מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת
חדושי ירושלמי פרק א דשבת
מתני' יציאות השבת עיין בברטנורא דקאי אקרא דלא יצא איש ממקומו ולזה נקיט יציאות ולא הוצאות ואפשר לומר לפמ"ש התוס' יו"ט דנקיט יציאות ברישא איידי דבעי למתני לא יצא החייט י"ל דמה"ט נקיט ג"כ הלשון יציאות איידי דנקיט אח"כ לא יצא ואין להקשות דהו"ל למתני היציאות כיון דקאי אקרא כמו דתני האשה נקנית די"ל דכיון דאין הדבר מפורש בקרא רק מקרא דאל יצא איש ממקומו אל יוציא קרינן וכ"ת הא מפורש ויעבירו קול במחנה הא גם שם צריכין לג"ש העברה העברה כדאמר בר"פ הזורק ואף לשיטת ר"ח דלא גרס לקמן הקושי' ממאי דבחול קאי וכמ"ש התוס' לקמן מ"מ כיון דאין הדבר מפורש בהדיא בקרא לא שייך למתני בה' הידיעה וכן נראה ג"כ מפירוש המשניות לרמב"ם כאן דנראה דגרס ג"כ לקמן כגרסת ר"ח ואפ"ה בזה הלשון דאתי' מדרשא ודו"ק:
באמת בחי' לפ' הזורק אמרתי דקושי' ר"ח לק"מ דהרמב"ן כתב דהפסוק קורא לממון מלאכה וא"כ נפל קושיות הר"ח ושפיר פריך הגמרא אלא דהירושלמי ס"ל דע"כ איירי בשבת דאי בחול אמאי הכריזו שלא יביאו מאי פסידא איכא בהבאה הלא הגזברים א"צ לקבל ואי דלמא יעשו מלאכה הו"ל רק להכריז שלא יעשו מלאכה ומדוע הכריזו על הבאה כנראה מסוף הפסוק מויכלא העם מהביא אע"כ שהי' בשבת:
הנה הר"ם מפרש בקצרה הד' רשיות ר"ה הוא מקום שדרכו בו כל העם ואינו מקורה ורחב י"ו אמה ואינה מוקפת חומה ודלתותיה נעולות וכן עמוד גבוה ט' טפחים בר"ה כשרבים משתמשים בו במשאות והנה כ' מתנאי הראשון שדרכו בו כל העם ולא הזכיר בו ס' ריבוא וגם בחיבור פ' י"ד לא הזכיר ס' ריבוא וכ' הר"ה שם שאין לזה רמז בגמרא וגם הרמב"ן ורשב"א לא הזכירו ובטו"ז סי' שמ"ה כ' וז"ל ותמהני דכאן כ' בשם הרשב"א דא"צ ס' ריבוא ולעיל סי' של"ד כ' הב"י שזו הקושי' הקשה המ"מ בשם הרשב"א ובמח"כ לא ע' כל צרכו שם דהב"י כ' כן אקושי' ראשונה שכ' שם דלא חיישינן שיוציא מביתו שמתירא מפני הלסטים ולא שרינן טלטול מפני טלטול ע"ש וצע"ג על הט"ז אמנם רש"י ז"ל הזכיר התנאי דס' ריבוא בעירובין דף וי"ו ובמשנה דעיר של יחיד ובשבת דף וי"ו לא הזכירו וצ"ע:
ורה"י הוא מקום ד' על ד' גבוה יוד או עמוק יוד או מוקף מחיצות יוד ובניהם ד' על ד' או יותר ובטו"ז הנ"ל ס"ק ב' רצה לדחוק ולומר דכוונת הרמב"ם הוא ג"כ ד' על ד' עם המחיצות וביניהם פירושו עם הכל ונעלם ממנו פי' המשניות לרמב"ם כאן דכתב בהדי' והחלל ביניהם ד' על ד' וע' בגמרא דף ק' ע"א חילקה במחצלת מבואר דצ"ל ד' אמות בלא מחיצות דאל"כ גם עובי המחצלת מצטרף ואמאי חלקה במחצלת פטור:
ומה שהקשה הט"ז שם מגמרא ר"פ הזורק דף צ"ט נראה דגם בזה נעלם ממנו במח"כ דברי הרשב"א שם דכ' דדוקא בכה"ג שהי' מתחלה מקום פטור ועכשיו הוקף לכרמלית הוא דבעי אי אזלינן בתר מעיקרא משא"כ היכא דמתחלה הוקף הוי כחורי רה"י א"כ נפלה קושיתו:
כיצד העני כ' התוי"ט יפתח לפרושי מהיכא דסליק ויש כדומה הרבה במשניות ואולי דדבר ההוה נקיט ברישא דדרך העני לבקש קודם מבה"ב והבה"ב נותן לו וברישא נקיט קודם ב' שהם ד' בפנים דהוצאה דקרא הוא בבעה"ב כדילפינן מויעבירו קול במחנה דהוי הוצאה דבעה"ב:
וכתב הרמב"ם דנקיט בבה"ב ועני לקצר והברטנורא כ' לאשמועינן דמצוה בעבירה חייבים עליה וע' בתוס' י"ט דכ' דלולב נתן לדחות ותמי' הא לולב לא נתן לדחות וע' בסוכה ובתוס' חדשים תי' לאשמועינן דהנחה מועטת חייבים עליו וקשה דזה נלמד מלקמן במתני' נתכוין לזרוק חוץ לד' אמות ונתגלגל תוך ד' אמות חייב יעו"ש. ולפענ"ד אפשר לומר משום דדרך עניים לבוא ב' או ג' ביחד ואיתא לקמן בפ' חביות דעשרה בני אדם מסתפקין באלונטית א' פניהם ידיהם משום דרבים מדכרי אהדדי וא"כ בסיפא דזה עוקר וזה מניח דפטור אבל אסור הוא משום שמא ישכח ה"א דבב' וג' שרי דמדכרי אהדדי קמ"ל א"נ דה"א דכאן דהוצאה ילפינן מויעבירו קול במחנה ה"א דווקא בדבר חשוב הוא דאסור קמ"ל דאפי' במתן מועט שנותנין לעני המחזיר על הפתח נמי חייב:
עיי' ברב דכ' בעשותה העושה את כולה ולא מקצתה ובחידושי אמרתי ליישב קושית התוס' בב"ב דף כ' ד"ה היא אהא דתנן סוף המסכת ופקקו את המאור בטפיח הא לא מבטל לי' ואי דמבטל לי' הא חייב משום בונה ולפענ"ד נראה דדייק שפקקו ב' ביחד וא"כ הו"ל ב' שעשו מלאכה דפטורין כנ"ל:
אלא דזה אינו דהרי תנן שם מדבריהם למדנו שפוקקין ומודד וקושרין בשבת ואי דב' הוי איך למדו ממנו שפוקקין ואי דלמדו היינו ג"כ ע"י ב' דשרי א"כ מאי פריך הגמרא בשבת דף קכ"ו ע"ב מדבריהם למדנו שפוקקין דלמא שם ע"י ב' ובחידושי לסוגי' דשם הארכתי:
עיי' בתוס' יו"ט דכ' דנקיט בעשיר ועני לאשמועינן דאע"ג דהוי טעה בדבר מצוה אפ"ה חייב משום דלא נתנה לדחות אצל צדקה משא"כ לגבי מילה ולולב נתן לדחות וראיתי בהגהות מהר"ר דוד שיף דתמה על מ"ש התוס' בפ' ד' אחין ל"ז ע"א ד"ה טעה דלא בדחי' תליא מילתא אלא משום דטרוד בתינוק א"כ קשה הא בכאן נמי טרוד בטרדא דצדקה ותי' די"ל דלא פטרו ר"י ור"י אלא בזמנו בהול כמסקנת הגמרא דיבמות וצדקה לא זמנו בהול דאין זמן קבוע וצ"ע דעכ"פ לאותו עני זמנו בהול דשוב לא יבוא זה העני ועוד יש לעיי' הא דאיתא במס' שבת דף קל"א ושוין שאם עשה מזוזה לפתחו וצייץ טליתו דחייב וקשה הא לר"י הנ"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וזמנו בהול לקבוע מזוזה ולציין טליתו והוי טרוד ג"כ מחמת כבוד הבריות וזמנו בהול:
עוד ראיתי בספר הנדפס מחדש בשמו שמן המאור בסי' י"ד בחלק או"ח דכ' לתרץ קושית הרשב"א שהקשה אהא דאמר הגמרא הואיל ובידו להפקירן הו"ל לומר הואיל ובידו שלא להניחן דחובת גברא הוא ותי' דגמרא משני שם אליבא דרב אדא בר אהבה וראב"א איתא בגמרא דמנחות דהי' מברך לעשות ציצית ומסיק שם משום דס"ל דחובת טלית הוא ונגמר המצוה לפיכך תי' הגמרא הואיל ובידו להפקירן ולפענ"ד כיון דכאן המתרץ ר"נ ור"נ פליג שם במנחות אר"א ב"א א"כ מדוע מתרץ ר"ל אליבא דר"א במה שהוא פליג עליו לכן הפשוט הוא כמו שמתרץ הרשב"א שם:
ויש להביא ראי' ממשנה זו דלא כר"ל ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור הביאו רמ"א באו"ח סי' רע"ו ס"ג ב' להתיר שבות במקום מצוה דהא תנן הכא פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה שניהם פטורים ופטור אבל אסור וקשה הא הו"ל שבות במקום מצוה והי' להיות מותר אפי' לכתחילה דיש בה צדקה אע"כ דלא כבעל העיטור ועמ"ש המ"א ס"ק ח' ודווקא שהגוף נהנה ממנו אבל לאמר לגוי שיבנה בהכ"נ דשבות רחוקה יעו"ש היטב במחצית השקל ואין זה דומה לדין דפה. ובגליון ש"ע שלי במ"א רע"ו ס"ק ט' כתבתי ע' בנוב"י מה"ק חאו"ח סי' ל"ג בענין הדלקת הנר לנעילה ביהכ"פ דהעלה להחמיר אם כבר התפללו הקהל ואולי יש מקום להתיר ע"י שידליקו ב' גוים נר ביחד דקיימ"ל ב' שעשו מלאכה ביחד פטור בזה יכול וזה יכול והוי רק שבות וא"כ באמירה לגוי לעשות כזה הו"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה ודוקא במלאכה דאורייתא הוא דאסור דהו"ל שיטת העיטור יחידאי כמ"ש הנו"ב משא"כ בכה"ג וע' בסי' ש"ז וסי' תקפ"ו ונשאלתי פעם ע"ד בית הכנסת א' דפה דבימות החורף כאור הוא חושך בה וצריכין הבע"ב להתפלל על פה אי יש היתר להדליק בה מע"ש לאמפף אחת העשוי' ע"ד זה שהפתילה הוא דחוק בה בצבת וכשרוצין שידיר היטב הפתילה אזי פותחין הצבת קצת ויצא הפתילה למעלה אי שרי לומר לגוי בבוקר שיפתח הצבת כדי שיעלה הפתילה למעלה ואמרתי דזה אסור דכשפותח הצבת מבעיר הפתילה למטה ודומה להא דאמר בכריתות דמבעיר התחתונות וא"כ לפ"ז גם בע"ש אסור לומר לעכו"ם שיעשה כן בשבת אבל נ"ל דמותר לומר לעכו"ם המשמש שם בחול מדוע לא פתחת הצבת בשבת דאין זה דומה למה שאסור לומר לו למה לא הדלקת הנר דשאני התם כיון דאפי' אם הגוי עשה מעצמו כן בשביל ישראל נמי הי' אסור לקרות כנגדו משא"כ בכה"ג דהו"ל רק כאלו הדליק עוד נר אחר כשהי' אחת דולקת:
מתני' ה' א' ירושולמי הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור וקשה איך אמרה מתני' שהם ד' מבחוץ והא ע"כ פי' בפנים היינו שחייב להביא קרבן בפניה ובחוץ היינו שאין חייב קרבן עליו משמע דעכ"פ אסור מדאוריי' והא הוי רק מדרבנן וי"ל:
והא תני גבי דלתות ההיכל וע' בש"ק דתמה ולמה לא תני הברי חי' שהיו ב' שהם ד' ולפענ"ד י"ל דתני ושייר ושייר ג"כ הלוחות ב' שהם ד' ב' שלימות וב' שבורות:
וי"ל עוד דתנא נקיט מילתא דאית בי' נפקא מני' לדינא דקיי"ל שלמים ששחטו קודם שנפתחו דלתי ההיכל פסולות דכתיב ושחטו אותו פתח אהל מועד בזמן שהם פתוחות ולזה אמר ב' שהם ד' שגם הדלתות פנימיות צריכין להיות פתוחים וכפי' הב' שפי' בק"ע. משא"כ בבריחי' לית נפקותא לדינא כנ"ל:
אלא דלזה קשה דהו"ל למתני עכ"פ רצועות של מלקות דקיימ"ל במס' מכות דהם ב' שהם ד' כפולות ומזה יש נ"מ לדינא. ולפמ"ש הק"ע י"ל כיון דיש ב' רצועות של חמור:
אמר ר' יוסי עני ועשיר א' הן ע' בק"ע משום דמלאכה גרועה היא כמ"ש תוס' בד"ה פשט וא"כ לפ"ז הי' סברא דהואיל ומלאכה גרועה יש חילוק ומה"ט צריך ג"כ קרא להוצאה דעני אל יצא איש ממקומו ללקוט המן דהוא הוצאה דעני ומה"ט מתחיל התנא בעני דקרא דאל יצא כתיב קודם קרא דויצו משה ויעבירו קול דאתי' להוצאה דעני ודוק וא"כ י"ל דאין ללמוד מזה לחייב בהוציא חצי גרוגרת והכניס חצי גרוגרת אפילו לת"ק דר' יוסי לקמן ע"ב דאפילו בהוציא חצי וחזר והוציא חצי אפי' בב' רשויות חייב מ"מ בהוציא חצי והכניס חצי אינו חייב דהוצאה והכנסה לא יצטרף לזה בא לומר דהואיל ועכ"פ תנא יציאות קרא לי' ש"מ דאחת הם ומצטרפין ודוק:
ע"ב מה דאמר ר' יוחנן דלא כר' יוסי עיי' בבלי דף פ' עיין ברמב"ם ה' שבת דפסיק בפ' י"ח ה' כ"ד כר' יוסי דרשות מפסיק פטור וע' בכ"מ דס"ל דמשום דאמוראי פליגי אליבא דר"י יעו"ש אלא דיש לעיי' בירושלמי פה דר"י הוא דלא כר' יוסי והו"ל לפסוק כת"ק די"ל דאמוראי מפרשי דברי ר' יוסי ונ"ל משום דלכאורה קשה הא ר' יוחנן לא הוי אפי' כת"ק דלמא ע"כ לא קאמר ת"ק דחייב אלא בהוצאה והוצאה אבל בהכנסה והוצאה לא וי"ל דאה"נ דירושלמי אלא דלא כר' יוסי אבל אכתי לא מבורר אי הוי כת"ק דא"ל דלת"ק בהוצאה והכנסה פטור ולפ"ז כיון דאין מדברי ר' הכרח עכ"פ שפיר פסיק כר' יוסי כסתמא דבבלי דאמוראי פליגי אליבא כנ"ל:
ואולי י"ל אי אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה ע' בבלי דף ע"ד דמבואר דאפי באיסורי דשבת אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה וא"ש לפ"ז אסור להוציא חצי שיעור מן התורה וא"כ י"ל הואיל ובחצי עכ"פ הוי איסור דאורייתא א"כ אפי' ב' רשויות מצטרפין וא"כ ר"י לשיטתו דחצי שיעור אסור מן התורה מנ"ל דאפי' הוצאה והכנסה מצטרפין כנ"ל:
ומה שפסוק הרמב"ם בדוקא שיש חיוב חטאת ביניהם וכרבה בבבלי דף פ' הוא שלא לעשות פלוגתא רחוקה בין ת"ק לר"י דלת"ק בכל ענין בב' רשויות חייב ולר"י בכל ענין פטור לכן פסיק דדוקא ביש חיוב הפסק חטאת ביניהם ודו"ק:
אמר ר' אילא לא סוף דבר שני פתחי' פתוחי' פי' דהוא קושי' אם אפי' בפתוחי' לפלטי' אחת נמי פוטר לזה משני אף ר"י מודה דבפתוחי' לפלטי' אחת מודה ר"י דחייב. שאם הוציא גרוגרות מפתח זה וכגרוגרות מפתח זה בהעלם א' שמא אינו מחייב שתים וקשה לי הא בזה אינו חייב אלא אחת דעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת ע"כ נ"ל להגיה אינו חייב שתים וא"כ ה"ד בזה במוציא חצי גרוגרות וחזר והוציא חייב ודו"ק:
ונראה מזה הירושלמי שהגירסא הוא כמ"ש התוס' בשם ר"ת מרשות א' חייב מב' רשיות פטור.
כמה דר"י עביד מהלך כמניח עמ"ש בחיבורי תפארת ארי' על ה' תפילין פ' א' סי' א' להקשות אהא דפריך הגמרא בסוכה דף מ"ם אהא דאמר ר' יוסי אם הי' שבת והוציאו פטור מפני שעשה ברשות ומקשה מדאגביה יצא והו"ל לתרץ כשהוא מהלך דלא יצא דצריך במצוה לעמוד ולפי דברי ירושלמי פה לק"מ דלר' יוסי מהלך כעומד:
א"ל אינו מן השם שזה חייב משום מהלך ע בש"ק ד"ה א"ל דתמה על רש"י דלא פי' כן וכן בפי' המשניות מפרש ג"כ כרש"י וצ"ע ואולי י"ל דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן דס"ל במס' חולין ק"ג ע"ב הנאת גרונו בעינן וא"כ לא באים בבת אחת ושפיר מפרש הירושלמי דלח מן השם הוא משום שזהו חייב משום מהלך משא"כ לר"ל שם דס"ל הנאת מעיו בעינן וא"כ באים תרווייהו בב"א דאז כשיניח במעיו חייב משום אכילה ומשום הוצאה ע"כ פירש"י דהוצאה אינה אכילה כנ"ל אלא דעכ"פ קשה מדוע שבק ולא פי' הטעם הירושלמי אליבא דר' יוחנן:
שהי' מוטל על האסקופה ופיו לחוץ וכו' וי"ל א"כ הו"ל הכנסה ולא הוצאה ואולי תנא הכנסה נמי הוצאה קרי לי':
דף ב' על דעתי דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד' והניח בקושי' אמנם התוס' בשבת דף ה' ע"ב הי' להם הגירסא בירושלמי משכחת לה בקופץ ויש לעיי' לפ"ז קשי' לבן עזאי מדוע אין נוטלין לולב ואין תוקעין וקורין המגילה בשבת הלא עיקר הטעם הוא משום שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה והא מהלך כעומד דמי ולא משכחת אלא בקופץ ולא שייך לגזור שמא יקפוץ ואולי י"ל דקופץ דאמר ירושלמי ל"ד רק ברץ דדוקא מהלך הו"ל כעומד אבל לא רץ וא"כ שפיר יש לחוש מטרדות דמצוה ירוץ ללמוד סדר הנענועים וכן קריאת המגילה ודו"ק:
א"נ י"ל דלבן עזאי אין באמת הטעם שמא יצאו מרשות היחיד לר"ה אלא דגמרא נקיט טעמא דשמא יעבירנו לפי מה דקיימ"ל כחכמים דבן עזאי משא"כ לבן עזאי י"ל הטעם שמא יצאו מרה"י לר"ה וע' בתוס' מגילה דף ד' ע"ב בד"ה ויעבירנה דהקשו באמת מדוע לא אמר הטעם שמא יוציא מרה"י לר"ה ותי' משום דלפעמים פטור בשלא הי' עקירה ראשונה לשם כך לכך נקיט הטעם שמא יעבירנה ד' והרי בתוס' שבת ד"ה בשלמא הנ"ל כתבו לבן עזאי אפי' במפנה חפציו מזויות לזויות ונמלך עליהם להוציאן חייב וא"כ לדידי' הטעם כפשוטו שמא יוציא מרה"י לר"ה וגמרא קאמר הטעם לדידן ופשוט ודו"ק:
רב יהודה בשם רב הכל מודים במוציא שהוא פטור דמהלך כמניח וע"כ צ"ל איך משכחת מעביר ד' אמות וע"כ בקופץ לפי הירושלמי הנ"ל וגירסת התוס' בשבת וקשה לי הא רב יהודא אמר בשבת ר"פ הזורק מקושש מעביר ד' אמות הוי וקשה הא מהלך כעומד דמי לשיטת רב יהודא פה בירושלמי וע"כ צ"ל לפ"ז דמקושש שהי' מעביר ד' אמות הי' קופץ ד' אמות ועוד הרי בזורק נמי פוטר בן עזאי לדידי' אמאי חייב המקושש הלא אפי' בקופץ פטור וצ"ל דשם בשם שמואל אמר וכאן אליבא דרב אמר וס"ל לבן עזאי דמקושש תולש הוי או מעמר ודו"ק:
מתני' מסייעי לרב יהודא המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה וכו' עיין ק"ע דמהפך וגריס מתני' למסייעי לר"ה משום דקשי' לי' אדרבה זה מסייעי לר"ה וע' בש"ק בד"ה ואם הוציא ולפענ"ד דקשה לשנות הגירסות לכן נ"ל דה"פ משום דלכאורה על לשון המשנה דקתני בין שחזר והוציאן בן שהוציאן אחר פטור שלא עשה מלאכתו בבת אחת הא הו"ל זו ואצ"ל זו השתא אם הוא חזר והוציאן פטור מכ"ש אחר שלא הוציא כ"א מכרמלית ועוד הא דאמר מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת הא בהוציאן אחר לא עשה מלאכה כלל. ע"כ נ"ל דהי' הירושלמי מפרש המשנה בין שחזר והוציאן דאחר שנתנם על האסקופה בין שהוציאן אחר היינו דהוציאן תיכף מכרמלית האסקופה לר"ה דלא נתנן כלל על האסקופה אלא מהלך מרה"י לאסקופה וממנה לר"ה ולא הניחן כלל אפ"ה פטור מפני שלא עשה מלאכתו בבת אחת משום דמהלך כעומד דמי הא אם עשה מלאכתו בבת אחת דהיינו בזורק חייב בן עזאי אומר אפי' בעשה מלאכתו בבת אחת כגון בזורק אפ"ה פטור א"כ מבואר כרב יהודא במוציא לכ"ע פטור ובזורק פליגי ודו"ק היטב כן סובר הירושלמי בפשט המתני' ודו"ק:
מנו אמרו לו חכמים שהם כשיטת בן עזאי פי' לר"ה דס"ל דפליגי במוציא י"ל דאמרו היינו כבן עזאי וזה הוא דאמרו לו אינו מן השם שזה חייב משום מהלך אפי' כשהוא מהלך חייב משא"כ במוציא דאינו חייב אלא כשמניח והרי מהלך כעומד דמי וא"כ ליכא הוצאה כלל כ"א מרה"י לכרמלית ומכרמלית לר"ה ופטור ודו"ק:
ולר"י דאמר במוציא לכ"ע פטור י"ל דר"מ ס"ל דחייב דלא אמרינן מהלך כעומד דאיהו פליג אבל חכמי' דלעיל ובן עזאי ס"ל דפטור. כנ"ל בפשט הירושלמי ודו"ק ודלא כפי' הק"ע:
תמן הוא זרק ואחר קבל וכו' יש לומר דס"ל לר' יוחנן דזריקה ילפינן מאורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואלהן וא"כ קבל אחר משא"כ הכי הוא זרק והוא קבל וע' בר"פ הזורק בבבלי:
ותהא פשיטא לי' שהוא פטור פי' א"כ יהי' פשיטא שהוא פטור דהרי ליכא אחר שקבל ומשני אילו זרק בימין או הוציא וקבל בשמאל הרי פשיטא שהוא חייב מן הדין פיו דתנן בכריתות אם הי' שבת והוציאו בפיו וע"כ דפיו כאחר דמי וא"כ גם כן כאן שמאל כאחר דמי דמ"ש שמאל מפיו וא"כ שפיר איכא למגעי בקדם הוא וקבל ודו"ק:
פיו כיון שאוכלה בו כאחר הוא דהרי לאו לטלטל ולהוציא בה עשוי' משא"כ הכא ידו כאחר הוא בתמי' דהיד אחת כמו חבירה למלאכה ולהוצאה עשוי' וא"כ י"ל דלאו כאחר דמי:
ע"ב כמ"ד אסור להשתמש באויר עשרה דר"ה הוא עד עשר אמות וא"כ בהיתה ידו בתוך עשר אסור להחזירה משום דמכניס מר"ה לרה"י:
מ"ד מותר בשיש שם כלי שהוא גבוה יוד ורחב ד' והו"ל רשות היחיד וא"כ מותר להכניס דמר"י לר"י מכניס. כנ"ל הפי':
מ"ד אסור למטה מיוד פי' דהו"ל רשות הרבים אבל למעלה מיוד הו"ל מקום פטור דאין אויר ר"ה כ"א עד עשר:
קנה נעוץ ע' בש"ק דכ' דצ"ל דלא שמיע להו הך ברייתא דפליגי בי' רבי וחכמים ולפענ"ד נראה הרי במס' שבת דף ק"א קאמר אביי דשאני טרסקל משום דהנך מחיצה שהגדיים בוקעין בה משא"כ בהנהו ביציאתה דמישן ועמוד דלכ"ע חייב וא"כ י"ל דהרי ר' חסדא כאן לא אמר קנה נעוץ ועליו טרסקל אלא סתמא דאיירי בקנה שהיא כעמוד וכגון שהקנה משופע מלמטה וא"א לעבור בה כנ"ל וכן ר' מני איירי ג"כ בטבלה משופע דא"א לעבור תחתיה כנ"ל ודו"ק וע"ש ברש"י ד"ה משום:
אלא בשעה שהי' מרבע להם את הרוחות ע' בש"ק מה שמפרש בירושלמי פ' כיצד מעברין ה' א' דף א' הקימו בני מררי את המשכן עד בואם בני קהת הקימו בני מררי ולא עשו דבר עד בואם בני קהת ולפענ"ד א"צ לדחוק רק הכוונה כפשוטו הקימו בני מררי את המשכן כי היו הקרשים טעונים על העגלות ושוכבים עליו ולזה אמר הקימו בני מררי את המשכן דהיינו שהורידו הקרשים מעגלות והקימו אותן על הארץ והמתינו מלסדרן ולתקען באדנים עד שיבואו בני קהת וידעו ע"י הארון לאיזה רוח יכוונו והאי והקימו היינו שהעמידו הקרשים על הארץ ולא הניחום לשכוב על העגלות כדי למהר אח"כ כשיבוא הארון להעמידן בתוך האדנים:
ועכ"פ תמיהת דברי רש"י בחומש בפ' בהעלתך סי' יו"ד שפי' שבני גרשון ובני מררי מקימין את המשכן טרם שבאו הקהתים עם הארון והיו מכניסין אותו תיכף למשכן והרי מסוגי' פה ומסוגי' דפ' כיצד מעברין מבואר דארון הי' מרבע להם הרוחות והי' נראה לפענ"ד לתרץ שיטת רש"י ע"פ מה דאיתא בירושלמי דסוטה פ' משוח מלחמה ה' א' ר"י בן קיש אומר ב' היו מהלכין עם ישראל במדבר א' שהי' התורה נתונה בו וא' שהי' שברי לוחות וזה הי' לפני מחנה ישראל והשתא לפ"ז דזה הארון הי' מרבע להם הרוחות וא"כ שפיר הקימו בני מררי את המשכן תחלה קודם ביאת הקהתי והרבוע הי' נודע ע"י הארון שעשה משה וגם זה היה גבוה עם הכפורת שלו עשרה ודוק היטב:
וזה הוא פשט בירושלמי פ' כיצד מעברין ובמדבר מי היו יודעין לכוין הרוחות סי' הארון שהי' יוצא לפניהם דהא הארון שעשה הדא דכתיב ונשאו הקהתים נושאי המקדש והקימו בני מררי את המשכן עד בואם בני קהת ואיך היו יכולים להקימו שלא ידעו הרוח אלא ודאי ארון של משה הי' מרבע להם הרוחות ודוק היטב ועמ"ש עוד מזה בפי' על התורה. א"נ הירושלמי מלת את המשכן דאת יתיר ואתי' לרבות ע"י הטפל למשכן דהיינו הארון שעשה משה כנ"ל:
דף ג' ר"ע עביד אויר ר"ה כממשה וצ"ע הא רבי לא ס"ל בזה כותי' דהרי תני רבי עד שעה שתנוח:
הא אם עשה מלאכתו בבת אחת פי' שהי' זורק מרה"י לר"ה דרך אויר האסקופה הי' חייב ובן עזאי אומר אפי' אם עשה מלאכתו בבת אחת פטור דאיהו לשיטתו דס"ל אויר כרמלית כממש' לעיל ודו"ק ועכ"פ לכ"ע אסקופה כרמלית ובחנם מחק הק"ע זה כנ"ל ודו"ק:
