמה ולכאורה הוי קושי' זו קושיא עצומה אמנם יש לדחות ולומר דגמרא מקשה במ"כ ע"פ מה דהקשו התוספות איך יבוא עשה וידחה לעשה דהשלמה הא לא הוי בעידנה ותירץ דדוקא בלא תעשה החמור בעינן בעידנה אבל עשה החמור דוחה עשה הקל אע"ג דלא הוי בעידנה והשתא לפי זה יש לומר דהכא פריך מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ואי משום דעשה דהשלמה כח לאו כיון דאתי' בתורת לאו א"כ במ"נ כיון דתורת לאו יש בו אינו דוחה כיון דלא הוי בעידנה ודוק:

והנה מסוגין שם מבואר דאכילת קדשים קלים הוי עשה גמורה וזה נעלם מהגאון בעל צל"ח בחדושיו לביצה דף י"ט ע"ש. ודע דלפי דעת הירושלמי פה הוי באכילת חמץ בפסח עשה ג"כ אמנם בגמרא דידן לא משמע כן ועלתה ברעיוני לומר דגמרא דידן ס"ל דהיכא דהלאו הבא מכלל עשה סותר הלאו המפורש אינו נדון אפילו בכלל עשה וכאן דכתיב שבעת ימים תאכל מצות משמע אבל לא חמץ נשמע הא קודם השבעת ימים מותר החמץ ובאמת זה סותר הלאו דלא תאכל עליו חמץ דמשמע לר"י דקאי אפילו אעשיות הפסח ואם כן מחצות ואילך אסור החמץ מדאורייתא ואם כן הרי הלאו הבא מכלל עשה סותר הלאו המפורש ובכה"ג אינו ניתן לדרש ודוק. ובזה מסולק תמיהת המזרחי דהקשה אמאי לא נידוק ג"כ משבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ ויהיה עובר בעשה ג"כ האוכל חמץ בפסח ולפי הנ"ל יובן רק הירושלמי אינו סובר חלוק זה והלכה כגמרא דידן:

ע"ב עיין בש"ק ד"ה רבי אומר פסולות היו עיין שקיהה על דברי התוספות וכל קושיותיו אינם לפענ"ד דמ"ש דגרסא שלפנינו הוא רבי אומר זה ליתא ובודאי הוא טעות דאיך יביא הירושלמי דברי רבי אחר דברי אמוראי ובודאי גרסת התוספות נכונה טפי דצ"ל ר"ח ומה הקשה דהו"ל לשרוף מיד בבוקר כיון דאין משהין את המצות לא ידעתי איך הבין קושי' זו אר"ח בבבלי דקאמר דנפסלות היו בלינה ואם כן קושיתו עכ"פ במקומה עומדת וע"כ צריכין לומר דאף על גב דאין מחמיצין את המצות מ"מ בע"פ לא חלקו בין שריפה לשריפה ועבדינן הכל שריפת חמץ ושריפת אלו הלחמים הפסולים בפעם א'. ועיין לקמן בירושלמי דף י"ב ר"ש ב"י בעי אם קודש הוא ישרפנו במקומו ועיין בק"ע בפירוש הנ"ל יעו"ש היטב גם בלא"ה איך אפשר לומר דס"ל לירושלמי בי"ד גופא היו מביאין התודה א"כ קשי' הא ברייתא דאין מביאין תודה בפסח פשיטא וע"כ צריכין לתרץ כדמתרץ הגמרא דידן דאין מביאין בע"פ וטעמא מסתבר דאל"כ יביאו קדשים לבית הפסול אלא דעל זה היה מקום לומר דס"ל דמותר לאכל הלחמי תודה כל היום דאתי' עשה דאכילת קדשים ודוחה הל"ת כמו שהקשה הצל"ח בביצה אלא דיש לדקדק עכ"פ איך רשאים להמתין לי"ד הא עכ"פ היכא דאפשר לקיים אין עשה דוחה ל"ת והלא היה אפשר להקריב התודה בי"ג ואיך רשאים להמתין לכתחלה גם בעבר בהמתין לפי"ז הוי בא ע"י פשיעה ואין עשה דוחה ל"ת היכא דבא ע"י פשיעה עיין תוס' עירובין דף ק' ע"א וכעת קצרתי ועיין לקמן ירושלמי דף ד' מבואר בהדי' דאינו כן ודף ז' ג"כ נימר אם נעשה נותר יעו"ש בק"ע:

הלכה ה

תני ב' פרות חורשות וכו' ויש לעיין מאי הוצרכו לזה הסימן והלא היה סימן בלחמי תודה ואפשר כיון דזה לא הוי סימן רק בנשפך דם של א' משא"כ היכא דלא נשפך לפיכך הוצרכו לזה הסימן ופשוט

נראה כחורשות ויש לדקדק א"כ איך קאמר מ"ד ב' פרות בחול וקשה כיון דרק נראות כחורשות א"כ לא הוי מלאכה וא"כ בשבת

אמאי לא וצ"ל משום מראית עין אלא דבחול דלא הוי מראית עין רק באיסור מנהגי' דעשיות מלאכה לא חששו למראית עין משא"כ בשבת דהוי חשדא דמלאכה דאורייתא אסור:

הלכה ו

דף ד' שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני עיין במפורש דהוא תירץ כדמתרץ בבבלי בוולד וולד עסקינן והירושלמי לא פריך קושית הבבלי דאין אוכל מטמא אוכל משום דס"ל כאביי או כרב אדא ועיין שם בתוס' לשיטת ר"ת דס"ל למקשן דאין אוכל מטמא אוכל אפילו מדרבנן והקשה מהרש"א א"כ גם לר' אדא קשה אמאי אין שורפין תרומה טהורה ולפענ"ד לרב אדא ל"ק דא"ל דמתניתין דקתני דאין שורפין איירי במשקין תרומה דסתמא קתני תרומה טהורה עם הטמאה משא"כ ברישא דקתני בהדיא בשר שנטמא באב הטומאה הרי איירי בהדיא באוכל ושפיר מקשה ופשוט:

שנטמא בכלי זכוכית עיין בש"ק מה שהקשה על הרמב"ם ולפענ"ד נראה כיון דר"י פליג אבר קפרא ואמר בין זה ובין זה דבר תורה הוא משום דלא רצה לתרץ בר קפרא משום דס"ל כר' ירמיה דכלי זכוכית רק תולין וא"כ שפיר הרמב"ם כר"י דודאי הלכתא כוותי' נגד בר קפרא:

עיין בירושלמי לעיל דף ג' ע"ב הקדישו מוקדש עשאו תרומה אינה תרומה שלא נתנה תרומה אלא לאכילה ראיתי בספר ש"י דרצה לפשוט מזה ספיקא דפ"ח דרצה לומר בטריפה דרבנן חייב במתנות ויש מכאן ראיה דפטור כמו דאמרינן כאן דגזרת חכמים מפקיע מתרומה ולפענ"ד נראה דיש לדקדק בלשון דקאמר עשאו תרומה אינה תרומה ומדוע לא קאמר דאינה חייבת בתרומה אלא ודאי הכונה הוא דאם עשאה על כרי אחר תרומה הוא דאינו תרומה כיון דחכמים גזרו עלי' איסור אכילה כעת אינו יכול לחוב לכהן ובכה"ג ודאי מהני גזירתם אבל בודאי אכרי גופא שהוא עצמו טבל עכ"פ צריך להפריש כעת דלא הפקיעו רבנן חלק כהן וקצרתי:

הלכה ז

ע"ב טמא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא עיין בש"ק מ"ש הפשט בשם הרשב"א ומ"ש הש"ק לקיים פשט שלו והוא דדרש באם אינו ענין צ"ע דא"כ לא נעשה אב הטומאה לעולם אפילו בנגע במת גופא דהרי הקרא איירי באהל המת ודוק ועיין ברמב"ם בה' טומאת מת וא"כ איך תני טמא מת ואי דמאן דתני טמא מת לא דריש ליה לענין אם אינו ענין ואוקי הוא למעוטי כלי חרס א"כ תקשה תו אמאי לא תני בטמא מת כיון דמוקמינן הוא למעוטי כלי חרס מאב הטומאה אלא ודאי כפשט דרשב"א ודוק:

הלכה ח

ר' יוסי בשם ר' יוחנן הכל מודים בששה עשר וכו' עיין בש"ק דבא להשוות ב' התלמודים ודוחק כיון דבבלי וירושלמי אמרו בשם ר"י א"כ ממ"נ אי ס"ל לר"י אליבא דר"מ דמשש ולמעלה מדבריהן א"כ מדוע נקיט הבבלי הכל מודים בשבע ודוחק לומר דהתלמידים שם שינו בדברי ר' יוחנן וכתבו דבריו ע"פ מה שהסכימו ודוק אמנם נראה לפענ"ד לומר ע"ד פשוט דר' יוחנן ב' דברים אמר הכל מודים בשבע והכל מודים בי"ד והוא דאי אשמועינן בשבע ה"א דוקא בהא הכל מודים דא"ל משום דכיון דקודם הלילה ליכא כרת וגם לא בדילי מיניה א"כ שיהוי דביעור לא משהינן דגזרינן דילמא אתא למיכל משום הכי שורפין טהורה ג"כ תיכף עם הטמאה שלא לשהות אבל בששה עשר דאיכא כרת וחמור אסורה ה"א דמשום חומרא בדיל קמ"ל דאפ"ה שורפין אהדדי ואי אמר הכל מודים בששה עשר ה"א איפכא הואיל וחמור אסורה וגם הואיל והבערה בחנם אסור בחה"מ קמ"ל דאפילו בי"ד שורפין אותן אהדדי כנ"ל ודוק ומיושב ג"כ בזה מה שיש לדקדק לתי' הש"ק דהו"ל לשנות הכל מודים בשעה אחת קודם הלילה:

דף ה' וירבו ר"מ ור"ש על ר' יוסי אע"ג דודאי הלכה כר' יוסי נגד ר"ש וכן נגד ר"מ דאפילו נגד ר' יהודא קיימ"ל כר' יוסי עיין עירובין בבלי דף מ"ו מ"מ עיין ביצה בבלי דף כ"ז דהיכא דשנים המה לנגדו לית הלכה כר' יודא נגד ר"מ ור"ש אלא דיש לעיין דלמא דוקא נגד ר"י דאין הלכה כוותיה נגד ר' יוסי ה"ה נגד ר"מ ור"ש ג"כ אין הלכה כותיה אבל ר"י דאפילו נגד ר' יהודא הלכתא כוותי' היה מקום לומר דאפילו נגד ר"מ ור"ש נמי הלכה כוותיה אמנם מירושלמי פה מבואר בהדיא דנגד תרווייהו אפילו כר' יוסי לית הלכתא ועיין ובתשובת שלי בארתי בענין זה דברי הרמב"ם בשבע בן בכרי וכאן אין מקומו:

