מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת תענית · בשלשה פרקים פרק ד
הלכה א
לא מצינו נשיאת כפים בלא תפילה עיי' בש"ק וקשה והא כתי' וישא אהרן ולפענ"ד לק"מ דשם היו קרבנות ובליכא קרבן צריך תפילה:
ר' יונה אמר אתפלגין וכו' וחד יליף לה מן השירות עיי' במ"א סי' קכ"ח ס"ק נ"ד במ"ש על הרמב"ם דכתב בשיכור דאיתקש ברכה לעבודה ועיי' בלח"מ ה' תפילה פ' ט"ו ה' ד' ולפענ"ד כיון דבירושלמי איתא בהדי' דחד מ"ד יליף לה מדאיתקש ברכה לעבודה נקיט האי דרשה טפי כיון דסמיכה בחד קרא גופא משא"כ סמיכת לנזיר הוי רק סמיכת פרשה ובזה מיושב היטב דברי הלבוש דהביא מפורש דרשה דאיתקש ברכה לעבודה ועל הלבוש נפל תירץ המ"א כי בדברי הרמב"ם יכול לכוין זה הפשט:
ודע שמה שהקשה המ"א על הב"ח דתמה מדוע השמיטו הפוסקים דערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול מדאיתקש לעבודה והקשה הא לחומרה לא איתקש ולפענ"ד כיון דגם בנזיר לא משכחת ערל שמתו אחיו כיון דאינו ראוי להבאת קרבנותיו וא"כ שפיר קשה הא בין אי איתקש להא או להא עכ"פ אינו נושא כפיו ודו"ק:
ע"ב מה שרת בעמידה אף ברכה בעמידה ולענין זה הוי היקש גמור ולא אסמכתא וכן מבואר בתוס' זבחי' דף ק"ט ובסמ"ג מ"ע מצוה כ' יע"ש ודלא כשבות יעקב שהתיר לנשיאת כפים עמידה ע"י סמיכה ועיי' בנ"ב מה"ק סי' ה' וכן אם אינו יכול להגבי' ידיו העלה ג"כ בנ"ב שם דמעכב בדיעבד משום דנשיאת כפים אפי' בדיעבד מעכב ובאמת צ"ע מה שהעלה שנשיאת כפים מעכב אפי' דיעבד ודייק כן מדברי הרמב"ם פ' י"ד ה' י"א מדכללינא באדא כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאת כפים ולפענ"ד זה אינו דהרי חשב שם ג"כ כה תברכו בקול רם וכי תימא שאם אין לו קול גדול שיעכב והרי הרמב"ם בפ' ט"ו ה"א לא חשב רק ששה דברים המעכבי' נשיאת כפים יע"ש ולא חשיב מי שאין קולו גבוה:
ועוד הרי הרמב"ם חשיב שם ג"כ כה תברכו פנים כנגד פנים, וזה בוודאי בדיעבד אינו מעכב דהרי אמרינן במס' סוטה בהכ"נ שכולם כהנים כהנים כולם עולים לדוכן למי מברכין לאחיהם שבשדות והרי בכה"ג בוודאי אינם פנים נגד פנים ואפ"ה עולים לדוכן אלא וודאי דפנים נגד פנים הוא דוקא לכתחילה וא"כ דברי הנ"ב צ"ע בזה:
ודע דתמוהים בעיני דברי הטו"ז בסי' קכ"ח סעי' כ"ז במה שהקשה דבעל מום יהי' פסול לישא כפיו משום דאיתקש לעבודה ותמי' דהרי מבואר במס' תעני' בהדי' דבעל מום אינו פוסל משום דמה"ט אקשי' רחמנא לנזיר ודווקא לעמידה הוי היקש גמור מדכתיב לעמוד לשרת וכמ"ש במנחות ק"ט וכמ"ש בהדי' הסמ"ג הנ"ל:
מה שירות אסור וכו' ונשאלתי ע"ד כהן שאינו יכול לעמוד בשעת נשיאת כפים אי יכול לישא כפיו מיושב, תשובה עיין בתשו' שבות יעקב חלק ב' סי' א' והגאון ז"ל נטה להתיר, ולפענ"ד צ"ע ומקדם נציע דברי הש"ס סוטה נ"ח ע"א תניא אידך כה תברכו בעמידה או אינו אלא אפי' בישיבה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה, ר"נ אומר א"צ הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה, ומשרת גופא מנ"ל דכתיב לעמוד לשרת, והקשה בספר זית רענן מדוע הוצרך הגמרא להביא מקרא אחר הלא בהאי קרא גופא כתיב לעמוד לפני ד' לשרתו ולברך בשמו, ותירץ דמהאי קרא ה"א דוקא לפני ד' דהיינו בעבודת פנים הוא דבעי עמידה אבל לא עבודת חוץ לפיכך הוצרך הגמרא להביא הקרא לעמוד ולשרת, ובשבות יעקב תמה דא"כ איך יליף במס' זבחים דף כ"ג ע"ב דיושב אפי' בדיעבד מחלל מדכתיב העומדים שם לפני ה' נימא נמי דוקא לפני ד' בעבודת פנים הוא דמעכב אבל בעבודת חוץ אינו מעכב, ולפענ"ד לק"מ דהאי לפני ד' לא קאי אעומדים שם רק קאי ארישא דקרא ושרת שם לפני ה' ככל אחיו הכהנים העומדים שם, וכ"ת מנ"ל הא דלמא קאי אעומדים י"ל או דיליף דהו"ל לכתוב העומדים לפני ד' שם, או מדכתיב האי העומדים שם אחר דגילה הקרא לעמוד לשרת דאפי' בעבודת חוץ בעי עמידה ואי דעיכב הוי דוקא בעבודת פנים הו"ל לתורה לגלות זאת תיכף אחר דהודיעה בפ' עקב לעמוד לפני ד' לשרתו דהי' ה"א רק לכתחילה:
א"נ יש לתרץ על צד היותר טוב דהרי כתיב עוד פעם בפ' שופטים אל כהן העומד לשרת שם את ה' אלקיך וא"כ שפיר מבואר דבין בעבודת פנים ובין בעבודת חוץ מעכב משרת מיושב, וגמר' קאמר בסוטה ומשרת גופא מנ"ל משום דא"ל דקרא לעמוד לפני ה' לשרת ולברך בשמו היינו לכתחילה ומשו"ה יליף מדכתיב לעמוד לשרת ובזבחים קאמר דאכתי ה"א דדוקא לכתחילה היינו בעבודת חוץ אבל בפנים ידע הגמרא דמעכב מדכתי' לעמוד לפני ד' לשרתו וכתיב ג"כ העומד לשרת אלא דה"א דלעמוד לשרת אתי לעבודת חוץ ודוקא לכתחילה לפיכך יליף מדכתיב העומדים שם לפני ה' וא"כ הוי ב' למודים בין לעבודת חוץ ובין לעבודת פנים ובכל מעכב אפי' ודו"ק:
באמת לפענ"ד הי' נראה ליישב קו' הזית רענן כפשוטו דמקרא דלעמוד לפני ה' לשרתו ה"א דקאי אלוים דהוזכרו מקודם לשאת את ארון ה' ולעמוד לפני ד' היינו לשיר על הדוכן ולשמור המקדש דהוי ג"כ מ"ע לפיכך מייתי הגמרא הקרא דלעמוד לשרת דכתי' בהדי' בכהנים:
ועוד נ"ל דהרי רבא משני התם אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ועיי' רש"י וא"כ הוי יחשב זר בעובד יושב וצ"ע מדוע לא משני ג"כ בדאמרה הברייתא שם דשנה הכתוב לעכב אלא ע"כ בנל דס"ל לרבא באמת כקו' השב"י דלמא דוקא לפני ד' הוא דלעכבא הא בחוץ דוקא לכתחילה אבל הברייתא ס"ל דלפני ה' משמע ג"כ בחוץ כדכתיב על ירך צפונה לפני ה' ועיין בפסוק מ"ב בפ' תצוה בפסוק עולה תמיד וכו' לפני ה' אשר אועד לכם שמה, ועיין שם ברש"י וקצרתי:
והגאון בעל שבות יעקב תירץ דקרא דלעמוד לפני ד' קאי אלוים דיעמדו בפניהם כנגד הארון כשנושאים אותו וכ' דה"ט דרמב"ם בפ' ב' מה' כלי מקדש ה' י"ג שם ותמהני במ"ש ה"ט דרמב"ם וכי הרמב"ם חידש דין זה מעצמו, גם הכ"מ העלם איה מקור זה הדין ונראה לפענ"ד דהרמב"ם יליף דינו מגמרא דע"ז דף כ"ד ע"ב וישרנה הפרות ר"ז ב"ט אמר שישרו פניהם כנגד הארון משמע שעשו הפרות מה שישר לעשות והלכו בפניהם כנגד הארון וא"כ גם הלוים הלכו כך כשנשאו:
ומצאתי עוד סמך מגמרא דעירוכין דף י"א ע"א ותנא מייתי לה מהכא ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ממשמע שנאמר בכתף אינו יודע שישאו ומה ת"ל ישאו אין ישאו אלא לשון שירה וכן הוא אומר שאו זמרה וכו' והנה הגם דלפי הגמרא הפשט דקרא הכי דלא נתן עגלות לבני קהת כי עבודת הקודש עליהם בכתף לישא הארון ולשיר שירה מ"מ צ"ע עכ"פ מם צריך הקרא להזכיר פה דעליהם ג"כ לשורר שירה אלא ודאי דכוונת הפסוק הוא להודיע לן איך יהי' משא הארון עליהם דהוא כמו שעומדי' לשיר שירה דע"כ פניהם כלפי היכל דהוא מקום השכינה כך יהי' משאם פניהם כנגד הארון ולפיכך לא נתן להם עגלות כי המה צריכין לשא אותו ופניהם יהיו כלפי הארון:
והנה דעת הנ"י בתוס' שם ד"ה הרי דכהן דמברך מיושב לא עשה ולא כלום הואיל ואתקש ברכה לשרת ואע"ג דבמס' תענית דף כ"ז ע"א קאמר הגמרא דהאי היקש הוי אסמכת' בעלמא יעי"ש ונראה לפענ"ד דוקא לענין שאר דברים לאקשוים להדדי לאסור בעל מום לזה קאמר דהוי אסמכתא משא"כ לענין עמידה דמפורש בהדי' וכן מצאתי בהדי' בסמ"ג עשין מצוה כ' דכ' שם ודוקא לענין עמידה הוקשו אבל לא לפסול בעל מום, ובמס' תענית מתרץ אסמכתא בעלמא הוא ולקולא משמע דאין ההיקש רק לענין עמידה, הכתובה במקרא עכ"ל יעי"ש היטב, והרמב"ם דכ' בפ' י"ד מה' תפילה ה' י"א אין ברכת כהנים אלא בעמידה ויליף לי' מדכתיב כה תברכו ולא יליף לי' מדכתיב לעמוד לשרת נ"ל משום אינך דחשב התם דנלמדו מכה תברכו נקט נמי האי דרשה לענין עמידה והלא ר"כ לא פליג את"ק אלא דאמר א"צ אבל עכ"פ מודה דכה תברכו משמע בעמידה ונקיט הרמב"ם הדרש הפשוט לתרווייהו ובזה נדחה קו' השבו"י שם ארמב"ם ומה שהעלה דהוי אסמכת' האי דרשה יעי"ש, ועיי' בספר יראים סי' ט"ו דמבואר דהיקש לענין עמידה הוי דאורייתא, ושוב מצאתי בנו"ב מה"ק סי' ה' דתמה ג"כ אשבו"י הנ"ל בהא דהעלה דהאי דרשה הוי אסמכת' מסמ"ג הנ"ל והביא ג"כ ראי' מתוס' מנחות דף ק"ט יעי"ש:
וא"כ לפ"ז האי דינא לישא כפיו מיושב אין להתיר אפי' בא"א בענין אחר:
וראיתי שם בנ"ב הנ"ל דהעלה דה"ה נשיאת כפים נמי מעכב בדיעבד וכבר כתבתי לעיל שדבריו תמוהים, שוב ראיתי בכה"ג הביאו המ"א בסי' קכ"ח ס"ק כ"א דכ' דכל הדברים דחשב בס"ג י"ד מעכבים אפי' בדיעבד וע"כ צ"ל דהאי דחשב הרמב"ם וי"ו דברים מעכבים ולא חשב הנהו דהוי פשיטא דאתי' מקראי וע"כ לפ"ז דגם פנים כנגד פנים מעכב בדיעבד והא דאמרינן בב"הכנ שכולם כהנים דמברכין לאחיהם שבשדות שאני התם כיון דבאמת אמרינן שם בגמרא ומי עונה אחריהם נשים וטף א"כ באמת המה מברכין פנים נגד פנים אלא דגמרא לא יכול לומר דמברכין לנשים וטף משום דלא חשיב לחודייהו כמ"ש המ"א ס"ק ל"ז אבל אם אינם מברכין נגד פנים כלל בודאי אפי' בדיעבד מעכב ודו"ק ואפשר לומר דבאמת הטור דהשמיט הא דבעינן פנים כנגד פנים ותמה בכפ"ג ואולי י"ל דאיהו ס"ל נגד פנים אינו מעכב בדיעבד מכח קו' הנ"ל דב"הכנ שכולה כהנים ודו"ק:
ועכ"פ בנדון דנו הנ"ל דמסופק בכהן שמרתתין ידיו ואינו יכול לשא כפיו כ"א ע"י סמוכות לרא' לפענ"ד לומר דלא מהני ע"י סמיכת דנשיאת כפים מעצמם בעינן דכתיב וישא אהרן את ידיו דומי' דאמרינן בס"פ מצות חליצה אכלה שום או גרגישתה ירקתה לא עשתה ולא כלום דוירקה מעצמה בעינן ה"ה בכה"ג כיון דילפינן מקרא וישא אהרן נשיאת כפים מעצמו בעינן כנלפענ"ד:
וישב שם עד עולם עיי' בק"ע במ"ש ול"נ ה"ק עד זמן שהוא ראוי לישב שם יהי' עולמו, ותמי' לי הלא אפי' אחר כ' ראוי לישב שם דעכ"פ ראוי לשיר ולשוער ורק מעבודת הכתף נפסל לאחר כו"ן שנה וא"כ לשונו צ"ע:
ר"ח בשם ר' יוחנן והי' כי הרבת להתפלל ול"נ דר' יוחנן אזיל לשיטתו דפליג לעיל בדף ט' ומוקי קרא דיערוך שועך לא בצר להקדים תפילה לצרה ודלא כר"ל דמוקי לי' להרבות בתפילה לפיכך צריך למילף ריבוי תפילה מהאי קרא:
רב אמר בנעילת שערי שמים עיי' מ"ש לעיל דף ז' ועיי' בלבוש סי' תרכ"ג דכתב דצריך להשלים סמוך לצאת דהוא כנגד נעילת דלתי ההיכל וצ"ע דזה כר"י וא"כ צריך סמוך לשקיעת החמה ולא קרוב לצאת הכוכבי' אמנם יש חילוף גרסאות בענין ועיי' בריטב"א וצ"ע, ועיי' בטו"ז ובמ"א:
ר"ח ותענית עיי' בש"ק דהעלה דאתפילת נעילה קאי וניחא הכל יע"ש ולפענ"ד צ"ע דאכתי מאי קאמר מה מצינו בכל מקום אמרה ברביעית הלא בחל ר"ח בשבת נמי אינה אומר ברביעית רק בעבודה ומדוע עתה לא יאמר בעבודה וצ"ע:
אלא בעייני טב על ידי דאינן ידעין עיי' לעיל דף ד' ע"ב בש"ק ד"ה ע"י דאינן עבדין שהקשה אמהרנ"ש ולפענ"ד לק"מ אלא בעייני טוב הכונה בעינו הוא טוב כן שיקראו בר"ח דא"כ ליכא זכר כלל מר"ח דבשלמא בשאר זמן יש היכר ע"י אכילה ושתי' וכדומה משא"כ בתענית כיון דמתענין כל היום וגם בברכות וקללות יקראו לא ידעו כלל שהוא ר"ח הלכך טוב יותר שיקרא בשל ר"ח, והכונה ע"י דאינן יודעין היינו כדי שידעו שהוא ר"ח, וצ"ל דאע"ג דיש להו היכר במה שמזכירין בתפילה מ"מ זה לא חשיב היכר כ"כ:
דף י"א אמר ר"א ר' יוחנן פליג ולא הוי צריך מתפליג למה שכן מוסיפין מחול אל הקודש, נראה לכוין בדברי הירושלמי דברי המ"א בסי' רס"ז ס"ק א' יע"ש והוא דבק"ע מפרש הא דאמר ר"י פליג דס"ל דלא התפלל ר' יוסי של שבת בע"ש, ויש לומר דטעמו דר' יוחנן היה משום דידע דר' יוסי פליג אר' יהודא וס"ל תפילת המנחה עד הערב דא"כ לפ"ז איך רשאי להתפלל של שבת בע"ש לזה השיב הירושלמי דלא הי צריך לפלוג דא"ל דאע"פ דס"ל כרבנן תפילת מנחה עד הערב אפ"ה יש להתיר כמ"ש בס"ג משום דמוסיפין מחול אל הקודש ודו"ק, והא דאמר אח"כ דאפי' אהא דמצלי של מוצאי שבת בשבת נמי לא הי' צריך לפלוג א"ל משום דאפשר דלדבר מצוה הוי עבוד כנ"ל, ועיי' במ"א מה שרצה לתן טעם שם משום דתפילת ערבית כנגד אברים ופדרים תקנו ובשבת לא קרבו אברים ופדרים דחול ודבריו תמוהים דא"כ איך מקדימין דעכ"פ קבל שבת ושוב מלאתי במחצית השקל שהביא זאת בשם ת"ש וע"ש בתרוצו השני והוא נכון מ"מ צ"ע מה שהביא סמ"א שוב ראי' מב"י סי' רל"ו ודו"ק:
מ"ד חובה אין נעילה פוטרת וכו' וא"כ רב אזיל לשיטתו דס"ל בבבלי בברכות כ"ז ע"ב תפילת ערבית רשות וא"כ שפיר אמר לעיל דף יו"ד ע"ב דנעילה פוטרת של ערבית אמנם לדידן אע"ג דקי"ל תפילת ערבית רשות מ"מ כבר שוינהו חובה עלן וא"כ אינה פוטרת ובזה מסולק תמיהת הטו"ז או"ח סי' תרכ"ד סק"א אטור דפוסק כרב וא"כ הרי רב בהדי' ס"ל דפוטרת, ולפי מ"ש ניחא דכבר קבלנו עלינו חובה ודו"ק:
לזינין החזון אמור תתחילו עיי' בק"ע ומזה אמרתי יש ראי' דב' וג' רשאים לומר קדיש כ"א וכן משמע לשון התחילו:
על מי לא עברה רעתך תמיד משמע שהי' מצער ג"כ ת"ח אחרים ואפשר דבמעשה דר"צ הי' ג"כ צער לר"ל ע"י זה ואפשר דמשים כן הזכירו הלשון במעשה ד"צ צערי' כדאיתא בבבלי משום דהי' גם לר"צ צער עי"ז, עיי' בס"ח דתמה שם מדוע הזכירו ר"צ ולא אמרו אשתקד בהאי בוכרי' צערי' ולפי הנ"ל ניחא:
בן שש עשרה ובבבלי איתא י"ח הי' ואפשר דירושלמי חשיב השנים שעברו לו דהיינו כשרצו למנותו כבר עבר לו שש עשרה שנים והלך בשנת י"ז אמנם עדן לא נגמר לו זה השנה ובנתינו התיעץ עם אשתו ובתוך כך נשלם זה השנה ונעשה בן י"ח לילך בשנת י"ח ומיושב' ב' תלמודי ופשוט ומדוקדק לשון הבבלי האי יומא בר תמני' סרי הוי ירצה שאז התחיל לילך בשנת י"ח.
א"ל מי שהוא מזה יזה וכו' עיי' בדרושי בברכות שם בארתי הכל וביאור הענין הוא על צד הקרוב לא שאמרו חלילה כן על ראב"ע שהוא אינו לא מזה בן מזה אך הודיעו לו שאל יחר לו בהורידו אותו שהם לא מינו אותו וכי שאר העם שאינם לא מזה ולא בן מזה יאמרו לר"ג מימך מי מערה והודיעו לו דשלא כדין הורידוהו ושאר העם שמינו אותו לא ידעו הבין:
ע"ב ולא מצאו משל איתמר נראה משום דבית עלי מאיתמר והיו הולכים ונמעטים:
בא ידעי' ונטל ה' והוא הרי ו' עיי' בבלי עירוכין דף י"ב ברש"י דכיוון ידעי' ברוח הקודש ועלתה אגרתו בידו ודע דבחדושי לעירוכין כתבתי עיי' במ"א סי' קל"ב העלה בגורל לענין קדש דאפי' ב' יש להם בשוה מנין מרובה אפ"ה לא יוכלו לדחות אותן שיש להם מנין מועט וראי' ממשנה דיומא פ' ב' דהממונה אמר להם הצביעו אם היו ב' שוין, ולפענ"ד אין ראי' מהתם דהתם היתה התקנתא בכוונה דבל יודחו החלושי כח דאינם יכולים לרוץ כ"כ דא"כ לעולם יהיו נדחים ואחרים יקדימו להם לפיכך עשו תקנה דעכ"פ אם ב' יהיו שוין חזר הגורל על הכלל כלו ולא יודחו לגמרי החלושי כח והא דלא תקנו תיכף הגרלת הצבעה משום דיש בזה הדור מצוה שנראה מזה זריזות למצוה והרגש גדול בעזרה, משא"כ בנדון גורל שלם יש לומר כיון דב' שוין במנין ואחרי' פחותים יפסדו וזה נכון לכאורה:
אמנם יש להביא ראי' מירושלמי פה דהרי ידעי' הי' קודם לחרום במקדש ראשון ג"כ וא"כ לפ"ז אמאי בללו כל הכ"ד פתקין וא"כ אפשר דיקדם אמר למשמר דפשחור וידעי' הו"ל להגריל ידעי' בפני עצמו לששה בתי אבות שלו ואינהו עכ"פ יקדמו לאינך וכן חרום לפשחור, אלא וודאי כיון דע"כ צריכין משפחת ידעי להגריל עליהם ב"ע בטלה הגורל הראשון וצריכין הכל להגריל מחדש ודו"ק, ובחדושי למ"א על סגליון הארכתי:
יש מהן שקבעו עצמן לעולם משמר שהי' בשבת וכו' משמר היינו בית אב, ויש מהם שהי' מקריבון על כל משמר ומשמר פי' שהיו מקרבין כל בית אב כלומר דאם בית הלז תקריב בשבוע זאת ביום ב' יקריב בשבוע שני' ביום א' וכן לאינך כנ"ל וא"צ למחוק כמ"ש בק"ע, ויש שהיו מגרילין על כל שבוע ושבוע ירצה שעל כל ימי השבוע הגרילו מי יהי' ביום ראשון וכן ביום ב' וכן לעולם ובק"ע לא פי' כן:
רבי הי' ממני תכין מנויין עיי' בק"ע ובש"ק ומ"מ גם פרושם אינם מכוון הטיב דמאי לשון מני כלהון כחדא, ולפענ"ד נראה הכוונה כפשוטו דרבי הי' ממני ב' מנויין ירצה שכאשר מנה איש א' לראש ישיבה וכדומה לא מנה אותו תיכף להתקיים כן רק מתחילה מנה אותו לאיקראי בעלמא וכאשר ראה שהוא ראוי לאותו איצטלא להתנהג בזה מנה אותו מינוי שני לקיום והיינו ב' מנוים מינוי ראשון לנסות ואח"כ בחזוק, אבל לבנו צוה שלא יעשה כן למנות איש מקדם לנסיון רק תיכף כאשר יראה בעיניו דזה האיש כשר וישר לא יקחהו מתחילה לנסיון רק ימנה אותו כא' דהיינו מינוי גמורה משום דזה גורם לשנאה ותקלה אם יעברו שוב זה הממונה לנסיון, ויש לכוין לזה ג"כ דברי הק"ע:
א"ל הומות, אפשר דרבי דריש לי' לשון חמות כמו אף וחמה דהיינו שיהי' עליהם חימה בעונם והוא השיב הומות כתיב לפיכך הי' רבי כועס עליו:
דף י"ב ספר מעון כצ"ל ועיי' מס' סופרים פ' ו' ה' ב', ושם הגרסא בא' מצאו עשר היא עי"ש, וכתב שם בהגה דהנהו ג' ספרי' יחידי' היו פי' דבשאר לא מצאו כן, ולפ"ז הא דאמר ובשני' כתיב מעונה היינו בשאר ספרי' ולאו דווקא נקיט שנים ולפענ"ד אין משמע כן רק דג' ממש מצאו ובא' מצאו מעון ולא כן באינך ב', וכן בא' מצאו זאטוטי ולא כן בשאר ובכל מקום החזיקו במה שמצאו בב' ודו"ק, ונ"ל דירושלמי סמך ענין זה לכאן דקאי אדלעיל דא"ל הומות כתיב וחשב ג"כ מה דמצאו כתיב:
אבות דרך הסב הן קבור נראה דרמז יש בו בהיות דתמיד זכרוניהם הטב הוא בפינו והוין כהדין דשתי חמר עתיק כדאיתא בירושלמי דשקלים פ' ב' ה' ז' על קרא וחכך כיין הטוב וזה הוא הענין דרך הסב לאכילה, ועוד נ"ל בהיות דאברהם הוא מדת החסד ובעוה"ז מדת חסד קדמה כמו שדרשו שמתחילה עלה במחשבה לברא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים אפי' מדת הרחמי' ועל זה כתיב עולם חסד יבנה משא"כ בעה"ב מדת הדין קדם ומשו"ה יצחק דהוא דין קדם:
ובצל ידי כסיתיך זה ג"ח עיי' בק"ע ופרושו דחוק ונ"ל דדריש כסיתיך מלשון כיס דניתן צדקה מכיסו וזה ג"ח זה יהי' בצלו של הקב"ה:
הלכה ג
אנשי משמר עיי' בש"ק דכתב בשם היפה מראה דאנשי משמר לא היו מתענין והש"ק הקשה ממס' סופרי' ולפענ"ד תמי' דהרי מבואר לעיל בפ' ג' דלחכמים אפי' בג' ראשונות לא היו מהענין כלל ועוד הרי אמרינן דמותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים משמע הא לאכל אכלו וצ"ע ואפשר לומר דאנשי משמר דקאמר במס' סופרים היינו כהני המשמר שלא עלו לעבודה:
ואין מתענין על ב' דברים הא דקאמר אין מתענין הוא לאו דווקא רק הכוונה דאין מתפללין על ב' דברים כי בתענית גופא אין הזכרה רק בתפילה הוא הזכרה, ואפשר לומר הכוונה הוא דבשעה שגוזרין התענית אין משמיעין שהוא על ב' הצרות, ואפשר דמשום זה בא ר' תנחומא ואמר לא מן הדא משום דס"ל דבתענית אין קפידה דמותר להשמיע בציבור דגוזרין אותו על ב' מצרות אלא מן הדא דלא הוזכר רק תפילה ולא הוזכר שם שהיו מתענין, א"נ א"ל דס"ל דמהראשון ליכא למידק דא"ל דשאני התם הואיל והי' צום קאי הצום אגזירה שני' משא"כ היכא דליכא צום ה"א דצריך להתפלל ולשרש גם הגזירה שני קמ"ל:
ודע דבלא"ה אין להקשות מהא דבחמשי היו מתענין על המעוברת שלא יפילו ועל המניקות שלא ימותו בניהן אע"ג דאין מתענין על ב' דברי' לק"מ דזה הוי כמו עצירת גשמים וגוביי ופשוט:
ע"ב ר' ליזר על שם כל התדיר וכו' נראה דמפרש דמשו"ה תני בן עזאי קרבן עצים אין בו בנעילה משמע הא מנחה יש הוא משום דמנחה הוא תדיר משא"כ נעילה כנ"ל ע"צ הדוחק א"נ א"ל דרב מנא אמר דמשו"ה קרבן מוסף אין בו במנחה הוא מפני הסעודה דר"ח והי' קשה לי' הרי גם בקרבן עצים הי' י"ט דדהו ועשו סעודה והו"ל ג"כ לדחות וע"כ צ"ל שאני ר"ח דהוא תדיר משו"ה הוא דוחה משא"כ קרבן עצים דאינו תדיר אינו דוחה, וכדי שלא תקשה ומאי תדירת דר"ח טפי מק"ע דהרי זמן עצי כהנים היו ג"כ ט' לזה מתרץ דסעודת ר"ח היו ב' ימים ותדירה טפי:
הלכה ד
משנה זמן עצי כהנים ועיי' ברמב"ם פ' ו' מה' כלי מקדש ה' ט' יו"ד ועיי' במ"ל שקרא תמה במ"ש הא דאסורין בהספד ובתענית ובעשיות מלאכה הוא מנהג וזה כנגד הגמרא דתענית דאמר ראב"צ אני מבני סנאב בן בנימן ופעם אחת חל ט' באב בשבת ודחנוהו והתענו ולא השלמנו מפני שי"ט שלנו הרי מבואר דאינו מנהג דאי הוי מנהג איך יתכן שידחה תענית ועוד האריך יעיי' שם ולפענ"ד נרא' כי דייקת בלשון הרמב"ם לק"מ דכתב ודבר זה מנהג ולא קאי רק אמלאכה דלענין מלאכה הוא מנהג אבל באמת בהספד ותענית הוא מצד הדין ואע"ג דבירושלמי דבע"פ אחר חצות הוא מצד הדין שאני התם דהוא קרבן דכל ישראל וכמ"ש המ"ל גופא שם אבל אאיסור מלאכה גופא מודה הרמב"ם דאסור מצד הדין כנ"ל, ועיי' שם מה שתמה על המ"א סי' תצ"ד ומ"מ מה שכתב אדרבה הי' לו להמ"א לכתוב בחל להיות בשבת דמותר בהספד ותענית לא עיי' בלבוש שם דכתב בזמן לא שכיחי צדוקין ואפי' חל בשבת יום א' אסור בהו"ת:
מתני' פליגי על ר' יוסי עיי' בק"ע ועיי' שקלים דף י"ג בפי' מהר"א דמקיים הגרסה דקשה למחוק ולפענ"ד נראה מה דאמר מתנ' פליגי קאי אמתני' דמגילה כי גם במס' מגילה איתא זה הירושלמי אמתני' אבל זמן עצי כהנים וט' באב חגיגה והקהל וקשה הא ט' באב זה הוא מה שנוהג עתה אבל חגיגה והקהל וכן זמן עצי כהנים אינו נוהג עתה א"כ קשה אמאי הפסיק בט' באב באמצע והי' לו למיתנה זמן עצי כהנים אצל חגיגה והקהל והכא הו"ל למיתנה אבל ט' באב זמן עצי כהנים חגיגה והקהל אלא וודאי הורה לן המשנה דזמן עצי כהנים נוהג ג"כ בזמן הזה אפי' שלא בשעת הקרבן ודלא כר"י כנ"ל ודוק:
ועיי' בק"ע מה שהאריך בלשונו בד"ה והיינו מתענין ולא משלימין דכתב דהי"ט הי' עבור שנמסרו לציבור ועיי' במ"ל בהיפך זה יע"ש היטב:
אלא בשעה שהושיב ירבעם וכו' עיי' בבלי דף כ"ח הלשון כדרך שהושיב ירבעם ועיי' תרגום ירושלמי ברות ונחשון הוליד את שלמה דהוא סלמה הנטופתי יע"ש ושיבוש הוא לפ"ז בירושלמי סלמי הנתוצתי וצ"ל הנטופתי יע"ש היטב, ויש טעות בתרגום שם וצ"ל יאייל בנטושה:
הלכה ה
והבקעה העיר מלשון זה משמע דווקא בשני הבקעה בי"ז ולא בראשונה דא"כ הו"ל לחשוב ג"כ והבקעה העיר בראשונה ובשני' והו"ל לחשוב באמת ששה דברים אירעו בי"ז בתמוז כמו דחשב בסיפא גבי ה' דברים שאירעו בט"ב וחשב חרבן הבית בראשונה ובשני, ולפי דעת הירושלמי לקמן דס"ל דגם בראשונה הבקעה בי"ז בתמוז צ"ל דתנא רצה למנקט שוה שוה חמשה בין ברישא בין בסיפא וחשב הבקעת העיר בראשונה ובשני' לחד ברישא כנ"ל:
ודע דבדרושי אמרתי לדקדק בלשון המשנה ובטל התמיד ולא נקט הלשון ונבטל התמיד וגם אמאי לא תני ונבטלו הקרבנות, אמנם נראה דקרבנות כבר מקדם נבטלו אמנם תמידין עדיי' לא כבטלו כי שלשלו חוץ לחומה קופת של זהב והעלו תמידין אמנם בי"ז תמוז גם זה כבטל כדאיתא בסוגיא שהעלו להם חזיר ולפיכך כתיב ובטל התמיד ירצה שכבר מקדם הי' בטל שלא הי' לתמיד בקור:
דף י"ג אדם שהוא עתיד להנהיג שכרה על ששים ריבוא עיי' בש"ק מה שתמה ולפענ"ד נרא' דהתפלל שיהנהגו הנשיאות בשוה דוודאי ידע דיהושוע יקבל הגדולה אמנם תפילתו היתה שגם בני' יהי' עמו בנשיאות כנ"ל ע"צ הדוחק, כי מ"ש הש"ק דהכונה הוא שמוכן ומזומן לכך אין זה במשמע הלשון דקאמר שהוא עתיד להנהיג משמע בו בודאי, ועיי' במדרש תנחומא פ' ואתחנן על קרא ולא ליודעים חן זה יהושוע דלא ידע בין קול לקול א"נ התפלל שירשו בניו אחר יהושוע כי ליהושוע לא היו בנים והתפלל שאח"כ יפקוד בניו על העדה:
אלא שביהודא מתענין על המעשה פי' מתענין יו"ד טבת שבו סמך מלך בבל והוא הי' תחילת המעשה ובגולה מתענין על השמועה ירצה מתענין בטבת רק על השמוע' ששמעו שהוכתה העיר וזה הוא ה' טבת ושוב אין מתענין יו"ד טבת שלא להרבות על הציבור ב' תעניתים קרובי' כ"כ, ומתורץ בזה הפשט קושית הש"ק דשפיר שלחו האבכה בחודש החמשי בט"ב גם בגולה מתענין ופשוט:
ע"ב אריב"ל כל מה שנעשה חזר ומה שנעשה בזה לא חזר מזה מבואר דלא ס"ל לריב"ל דטעו בחשבון דא"כ הרי הבקעה בראשונה ובשני' בו ועיי' לעיל:
אשכחינון אסוקין בה' חלה וערלה, נראה דדריש מדמסמך בתורה פ' חלה לפ' מרגלים ויותר נראה להגי' פ' חלה ועולה דעולה סמיך תיכף לפ' מרגלים:
אתם בכיתם לפני בכי' של תפלות, נראה לבאר ע"פ מה דאיתיא בירושלמי תיכף וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו שבכו על שש עריות ולכאורה זה אין לו מקום פה כי זה הבכי' לא הי' במרגלים רק קודם גבי מתאווים, אמנם נראה לבאר ע"פ מה שהקשו איך נשא יעקב ב' אחיות ותרצו כי המשפט משפט אלקי הארץ הוא וא"כ לפ"ז יש לומר בהיות שישראל לא האמינו למשה שיביאם לא"י לפיכך בכו על העניות והשתא לפ"ז יובן כיון שבאו המרגלים ואמרו תיכף שלא יביאו לארץ א"כ בכו תיכף עבור העניות והיינו הבכי' של תפלות:
לקול המולה גדולה שאמרת' הצית אש עלי' ורעו דליותיו היינו נתרועעו ב' דליות היינו מקדש ראשון ושני ודלא כדמפרש בק"ע:
יצמיתם ה' אלקינו ובבבלי איתא לא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלקינו ועיי' בספר אגודת אזוב מ"ש ע"ז באיכה שני, ואפשר דאלו גמרו הפסוק יצמיתם ה' אולי נצול ירושלים ולא שפך הקב"ה על עצים ואבנים והי' הדבר לרע יותר לפיכך לא הספיקו כדי שישפך החמה על עצים ואבנים ועם ה' נצולו:
ודע הא דאמר יצמיתם ה' אלקינו הוא דאחר שישלם קיסטא כמה דאיתא בזוהר בפ' נח כתוב א' אומר באבוד רשעים רנה וכתוב א' אומר כי לא אחפוץ במות המת אלא הא מקדם דאישתלם קיסטא הא לאחר שנשלם קיסטא הרי דאחר שנשלם סאה דאומה כתיב באבוד רשעים רינה לפיכך אחר דכתיב יצמיתם ה' אלקינו כתי' לכו נרננה לה' דאז רינה לפני הקב"ה לפיכך אז בזמן החרבן דעדיי' לא הי' ישתלם קיסטא דדהו דהיינו דאדם לא הספיק לומר יצמיתם ה' אלקינו ויש מקום לומר דקודם דנשתלם קיסטא אין הרעה נעשה ע"י הקב"ה בעצמו משא"כ אחר דנשתלם קיסטא לפיכך כתיב יצמיתם דייק הקב"ה עצמו הואיל ואישתלם קיסטא וזה הוא דכתיב פורה דרכתי לבדי בהיות דכבר הגיע זמנם לדרוך ואישתלם קיסטא ולפיכך כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך דאישתלם קיסטא ולפיכך בקשו מלאכי שרת לומר שירה דכתיב באבוד רשעים רינה:
רשב"ל אמר אין אומרין שיר בלא נסכים עיי' בבלי עירוכין דף י"ב ע"א ובחדושי לסוגין שם:
רבי הוי דריש עשרים וארבעה עובדין בלע ה' ולא חמל את כל כאת יעקב, ונראה דרמז דיש בו כ"ד אותיות נגד כ"ד עובדין, ור' יוחנן דריש שתין כנגד שתין אותיות דבכל הפסוק וכל א' לא דריש האותיו' הנחות במבטה חשוב ותמצא:
דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב, ועיי' ברמב"ם ס' הלכות מלכים דכתב דאין אנו מבקשין שום אות ומופת רק אם יהי' צדיק ומחזיק בדקי התורה ויצליח הוא בחזקת משיח והראב"ד תמה מהא דאיתא בפ' חלק דף צ"ג ע"ב דבדקו את בן כוזבא אי מורח ודאין וכיון דראו דאינו מורח ודאין הרגוהו, ועיי' בלח"מ שם שדחק א"ע ולפענ"ד נרא' דהא דאמר והריחו ביראת ה' היינו אחר דחשב ונחה עליו רוח ה' חכמה ובינה חשב לבסוף זה המעלה והכוונה הוא דמתחילה יהיה כחה עליו רוח ה' ולבסוף יהיה מקודש כ"כ עד שיריח וידון אמנם זה לא יהי' מתחילה רק בסוף ימיו ולפיכך שפיר כתב הרמב"ם דאם יהי' צדיק זה סימן שהוא הי' משיח ויבא לבסוף לכל מעלת המשיח, אבל בבן כוזבא ראו החכמים שלא הי' צדיק ובהיות שראו עם ישראל החזיקו אותו לפיכך באו עליו בעקיפין לבדקו וזה נכון לפענ"ד ודו"ק:
לא תסעוד ולא תכסיף עיי' בק"ע דמפרש דהי' אומר שהש"י לא יסעוד אותם רק יניח אותן אל הטבע ותמי' דא"כ הי' רשע גמור ואיך ר"ע טועה אחריו אלא נראה להיפך דהתפלל לפני ה' ואמר רבונו דעלמא לא תסעוד אותן ולא תכסיף אותנו ירצה שלא יסעוד האומות ולא יכסוף אותנו ואמר הלא אתת ה' זנחתנו ולא תצא בצבאותינו ירצה אם לא תצא בצבאותינו אתה מזניח אותנו, משא"כ הנהו ב' אחים לקמן בדף ט"ו המה היו רשעים ממש:
ר"י בן תורתא עי' בתוס' ישנים יומ' דף ט' שנתגייר ע"י פרה:
דף י"ד בגין דשמעינן עלך דאת בעי מתעבדה ארכינטס וכו' עיי' ק"ע ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאיתא במדרש עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, אמנם בתוס' י"ט מביא מדרש עשר ואם לאו תחסר, וזה הוא דאמרו לי' לזה שהביא מעשר שני שלו לירושלים אפשר בשביל דאת בעי מתעבדה ארכינטס דהיינו כדי שתעשה עשיר ושר את מביא זה המעשר והוא אמר לית בדעתי כלל להיות שר ושופט לזה אמרו אולי הוא שאתה מעשר כדי שלא תחסר וזה הוא דאמרו דשמעינן דאת בעי מזבן אסיי' דילך, ובהכנסן עמו בדברים לקחו שדה שלו במרמה הלז:
שהיו משחקין בכדור עיי' שו"ע או"ח סי' ש"ח סעי' מ"ה ואפשר לפרש ע"פ מה דאיתא דאמר קדמו ריפתא לעני' כי היכא דלקדמו משום דכתיב כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא דחוזר אמנם אינהו היו משחקין בזה והיינו משחקין בזה גלגל החוזר, א"כ פרנסתם הי' ע"י הכדור כמו משחקי' בקובי' ויש בזה אסמכתא וגזל:
לא מטובותיכן אתו לגביכון ירצה זה מן התירץ שהקב"ה גזר כן שעוד יקבלו ישראל עונש אצל ישמעאל ולא לטובתן באו אצלן רק לקבל עונש ומפרש הקרא כי מחמת ב' חרבות ירצה מחמת ב' עבירות גדולות שהמה חרבות להם נדדו ומפרש מפני חרב נטושה היינו מחמת עון שמיטה שהוא החרב הראשון להם ועוד קשת דרוכה היינו עון שבת שהוא קשת להם ומחמת ב' עבירות האלו נדדו והיינו מפני חרבות נדדו אבל יש עוד עבירות כאן מחמת כובד מלחמה שלא רצו להלחם בלחמה של תורה לפיכך נגזר עליהם בלחמם מיני מלוחים קדמו נודד ובזה מיושב היטב ענין המאמר והבן דלא כק"ע:
וכשחזרו חזרו כולם חוץ מן הדג שקורין שיבוטא עיי' בק"ע דטעם מוחו כטעם חזיר ועפ"ז אמרתי לבאר דברי המדרש למה נקרא שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירן לנו ורבי' תמהו הלא לא יחליף האל ולא ימיר דתו ואיך יתיר לעתיד החזיר, אמנם לפענ"ד יש לבאר והוא ע"פ מה דאיתא בבבלי דחולין כל מה דאסר רחמנא שרי לן אסיר לן חזיר התיר לן רישא דשבוטא א"כ יש לנו אכילת היתר כטעם החזיר אמנם יש לעי' כשיחזיר הקב"ה לארצינו וזה הדג אינו יכול לעלות כמ"ש בק"ע דאינו יכול לעלות דרך עליות המים וא"כ מה יהי' לנו נגד טעם החזיר אמכם עיי' במס' שקלים פ' ששי ה' ב' בירושלמי דלעתיד כתיב וירפאו המים ומקשה ניחא ימא רבא וימא דמלחא ימא טברי' וימא דסמנו למאי צריכין רפואה ומשני להרבות דגתם דכתי' למינה תהי' דגתם וא"כ אפשר דאז דיהיו המים נרפאים גם מין שבוטא ישוב וזה הוא דאמר המדרש עתיד הקב"ה להחזירן לנו:
הלכה ו
משנה שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסורין מלספר ולכבס, אמר הקטן בסוגיא זו הארכתי ועי' בבבלי דף כ"ט ע"ב וזה החלי, בעזר צורי וגואלי, הנה לפי המבואר בסוגיא וכפי מה שהבין הרמב"ן וכן הטור הדין ברור דכיבוס שלנו מותר וכן מבואר באמת בהדי' ברש"י בסוגי' בד"ה וגיהוץ שלנו יע"ש, אבל באמת הרי"ף ורמב"ם לא הזכירו להתיר וכתבו המפרשים משום דס"ל דעכ"פ מצד מנהג יש לאסור, אמנם לפענ"ד נראה דהיה להם דרך אחר בסוגיא והוא, הנה הב"י מביא בשם הכלבו דרצה לומר ככיבוס שלנו אפי' לכבס וללבוש שרי וצ"ע מניין לו לומר כן והי' נרא' בעיני לומר דדייק כן מלשון דשלחו לי' אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן ומדוע לא שלחו הכי אע"ג שאמרו דכבוס שלנו אינו דשלהם אבל אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב, ע"כ סברו דדוקא בגיהוץ הוא דאסור ללבוש דעכ"פ גרע משא"כ בכיבוס שלנו אפי' ללבוש שרי ומזה יצא לכלבו שיטתו דבכיבוס שלנו אפי' לכבס וללבוש שרי, אבל הרי"ף והרמב"ם נראה דס"ל דהרי אנו רואין דהברייתא לא קאמר רק וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ולכאורה קשה מדוע לא כתבה הברייתא בהדי הדין דכיבוס שלנו וכן הו"ל לכתוב אסור לכבס לפני ט' באב אפי' להניח לאחר ט' באב בד"א בכיבוס שלהן אבל בכיבוס שלנו מותר וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם אלא וודאי נראה דכוונה אחרת יש בברייתא והוא דוודאי כיבוס דדהו אסור אבל כיבוס דידן היה מקום להתיר כיון דאינו מלבן כ"כ אבל הואיל וגיהוץ שלבו ככיבוס שלהן גזרו על כיבוס שלנו אטו גיהוץ שלנו וזה דקאמרה הברייתא וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן לפיכך גזרינן כיבוס אטו גיהוץ ודו"ק, אבל כלי פשתן אין בהם משום גיהוץ וא"כ אפי' כבוס שרי והשתא לפ"ז ניחא שפיר הא דשלחו דוקא בכלי פשתן וגיהוץ דכיבוס שלנו נמי אסור ודו"ק, והשתא לפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הלח"מ כיון דלר"נ דוקא לכבס וללבוש אסור אמאי נקיט המשנה כלל כיבוס ולא נקט סתם אסור לספר וללבוש, אמנם נראה ע"פי מה דשני הגמרא במס' שבת פ' כלל גדול תנא בא"י קאי א"כ לפ"ז י"ל דהא דאמר ר"נ דלכבס וללבוש הוא דאסור אבל להניח שרי הוא דוקא בח"ל משום דכיבוס דידן גרע אבל בא"י מודה והשתא לפ"ז התנא נקיט סתמא לספר ולכבס משום דקאי בא"י ושם אפי' לכבס ולהניח אסור וא"כ אף דגבי דידן דוקא לכבס וללבוש אסור נקיט סתמא אבל רב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור אפי' בכיבוס דידן דגזרינן כיבוס אטו גיהוץ ולזה מקשה הגמרא מדתנן וגיהוץ שלנו ככבוס שלהן ולא תני דכבוס דידן שרי משמע דעכ"פ אסור ודו"ק:
הנה התוס' העלה דאם חל ט' באב בה' דמותר לכבס מן המנחה ולמעלה וכתב ב"י דדבר תימא הוא והאריך בקושית ולפענ"ד נראה דלהתוס' הי' קשה אהא דקאמר לייט עלי' אביי אהא דמשמע דלייט אהא דאם חל באב בששי וכיבס בוי"ו מן המנחה ולמעלה וקשה לא משכחת דחייל ט' באב בוי"ו אלא בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' וזה לא הי' בזמן אביי שאז כבר לא היו מקדשין ע"פ הראי' וע"כ צ"ל הא דלייט עלי' אביי הוא היכא דחל ט' באב בה"א דאז היו מכבסין בוי"ו כנראה ממשמעות הברייתא על זה היו מלייטן אלא דיש לכבס בה' גופא מן המנחה ולמעלה ולא בע"ש משום טורח שבת ודו"ק היטב:
או די"ל דכוונת התוס' הי' דאז מותר לכבס בד' והא דלא נקיט הברייתא הדין בחל בה' דמותרין בד' דא"ל דאתי' לאשמעינן האי חידש דאפי' אחל בוי"ו ולא כבס בה' אפ"ה מותר לכבס בוי"ו מן המנחה ולמעלה אע"ג דהוי ט' באב וגם יש טורח אפ"ה בדיעבד שרי כנ"ל והא דלייט אביי הוא משום דהו"ל לכבס ביום ד' כנ"ל:
הנה יש להבין במאי פליגי ר"נ וכ"ש ונראה בעיני דלפי מה שפי' רש"י אליבא דכ"ש דטעמא דנרא' כמסיח דעתי' מן האבלות שעוסק בכיבוס בגדים, מדכתב שנראה משמע משום מראית עין נגעו בה מדלא כתב רש"י באמת משום דמסח דעת ולא רק דנראה כמסיח, ואפשר דכונתו נמי משום דרוא' אומר דמכבס ללבוש והשתא י"ל דפליגי אי חיישינן בדבר דרבנן משום מראית עין ועיי' ש"ך ה' בשר בחלב בענין בשל בשר בחלב שקדים ויש לפ"ז ראי' מכאן דקיימ"ל כר"ש וא"כ אפי' בדבר דרבנן חיישינן למראות עין, ועיי' מ"ש בחדושי ירושלמי פ"ק דפסחים דף א' ע"ב יע"ש היטב:
ודע דהמחבר בסעיף גדול ג' כתב וז"ל ואפי' אין לו אלא חלוק א' אסור, והיינו לכבס וללבוש, ויש להבין מנ"ל הא ע"כ לא צריך לאוקמי' כך אלא אליבא דס"ל לכבס ולהניח שרי וא"כ קשי' הא דתנן ובחמישי מותרין לזה צריך לאוקמי' דאיירי במי שאין לו אלא חלוק א' אבל לפי מה דקיימ"ל כר"ש דאפי' לכבס ולהניח אסור א"כ איירי המשנה כפשוטו, וא"כ מנ"ל דבמי שאין לו אלא חלוק א' דאסור לכבוסו, וצ"ל דס"ל להמחבר דהוי קו"ח דהשתא לר"נ דמיקל לכבס ולהניח אפ"ה מחמיר לאסור לכבס וללבוש במי שאין לו אלא חלוק א' א"כ קו"ח לר"ש דמחמיר ואוסר אפי' לכבס ולהניח דאסור במי שאין לו אלא חלוק א':
והשתא לפ"ז יש לדקדק על לשון הטור ושו"ע דכתבו בראשונה אפי' לכבס ולהניח אסור ואח"כ כתבו אפי' במי שאין לו אלא חלוק א' דמשמע דזה הוי רבותא יותר ובאמת ליתא דהא דאסור לכבס ולהניח הוא רבותא יותר דהרי ר"נ דמתיר לכבס ולהניח ואפ"ה אוסר במי שאין לו אלא חלוק א', וי"ל:
עוד כתב המחבר וז"ל וכן המכובסים מקודם בין ללבוש בין להציע בהן המיטה אפי' מטפחות הידים והשלחן אסור ועיי' בלח"מ שכתב לדעת הרמב"ם בפ' ה' וי"ו דמכובסין מקודם ס"ל לרמב"ם דמותר ללבוש ודייק כן מדנקיט המשנה לר"נ לספר ולכבס ולא נקנו לספר וללבוש כיון דלהניח שרי כיבוס אלא וודאי דהמכובסין מקודם שרי ללבוש ואינו אסור רק המגוהץ, וקשה א"כ מנ"ל לרמב"ם דהמגוהץ קודם אסור דלמא המגוהץ קודם נמי שרי ואין לומר דדייק כן מלשון דשלחו אע"פ שאמרו כלי פשתן אין בו משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבת שחל ט' באב להיות בו, דלמא היינו בשגהצן בשבוע זו דדוקא להניח שרי אבל ללבוש אסור אבל המגהצין מקודם אימר דשרי, ואפשר לומר דס"ל לרמב"ם מדשלחו סתם אבל אסור ללבשן ולא שלחו מפורש אבל אסור לגהצן וללבשם כיון דמגוהלים מקודם שרי ללבוש, ועוד מדוע לא שלחו בכיבוס דידן אע"ג דאינו כשלהם אפ"ה אסור ללבשן אלא וודאי הא דשלחו היינו אפי' המגוהצים קודם וא"כ לא היו יכולים לשלוח בכיבוס דידן כיון דמכובסים מקודם אפי' בכבוס דדהו שרי ודו"ק:
אמנם לפענ"ד נראה דדעת הרמב"ם הוא כדעת הכלבו שהביא הב"י דס"ל דכבוס שלנו מותר אפי' לכבס וללבוש ודייק כן מברייתא דקתני וגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם משמע אבל כיבוס שלנו לא ומותר לגמרי אפילו ללבוש וס"ל דגיהוץ אפר ומים ועתה לפ"ז יבוארו דברי הרמב"ם היטב שבת שחל ט' באב להיות בתוכו אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ דהיינו היכא דע"י כיבוס נעשה כלי מגוהץ וכגון במים ובאפר, ועל זה אמר אפי' לכבס ולהניח אסור דהיינו בכיבוס כזה שנעשה מגוהץ אבל בכיבוס דידן דהיינו במים לבד אפי' ללבוש שרי ודו"ק, ונקיט כן סתמא משום דעתה כל כיבוס דידן הוא באפר ובורית וא"כ הכל הוי גיהוץ ודו"ק, אבל באמת המכובסים מקודם נמי אסורין ודלא כה"ה:
מחבר ואפי' מטפחות הידים ודייק כן מנ"י מדקאמר הא בטלו קצרי דבי כרב ובטלו לגמרי משמע וא"כ לפ"ז מבואר ג"כ דאסורין אפי' המכובסין קודם דהרי כלי פשתן דאין בהם משום גיהוץ ומותר לגהצן ולהניח ואפ"ה קאמר דשלחו סתם אסור ללבשן דמשמע אפי' המגוהצין קודם קו"ח אינהו דאסור לכבסן ולהניח דאסור להציע המכובסין קודם כנ"ל:
ודע דהמ"א בס"ק י"א כתב די"א ליטול הצפרנים וכעה"ג שם ונראה דיש אוסרין מר"ח דהא המ"א מסיים ולכבוד שבת פשיטא דשרי וקשה בע"נ הלא ביום ו' אינו חל ט' באב וע"כ דחל בה' או קודם וא"כ הרי יוכל לטלן אחר התענית ודו"ק אלא וודאי די"א אוסרין מנ"ח אפי' קודם השבוע שחל ט' באב ועיי' טו"ז לקמן ס"ק י"ג ומתיר בהדי' קודם השבוע:
ודע דנשאלתי מן מוהל א' אי רשאי להסתפר בין המצרים בע"ש אי יש לו מילה למול ביום א' והשבתי בשו"ע סי' תקנ"א לא הזכיר הרמ"א מענין תספורתו דמוהלים משמע דס"ל דאסור אמנם בא"ר היקל קודם שבוע שחל בו ט' באב דמ"ש דהאי מנהגא והאי מנהגא, ובנ"ב מה"ק מפקפק דשאני חבהמ"ק ולפענ"ד נראה דאבל דספינה שוה לו דהוי אבל דצדיקים תלמידי ר"ע ושקולה מיתת צדיקים או גדולה מחבה"מק, אמנם בנ"ב אוסר בע"ש משום דאינו דומה לנ"ג משם תיכף במוצאי שבת מתחיל נ"ג וכמו באמת דאין אומרים תחינה במנחה, משא"כ במילה דאין מותר תיכף לגלח בלילה ולפענ"ד זה אינו דגם כאן מותר לגלח תיכף בלילה וכי צריך להמתין דווקא עד שיאיר היום הלא אז הוא זמן המילה דזריזין מקדימין, אמנם הא כתב שם עוד טעם נכון דאיכא למיחש לחשדא דמי יודע אם יהי' ביום א' ברית מילה או שהוא יהי' מוהל, ועוד נראה לפענ"ד דגבי ל"ג כ"ע מספרין ומגלחין א"ע ואם בשבת יהיו מנוולים וביום א' בחגי העכו"ם יהיו מסופרים איכא גנאי משא"כ כאן דכ"ע מגודלין בזקנם והוא יהי' מסופר הוי כחתן בין האבלים, גם אין גנאי, ועוד דאיכא למיחש שמא יחלה או ימות התינוק ע"כ אין להקל להסתפר בע"ש, עיי' מ"ש סוף ע"ב:
והנה הנ"ב הנ"ל כתב דמאן יימר דמותר לספר בלילה שלפני המילה כיון דאין המצוה מתחיל כ"א ביום וראיתי בספר שלום ירושלים בר"ה סוף פ' קמא דמביא ראי' נגד הנ"ב הנ"ל מדהותר לדעת הירושלמי מכשירי מצוה דיום לעשות בלילה שלפניו אע"ג דהמצוה אינה בלילה ולפענ"ד אינו ראי' דשאני התם כיון דעכ"פ מכשירי מצוה דוחין את השבת א"כ כיון דנתנה שבת לדחות להו א"כ מאי נפקא מני' אם עושה בלילה או ביום דעכ"פ מדחה שבת, אבל הא וודאי ליכא היתר לומר כיון דדוחה מכשירי מצוה זו שבת א"כ נעשה מכשירין יותר ממה שצריך זה וודאי ליתא ופשוט וא"כ איך נימא מדהותר לספר ביום הותר לספר ג"כ בלילה הרי איסור הספינה הוא משום אבל א"כ מדוע נתירו להסיר ממנו אבלו קודם, וראי' ברורה לזה הוא מירושלמי ר"פ מקום שנהגו דאומר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלה אסור בעשיות מלאכה שחרית משא"כ בפסח מותר אע"ג דגם עולה הוי כפסח בזה דהרי אמר להביאו אחר י"ב ומתרץ דשאני פסח דפסול קודם י"ב שעות משא"כ עולה הרי מבואר דהואיל ופסח פסול קודם חצות משו"ה מותר במלאכה ואם לענין היתר אמרינן כן מכ"ש לענין איסור דכיון דבלילה אסור למול א"כ בוודאי אסיר לספר ודו"ק:
ודע דמ"ש לעיל דיש לחוש שמא יחלה התינוק או ימות יש לעיי' דמצינו נגד זה גבי עדי החודש דאע"ג דעדיי' לא קדשו ב"ד את החדש אפ"ה הותר לשלוחי' לצאת בלילה ליל שלשים אחר שבאו עדים כדאיתא בירושלמי דר"ה דף ו' ע"א דהוא א' ממה שהתיר רבי יע"ש וקשה הא יש לחוש שמא יפסלו העדים קודם שיקדשו ב"ד אלא וודאי דלכל כי האי לא חיישינן:
ודע דביו"ד סי' שצ"ב כתב הרמ"א דיש מקילין אפי' תוך ג' ומותר לו לתקן צפרנים ולגלח והרי שם אסור גלוח מדינה ואפ"ה התירו למוהל והי' נראה לישב ע"פ מה דאיתא במס' יבמות דף ז' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו הביאו המ"א סי' פ"ח מטעם הואל ואשתרי אשתרי וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהואיל והותר לתקן צפרניו הותר ג"כ שוב לגלח, וא"כ לפ"ז לפי דעת היש אוסרים דאוסרים לטול הצפרנים א"כ היכא דצריך לתקן הצפרנים הי' מותר שוב לגלח, אמנם כבר כתב המ"א דזה בלא"ה מותר וא"כ נפל זה הדבר, גם בלא"ה נפלה בדעתי דדברי המ"א בסי' פ"ח תמוהים דאין נלמוד מגמרא דיבמות הנ"ל להתיר יותר דדווקא התם דהי' מותר למצורע לכנוס לשער נקנר וקריו יעכבנו לזה אמרינן דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ואין קריו מעכבו אבל הא לא נשמע לומר מדהותר הא הותר יותר וא"כ איך הביא ראי' מזה לומר מדהותרה לכנס לבהכ"נ הותרה להתסכל, ויש לעיי' מגמרא דפסחים דף צ"ה גבי דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל בא"ד דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וקיימ"ל כא"ד וא"כ ה"ה כאן אלא דזה ליתא דהתם איירי דווקא בדיעבד אבל לא לכתחילה ודברי המ"א צריכין עיון:
שוב ראיתי דדברי המ"א הללו נוזלים מדברי הראב"י העזרי במרדכי בפ' אין מעמידין דכתב שם וז"ל וראב"י העזרי כתב דאף בביתו אם הסיב על שלחן וכו' וזכר לדבר הואיל והותר לצרעתו וכתב רק זכר לדבר משום דיש לפקפק כנ"ל אלא דסמך אמ"ש לבסוף דאינו כבוד שמים וא"כ גם דברי המ"א עולין על זה הסגנון דאינו כבוד שמים שתכנס ולא תתפלל וא"כ בנדון דידן אין היתר, גם יש לומר דמ"ש הרמ"א בסי' שצ"ג ולגלח היינו גלוח השפה שלא יכאיב לתינוק במציצה ודומי' דתיקון צפרנים כן עלתה ברעיוני לפום רהיטא:
ודע ביו"ד סי' ש"ץ בטו"ז ס"ק ג' הקשה מהא דשצ"ג דמותר למוהל לתקן צפרניו אפי' בשבעה ואמאי לא נימא כן גבי אשה שהגיע טבילתה אחר ז' דמותרת לגלחם משום טבילת מצוה ובנה"כ כתב דלק"מ שם עושה כדי למול לפיכך מתקנם הטיב, ותמי' הלא גם כאן עושה היא משום טבילת מצוה, אמנם לפענ"ד בלא"ה לק"מ דשם א"א באחר דאחר לא יכול לתקנם לו כרצונו משא"כ באשה שאפשר באחר:
דף ט"ו צפוראיי נוהגין חדשה ותמי' לי דהכי לעיל איתא דאפי' לאחריו לא רצו לקבל וא"כ איך נוהגין חדשה וא"ל דקצת נוהגין כן הרי יש משום לא תתגודדו וי"ל:
ר' ירמי' בדין שיהי' מתענין בעשירי עיי' בא"ר שהקשה אהא דקאמר בבבלי מגילה דף ה' דטעמא דט"ב דמאחרין משום אקדומי פרעניות לא מקדימין תיפוק לי' דבלא"ה הי' מן הראוי לקבוע בעשירי אלא דרבנן ס"ל דאתחולי פרעניות וא"כ בכה"ג וודאי קבעינן ביו"ד, וי"ל דמקשה דעכ"פ טפי הו"ל לאקדומי כדי שלא לכנס מעונג ליגינות ותענית דמשום כן אנשי משמר לא היו מתענין ביום א':
ר' בא בר זבדי ביקש רבי לעקור ט' באב עיי' בתוס' במגילה דף ה' ע"ב בד"ה ובקש דהעלו דרצה לקבעה בעשירי קאמר, וכן משמע מדסדר הירושלמי פה אחר מילתא דר' ירמי' דאמר מן הדין הי' ראוי לקבעה בעשירי:
דף ט"ו בקש לעקור ט"ב ובחדושי למס' מגילה כתבתי בדבור תוס' ד"ה ובקש לעקור מט' דבקש לעקור מט' לעשירי ויש לדקדק הא אכתי קשה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וליכא למימר כיון דלא רצה לדחות לגמרי רק לקבעו בעשירי לא שייך אין ב"ד יכול לבטל דהרי לעיל קאמר הגמרא אס"ד אנשי כה"ג י"ד וט"ו תקון איך אתו אינהו ומבטלי דברי ב"ד יעי"ש דף א' הרי מבואר דאע"ג דאינו עוקר לגמרי ג"כ שייך אין ב"ד יכול לבטל:
גם בטור אבן תמה אתי' זה דא"כ פליגי ראב"ש ור"ה מהפיך להיפך דאיהו אמר דרצה לקבעו בעשירי ואיהו אמר להפך בפעם א' שחל בשבת ונדחה לעשירי ורצה לדחותו לגמרי, והי' נראה לפענ"ד לומר דרצה לעקור ט' באב היינו דרצה שיהיו מתענין ט' ויו"ד וכן מבואר בירושלמי דמתחילה מייתי ריב"ל ציים ט' ויו"ד ור' לוי צם ט' וליל עשירי ואח"כ מייתי הא דרצה רבי לעקור ט' באב היינו ג"כ כנ"ל להתענות בתרווייהו א"נ י"ל ע"פ מה דקיימ"ל בשו"ע תקנ"א דיש אומרים בחל בשבת ונדחה לאחר השבת לספר ולכבס כל שבוע הקודם וא"כ י"ל דגם ר"א ידע דמעשה הי' בט' באב שחל בשבת אלא דאיהו רצה שלא יהי' לשבוע שלפני' דין שבוע שחל בו ט"ב לזה אמר לפניו ראב"ד דלא כך הי' מעשה אלא דרצה לומר הואל ונדחה ידחה אבל מדין שבוע שלפני' לא דבר:
א"נ י"ל ע"פ מה דקיימ"ל דבט"ב שחל בשבת ונדחה אפ"ה דברי' שבצנעה נוהג והי' איהו לשיטתו סובר די"ל דהי' מן הראוי' לגמרי לקבעו בעשירי וא"כ עכ"פ בכה"ג בחל בשבת ידחה דיהי' ג"כ דברים שבצנעה מותרים ודו"ק:
ונזי לה עיי' בק"ע וצ"ע דבבלי גם ברישא איתא להיפך דר"א אמר בקש רבי יע"ש:
עשו כמי שמתו מוטל לפניו ויש לעיי' בשו"ע יו"ד סי' שמ"ג איתא דאונן אינו חולץ מנעל וצ"ל לזה הדבר עשאוהו, וטעמא בעי:
אם היתה תובעת להנשא הדין עמה עיי' בק"ע אבל אין כופין אותה לקיים דלא מיפקדה עיי' בחדושי לשו"ע א"ע ועיי' מ"ש בשו"ע סי' קנ"ג שם הארכתי ואין כאן מקומו:
הלכה ז
משנה דסוף תענית לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים ומה היו אומרים בחור שא עניך וראה מה אתה בורר ואמרות שא עיניך היינו אל הכרמים משל לענבי גפן בענבי גפן פסחי' דף מ"ט וגם אל תתן עיניך בנו' כי הענבים השחורים טובים מהלבנים, וס"ת שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל היא לאה ועי"ז שהי' יעקב אוהב את רחל מלאה ונתן עיניו ביופי' כתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן, ולזה רמזו שא עיניך ולא תגרום להם ירידה, שא עיניך במשפחה כמו ענבי גפן שיש להם כתף שא' מונח על חבירו, כך יפה משפחה לאדם וכ"ת ש'קר ה'חן ו'הבל היופי הוא ש'ו'ה' במספר ב' מלאכים רפאל וקפציאל דמספרם ש'ו'ה' עיי' בפיוט האוחז השוה ומשוה יעיי"ש בפי' וקפציאל הוא בשמאל המאזניים לעורר דין וכן כל שאינה יראת שמים גורמית דין לבעלה, כנ"ל ואומר צאינה ביום חתנותו זו יום מתן תורה שאמר אח"כ שבו לאהליכם לנשותיהן וביום שמחת לבו זו בנין המקדש וזה ע"י שיכלו כל הנשמות שבגוף וא"נ הנשואין גורמים לביאת משיח ב"ב:
ואמרו ז"ל כל השרוי בל"א לא נקרא אדם שנא' ויקרא שמם אדם במספר מה' שמו הקדוש במילוי אלפין וזה תנו לה מפרי ידיה והללו בשערי' מעשיה ס"ת מה וזה וראה מ'ה' אתה בורר היינו השם מה מד' שמותיו ע"ב ס"ג מיה' בן, וס"ת תנו לה מפרי ידיה ס"ת השם כי אין השם שלם עד שיבוא מלך המשיח, והוא עד שיכלה כשמות והוא ע"י נשואין איש ואשה, וכתב כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך ע"י ברכת הבנים שערי ירושלי' מחוזקים וזה והללו בשערים מעשיה:
תפתר שהי' אבי' משבט אחר ועיי' בש"ק זה שהי' אבי' וצ"ע דא"כ באמת היתה אסורה להנשא לשום אדם והרי הכתוב אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבי' תהי' לאשה ואיך משכחת זה, ואפשר לומר דהכתוב אומר דבכה"ג דהיא יורשת מב' מטות וע"כ צריכה להסיב נחלה ממטה למטה דאל"כ א"א לה להנשא כלל וא"כ בכה"ג ה"א דהיא מותרת להנשא אפי' למשפחת מטה אבי אמה דעכ"פ בכל צד שתנשא איכא הסבת נחלה קמ"ל דאפ"ה אסורה וצריכה דווקא להנשא ממשפחת מטה אבי' וטעמא דלא חלקה התורה ודו"ק אלא דעכ"פ קשה דנימא באמת דאשה כזו באמת לא תשא לשום אדם כדי שלא תבוא לידי הסבת נחלה ובאמת נוקי קרא ממטות בני ישראל הכוונה מכל מטה ומטה, ומנ"ל לירושלמי דהתורה התירה בכה"ג להסב נחלה ובאמת תלי' זה בפלוגת' דריב"ב ביבמות אי אשה מצוה על פרי' ורבי' וא"כ לריב"ב דאשה מצוה א"כ א"ל בכה"ג דאתי עשה דפרו ורבו ודוחה הל"ת דלא תסוב נחלה ועיי' בפלוגתא דר"י ור"י לעיל דף ב' ע"ב לחדשיו יבכר אי חדשים דעלמא או חדשים תרתי משמע:
בת מלך שואלת מבת כה"ג ובת כה"ג מבת מלך ובבבלי איתא ובת כה"ג מבת סגן ונראה דירושלמי ס"ל דוודאי כולם היו צריכין לשאול וא"כ בת מלך עכ"פ היתה צריכה לשאול משלמטה ממנה כיון דא"א בענין אחר אבל בת כה"ג כיון דיש בת מלך שלמעלה המנה היה לה מקום לשאול ממנה וכן היה בוודאי דכל א' הי' שואל ממה שלמעלה ממנה:
דף י"ב מ"ד חותך ויהי ערב ויהי בוקר פסוק ב"ע עיי' בבלי מגילה דף כ"ב ע"א רש"י ד"ה למ"ד דולג כדלוג וכ' דלמ"ד פוסק ליכא למיפרך יעיי"ש וצ"ע דה"ל לפרש כפשוטו דדווקא גבי ויהי ערב שייך לפסוק כמ"ש הירושלמי פה וצ"ע ועיי' בטור אבן שם דתמה למ"ד דולג אכתי לא הוי יו"ד פסוקי' וצ"ע דלא הביא הירושלמי פה דמבואר דדולג ב' פסוקי' ועיי' בספר אור חדש פ' בראשית
תני' לא היו מתענין בע"ש ובמ"ש מפני כבוד שבת ובבלי איתא דף כ"ז ע"ב מפני שלישי ליצירה ומפני נשמה יתירה, ועיי' מ"ס פ' י"ז מפני הנכרים:
מה שהקשה בש"ק ממס' סיפרי' דקתני אנשי היינו הישראל שהיו מתכנסים בעריהן ולק"מ:
דף י"ג ושרף אפיסטמוס את התורה, איכן שרפה ר"א אמר במעברתא דלוז י"ל דחשב ג"כ כמו פרעה כי אין יכול לדונו במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם לפיכך שכפה במעברתא על המים אמנם יש לעיי' מה דמקשה הירושלמי איכן שרפה ומאי נפקא מני' וי"ל ע"פ מ"ש רש"י ז"ל והיתה האשה לקללה בתוך עמה דאינו דומה המתבזה בתוך עמו דהוי הביוש מרובה וזה הוא הענין ג"כ גבי משה דכאשר קרב אל המחנה וראה העגל והמחונות שבר את הלוחות ולא נכנס לתוך המחנה עמהם משום דזה יהי' בזיון גדול ללוחות לפיכך שברם חוץ למחנה, וזה הוא דמקשה הירושלמי איכן שרפה, ומשני ר"א אמעברתא דצוז וא"כ לא היתה לעיני עם הקודש בירושלים:
והנה יש לעיי' דלמ"ד צלם של אפוסטמוס ניחא דחשב מקדם דשרף את התורה ואח"כ העמיד צלם בהיכל, ואולי י"ל דירושלמי דמקשה איכן שרפה היא משום דס"ל צלם של אפוסטמוס וא"כ הי' מקום לומר דמילת בהיכל קאי אתרווייהו דשרף את התורה והעמיד צלם תרווייהו בהיכל, או לא הי' שרפת התורה שם, ומשני ר"א דלא הי' השריפה בהיכל, א"נ להיפך דס"ל צלם של מנשה וא"כ שפיר הקשה היכן שרפה דלמ"ד צלם של אפוסטומוס אה"נ די"ל דמלת בהיכל קאי אתרווייהו, ויש לעיי' דלמ"ד צלם של מנשה אמאי חשב שרף אפוסטמוס קודם והועמד צלם בהיכל דהרי שרפת התורה הי' מאוחר הרבה דהוי בבית שני, ואולי הואיל ודומה לשבירת הלוחות דהוא תורה חשוב לי' קודם, ואולי י"ל דרשעי ישראל חזרו לאיסורם הראשון והעמידו צלם מנשה בהיכל בזמן אפוסטמוס ועשה אפוסטמוס הרשע כמו משה שהי' משבר את הלוחות כאשר ראה העגל והמחולות כך עשה הוא ושרף את התורה הואיל והעמידו צלם:
משמר ג"כ היו מתענין סליק מסכת דתענית.