ומדבר ומבואות המפולשין הנה הירושלמי קאמר סתמא דמדבר חשוב ר"ה ועיין בבלי ד' ו' ע"ב דמקשה ולחשב נמי מדבר ומשני אביי כאן בזמן שהיו ישראל במדבר א"כ מבורר דבזה"ז לא הוי רק כרמלית ע' ברש"י אמנם הרמב"ם בפ' י"ד מה' שבת כתב סתמא דמדבר הוי ר"ה וצ"ע דהיא נגד הגמרא דידן וע"ש בהר"ה וכ"מ דהביא דהרב ר"א בנו הי' מתרץ דהי' לו שיטה אחרת בסוגיא דבזמן שהי' ישראל במדבר היתה כרמלית יעיי"ש:
ולדבריו הא דלא חשיב הברייתא מדבר משום דבזמן שהי' ישראל שם הי' כרמלית ודבריו דחוקים מאוד כיון דברייתא חשיב סרטי' ופלטי' גדולה והיא בזמן הזה הו"ל לחשב ג"כ מדבר בזה"ז עוד קשה הרי בר"פ הזורק קאמר הוצאה גופא מנ"ל ויליף לי' מדכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה ומחנה לוי' ר"ה הוי הרי מבואר דגם היתה ר"ה וכן אמרו שם ג"כ מקושש מעביר ד' אמות בר"ה הוי:
ע"ב נ"ל משום דלכאורה יש להקשות הבלא זה דמקשה הגמרא ולחשוב נמי מדבר ומדוע לא הקשה כן קודם דקאמר זו היא ר"ה אתי' למעוטי אידך דר"י ונ"ל משום די"ל אמאי לא משני דנקיט זו היא בתרא אטו זו היא קמא. כיון דע"כ צריכין לומר דנקיט הלשון גמורה אטו הרישא א"כ דלמא זו היא נקיט ג"כ אטו הרישא וצ"ל דאה"נ שהי' הגמרא יכול לתרץ כן אלא הואיל וגמרא משני כן לעיל ולמעוטי דר"י מתרץ ג"כ כאן כן למעוטי אידך דר"י אבל באמת אינו מוכרח לתרץ כן ודו"ק:
והנה לכאורה קשה עוד מאי פריך הגמרא ולחשוב נמי מדבר לשני תני ושייר. וצ"ל דא"כ תקשה מאי שייר דהאי שייר דכן מקשה הגמרא כמה פעמים והשתא לפ"ז מתורץ ה טב הבלא זה דמתחלה לא הי' יכול להקשות ולחשיב דידע דא"ל תני ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר י"ל דאיכא למימר דשייר ג"כ הך דר"י אם דרך מפסיקתן דאין רבים מבטלין מחיצה והא דנקיט זו היא נקיט איידי דרישא אבל השתא דקאמר זו היא למעוטי אידך דר"י מקשה הגמרא שפיר דלחשוב מדבר ודו"ק. והשתא לפ"ז כיון דהא דאנו צריכין לבוא לתרץ דאביי הוא דוקא אי אמרינן זו היא בתרא אתא למעוטי אידך דר"י והשתא לפ"ז מתורץ היטב הרמב"ם דהי' סובר דהא דדחק אביי עצמו לתרץ כן היא דוקא לפי האקומתא זו היא בתרא אתי' למעוטי אידך דר"י ודו"ק:
הלכה ב
דף ג' ע"ב מתני' לא ישב וכו' עיין רש"י להסתפר ונ"ל מה בעי בזה ונראה להורות בא דאפילו סתם תספורת ולא כתי' ראשון בגמרא דהוא תספורת של ב"א ולא יכנס צ"ע מדוע לא כללן התנא בחד בבא וק"ל:
ואם התחילו פי' רש"י ורע"ב אחת מכל אלו אבל הרמב"ם כ' ואם התחילו בדין א"מ ונראה דהי' קשה לו דהו"ל לכתוב בלשון יחיד ואם התחיל כמו ברישא לא ישב ע"כ פי' דלא קאי כ"א אדין דשייך שפיר ואם התחילו דהיינו הדיינים ונ"ל דלא מבעי קאמר הנהו דלעיל דלא הוי טעם רק שמא ישבור הזוג או יתעלף דודאי א"מ אבל בדין דשכיח הרבה שיסתר הדין ה"א דמפסיקין קמ"ל דאפ"ה א"מ:
אלא דיש לעיי' דלמא להיפך שאני דין דהוי רבים ומדכרי אהדדי וי"ל:
עוד כ' הר"מ דהתחלה היא משיחגור חגורו ויתחיל להניע בעורות ותמי' דבגמרא ליתא אלא משיקשור בין כתפו אבל להניע מאן דכר שמיה. וצריך לומר דאו או קאמר או יתחיל להניע אע"פ שלא חגר ומ"מ צ"ע מנ"ל הא:
וכ' עוד דהתחלת דין משיסדרו סדר ישיבתן ותמי' דבגמרא איתא משיעטפו הדיינים משמע דהיינו מלבושיהן וכן פירש"י ואפשר דהיה קשה לר"מ דמאי התחלה היא שיעטפו בלבושיהן הלא לילך לתפלה נמי צריכין עיטוף וע"כ פירש דקאי אכל סדר ישיבתן:
גמרא אפי' חשיכה דתנינן בתרה מנחה היא וי"ל לפ"ז הא דאיתא בבבלי פ' במה מדליקין דבתהו דר"י הוי מאחרה ומדלקה תני לה רב יוסף לא ימוש עמוד וכו' י"ל דהיא סברה עם חשיכה היינו סמוך ללילה ותני לה רב יוסף לא ימוש וע"כ סברה דע"כ עם חשיכה היינו זמן מנחה וכר' חיי' שהי' מפרש ג"כ הך מתני' דלא יצא חייט אע"ג דכתיב סמוך לחשיכה הוי הכונה סמוך למנחה לפיכך הקדימה עד דתני לה ר"י ובלבד שלא יקדים:
ויש בזה מקום לישב קושית התוס' ברכות דף כ"ז ע"א בד"ה דרב מצלי של שבת בע"ש ותמה הא אמרינן בפ' ב"מ ובלבד שלא יקדים ולכאור' קושית התוס' תמי' דלמא הא דלא יקדים היינו קודם פלג המנחה וראיתי שהרגיש בזה בפ"י וראיתי שתירץ דע"כ דביתהו דרב יוסף הוי מאחרה מעיקרא וע"כ אח"כ שאמר לה מקרא דלא ימוש בודאי לא הוי מקדמה כ"כ קודם פלג המנחה אלא דהקדימה הרבה אבל עכ"פ לא קודם פלג המנחה ואפ"ה א"ל ובלבד שלא יקדים ושפיר מקשה התוס' עכ"ד אמנם ע"פ מ"ש ניחא דאדרבה היא הקדימה אח"כ הרבה אפילו קודם פלג המנחה כיון דעם חשיכה היינו זמן מנחה ודו"ק:
והתני' ישב לו לגלח עיי' בפ' חמישי לאבל רבתי סי' ח' הי' יושב ומספר ולפי הסוגי' צ"ל ישב לו לספר ע"ש וע' בתשוב' רש"ל דכתב דהך דאונן פטור מן המצות לאו כללא בכל המצות והביא ראי' מהא דתניא ההולך לשחוט את פסחו ושמע שמת לו מת דלא יטמא וקשה הא עכ"פ הו"ל אונן פטור מעשיות פסח וממילת בנו אלא ודאי דלא כללא הוא. ולפענ"ד לפי דברי הירושלמי פה י"ל דכיון שהחזיק בדרך שהלך כבר לשחוט ולמול הו"ל כישב לו לגלח ואולי יש לחלק ודו"ק:
וע' בנו"ב מה"ק סי' כ"ז חלק או"ח וע' בש"י:
ויש לעיי' מאי פריך הירושלמי מישב לו לגלח דלמא שאני התם דהוי משום כבוד הבריות דאם לא יתגלח עתה יהי' אסור לגלח עד שיגערו ומשו"ה משלים משא"כ כאן דליכא משום כבוד הבריות דאם לא יגלח היום יכול לגלח למחר לא הוי התחלה כ"א משיתחיל לגלח וצ"ל דקושיא הוא מדקתני א' המגלח וא' המתגלח וקשה הא אצל המגלח כשאמרו לו מת אביך גבי' ליכא כבוד הבריות ואי משום כבוד המתגלח הא גבי דידי' אפשר ג"כ לגלח למחר או אפי' עתה מספר אחר ואפ"ה אמרינן דאפי' בישב לו לגלח נמי יגמור ודו"ק:
וא"כ לפ"ז מבואר דחשיב התחלה בישב לו לגלח אע"ג דלא התחיל עדיין ומותר לגמור א"כ לפ"ז ה"ה בהולך לשחוט את פסחו נמי חשיב ואינו נפטר מטעם אנינות ולא ק"מ קושית מהרש"ל מהולך לשחוט את פסחו:
גם י"ל ע"פ מה שיש לדקדק בלשון הירושלמי דמשני לא אתיא משיתעטף באלונטית מאי לשון לא אתי' דאמר ונ"ל כיון דבאבל רבתי תני' הי' יושב ומספר ואמרו לו מת אביך משמע דהאי ברייתא דדוקא זה חשיב התחלה בהתחיל לספר וע"כ דב' ברייתות הללו פליגי דברייתא דאבל ס"ל דישב לא הוי התחלה ולזה משני הירושלמי זה שאמרנו משהתחיל לגלח לא אתי' כהאי ברייתא דלהאי ברייתא הוי התחלה משיתעטף באלונטית אבל מה שאמרו משיתחיל לספר היינו כאידך ברייתא דאבל רבתי וא"כ י"ל דברייתא ההולך לשחוט פסחו הוא כהאי ברייתא דישב לו להסתפר ודו"ק ובנו"ב סי' כ"ז הנ"ל מסתפק בנעשה אונן בימי הספירה וכשלא יספור יום יהי' פסידא דלא הדר דלא יוכל לספור בברכה. והי' נ"ל בודאי אם התחיל בתפלה ושמע שמת לו מת כיון דברכות אין מעכבות זו את זו ע' מ"א סי' תקצ"ג ס"ק ב' בודאי יגמור רק ברכה זו ויפסוק אבל בספירה כיון דאם לא יספור הפסיד כל אינך יומין מלברך בודאי י"ל דחשיב ליה כהתחיל דגומר כיון דכל הספיר' מישך שייך להדדי ועכ"פ יספור בלא ברכה וכמ"ש בנו"ב הנ"ל:
וראיתי בחיי אדם בה' אבלות כלל קס"ה סי' כ"ה שכ' ישב לו לגלח ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים ראשו א' המגלח וא' המתגלח והיינו דוקא בליכא ספר אחר במתא דמשום כבוד הבריות הוא שלא יהים זה מגולח מקצת עכ"ל משמע הא כל שלא התחיל להתגלח אינו רשאי והלא בש"ע ס"ג ב' ישב לו לגלח אפי' לא התחיל ואפי' למ"ש דב' ברייתות מחולקות הם מ"מ הלא קימ"ל הלכה כדברי המקיל באבל ואפילו בישב ולא התחיל נמי שרי ודו"ק גם לשון הט"ז אינו מדוקדק ודוק היטב:
דף ד' רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם פי' ע"פ הרוב כל אדם יקרא איש שהוא עושה חסד עמו את זה יקרא ויקרבהו אבל איש אמונים שעושה דבר ע"פ האמונה ולא להבל שכר מי ימצא וקאמר דזה הוא ר"ז דאמר וכי אין אנו צריכין לחוש ולחזור על שמועתי' דר"ש דהוא סגי נהור ואינו יכול לציין לו שיש דבר תורה בכתב לפיכך צריכין אנן לחוש לדבריו ולחזור עליהם כדי שלא יאבדו וזה הוא אמונה גדולה ויתר האגדה הלז עמ"ש במס' שקלים:
רב אחי אמר לקדוש ע' בק"ע דהכונה שאסור לקדש אחר שנטל ידיו ויהי' זה כדעת ר"ב אמר רב בע"פ בבלי דף ק"ו ע"ב ופליגי ר"א ור"ב דרב אחי ס"ל כרב ברונא ור"ב ס"ל כרב יצחק בר שמואל ב"מ כמבואר בע"פ בבלי אמנם באמת כד נדייק בלשון דאמר סתם לקדוש ואי הי' הכונה שלא יקדש הו"ל לומר שלא לקדש ומדאמר סתם לקידוש משמע דומי' דר"ב דאמר לברכה דכמו דאמר ר"ב לברכה הכונה שיברך תיכף ה"ה לקידוש משמע ג"כ שיקדש תיכף ויהי' מזה ראי' לשיטת הרא"ש הביאו הטור באו"ח סי' רע"א דס"ל דלעולם יטול ידיו ואח"כ יקדש ותמה הטור עליו דזה נגד המבואר בסוגי' יעו"ש ולפמ"ש י"ל דאיהו הי' מפרש לקדוש כמו שפרשנו דתיכף אחר הנטילה יקדש וס"ל כוותי' ודוק וס"ל לרא"ש דרב אחי ורב בא לא פליגי רק מל ' זר חדא ומר אמר חדא:
גם יש לפרש ע"פ מה שפי' הר"נ דדעת ר"ב הוא משום דכיון דאין נוטלין ידים לפירות גלי אדעתא דריפתא חביבא לי' ובהיות דאיהו סובר דאין מקדשין אריפתא לפיכך אמר דלא יקדש איהו כלל אבל ר"י ב"ש ס"ל דמקדשין אריפתא לפיכך יקדש אריפתא וא"כ לפ"ז י"ל דהיינו הכונה דאמר לקידוש שיקדש אפת אחר שנטל ידיו ודוק:
וראיתי בר"נ שם שרצה לומר דזו היא ג"כ שיטת האלפסי בסוגי' ולפענ"ד דא"כ איך סיים הרי"ף אלמא בחביבותא תלי' מילתא ולא בנטילה אמאי הוצרך להזכיר האי ולא בנטילה ת"מ דהוא מותר דברים כיון דאינו מביא כ"א דיכול לקדש אפת ע"כ הי' נראה בעיני לומר דדעת הרי"ף הי' בסוגי' באופן זה דרב ברונא אמר נטל ידיו לא יקדש וס"ל לר"ב דעיקר קידוש הוא על היין כמו שדרשו זכריהו על היין אלא דבא"א לי' ביין יכול לקדש ג"כ אפת לזה אמר ר"ב היכא דנטל ידיו אזי לא יקדש דהיינו סתם קידוש דהוא על היין אלא יקדש אפת והא דקאמר סתם לא יקדש היינו קידוש הרגיל דהוא על היין דתמיד יין קודם לקדוש לזה אמר דהיכא דנטל ידיו לא יקדש איין אלא אפת כיון דגלי דעתא בפרסום עתה דפת ניחא לי' לזה א"ל ריב"ש ב"מ ופליג עלי' במאי דמשמע מני' דלעולם מקדשין על היין זולת היכא דנטל ידיו והביא ראי' מהא דזמנין סגיאין היו יושבי' קמי' דרב וחביבא לי' ריפתא והי' מקדש אריפתא אפי' היכא דהי' לו יין א"כ מבואר דאפי' לכתחילה יכול לקדש אפת כשחביבא לי' וזה הוא דסיים הרי"ף אלמא בחביבותא תלי' מילתא ולא בנטילה ת"מ דיכול לקדש אפת אפי' לכתחילה היכא דחביבא לי' אפי' היכא דלא נטל ידיו ודוק:
והשתא לפ"ז בעיקר הדין דנטל ידיו לא פליג ר"ב ור"י ב"ל והשתא לפ"ז יובן הטיב פשט בר"ע שהביא הטור בסי' הנ"ל דכתב אם נוטל קודם לא יקדש על היין אלא אפת דאמר ר"ב נטל ידיו לא יקדש ותמה הט"ז ושאר אחרונים אמאי הביא ר"ב הלא לרב ברונא לא יקדש כלל רק הו"ל להביא דברי ריב"ש ב"מ ג"כ אמנם עפמ"ש ניחא דאיהו ס"ל כמ"ש ובהך דינא דנטל ידיו לא פליג ר"ב וריב"ש ודוק:
והשתא לפ"ז מיושב היטב הא דתמה הטור על הרא"ש שהוצרך להוציא דברי ר"ב מפשטי' ותמהו האיך הוציא דברי ר"ב מפשטי' אמנם עפמ"ש ניחא דלפי דעת ר"ע ורי"ף אין אנו מפקיעין מהלכתא דברי ר"ב דאמת גם ר"ב ס"ל דמקדש אפת ולא פליגי כ"א אי מקדשין לכתחלה אפת אבל בענין נטל ידיו לא פליגי אבל הכל מודים דיין מקדשין תחלה ואח"כ נוטלין לידים משא"כ לשיטת הרא"ש ע"כ דס"ל לר"ב בנטל ידיו לא יקדש כלל וכשיטת ר"ת ור"י וכ"ע ס"ל דאין מקדשין אפת ומטעם חשש שמא יצא לחוץ כמ"ש משום דיש קידוש שלא במקום סעודה וכל זה אין בפשטות משמעות שלו:
ועוד דלשיטת ר"ת דהוי טעמא דר"ב דאין מקדש הוא שמא יפליג ויצא לחוץ א"כ לפ"ז הי' מקום לומר היכא דיש עמו בני אדם דשייך בי' לומר רבים מדכרי אהדדי כדאיתא בבלי שבת דף קמ"ד ע"ב יהא מותר לקדש על היין אח"כ דליכא למיחש שמא יפליג וזה אינו במשמעות דבריו דמשמע דבכל ענין קאמר דלא יקדש אפי' היכא דאיכא עוד אחר עמו ועוד דא"כ איך אמר לי' ר"י ב"ש ב"מ זמנין סגיאין הוי קאימנא קמי' דרב זימנא דחביבא לי' ריפתא דלמא שאני התם דהוי אחרים עמו מש"ה הי' מקדש אחר שנטל ידיו ודו"ק ובאמת כ"ז צ"ע לשיטת ר"ת אבל עפמ"ש בשיטת הרי"ף ור"ע ניחא כל זה:
ודע דהב"י הביא שיטת הר"ב הרבינו יונה דס"ל דהלכה כר"ב דנטל ידיו לא יקדש ואם קדש צריך ליטול ידיו שנית והנה דברי רבינו יונה תמוהי' והי' נלפענ"ד לומר דדעת הר"י היתה דהי' מפרש כשיטת התוס' שהקשו בד"ה הנוטל דהלא רב אמר נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום ותרצו דזה דוקא היכא דלא שכיח מיא והביאו ראי' מהא דקאמר הגמרא א"ד אף שלא בשעת הדחק והיינו דרב משמע דהוא דוקא היכא דלא שכיח מיא יעו"ש ולפענ"ד נראה דזה הוא דוקא דיוק לאיכא דאמרי התם דאמרו היינו דרב א"כ מבואר דרב לא אמר כ"א בליכא מיא שכיח משא"כ ללישנא קמא דפליגי אדרב א"כ י"ל דאה"נ לרב ה"ה בשכיחא מיא נמי יכול להתנות ודו"ק:
ועפ"ז י"ל דבהא פליגי ר"ב וריב"ש דר"ב סבר דרב דוקא בלא שכיח מיא קאמר דמהני תנאי אבל לא בשכיח מיא ולפיכך אמר נטל לא יקדש ולא מהני תנאי כיון דשכיח משא"כ ר"י ב"ש ס"ל דרב אפי' בשכיח נמי ס"ל מהני דמהני תנאי והביא ראי' מהא דזמנין חביבא לי' חמרא ונטל ידיו קודם וע"כ משום דס"ל דתנאי מהני אפי' דשכיח מיא ומש"ה נטל ידיו קודם והתנה ודוק:
והשתא לפ"ז מתורץ קושי' התוס' ד"ה זמנין סגיאין דהקשו דהרי קיימ"ל כב"ה דמוזגין הכוס קודם תחלה ולפמ"ש ניחא דכאן איירי בהתנה וס"ל דתנאי מהני אפי' בשכיח:
והשתא לפ"ז לדינא דקיימ"ל כא"ד התם בפ"ה אפי' שלא בשעת הדחק והיינו דרב א"כ דוקא היכא דלא שכיח מיא אבל בשכיח מיא לא מהני תנאי וכרב ברונא וא"כ שפיר פסיק הרבינו יונה כרב ברונא ודוק:
ועיינתי בצל"ח דתמה אהרשב"ם דכ' בד"ה נטל ידיו וכו' והוי כהיסח הדעת ובעי נטילה אחרינא ותמה מנ"ל הא דלמא ר"ב לכתחלה קאמר לא יקדש איהו רק אחר אבל באמת אי קידש לא בעי נטילה אחרת ואני תמה על תמיהתו כיון דע"כ איירי בשכיח מיא כמ"ש התוס' דאל"כ מהני תנאי וכיון דשכיח מדוע לא יבעי נטילה שנית ובודאי ע"כ דעת הרשב"ם הוא בלא ברכה וכן מבואר מלשונו מדכ' ולא אמר מקדש וחוזר ונוטל ידיו משום דלא בעינן נטילת ידים תרי זימנא דחדא מנייהו ברכה לבטלה ומדלא אמר דהראשונה ברכה לבטלה משמע דסבירא ליה דודאי אם יטול ידיו שנית בודאי לא יברך משום דודאי לא הוי ברירא ליה דהוי היסח ממש עד דיברך שנית לזה אמר כיון דע"כ אם יברך יהי' אז ברכה לבטלה וא"כ כיון דע"כ לא יברך וא"כ דלמא הדין דהוי היסח ומש"ה יברך אחר כן נלפענ"ד ולק"מ.
ודע דיש לעיי' עוד אתי' ר"א בתוס' ד"ה הנוטל דטעמא דנוטל לא יקדש הוא משום דמחזי כנוטל ידיו לפירות א"כ לפ"ז בינו לב"ע שפיר יוכל לקדש אח"כ דלא שייך כל מה שאסרו מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור כיון דאסור רק מדרבנן כמ"ש התוס' כתובות דף ס' ד"ה ממעכן וא"כ איך קאמר רב סתמא נטל ידיו לא יקדש וי"ל:
ועוד אמרתי לתרץ דעת ר"ע שהביא הטור דפוסק הנוטל ידיו לאו יקדש כ"א אפת מדאמר ר"ב והוא דהתוס' כתבו דר"א מפרש דטעמא דר"ב דמחזי כנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח ויש לעיי' לפ"ז איך ר"י ב"ש ב"מ ונראה משום דהר"י כתב בפ' אלו דברים דהא דאמר ר"נ דהנוטל ידיו לפירות הרי מגסי הרוח הוא דוקא בסתם ידים אבל כשיודע שאינם נקיות בודאי יש לטול קודם יעו"ש והשתא לפ"ז י"ל דהיינו דהשיב דזמנין סגיאין קאימנא קמי' דרב וזמנין חביבא ליה חמרא ואפ"ה נטל ידיו קודם משום דס"ל דלא נראה כנוטל ידיו לפירות משום דיאמרו מחמת שאין ידיו נקיות עושה כן והנה לכאורה פשיטא דגמרא דחגיגה דף י"ח ע"ב לא משמע כן מדמתרץ אלא לא קשי' כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפרי ומדוע לא מתרץ דמתני' איירי ביודע בהן שאינם נקיות ומש"ה אפי' לחולין נוטלי' משא"כ הברייתא איירי בסתם ידים אלא ודאי דס"ל לגמרא דאפי' ביודע שאינם נקיות נמי אינו צריך נטילה כל ב' ידים אלא די ביד אחת וכמ"ש התוספות שם בד"ה הנוטל וא"כ מש"ה הוצרך הגמרא לדחוק כאן בנהמא כאן בפרי וא"כ לפ"ז כיון דקיימ"ל כסתמא דגמרא דאפי' ביודע שאינם נקיות נמי אינו נוטל כ"א יד א' ולא ב' ידיו א"כ בנוטל ב' ידיו שפיר מחזי כנוטל לפירות וכרב ברונא ושפיר פסיק ר"ע כרב ברונא והביא רק ר' ברונא:
ובענין שיטת רבינו יונה דהביא הב"י דס"ל דהלכה כר' ברונא דהנוטל ידיו לא יקדש ואם קדש צריך ליטול שנית נראה לומר גם כן דס"ל ג"כ כתירוץ ר"א דטעמא משום דנראה כנוטל ידיו לפירות אלא די"ל בהיות דחייב ג"כ לאכול בשבת ספת א"כ לא נראה כנוטל לפירות די"ל דלמא נטל ג"כ לפת שיצטרך בע"כ לאכול ודוקא היכא דא"צ לאכול פת אזי בנוטל ידיו לפירות שפיר נראה כנוטל לפירות לחוד משא"כ היכא דבע"כ מחויב לאכול פת אלא די"ל דס"ל לרב ברונא אפי' בשבת וי"ט אינו מחויב לאכול מדאורייתא פת ודי בפירות ושפיר אמר דנוטל ידיו לא יקדש ור"י ב"ש זימניך סגיאין הוי קאימנא קמי' דרב וכו' וע"כ דס"ל דצריך פת בשבת וא"כ שפיר יוכל לקדש אח"כ וא"כ לפי"ז י"ל דכל זה בשבת דקימ"ל דחייב לאכול פת משא"כ ביו"ט דאינו מחויב מדאורייתא לאכול פת א"כ שפיר קאי דינא דרב ברונא עכ"פ בלילה י"ט של עצרת ואינך ב' לילות של יו"ט שני וע' תוס' סוכה דף כ"ז ד"ה אי בעי אכיל:
רמז חיי' ברי' למזוג א"ל כבר התחלנו בסעודה ע' בק"ע בפי' א"נ דאסור לקדש משום היסח הדעת וצ"ע דבבלי פסחים דף ק"ו ע"ב מבואר דלרב לא הוי היסח הדעת יעו"ש ע"כ נראה עפמ"ש התוספות דאע"ג דקיימ"ל כב"ה מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין שאני מזיגה דהוי בחמין ובעי ישוב הדעת טפי ושפיר הוי היסח הדעת וא"כ שפיר י"ל דר"ח רמז למזוג לזה שפיר השיב כבר התחלנו בסעודה והוי היסח הדעת כנ"ל ודו"ק.
ועיין בש"י דכתב דמזה ראי' לשיטת ר"ע הנ"ל דאי נטל ידיו יקדש על הפת ונכון וע"פ מ"ש לעיל יש ראי' למנהג הרא"ש דהיה נוטל ואח"כ מקדש והוא דלכאורה י"ל ע"פ מ"ש התוס' בשם ר"א דטעמא דלא יקדש דמחזי כנוטל לפירות דהוי גס רוח והתוס' בחגיגה כתבו דביד א' לא שייך זה דהוי משום נקיות והכי דייק לישנא דרב ברונא דנקיט דוקא נטל ידיו משמע ב' ידיו והשתא לפ"ז י"ל דלישנא דירושלמי הוא רב נסב לידוי י"ל רק יד א' וא"כ מש"ה תיכף רמז חיי' בר"י למזוג לו דחשש דאו יטול יד שני' א"כ שוב אינו מקדש דהוי כנוטל ידיו לפירות או דהוי היסח הדעת דכיון דאחר הנטילה תיכף יברך לזה השיב איהו כבר התחלנו בסעודה דבסעודת שבת אינו כן דדוקא בחול אמרו ב"ה מוזגין ואח"כ נוטלין לידים דהוי היסח הדעת משא"כ בשבת דשלחן ערוך והוי כהתחיל בסעודה א"כ מבואר מזה דאפילו לכתחלה רשאי בשבת ליטול ידיו קודם ודוק היטב.
כל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט ע' בש"י דהביא בשם יד מלאכי דאם עושה לשם שמים יש לו שכר וכ' דמסוגיא לא משמע כן והכונה בהא דהשיב לי' יכול אנא לפתור כר"ג דאמר איני שומע לכם לבטל עול מלכות שמים ומדלא השיב לי' איהו כלום משמע דמודה דאפילו בעושה לש"ש כיון דפטור ועושיהו הוי הדיוט ולפענ"ד נראה דהגם דמהירושלמי לא משמע כן מ"מ יש ראיה מגמרא דכתובות דהיכא דעושה לשם שמים שרי מדאיתא בכתובות דף ק"ד גבי רבי דחלץ ומנח תפילין ותמה התוס' הלא חולי מעים פטורים ותרצו דרבי הי' מתנהג בקדושה וידע להזהר וקשה הלא עכ"פ כל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט אלא ודאי דס"ל לגמרא דידן דיכול להחמיר לש"ש וקיי"ל דמעשה רב:
ק"ש דבר תורה וכו' ועיין בשאגת אריה דתמה לשמואל בברכות דף כ"א ע"א גבי ס' קרא ק"ש דאינו חוזר דק"ש דרבנן א"כ אמאי תני שבת דף ט' ע"ב מפסיקין לק"ש ולא לתפלה דבגמרא מוקי לה בחברי' העוסקים בתורה ומ"ד דק"ש דרבנן מוקי קרא דבשכבך בד"ת כדמתרץ אביי התם וא"כ כיון שעוסקין בתורה אמאי מפסיקין. ובש"י תירץ די"ל הואיל וזמנה קבוע כדאמר ר' בא ותמהני עליו דע"כ רב בא ס"ל דק"ש דאורייתא מדאמר הואיל וזמנה קבוע וע"כ מוקי בשכבך ובקומך בק"ש ולא בד"ת ואי הכונה הואיל ומדרבנן זמנה קבוע קשי' הא תפלה ג"כ מדרבנן זמנה קבוע כמו שהביא הק"ע התוספתא:
אמנם לפענ"ד הי' נראה לומר דלק"מ קושית הש"א דאע"ג דלשמואל גם ק"ש הוא דרבנן וקרא דבשכבך בד"ת כתיב מ"מ הואיל ועכ"פ מדרבנן חייב בק"ש א"כ י"ל גבי חברים העוסקים בתורה מאי נפקא להו אי לומדין האי או קורין האי תורה דגם ק"ש הוא תורה א"כ שפיר ס"ל דמפסיקין לק"ש דגם ק"ש הוא מילי דאורייתא אע"ג דעיקר חיוב קריאתה הוי דרבנן מ"מ מילי דתורה נינהו לפיכך מפסיקין משא"כ תפלה ודוק והשתא לפ"ז י"ל דגם ר' אחי ס"ל ק"ש דרבנן רק ה"ק ק"ש דבר תורה היינו דברי תורה ותפלה אינה דבר תורה כנ"ל אבל ר' בא ס"ל ק"ש דאורייתא לפיכך אמר זה זמנה קבוע ודו"ק:
ועוד נראה לפענ"ד לתרץ קושית הש"א והוא דשמואל לא אמר כ"א ק"ש דרבנן אבל אמת ויציב הואיל ואית בי' יציאת מצרים הוי דאורייתא וא"כ לפ"ז י"ל דהא דקאמר מפסיקין לק"ש היינו לכל ק"ש היינו עם יציאת מצרים שבו ובאמת א"צ שוב להפסיק לאמת ויציב ומפסיקין טפי לק"ש כמ"ש התוס' בברכות דף כ"א ד"ה ספק דב"ק קורא ק"ש ולא אמת ויציב משום דבק"ש אית בי' תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים משא"כ באמת דליכא כ"א יציאת מצרים וא"כ ה"ה חברים העוסקים בתורה כנ"ל:
ודע דהרמב"ם פוסק תפלה דאורייתא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם אך מדאורייתא די בתפלה אחת ובכל נוסח והרמב"ן פליג דתפלה דרבנן והביא ראי' מדאמר בהגמרא הנ"ל דף כ"א ר"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן. וראיתי בצל"ח דדחה ראי' זו די"ל דהואיל וכל הוכחה בסוגי' שם שאינו מתפלל הוא מדקאמר הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא ב"ק טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא והרי כיון שלא נזכר עד שהוא באמצע תפלה הרי כבר קרא ק"ש וברכותי' וא"כ הרי יצא ידי חובת תפלה מן התורה שכמה בקשות אמר בברכת ק"ש. וגם על המזון שמברך אחר האכילה כל ברכת רחם נא מלאה בקשות ותחנונים ויוצא בו ידי חובת תפלה של תורה. עכ"ל ולפענ"ד יש לפקפק דעכ"פ הכי יש לדייק טעמא דהתחיל ונזכר שהוא ב"ק הא ידע מעיקרא שהוא ב"ק בודאי לא יתחיל דהרי אפי' לפני' ולאחרי' אמר במשנתינו דאינו מברך ועל זה קשי' אמאי והרי עדיין לא התפלל כלל ומדוע לא יהרהר בדבר שהציבור עוסקין בו וע"כ נ"ל דתפלה דרבנן א"כ מבואר דכל עיקר תפלה הוא דרבנן.
גם מ"ש דאומר הרבה תפלות בברכת המזון ולפענ"ד צ"ע מנ"ל דב"ק קורא אינך ברכות דדווקא ברכה ראשונה הוא דאורייתא ותקנה משה אבל אינך ברכות מנ"ל והי' נלפענ"ד לומר דגם בברכה ראשונה יש תפלה לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון ל"ו.
אמנם לפענ"ד נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם דתפלה אחת דאורייתא והוא מדפריך הגמרא בשבת הנ"ל דף י"א והא תני לי' רישא אין מפסיקין ומאי פריך דלמא מרישא ה"א דוקא היכא דכבר התפלל תפלה אחת באותו יום מש"ה אין מפסיקין אבל היכא דלא התפלל כלל ה"א דמפסיקין משום דהוי דאורייתא לפיכך קתני בסיפא ואין מפסיקין לתפלה להורות דאפי' היכא דלא התפלל עדיין אפ"ה אין מפסיקין משום דכל ענין תפלה הוא דרבנן אלא ודאי משמע מזה כשיטת הרמב"ם דהיכא דלא התפלל כלל דהוי דאורייתא בוודאי מפסיקין כמו ק"ש כנ"ל.
ג' פסוקים הראשונים צריכין כוונה וקשה דלמא אתי' מתני' כר"מ דס"ל דא"צ כונה כ"א פסוק א' והו"ל להקשות רק דפסוק א' בעי כונה וע' בבלי ר"פ הי' קורא דף י"ג ע"ב וצ"ע:
ועיין תוס' ר"פ הי' קורא ד"ה עד כאן דפרשו רר עד בכל מאדך והוי רק ב' פסוקים וצ"ע דבירושלמי פה מבואר דג' פסוקים בעי כונה וצ"ע דדעת התוס' הוא דירושלמי חשב ג"כ פסוק ברוך שם כבוד דאומרים בחשאי וצ"ע:
מיגו דאינן ציבחר וכו' וקשה לי לפ"ז מאי פריך בבבלי דף ט"ז תנן האומנין קורין בראש הנדבך אלמא לא בעי כונה ורמינהו הקורא א"ש צריך שיכוין וכו' לשני דלמא אתי' כר"מ דאין צריך לכוין כ"א פסוק א' ומינו דהוא צבחר יכול לכוין אפי' בראש הנדבך וי"ל דהכי פריך כיון דיש כאן ב' לגר יעותא א' דעומדים בראש האילן ונדבך וגם עוסקין במלאכה וא"כ בב' טרדות אפי' בפסוק א' נמי אינו יכול לכוין ושפיר פריך ומתרץ דאיירי בבטלין ממלאכה ומש"ה לא הוי כ"א חד ריעותא ומשו"ה יכול לכוין בפסוק א' משום דהוי בחר ודוק ומיושב לפ"ז היטב הא דקשה לכאורה טובא דאי איירי בבטלין ממלאכה א"כ אמאי אבל לא בתפלה וע"כ צריך לומר משום דבעי כונה א"כ אכתי קשה ק"ש נמי אמנם עפמ"ש ניחא ודוק:
אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין וקשה לי דהא בשבת דף ל"ג קאמר כי מטו עידן צלוי מכסי ומצלי ותוס' בסוגי' כתבו דמצלי היינו ק"ש וקשה הא רשב"י קאמר דאפי' לק"ש אינו מפסיק וצ"ע גדול. גם קשה לי מאי פריך והתני' כך אין מפסיקין לק"ש לשני האי רשב"י היא וצ"ע:
אמנם מר"י לק"מ דר"י קאמר דלאנשי' אפי' כרשב"י אפ"ה מפסיקין לק"ש ומוקי מתני' לאנשים כרשב"י אע"ג דרשב"י גופא קאמר להיפך ופשוט:
לית עלמא יכול קאי' מן דלטורי' עמ"ש בסוגיא דיומא במשנה נקנר נעשה נסים לדלתותי' ועיין מ"ש בחדושי בקרא והיה פי ראשו בתוכו:
ר"ח ב"ע כשם שמפסיקין לק"ש עיין בש"ק דתמה דסתרי דברי רחב"ע ועיין בב"י סי' ל"ח ומ"א ס"ק ט' שם דמחלק דרחב"ע כאן איירי באפשר לקיים שניהם ויש סמך לחלוק מלשון רחב"ע בסוכה דמסיים לקיים דברי ר"י הגלילי דאמר העוסק במצוה פמ"ה והוא מילין יתירין אלא בשביל דהוא אמר דמפסיקין לק"ש ולתפלה קאמר ג"כ דמשכחת דפטורין וכגון שא"א לקיים שניהם ובזה מקוים ג"כ דברי ר' יוסי הגלילי ודוק אלא דתמהני דא"כ איך קאמר אתי' דר"י כרחב"ע הא בתלמוד תורה א"א לקיים שניהם וראיתי שהרגיש בזה בש"י. ע"כ הי' נראה לדחוק ולומר דודאי רחב"ע ס"ל דפטורין אלא דה"א דהוי הדין כאן כמו בשאר מקומות דכל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט לזה אמר הת"ק דאפ"ה מפסיקין לק"ש פי' דאם ירצה מפסיקין ורחב"ע מוסיף דאף לתפלה ולשאר מצות אם ירצו מפסיקין דאינם נקראי' הדיוט אם מפסיקין מכתיבתן ודו"ק:
ויש לישב בזה הא דהשמיט הרמב"ם האי דינא דכותבי תפילין ומזוזות פטורין משום דס"ל דאם ירצו מפסיקין ולא נקראים הדיוטות א"כ כבר קבלו עליהם לחובה והוי כתפלת ערבית וי"ל:
ויש סמך לדברי דאל"כ קשיא ב' סתמא אהדדי דבמתני' דידן קתני מפסיקין לק"ש אע"ג דהוי עוסק במצוה בת"ת ובסוכה תני' שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה וע"כ מטעם דעוסק במצוה אלא דכפמ"ש י"ל דתנא דקאמר מפסיקין היינו דרשאי להפסיק ולא נקרא הדיוט אם מפסיק לק"ש וא"כ לק"מ קושית הש"ק מהא דאמר ר"י הלכה כסתם משנה:
הלכה ג
מתני' לא יצא שמא ישכח ויצא יש לעיי' מדוע לא עירב התנא תרווייהו אהדדי לא יצא חייט במחטו ולא לבלר בקולמסו שמא ישכח ויצא:
ויש לישב בזה קושית התוס' בסוגי' דף י"ב ד"ה מי אלימא ממתני' דתמה אפושט איך פשט ולפי דקדוק הנ"ל דהכי השיב לו דבעל האיבעי דבעי ליה מכח קושי' הנ"ל מדלא עירב התנא חייט ולבלר אע"כ דאתי' להורות דנימא דלא יפלה את כליו היינו אפי' ביום דומי' דולא לבלר דסמך לי' ברישא. או נימא דוק להיפך דהוי דומי' דלא יקרא לזה פשט ליה מברייתא דקתני רק אין פולין ואין קורין א"כ ודאי אמרינן אין פולין דומי' דאין קורין ומתרץ ליה דאפ"ה לא אלימא ממתני' ודוק היטב:
ולא יקרא לאור הנר אמרינן בשמעתא דאפי' גבוה ב' קומות נמי לא ויש לומר דדייקי כך מדלא כתיב במתני' אצל הנר ונקיט לאור הנר משמע דבכל ענין אסור לאורו אפי' גבוה כמה ויש לישב עפ"ז לשון דר' ישמעאל דקרא והטה ואמר כמה גדולים דברי חז"ל דאמרו ולא יקרא לאור הנר וקשה א"כ מעיקרא דעבר על דבריהם מאי קא סבר אלא די"ל דמתחלה סבר דהואיל וגבוה הרבה ממנו מותר אמנם שוב דייק מלשון מתני' דאפי' בכה"ג אסור כמ"ש וזה אמר כמה גדולים דברי חז"ל דאמרו ולא יקרא לאור הנר ולא אמרו אצל הנר אלא להורות שבכל ענין אסור לאורו וזה נכון.
אמנם בלשון הירושלמי לקמן דנקיט דחז"ל דאמרו שמא ישכח ויטה א"א לפרש כן ודוק:
גמרא תמן דרך הוצאה בנשים עיין בש"ק ועכ"פ קשה לי דהו"ל לאביי בבבלי דף י"א ע"ב להקשות טפי במידי דאורחי' מי שמעת ליה דאל"כ תקשה ר"מ אר"מ דהרי אמר במחט נקובה חייבת חטאת. ואמאי הוצרך לדייק מהדיוט שחקק קב וי"ל:
הדא אמר אומן באומנתו חייב ועיין בש"ק ובאמת תמוי' מאי מקשה הירושלמי ולפענ"ד נראה דודאי גם במחט נקובה אין הוצאה בכל הנשים כן רק באומנות אלא דגבי מחט אפי' באומנים אין הוצאה רק בטפלים וערש"י בבבלי ד"ה במידי דלאו היינו אורחי' וזה כוונת הירושלמי בטפלים ודוק.
והשתא לפ"ז י"ל דר"מ מחייב שפיר במחט נקובה משום דדרך הנשים דהיינו כל האומנים אבל כאן רק דרך הטפלים כן ולפיכך פוטר לזה מקשה דא"כ לר"י דמחייב כאן רק אומן הרי דס"ל דאפי' דהוי רק דרך יציאת הטפלים אפ"ה מחייב א"כ לפ"ז הו"ל לחייב אפי' שאר כל אדם כמו דמחייב במחט הנקובה כל הנשים ומתרץ דבאמת אינו מחייב רק באשה גודלת דהוי אומנת והשתא לפ"ז א"כ צריכין לר"מ דאינו מחייב רק באשה גודלת דאל"כ דחייב לר"מ בכל הנשים א"כ איך קתני במתני' וחכמים פוטרים בכובלת ובש"פ הו"ל לחשוב דפוטרין בשאר אשה ג"כ אלא ודאי דהכא לר"מ נמי פטורה ודוק:
כל דבר שאין לו גידין ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים עיין בבלי חולין דף נ"ט אר"ה כל ברי' שאין לו עצם אינו מתקיים י"ב חודש א"כ קשי' טובא דהרי מירושלמי מבואר דאינו חי יותר מויו חדשים ובספר באר שבע מתרץ דחי אינו אלא ויו חדשים אבל אינו כלה להיות כעפר רק אחר י"ב חודש ומש"ה קיימ"ל דפירות המתולעים במחובר לאחר י"ב חדשים מותרים:
אמנם הגאון מו"ה ישעיה פיק שדי ביה נרגא די"ל דוקא בריה שאין לו גידין וגם עצמות אינו חי רק ויו חדשים אבל ר"ה בחולין דף נ"ט איירי ביש לו גידין רק עצם אין לו י"ל דזה חי עד י"ב חודש ע"כ ויש לישב עפ"ז הא דכ' רש"י במס' חולין עלי' דר"ה ונ"מ לדר"ה ומה בעי רש"י בזה דלמא הא גופא קמ"ל גבורתא דמרי' ומעשיו אמנם לפמ"ש דהי' קשה לרש"י דהו"ל לר"ה ג"כ לומר ואם אין לו גם גידין אינו חי רק ויו לזה תי' דר"ה לא אתא לאשמועינן אלא מה דנ"מ לדינא ומהא דאין לו גידין לא נ"מ לדינא משום דזה א"א לנו להכיר אם אין לו גם גידין ואפי' אחר ויו נמי תלעים דבתוך הפרי אסור דלמא יש לו גידין. ובחי' ליו"ד סי' פ"ד הארכתי הרבה לדינא בענין זה:
מימיתא דרישא מתעבד עקרב פי' בק"ע דהוא כינה דראש אמרתי ע"ד מוסר ע"פ מה דאיתא במס' בב"ב דף ע"ד פ' הספינה דהאי טייעא אמר לרבה בר בר חלה תא ואחוי לך הר סיני חדאי דמהדרי לה עקרבא וקיימא כי חמרא חוירתא שמעתי בת קול דאומרת אוי לי שנשבעתי וכו' יעו"ש ואמרתי לפרש דברי חכמים דהוא ע"ד מה דאיתא במשנה ס"פ בתרא דסוטה בעקבות משיחא חוצפא יסגא נערים ילבינו פני זקנים וזה הוא הענין דהראה לו האי טייעא דעקרבים מהדרה להר סיני דהיינו רשעים בעלי חוצפא ועזות יסובבו התורה דהיינו הר סיני דיעשו כל מה שלבם חפץ ושמע אז הבת קול אוי לי שנשבעתי על הגלות כי אז הוא זמן הגאולה
ודע כי רשעי הדור ובעלי עזות והמה בעצמותם שפלים ואשר להם חוטר הממשלה נקראים מומיתא דרישא כנים של ראש והמה מתעבדים עקרבים המסבבים ועוטרים הר סיני כנ"ל זה אמרתי ע"ד מוסר. ועמ"ש בהקדמה לחבורי בית אריה על הלכות מזוזה:
לא שנו אלא אחד עיין במ"א סי' רע"ה ס"ק ה' דתמה במהרי"ל דא"כ יהיו ב' רשאין לרכוב דאם יהיה א' רוצה לחתוך זמורה יזכירנו האחר ותירץ דדוקא בקריאה התירו אבל לא במילי דרשות עכ"ל ויש ראי' לפענ"ד מבבלי פסחים דף נ"א ע"א גבי יהודא והלל בני ר"ח שיצאו בקורדקין בבירה ולעגה עליהם כל המדינה וקשה הא בב' שרי כיון דליכא חשש רק דלמא שלפא ובב' ליכא חשש דא' יזכיר את חבירו אלא ודאי דבמילי דרשות לא התירו ודוק.
אלא דקשה לי דא"כ דלדבר רשות ב' לא מאי פריך בירושלמי מתני' פליגי עליה א' הנר שהוא יכול להטותו וכו' לתרץ דמתני' איירי לדבר הרשות גם אבבלי קשי' דמקשה והא תניא לא א' ולא ב' לתרץ דאיירי לדבר הרשות אלא דזה יש לתרץ דהרי קיימ"ל דאסור לקרות בשבת בשטרי הדיוטות וא"כ לדבר הרשות אפילו בכל שבת אסור עיין בבלי שבת דף קמ"ט וע"כ הוי צריך לאוקמי דאיירי בכתב חקוק שוקעת ע"ג כותל ועיין בש"ע סי' ש"ז לפיכך מתרץ הגמרא טפי דאיירי בב' ענינים ודוק:
אבל אקושית הירושלמי פה קשה דהו"ל לאוקמה בדבר הרשות ובחקוק שעל הכותל וצ"ע:
ודע דכיון דמסיק הסוגיא דשבת דף קמ"ט הנ"ל דהא דרבה תניא היא ור"מ דמתיר במראה הקבוע לא ס"ל דרבה א"כ לפ"ז סתמא דמתני' דהוא ר"מ שפיר אמר דב' בני אדם קורין וה"ה דגבוה ב' קומות וג' דשרי ג"כ אבל המתני' אתי' כת"ק דר"מ וכת"ק דרב אחא שם ודוק והשתא לפ"ז ר' ליזר בירושלמי פה ס"ל כת"ק דר"מ ודוק:
ותמוהים דברי הש"ק דתמה ארש"י ז"ל דכתב דב' קומות אסור הוא משוה לא פליג וכתב דא"א לומר דא"כ מ"ט שרי ב' בני אדם ותמה אב"ח וט"ז דחלקו דחלוק הוא פשוט משום דבב' קומות נמי שייך שמא יטה ולפענ"ד נעלם ממנו סוגי' דבבלי הנ"ל דף קמ"ט דהרי קאמר הגמרא שם הך דרבה תנאי היא וכו' והנהו תנאי כהנהו תנאי וקשה איך מדמה הנהו תנאי להנהו דלמא רבנן דרב אחא גבי כתב שעל גבי כותל ס"ל ג"כ כר"מ ודוקא בכתב שעל גבי כותל הוא דפליגי דאסור דס"ל דאע"ג דמדלי אפ"ה חיישינן שמא ימחוק דומי' דגבוה ב' קומות בנר משא"כ במראה של מתכת הקבוע דאין יכול לזוזה ממקום קביעתה ולזון השער עמה מש"ה מתירין וצ"ע אלא ודאי מבואר מסוגיא הלז דבגבוה ב' קומות לא שייך שמא יעלה ויטה אלא דאסור מטעם דלא פליג וכן בכתב שע"ג כותל ומדלי ושפיר קאמר הגמרא והנהו תנאי כהנהו תנאי ודוק כי קצרתי וא"כ לדינא ע"כ צריכין אנו לומר החלוק של הט"ז והב"ח ודוק:
ודע דגמרא דידן במס' ביצה יהיב טעמא דאין רוכבין על גבי בהמה בי"ט משום שמא יחתוך זמורה ובירושלמי יהיב טעמא משום שביתת בהמתו עיין מ"א סי' ש"ה ס"ק ד' והי' נראה לפענ"ד לומר דירושלמי בא לתרץ דמטעם חשש חתיכת זמורה יהיה קשה קושית מהרי"ל דיהיה ב' רשאין לרכוב לפיכך יהיב איהו טעמא משום שביתת בהמתו. אלא דהמ"א מפקפק שם דליכא שביתת בהמתו בהא משום דחי נושא את עצמו יעו"ש סעיף כ"ב. והיה נראה בעיני לומר דבספר שלום ירושלים פ' משילין מביא דעת יד אהרן דתמה על טעם גמרא דידן משום חתיכת זמורה ותמה הא הו"ל רק מלאכה שאינה צריכה לגופה עיין בש"י שם הטיב ע"כ אני אומר דקושיא חדא בירך חברתה מתורצת דעל טעמא דגמרא דידן יש להקשות דהו"ל מלאכה שאינה צ"ל ועל טעם ירושלמי יש לפקפק דליכא שביתת בהמתו משום דחי נושא א"ע ע"כ אני אומר דתרויייהו טעמין שייכין אהדדי דאסור משום שביתת בהמתו ואי דחי נושא א"ע יש לחוש דיחתוך זמורה ויהיה הזמורה המשא ודוק:
אלא דלפ"ז הדרה הקושי' לדוכתה דיהיו ב' רשאין לרכוב ואי דמש"ה נתן הטעם בירושלמי משום שביתת בהמתו זה אינו דמטעם שביתת בהמתו לא שייך משום דחי נושא א"ע וע"כ מטעם שמא יחתוך זמורה והיא תהיה המשא א"כ לפ"ז בב' רוכבים יהיה מותר דא' יזכיר את חבירו:
ע"כ נראה לתרץ ע"ד פשוט קושית מהרי"ל דיש לחוש שמא תקדם בהמה א' לחבירו ואז יחתוך זמורה ודו"ק:
ובדרושי כתבתי סנסן א' בשבת ר"פ במה בהמה רבה בר רב הונא ולוי אזלי באורחא קדמא חמרא דלוי לרבה בר רב הונא חלשיה דעתיה דרבה בר רב הונא אמר אימא ליה מילתא כי היכא דאתותב דעתיה ופירש"י להודיע שלא נתכוונתי לקדם יעו"ש ותמה התוס' שם בד"ה קדמי' דהרי קיימ"ל דאין מכבדין בדרכי' ואמרתי לתרץ דהנה לפי תירץ מהרי"ל אסורי' ב' לרכוב כא' בשבת דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה שרי. אמנם לפי תרוצי הנ"ל אפי' לדבר מצוה נמי אסור שמא יקדים בהמת א' לפני חבירו והשתא לפ"ז י"ל דמעשה דלוי ורבה בר"ה הי' בשבת והלכו לדבר מצוה וס"ל דב' מותרין לרכוב כא' לענין דבר מצוה כמ"ש המ"א אבל כאשר הקדים חמרא דלוי והיה רבה בר רב הונא לבד חליש דעתיה והיה מצטער דבכה"ג דלוי הקדים יש חשש חתיכת זמורה וסבר דיקדים א"ע בכל הדרך לזה השיב ליה ליתיב דעתיה דהוא חמור שעסקיו רעים ודו"ק ומתורץ קושית התוס' דחלישת דעתו היה רק מאיסור כנ"ל:
דף ה' מצורע עם מצורעת אסור עיי' בש"י דתמה הא הוי ק"ו יע"ש ולפענ"ד לק"מ דה"א דדוקא לאיסור כרת חששו ועבדו הרחקה אבל לאיסור עשה לא עשו הרחקה קמ"ל:
אבל תמי' לי אמאי נקיט במתני' זב עם הזבה הו"ל לנקוט רבותא טפי דאפילו מצורע עם מצורעת לא יאכל. ע"כ נראה בעיני לומר דבאמת בבבלי איתא דרשב"א אומר דלא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ שמא יאכילנו בימי טהרותו דברים טמאי' א"כ גם אזה קשה אמאי נקיט התנא דוקא זב וזבה. ע"כ נראה דבאמת התנא דמתני' ורשב"א פליגי בהא דתנא דמתני' ס"ל דוקא לאיסור כרת חששו ומשו"ה נקיט דוקא זב וזבה אבל לאיסור לאו ועשה לא חששו לעשות תקנה במילתא דלא שכיח ואינו מצוי ומשו"ה נקיט דוקא זב וזבה אע"ג דלא שכיח מ"מ הואיל ואית ביה כרת עבדו תקנה אבל רשב"א ס"ל אפילו בזב עם הארץ עם זב פרוש אע"ג דליכא ביה כרת אפ"ה גזרו ולא יאכלו ביחד. וס"ל לרשב"א כב"ש לקמן ותנא דמתני' אתי כב"ה ודו"ק והשתא לפ"ז כיון דהרמב"ם פ' י"ו מה' ט"א ה' י"א הביא לשון המשנה דוקא זב עם הזבה א"כ שפיר השמיט האי דין דמצורע עם מצורעת אסור דזה הוא דוקא לרשב"א אבל לא לתנא דמתני' ומתורץ קושית הש"ק דמדוע השמיט הרמב"ם ודוק ואין להקשות דהו"ל להביא הדין הראשין דלא יאכל מצורע עם זבה. זה אינו דזה הוא פשיטא וק"ו מדין דמתני' ופשוט:
שהוא מתרגל בימי טומאתו הוא מתרגל עמו בימי טהרתו ולא רצה לומר בפשוט שאוכל עמו עתה משום דבימי זיבה גם צב פרוש כל מגעו טמא וכך הקשה בבבלי אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אכיל וערש"י שם בסוגי' דכתב דכל מגעו טמא ושאלתי את פי אדמ"ו הגאון אב"ד דפה פ"ב הכ"מ אמאי כל מגעו טמא הלא יכול לאכל אוכל פחות מכביצה ומאי פריך הש"ס בבבלי והניח בקושי'.
תהא אכיל שבעה יומין מן שתא עי' בק"ע דכתב ועל ר"ה לא הזהיר דחייב אדם לטהר א"ע ברגל וזה פשט האבי"ה הביאו הטור או"ח סי' תר"ב. אמנם בד"מ שם מביא טעם משום דבי"ט בלא"ה הי' לו פת טהור יעו"ש ובאמת לא ס"ל למרדכי טעם האבי"ה משום דלא שייך הך טעם דחייב לטהר א"ע ברגל גבי ר"ה כמו שהאריך בזה בשאגת ארי' סי' ס"ו וס"ז דאפי' בזמן המקדש לא הי' צריך לטהר כ"א בג' רגלים משום קרבן ראי' חגיגה ושמחה וזה לא שייך בר"ה ויהכ"פ ומכ"ש האידנא דאין לנו מקדש ובטלו הקרבנות לא שייך זה הדין כלל דחייב לטהר א"ע ברגל וכן מבואר בהדיא מלשון הרמב"ם ע"ש היטב בתשובה הנ"ל וא"כ משום ה"ט פי' המרדכי טעם אחר אלא דלפ"ז הי' משמע דאין חייב ללוש פת לשבת דאל"כ לא הי' צריך להזהירו רק אויו ימים וע' במ"א סי' רמ"ב ס"ק ד' וראיתי בכתב יד להגאון מו"ה יונתן ז"ל דכתב דז' הוי עם הלילה שאחר יהכ"פ דצריך ג"כ לאכול חולין בטהרה כדי שלא יהי' נראה כמבעבע במצוה ונכון או אפשר דקאי אערב ר"ה אע"ג דבער"ה מתענין מ"מ בלילה אין מתענין כמבואר בש"ע ודו"ק:
ענוה לידי יראת חטא ע' בק"ע שלא יאמר אני אלך בשוק של זונות ולא אחטא ועפ"ז צ"ל דזה הוא הטעם שלא הלך משה בעצמו לנקום נקמת ה' במעשה דשטים משום שלא רצה לילך כלל אל המקום ההוא מגודל ענותנותו הי' חושש לילך שם עד שקם פנחס:
יראת חטא לידי רוח הקודש ובמס' שקלים הגרסא יראת חטא לידי חסידות ונראה דב' גרסות המה אמתיות דיראת התרוממות מביאה תיכף לרוח הקודש משא"כ יראת העונש דמביאה מתחלה לידי חסידות וגם בחסידות יש חלוק והבן:
דף ה' ע"ב כל מה שאתה נותן לתוכה מים וי"ל ולית ליה לר"א אדם בהול על ממונו וי"ל דס"ל כדמתרץ בבבלי פסחים דף י"א ע"ב דדוקא היכא דשביק לה מיית אמרינן אדם בהול ע"מ אבל לא בצערא וה"ה מחמת חשד העכו"ם נמי לא אמרינן אדם בהול על ממונו:
ששה מהן עלו פי' שלא הניחו תלמידי ב"ש לעלות כולן ביחד רק ששה ששה שחששו פן אם יעלו כולם כא' יהיה בלבול גדול בבה"מ ולפיכך לא הניחן לעלות רק ששה ששה וכשיצאו אלו נכנסו אלו ומתורץ קושית הש"ק על הרמב"ם ודו"ק:
האוכל אוכל ראשון עיין תוס' דהקשו אפילו טמוי' נמי מטמא יעו"ש מה שתרצו וברשב"א תירץ דהמשקין שבפיו מאוסין הם ואי שדי לא מטמא אחרים. ותמיה לי אם שותה מן הכוס מא"ל אזי הנשארים אינם נמאסים והכל נטמא וצ"ע.
ועיין בבבלי דמקשה היינו הך ומשני מ"ד הא שכיח יעו"ש ברש"י ולפענ"ד נראה לפרש הכא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה ועיין בבלי כריתות וא"כ אי אוכל שפיר מצינו למימר דישתה ואזי בשתיה מטמא המשקה מחמת הטומאה שבפיו משא"כ בשותה ע"כ א"א לו תו לאכול כביצה דהלא אין בית הבליעה מחזיק רק כזה. וע"כ צריך לאכל פחות ופחות מכביצה אינו מקבל טומאה ובטופס לתוך פיו יותר לא שכיח ודוק:
והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור וכו' ועיין בתוספות דכתבו דבטהור לא גזרו כ"א בנפל ולא בביאה ועיין ברשב"א בשם הרמב"ם כן ונ"ל דט"ס הוא וצריך להיות הרמב"ן דברמב"ם פ' ח' מה' אבות הטומאה כתב בהדי' דבטהור גזרו בין בנפל בין בבא ראשו ורובו ועיין שם במ"ל ומ"מ לפי דברי הרשב"א יובן הטיב טעם הרמב"ם דס"ל כקושיתי באמת דאי הא לא קיימי הא ועיין היטב ברשב"א:
ולענין אי צריך גם בבא ג' לוגין עיין במ"ל בפ' ט' מה' אבות הטומאה וראיה נכונה שהביא שם מרש"י במס' מכות דף ד' ע"א אלא דיש לפקפק עליו מ"מ איך אמר רב סתם לא עלתה לו טבילה הרי מ"מ לענין הערב שמש עלתה לו טבילה אף לתרומה וכמ"ש הרמב"ם שם וכן פירש"י במס' שבת בהדי':
והספר ועיין במשנה דמס' כלים דספר עזרא אינו פוסל והרמב"ם השמיטו ותמה עליו המ"ל יעו"ש ונראה דהרמב"ם הי' סובר דספר עזרא היינו הספר שמצא חלקיהו גנוז וזאת הספר היה עדיין מצוי בזמן המשנה ומחמת רוב כבודו לא גזרו עליו וא"כ עתה שאין זה הספר בנמצא שפיר לא הביא הרמב"ם דינו כנ"ל:
והידים עיין ברש"י דגזרו מפני שהידים עסקניות הם וי"א שמא נגעו בטומאה ותמה רש"י ז"ל ג' קושיות ויש לישב מחמת שידים עסקניות ויש לחוש שמא נגעו בטומאה לפיכך הצריכו להם נטילה ועי"ז יזכור האדם ויזהרו אם נטמאו:
דף ויו על לשונם עיין מ"ש בעזה"י במס' תענית דף ט' ה' ה' בד"ה מתריעין ומ"ש בש"י דקאי על לשון יוני אינו במשמע ועיין מ"ש בחדושי למס' עירוכין בבלי:
ועל עדותן עיין בש"ק מה דתמה ולק"מ דאיירי שמעידין בגירותן מה שראו בגיותן ואפ"ה אסור הואיל ואין עכו"ם מידק דייק ועיין בח"מ סי' ל"ה ס"ג ז' בש"ך שם ועיין בש"י:
ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כן פי' ולא מבעלי בתים העושין כעין פלטר דדוקא פלטר צריך להיו' ומיושב בזה מה שתמ' הש"ק הא דלא סיים ברי"ף ורא"ש במס' ע"ז כנ"ל. ומה שהקשה מפ' כל שעה עמ"ש שם:
קליות למה עיין בש"ק ורצה לומר דבבלי וירושלמי פליגי ולפענ"ד לק"מ משום דבבלי דמקשה בדף ל"ז ע"ב מידי אור כתיב ומש"ה מסיק תיכף דקרא אסמכתא בעלמא. תיכף הוי מצי להקשות מידי מברייתן כתיב אלא דבלא"ה מקשה שפיר מחטין ועשאן קמח ודו"ק אבל הירושלמי מקשה תיכף בשלמא כולה ניחא כולהו אבל קליות הרי נשתנה והכונה מידי נשתנה מברייתן כתיב ודוק ולא מתרץ הקושי' הזאת משום דע"כ י"ל דקרא אסמכתא בעלמא וקליות מותרין כמ"ש הרמב"ם משום שאין אדם מזמן את חבירו על הקליות ולק"מ ודוק:
כל האוכל שהוא נאכל כמות שהוא א"ב משום בשולי עכו"ם אפשר דהוא תירץ אקושי' ראשונה דקליות למה דה"ט שהוא נאכל כמות שהוא חי עיין בבלי פסחים סוף דף יוד ע"ב:
האכלתו שברתו עיין בב"ר פרשה ע"ח סי' ט"ו ועיין בבלי פסחים דף קי"ח ע"ב וי"ל ואכלתם דאמר הפסוק אח"כ הוא משום דכל מה שלקחו עתידין להחזיר כדדריש במדרש שם סי' י"ז דכתיב מלכי איי' וגויים מנחה ישיבו יעו"ש וזה ואכלתם דהיינו מה שנתתם להם סוף שתאכלו אתם ועיין בתנחומא דר"ש ברבי ראה שר א' מאנשי אדום והיה נאה ביותר. ואמר לר"ח בא ואראה לך פטומי' של אדום וכשראהו ר"ח אמר לר"ש ברבי לך עמי והראהו סל של ענבים והזבובים עליו אמר לו אלו הפטומי' של אדום וזבובים שוין הם והמאמר הלז צריך ביאור ולפי הנ"ל יובן דדרך הזבובים למצוץ המתיקות מהפרי כדי לעשות מהם דבש ולבסוף באים הבני אדם וממיתין הזבובים הללו ולוקחין מהם הדבש מכוורת כן הוא ג"כ דמיון פטומי אדום דהמה משוטטים בכל הנאות העולם ומקבצים אותם ולבסוף הכל ישוב לבעליו לישראל כדכתיב וטבח גדול בארץ אדום וישיבו כל הדרונות והמתנות שקבלו ולפיכך אמר הזבובים ופטומים הללו שוים המה ועיין במדרש שלטון א' היה מבזבז חסווריות של אביו נראה לו אליהו הנביא בחלום וא"ל אבותיך מצמצמים ואתה מבזבז לא זז עד שמלאן. נראה דהאי שלטון לא רצה לקבל שוחד מישראל וזה אינו טובה לישראל כמבואר בירושלמי פה ועוד שהוא הדבש המושב לישראל לפיכך נראה לו אליהו הנביא עד שמלאן. ובדרושי הארכתי עוד בענינים:
עומד ישראל בעדר וכו' ויש לעיין אי דעומד בתוך העדר ורואה א"כ מאי אינו חושש דקאמר דמה"ת לחוש ועיין בבבלי דתניא יושב בצד עדר ומוקי לה בגמרא דישוב ואינו רואה ואפ"ה הואיל ויכול לראות מרתת משא"כ לגרסת הירושלמי קשה וצ"ל דאינו חושש היינו כגון שלא ראה בתוך הכלי אפ"ה אינו חושש שמא הביא העכו"ם מבחוץ בתוך כליו או שמא היה צחצוחי חלב טמא בתוך הכלי ודו"ק ועיין ביו"ד סי' קט"ו ברמ"א דעת ר"פ וא"ה ובט"ז שם:
ועפ"ז יש לישב קושית התוס' בבלי דף ל"ט ע"ב ד"ה תנינא דהא במתני' רואהו קתני משמע דצריך לראות תמיד ולפענ"ד הכי דייק מדקתני במתני' וישראל רואהו משמע דוקא הנכרי ראה חולב ובתוך הכלי לא ראה ואפ"ה אינו חושש שמא היה בתוך הכלי חלב טמא וע"כ משום דמרתח א"כ ה"ה ביושב נמי משום דמרתת ודוק:
ע"ב עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין עמ"ש לקמן בפ' במ"א הלכה ב':
לוס את ביציהן תני ר"י ואת בת היענה וכו' וא"כ ביצה נקרא בת ובכלל גזירות בנותיהן הן ועיין בק"ע דכתב בציהן אסורין דחיישינן שמא עירב בהם דבר טמא ולעיל פי' ביצה צלויה שלהם וצ"ע אי עירב ביצת טמא ביניהן בשעת צלייה אינו אוסר דאמרי אינשא מי' בעלמא הוא ועיין בבלי חולין דף צ"ד סע"ב ואי בקלופין בלא תערובת אסור משום בשולי עכו"ם ועיין בבלי ע"ז דף ל"ח ע"ב ברש"י ד"ה בר קפרא שרי הואיל ובלוע אוכל וכו' וזה לא שייך בקלופה. וצ"ל הטעם שמא יש בהם ביצה טמא ואין העכו"ם נאמן ועיין בבלי חולין דף ס"ג ע"ב ועמ"ש בחדושי שם. א"נ הכי פרושו לוסר את ביציהן ביצים הנגמרות הנמצאין בתרנגולת שלהם דשחיטתן נבילה והוי ביצת נבילה ופליגי ב"ש וב"ה בעדרות דב"ה אוסר אפי' כמוה נמכרת בשוק וב"ש מתיר וס"ל לירושלמי דבזה נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וזה נכון ואמת:
שכבת זרע של עכו"ם טהורה שא"א בלא מי רגלים ותמיה לי טובא הלא אדרבה המי רגלים טמאים דדוקא קריו טהור ולא מי רגלים ועיין בבלי נדה דף ל"ד וע"ב של נכרי טהורה בכ"מ אפילו במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה וא"כ פשט הק"ע צ"ע גדול. ע"כ נ"ל דה"פ דירושלמי מקשה הרי שכבת זרע של עכו"ם טהורה ומתרץ דגזרו הואיל וא"א בלא מי רגלים ומש"ה מטמא:
ודע כי נשאלתי בנדון אשה אחת שמצאה על עד הבדיקה מראה הנוטה לאדמימות והיתה טענת דמים לה לתלות בבעלה שיוצא ממנו דם דרך פי האמה אמנם רק בשעת השתנה יצא ממנו דם דרך פי האמה אבל לא זולת והטרפתיו מטעם דסמוכות הרשב"א הביאו הב"י בה' נדה ססי' ק"ץ אינו אלא הואיל ורואה ג"כ שלא בשעת השתנה וע"כ צ"ל דס"ל דאם לא ראה רק בשעת השתנה אין לטהר לתלות בו משום דבשעת הבעילה והוצאת הזרע נסתם השביל של מי רגלים ואין לתלות דאז יצא ג"כ דם עם הזרע כנודע ממחקר הרופאים שחקרתי דבשעת הוצאת הזרע נסתם השביל של מי רגלים משא"כ אם רואה ג"כ שלא בשעת השתנה שפיר יש לתלות דבשעת הוצאת הזרע יצא עמו ג"כ דם מהאי מהלך גופא שוב מצאתי בהדי' כן בנו"ב מה"ת סי' פ"ז דדייק ג"כ מרשב"א כמ"ש וע"כ מטעמי:
אמנם תמיה לי דאי האי מחקר הרופאים אמת א"כ איך קאמר הירושלמי פה שא"א בלא מי רגלים אדרבה איפכא מסתברא דבשעת הוצאת הזרע א"א שיהיו מי רגלים וכמ"ש ועיינתי והיה נלפענ"ד לומר דיש מקום לטהר משום דאף אי נימא דאין הדם יכול לבוא משביל מי רגלים בשעת הוצאת הזרע מ"מ הלא כבר עבר מקודם דם דרך פי האמה בשעת השתנה ובודאי נשארו צחצוחי דם בתוך פי האמה ועיין ב"ק דף כ"ה שא"א בלא צחצוחי זיבה ובמקוואות פ' ח' בעל קרי שטבל והטיל מים שטמא מטעם צחצוחי קרי וא"כ גם בנדון דידן י"ל דנשארו צחצוחי דם בפי האמה ובשעת הוצאת הזרע אלו ואלו נתערבו באמה ויצאו ומה"ט לא נראה כ"א הנוטה לאדמימות משא"כ בנדון הרשב"א מצאו דם הרבה הוא והיא לפיכך הוצרך הרשב"א לתלות הואיל ורואה ג"כ שלא בשעת השתנה ודו"ק היטב.
ועוד הארכתי הרבה בתשובה הלז ואין כאן מקומו וא"כ י"ל דירושלמי דקאמר פה שא"א בלא מי רגלים היינו הנשארו כפי האמה ודו"ק היטב:
שונה הלכות עיין בבלי ברכות דף כ"ב ועיין בש"ע סי' פ"ח ועמ"ש בחדושי לש"ע ועמ"ש בירושלמי יומא ר"פ יהכ'
כי לא דבר ריק הוא עמ"ש בסוכה דף ט' ע"א:
הלכה ה
אמר ר"ח מפני שהן משמיעות את הקול ועיין בבבלי דתמה ר"י ולימא מר משום שביתת כלים ולדעת הירושלמי י"ל דאינו מקשה כן משום דס"ל כקושית התוס' דניחא ליה לאוקמי הברייתא כב"ה יעו"ש ותירץ התוס' הוא דחוק ודו"ק ודע דבחדושי שם אמרתי לתרץ קושית התוס' משום דע"כ אי אמרינן טעמא דהשמעת הקול ג"כ לא הוי הברייתא אליבא דהלכתא ושפיר פריך דלימא משום שביתת כלים משום דהברייתא אמרה אלא כדי שיטחנו מבעוד יום משמע הא כדי שיטחנו בין השמשות אסור וקשה אי אמרינן טעמא דהשמעת קול א"כ לא הו"ל כ"א שבות דרבנן מטעם זילותא דשבת ואנן קיימ"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות עיין בבלי עירובין דף ל"ג ע"ב ושבת דף ח' ועיין ש"ע סי' ש"ז וא"כ ע"כ צ"ל האי ברייתא ס"ל דלא כרבי דגזרו על שבות אפי' בין השמשות וא"כ עכ"פ הו"ל שלא כהלכתא א"כ שפיר פריך דנימא ב"ש היא ומשום שביתת כלים כיון דעכ"פ הו"ל שלא כהלכתא ודוק.
והשתא לפ"ז מיושב היטב ג"כ אידך קושי' של תוס' דתמה אמאי הוצרך הגמרא להביא הברייתא דבוכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות ש"כ הו"ל להקשות ממתני' גופא ולפענ"ד דממתני' לא הוי מצי להקשות דה"א דטעמא דב"ש אע"ג דהוי משום שביתת כלים מ"מ לא הו"ל כ"א מדרבנן וא"כ אי מוקמינן הברייתא כב"ש א"כ אתי' בב' דברים שלא כהלכתא א' כב"ש ועוד דסוברת גוזרין על שבות בין השמשות וא"כ י"ל כקושית התוס' באמת דניחא ליה לאוקמא טפי כב"ה וא"כ עכ"פ לא אתיא הברייתא כב' דברים דלא כהלכתא לפיכך מביא הברייתא דבוכל אשר אמרתי תשמרו וא"כ ע"כ לב"ש שביתת כלים דאורייתא וא"כ עכ"פ בכל ענין דמוקמינן ליה לברייתא לא אתי' כ"א בחד דבר דלא כהלכתא ושפיר פריך הגמרא ודוק:
ודע דקשה לי מה פריך הירושלמי מה מקיים ב"ש ששת ימים וכו' וביום לתרץ דאתי' להורות שטוענין קורת בה"ב ועגולי הגת וי"ל.
יאות רבי סבר כר' יהודא וי"ל בלשון היכא מצינו דרבי סבר כר' יהודא אדרבה הרי כ' דברי חכמים במשנה לקמן סתמא ור"י מתיר בלשון יחיד ויש לדחוק דלר' חגי קרי ליה רבי דאיהו ס"ל כר"י. ועוד קשה לי הרי בחברה היוצר מתחלה תנינא במתני' דלכ"ע מותר א"כ כאן בנתן החטים לרחיים הוי דומי' דחבר היוצר לקמן ואפי' לת"ק מותר ונראה דלקמן בהאי משנה בפ' ב"מ הלכה ד' תמה הש"ק דלפי טעם שלא הותחל בכל טפה וטפה אפי' אם חברה היוצר נמי יהיה אסור לת"ק יעו"ש שהניח בצ"ע. ע"כ נראה בעיני לומר דבאמת לדעת הירושלמי הא דקתני במתני' אבל אם חברה היוצר מתחלה מותר דברי רבי המה דהכריע דודאי לחכמים אפי' בחבור היוצר אסור משום שלא התחיל בכל טפה מבעוד יום. ולר"י אפי' בלא חבור מותר אלא דרבי הכריע דבחבור מותר ודוק וא"כ מתורץ קושית הש"ק:
והשתא לפ"ז שפיר קאמר הירושלמי פה יאות רבי סבר כר"י דעכ"פ בחבור היוצר מותר ולא חייש כשחבר משום שלא הותחל בכל טפה מש"ה אנו צריכין לטעם דהשמעת קול ברם כרבנן דאינהו ס"ל באמת דאפי' בחבור היוצר אסור מטעם שלא הותחל ה"ה כאן ודוק היטב
ועפ"ז יהיה מקום לישב דברי המ"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' דדייק מדברי התוס' ד"ה ולימא דס"ל דאפי' אם נותן החטים ברחי' בשבת ליכא חיוב חטאת ממ"ש התוס' דע"כ רבה ס"ל דטעמא דב"ש במתני' הוא דגזרינן דלמא אתא למיעבד בשבת. וא"כ אכתי קשה דהו"ל לר"י להקשות דלימא דטעמא דרחים הוא דגזרינן דלמא אתא למיעבד בשבת אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת עכ"ל וזה תמויה בעיני דאיך יכולין לומר דטעמא דברייתא דרחים הוא דלמא אתא למיעבד בשבת א"כ תקשה מוגמר וגפרית מ"ט שרי דבשלמא בהא דמקשה דלימא משום שביתת כלים שפיר פריך דמוגמר וגפרית י"ל דאיירי דמנח אארעא משא"כ אם נימא דטעמא דרחים הוא גזירה שפיר תקשה מוגמר וגפרית נמי לגזור שוב שמעתי שכבר הרגיש בזה בספר פ"י ואינו תחת ידי:
אמנם לפי סגנון י"ל דקושית המ"א יתפרש הכי דהו"ל להקשות דלוקי הברייתא אפי' כב"ה דלא חייש לגזירה דלמא אתא למיעבד בשבת אלא דברחים הואיל ולא התחיל מבעוד יום בכל טפה גזר טפי דאי יתירו לו הא אתא להורות התירא אפי' להתחיל לכתחלה בשבת דיאמר דהרי אפילו בהתחיל מבע"י נמי לא התחיל בכל טפה ודוק היטב:
שהוא שכח ותוקע היסד וי"ל מוגמר וגפרית נמי ניחוש שמא יחתה וי"ל איידי דקשה להו קוטרא לא יחתה כדמתרץ בבבלי דף י"ח ע"ב וצ"ע מדוע לא מתרץ הבבלי זה התירוץ ונראה לומר ע"פ מה דמקשה מהרי"ל דיהיה ב' מותרין לרכוב בשבת דלא חיישינן בתרווייהו שמא יחתוך זמורה דא' יזכיר חבירו כמו דב' מותרין לקרות לאור הנר והניח בצ"ע ובמ"א סי' רע"ה ס"ק ה' תירץ דחיישינן שמא יחתוך זמורה קודם שישב לרכוב. א"כ לפ"ז בנדון דידן דחששא הוא שמא ישכח ויתקע היסד א"כ תקשה יהיה ב' מותרין ליתן תוך הרחיים וכאן לא שייך תי' המ"א לפיכך לא רצה הבבלי לתרץ זה ודוק:
אמנם הירושלמי י"ל דס"ל כאינך תי' דמ"א שם דבדבר הרשות לא התירו ב' יעו"ש ועמ"ש מזה במס' ביצה פ' ה' הלכה ב' ובש"ע סי' ש"ה מ"א ס"ק ז':