תפתר בתלוי' שאין דעתו לשאול עליו עיין בבלי נדרים דף נ"ט דמשני בתרומה ביד כהן דלא מצי מיתשל עליה ועיין בראש שם דמביא ב' שיטות דלשיטת רבינו אליעזר ממיץ אפילו כשהיא ביד כהן נמי מצי הבעלים למיתשל עליה אמנם לפירוש הראשון כיון דאתי' ליד כהן שוב אין הבעלים יכולים ליתשל עליה ויש ראיה לשטת ר"א ממיץ מסוגין דמשני תפתר בתלוי שאין דעתו לשאול ומדוע לא משני דאיירי שהיא ביד כהן שאינו יכול לשאול אלא ודאי משמע דס"ל דאפילו כשהיא ביד כהן נמי יוכל ליתשל עליה ופשוט ובחדושי למס' עירוכין הארכתי:

ע"ב הגע עצמך שהיתה נתונה ע"ג גחלים א"ל לכשיתננה עיין בק"ע ויש לעיין לפי זה איך מקשה הירושלמי לעיל הא מפסיד שצריך לשרוף עצים הלא יכול ליתן אצלה התרומה טמאה אחר שמונחת ע"ג גחלים:

דף ו' על הארץ תשפכנו כמים לא התרתי לך את דמו אלא בשפיכה עיין בק"ע ועפ"ז נראה לפענ"ד לישב מה דקשה לכאורה בבבלי דף כ"ג ע"ב דפריך ולחזקי' למאי הלכתא איתקש לדם ומשני כדר"י מניין לדם קדשים שאינו מכשיר וכו' וקשה הא תרי על הארץ תשפכנו כמים ובשלמא לר"א אוקי חד לדם קדשים שאינו מכשיר ליקש למים דמותר בהנאה אמנם לחזקי' הוי חד יתירה אמנם לפי דרש הירושלמי ניחא דאוקי להא דלא התרתי לך את דמו אלא בשפיכה ודוק ועיין מ"ש מזה לקמן ר"פ כל שעה:

פרק כל שעה

הלכה א

זאת אומרת שמותר להאכילן לבהמת הפקר עיין בבלי ברש"י דף ה' ע"ב ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתב רש"י דאל"ה יאכילנו לכלבים ויש לעיין מניין ראה רש"י ז"ל דלרבנן דר"י מותר להאכילה לבבהמת הפקר ובירושלמי מבואר דיש עכ"פ פלוגתא בזה ואפשר דרש"י נקיט לכל מ"ד יאכילנו לכלבים למאן דמתיר לבהמת הפקר או יטלנו לים ע"י פרור למאן דאוסר לבהמת הפקר:

ודע דיש לעיין למ"ד דמותר לאכילה לבהמת הפקר א"כ לפי זה יש לחוש להערמה לכאורה שיפקיר בהמתו ויאכילנה חמצו ואח"כ יזכה בה ועיין לקמן בפ' במפקיר חמצו בי"ג יעו"ש ודע דלשון המשנה לכאורה מורה דאסור להאכילה לבהמת אחרים מדקאמר הלשון מאכיל לבהמה לחיה ולעוף ולא קאמר לבהמתו כיון דלבהמת אחרים בכל פעם שרי אלא ודאי דס"ל דאפילו לבהמת אחרים אסור ואם כן לפי זה למאן דדייק דמותר להאכילה לבהמת הפקר מדקתני או מטיל לים קשי' אדדייק מסיפא לידוק מרישא איפכא. אמנם הנראה היא דהנה נראה מלשון הברייתא דיליף מקרא דלא יאכל חמץ היום ולכאורה אמאי הוצרך הברייתא מלת היום כיון דלא יליף רק מקרא דלא יאכל חמץ דאסור להאכילה לבהמת הפקר אלא ודאי דס"ל לברייתא דדוקא בתוך הפסח דאיכא איסור כרת הוא דהחמירה תורה ואסרה להאכילה לבהמת הפקר ומשום הכי כתיב לא יאכל וסמך ליה היום אתם יוצאין אבל משש שעות ולמעלה מותר עכ"פ להאכילה לבהמת הפקר והשתא לפי זה י"ל ואיידא אמרה דא דקאמר הירושלמי קאי אדלעיל דהיינו הברייתא זאת אמרה להן כן דמשש שעות ולמעלה מותר עכ"פ להאכילה לבהמת הפקר ודוק והוא מדיליף ליה מסמיכות היום אל לא יאכל משמע דקודם מותר להאכילה לבהמת הפקר ודע דקשה לי עכ"פ מזה על הרמב"ם פ' א' מה' חו"מ דכתב דאוכל כ"ש חייב מדכתיב לא יאכל א"כ לפי זה איך למד הירושלמי כאן לאסור להאכיל לבהמת הפקר הרי צריך לאסור אכילת כ"ש וביותר קשה לי לפי מה דאיתא לקמן ע"ב ובירושלמי פ' ג' דערלה לא יאכל חמץ לחייב את המאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל ואם כן לפי זה איצטריך לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל ואיך יליף הירושלמי מינה לאסור להאכיל לבהמת הפקר ונראה לפענ"ד לומר דברייתא הלז יליף לה מויו יתירה מדכתיב ולא יאכל חמץ ואתי' הויו יתירה לרבות כלבים של הפקר או לרבות המאכיל כאוכל ומיושב בזה מה שקשה לכאורה דהוי ליה לגמרא לומר בפסחים א"ב בין חזקי' לר"א כלבי' של הפקר ולפמ"ש ניחא אלא דלזה יש לתרץ דברייתא הדא ס"ל כר' יצחק בירושלמי התם דס"ל דלחייב מאכיל כאוכל א"צ דנלמוד מק"ו דשרצים הקל דעשה בו מאכיל כאוכל ולפיכך אוקי לאסור להאכיל לבהמת הפקר ודוק. והנה ולפי זה יש לומר דבהא פליגי הנהו אמוראי בירושלמי פה דמאן דס"ל דמותר להאכילה לבהמת הפקר מוקי קרא דלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וכ"ת דזה נלמד מק"ו דשרצים א"ל דס"ל אין מזהירין מן הדין וא"כ ליכא פסוק לאסור להאכיל לבהמה של הפקר אמנם האינך ס"ל כרשב"י דס"ל במסכת סנהדרין דף ע"ד ע"א גבי עובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו דעונשין מ"ה ואם כן לא צריך קרא לא יאכל לחייב המאכיל כאוכל כיון דנלמוד מק"ו דשרצים הקל וכ"ת אין מזהירין מ"ה כיון דאיהו סובר כרשב"י ודוק. אמנם באמת שוב ראיתי במס' מכות דף י"ד דקאמר בהדי' דאפילו למאן דס"ל עונשין מ"ה אין מזהירין מ"ה אמנם נראה לומר עפמ"ש דהיכא דאיכא עשה מזהירין מ"ה א"כ כאן בזה המאכיל דאיכא עכ"פ עשה דמשעה שהגבי' להאכיל לחבירו קנאה ומחויב בעשה דתשביתו וא"כ תו שפיר מזהירין מ"ה. שוב ראיתי בספר שלום ירושלים דרצה לומר דמאן דס"ל דבא לאסור להאכיל לבהמת הפקר ס"ל כר' אבוה ואיתר ליה לא יאכל לאסור להאכיל לבהמות הפקר ונעלם ממנו דברי הירושלמי לקמן ע"ב דמוקי לעשות מאכיל כאוכל שוב מצאתי בספר תאמי צביה סי' כ"ח שהביא דברי הש"י הלז בשם תשובת פ"י חלק או"ח סי' י"ב וע"ש מ"ש:

והא כתיב ולחם וקלי וכרמל א"ל שני' היא שקבע הכתוב זמן ולא רצה הירושלמי לתרץ בגמרא דידן מדכתיב קצירכם שלכם יהיה דס"ל כקושית התוס' דהרי איצטריך קצירכם ולא קציר מצוה ופשוט ודע דלפי דברי הירושלמי לא קשה ג"כ מנזיר כיון דגם לנזיר יש רק קביעת זמן ומשום הכי אמרינן דמערבין לנזיר ביין ודוק. ואע"ג דלנזיר עולם ולנזירות שמשון ליכא קביעות זמן י"מ כיון דקרא קאי גם אכל נזירות אפילו אסתם נזירות דהוא ל' יום א"כ ע"כ לא יאכל דקאמר קאי רק אאכילה ודוק:

והא כתיב ולחם וקלי וכו' עיין בק"ע דפי' ותנן קוצר לשחת וכו' והוא כדאיתא בבבלי דף כ"ג ועיין בחתם סופר ח' או"ח סי' קכ"ח דהביא קושיא דהול"ל ממתני' דבסדר מועד דתנן שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואי דאסור בהנאה איך נטלו שכר הא הוי רוצה בקיומו דומי' דשוכר פועל לעשות עמו ביי"נ וי"ל דבאמת הירושלמי דלא הביא הא דקוצר לשחת משום דסמך באמת על הב' משניות אלו אמנם לפענ"ד בלא"ה לק"מ כמ"ש התוס' שם בד"ה קוצר לשחת דמהא דקוצר לשחת לא פריך דחדש דאסר רחמנא הוא דוקא כשנגמרה התבואה ולא פריך אלא ממאכיל לבהמה וא"כ י"ל דהא דנטלו מתרומת הלשכה היה רק עבור שמירה מבהמה כמ"ש התוספות ביבמות דף קכ"ב ד"ה של עזקה דאל"כ היה מן המשומר ולא היה מן המותר לישראל יעוי"ש וא"כ י"ל דלא נטלו שכרן כ"א עד שלא נגמרה התבואה ומשנגמרה לא היו נוטלין שכר ולא תקשה א"כ קנו אותה בהבטה בהפקר כמ"ש התוס' יו"ט בשקלים דלא קונה הבטה כ"א במעשה כל דהו ואחר שנגמרה נשמרו ממעשה כל דהו דוק שם:

וכבוד אחי הרב הגאון מו"ה אברהם ראזינבוים סג"ל נ"י הקשה אהא דמשני הגמרא קצירכם שלכם יהיה דלמא דוקא משעת קצירה הוא שלכם וא"כ דלמא דוקא משעת קצירה עד עצם היום הזה או עד הביאכם בזמן דאיכא עומר הוא דמותר בהנאה ונ"ל ליישב דזה אין לומר דלא תאכלו עד עצם היום הוא נחלק דעד קצירה הוא אסור בהנאה ומקצירה ואילך מותר בהנאה ורק באכילה אסורה דזה אינו במשמע אלא עד הביאכם הכל בשוה זה יש לומר לשיטת הבבלי אבל בירושלמי באמת מחמת קושיא הנ"ל לא רצה לתרץ כתי' הבבלי ודוק:

העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח וכו' עיין בש"ק ויש לתמו' עוד אמאי נקיט דוקא מחמץ שעבר עליו הפסח כיון דס"ל דלא יאכל רק איסור אכילה משמע אמנם מה שהקשה בש"ק נ"ל לתרץ דאף דס"ל להאי לישנא לא יאכל לא משמע רק איסור אכילה מ"מ אפ"ה אסור שור הנסקל וחמץ בפסח בהנאה כדיליף בבבלי דף כ"ד ע"א מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואוקמינהו באם אין ענין אוקמינהו לכל איסורין דהיינו חמץ בפסח ושור הנסקל אלא דלפי זה דכיון דהוי רק באם אין ענין אוקמינהו דוקא למה שהוא דרך הנאתו אבל לא לרבות אפילו במה שאינו דרך הנאתו אבל אי הוי ילפינן לה מלא יאכל והוי אמרינן דמשמע א' אסור אכילה וא' איסור הנאה א"כ הוי אסרינן אפי' שלא כדרך הצאתו דכיון דילפינן מלשון לא יאכל משמע שלא תבוא לידי הנאת אכילה כמ"ש רש"י א"כ אם אתה מתיר להניח ע"ג מכות הרי תוכל לבוא לידי הנאת אכילה שלוקח בדמים דבר מאכל ודוק:

שני' היא שקבע הכתוב זמן ויש לעיין לפ"ז לר"ש דס"ל חמץ לאחר זמנו בלא כלום א"כ כיון דמותר לאחר זמנו א"כ יהיה בתוך זמנו מותר בהנאה ויש לחלק דשאני התם דניהו דאם עבר והניחה עד לאחר זמנו מותר מ"מ לא סתירה התורה לכתחלה רק אמרה תשביתו ולא יראה ולא ימצא משא"כ גבי חדש התירה התורה להניחה רק קבעה זמן עד זמן הקרבת העומר ופשוט. שוב ראיתי בספר שלום ירושלים וראיתי דהביא קושי' זו בשם הצל"ח ואין ספר זה בידי וראיתי דרצה לתרץ דשאני כאן כיון דכתיב לא יאכל דמורה שלא יבוא לידי אכילה ומבואר איסור הנאה בהדי' ולפענ"ד דזה דרשה דחזקי' דמחלק בהכא בין לא תאכל ללא יאכל אבל לר"א דס"ל גם לא יאכל ולא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע לא דריש כן ואם כן לפי זה שפיר הקשה כמו דמשני הירושלמי על ר"א מלחם קלי וכרמל לא תאכלו דאפ"ה לא משום איסור הנאה מדקבע זמן א"כ בחמץ נמי נימא כן:

אמנם באמת זה ליתא דהרי בירושלמי דרש בהדי' לקמן אליבא דר"א לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל א"כ לפ"ז הרי אנו רואין גם לר"א דרשינן ליה וא"כ שפיר עולה תרוצו הנ"ל דלר"ש אתי' לא יאכל גבי חמץ לאסור בהנאה שלא תאמר הואיל ויש לו היתר אח"כ אלא דלפי זה אין לנו למוד לר"ש לחייב את המאכל כאוכל אמנם באמת כבר בארתי לעיל דר"ש יכול לסבור כר"י דס"ל דילפינן מק"ו דשרצים ואי דאין מזהירין כיון דאיהו ס"ל עונשין מ"ה:

אמנם באמת י"ל דהצל"ח הקשה יפה דהרי חזינן לר"א דס"ל דלא יאכל לא תאכל משמע א' איסור אכילה וא' איסור הנאה ואפ"ה גבי חדש תנן דקוצר לשחת ומאכיל לבהמתו משום דשיערו חכמים דכיון שקבע הכתוב זמן בודאי לא אסרה תורה רק אכילה א"כ לפ"ז לר"ש דס"ל דחמץ מותר לאחר זמנו גם אנחנו לא היה לן לאסור בהנאה תוך זמנו אף דכתיב לא יאכל מהראוי לומר דאתי' לרבות מאכיל כאוכל או דבר אחר אבל לא לאסור בהנאה כיון דקבע הכתוב זמן. אמנם לפמ"ש לק"מ ודוק:

גם מה שרצה שם לומר דטעם הרמב"ם דנקיט דרשה דלא יאכל הוא מחמת סברה הנ"ל דאע"ג דקיימ"ל כר"א דא' איסור אכילה וא' איסור הנאה מ"מ כאן הי' סברה להתיר בהנאה ג"כ ליתא כיון דגמרא דידן לא סברה זה הסברה מדוע יחוש לירושלמי במקום שגמרא דידן פליג.

אמנם היותר נראה לפענ"ד מיושב דברי הרמב"ם ע"פ מה דכתב המ"ל ריש ה' מעילה דאע"ג דר"א ס"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה מ"מ עכ"פ אין לוקין על איסור הנאה יעו"ש דהוי כחצי שיעור אלא דאפשר דגבי חמץ לוקין מדאפקינן בלשון לא יאכל ואתי' לר"א לא יאכל לחייב מלקות על הנאה:

ודע דראיתי בספר שלום ירושלים שם דמביא קושי' ספר א' אתוס' ב"ק דף ע"ב דכתבו דתקרובת ע"ז אינו אסור מדאורייתא רק מדרבנן והקשה א"כ איך פריך בבבלי ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז ומאי פריך הלא תקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה אמנם נראה בעיני לומר דלכאורה בלא"ה קשה גם מתחלה שם דפריך ואימא כמים הנסכים על גבי המזבח א"כ תקשה אמאי כתבה רחמנא כלל כמים כיון דבלא"ה לא תאכל משמע בין איסור אכילה ובין איסור הנאה אמנם נראה ע"פ מ"ש המ"ל הנ"ל דאף דאיסור הנאה ג"כ במשמע מ"מ אין לוקין עליו דהוי רק כחצי שיעור משא"כ גבי מעילת קדשים דלוקין גם על הנאה יעו"ש במ"ל ואם כן לפ"ז יש לישב דשפיר פריך דלמא כמים היינו כמים הנסכים על המזבח ואתי' כמים להורות דאפילו על הנאת הדם ילקו כמו דלוקין על הנאת מים הנסכים דהוי קודש ודוק:

ודע דהתוס' בקדושין בסוגיא דהמקדש בערלה הקשו דלחשוב ג"כ במקדש בע"ז ותירצו דבע"ז אפילו קידש בדמיהן נמי אינה מקודשת דתופסת הדמים ויש לעיין לשיטת התוס' בב"ק דתקרובת אסור בהנאה רק מדרבנן וא"כ בודאי אינו תופסת דמים א"כ לחשוב במקדש בתקרובת ע"ז וצ"ל דתני ושייר ושייר ג"כ חמץ בפסח ועיין ברשב"א שם ועיין בקונטרס לכללא דתני ושייר:

אמנם מה שהקשה הגמרא אח"כ ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז ע"ז הדרה קושיתי ראשונה דא"כ אמאי כתבה התורה כלל כמים ע"כ נראה דקושית הגמרא נימא דבזה אתי' לגלוי דמים שנשפכין לפני ע"ז אסורין בהנאה ומנ"ל דהתורה אתי' פה להורות היתר הנאה מה שאין במשמעות הלאו דלא תאכל משמע ג"כ איסור הנאה והוי הענין כמו דקאמר הגמרא לקמן בנערה המאורסה הרי זה בא ללמד ונמצא למד וא"כ דלמא אתי' ללמד דמים הנשפכין לע"ז אסורין בהנאה ודוק ומיושב לפ"ז קושית הספר הנ"ל וגם הדקדוק ולשיטת הרמב"ם דס"ל דתקרובת ע"ז הוי בכ"ש דכתיב לא ידבק שפיר מקשה הגמרא ואימא כמים הנשפכין ואתי' ההיקש להורות דאפילו בכ"ש אסור ודוק

ומ"ש בספר ש"י דמדלא מקשה הירושלמי קושית בבלי ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז הוא משום דס"ל דתקרובת ע"ז אינה אסור בהנאה מדאורייתא זה ליתא דאכתי קשה עכ"פ אמאי לא פריך קושית הגמרא ואימא כמים הנסכין על גבי המזבח אלא ודאי דירושלמי לא חש לקושי' זו מכח קושיתי הנ"ל דא"כ כמים דכתב רחמנא ל"ל כקושיתי הנ"ל ודוק:

דף ז' ר' ירמיה בעי פטר חמור שהמית וכו' עיין בסנהדרין דף פ"א ע"א מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה ועיין ברמב"ם פ' י"ד מה' סנהדרין ואין זה דומה לכאן דשאני התם דהטעם משום דאטו אתגורי איתגר כדאיתא בסוגין שם משא"כ כאן דא"ל הואיל והמ"ע הוא בעריפ' א"כ אפי' בהרג הנפש נמי צריך לקיומי בי' דוקא המ"ע וערפתו:

ודע דיש לעיין לפי מה דאמר הגמרא שם במי שנתחייב בב' מיתות דנדון בחמורה דאיירי בנגמר דינו לעבירה קלה וה"א גברא קטילא הוא קמ"ל והכל קשה מדוע לא נימא כיון דכבר נגמר דינו א"כ באמת הוי גברא קטילא אמנם הנראה בעיני הוא הואיל וקיימ"ל דאי אמר א' יש ללמד עליו זכות מחזירין אותו א"כ כל זמן שלא עבדו ליה דינא עדיין לאו נגמר דינו הוא ולאו גברא קטילא נקרא דשמא יבוא א' וילמד עליו זכות והשתא לפ"ז מתורץ קושית התוס' שם במאי דהקשו דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה ולפי הנ"ל ניחא כיון דאי אתא א' וילמד עליו זכות מחזירין ליה ודו"ק. ואולי יש לכוון זה בכונת הגמרא מ"ד גברא קטילא והוי עדות שא"א יכול להזימה קמ"ל:

והשתא לפ"ז יש לעיין דגבי פטר חמור דהוי מ"ע בעריפה א"כ הוי כחמור קטילא וא"כ ליכא סק לה וליכא למימר דאי בעלים פודים אותו זה ליתא דבעלים ודאי לא יפדוהו כי דהוי חייב סקילה. גם יש לדמות למ"ש התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב דהואיל ואי בעי פריק הואיל ויש איסור ממון לא אמרינן הואיל וה"ה כאן:

ודע דמה מאד תמוהים בענין הנ"ל דברי הכ"מ בפ' יוד מה' נזקי ממון ה' ד' דכתב דבערת הרע מקרבך לא שייך אלא באדם וזה נגד גמרא מפורסמת בחולין פ' שלוח הקן דקאמר בעוף שהרג את הנפש דצריך להביאו לב"ד ולקיומי ביה ובערת הרע מקרבך:

נימר אם נעשה נותר עיין בק"ע ומזה ג"כ ראי' דס"ל לירושלמי דמותר להקריב תודה בע"פ ועיין מ"ש לעיל:

הלכה ב

אבל במקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם עיין בש"ק שדחה דברי תוספות יו"ט ואין דבריו נכונים דשפיר קאמר הירושלמי דאי במקום שנהגו הרי מותר באכילה ואיך קתני סתמא מותר בהנאה כיון דבפת של פלטר מותר אפילו באכילה ומדוע ינקוט התנא דוקא הדין בפת של בעל הבית ופשוט:

ועיין בש"ע יו"ד דדעת הכלבו הוא להתיר בפת של בעה"ב במקום שאין פלטר עכו"ם מצוי ע"ש בס"ג ח':

בש"ק ד"ה לא ישכיר מה שהקשה א"כ מאי פריך למ"ד מותר לק"מ כיון דס"ל מותר בהנאה א"כ אפילו יושב ומשמר מותר וק"ל. אמנם באמת החילוק שכתב הש"ק כתב ג"כ בח"י יעו"ש:

על מצות ביעור חמץ בגמרא דידן הגירסא על ביעור חמץ ולא על מצות ואפשר לומר דלפי גרסת הירושלמי דמשרכין על מצות ביעור חמץ א"כ כלול בעל מצות גם הבדיקה והבטול אף דמברכין על מצות בפתח מ"מ מצינו דכתיב מצות ה' ברא וקאי על כל המצות ועיין מ"ש המ"א בה' תפילין סי' כ"ה גם אפשר לומר דס"ל לירושלמי כת"ק דמס' סוכה דמברכין על ב' מצות כא' ודוק:

אם הי' שבת או יו"ט רב אמר כופה עליו כלי ובתוס' בבבלי כתבו דאע"ג דאין כלי ניטל וכו' מ"מ כאן שרי דלמא אתא למיכל מיניה ויש להבין לפ"ז מ"ש דאסרו דחיפת קנה והתירו טלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל ואפשר לחלק אמנם לפי תירץ הראשון של תוס' בלא"ה ניחא:

ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה עיין בשלום ירושלים שרצה לדחות דברי הפ"ח והדיחוי הראשון חוזר ונראה דגם בדבריו הרגיש הפ"ח אלא דחשש דהרי אפילו בנוקשה רצו התוס' לומר דלא פלוג ואסור לשהותו ואף דהטור פליג מ"מ בנדון דידיה דאף דהוי חצי שיעור מ"מ הוי דבר חשיב ואפשר דחייב לבער אפי' מדאורייתא יש לאסור:

עוד ראיתי דעמד שם על דברי התוס' במסכת פסחים דף כ"ז ד"ה מעילה דהניחו בצ"ע ובסוכה דף י"ג ד"ה אשה כתבו דבוררת לאו דוקא וכן הוא באמת משמע הלשון ירושלמי דקאמר רק יכולה לברור וכו' יעו"ש במח"כ לא הרגיש שהי' לפני התוס' הגירסא בירושלמי ג"כ זה הברייתא דמס' סוכה וכך היה כתיב תני אשה היתה בוררת חטין לאור של בית השואבה תני יכולה אשה לבור חטים לאור המערכה וע"ז מקשה ולא היו מועלת ושייך שפיר הלשון לא היו דאי לא הי' כ"א הגרסא כמו שכתוב לפנינו היה יותר מכוון הלשון ולא היתה מועלת אלא ודאי דהקושי' על הב' ברייתות וזה מבואר מלשון התוס' דכך היתה הגרסא לפניהם דהרי כתבו בירושלמי הקשו האיך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה וכו' וקשי' שמן ופתילה מאן דכר שמיה הרי בירושלמי לא הזכיר רק לאור המערכה אלא ודאי כמ"ש והשתא לפ"ז התירץ התוס' הוא דחוק במה דכתבו דבוררת לאו דוקא דאדרבה מבואר דדוקא דהרי בברייתא הראשון נקיט אשה בוררת ובברייתא שני נקיט יכולה לברור ופשוט:

והנה מה שהבין דהא איסורא איכא היינו רק איסורא דרבנן ג"כ ליתא רק בלשון ראשון לא הי' מדייק הא איסורא איכא ומשני דרק מעלה בעלמא וע"ז שפיר כתב רש"י שם יעו"ש אבל באיכא דאמרי היה מדייק דדוקא מעילה הוא דליכא אבל עכ"פ הוי איסור דאורייתא אלא שאינו חייב קרבן מעילה וע"ז שפיר הקשו התוס' דע"כ מבואר דאפי' איסור דאורייתא ליכא מדמתרץ בירושלמי אהא דאשה היתה בוררת דקול ומראה אין בו משום מעילה וקשה הא עכ"פ הוי איסור דאורייתא אלא ודאי דאפילו איסור דאורייתא ליכא וע"ז דחקו התוס' א"ע בסוכה ותירצו דהכונה הוא שהיתה יכולה לבור וא"כ לפי זה כיון דקיימ"ל כלישנא בתרא מבואר דאיכא עכ"פ איסורא דאורייתא במראה ונפלו דברי השלום ירושלים:

ע"ב אית תנאי תלא לך אי אתה רואה את לגבוה אית תנאי תני אפי' לגבוה וכו' ויש לעיין לפמ"ש התוס' בסוגיא דהואיל דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל דהא דאמרינן אבל אתה רואה איירי שבא ליד גזבר דלא שייך הואיל ואי בעי מיתשל עליה יעו"ש ולפ"ז הו"ל לירושלמי לתרץ כפשוטו הא כשבא ליד גזבר והא כשעדיין לא בא ליד גזבר וצ"ע א"נ הכל איירי בלא בא ליד גזבר רק הא כר"א הא כר"י הא כר' אליעזר דס"ל דאמרינן הואיל משו"ה אסור אפי' לגבוה דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עליה והא כר"י דלית ליה הואיל וי"ל אבל קושי' ראשונה צ"ע:

תפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש ויש לעיין אמאי הוצרך לומר כר"ש כיון דיכול לומר דשאני כאן דכתיב לא ימצא כדמשני בבבלי דף ה' ע"ב אמנם נראה ע"פ מה דהביא באשרי שם ב' דעות דיש אומרים דדוקא היכא דחייב בגניבה ואבידה כדאמר כיון דאלו מגנב או מיתבד ובה"ג ס"ל אפי' שומר חנם נמי יעו"ש ונראה לפענ"ד לומר דזה תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן אי אמרינן דבר הגורם לממון כממון דמי או לא דאי אמרינן לאו כממון דמי א"כ חדוש הוא שחדשה תורה א"כ יש לומר דוקא היכא דחייב באחריות גניבה ואבידה הוא דחדשה משא"כ היכא דאינו חייב כ"א בפשיעה לא אבל אי אמרינן כממון דמי א"כ אפי' בלאו לא ימצא נמי מסברה מחייב כיון דגורם הוי כממון ובודאי אפי' היכא דאינו חייב רק בפשיעה נמי חייב כיון דעכ"פ הוי גורם לממון ודוק. ועיין בטו"ז סי' ת"מ ובחדושי הארכתי:

והנה במסכת חולין דף קל"ט ע"א ס"ל לר"ל דבמקדיש לבדק הבית אפי' אמר הרי עלי ונגנב או נאבד אינו חייב באחריות זולת אם נשרף ע"ש בסוגיא וא"כ לפ"ז יש לומר דהירושלמי פה ס"ל כר"ל בחולין דאפי' אמר הרי עלי בקדשי בדק הבית נמי אינו חייב באחריות זולת אם נשרף וא"כ לא הי' יכול לתרץ בקדשים שחייב באחריות ומשום דכתיב לא ימצא זה ליתא דאי אמרינן לאו כממון דמי רק מכח לא ימצא א"כ צריך להיות דוקא בחייב אפי' בגניבה ואבידה משא"כ כאן דהוי כיון דהוי קדשי ב"ה אפי' אמר עלי אינו חייב זולת אם נשרף לפיכך הוצרך לאוקמי' כר"ש דס"ל כממון דמי ודוק.

אינו כן אלא ר"י חשש להערמה וכו' והא דקאמר אינו כן יש לפרש לפי פי' הש"ק משום דנפל בבבלי דף מ"ג ע"ב בנדרים ומסיק רבא דכ"ע ס"ל דהוי הפקר אף שלא בא עדיין ליד זוכה אמנם זה אינו דהרי ר' יוחנן גופא מפרש התם טעמא דר"י כן וא"כ אליבא דר"י ור"ל בודאי ניחא האי פשט אמנם יש לעיין מדוע מוקי הירושלמי ר"י ור"ל לפ"ז בתנאי הו"ל לפרש דפליגי אליבא דר"י גופא ובאפקרי' נגד שלשה ור"ל ס"ל דהיכא דאפקרי' נגד ג' מודה ר"י וכאיבעית אימא בנדרים דף מ"ה ע"א:

מה נפק מן בניהון נפלה עליו מפולת וכו' ויש לעיין מדוע לא קאמר נפקותא בשכיב מרע שהפקיר חמצו דמשום הערמה לא שייך לומר דודאי אין דרכו של שכ"מ להערים ואדם עשוי לתקן דרכיו קודם מותו וא"כ כיון דלא שייך הערמה אבל אי משום זכי' לית כאן זכי' וצ"ע גם בלא"ה יש לומר כגון דבזבז כל נכסיו ולא שייר לעצמו כלום וא"כ בודאי הפקיר דאי לא הפקיר א"כ שייר לעצמו ואינו יכול לחזור גם יש לפשוט מזה מה שרצה לומר בחק יעקב סי' תמ"ז ס"ק כ"א דיש להסתפק כיון דחמץ אחר זמנו אינו אסור אלא משום קנס אי קנסו בנו אחריו אם בטלו דהא קיימ"ל דדוקא בעבר אדאורייתא הוא דקנסו בנו אחריו ולא בעבר אדרבנן וא"כ היכא שבטלו ומת יהיה החמץ עכ"פ מותר לבנו בהנאה דלא קנסו בנו אחריו ולפענ"ד נראה להביא דאפי' בבטלו נמי אסור לבנו אחר הפסח דאל"כ הו"ל לירושלמי לומר נפקא מיניה במת אי אמרינן משום הערמה א"כ מותר לבנו אבל אי אמרינן משום זכי' לית כאן זכי' וא"כ לא הוי הפקר ואסור מדאורייתא וקנסו בנו אחריו אלא ודאי דמשום הערמה אפי' לבנו קנסו ופשוט:

עיין בק"ע ד"ה קל הוא בשחרור דהא מתחייב הוא במצות וצ"ע דאדרבה בבבלי בגיטין קאמר דשורת הדין דאינו חייב במצות כלום ולשונו צ"ע. גם מה שמפרש על חיילי' דר"י מדאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר צ"ע מדוע אינו מפרש כדקאמר בבבלי בגיטין רבו שני משחרר קרי' ליה יעו"ש דף מ"א ואפשר דרצה לפרש משום דגם אי נימא דקאי ארבו ראשון קשה שני רבו קרית ליה ומשום הכי פי' ענין אחר דאס"ד רבו שני למאי כותב הרי הוא הפסיד לעצמו אלא דזה הפי' צ"ע דהרי עכ"פ צריך לכתוב על העודף שהפסידו וכן פירש"י שם בסוגי'. ויש לפרש ע"פ מה דמסיק בבבלי דר' יוחנן ס"ל דבר תורה היזק שאינו ניכר לא שמי' הזיק וא"כ לפ"ז ר' יוחנן לשיטתו לא היה יכול לומר דשחררו רבו שני דא"כ ע"כ פליגי בהיזק שאינו ניכר וס"ל לרשב"ג דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וא"כ דקשה אדר' יוחנן דאיהו ס"ל לא שמי' היזק וקיימ"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו וע"ש בגיטין בתוס' ד"ה בהיזק ומשו"ה אמר דשחררו היינו רבו ראשון וא"כ פליגי במזיק שיעבודו של חבירו:

והשתא הק' הירושלמי חיילי' דר"י מן הדא מדאמר רשב"ג אינו כותב אלא משחרר ואי דשחרר היינו רבו שני קשי' כנ"ל ודוק. ומתורץ בזה הא דקאמר חיילי' דר"י וכו' הרי כבר יש לו ראי' לר"י מברייתא ישראל שהלוה לנכרי אמנם לפי הנ"ל יש כונה אחרת בירושלמי ודוק ובסוגי' דהיזק שאינו ניכר הארכתי בענין אחר:

דף ח' אלו המשעבד וכו' עיין בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד הכונה כפשוטו דמקשה דלא להוי שחרור כיון דעשאו אפותקי לזה מתרץ דלא מצאנו עבד משחרר וחזר ומשעבד:

כמה דר"מ קונס בדברים לכאורה יש לעיין אי כוונת הירושלמי הוא כדאמר בבבלי דפליגי במזיק שיעבודו של חבירו א"כ אמאי הוצרך להביא ר"מ דריבית ונראה דס"ל לירושלמי דכ"ע ס"ל דמזיק שיעבוד פטור רק עיקר הטעם הוא דמחייב רשב"ג הואיל ועבד איסור דשחרר העבד ועבר על לאו דלעולם בהם תעבודו ושפיר הוי דמיון לשטר שיש בו ריבית דעבד איסורא ומשום כן קנסו ודוק ולפ"ז בשחררו למצוה דרבים כדאמר בברכות אפשר דאף רשב"ג אינו מחייב המשחרר ויש לעיין וקצרתי.

הלכה ג

עשה כ"י והשתחוה לו עיי"ש בש"ק ובאמת תירוצו הראשון מ"ש בעכו"ם איכא חייב מיתה צע"ג טובא היכן אשכחן כן דחיוב מיתה איכא באוכל דבר שעבדה ומשום דיש חיוב מיתה בעובד לא שייך לומר דהוי חמור נגד טבל אמנם שוב עיינתי וראיתי כי דבריו נכונים עפמ"ש הרב בפ' יום הכפורים אהא דאסור להתרפאות בעצי אשירה אע"ג דלא הוי כ"א לאו ושאר דברים אפי' חמורי' ממנו אינם עומדים בפני פקוח נפש רק משום לתא דע"ז אסור להתרפאות אפי' בפקוח נפש ודברי הש"ק נכונים גם מה שתירץ משו"ה הוי חמור הואיל ומטמא אכתי קשה מ"מ מדוע נימא דעבור כן חשיב קל על חמור ניהו דיש קצת חומר באיסור עכו"ם דמטמא כמו כן יש ג"כ צד חמור בטבל דהוי מיתה בידי שמים וא"כ להוי כחמור על חמור וכקל על קל ומאי חומרה דזה יותר מזה ויותר הי' לו לומר דבעכו"ם לוקה בכ"ש והנאה כמ"ש הרמב"ם ויש ב' לא ידבק ולא תביא משא"כ בטבל דהוי דוקא בכזית ודוק ויש לעיין ברמב"ם דכתב באוכל כל שהוא מתקרובת עכו"ם לוקה ויש לעיין מדוע לא כתב אפי' נהנה וצ"ע:

והאוכל תרומת חמץ בפסח למי הוא משלם וקאמר וכפלוגתא וכו' נראה לפרש דה"ק דכאן אפי' ר"י מודה לר"ל דמשלם לעצמו דעד כאן לא קאמר התם דמשלם לשבט הואיל ועכ"פ גזל דבר מתחלה אע"ג דאח"כ יורשו מ"מ מתחלה גזל משא"כ דמתחלה הי' אסורי הנאה וא"כ אפי' ר"י מודה דמשלם לעצמו ודוק לזה אמר ר"מ מסתברא להיפך יודה רשב"ל לר"י בחמץ [והוא ע"פ גרסת הש"ק] שהיא משלם לשבט דבשלמא התם שפיר אמר רשב"ל דמשלם לעצמו כיון דלבסוף נתברר דלא גזל דהרי יורשו משא"כ כאן עכ"פ גזל ואי דלית ביה שוי' משום דאסור בהנאה זה ליתא דהרי עכ"פ הוי מנשרפין ואפרן מותר כדאיתא בסוף מס' תמורה וא"כ עכ"פ גזל מידי לזה השיב ליה דגם הוא סובר כן ומביא ראי' מתרומה טמאה דג"כ לית ביה רק אפרן כנ"ל ומיושבים בזה איזה קושית וקצרתי:

ע"ב א"ל תמן אינו ראוי להשלים ברם הכא ראוי הוא להשלים כלומר דחזי' לאצטרופי ועיין ברמב"ם ה' גזילה פ' א' ועיין בפ' א' מה' גניבה ה' ב' דכתב אסור לגנוב כ"ש דין תורה וכתב ה"ה ודין שוה פחות מפרוטה כדין חצי שיעור באיסורין וטעמא משום דחזי' עכ"פ לאצטרופי (ועיין בה' ריבית להגאון מו"ה יונתן דנתן טעם מזה לשיטת הטור דס"ל דליכא חיסור ריבית בחצי פרוטה משום דכתיב לא תשימון דמשעת שימה הוא דחייב ובשעת שימה ליכא פרוטה שלימה ולא שייך דחזי' לאצטרופי דאין מחשבין משטרא לשטרא) אמנם נראה דה"ה כתב כן מדעתו דטעמא מטעם חצי שיעור ובאמת הוא דברי הירושלמי דפה דכתב הטעם משום דראוי להשלים דהיינו דחזי' לאצטרופי ונעלם ממנו אלא דיש לעיין דלפי מה דמבואר משו"ע בה' גניבה משמע דבפחות משוה פרוטה עכ"פ אינו מחויב להחזיר ואמאי הרי גלתה לנו התורה בהקדש דעכ"פ מחויב להחזיר פחות מפרוטה וצ"ל דשאני הכא בהקדש דרבתה תורה מאת ואתי' לרבות דעכ"פ חייב לשלם משא"כ בגונב או גוזל דפטור מתשלומין בפחות משוה פרוטה אלא דיש לעיין דהרי מוקמינן ליה האי את ואשר לריבוי אחר ריבוי ואתי' למעט ואפשר לומר דפליגי אי דרשינן אתין והיא פלוגתא בנזיר דף ס"ה ומר דריש אתין והוי ריבוי אחר ריבוי ואתי' למעט וא"כ אפי' תשלומין פטור ואינך לח דריש אתין וא"כ ליכא כ"א ריבוי א' דאשר דריש ואתי' לרבות תשלומין ודוק. אלא דאין לשון הירושלמי משמע כן דמשמע דמאן דדריש ליה בריבוי אחר ריבוי אתי' רק למעט מקרבן ועיין בק"ע ואפשר לישב מדקאמר לתשלומין לקרבן משמע דאתרווייהו קאי ועכ"פ נראה לפענ"ד מזה סתירה לדברי הכריתי הנ"ל דהבין דטעמא דחזי' לאצטרופי הוא משום דיכול לאכל אח"כ עוד חצי שיעור ויהיה שיעור שלם א"כ בריבית לא שייך זה אמנם לפי דברי הירושלמי הנ"ל מבואר דאין הכונה כן דהרי קאמר דרבתה תורה בנהנה בפחות משוה פרוטה מהקדש דחייב לשלם הקרן דהרי חזי' להשלים והכונה הואיל וראוי להשלים לפרוטה נחשב עכ"פ ממון ג"כ עתה א"כ לפ"ז גם בנשך דאע"ג דלא הוי רק כ"א חצי פרוטה מ"מ הרי מתחלה הי' ראוי להשלים לפרוטה ומשום כן חייב ודוק והרי בשבת במוציא חצי גרוגרת ואח"כ שנית חצי גרוגרת נמי אינו חייב ואפ"ה אמרינן בשבת דף ע"ד והרי קיימ"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ודע דהמ"ל בה' מעילה ס' פ' ז' ציין עיין בחדושי רשב"א גיטין י"ב ולכאורה רמז במאי דכתב שם דאף על גב דמדבריהם עכ"פ אסור ונראה דס"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן וזה אינו דשם קאי הגמרא אליבא דרב וא"כ רב יכול לסבור כר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה לזה הוצרך להקשות דעכ"פ מדרבנן אסור ודוק ועיין במ"ל בה' שבת פ' ח' במגיה שם:

ברם הכא וכו' ויש לעיין הרי עכ"פ אפרן מותר א"כ ראוי להשלים ויש לישב:

אין תפתרינה לב' דברים עיין בירושלמי פ' קמא דמגילה במשנה אין בין יהכ"פ לשבת:

הלכה ד

על עיקר בדיקתה הן חולקין ויש לדקדק אכתי קשה דיבדקנה ונראה דהיא מתחמצת כהכסיפו פניו ויש פלוגתא דר"מ ור"י אי הכסיפו פניו הוי חמץ ועיין לקמן והיינו דפליגי דר"י ב"ג ס"ל דהכסיפו פני' הוי חמץ ורבנן סברו דלא הוי חמץ ודוק. גם י"ל ע"פ מה דתמה בצל"ח שם הא דהביא בבבלי ההיקש דלא תאכל עליו חמץ למעט אורז ומדוע לא הביא היקש הקדום בפ' בא כל מחמצת ל"ת בכל משבתיכם תאכלו מצות ותירץ דמכל מחמצת מרבה לקמן נתחמץ ע"י דבר אחר וא"כ י"ל דגם אורז ע"י דבר אחר נתחמץ וא"כ מהאי היקש ה"א דיוצאין בו לפיכך צריך ההיקש לא תאכל עליו חמץ דמשמע דוקא חמץ גמור עיין שם היטב וא"כ י"ל דריב"נ ס"ל לעיקר ההיקש דפ' בא וא"כ לפ"ז ס"ל שפיר דיוצאין באורז כיון דע"י דבר אחר בא לידי חמוץ אמנם רבנן דבהיקש בתרא כתיב חמץ משמע דוקא ביכול להתחמץ מחמת עצמו וא"כ באורז אין יוצאין והשתא תרווייהו ס"ל דבדרו ומצאו שאינו מחמיץ מ"ע רק על ידי דבר אחר:

אמר רבי בון בר כהנא תפתר שקרבה חטאתו בשלה ע' בש"ק מה שהקשה על רש"י דכתב ודלא כר"ש ובמח"כ לא הבנתי קושיתו דע"כ ר"ל דאמר זאת אמרת רקיקי נזיר נאכלין בנוב ובגבעון ע"כ דס"ל דהתנא ס"ל כר' יהודא כמ"ש הירושלמי דאי הכונה כמו דמסיק הירושלמי כר"ש א"כ ע"כ צ"ל דאיירי שקרבה חטאתו בשילה ומשום דנזרק א' מן הדמים א"כ לא שייך לומר רקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון כיון דבאמת אינם נאכלין רק כאן איירי שהקריב חטאתו בשילה ונזרק א' מן הדמים והירושלמי דמתרץ לא אתיא אלא כר"ש לא קאי אדברי רשב"ל אלא דהוא תירץ בפני עצמו כנ"ל:

דף ט' למצוה איתאמרה עיין בש"ק דהביא קושית המ"א דאי אמרינן דוקא בלית בה מים כלל הוי מצה עשירה א"כ תיפוק ליה דמי פירות לבד אין מחמיצין וא"כ בלא"ה אין יוצאין בו ול"ל לחם עני ויש לפקפק ע"ז דעכ"פ בא לידי חמץ אלא דמשקין גורמין ואינו דומה לאורז ודוחן דאינהו גופייהו אינם באין לידי חמוץ. אמנם עיין בירושלמי לקמן דקאמר יכול יוצא ידי חובתו ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות יצאה זו שאינה צריכה שמור א"כ לפ"ז ה"ה בזה ג"כ אי נימא דמצה עשירה הוי בלא מים כלל דוקא א"כ תיפוק ליה דאינה צריכה שימור ודוק שוב ראיתי במלחמות פ' כ"ש שכ' מדברי' אלו יעו"ש ובחדושי לסוגי' הארכתי:

אמנם לכאורה יש ראי' דאפילו אם המין בא לידי חמוץ מ"מ כיון דעתה אינו בא לידי חמוץ שייך ג"כ ההיקש דאין יוצאין בו משום דלכאורה קשה מאי מביא ראי' בבבלי מהא דריב"ל דאמר יומא קמא לא תלושי לי בחלבא דלמא בקמחא דאבשוני היה לשים דאינו בא לידי חמוץ כלל וצ"ל דגמרא ס"ל דא"כ לא הוי צריך לומר יומא קמא לא תלושי בחלבא תיפוק ליה דבלא חלבא נמי אסור כיון דקמחא דאבשוני אינו בא לידי חמוץ אינו יוצא בו וכל זה הוא דוקא אי אמרינן דאפי' אם המין בא לידי חמוץ נמי שייך ההיקש א"כ לפ"ז שפיר מקשה המ"א ודוק:

ריב"ל כזית שאדם יוצא וכו' שלא יהיה בו משקה וכו' בסוגיא זו הארכתי בבבלי דף ל"ה והואיל ויש בו כמה ביאורים בירושלמי העתקתים בסדר הבבלי:

גמרא הנהו אין אורז ודוחן לא י"ל תיכף ה"ל לגמרא להקשות אמתני' הנהו אין אורז ודוחן לא וי"ל דהיינו יכולין לפרש דאורז ודוחן בכלל כוסמין וש"ש אבל השתא דמפיש שבולת גולבי ש"ש ש"ת א"כ אוו"ד לא הוי בכלל שפיר תמה ופשוט שוב עיינתי בצל"ח ומצאתי פירושו באופן אחר יעו"ש:

לא תאכל עליו חמץ וכו' דברים הבאים לידי חמון עיין בצל"ח דתמה מדוע לא הביא הגמרא היקש הקדום בפ' בא כל מחמצת ל"ת בכל מושבותיכם תאכלו מצות ותירץ דאפשר ע"י דבר אחר גם אורז ודוחן בא לידי חמוץ ובהיות דמכל מחמצת מרבינן לקמן נתחמץ ע"י דבר אחר וא"כ מצד האי היקשא ה"א דיוצאין בו ידי מצה כיון שבא לידי חמוץ ע"י דבר אחר לפיכך מביא ההיקש דלא תאכל עליו חמץ דמשמע דבר הבא לידי חמץ מחמת עצמו יוצא בו ידי מצה ע"כ יעו"ש:

ועפ"ז יהיה מקום ליישב קושית מהרש"א דתמה לר"ש דדריש לעיל דף כ"ח מהאי היקשא דחמץ אינו אסור כ"א כל שבעה א"כ מניין לו דאין יוצאין בדבר שאינו בא לידי חמוץ ולפי הנ"ל י"ל דר"ש ס"ל דאורז ודוחן אפילו ע"י דבר אחר נמי אינו בא לידי חמוץ וא"כ יליף ליה מהיקשא דכל מחמצת ודוק:

לפ"ז יש בזה ג' מחלוקת לפי הנ"ל דלר"ש אינו בא לידי והשתא חמוץ אפי' ע"י דבר אחר ולתנא דפליג אריב"ל אינו בא לידי חמוץ מ"ע ולריב"ל אפי' חמץ גמור הוי וחייבי' על חמוצו כרת:

והנה משנתינו מוקי לקמן דלא כר"ש מדקתני דיוצאין בחלות התודה אע"ג דאינו נאכל בכל מושבות ומתרץ ר"ל זאת אומרת חלות התודה ורק"נ נאכלין בנוב וגבעון ופירש"י ודלא כר"ש יעו"ש וכיון דאתי' המשנה אליבא דר"ש בן לקיש דלא כר"ש שפיר הוצרך רשב"ל לשיטתו להביא ההיקש דלא תאכל עליו חמץ ודוק:

ועפ"ז יש ליישב שיטת הירושלמי פ' כ"ש ה' ד' רשב"ל בשם ר"י נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם שנא' בפסח דבר הבא לידי חמץ ומצה אף לחם שנא' בחלה דבר הבא לידי חמץ ומצה בדקו ומצאו שאינו בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינים בלבד ושאר כל המינים אינם באים לידי חמץ ומצה אלא לידי סרחון ריב"נ אומר קרמית חייבת בחלה שהיה באה לידי חמץ ומצה ורבנן אמרו אינו באה לידי חמץ ומצה ומקשה ויבדקנה ומשנה על עיקר בדיקתה הן חולקין ר' יוחנן אמר בדקו ומצאו שהיא באה חמץ ומצה ורבנן אמרו בדקו ולא מצאו שהיא באה חמץ ומצה ע"ש הירושלמי וקשה לי כיון דבעיקר בדיקתה חלקו א"כ מה בכך ובדקנה עתה ונראה אם באה חמץ ומצה או לא ולפי הנ"ל י"ל דכ"ע מודו שבדקו ומצאו שהיא באה חמץ ע"י דבר אחר וריב"ל ס"ל דבנתחמץ ע"י דבר אחר הוי חמץ גמור כמו בנתחמץ ע"י עצמו וחייבי' עליו כרת משא"כ רבנן דפליגי עליה ס"ל דאמרינן בהיקש דוקא דבר הבא לידי חמוץ מ"ע בזה יוצאין בו משא"כ אורז ודוחן וקרמית דאינו בא לידי חמוץ מ"ע ודוק:

באופן אחר יש ליישב קושי' הנ"ל לר"ש דבר שאינו בא לידי חמוץ מנ"ל דאין יוצאין בו ונראה משום דלכאורה לפי הנראה מלשון הירושלמי הנ"ל דקאמר דצריך להיות דבר הבא לידי חמץ ומצה יצאו אורז ודוחן שאינם באים לידי חמץ ומצה לשון זה מורה דשאר מינים גם לידי מצה אינם באים ודוק והיה נראה דעת הירושלמי דס"ל דשבעת ימים תאכל עליו מצות דכתיב משמע דצריך להיות מצה הראוי' וכדריש לקמן בחלות התודה דאינה ראויה לשבעה וכמו כן י"ל דס"ל ג"כ באורז ודוחן דאינו מצה הראוי לז' דאחר שנאפה ושוהת איזה ימים ג"כ מסרחת ואינו ראוי לשבעה וזה הוא דאמר דאינם באים לידי חמץ ומצה והשתא לפ"ז גם זולת ההיקש יש למעט דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות דצריך להיות הראוי' למצה ז' וא"כ ר"ש יליף משמעות דשבעת ימים תאכל עליו מצות ובירושלמי פה הוא אליבא דר"ש ודוק:

ועוד בה שלשיה ושבה והיתה לבאר דל"ק לר"ש משום דר"ג אמר במתני' דפ' ערבי פסחים דמצה שאנו אוכלים הוא לזכר שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם הקב"ה והשתא לפ"ז י"ל דה"ט דממעטין מלחם עני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש משום דכיון דאינו בא לידי חמץ א"כ ליכא היכר דצריך להיות מצה הבא לידי חמוץ לרמז כנ"ל דכמו שבצק שלהם הי' ראוי להחמיץ אלא שלא הספיק להחמיץ כך אנו אוכלי' מצה שהיתה ראוי לבא לידי חמוץ לרמז כנ"ל משא"כ בנלוש ביין ושו"ד שאינו בא לידי חמוץ ליכא היכר כנ"ל אלא דכל זה הוא דרשינן טעמא דקרא וא"כ דרשינן טעמא דקרא טעם דמצה וטעם דממעט מצה עשירה אבל אי לא דרשינן טעמא דקרא אינו ממועט אורז ודוחן וא"כ ר"ש לשיטתו דדריש טעמא דקרא לא צריכין להיקש דנשמע מלחם עני משא"כ ר"ל מתרץ אמתני' דאיהו לא תני' לקמן דלא כר"ש הוצרך להביא ההיקש ודוק:

גמרא מתני' דלא כריב"ל דריב"נ אומר אורז מין דגן וכו' דתני' י"ל דברייתא שני' הו"ל לגמרא להביא תיכף דאמר אורז מין דגן וחייבים עליו כרת ויוצא בו בפסח וראיתי שהרגיש בו בצל"ח ובחמת הגמרא התחיל בברייתא זו ונראה דגמרא רצה להביא ראיה דמתני' הוא לאפוקי מריב"ל מתרווייהו בין באורז ובין בדוחן ואי הוי מייתי הגמרא רק ברייתא דקתני ריב"ל אומר אורז מין דגן וחייבים עליו כרת ויוצאין בו בפסח לא הוי מצי לאפוקי רק מאורז לזה מייתי הגמרא דהרי ריב"ל אומר אורז מין דגן וחייבים עליו כרת ובברייתא קתני דריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרובי' להחמיץ וע"ז בעי אי קדים ומחמיץ קאמר או רק קרוב להחמיץ ולא חמץ גמור ופשטינא דע"כ קדים ומחמיץ מדאמר באורז דחייבים עליו כרת א"כ נשמע ממילא דע"כ בדוחן נמי קאמר דממהר להחמיץ חמץ גמור וחייב כרת אתרווייהו וא"כ שפיר נשמע מנה דמשנה הוי לאפוקי מריב"נ בתרויייהו הן באורז הן בדוחן וזה פשוט ובצל"ח פי' בכאן בדרך רחוק ומ"ש הוא האמת:

ועוד י"ל דהרי יש לנו כלל דדרך הגמרא לומר תני ושייר ואע"ג דהיכא דתני אלו לא שייך תני ושייר מ"מ עיין בתוס' זבחים דף פ"ז ד"ה הלן דהיכא דהו"ל כ"ש שייך לומר דתני ושייר אע"ג דתני אלו עיי"ש א"כ כאן י"ל לריב"נ דס"ל דממהר להחמיץ הו"ל כ"ש מהני דבא לידי חמוץ טפי והשתא לפ"ז דודאי אי אמרינן לריב"נ דבתרווייהו אוו"ד יוצאין בפסח י"ל דתני ושייר וליכא להקשות מאי שייר דהאי שייר כיון דשייר ג"כ דוחן אבל אי אמרינן לריב"נ אין יוצאין בדוחן רק באורז א"כ ע"כ מתני' לאפוקי מריב"ל דליכא למימר תני ושייר תקשה מאי שייר דהאי שייר והשתא לפ"ז י"ל דהכי מייתי הגמרא דע"כ לאפוקי מריב"ל והוא מדאמר ריב"נ אורז מין דגן וחייבים על חמוצו כרת ולא הזכיר דוחן ובברייתא תני ריב"נ אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ ומדלא קאמר הלשון שקרובי' להחמיץ כיון דקאי אתרווייהו אאורז ודוחן ע"כ בעי אי קאי רק אדוחן ולומר שקרוב להחמיץ אבל חמץ גמור נא הוי או אתרווייהו קאי והכונה דקדים ומחמיץ ופשטו ליה מדאמר ריב"נ אורז מין דגן ומניח דוחן משמע דס"ל דדוחן אינו נעשה חמץ גמור ואין יוצאין בו וא"כ לפ"ז מוכח דדוחן לריב"נ אין יוצאין בו וא"כ ליכא למימר דתנא דמתני' דס"ל כריב"נ ותני ושייר דא"כ תקשה מאי שייר דהאי שייר וע"כ לאפוקי מריב"ל ודוק היטב בזה:

גמרא ה"ט דר"ל משום דהו"ל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין עיין בתוס' שהאריכו ותמו אשיטת רש"י ז"ל דכ' מי פירות לבד הוי נוקשה א"כ תקשה מחצבא דאבשונא דקאמר רבא מי פירות הו"ל ואין מחמיצין משמע דשרי לגמרי ותמו עוד מדפריך הגמרא במנחות אריה"ג מנחת נסכים מי פירות הוי וא"מ מאי פריך הא חמץ נוקשה הוי ועוד הקשו מותיקא יעו"ש היטב ונלפענ"ד משום דהתוס' במנחות דף נ"ד ד"ה תפוח שרסקו הביא דברי הירושלמי דאמר מה פליגין במחמץ במימיו דס"ל לרבנן אסור ור"י מתיר אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר יעו"ש והנה לכאורה יש לעיין לפי דברי הירושלמי א"כ מאי פריך הגמ' שם כמאן אזלא הא דתנן תפוח שרסקו לימא רחב"ג היא לשני דאתי' אפי' כת"ק והתם איירי במחמץ במימיו אבל רבנן איירי במחמץ בגופו של תפוח כדקתני אין מחמיצין בתפוח ם משמע תפוח ממש וצ"ל דס"ל לגמרא דידן דאי איירי במחמץ בתפוח ממש א"כ לא יפלוג רחב"ל ולומר דמחמיצין בו ופשוט ודוק ושוב מצאתי כן בספר שלום ירושלים על הירושלמי שם אלא דלשונו מגומגם:

ודע דלכאורה צ"ע טובא מנ"ל לירושלמי הא לומר דאיירי דוקא במחמץ במימיו ולכאורה תפות שרסקו ונתנו בתוך העיסה משמע התפוח ממש ונראה דלכאורה יש עוד לדקדק בלשון המשנה דהו"ל למתני לשון קצרה המחמץ עיסה בתפוח הרי זה אסורה ומדוע נקיט שרסקו ונתנו לתוך העיסה ונלפענ"ד ע"פ מ"ש הש"ך ביו"ד סי' י"א ס"ק ע"א דרסקו היינו עד שנעשה מים עיין שם גבי מקוה דשלג והשתא לפ"ז י"ל דהיינו דקאמרה המשנה תפוח שרסקו דהיינו שהיה מרסק התפוח כ"כ עד שנעשה מים דכן הוא משמע לשון רסקו ונתנו בתוך העיסה הרי זה אסורה והשתא לפ"ז י"ל דודאי במחמץ בתפוח גופא שרי וכן המחמץ במי פירות שפלטו מן הפירות ג"כ אין מחמיצין ומותר לגמרי אבל במחמץ בכה"ג שרסק הפרי לגמרי והפכה למים בהא פליגי תנא דמתניתין ור' יוסי ודוק:

והשתא לפי זה יש לכוין דהיינו דנקיט ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש והמה משקין דרסק הפרי גופא דמרסקין הענבים והזתים לגמרי וכן דבש ובזה שפיר הוי חמץ נוקשה משא"כ גבי חצבא דאבשונא דהוי רק משקין בעלמא הנוטפים מן הפרי הנהו ודאי אין מחמיצין ודוק וזה ברור והשתא לפ"ז י"ל דהא דמשחא ומילחא איירי רק במשחא הנוטף מן הפרי וזה הוי רק מי פירות לבד כמו מים דשבלי' דלא יצא מכח הריסוק ולפיכך שפיר שרי ודוק:

ולא נשאר לתרץ כ"א הא דמקשה שם במנחות מנחת נסכים מי פירות הוי והרי שם הוי שמן דמנחות דיוצא על ע"י רסוק לזה יש לומר דלכאורה יש לדקדק דקאמר ר"ל שם אומר היה ריה"ג מנחת נסכים מגבלה במים דמשמע ריה"ג לשיטתו ונראה דהתוס' מקשה בסוגי' אריה"ג דדריש לחם עוני מה שנאכל באנינות והרי גבי לולב לכ"ע דרשינן כפת והיה נראה לפענ"ד דריה"ג ס"ל כר' יוסי בירושלמי דמתיר אפילו במחמץ במימיו משום דס"ל דאפי' נוקשה לא וכמ"ש הש"ק שם ודלא כר"ש בתרומות יעו"ש וא"כ לא צריך לחם עני למעט מצה עשירה כיון דלא בא לידי חמוץ כלל ודוק:

והשתא לפ"ז התם דפריך אריה"ג שפיר פריך דהו"ל מי פירות ואין מחמיצין כיון דאיהו לשיטתו ס"ל כר' יוסי בירושלמי לפיכך השיב ר"ל דריה"ג לשיטתו אומר היה דמנחת נסכים מגבלה במים משא"כ ר"ל לשיטתו דס"ל דמי פירות שבאים מרסוק הפרי הוי נוקשה אין צריכין לתירץ זה רק לריה"ג לשיטתו ודוק ומתורצים כל קושית התוס' ודוק:

והשתא לפ"ז י"ל דכל הנהו אמוראי בירושלמי ס"פ כל שעה ס"ל כרבא גבי חצבא דאבשונא דמי פירות אין מחמיצין משום דלא בא ע"י ריסוק דפרי עצמו והוי רק מי' ומוהל בעלמא משא"כ בעובדא דהוי שערי בגו יין ושמן שפיר הוי חמץ כדברי הירושלמי הנ"ל בד"א במחמץ במימיו ודוק:

ודע דנראה לפענ"ד לומר דאפי' לשיטת דס"ל דמי פירות עם מים מחמיצין וזה החימוץ ממהר להחמיץ מ"מ י"ל דזה דוקא היכא דבאים המי פירות והמים סמוכים קרובים בתוך העיסה אבל אם באו המי פירות לבד בתוך הקמח יום או ימים טרם באו המים י"ל דכבר איקלש טעם וחימוץ המי פירות ותו אינו ממהר להחמיץ וראי' לזה מדאמר מר זוטרא לא לימחא אינש קידרא דאבשונא דלמא לא בשיל שפיר משמע הא ללוש עיסה שרי וקשה דלמא יצאו מים בעודן נקלים על האש ובלעו זה מזה אלא דלא נאסרו משום דמי פירות אין מחמיצין אבל שוב עתה שבא עליהם בלישה המים הו"ל מי פירות ומים דממהר להחמיץ וכמו דיש לחוש בבישול דלמא לא בשיל שפיר כך יש לחוש ג"כ לענין אפי' אלא ע"כ צ"ל כיון דכבר נתייבש א"כ תו אח"כ לא חשיב מי פירות עם מים דמי פירות שבלעו השבלים כבר חלף הלך לו וא"כ לפ"ז י"ל ה"ה בבאו על החטין קצת טפי יין או שמן לחוד כיון דאח"כ נתיבשו שרי לעשות מחטין הללו קמח לשיטת התוס' דס"ל מי פירות לחוד אין מחמיצין ודוק

והשתא לפ"ז נ"ל לפענ"ד לדון קצת קולה באותן קנעבליך הנמצאי' בתוך חיטי' ובטחינת החטין נטחנים עמהם ויש בזה פלפול לאסור המצות מחטין הללו משום דאח"כ כשנותן מים בקמח הו"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ולפי הנ"ל י"ל דהרי החטין הללו נטחנים כמה ימים קודם הלישה וא"כ אף אם היו מעט מקנעבליך הללו מ"מ בודאי המה מעט מזער ובטל בתתקס וכ"ש דבטל כח הפרי הלז ונתייבש בקמח קודם בא המים עליהם ועוד יש להוכיח דאפי' לר"ג דאמר ישרף מיד נמי שרי קיטוף משום דהו"ל דבר מועט מי פירות והוא משום דלכאורה לפי הנראה מלשון הרי"ף נראה דהא דקאמר אע"פ שאין לשין מקטפין בו אתאן לת"ק פי' חכמים אליבא דת"ק דאמרו תאפה מיד דכתב ור"ג ורבנן אסרו בין בלישה בין בקיטוף א"כ נראה מבואר דעתו דס"ל דהא דאמר אע"פ שאין לשין מקטפין היינו חכמים אליבא דת"ק ומסתבר כן לכאורה משום דמנ"ל לומר לר"ג דמחמיר ואמר דישרף מיד משום דממהר להחמיץ דמתיר לקטף דלמא דוקא לרבנן דמקילין ואומרים יאפה מיד משום דיכולים לשמרו לדידהו שרי קיטוף אלא דצ"ע לפ"ז צ"ל דרבנן דאמרו את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין היינו ר"ג וחכמים הללו המה בעלי פלוגתא דחכמי' הנ"ל ולא משמע כן ע"ד הפשוט ועוד מדוע קאמר הגמ' אתאן לת"ק והו"ל לפרש חכמים אליבא דת"ק ע"כ נראה לומר דהכונה להפך דאתאן לת"ק היינו ר"ג דהוא הת"ק ראשון והוא משום דמהרש"א מקשה לקמן אהא דמתרץ רב שמואל בר יצחק רביעית הוא ומתחלקת לכמה חלות א"כ הו"ל מי פירות עם מים דממהר להחמיץ ותירץ דשאני כיון דלא הוי כ"א מעט מי פירות שרי והנה לכאורה קושית מהרש"א לפי מה שאיהו מקשה אותה לק"מ דאיהו מקשה אותה דאיך יוצא בו ידי חובתו בפסח כיון דממהר להחמיץ וזה לק"מ כיון דברייתא אתי' כר"ע ור"ע אמר לשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש דס"ל דיכול לשמור וכן המשנה יכול לסבור כחכמים דס"ל דיכול לשמור מחמוץ אלא קשי' קושית מהרש"א אר"ג דאמר ישרף מיד משום דא"א לשמור מחמוץ א"כ תקשה חלות התודה דבאות מצות היכי משכחת ליה וזה צ"ע לזה צריכין לתרץ כיון דלא הוי כ"א מעט שמן ולא הוי מי פירות עם מים דממהר להחמיץ דהאי מעט לא חשיב ודוק:

והשתא לפ"ז יובן הברייתא היטב דאמר אין לשין העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש ר"ג אמר ישרף מיד וקשה לפי זה חלות התודה האיך משכחת דצריכין להיות מצה והא הוי מי פירות עם מים וצריך לומר דמי פירות הוי רק מעט לזה אמרה הברייתא אע"פ שאין לשין אבל מקטפין משום דקטוף הוי רק דבר מועט וא"כ שפיר קאמר הגמ' אתאן לת"ק אבל לחכמים דאומרים יאפה מיד משום דיכול לשמור מחמוץ ואפ"ה אמרו דאין לשין א"כ לפ"ז י"ל דה"ה דאין מקטפין ודוק:

והשתא לפ"ז מבואר בסוגי' דלר"ג דאמר ישרף מיד משום דאין יכול לשמרה ואפ"ה הואיל וקיטוף הוי דבר מועט מותר ואפשר לומר דאתאן לת"ק קאי אתרווייהו בין אר"ג בין אחכמים ודוק:

והשתא לפ"ז יש ליישב ע"ד דרוש הא דאמר ר"ג במשנה דע"פ, מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק ביקם של אבותינו להחמיץ ולכאורה צ"ע מדוע לא מפרש הטעם להודיע דהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא אמנם לפי הנ"ל ניחא דר"ג לשיטתו דאמר ישרף מיד וא"כ ע"כ שרי לקטף ביין ושמן ודבש וא"כ לפ"ז לא נראה המצה כלחמא עניא דהרי מותר לקטפה בכל מיני מתיקה לפיכך קאמר הטעם על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ וגם מצה כזה בא לידה חמוץ ודוק]:

ועפ"ז יש ליישב הא דפריך הכי אהאי ושוין דאין לשין את העיסה בפושרין ולכאורה הו"ל להקשות זה הקושי' במסכת מנחות אמתני' דף נ"ה כל המנחות נלושות בפושרין. אמנם ע"פ הנ"ל ניחא משום דהנה המהרש"א תירץ עוד תירץ דל"ק אחלות התודה דהוי מי פירות עם מים משום דכהני' זריזין הם ויכולים לשמור. והשתא לפ"ז י"ל דאמתני' דמנחות התם לא היה יכול להקשות דידע דאיכא לתרץ שאני כהנים דזריזין הם אבל כאן מקשה שפיר מדאמר אתאן לת"ק משמע אפי' כר"ג וקשה מנ"ל הא דלמא לר"ג דאמר ישרף מיד גם קטוף אסור וצ"ל דאל"כ תקשה האיך משכחת חלות התודה מצות וע"כ משום דשמן מועט הוי וא"כ לפ"ז קטוף שרי דהוי ג"כ מועט וקשה דלמא שאני בחלות התודה דהיה ע"י זריזין וע"כ דלא ס"ל לגמרא זה החילוק א"כ שפיר מקשה אשוין דאין לשין את העיסה מהא דמנחות לזה מתרץ ליה אפ"ה אם אמרו בזריזין וכ"ת א"כ מנ"ל לומר דברייתא דקאמר אע"פ שאין לשון מקטפין אתי' אפי' לר"ג דלמא שאני חלות התודה דהוי בזריזין זה ארנו דחלות התודה לא היה נלושות בפנים וכמו שתמה באמת בספר קרבן נתנאל אתירץ ראשון דמהרש"א ודוק:

היוצא מהנ"ל דס"ל דאע"פ שאין לשין מקטפין אתי' אפי' כר"ג א"כ לפ"ז ע"כ משום דקטוף הוי דבר מועט מכ"ש באלו הקנעבליך דהוי מעט דמעט דשרי לפמ"ש כנ"ל:

ודע דבלא"ה יש מקום לתרץ ולומר דלא קשה לר"ג דאמר ישרף מיד האיך משכחת בחלות התודה מצות די"ל דר"ג סבר דרשה דקרא לא תאפה חמץ אלא שיאור ולשיאור דר"מ וכ"ת שיאור דר"מ הוי חמץ גמור י"ל דהתוס' כתבו במנחות דטעמא משום דיש איזה ריבוי ואולי ר"ג לית ליה האי ריבוי ודוק:

ודע דבספר שער המלך מביא קושי' בשם הגאון מו"ה יונתן זצ"ל דהקשה מאי פריך הגמ' אחלות התודה ורקיקי הנזיר ותיפוק ליה דהו"ל מצה עשירה הא הרמב"ם כ' בפ' י"ג מה' מעשה הקרבנות דמשיחות הרקיקין היה אחר אפיה וא"כ זה לא הוי מצה עשירה עיין שם ותירץ דצריך לומר דקושית הגמ' היתה רק אחלות התודה שהי' בלולה בשמן עכ"ד והנה לכאורה מצאתי לדבריו און מלשון הירושלמי פה דאמר ריב"ל אומר כזית מצה שאדם יוצא בו ידי חובתו צריך שלא יהיה בו משקין ובעי הירושלמי לומר לעכובא ומקשה והא תנינן חלות התודה אית לך לומר חלות התודה דלית בה משקין ע"כ וצ"ע, הניח הירושלמי קושית מרקיקי נזיר ומקשה דוקא מחלות אמנם לפי הנ"ל ניחא דמרקיקין ליכא להקשות כיון דהי' משיחתן אחר אפיתן ודוק:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה