אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת שקלים › שלשה עשר שופרות פרק ו

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת שקלים · שלשה עשר שופרות פרק ו

אלו הם ממונים פרק ה

הלכה א

תני בשם ר"א הארון גלה לבבל, ויש לעיי' לפי מה דאיתא בירושלמי לעיל פ' ד' הלכה ד' אמר ר"י השלחן והמנורה והמזבחות מעכבים ורבנן מסיק שם דס"ל ג"כ דעכ"פ בעבודת פנים מעכב, וא"כ איך בנו בבית שני מקדש ועשו עבודת פנים בלא ארון הא אפי' שימה מעכב בפנים, והי' נראה לפענ"ד דר' יהודה ורבנן שם ס"ל דארון במקומו נגנז וא"כ כיון דהוי שם במקומו א"כ שפיר עשו בבית שני עבודה, ואזיל ר' יהודה בר אילעי לשיטתו דס"ל כאן במקומו נגנז ואע"ג דהוי למטה בקרקע מ"מ מקרי במקומו ושפיר אמרינן לעיל תני ר' יהודא אומר השלחן והמזבחות והמנורה והפרכת מעכבים אבל לר"א דס"ל דארון גלה לבבל ע"כ דס"ל דנוכח וצלע ושימה אינו מעכב לגמרי אפי' בעבודת פנים:

והשתא לפ"ז מיושב היטב קושי' שהבאתי לעיל (בפ' ד' ה' ד' מכ"ב מת"ק מדוע אין אנו מקריבים עתה כיון דטומאה הותרה בציבור, משום דכיון דסתם משנה דכאן סתם כמ"ד ארון במקומו נגנז דהרי הביא מעשה דידעו ביחוד ששם הארון נגנז א"כ לפ"ז השלחנות והמזבחות מעכבים זה את זה וא"כ כיון דמזבח הזהב צריכה להתחנך בקטורת ואנן מעלה עשן לא ידעינן דהוא א' מסימני הקטורת א"כ א"א לחנך מזבח הזהב וכיון דליכא מזבח הזהב א"כ ליכא כמי מזבח הנחושת דמעכבים זה את זה וא"כ א"א עתה להקריב קרבן, ועיי' מ"ש לעיל פ' ד' קצת מזה, ועיי' מ"ש אדמ"ו זצ"ל בחתם סופר סי' רל"ו ועיי"ש מה דכ' על השנויי' שהי' במקדש ובבית שני עיי' מ"ש המזרחי על הרמב"ן קאי רק על אורך ורוחב אפי' בא כשיעור האמות רק כתבנית, ועיי' במ"ר על קרא בנח וזה אשר תעשה אותה עתיד א' למוד כמדתך הד"ד אורך הבנין במדה הראשונה אמות עשרים ולכאורה צ"ע איך הוי זה כזה הלא לא הוי שוה אמות המקדש לאמות התיבה אע"כ דהפי' שיהיה האמות שלימות ולא שבורות בהשלמות חצי אמה, דומי' דתיבת שהיו בה רק שלימות ולא שבורות, ועיי' בפי' על התורה שלי שהארכתי:

וצל"ע מה שפי' אדמ"ו דהאי קרא וכן תעשו דכתי' בתרומה דקאי אדורות קאי ארישא דקרא ככל אשר אני מראה אותך כך יעשו לדורת ע"פ מה שהקב"ה יראה בכל בנין ובנין לנביאיו אז, דא"כ אמאי הוצרך הקב"ה לאמר כן עתה למשה כי דאז יראה כל בנין ובנין לנביאיו, וכי ס"ד שיעשו שלא כדברי הנביאים חלילה:

דף כ"ב הגישה אלי הציץ, עיי' במהר"א שעשו ארון לציץ לכבוד השם שכ' עליו וזה מוסר לעשות ארון למזוזה:

אין אתם מחזירין אותו עוד, עיי' בק"ע שאין מצות בכתף ישאו נוהג אז, ולא ידעתי אמאי לא ינהוג בח"ל ומ"ש שבטלה קדושתו צ"ע ג"כ, ולפענ"ד הכוונה שאם יביא לבבל בהיות דתוכו של ארון היה עץ אלא דכל זמן שהיה עומד במקומו במקדש לא היה רקבון שולט בו, משא"כ כשיגלה במקומו ויהיה בארץ טמאה א"כ באריכות הזמן יהיה רקבון שולט בו ואינו חוזר עוד למקומו, גם י"ל דהרי מצינו בימי פלשתים דגלה הארון וחזר ע"י שהכה הקב"ה בהם מכות רבית וא"כ דלמא כשיגלה ג"כ יחזור ע"י נסים אלא דשאני התם דלא גלה כ"א הארון לבד משא"כ עתה שגם ישראל יגלו חשש שאינו חוזר, וזה הוא דאמר אם גולה הוא עמכם דייק שגם אתם תגלו עמו אזי אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו:

שהם אלף וחמש מאות מנים, עיי' במהר"א דכ' וקינמון בשם מחצית היינו מחצית של שקל מור דרור וקשה אמאי הוצרך לומר מחציתו, ונכון פי' הק"ע ולפענ"ד הכוונה מחציתו ע"פ מ"ש רש"י שהוא קליפה וים שהוא טוב ויש רע ולפיכך אמר בשם מן הטוב, וא"כ י"ל דקא' דגם מן הטוב יקח מחצית הקליפה שהוא טוב יותר ושייך שפיר מחציתו וקאי שפיר מחצית אקמנין בשם גופא ודו"ק:

שבו שולקין את העקרין דברי ר"מ וכן הוא גרסת רש"י ג"כ בתורה אמנם בכריתות הגרסא דברי ר"י ולפענ"ד כל הגרסות אמתיות דר"מ סבר דרק בי"ב לוג שמן שלקום ור' יהודא סבר דשלקום במים ובשמן כדי למעני בנס ועכ"פ הוי בי' נס דהרי אפ"ה האור בולע והיורה בולע והעיקרין בולעין ור' יוסי ס"ל דלא שלקים בשמן כל עיקר אלא במים לבד ואח"כ נתנו השמן על המים המבושלים וקלטו את הריח כנ"ל ודו"ק:

ע"ב אין מושחין כהנים מלכים בקרב ישראל וכתיב בתרי' לא יהי' לכהנים הלוים, עיי' רמב"ן פ' ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה דכ' דזה הי' חטא מתתיהו וכל בית חשמונאי שהיו צדיקים גמורים ותמו וכרתו משום שחטאו שהיו כהנים ולא היו להם לקבל המלוכה, ולפענ"ד דטעמא דהנהו צדיקים היו ע"פ מה שאמרו דאין מושחין מלכי בית ישראל אלא מפני המחלוקת וכ' בק"ע דכתיב בקרב ישראל בזמן שישראל בשלום אזי הוא ובניו משא"כ כשיש מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה, הנה כי כן י"ל בקרב ישראל בזמן שישראל אזי לא יהיו לכהנים הלוים משא"כ כשיש צרות וגלות מאומות אזי רשאי ואפשר דמזה הטעם באמת מת מתתיהו בשלום משא"כ בני' שכבר היו בשלום הי' להם להניח כתר מלכות כנ"ל:

הלוחות היו כל א' וא' ארכו וי"ו ורחבו שלשה היינו לוח א' ואי גרסינן ורחבו ששה היינו ב' לוחות וקאי הלשון כל א' וא' היינו הלוחות השלימות והלוחות השבורים, ואמר תן ארכם של לוחות היינו אורך משך כל ד' לוחות, ועיי' בהגהות רא"ו דגרס תן רחבן של לוחות הרוחב היינו רוחב דכל חד דהוא ג' וד' לוחות הוי י"ב טפחי' והגירסא דמס' תענית הלוחות ארכן ששה ורחבן ג' היינו לוח א' ודו"ק:

והלוחות היו כל אחת ואחת ארכן ששה ורחבן ששה טפחים תן רחבן של לוחות כרחבן של ארון פי' ארכן ששה טפחים כפי מה שעומדות בארון ממזרח למערב ארכן ממטה למעלה ששה ורחבן ממזרח למערב וי"ו ודו"ק היטב, ושגה כאן מהרי"ק בקושייתו דהא דאמר כאן רחבן וי"ו היינו בהצד שממזרח למערב דארכו ורחבו שזה שמה ודו"ק היטב:

וזה הוא דאמר ר"י במס' נדרים בבלי דף ל"ח ע"א הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין ג' ועל עבין היה תכתב והיו כתובי' מב' עברים בב' עבין כנ"ל, ואזיל ר"י בירושלמי לשיטתו דסתם ירושלמי הוא ר"י ודו"ק, (וכבר נודע דהי"ג עקרים הכניסו לב' עיקרים ולפיכך היתה כתובה על עוביין דהיו ב' טפחים לרמוז על ג' עקרים הנ"ל, וכתובה על ב' עברים רמז דהוא הקב"ה ראשון והוא אחרון, וחוט המקיף הלוחות הוא חי טפחים רמז דהתור' הוא חיים לעולם):

וטפחיים לשילוט מקום שהספר תורה מונח, י"ל בהיות דהס"ת היה מונח על הזהב מגילה א"כ היה מזיע ע"י העור וגם העור כמעט תשחת מס"ת ובכל פעם שהיו מקנחין המקום ההוא היו מניחין הס"ת באורך מסך הטפחיים ולא היו מוציאין אותו מן הארון זולת אם הוצרכו לתקן האותיות וזה הוא טפחיים לשילוט מקום שהס"ת מונח, ומיושב בזה מה שמקשים דמה פריך הגמרא בבלי בב"ב ולר"מ עמודים היכא מונחין ומשני מבחוץ ומדוע לא משני בטפחיים דתחת הלוחות ולפי הנ"ל ניחא דצריך ג"כ כל משך הטפחיים להנחת הספר תורה כשמתקנין איתה או המקום ודו"ק:

דף כ"ג נתן של זהב בתוך של עץ, עיי' ברש"י בתורה דכתב להיפך נתן של עץ בתוך של זהב וכן נכון טפי כי ראוי להקדים היפוי ובחבורי על התורה הארכתי:

ר' סימאי אומר מ' על לוח זה ומ' על לוח זה, לפענ"ד יליף לי' מדכתיב כתובי' משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים דהיינו שכתובים מב' עבריהם, וגם מזה ומזה והיינו ד' רוחות, והנה נראה לפענ"ד דהיה רמז בזה דאפי' ישראל יתפזרו בד' רוחות העולם יקיימו התורה ואינם נפטרים לא כמו שאמרו ישראל ליחזקאל בגולה עבד שמכרו רבו כלום יש זה על זה, והנה בגמרא אמרו דשלחה אסתר למרדכי דלמא עברו ישראל על התורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים, וצריך ביאור מדוע שלחה מה דכתי' בי' מזה ומזה הם כתובים, ולפי הנ"ל יובן דחששו שעברו על התורה משום שטענו כמו בימי יחזקאל לפיכך שלחה שמא עברו על התורה דכתי' בי' מזה ומזה הם כתובים להורות שבכל ד' כנפות שפזרו חייבים לקיימה:

אתי' כר' יהודה פי' הא דאמר ר' יהושוע בין כל דבור ודבור אותיותיה ודקדוקי' אתי' כר"י דלא הי' ס"ת בארון ולא כר"מ דלר"מ אמאי צריך ס"ת בארון הא הי' כתובה כל התורה כולה בלוחות ותרווייהו למה אלא וודאי דס"ל כר' יהודא דלא הי' ס"ת בארון כנ"ל:

מ"ט דר"מ דכתיב פי' אמאי הוצרך לכתוב שנית ואל הארון תתן את העדות הלא כבר כתיב לעיל אלא וודאי דאתי' כר"מ דס"ת מונח בארון ואתי' קרא תנינא לס"ת ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואין להקשות הא עדיין לא הוי ספר התורה י"ל דקאי על ספר עד מתן תורה כדכתיב במ"ת ויכתוב משה את כל דברי ה' ויקח את ספר הברית בפ' משפטי' ופי' רש"י שם מבראשית עד מתן תורה, ואפ"ה הי' צריך ב' טפחים רוחב כיון דאח"כ יתנו לתוכו ספר שלם כנ"ל:

ע"ב אש לבנה חרותה באש שחורה פי' כמו הכותב בדיו שחור ע"ג נייר לבן כך היתה התורה שנתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה, ויש לומר דידוע דיוסיף דעת יוסיף מכאוב וכל מה שאדם לומד יודע טפי שחסר וזוכה לעומקה של תורה והנה כבר נודע דעיקר האש הוא השחור ולפיכך האש שקרוב לפתילה הוא שחור דעיקר האש הוא חושך שחור, וזה הוא אש לבנת מתחילה התור' אש לבנה וחרותה באש שחורה דאח"כ נעשה עיקר אש, א"נ ע"ד שאמרו ז"ל שחורת כעורב כל המשחיר א"ע על דברי תורה הקב"ה מבהיק זיוו וזה אש לבנה דמבהיק זיוו כאש חרותה באם שחורה הואיל ותשחיר א"ע עלי', היא אש מבוללת באש דיש אשות הרבה פשט דרוש סוד רמז והיינו מבוללת:

הלכה ב

מתני' ד' בצפון וכו' לכאורה נראה דאותן י"ג השתחויות לא הי' לכל א' דמי שבא דרך צפון לא הי' משתחוה נגד שער מערבית אלא מי שבא סמוך לשער מן השערים הי' משתחוה נגדו ולמ"ד כנגד הפרצות שפרצו וגדרו הוא ג"כ דכל מי שהגיע נגד גדר שגדרו הי' משתחוה וכן כ' הרמב"ם בפי' וצ"ל דהי' להם סי' בכל פרצה שגדרו מקום שהיו הפרצות כנ"ל:

ראב"י אומר בו המים מפכי' י"ל דראב"י בא לתרץ מדוע נקרא שער המים כמו דהשער הקודם לו נקרא שפר הדלק ופי' ראבי' שבו הי' מכניסים אש של הדיוט א"כ הי' לן לקראו שער האש וצריך לומר דקראותו ע"ש הדלקת המצוה א"כ בכה"ג הי' לן לקראו זה השער ג"כ שער הניסוך לזה אמר שיש בו טעם על שם המים מפכים כנ"ל:

בקרני סילי וכיליי הא דהתחיל רק בזה השיעור הוא משום דכן ברכת ה' כדרך שאמרו במדרש דבארה של מרים הי' כפי נקב נברא, וממנו הי' משקה כל העדה, כך הראה במעין היוצא מבק"ק שהוא רק כקרני סילי וכלי', והי' לנחל שוטף, מיין דמללין בעלמא:

מהו מי שחו מלשונו פי' שגאו המים כ"כ שא"א שוב לשוט בהם אפי' בצי אדיר:

מהוא לשחות אר"י מיין דמתמללין בעלמא פי' בק"ע שמדברין בעולם מגבורתן ודריש לשחות לשון שיחה ודבור וא"כ כוונת הפסוק דכאשר יפרש השוחה לשחות היינו בנהר גדול ששחין בעולם מגבורתו ומחזקו וא"כ השוחה בו צריך לפרוש ידיו כדי לעבור בו ודוק:

ובהגהות רא"ו גרס מאי מי שחו יובן ג"כ כנ"ל כי גאו המים מי שחו שגאו כ"כ על שהעולם מדבר מגבורתן, אלא דיש לעיי' דהרי כבר הקשה הירושלמי לעיל מאי מי שחו ותירץ לשחות, ע"כ כראה בעיני ע"פ מ"ש הא"ע פ' וארא בפסוק על כל מקוה מימיהם דיש חילוק בי מי ובין מימי דמימי מורה על מים טובים ומתוקי' אבל מי מורה על רעים והנה המעין היוצא מבית ק"ק מי' בוודאי מעין טוב לזה מקשה מאי מי שחו דמי משמע מים רעים לזה מתרץ מיין דמחמללין בעלמא ירצה מים שנתערבו במים אמרי' וא"כ כיון דנתערבו נתבטל טובן, ולשון דמתמללין הוא מוללין את הקדירה בפסח דהיינו מעורב, ובדרושי בפסוק לא נשחה מי באר הארכתי בביאור דברי ר' סעדי' גאון הנ"ל:

דף כ"ד לרבות דגתם במדרש למה שמו חזיר שעתיד הקב"ה להחזירו לכי ואמרתי לפרש ע"פ מה דאיתא בגמרא דכל מה אסר רחמנא שרי' לן כנגד אסר לן חזיר והתיר לנו כנגדו רישא דשביטא הרי דרישא דשביטא הוא כטעם חזיר ואמרו ז"ל במס' ע"ז דכשגלו ישראל גלו גם הדגים עמהם וכולם חזרו כשעלה עזרא חוץ משביטא משום דלא שריר שדרי' ודרדישא מי' ואינו יכול לשוט כנגדן וא"כ לפ"ז כשגלו מן הגולה בימי עזרא לא הי' להם הדג שביטא, אמנם יש לומר לעתיד דכתיב ונרפאו המים א"כ אולי אז דכתיב למינה תהי' דגתם גם זה הדג ישיב כי ירפאו המים ויהי' יכול לשוט כנגדן ויהי' לבו נועם נגד טעם חזיר וזה אמרו שעתיד הקב"ה להחזירו לנו כנ"ל:

במדרש כי גדול כים שברך מי שירתא שבר של ים הוא ירפא לך והוא כמו שאיתא בירושלמי דבשעת החורבן גלו הדגים ולעתיד כתיב ונרפאו המים למינה תהי' דגתם אזי גם ירפא ציון:

מציץ עלי' ותרדף מזונה פי' יהי' מוצין העלין ויהי' לו למרפה רעבונו מזונה של עלין הללו

להתיר פה של מעלן אפי' לאנשי מעלה ועשירים וחד שיהיו העלין לפה של מנון דהיינו לעניים אבל לא לעשירי עם, גם י"ל פה של מעלן היינו עוף השמים ושל מטן היינו תלעים שרצי ארץ, ולא יזיקו הפירות:

הלכה ג

תני של כסף וכו' לית כאן של כסף יש לפרש דירושלמי מקשה דר"י אמר לית כאן של כסף פי' דבבית המטבחיים לא היו הח' של כסף מפני שהוא מרתיח וא"כ בלחם הפנים נמי לא הוי להו לעשות של כסף בכנסיתו ומתרץ הירושלמי דשאני לחם שא' מן הנסים שהיו מוציאין אותם חם וא"כ שפיר עשו אותו של כסף לזה מייתי הירושלמי דר"י ב"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים וא"כ לפ"ז שפיר קשה איך עשו אותם של כסף וע"כ צריכין דשל שיש דומה לכסף ושפיר כ' רש"י במנחות דף כ"ט ומיושב קושית הש"ק ודו"ק, ומיושב לשון ירושלמי ריב"ל אומר והו"ל לכתוב אמר ריב"ל כיון דלפי הק"ע הוי תירץ ולפמ"ש ניחא ודו"ק:

ע"ב והכניסה לכור וכו' ולא חסרה כלום משמע שנשארה בדינר זהב יתירה תה נגד הבבלי דאמר והעמידו על כיכר, ולפענ"ד דגם כוונת הירושלמי כן שהכניסות באור פ' פעם ואפ"ה לא חסרה כלום משיעורה אבל הדינר בוודאי נחסר דמה"ט הכניסוה כ"כ פעמים הרבה אלא דהי' ה"א דע"י שהכניסוה כ"כ הרבה פעמים הי' נחסר ג"כ משיעור כיכר לזה אמר דלא חסרה כלום משיעורה על זה אמר הירושלמי ויאות וכו':

הלכה ד

דף כ"ה ונברור ד' זוזי זתיונשדה בנהרא יעיי"ש בתוס' יומא דכתבו די"א צרורות הי משליכין אותן ומלשון ונברור ד' זוזי לא משמע כן דהיו משליכין צרורות, וצ"ל דקושית הגמר' ונברור מצרור א' ד' זוזי אלא דיש לעיי' לפי' מה דמסיק הגמרא שם דגם ר"י ס"ל דסמכינן אכתיבה א"כ ישליכו צרורות ויכתבו עליה שמותן, וצ"ל אכתיבה דב"ד סמכינן אבל אכתיבה דעלמא לא סמכינן ויהי' בזה מקום ליישב שיטת דס"ל דקינים א' חטאת וא' עולה אע"ג דהרמב"ם לשיטתו ס"ל אין ברירה, די"ל דס"ל כרבנן וס"ל לרבנן דסמכינן אכתיבה אפי' דעלמא ושפיר הי' א' חטאת וא' עולה ודו"ק:

כמין טורטני לפענ"ד היא קושי' וכ' משער הדבר כטורטני השוקל כמלא נימא לזה משני דטעמא משום מקום המערכה שלא היתה אלא אמה על אמה וצריך שלא יצאו חוץ למערכה לפיכך משערין בצמצום גדול באמה גדומה כנ"ל:

דף כ"ו תני דבי' ר' ישמעאל נדבה א' וארון שבחוץ מפני הטמאים אבל הכל נדבה א', רק עשו ג"כ עוד ארון בחוץ מפני הטמאים, דאי ב' נדבות תרווייהו בהיכל ה' הו"ל לתן דומי' דשופרות במקדש שהיו מונחים זה אצל זה כמין כולייר כדלעיל כנ"ל:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה