מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת תענית · מאימתא פרק ראשון תענית
בעזר משבית חנית, אכתוב חידושי מס' תענית.
הלכה א
א"ל ר' יהושוע והלא משעה וכו' ורוח רבו נוחה ממנו עיי' בק"ע, ויש לכוון ג"כ ע"פ מה דאיתא בבבלי סוכה דף נ"ה ע"ב אמר ר"א הנהו שבעים פרים כנגד מי וכו' פר יחידי למה וכו' כדי שאהנה עמך וכתב רש"י אין לי הנאה וקורת רוח אלא בשלך, והיינו דקאמר ויש לרבו קורת רוח ממנו:
לית כל עמא תמן עיי' בש"ק, ולפענ"ד אין פרושו בירושלמי עולה יפה א' דהוא מגי' הרבה בסוגי' ובפרט מה שמפרש בדברי ר' יונה דמתרץ ואותו יום יום ידרושון עיקר דבורו חסר מן הספר ע"כ נראה דהכוונה הוא כך דמקשה ואמר אף בהלל כן פי' וכי אפשר לומר גם בהלל כן דמפני סכנת אויבים יאמרו בשני' דדוקא בתקיעת שופר דמעשה אירע ע"י כן תקנו משא"כ בהלל וא"כ אמאי איצטרך לאשמעינן דבשעת ההלל הראשון מקרא ומה"ת דלא, גם לא שייך סכנת ע"י תפילה דדוקא ע"י תקיעה טעו, לזה מתרץ לית כל עמא תמן ירצה ומשום כן תני דהראשון מקרא את ההלל משום דה"א הואיל ובשחרית לית כל עמא תמן א"כ יקבעו יותר בשני' קמ"ל, ומקשה ואמר אף בתקיעה כן לית כל עמא תמן כלומר דיאמר דזה גופא הטעם בתקיע דהשני מתקיע משים דלית כל עמא תמן משא"כ בהלל דהוי רק דרבנן לא חששו על זה משא"כ בתקיעת שופר שהוא דאורייתא חששו במה דבשחרית לית כל עמא תמן לפיכך תקנוהו בשני, ומתרץ ר' יונה דכתיב ואותי יום יום ידרושון זה תקיעה וערבה ואז הכל מקדימין וא"כ לא שייך זה הטעם דלית כל עמא דאדרבה הכל מקדימין לפיכך הוצרך לומר הטעם משום מעשה שהי' ודו"ק:
ואין להקשו' לפ"ז א"כ מאי פירך הירושלמי פה ויזכיר בשחרית הא בשחרית ג"כ לית כל עמא א"ל המקשן סבר משום סברה זה לית לן לעכב מלהזכיר מעריב ושחרית ובפרט דמעט המה מה דלית כהו בשחרית וניהו דשם הי' סברה לאוקמי ההלל בשני' משום דעכ"פ אין דוחין אותו לגמרי משא"כ כאן שלא להזכיר כלל משום אנשים מועטים דאינם שם אין לעכב
ועיי' מה שהקשה בש"ק אהר"זה דמפרש טעם הירושלמי לפי שאין דעת מתישבת והקשה א"כ בהלל נמי כן, ובספר שלום ירושלים תירץ דשאני אגב דחביבה כדמתרץ הגמרא ותמי' דהירושלמי כתב כן אתקיעת שופר ושופר נמי חביבא כדאמר התם ג"כ:
ע"ב נדר שהותר מכללו הותר כלו עיי' בפרשת דרכים דרוש כ"א במה שהקשה מזה הירושלמי אהרא"ש במס' נדרים דף כ"ו סי' ח' דנסתפק לרבה באדם שנדר מב' דברים בשר ויין אי אמרינן בהא נדר שהותר מקצתו כיון דלא שייך בי' החלפה יע"ש והקשה הגאון הנ"ל דא"כ איך מתרץ הירושלמי כדר שהותר מכללו הותר כלו כיון דלא שייך החלפה יע"ש ולפענ"ד נראה דלא דק בלשון הירושלמי דקאמר כדר שהותר מכללו הותר כלו ולא נקיט מקצתו והוא דטעמ' דאמרינן כדר דהותר מקצתו הותר כלו הוא הואיל ויש טעות בעיקר עיי' בר"נ שם במשנה, וא"כ לפ"ז דוקא בנודר מיין ובשר הוא דיש להסתפק ספוקי דרא"ש דליכא למימר דלולי יין לא נדר אבשר או להיפך דמאן מפיס ולא היין תלוי בבשר והבשר ביין, לפיכך נסתפק שפיר הרא"ש דא"ל כיון דלא שייך החלפה א"ל דאידך הנדר במקומו עומד ואסור בבשר, משא"כ בשבועות אליהו דעיקר שבועתו היה על המטר מדאמר לי' אחאב והאי גברא מוקי ע"ז על כל תלם ולא שביק לי' מטרא למיזל וא"כ הי' עיקר השבועה על המטר ואגב אמר ג"כ טל ולולי שבועות המטר לא נשבע אטל וכה"ג שפיר אמרינן מצד הסברה בהותר כלל הנדר הותר כולו וזה דייק הירושלמי נדר שהותר מכללו דייק כלל הנדר שהי' הנדר עבור איזו דבר א' התלוי בו נמי הותר ובזה מסולק נמי הקושי השני' שהקשה בפ"ד שם ודו"ק, ובדרושי הארכתי במאמר הבבלי בפ' חלק ואין כאן מקומו, ועיי' הלכות נדרים רמב"ם פ' ד' ה' י"א במ"ל שם מ"ש בשם הריב"ש:
והם מביאין זקן א' כגון ר' יוסי הגלילי והא מפגיע בעדם ומיד הגשמים יורדים ויש לדקדק מדוע נקיט הירושלמי דווקא ר' יוסי הגלילי, ונראה ע"פ מה דהביא הח"מ בא"ע סי' קי"ט ס"ק כ"ה בא' שהי' מפרנס גרושתו וירדו גשמים בזכותו ועיי' בבראשית רבה פ' ט"ז סי' ג' דכ' יוסי הגלילי פרנס גרושתו וא"כ ראוים גשמים בזכותו:
דלא אידכר לא טל ולא מטר ועיי' בר"נ דכתב בשם הרמב"ן דהא דאמרי' דטל במקום גשם קאי הוא דוקא בהזכרה משא"כ בשאלה וכתב כן מסברה דנפשי' ולדעתי הדבר מפורש פה בירושלמי דקאמר בהדי' דשאני שאלה שהוא מדוחק ודו"ק, ודע דאין להקשות דאיך רצה הרמב"ן לומר מתחילה דטעמא דבהזכיר מטר בימות החמה דמחזירין אותו הוא משום דזלזל בטל, א"כ לפ"ז בימות הגשמים והזכיר בטל נמי נימא דמחזירין דזלזל בגשמים הצריכין דיש לומר דשאני התם דהזכיר גשמים דאינו צריך בימות החמה וזלזל בטל, משא"כ הא הזכיר טל דעכ"פ אינו נעצר ודו"ק היטב,
ודע דבס"ק יש טעות דפוס וצ"ל דהמתרץ סובר אפי' הזכיר טל מחזירין אותו:
ודע דהר"נ הקשה אס"ד דסבירה לי' לבבלי כירושלמי דבהזכיר טל בימות הגשמים אסי' לא הזכיר גשם אין מחזירין א"כ אמאי לא נקיט ר"ח רבותי' ואמאי נקיט בימות הגשמים לא אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו הו"ל למנקט דלא אמר מוריד הגשם אפ"ה אין מחזירין וכגון דהזכיר טל, ונראה דקושי' זו הקשה הר"נ לשיטתו דמסיק לעיל דבהזכיר בימות החמה מוריד הגשם וטל בהדדי אין מחזירין אותו א"כ אזה גופא קשה א"כ אמאי נקיט ר"ח בימות החמה אמר משיב הרוח אין מחזירין אותו הו"ל לנקוט רבותי' טפי אפי' הזכיר מוריד הגשם נמי אין מחזירין וכגון שהזכיר טל, וע"כ צריכין לומר דנקיט משיב הרוח איידי דסיפא בימות הגשמים אם לא אמר משיב הרוח אין מחזירין ושם צריך דוקא לנקוט משיב הרוח, והשתא אי נימא דבסיפא ג"כ בהזכיר טל אפי' לא הזכיר מוריד הגשם נמי אין מחזירין א"כ הדרה קושי' ארישא ואסיפא דהו"ל לנקוט הכל במוריד הגשם ודו"ק, אבל אי נימא כמו שהעלה הש"ק לעיל בד"ה להאי דאפי' בהזכיר טל בימות החמה היכא דאמר מוריד הגשם מחזירין אותו א"כ לפ"ז הוצרך למנקט ר"ח ברישא דוקא אמר משיב הרוח אין מחזירין, א"כ תו לא קשה קושית הר"נ דא"ל דנקיט בסיפא איידי דרישא כנ"ל ודו"ק:
בעונתן הן חביבה כתחית המתים, נראה לפרש דטעמא דר"א קא מפרש דמשו"ה אמר ר"א מי"ט הראשון של חג הואיל ואז הוא אחר יוהכ"פ ועשו ישראל תשובה וראוין לגאל ולהחיות המתים לפיכך מזכירין אז גבורת גשמים שענינם מעין תחית המתים וע"ז אמר הירושלמי אח"כ מחלפי' שיטתא דר"א ור"י כלומר כיון דנ"א הודה אח"כ לר"י דאפי' בלא תשובה נמי נגאלי' כדכתיב וירם ידו א"כ תקשה לעולם יהי' מזכיר:
וביותר נראה דהא דאמר מחלפה לאו קושי' היא רק ה"ק דהמה מחלפים בסברתם דר"א לשיטתו דס"ל דאם אינם עושים תשובה אינם נגאלים לפיכך אמר מי"ט ראשון של חג כי אז המה אחר ימי התשובה אבל ר"י דס"ל דלא תלי' בתשובה דאפי' בלא תשובה כמי נגאלים משו"ה אמר מי"ט האחרון כנ"ל:
דף ב' מתוך ה' דברים נגאלו אבותינו ממצרים מתוך הקץ וכו' ולפענ"ד נראה דע"ז רמז הקרא וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים דע"י חמשה דברים אלו עלו, ואפשר דע"ז רמז משה בה' פסיעות שפסע לאחוריו כדאיתא במדרש פ' שמות על פסוק אסירה נא ורמז על ה' דברים אלו שבזכותו יגאלו ועיי' בחדושי על התורה פ' שמות כי שם הארכתי בענין המדרש הלזו וזה הוא הענין דכתיב גבי הקב"ה מציץ מן החרכים ודרשו מן ה' חרכים והיינו הה"א חרכים שהקב"ה מציץ בהם לגאלינו:
חד בר נש הוי איחטא בלישנא, עיי' בק"ע דמפרש דהי' מגמגם בלישני' ולפענ"ד הכונה כפשוטו דחטא בלישני' דהי' מלשין על בני אדם ודבר עליהם סרה לפיכך כשבא לחזור בתשובה אמרי לו לעסוק בתורת:
אמר ר"א בספרו של ר"מ מצאו כתוב משא דומה משא רומי אר"י עלי קורא מפני שעיר ארשב"ל אלי מאיכן נזדווג לי משעיר, נראה לפרש ע"ד מוסר השכל דבעו"ה מה מאד צווחו בכל ספרי מוסר על תכשיטי נשים וגבהות בנות ישראל אשר לשוא יתיפו ילבשו כלי פאר זהב ומרגליות פעמי זהב אצעדה וצמיד, ובזה יעוררו קנאה תמיד, בין האומות ועי"ז קנאים פוגעין בם וכבר צוח על זה בספר אגודת אזוב מאוד מאוד, ועיי' בשל"ה הקדוש ובעו"ה נחלה מכותינו ע"י שהנשים רואי' בשרי ארץ ופרתמים ענינים מלבושים כאלו יחשבו כאלו גם המה בני מלכים, ולא לענין זה אמרו כל ישראל בני מלכים רק אדרבה אמרו יאי עניותא לישראל, וזה הוא דהוי כתי' בספרי דר"מ משא דומי משא רומי ירצה משא התרוממות מה שישראלים מרוממים א"ע זה קורא אלי משעיר דעי"ז מתגברים צרות ר"ל, ועל זה אמר ר"ל מאיכן נזדווג לי משעיר ירצה שע"י שראו כן אצל שעיר תיכף לבשו כמותן ודי בזו:
א"ל אתא בוקר וגם לילה וי"ל מדוע אמר לשון עבר אתא הו"ל למימר ייתי בוקר, אמנם יובן ע"פ מ"ש בשל"ה הקדוש בפ' בלק בקרא דכתיב כי אם הוגה ורחם ולא כתיב וירחם והעלה דמה שהוגה הוא עצמו הרחמנות דתיכף שהוגה אז רחם ג"כ דהכל הוא לזכך החטא ע"ש שהאריך בדברים מתוקים וזה הוא דהשיב להם ישעי' הנביא אתא בוקר דזה הלילה גופא הבוקר וזה אתא בוקר וגם לילה, וזה הוא הענין כי ישרים דרכי ה' ירצה כל הדרכים אפי' במחשיך ומרע לאדם הכל מטובו להטיב אך צדיקים ילכו בם ויקבלו באהבה ופושעים יכשלו בם כי אינם רוצים לקבל עליהם דיני הקב"ה וזה ענין דהשיב להם בוקר לצדיקים ולילה לרשעים והבן, ובדרושי הארכתי בזה המאמר בפ' חלק בענינים שונים:
הלכה ב
כדי שיצאו המועדת בטל עיי' בש"ק ויש לעיי' לפ"ז הו"ל להזכיר במנחה בי"ט האחרון, ודוחק לומר דבמנחה לית כל עמא תמן דהרי כתב הש"ק דר"י לית לי' האי סברא יע"ש ואפשר במנחה לית כל עמא תמן מחמת שכרות סעודת י"ט כנ"ל ודו"ק:
הלכה ג
דף ג' מטי בה בשם ר"י לבסוף נצרכה עיי' בק"ע ועיי' בשלום ירושלים ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה הכוונה דסוף השנה שעברה היתה מעוברת כלומר דשנה הקודמת עברו לאדר אפ"ה רביעה דשנה זאת לא נשתנת מג' מרחשון וכן דייק הלשון ואם היתה השנה מעוברת:
ע"ב אמר לון דלא הוי גבי אלא פלחי מאי הוינא מימר לכון בחנפין ועיי' בבלי דף כ"ג ע"ב ועיי' סמ"ע ח"מ סי' רכ"ח ס"ק ה' דהעלה דאע"ג דיודע דאינו סועד אפ"ה מצד דרך ארץ ראה לכבדו וצ"ל דשאני הכא דלא היו אנשי' אחרים וטעמא דסמ"ע התם כדי לכבדו לפני אחרים יע"ש:
הלכה ה
ותני כן עוברת ומניקות מתענות כדרכן בט"ב וביהכ"פ ובג' תענית הראשונות ובשלש השניות וכו' עיי' בק"ע דמגי' אבל לא בג' שניות ובאמת כן משמעות הסוגיא אמנם עיי' בלח"מ בה' תענית פ' ג' ה' פ' דגרסת הב"י היתה כמו שכתובה דגם בג' שניות היו מתענות וכן משמע ג"כ מלשון הרב המגיד ובאמת יש לתמוי' עכ"פ על פי' רש"י ותוס' בסוגיא דמפרשו נקוט אמציעותא בידך דכולהו ברייתות בשיטה חדא קיימי דבאמצעות מתענין והרי בירושלמי מבואר בהדי' דחד ברייתא ס"ל דבג' ראשונות מתענין ולפי פי' הרמב"ם ניחא ודו"ק, ודע דה"ה הי' מפרש בדעת הרמב"ם דברייתא דתני חדא ראשונות היינו גם מאמצעות והוי ששה ולפום כן הקשה הלח"מ מ"ש ששה משבעה יע"ש אמנם לפי המבואר בריטב"א נראה דאינו כן דרק ג' ראשונות קרי לי' ראשונות והנהו קילי טפי דאין מפסיקין בהם מבעוד יום והוי רק ג' ופשוט וכן משמע הלשון ברייתא דתני אין מתענין לא בראשונות ולא באחרונות ומדוע לא תני הברייתא סתם אינו מתענות כלל ודו"ק, ובמ"א סי' תקע"ה הקשה דלתענו עכ"פ ג' מאחרונות לפי' רש"י דכתב הטעם משום דז' ננהו ולפענ"ד י"ל כיון דבאינך הד' ימים שוב לא יאכלו רק כדי קיום הולד א"כ קשה להם אם יתענו הג' הראשונה לפיכך אינם מתענים רק האמצעים:
ודע דלרמב"ם דמפרש בשבע אחרונות מתענות משום דזה הוא דרך רחוק שלא יבואו גשמים אחר שהתענו הששה ראשונות ובהזדמן כי האי ראוי שגם אילו יתענו:
הלכה ו
שבו פסקה אבן שתי' נראה לפענ"ד לפרש ע"פ מה שראיתי בספר אגודת אזוב על פסוק מי אתה הר הגדול לפני זרובבל למישור והוציא את האבן הראשה משום דאחר שנחרבה הבית ארץ צבי כתיב וגמדה לה ונעשה עפרה תל עולם עלי' ואח"כ בבנינה התרחבה ונתפשט עפרה ממנה לפיכך כתיב והוציא את האבן הראשה עש"ה באיכה שני' שהאריך בטוב טעם וזה שאמר הירושלמי שבו פסקה אבן שתי' שנגמדה ירושלים ונתכסה אבן שתי':
דף ז' מניין שהוא מחוור בעשה מבואר מכאן דלא נתתי ממנו למת ליכא לאו רק סיפור דברים ואפ"ה אתי' לעשה וכן לפ"ז ג"כ הקרא לא בערתי ממנו בטמא וצ"ע ממה שהבין התוס' ביבמות דף ע"ג ע"ב דגמרא דפסחי' מוקי קרא דלא בערתי ללאו ועיי' ברש"י בפסח' שם דף כ"ד ד"ה הקישא:
איתא חמי ברחיצה אסור בתשמיש המיטה לכ"ש ויש לתמוי' דהא משכחת לה בכבר התפלל מנחה ורוצה לשמש מיטתו ובלילה יטבול ויתפלל אח"כ ערבית ושוב מצאתי שכבר הרגיש בזה בש"ק ביומא פ' יום הכפורים אמנם לפענ"ד דירושלמי רלה לתרץ גם אליבא דרב דס"ל דנעילה הוא נעילת שערי שמים והוא בחשיכה ואע"ג דרב גופא הוי מצלי כד חמה בראש אילנות הא מתרץ בירושלמי דף יו"ד ע"ב משום דהוי מאריך סגין והוי מגיע בתפילתו לנעילת שערי שמים יע"ש וא"כ לפ"ז שפיר מקשה דאיך יכול לשמש מיטתו כיון דצריך טבילה וא"כ אינו יכול להתפלל ואין לומר בכה"ג שכבר התפלל מנחה הא עכ"פ צריך להתפלל נעילה וזמנה הוא בנעילת שערי שמים ודו"ק:
אמר ר' יוסי ובלבד יום שטבלה עיי' בק"ע ועיי' במ"א סי' תקע"ד ס"ק ה' דכתב מפשט גמרא דידן משמע דחסוכי בנים משמשין לעולם כעה"ג שם ולפענ"ד נראה דהכונה של ר' יוסי הוא ומלבד יום שטבלה ירצה דאפ' מלבד יום הטבילה נמי מותרין לשמש והוי כגמרא דידן, גם ע"פ מ"ש הריטב"א דיש מפרשים חשוכי בנים בענין אחר דהבנים הנולדים ע"י תשמיש בשעת רעבון המה יהיו חשוכים ורעי' א"כ לפ"ז אין הגמרא מדבר מזה כלל, ובחדושי על התורה הארכתי מאד בדברי הטו"ז שם:
הלכה ז
כבתוך מ' שעשה משה בהר עיי' בק"ע ויש בלשונו איזה גמגום והכוונה דאלו י"ג תעניתים המה בתוך ו' שבועות ובאמת זה דווקא לת"ק בפירקין אבל לר' יוסי דס"ל כשם שאין הראשונות בחמשה כך לא אמצעות ולא אחרונות א"כ לפ"ז הוי יו"ד שבועות דוק ותשכח א"כ ע"כ דברי הירושלמי הוא אליבא דת"ק, ואפשר דכוונת הירושלמי הוא בהיות דהיום נחלק לג' זמנים בוקר וערב וצהרים א"כ הנהי י"ג דהמה במספר העתים במספר ארבעים כנגד מ' ימים שעשה משה בהר, והנה בהיות שהמה כנגד המ' יום הי' ראוי לעשות תעניתים מ' יום כנגד מ' יום ומדוע נחשוב עתים לזה בא ר"י לתרץ ע"ש שאין מטריחין על הציבור יותר מדאי, ודע כי ענין המ' הוא כנגד חטא הפיגם דפוגם בחטאו בשם הקדוש הוי' ב"ה דהוא כעת במספר ק"ס בסוד הכאה ואינו שלם במספרו עד לעתיד בשמח אום מאומות שיכה הקב"ה כף על כף כנגד ב' פעמי' י"ה ויהי' ב' פעמים כף במספר מאתים כמו שהאריך דודי זקני הגאון הקדוש ר' נפתלי כ"ץ בהקדמת ספרו סמיכת חכמים דף י"ט ובהיות כי כעת הוא חסר ממספרו מ' דהוא רק כמספר ק"ס והרשע פוגם בחטאו להאריך הגלות המר ואין השם נשלם עי"ז ולפיכך אמרה תורה והכהו כדי רשעתו במספר מ' יכנו ירצה כדי רשעתו שהרשיע ועכב השלמת השם אל מספרו דיעלה יתר מכמו שהוא עתה מ' לפיכך במספר מ' יכנו ובהיות דהשם יה הוא במספר כף והוא באיש ואשתו ואמרינן בגמרא אדם ראשון דו פרצופים נברא זכר ונקיבה והי' איהו גופא כלול בשם יה וזה אמר הקרא אחור וקדם צרתני דהיינו דו פרצופים ולפיכך ותשת עלי כפיך דהיינו השם יה כנ"ל, ועוד הארכתי הרבה בדרושי ועת האסיף פה, וזה פשט המדרש הדא ורך הלבב שהוא בן מ' ודרשינן בגמרא שירא מעבירות שבידו ויש בידו חטא שפגם במ' החסרים בשם הוי' ב"ה וזה רמז במלת הלבב דבגמטרי' מ' עם הכלל, ועיי' מ"ש במס' סוכה פ' החליל ה' ה':
אמר ר"ח ב"ב אם היו ב' דברים וגובי מתריעין עליהן ותמי' לי מדוע צריך ב' דברים הלא אגובי בלחוד נמי מתריעין וכי משום שהי' ג"כ עצירת גשמי' יגרע, ונראה דגובי דקאמר רק מין א' וס"ל דהא דתנן במתני' דלקמן דעל ארבה מתריעין הוא דווקא אכל המינים ופליג אירושלמי דלקמן דקאמר אפי' אגובי לבד נמי ויש עוד לישב בדרך אחר לומר דאתי' לאשמעינן אפי' אחר התרעת על עצירת גשמי' בא גובי מתריעין שנית, א"נ א"ל דלא תימא דהתרעת אגובי הוא דווקא בזמן שהשנה כתקנה והתבואה ביפיה אזי מתריעין אגובי אבל כיון דהגובי בא בזמן עצירת הגשמי' דעדיי' לא נכר זריעה ואין בו לכלות ה"א דאין מתריעין קמ"ל דאפ"ה מתריעין דיש בו שערורי' דמכלה זרע הנזרע:
הלכה ח
שלא וכו' בש"ק ד"ה שלא לעשות סעודה אירוסין האריך ולפענ"ד נראה לתרץ קושית המ"א דמתני' איירי בהולך לאכל סעודת אירוסין בי"ג ובי"ד שוב לא יוכל לשוב לביתו ובכה"ג צריך לבער הכל בי"ג לזה קאמר אם יכול לחזור למצותו יחזור בי"ג ואם לאו יבטל בלבו בי"ד וא"כ נפלה קושית המ"א ודו"ק:
ע"ב לא כן תני אין שאלין בשלום חברים בט"ב נראה דקשי' לי' דקתני ובשאילת שלום בן אדם לחבירו משמע הא מתחילה בי"ג תעניות היו שאלין וזה אינו דהרי היו"ד תעניתים דהיינו האמצעים והאחרונים המה בחומריהן כמו ט' באב, ותמי' דבק"ע לא פירש כן:
סליק פ' מאימתי.