מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שקלים
באחד באדר פרק א דשקלים
הלכה א
מתני' בא' באדר משמיעין, עיי' מ"ש בש"י בשם ספר לחם שמי' ועיי' ספ"ק דמס' תענית במתני' ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת ועיי' מ"ש בר"ה דף ח' ד"ה והן שהגיעו:
נאמר כאן חדשי, עיי' בש"ק ד"ה יכול ועי' מ"ש במס' ר"ה דף ב' ע"ב ועיי' מ"ש רש"י בחומש דעולת חודש בחדשו אתי' שאם עבר יומו בטל קרבנו ועי' בש"י:
אף שמוע שקלים וכלאים בנייהו ר"ח וכו' הכל יוצאין וכו', עיי' בש"ק דמחק זה הגרסא ודוחק דגם במס' מגילה דף ד' ע"א איתא להאי גרסא יע"ש ונראה לפרש דקאי אהא דקאמר דהשמעת שקלים וכלאים בנייהו וצ"ע מדוע לא תני ליה ודוחק לומר דתני ושייר כיון דאין בין קתני וע"כ צ"ל דתנא לא חשיב מה שהוא רק תקנה דהשמעת שקלים הוי רק תקנה ולא חשיב כ"א המצות דאיכא בינייהו והיינו קריאת מגילה ומתנות לאביוני', ולזה קאמר דלפ"ז מתורץ ג"כ הא דלא חשיב במתני' כאן בי"ד קורין את המגילה בעירות גדולות משום דלא חשיב כאן כ"א מה שהוא מתקנה ולא מצות שנוהגות ואע"ג דקתני בט"ו קורין את המגילה בכרכים זה חשיב איידי דאינך וזה הוא דאמר ר"ח הכל יוצאין בי"ד והוא מצד מצוה ומשו"ה לא חשיב כנ"ל לקיים הגרסא ומ"ש בתוס' מהרי"ק צ"ע:
ע"ב עד כדון אית בשתא שיתין יומין, ויש לומר עוד דיפשעו דיאמרו אית זמן ארוך עיי' רש"י שבת דף ל"ד בד"ה עם חשיכה:
ר' יחזקיה שאל מעתה בני בבל וכו', פי' בני בבל שרחוקים מא"י א"כ משמיעין מראש החורף תשרי וע"ז התיב ר' עולה דהא בג' פרקים תורמין הלשכה וע"כ הטעם משום דרחוקים שלא הביאו אז הביאו אח"כ אבל באמת לה היה שום הכרזה אחרת רק בא' באדר לזה השיב ר' מני זה אינו דכולהו כאחת היתה באה והרמה דג' פרקים הוא לעשות פומבי לדבר פי' פרסום כמו דאיתא במס' יומא שהיו מפיסין וחוזרין ומפסין כדי להרגיש את העזרה וס"ל דאה"נ דמדינות הרחוקות היו משמיעין מראש החורף:
ונ"ל דלר' חזקי' ור' מני דס"ל דבבני בבל משמיעין מראש חורף א"כ לא מצי התנא דאין בין אדר ראשון לאדר שני למנות השמעות שקלים כיון דאינו שוה בכל המדינות א"כ תקשה דהו"ל למנות כלאים וכ"ת תני ושייר מאי שייר דהאי שייר וצ"ל דאינהו מתרצי כאיבעית אימא בבבלי ושייר ג"כ סדר פרשיות, אבל לר"ע דס"ל דהשמעת שקלים היה שוה בכל המדינות א"כ צריך לתרץ כתי' ראשון בבבלי דמגילה דוק שם ויש להמשיך בזה כל דברי הירושלמי כנ"ל וקצרתי:
כל השחתה שהיו עושין בהשכמה היו עושין, נ"ל דזה הוא מ"ש בכוונות דכל יום בהשכמה מתעוררת כנימה אחת בשם תולע מלמד קטגוריא על ישראל לכלותם ועולת התמיד הוא כנגדה המגין, וזה הטעם בהשכמה דווקא מתעוררת משום דכל השחתה שעשו בהשכמה עשו, ולזה סוד העולה דמזמר זכות שבחברון עקדת יצחק דכתיב וישכם אברהם בבוקר מגין והבן:
יבוא זהבו של כפורת וכו' וקשה לי הא אין קטיגור נעשה סניגור ומה"ט אין כה"ג נכניס לפנים ביה"כ בבגדי זהב, ולק"מ חוטא בל יקריבו דווקא כדמתרץ בר"ה דף כ"ו יעיי"ש ולא דמי להא דמשני הגמרא בבבל' בברכות דף נ"ט גבי כוכבי עיי"ש דאין קטיגור נעשה סניגר דשם הוי הככבי גופייהו הנטלים כנ"ל:
רשב"פ הנקרא ולא נבעת, נראה דנמשך אדלעיל דמשו"ה צריכין להכריז למ"ד יום קודם משום דדרך היצר הרע להתעצל את האדם מדברים הטובים ומייתי ראיה דלטובה משום רק נדיבי לב לרעה כתיב ויתפרקו כל העם הכל ביחד:
אי אתה יכול לעמוד על אופי' של אומה זו נתבעים לעגל ונותנים נתבעי למשכן ונותנים כלומר דהוי ע"ד כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו הואיל והמה נדיבי לב דנתבעים למשכן ונותנים לפיכך נתבעים לעגל ונותנים ג"כ:
ויקחו לי תרועה זו תרומת אדנים נראה דהענין הוא דתרומת אדנים הוא רמז דצריך האדם להיות אסקופה הנדרסת לכל מי שגדול ממנו בתורה וביראה ולזה הי' האדני' כסף דמי שהוא אסקופה הנדרסת כנ"ל זוכה להיות כסף טהור, ואיתא בקרא ואת דכה ושפל רוח דהיינו הקב"ה הוא עמו ע"ד מה דאיתא במס' סוטה יע"ש וזה הוא דקאמר ויקחו לי תרומה זה תרומת אדנים כנ"ל וזה הוא תרומת ה' דהקב"ה הוא עם הענוים דכאי רוח:
תרומת שקלים מה שירצו יעשו עיי' בש"ק וב"ש מה שתמו על מהר"א ולפענ"ד לק"מ דיד כולם יכול להיות שוין אבל עכ"פ יכולים לתנ' בשוה יותר ממחצית השקל והא ראי' דהיו שוקלים דרכונות כדאיתא במשנה שם:
דף ג' ע"א לא כן אמר ר"מ הכל יוצאין בי"ד עיי' במרא"פ ופרושו דחוק ורחוק מדרך האמת גם פירוש של הגאון בעל ק"ע מה שמפרש בפשט לא בא אלא ללמדך דקאי אקרא בזמניהם הוא רחיק דהירושלמי אינו מזכיר מזה דבר, ע"כ אני אמרתי אציין פשטא דהאי סוגיא כפי אשר הורוני מן השמי' קודם שראיתי פרושיהם והוא דהמקשן הי' סובר דמתני' דווקא קאמר בט"ו קורין בכרכים ואי קראו בי"ד לא יצאו ולזה הקשה מנ"ח דאמר הכל יוצאין בי"ד משמע דמוקפין יוצאין בי"ד כמו הפרזים (וע"כ דדרשי' להיות עושין את יום י"ד ואת יום ט"ו דקראי דמוקפין אי בעי בי"ד ואי בעי בט"ו וכדעת המקשן בבבלי דף א' ע"ב במגילה), ומשני לא בא אלא ללמדך שכל מצות הנוהגות אדר שני נוהגות באדר ראשון פי' הא דאמר ר"מ הכל יוצאין אין כוונתו דמוקפין יוצאין בי"ד אלא הכוונה דבי"ד יוצאין יהי' איזה י"ד שיהי' בין אדר ראשון בין אדר שני ואין הקפידה רק על י"ד וה"ה המוקפין בזמן דדהו דהיינו ט"ו, (א"נ דהתרצו לומר דר"ל ס"ל כר"א בבלי מגילה דף וי"ו ע"ב ולא תקשה ממתני' דמס' מגילה דר"ח ורב תנאי המה ופליגי כך ס"ל לירושלמי ודו"ק:)
ר' יוסי ור"א הוי יסבון וכו' פי' דאינהו באו לתרץ דהקושי' מעיקרא ליתא דהכל יוצאין אמרו דהיינו בדיעבד שעבר ט"ו ג"כ אזי אם קראו בי"ד עכ"פ יצאו כיון דתו לא הוי זמן קריאה ולא יעבור כתיב אבל להבא דהיינו לכתחילה אם עדיי' לא עבר כל יום ט"ו אזי צריכין לקרות שנית כזמנם, וע"ז מביא ראי' דתני מקום שנהגו לקרות ב' ימים קורין ב' ימים ואי אמרינן דאפי' מוקפין שקראו בי"ד א"צ לקרות בט"ו א"כ אמאי קורין שנית אלא וודאי דלהבה לא (וכ"ת אכתי קשה אמאי נהגו ב' ימים י"ל דאיירי כגין דמספקא להו כמו חזקי' בטברי' כדאיתא במס' מגילה בבלי:)
אמר ר"מ ויאות פי' שנכונים דברי ר"י ור"א אלו מי שקראה וכו' כלומר א' ממוקפין שקראה עם פרזים בי"ד וחזר וקראה בט"ו שמא אין שומעין לו לומר כדת עשית דאם את אומר נמצאת עוקר זמן כרכים דהרבה כרכי' אנו מסופקי' בהן אי מוקפין המה ואם תאמר שאם קרא בי"ד אצ תו לקרות בט"ו אתה עוקר זמן כרכי' דהרבה כרכי' בגלותינו לא נודע שהמה מוקפין מימות יהושוע ב"נ אלא וודאי דספקוה קורין בתרווייהו, כנ"ל לפרש סוגיא הלז בס"ד:
העשיר לא ירבה נ"ל דכאן הוי התחלת מימרא והוא כמו כתיב בקרא העשיר אמר ר' אבין וכו':
לא אמר אלא הנהיג אבל להלכה לא פי' דבאדר ראשון שרי הספד ותענית אלא דצ"ע דבבבלי אמר דלענין הסו"ת זה וזה שוין ע"כ נ"ל דקאי על פרשיות דלרשב"ג גם סדר פרשיות צ"ל בשני ועל זה אמר להלכה לא:
ע"ב מכאן שמצינין על השדרה קשיא לי השתא על עצם לחוד מציינין כ"ש על שדרה וגלגולת י"ל דאי לאו קרא ה"א דעצם דקרא דווק' שדרה וגלגולת ולכך צריך תרווייהו:
שמא נתעכל הבשר נ"ל דצ"ל שמא יתעכל פי' אע"פ שעתה בוודאי יש טומאה מ"מ הואיל והבשר ממהר להתעכל ולא יהיה טומאה אח"כ לכן אין מציינין שלא להרבות מקומות טמאות וכו' ועיי' בבלי דף ה' ע"ב דמשמע דווקא אכזית מצומצם ויש ליישב לפ"ז הלשון שמא נתעכל דביום א' או פחות נתעכל דבר מועט ממנו ועיי' רמב"ם פ' ט"ז ה' ח':
ואין מחזירין אותו עיי' במהרא"פ דאין מחזירין לכל גוב וגוב ועיי' בש"ק דתמה דאי כפרושו למה יחזירהו ונראה לפרש דאיירי כגון שנעשה הזמן רע וירדו גשמי' מרובי' א"כ ה"א שיחזירו המנעל על הגבים כדי שלא יתקלקלו כמו שעשו בזמן החורף קמ"ל דכיון שפרקו שוב לא יחזירוהו כיון שעכ"פ עת הזמיר הגיע ופשוט:
ציון מכאן לציון עיי' במס' מ"ק דף ה' ובתוס' שם משמע שציון קברות דאורייתא יע"ש דהוי הל"מ ועיי' בשלום ירושלים במ"ק שם דהביא דהתוס' בב"ב דף קמ"ו מוכח מגמרא דנדה דציון קברות הוי דרבנן וע"כ צ"ל דהתוס' דפה ס"ל דהא דקאמר בנדה ציון קברות דרבנן היינו לאו דאורייתא והכי אפי' כל הנלמד מי"ג מדות קורא הרמב"ם ד"ס (ועיי' בספר פרי מגדים בהתחלת הפתיחה דהביא דברי הבאר שבע במ"ש רש"י בגיטין דף ס' ע"ב בפלוגתא דר"י וכ"א אי התורה רובה בכתב או בעל פה וכתב דכונת רש"י שם דפליגי אי הנדרש בי"ג מידות חשיב בכתב או בע"פ והאריך בנפקותות ולפענ"ד נראה נ"מ באומר אשנה תורה שבכתב דקיימ"ל באומר אלמוד פרק זה כדר גדול כדר וא"כ באומר אשנה בכתב הדבר ספק אי יוצא בלמוד הי"ג מדות וקיימ"ל כר"י דהו' בע"פ כנ"ל) ובספר הנ"ל רצה לומר דגמ' סובר כאינך תרוצים בגמרא פה והוי רק דרבנן לדדהו וזה ליתא דהתוס' כתבו פה דלא פליגי רק מר אמר חדא יע"ש גם מה שהקשה בש"י הנ"ל דלמא הא דקאמר דרבנן היינו אע"ג דציון קברות דאורייתא מ"מ אצל ההולכי' הוי רק דרבנן דהוי ספק טומאה בר"ה והניח בצ"ע אין קושי' דעכ"פ גם בציון ברה"י נאמנים הכותים וגם בקעה בימות הגשמים הוי רה"י ואז הוי ספק טומאה ברה"י דאזלינן בספקא לחומרה ואי דגמרא מקשים עכ"פ ברה"ר אמאי נאמנים הא הוי דרבנן א"כ איך משני זה הגמרא דכתיב ובנה אצלו ציון עכ"פ בההולכים הוי רק דרבנן, גם מה שהקשה אתוס' שם דכתבו תרווד רקב אינו מטמאה באהל דמסוגיא דקולית בחולין מבואר דתרווד רקב מטמא באהל רק במגע יש פלוגתא דר"י ורבנן ורצה לומר דה"ט משום דהוי רק כמו כזית דאין מציינין על כזית מצומצם וה"ה תרווד רקב נראה לפענ"ד דתרווד רקב שאני מזית בשר דזית בשר מחסר חסר משא"כ תרווד רקב דהקבר מצרפו ועיי' בבבלי במס' חגיגה דקאמר הגמרא צירוף דאורייתא ואפי' אם נפרד התרווד רקב בקבר אח"כ כמי מטמא והוי כב' חצאי זתים בשר המת דהקבר מצרפו, אמנם לפענ"ד נראה דיש חילוק בין מלא תרווד רקב ובין תרווד רקב דמשמע דאינו מלא ותרווד רקב דאינו במלואו הוי רק כחצי שיעור והתוס' כתבו רק תרווד רקב ועי' במ"ק בירושלמי שהארכתי שם בעזה"י, ובחדושי לחולין בסוגיא דקולית הארכתי עוד:
הלכה ב
עד נדון שביעית עיי' בק"ע דמפרש משום עומר וב' לחם וצ"ע הרי הוי' שומרי' הפסיחי' בשביעית לעומר כדאיתא בפ' ד' משנה א', אמנם נראה דהכונה כפשוטו דשביעית הטעם שלא להאריך באיסור חרישת הקרקע ועבודתה, והא דקאמר ר"מ משהתיר רבי להביא ירק היא שביעית וכו' פי' דאין פסידה כ"כ באריכת חודש א' בשביעית דעכ"פ אין דוחק דיש להם תבואה מח"ל:
אמר ר' מנא הדא דאת אמר בראשונה שהיו השנים כתקנ' אבל עכשיו וכו' י"ל דהכי בלא"ה הותר עכשיו דכבר התיר רבי להביא ירק, וצ"ל דהוא אמר עוד מטעם אחר, גם י"ל הפי' שאין השנים כתקנם דאין שלוחי ב"ד יוצאין ויטעו הרחוקי' בחמץ בפסח, ורא"ו בהגהות גרס היא מוצאי שביעית ולפי טעם הק"ע מפרש לעיל טעמא דשביעית הוא משום ספיחין שלא יאכלום וכשהתיר רבי נפל חשש זה משו"ה הוצרך ר"מ לומר טעם למוצאי שביעית עתה ודו"ק.
משום קנסא עיי' בק"ע ועיי' גיטין בבלי דף ל"ו ע"ב דאיכא דיליף הפקר ב"ד מאלו הנחלות, ועיי' מ"א סי' תר"צ ס"ק כ"ב וס"ל לרבא בגיטין הנ"ל דפליג אאביי ומתרץ תי' אחר מטעם הפקר ב"ד משמע דס"ל דאפי' בקום ועשה נמי אמרינן הפקר ב"ד הפקר וא"כ מיושב קושית התוס' בגיטין דף נ"ה ע"ב בד"ה שלא יאמר מזבח וכו', ולפענ"ד נראה דהטעם הפקר ב"ד נגעו בה והפקירו ומשו"ה צריך להביא חטאת אחרת ודו"ק, ועיי' רש"י בדף הנ"ל בד"ה אוקמוה רבנן וכו' וקנס הוא דקנסו רבנן והפקר ב"ד הפקר וקדשה ותמהני איך אוקמה רבנן כדי שיעשה עוד עבירה אדרבה הי' שם לומר דלא קנאה ולפטרו שלא יעבור עבירה בשחטו וע"י שאם מוקמינן לי' ברשותו מחייב בשחטו בחוץ וצ"ע ודע דהתוס' שם תמה ארש"י ועיי' בים של שלמה דמתרץ דדעת רש"י ז"ל באמת דווקא איהו חייב כרת קנסוהו משא"כ אחר ודייק מלשון הברייתא דקתני בחוץ כה"ג ענוש כרת ומילת כה"ג יתפרש כהנ"ל דווקא איהו ויש לפרש בזה טעמא דאחיכו עלי' דרב שיזבי דהמה ידעו ג"כ דאיכא לתרץ דאוקמי' רבנן ברשות' אלא דקשו להו כקושית התוס' ולזה השיב לי' איהו דגברא אמר מילתא ודייק לישנא כה"ג דברייתא כמ"ש היש"ש הנ"ל ודו"ק:
הלכה ג
בט"ו שולחנות היו יושבים במדינה, עיי' בק"ע ועיי' בתוס' י"ט מה שהאריך בענין זה יעיי' בתוס' חדשים דהאריך לתמות על הרמב"ם מכל פ' בתרא דעירובין, ובאמת דברי הר"ם תמוהי' מאוד דשם מדינה הוא שם הכולל לירושלים וסביבותי' ופסוק מפורש בנחמי' פסוק ג' והנשערי' שם במדינה, והיינו ג"כ ירושלים ובדניאל סי' ח' פסוק ב' ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה הרי דכל המדינה נקראת עילם ושושן הבירה מטרפולין שלה, וכן ירושלים ובאמת הוי בכלל מדינה ועיי' במדרש מגילת אסתר אמר ר' לוי כל מקום שנא' שדה הוא עיר עיר מדינה מדינה איפרכיה שדה הוא עיר דכתיב ענתות לך על שדך עיר מדינה מניין דכתיב עבור בתוך העיר בתוך ירושלים ע"כ ולכאורה תמוי איך מבואר מזה דעיר מדינה אלא וודאי דירושלים קרוי' מדינה ושפיר הביא המדרש ראי' וכדכתיב שרתי במדינות ועיי' בספר יוסף לקח להגאון בעל מעשה ה' במ"ש בריש המגילה, ועיי' בספר מהר"ם ברבי במס' סוכה במשנה מי שבא בדרך ולא הי' בידו לולב מ"ש בדברי הרמב"ם הנ"ל ועיי' מ"ש בחדושי למס' חגיגה דף א' בד"ה השלוח באמצע המדינה:
דף ד' אין ממשכנין הא לתבוע תובעין הא כן, נרא' דירושלמי מקשה סתירת המשנה אהדדי דקתני אין ממשכנן משמע דווקא ממשכנן הוא דלא משום דקטנים אבל לתבוע תובעין ואח"כ קתני בסיפא דמתני' אע"פ שאמרו אין ממשכנן אם שקלו מקבלין מידם משמע דווקא אם שקלו מעצמן הוא דמקבלן אבל לתבוע לא וסותר סיפא לרישא וע"כ צריכין אנו לחלק בין הביא ב' שערות ללא הביא דהביא תובעין עכ"פ אבל לא הביא לתבוע נמי לא, וזה לא כהדא דתנן אין ממשכנן עד שיביא ב' שערות משמע בהביא ב' שערות ממשכנן אפי', ובלא הביא עכ"פ תובעין לזה בא לתרץ ואמר כיני מתני' אין ממשכנן את הכהנים מפני דרך הכבוד פי' דלעולם קודם שהביא ב' שערות לתבוע נמי לא ובריית' דנקיט אין ממשככן נקיט איידי דתני עוד שם אין ממשככן את הכהנים וזה הוא רק מפני דכך הכבוד אבל לתבוע בוודאי תובעין נקיט ג"כ באידך נמי אין ממשכנן אבל באמת לתבוע נמי לא כנ"ל לפרש, ועפ"ז תפורש ג"כ היטב דברי הירושלמי הלכה ז', ובזה מבואר היטב דברי הרב ברטנורא ומיושב מה שתמה עליו התוס' י"ט מירושלמי דלפמ"ש גם הירושלמי ס"ל דאין ממשכנן אפי' בהביא ב' שערות עד שיהי' בן כ' ודו"ק:
ע"ב ר"ט בשם ר"ה כך משיבים חכמים לר"י וכו' נראה לפ' ומקדם צריך אנכי לבאר בפשט המשנה דר"י אמר דבן בוכרי העיד ביבנה כ"כ ששוקל אינו חוטא והשיב לי' ריב"ז לבן בוכרי ל"כ אלא כ"כ שאינו שוקל חוטא אלא שהכהני' דורשי' וכל זה ספר לנו ר' יהוד' וע"ז קאמר דירושלמי דכך היו משיבי חכמי' לר' יהודא דאין מקרא זה ראי' לדרש הכהני' משום דקיימ"ל חטאת יחיד מתה ואין חטאת צבור מתה וכן מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת ציבור קריבה כליל וכאן מהשקלי' קונן קרבן צבור, ועתה מקשה הירושלמי קושי' ב"ע משיבין לאדם דבר שאין מודה בו והכי ביומא ר"פ ב' שעירין איתא בהדי' שאין חטאת הצבור מתה ר' יודא אמר תמות הרי ס"ל בהדי' דחטאת הציבור מתה, אע"פ שאין משיבין לו מהא דאין חטאת הצבור מתה רק מהא דאין חטאת הצבור מתה מ"מ לא הו"ל למימר לו דבר שאינו מודה בו (א"נ א"ל דמקשה הירושלמי דא"ל דכיון דס"ל לר"י דחטאת צבור מתה ג"כ א"כ אין חילוק בין אם הוא של יחיד או צבור) והירושלמי הקשה קושי' זאת ולא תרצה, והוא מותיב להון וזו לא נדבת יחיד הוא וא"כ שפיר דרשו וכל מנחת כהן כליל יהי' ואינהו מותיבון כיון שנמסרה לציבור כמה שהוא נדבת ציבור:
הלכה ד
דף ח' אמר ר"א מתני' בנכרים אבל בכותים לא נראה בעיני דקאי אסיפא דמתני' דקתני אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן לזה קאמר דדווק' מנכרים אבל לא מכותי' משום דאיהו ס"ל דמתני' אתי' אפי' כרשב"ג והא דאמר כותי כישראל לכל דבר היינו קודם שמצאו להם דמות יונה על הר גריזין, אבל אח"כ הם מומרים וגריע אפי' מנכרי' דאפי' נדרים ונדבות אין מקבלין מהם ולזה מביא הברייתא דתני' מכם להוציא את המומרי' ולזה קאמר הירושלמי דמתני פליגי אדברי ר"א דתני' אין מקבלין קיני זבות וכו' וזה ליתא בנכרי' וע"כ דקאי רק אכותי' וע"כ רישא איירי בנכרי וסיפא בכותי כן נאמר ג"כ דהא דקתני אבל נדרים ונדבות מקבלין מהן איירי ג"כ בכותי כנ"ל ודו"ק, (אלא דקשה לפ"ז כיון דמנכרי' מקבלין נדרים ונדבות א"כ אמרה הברייתא אדם לרבות גרים ולא אמר לרבות נכרים, ופי' ק"ע צל"ע:
ומותר נסכי' אזלו לכלי שרת נמצא מביא אפי' דבר מסוים, וקשה לי מאי פריך דלמא ר"ל ס"ל כר"ח לקמן פ' ד' מותר נסכי' לקייץ המזבח וצ"ל דר"י ור"מ דהתם במשנה המה תלמידי ר"ע וכ"ע ס"ל מותר נסכים לכלי שרת, אמנם אכתי קשה מאי פירך הירושלמי ולא הביא עמה נסכים דלמא אה"נ דאינו מביא עמה נסכים ונסכים של קרבן נכרי באים מצבור וצ"ל משום דאיתא במשנה לקמן ונכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמה נכסים הרי דמקבלין נסכים מנכרי, אלא מזה אין קושי' דלמא ר"ש לקמן ס"ל כר"ח ס"ה דמותר נסכים לקייץ המזבח, וצ"ל משום דר"ש הוא ג"כ מתלמידי ר"ע:
אלו חייבי' בקלבון תני אלו חייבים בקלבן קלבון א' ר"מ אומר ב' קלבונות, פי' מתני' מתחלת אלו חייבין בקלבון, ואח"כ תני בסיפא השוקל ע"י וע"י חבירו חייב בקלבון א' ר"מ אומר ב' קלבונות, לזה אמר מתני' דקתני הכא ברישא חייבין בקלבון הוא ר"מ דס"ל כל השוקל מחצית השקל צריך ג"כ ליתן קלבון משום שאמר ר"מ אע"פ שאין שקלו תורה קלבנו תורה פי' אם אין השקל הוא כשיעור תורה מ"מ זאת הוא בבירור דע"י קלבונו נשלם השיעור של מחצית השקל וא"כ אין הקלבון הזה בא רק שמא אין המחצית השקל שאנו נותני' הוא כשיעור שהיה אז בימי משה ולפיכך צריך ליתן הקלבון, ולפיכך הביא סבר ר"מ במי ששקלו שלם שהוא פטור מקלבון דהיינו בוודאי אם היינו יודעין שהשקל הוא שלם היינו פוטרין מקלבון וזה הוא דמביא דאמר ר"מ כמין מטבע של אש הראה הקב"ה וא"ל כזה יתנו לפיכך צריך דווקא שיעור שלם לא פחות, כן הוא הפי' לפענ"ד ע"פ הגרסא דירושלמי דמס' זו בש"ס דבבבלי:
הנותן סלע ונוטל שקל אר"א דר"מ היא דאמר ר"מ א' שקל שהוא נותן וא' שקל שהוא נוטל פי' דס"ל לר"א דת"ק דר"מ דאמר השוקל ע"י ועל יד חבירו חייב בקלבון א' היינו רק הקלבון עבור המחצית שהוא נוטל אלא שהוא נתנו עבור חבירו, אבל עבור המחצית השקל שהוא נותן ס"ל לת"ק דר"מ דא"צ ליתן וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקתני הנותן סלע ונוטל שקל חייב ב' קלבונות ע"כ ר"מ היא דס"ל דצריך ליתן ג"כ עבור המחצית שהוא נותן לפיכך חייב כאן ב' קלבונות, ולזה בא רב ואמר דברי הכל היא דגם הת"ק דר"מ ס"ל ג"כ דצריך קלבון עבור החצי שהוא נותן והא דאמר חייב בקלבון א' היינו מלבד הקלבון שהוא נותן עבור החצי שלו ולא מיעט אלא דא"צ ליתן גם עבור החצי שנותן בעד חבירו דכיון שנותן פעם א' עבור החצי שנוטל א"כ שוב א"צ ליתן עוד קלבון א' עבור שהוא נותנו עבור חבירו, וא"כ סיפא דנותן סלע ונוטל שקל דברי הכל היא, וזה הוא מה שאמר א' שקל שהוא נותן וא' שהוא נוטל וא' לדברי תורה, וזה הוא אליבא דר"מ דלדידי' אה"נ דצריך ליתן ג' קלבונות והא דאמר ב' קלבונות הוא משום דזה הקלבון שנותן עבור החצי שלו הוא פשיטא ואפי' ת"ק מודה בי' ולא פליגי אלא בקלבון שנותן עבור חבירו דלת"ק די במה שנתן עבור הנטילה, ולר"מ צריך, והא דאמר א' לדברי תורה ל"ד כיון דהקלבון הראשון הוא ג"כ לדברי תורה, אלא הואיל ובקלבון הא' לא פליגי נקטו סתם, והכל הוא ע"פ הגירסא הכתובה בש"ס דבבלי:
מצרפין שקלים פרק ב
הלכה א
ע"ב דרכונות דינרין נ"ל דצ"ל דינרי עיי' בבלי ב"ב דף קס"ו ע"א:
דף ח' מכאן שחייב לשלש שקלו ג' פעמים בשנה, נראה לי דקשי' לי' הלא בשלישית השקל אינו די דמחצית השקל אמרה תורה, ולכך דריש ביה דרש לשלש שקלו, ר"א אמר מכאן לשלש סאין וכו' נראה דמפרשין שלישית השקל על המטבע, אלא דקאי על ענין המשולש שהיו נותנין בו המטבעות, ויש מזה ראי' נגד הרמב"ם דס"ל דהיו ב' מיני קופות דקופות הגדולות כל אחת מחזקת ט' סאין דהירושלמי לא חשיב להו, וחשיב מנין הסאות קודם דהוא המעות העיקר ופשוט:
לפי שחטאו במחצית היום, הקשה בש"ק א"כ שבט לוי יהיו פטורין דלא חטאו ונ"ל דעכ"פ הי' להם למחות דהמה היו רבים והיו להם לעלות בקשרי מלחמה לנגדם, ונ"ל דבאמת מזה הטעם אמר ר' לוי לפי שמכרו בכונה של רחל ובזה היה העיקר לוי וכ"ת לפי האי טעמא יפטור יוסף ובנימין י"ל דהמה מחטא העגל ותרווייהו טעמים צריכין:
הלכה ה
תני אין פודין שבוי בשבוי, עיי' בק"ע ויש לפרש עוד בזמן שגובין עבור שבוי א' לא יגבו עוד תיכף מפני שבוי אחר משום דהוי הכבדה על הציבור, אבל אין ביד הפרנסים למחות הממונים אם עושין כן דכיון שהם ממונים פעמים יכולים לעשות כן לעת צורך גדול:
מאי למיעבר קמי דארורא י"ל דשאל לי' מאי למיעבר קמי' כיון דאתה כועס עליו א"כ הו"ל כמו ארור דנדוי בו דהוי כמנודה לרב ומנודה לתלמיד, וצריך להרחי' ממנו ד' אמות והשיב לי' מאי את פליג ליה יקר עבור קמי' וסמוי עיני' ירצה בכעסו א"ל כן עבור לפניו וסמוי עיני לזה השיב א"כ שכ"כ אתה כועס עליו א"כ שפיר עביד שאינו עובר לפניך, א"נ י"ל ע"פ מה שיש גרסא קמא דארורא צלמא י"ל שהי' עומד צלם בדרך והי' לו מקום או לעבור אצל הצלם או לעבור קמא ר"א לפיכך שאל אם שרי לו לעבור קמא הצלם, ולהרחיק מר"א שהוא מנודה לרב ור"י לא רצה שיעבור קמא הצלם וא"ל עבור קמא כ"א וא"צ לחלוק כבוד כלל וזה עבור קמא וסמוי עיני' עיי' מ"ש בזה בסוף מ"ק הלכה ז' וישנו שם בקצת שנויים:
נ"ל הא דקרא לי' בבלאי משום דר' יוחנן אמר בקדושין דף פ"ט דגסות רוח ירד לבבל ובשביל שחשבו לגס רוח קרא ליה בבלאי, וי"ל דקפיד ר"י על דלא אמר הלכה בשמי' משום דר"י אמר דין גרמא דעשיראי ביר עיי' במס' ברכות דף ה' ע"ב דר' יוחנן היה מנחם לר"א דבכי א"ל מ"ט בכית אי משום בני דין גרמא דעשיראי ביר א"ל על האי שופרא דבלע בעפרא, ובארתי דבאמת על האי שופרי' דבלע בעפרא בניו הנחמדים שהיו לר' יוחנן בכו שאין לו בן למלאות מקומו ובכו תרווייהו על דלא הוי להו בנים, ולזה היה ר"י מתחילה מקפיד על ר"א שלא אמר הלכה בשמו בשביל שלא היה לו בנים:
תמהני אם לא הוי בהכ"נ זה ע"ז, נ"ל דדן אותן שהיו מפלפלין לקנטר ולהתגאות וכל המתגאה כאלו עע"ז, והיה זה ג"כ התנצלות מעל ר"א דאולי חושש בהיות דיודע שאין ר"י אוהבו יפלפל עמו לקנטר וש בזה עבירה ולזה אמר ר"י הכזה מחבריי שרשאי לפלפל כנגדו הלא הוא חייב במורא ואימה נגד רבו:
ור"י מאי כולי האי דקפיד דימר תורתו משמי' לזה משני דאף דוד ביקש כן שיהיו דבריו נאמרים משמי' לזה הביא הקרא דהתפלל אגורה באהלך עולמים וקאי שיאמרו הלכה משמי' משום דהלכה כמותו דכתי' וה' עמו לזה מסיים אחסה בסתר כנפיך סלה דזה טעם במה שהתפלל אגורה באהלך עולמי' משום שהוא בסתר כנפיו דאד' עמו והבן עיי' מ"ש בזה בהקדמה:
גם יש לפרש דבשעת החורבן שאין לנו מקדש נתמעטו כנפי החיות כדאית' במס' חגיגה ובזמן שקיים המקדש יעלה זכרונו ע"י הקרבנות שמקריבי' והוא היה המכין הכל למקדש, אמנם לאחר החרבן ביקש שיעלה זכרונו ע"י דבר הלכה שיאמרו בשמו לזה אמר אגורה באהלך עולמי' וזה שיאמרו דבר הלכה מפיו ובזה אחתה בסתר כנפיך אפי' בזמן שנתמעטו כנפי החיות סלה:
רב גידל האומר שמוע בשם אמרו יראה בעל שמוע כאלו עומד לנגדו, סי' שיראה כאלו זה שחדשו עומד לנגדו ובוודאי יראה לכוין הדבר שיהיה על צד היושר משום דהרי המחדשו יודע איך אמר הדבר אם הוא כן או לא:
רב אדם יקרא איש חסדו זה שאר כל אדם דאדם סובר שחבירו הוא איש חסדו אבל באמת אינו כן רק החסד שהוא עושה מצפה לאיזה תשלום גמול אבל איש אמונים מי ימצא דהיינו שיעשה דבר לאמיתו בלי שום תוחלת תשלום גמול זה אינו בנמצא רק א' מאלף, ומייתי הירושלמי זה ר' זעירא דהוא איש אמונים משום דאמר לית אנן צריכין חששין לשמעתי' דרב ששת פי' וכי אין אנן צריכין לחוש לתורתו של רב ששת שבל תשכח, דהוא גברא מפתחא פי' פתוח עניים פי' משום שהוא סגי נהור ובלשון ירושלמי נקרא פתוח עניים משום שאינו יכול לכתוב תורתו צריכין אנו לחוש עלי' לבלתי תשכח ומשו"ה חשב לי איש אמונים:
א"ל ר' זעירא לר"א חכים רבי לבר פתי' דאת אומרת שמעתי' משמי' א"ל ר"י אמרה משמי' פי' ירושלמי מביא עוד ראיה לאמונתו של ר"ז דשאל לר"א אם ראה לבר פתי' משום דאמר שמעתי' ממנו וע"כ משום דרצה לידע שם אמרו ולפיכך חקר אחר הדבר עד דאמר ר"י אמרי משמי' וזה הוא סימן על גודל אמונתו ואמתתו דרצה לידע שם אמרו, וכן מביא עוד ראיה ממה דאמר ר"ז לר"א חכים רבי לרב, פי' חכים הוא ראה, ומדאיירי הירושלמי מאיש אמונים שאינם נמצאים כ"א מעט, לזה מביא אבל לצנים איכא טובא ואין דור שאין בו לצנים כדורו של דוד:
והיה כי ימלאו ימיך א"ל הקב"ה ימים שלמים אני מונה לך י"ל משום דדוד מת בשבת והוא התפלל שימות בע"ש וטעמא בהיות דבשבת מזל מאדים ולא היה ניחא לי' שיקבל שלמה מלכותו ביום שבת שמזל מאדים, אבל בהיפך קמא קב"ה הי' ניחא טפי להודיע כי אע"פ שהתחילת מלכותו במזל מאדים אפ"ה הוא למעלה ממזל ושלמה מלך אפי' על עליונים, וזה הוא דאמר כי ימלאו ימיך ואין לחוש על שיקבל שלמה בנך מלכותו בשבת משום ושכבת עם אבותיך דכתיב בך שכיבה משום שתניח בן צדיק והוא יהיה למעלה ממזל כנ"ל:
בשלשה פרקים פרק ג
הלכה א
אמר ר"א כל הן דתנינן פרס פלגי, ויש מזה הירושלמי ומסתמא דמתני קוש' על הב"י באו"ח סי' תק"ט ריש ה' פסח דכ' דשואלין למ"ד יום קודם הוא דווקא בפסח דנפישי הלכתא והרי כאן תנן פרוס עצרת פרוס החג ג"כ משמע דבכולן דורשין ל' יום קודם ואולי דס"ל לב"י דאיידי דנקיט פרוס הפסח נקיט ג"כ הלשון פרוס עצרת ופרוס החג, ויש ראיה מלשון הירושלמי ריש פסחים דף ב' וז"ל שם שואלין בהלכות פסח הלכות עצרת בעצרת הלכו' חג בחג בבית וועד, שואלין קודם לל' יום רשב"ג אומר ב' שבתות וכ' בק"ע שם ה"ג שואלין הלכות פסח בפסח וקשה להגיה אמנם לפי דברי הב"י הנ"ל א"צ להגיה והכי פרושו שואלין בהלכות פסח וה"ה אפי' קודם פסח במה שאמר הירושלמי אח"כ לת"ק שלשים יום ולרשב"ג ב' שבתות אבל הלכות עצרת בעצרת הלכו' חג בחג רק ועיי' בחק יעקב סי' הנ"ל דכ' דהאי בית וועד נמשך אדלקמן ודווקא בבית וועד שאלין ודורשין קודם, ואין דבריו נראין כן בפשט, ועוד דפשטא הוא דהכל הוא בוועד דווקא דלפני רבים שואלין ודורשין:
וצל"ע כיון דהו"ל פלוגתא דת"ק ורשב"ג דס"ל רק ב' שבתות איך כתב התנא סתם פרוס הפסח עדיין לא ידענו איזה פרוס דלמא פרס דרשב"ג וצ"ל כיון דע"כ צריכין להביא בר"ח ניסן הקרבן מתרומה חדשה כמו שדרשו בס"ק מזאת עולת חודש בחדשו יעיי"ש א"כ ע"כ פרוס הוא פרוס דת"ק:
הלכה ב
דתני בשלש קופות וכו', עיי' במהר"א דתמה אמאי הביא הברייתא ולא המתני' ועיי' בש"ק דמוחק דתני' וגריס תני ולפענ"ד נראה דמשו"ה הביא הברייתא משום דאמתני' י"ל דהא דקתני של שלש שלש היינו לא פחות משלש אבל אי בעי היו יכולים להיות יותר גדולים לפיכך מביא דתני' דשם מפורש יותר דקאמר שהם תשעה סאין שהם עשרים ושבע משמע דהוי דווקא ודו"ק:
וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל, ובברייתא לא תני דר"י פליג ואמר יוונית כתוב עליהן ואפשר לשיטת הרמב"ם ניחא דבג' קופות הראשונות שהחזיקה כל אחת ט' היה כתוב לשון הקודש אליבא דכ"ע אבל בקופות שניות ס"ל לר"י דחלקו כבוד ללשון יוונית מדכתי' יפת אלקים ליפת:
הדא אמרה מזוג כדי מזיגת הכוס, עיי' בק"ע במ"ש המגיה, ולפענ"ד דה"פ מדלא חשיב התנא שיעור מזוג אלא וודאי דהוא בכלל יין ובכל ענין בין ביין חי בין במזוג השיעור רובע רביעית, ובזה מיושב ג"כ הגירסא בשבת דף ל"א הדא אמרת מזוג אפי' בכמה כוסות ירצה בכל ענין מזוג הוי שיעור רובע רביעית כמו יין חי כנ"ל:
מהו לשתותן בכרך א' עיי' בש"ק ובמס' שבת דף ל"א מה דתמה על השו"ע או"ח סי' תע"ב סעי' ח' דבד' כוסות שתאן זה אחר זה לא יצא ובירושלמי פה מסיק דיצא, ולפענ"ד דהירושלמי אמר פה בכרך א' משמע דומי' דכרך כרוכי' אהדדא, והכוונה שלקח ד' כוסות מופרדים וע"י קנים שבתוכם שתה בפעם אחת מכל ד' כוסות ועכ"פ היו נכרים בשעת שתיית הד' כוסות ועדיף טפי משתה בזה אחר זה בלי הפסק דאז אינו ניכר דעושה לשם מצוה דדרכו של אדם לשתות ד' רביעית כשהוא צמא זה אחר זה משא"כ בשותה בבת אחת בכרך א' כנ"ל אין זה דרך וניכר בשעת שתי' הפירוד של הד' כוסות שהוא כנגד ד' לשנות של גאולה כנ"ל ודו"ק:
א"נ י"ל בכרך א' היינו סמוך ותיכף דבזו הרגע שגמר לשתות הכוס ראשון שתה תיכף הכוס השני וא"כ י"ל דדווקא בשותה בזה אחר זה ליכא היברה דרגילי' בני אדם לשתות הרבה כוסות זה אחר זה אבל היכא דשתה כל כך בתיכף א"כ איכא היכר דבעבור מצוה עושה, ופשיט לי' מדתני' הלל אומר אם שמעון דייק ב' הלל מב' בני אדם כא' יצא, דאיידי דחביבי יהיב דעתו ויצא אפי' ידי הלל דיום ועיי' בפי' מהר"א:
תני מבושל כמתובל, ועיי' בש"ק דגריס כדי תיבול וכן איתא בשבת דף ל"א ע"ב ועיי' בש"י מ"ש בשם ספר המכריע דיין מבושל לא בטל מתורת יין, וצ"ע אי כגרסת הק"ע א"כ י"ל דאין אנו בקיאין ואולי מבושל יותר וס' ברכות להקל:
קרא עלי' חכמת אדם תאיר פניו, אמרתי דידוע דאדם ראשון היו פניו מאיר יותר משמש דאפי' על עקבו אמרו שהיה מכתה גלגל חמה, וכן משה זכה לקרני הוד וכן בדוד כתיב והוא אדמוני עם יפה עינים ולדעתי זה רמז בשם א'ד'ם א'דם ד'וד מ'שה, וזה חכמת אדם תאיר פניו ועתה כשראו שגם ר' אבהו היו אפוהי נהירין בשביל אורייתא אמרו דגם שמו איבהו מרומז באל"ף של א'דם וזה קרא עליה חכמת אדם תאיר פניו כנ"ל:
יבש בכזית אתי' דר"נ ככ"ש עיי' בש"ק פ' המוציא דף ל"א ע"ב מה דתמה על הרמב"ם דפסיק יבש בכזית ופסיק דלא כר"ש וסגי ביין כדי מזיגת הכוס, ועיי' בש"י ר"פ המוציא מה שתירץ, ועיי' בהגהות רא"ו דמוחק האי דאיתא קמן אתי' דר"נ כר"ש וגרס דאתי' דר"נ כרב"י ועיי' מ"ש בסוגי' דקטן אוכל נבילות ואין כאן מקומו להאריך:
והיו חייך תלואי' מנגד זה שלוקח חטים לשנה, וזה הוא מקללת התוכחה דאפי' בלוקח לשנה ג"כ יהי' דואג וחדרי לבו נוקפים, משא"כ בברכה שאפי' באומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה, גם י"ל דבברכה כתיב ואכלתם ישן נושן ופי' רש"י מג' שנים וא"כ בקללה הוא אם יצטרך לקח אפי' לשנה, אמנם הנראה לפענ"ד דיש בזה פי' אחר, והוא דוודאי זה שלוקח חטים לשנה יהי' די לו אך יהיו חייו תלואים לו מנגד, ירצה מחבירו שלוקח מן הסדקי וזה ופחדת לילה ויומם זה הלוקח מן הסדקי פי' מזה יפחד כי יהי' חושש פן יגזלנו ויהרגנו וזה והיו חייך תלואי' לך מנגד ירצה מזה שכנגדו כנ"ל, ואמר ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטור פי' וזה יהי' פחדו יתר עד שלא יאמין בחייו וזה הוא מה דהראה שאירע לו ע"י שלקח מן הפלטור בעט בי' אע"פ שהי' ת"ח וצדיק גדול אפ"ה גרמה הדאגה עד שבעט בי' יצחק בר כהנה, א"כ מכ"ש שיש לדאוג על אדם אחר וזה אמר ולא תאמין בחייך פי' זה הלוקח חטים מפני זה הלוקח מן הפלטור כנ"ל:
והנה בגמרא אמר' דרב אדא הלך ללמוד ואמרה לו אשתו מאין יאכלו בניך והשיב לה איכא קורמי באגמא, הרי דאצל התורה צריך האדם להשליך כל דאגתו מנגד רק יבטח בשם ה', והנה כתיב בתורה כי היא חייך ואורך ימיך, לזה אמר בתוכחה דיהי' הכל להיפך דאפי' בלוקח חטים לשנה א"כ בוודאי הי' לו לבטוח בה' אפ"ה והיו חייך תלוים לך דהיינו התורה דהיא חייך יהיו תלוי' לך מנגד שלא תוכל להעמיק בתורה ומכ"ש ולא תאמין בחייך זה הלוקח מן הפלטור, והנה אמרינן בגמרא דשמעון העמסוני דריש כל אתין שבתורה וכשהגיע לאת ה' אלהיך תירא פי' וצ"ע אמאי לא פי' בואהבת את ה' אלהיך ונ"ל דהאי דאיירי לענין אהבה דריש שפיר לרבות ת"ח לאוהבם בלב ונפש ומאוד ולהושיעם בממון בלחצם ודחקם אבל לענין מורא הי' שפיר קשה לו מה ליכא עם הקב"ה, ועיי' בחובת הלבבות דחכם א' שאלו דין בהלכות גיטין ודינו ממונת והאריך לביישו על שדרש דברים הרחוקי' וכי לא השלים עדיין נפשו מידיעת אמיתת הבורא, והנה מפרשה של שמע ישראל אנו למדין כנ"ל כמה יש לחבב ת"ח ולהושיעם וא"כ נ"ל דרב ביבי שהי' עני ובלחץ הדחק וזה שאלו דין של דם נבילה אי מטמא ברביעית, והי' לו להשלים נפשו מתחילה בפ' שמע ישראל שאומר בכל יום ולאהוב ת"ח ולהושיעם מדחקם ורב ביבי ידע בר' יצחק בר כהנה שהי' עשיר לפיכך בעט בי' בשאלו דבר רחוק בטמאות וטהרות ועדיין לא השלים את נפשו בפ' שמע ישראל וזה דאמר לי' דאנא סמיכנא אפלטור ומדוע לא הי' מושיע בלחצו כנ"ל ע"ד דרוש:
תני ר"י קווץ לא יתרום הרמב"ם גרס קבץ דהיינו עני ודל שקיבץ פרוטות לא יתרום מפני החשד שיש לחשדו פן יגנוב, ויש מזה ראי' שלא למנות גבאי צדקה עני ודל:
אר' תנחומא מפני הברכה, עיי' בר"א וק"ע מפני שצריך לברך על הרמת הלשכה, וראיתי בפליתי סי' י"ט הקשה לברך קודם שיכנס ללשכת השקלים על דעת לתרום ואח"כ ימלא פומי' מוי ויכנוס עיי"ש מה שדחק דהלשכה היה ארוך יותר מכ"ב אמה ודוחק, אמנם לפענ"ד נראה דיש פשט אחר בירושלמי והוא ע"פ מה דאיתא במס' תענית דף ח' וב"מ דף מ"ב הנכנס למוד את גרנו אומר י"ר מלפניך אד' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה, ועיי' סי' ר"ל באו"ח וא"כ לפ"ז י"ל דבוודאי גם בהתחיל לתרום מן הלשכה אומר ג"כ ברוך השולח ברכה בכרי זה וזה צריך להיות דווקא בהתחיל לתרום כמו שאמרו גם שם התחיל למוד וא"כ מתורץ קושיית הפלתי דבחוץ לא היה יכול לברך זה הברכה, ומיושב לפ"ז הא דלא הזכיר הרמב"ם זה הברכה, ולפמ"ש זה הוא הברכה הנוהגת בכל מדידת דבר ולא שני בין הקדש לדבר אחר ולא הוצרכה הרמב"ם להזכירה:
אלא דאכתי יש לעיי' דאפי' אי נימא דמפני הברכה היא כמ"ש שצריך לברך ברוך השולח ברכה בכרי זה, מ"מ הלא אפשר לאחר לברך ברכה וא"כ הדרה קושי' לדוכתה דימלא פומי' מוי ואחר יברך, וצ"ל דהואיל ומברך השולח ברכה בכרי זה, צריך להיות עומד אצל הכרי דהרי אומר כרי זה, אבל לפי' הרב הגאון מו"ה דוד אפ"ה שפי' מפני הברכה שצריך לברך על הרמת הלשכה, שפיר קשה דהרי זה הברכה אפשר לאחר לברך דומי' דשומע ואינו מדבר דקיימ"ל דשוחו ואחר מברך אפי' לכתחילה, אמנם עיי"ש בשו"ע יו"ד סי' א' בטו"ז ס"ק י"ז במה שהאריך לחלק בן שחיטה להרמה, א"כ ה"ה בהרמת הלשכה צריך דווקא התורם לברך דו"ק שם היטב:
והנה ראיתי דיש מפרשים מפני שצריך לברך על המים ואי דימלא מוי ולא יברך יש לחוש שמא ישתה מעט ויהנה בלי ברכה, והנה יש לעיי' לפי פי' זה מה בכך יברך וישתה וימלא פומי' מוי וצ"ל משום דגורם ברכה שא"צ, דהרי אינו צמא לשתיה ואינו שותה רק כדי למלאות פומי' מוי אח"כ והוי ברכה שאינה צריכה, ויש לעיי' דהני קתני במתני' ולא בתפילין א"כ צריך התורם מקדם לחלוץ תפילי', וא"כ הרי גרם ג"כ ברכה שאינה צריכה, דהרי צריך אח"כ לברך שנית וצ"ל דדווקא התם דא"א בענין אחר משא"כ כאן כיון דיש תקנה אחרת שידברו עמו כמ"ש הירושלמי אין מתירן ברכה שאינה צריכה, אמנם היותר נראה לפענ"ד דב' פרושים אמתים בפשט והכי פרושי מפני הברכה שצריך לברך על הרמת הלשכה ואי כקושית הפלתי דיברך חוצה על הרמת הלשכה ואח"כ ימלא פומי' מוי ויכנוס לזה י"ל דהרי צריך לברך על המים וא"כ הוי זאת הפסק בין ברכה ראשונה ודו"ק:
גמליאל זוגא וכו' א"ל והייתם נקיים עיי' בש"י ולפענ"ד ע"פ מה דמקשה התוס' י"ט במתני' דתנן ואומר ומצא חן ושכל טוב מה ואומר ועוד דהוי כיהודא ועוד לקרא, עיי"ש מה שדחק ולפענ"ד נראה דאי מוהיתם נקיים ה"א דווקא רבים צריכין לצאת ידי הבריות אבל יחיד לא, לזה הביא המשנה דאפי' יחיד דכתיב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקי' ואדם, א"כ מבואר דאפי' יחיד נמי צריך לצאת ודו"ק, והשתא לפ"ז הוי זה הפסוק במשלי המחוור דממנו נלמד דאפי' יחיד צריך לצאת ידי הבריות, אלא דלכאורה זה אינו דהרי אמרינן בגמרא דברבים ליכא חשדה וטפי הוי חשדה ביחיד מרבים, וא"כ לפ"ז הדבר ק"ו כיון דמצינו בתורה דאפי' רבים צריכין לחוש לחשדה ומשו"ה אמר והייתם נקיים א"כ כ"ש יחיד, ע"כ נראה לפענ"ד דאי מקרא והייתם נקיים ה"א דווקא נגד ישראל חבריו הוא דצריך לצאת ולנקות א"ע אבל נגד נכרי לא לפיכך הביא הקרא דמשלי דכתיב בעיני אלקים ואדם משמע נגד כל אדם אפי' נגד נכרי צריך האדם לנקות שלא יהי' בחשד וזה שדייק המשנה ידי הבריות משמע כל ברי' (וי"ל דזה תלי' אי עכו"ם קרוי אדם וס"ל לסתם משנה דעכו"ם קרוי אדם, א"כ מטמא באהל ועיי' יו"ד סי' שע"ב פלוגתא ואין כאן מקומו):
והשתא כיון דעכ"פ מקרא דמשלי אינו מבואר כ"א דיחיד צריך לנקות א"ע ולצאת ידי הבריות וה"א דאבל ברבים ליכא חשדה וע"כ צ"ל דקרא והייתם נקיים הוי המחוור שבכולם ושפיר השיב ר' יוסי בר בון ודו"ק:
גם יש לתרץ קושית התוס' י"ט הנ"ל דאי מוהייתם נקיים ה"א דווקא בכאן בני גד ובני ראובן שהם הכניסו א"ע לדבר שבקשו העבר הירדן לכך צריכין אח"כ להיות נקיים אבל בכה"ג שאדם לא הכניסו א"ע לדבר רק אחרים העמידוהו מעצמם כמו התורם שנכנס ע"י אחרים שצוהו ה"א א"צ לחוש לזה הביא ראי' מקרא ומצא חן ושכל טוב בעיני וכו':
הלכה ג
מתני' והתורם מכווין ודחפו לקופה נ"ל הלשון ודחפו לקופה ולא נקיטו וזרקו לקופה הוא משום דגם גבי קופה יש לחוש שיבוא לשירי הקופה כי הלא גם בקופות הי' נשאר כמבואר בירושלמי לקמן לזה אמר ודחפו לאחר שנתמלא כל הקופה דחפו לתוכה בענין שהי' שקלם למעלה ונלקח בהם בהמה תיכף ודו"ק:
ולמה הי' מחפה שמא ישכח וכו' וי"ל דהא אי לא הי' מחפה אם הי' באית אח"כ המביאי' השקלים ממדימ' הרחוקות ונותנין עליהם נעשו הכל שיריים, והרי בברייתא תני לקמן שמט את הקטבלאות נעשו הכל שיריים, ונ"ל דהקושי' הוא ולמה הי' מחפה הלא יש לחוש שמא ישמוט אח"כ הקטבלאות א"כ יותר הו"ל לפנות הנשאר למקום אחר ולא לחפות הנשאר ועוד דהחיפוי גורם קלקול המטבעות להעלות חלודה, לזה אמרה המשנה דחיישינן שאם יפנה הנשאר למקום אחר ולא יחפא שמא אח"כ יתרום מן הדבר התרום דיהי' כאן כרי חדש וישן ויטעה ויתרום מן התרום ודו"ק:
ויש לומר דלזה הוא שייך מה שאמר בירושלמי אח"כ וכן הי' רפב"י אומר זריזות מביאה לידי נקיות ופי' מהר"א נקיות מן החטא, וקאי אמתני' דאמרה שהי' מחפה בקטבלאות אע"פ שהי' אפשר לפנות לצד אחר, לזה אמר זריזות מה שהי' זריז ומחפה מביא' לידי נקיות מן החטא שלא יבוא לידי מכשול לשמט את הקטבלאות:
נחת רוח הוא להם שיהי' קרבן מתקרב משלהן תחילה, ואפשר לומר דעל זה קאי הא דאמר הירושלמי אח"כ וכן הי' רפב"י אומר זריזות מביאה לידי נקיות וקאי על זריזותן של בית ר"ג אלא דהירושלמי הפסיק בנתיים בדברי הלכות כנ"ל:
ענין תרום תרום תרום ג' פעמים, הוא משום דהאתחיל במצוה אומרים לו גמור משו"ה אמרו לו שיזכה לתרום כל הג' פעמים ויגמור את כל המצוה:
תני שמט את הקטבלאות נעשו כולן שיריים זה משמע לכאורה כפי' הרב, אבל הש"ק כ' להיפך דזה הלשון משמע כפי' הרמב"ם ולא זכיתי להבינו ואדרבה זה הברייתא קשי' טובא לפי' הרמב"ם ודו"ק:
עוד תמהני על פ' הרמב"ם דקאמר ומחפה בקטבלאות קאי על הקופות הגדולות ושלישית לא הי' מחפה כדי שידע דממנה יתחיל בעצרת וכי צריך סי' שלא יתערבו והלא סי' הי' כתיב עליהן אלף ב' גימל כדאיתא בברייתא, ומכ"ש לפמ"ש בש"ק בד"ה תרם שלא תרם הג' קופות גדולות בבת אחת מכ"ש דקשה לענין מאי הי' מחפה, סוף דבר לא זכיתי להבין דברי הרמב"ם גם הלשון בקטבלאות לשון רבים לא שייך אי קאי אקופה בת ט' סאין ובשלמא על הלשכה שפיר שייך קטבלאות דהי' המעות מפוזר בכל רוחב הלשכה והי' צריך קטבלאות הרבה:
שלמה שלישית חוזר לשני' וק"ל ואמאי איני חוזר לראשונות דמצוה בראשון, וי"ל:
שלמו שלשתן חוזר ושוקל משום דס"ל דהואיל ומשירי לשכה מתקנין חומות העיר ועושין בו מזבחות ועזרות כדאיתא לקמן בפרקין א"כ כבר שלמו השירי הלשכה וליתניהו ולפיכך צריכין לחזור ולשקול אמנם י"ל דמועלין בשיריים ואסור לתקן דבר מהם כל זמן שיש לחוש שיצטרכו עוד לאותו שנה כנ"ל ודו"ק:
קדושה מביאה לידי ענוה עיי' תוס' כתובות דף ק"ג ע"ב ד"ה שתרצו וי"ל קדושה בכלל וצריך ביאור ולפי דברי הירושלמי פה ניחא דקדושה מביאה לידי ענוה ויראם ודו"ק ויש לי עיון בדברי ר"ח כהן שם בתוס' ואין כאן מקומו:
קדושה מביאה לידי ענוה דכתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא וכו' דע כבר הארכתי דמלת רום מורה על דבר המונח ברום אבל ב"ע הוא קטן ורבי קדוש שהי' עניו גדול אמר לשמעון בנו נהוג נשיאתך ברמים לא אמר בגדולים רק ברמים בני אדם שהם בקרבם שפלים ודכאים רק כדי שהיו דבריהם נשמעים זורקים מרה וכזה ראוי האדם המנהיג הצבור להתנהג וזה סדרי נשיאות דמסר לו, וזה הוא דאמר הקב"ה מרום וקדוש קדושה אשכון ירצה זה שהוא רק מרום אבל לא גדול רק קטן ב"ע וכמונח ברום ובאמת היא קדוש בזה אשכון ומפרש ואת דכא ושפל רוח והמה ב' ענוים א' המראה ענותו והשני הזורק מרה בתלמדיו אבל ב"ע שפל רוח ותרווייהו טובים, אמנם הגם שהדבר צריך אמנם כבר אמר רנב"י במס' סוטה לא מני' ולא מקצתה מי שנא מה דכתיב תועבת ה' כל גבה לב א"כ ע"י קדושת האדם זוכה לעיקר ענוה וזה ואת דכא ושפל רוח ובמקום אחר הארכתי:
תחית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב שנא' הנה אנכי שולח לכם את אלי' ועיי' במהר"א ובש"ק ועיי"ש בגמר' כמתמה דאדרבה אלי' סיבה לתחי' והו"ל למימר אלי' מביאה לידי תחיית המתי', ונ"ל ע"פ מ"ש רש"י בפ' בחוקתי בה' מקומות יעקב מלא ויו ואלי' חסר משום דיעקב כטל הויו למשכון שיבוא ויבשר הגאולה לבניו, והנה קודם שיבשר אזי נקרא רק אלי' ואחר שבישר אזי נקרא אליהו בוי"ו, והנה י"ל בלשון הירושלמי דאמר תחיית המתי' מביא' לידי אליהו זכור לטוב דייק בוי"ו וגם אמר זכור לטוב ואח"כ מביא הנה שלח לכם את אלי' ולפי הנ"ל יובן וה"ק תחיית המתים דאחר התחי' אזי מביאה לידי אליהו זכור לטוב שיהי' נזכר בשמו הטוב כיון שהוא אחר התחי' וכבר בישר הגאולה, שנא' הנה אנכי שולח לכם את אלי' לפני בא יום ה' הגדול דאזי נקרא רק אלי' דירושלמי הגירסא אליה בלא וי"ו אבל אחר התחי' שכבר בישר אזי שמו אליהו בוי"ו וזכור לטוב בשמו הטוב:
התרומה פרק ד
הלכה א
מתני' פליגי על ר' יוסי עיי' בק"ע ופרושו דחוק, ולפענ"ד משום דמלשון המשנה דזמן עצי כהנים והעם משמע דנוהג אף בזמן הזה מדאמרה בא' בניסן בני ארח בן יהודא ולא נקטה היו בני ארח בן יהודה, אלא וודאי דהלשון מורה שגם עתה בזמן הזה נוהג י"ט שלהם וא"כ ע"כ מתני' דלא כר' יוסי בהא (ועיי' מ"ש במס' תענית דגם ממתני' דמגילה משמע דנוהג בזמן הזה עיי"ש) וא"כ קשה דלהוי מתני' בחדא כר' יוסי דס"ל הרוצה מתנדב שומר חנם ובזה דלא כר' יוסי אלא וודאי דאתי' כרבנן ושני' בין קרבן למכשירי קרבן ודו"ק:
העומר ולחם הפנים, מתני' דר"י וכו' משום דקשה לירושלמי מדוע מקדים התנא העומר דהוי רק פעם אחת בשנה ללחם הפנים דהוי תמיד לזה אמר מתני' דר"י דאמר דאינו בא אסורי' והואיל והתנא רצה להודיענו זה החידוש אקדמה ודו"ק:
ההן עומר מהו שיזרע, יש לעיי' הא לא הוי בעידנה דמיעקר לאו וא"כ אין עשה דוחה וצ"ל משום דעומר הו"ל עשה דרבים ועיי' באו"ח תמ"ו א"נ י"ל דהוי כמי מילה בצרעת דמקרא בעידנה אע"ג דמל ולא פרע כאלו לא מל, וע"כ משום דלא אפשר לבוא לפרוע כ"א בחיתוך א"כ ה"ה בכה"ג מקרי בעידנה:
לא נמצא כקומץ על שיריים שאינם נאכלי' ויש לעיי' לדעת הרשב"א ור"נ וכן העלה בתשובת מנחם עזרי' לדינא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוי רק דרבנן אפשר לאכל השיריים ע"י ביטול ועיי' יו"ד סי' צ"ט ש"כ ס"ק ד', ועיי' בש"ק דתמה הלא אינו ממשקה ישראל ולפענ"ד ע"פ מה שהארכתי בחידושי על הלכות ס"ת דהך דרשה ממשקה ישראל לאסור האסור הוא דווקא האסור מדאורייתא משא"כ באסור מדרבנן א"כ יש לומר אחר שנדייק בלשון הירושלמי מהו לזרוע בתחילה והאי בתחילה הוא למותר ע"כ דקאי אדלעיל אליבא דר' ישמעאל דדריש בחריש ובקציר מה חריש רשות ולדידיה תוס' שביעית הילכתא גמירי וא"כ י"ל דה"ה ג"כ מה דנאמר רק מהלכה ואינו מפורש באורייתא לא נמעוט ממשקה ישראל ושפיר דייק מהו לזרוע בתפילה ירצה בהתחלת שביעית דהיינו בתוס' שביעית כנ"ל ודו"ק:
כל מה שיתן הן הן דמיו, עיי' במהר"א ועיי' בש"ק מה דתמה דא"כ זה שנתן אלו השקלים אין לו חלק בקרבנות ולק"מ דהרי על הכל תורמים ואפי' מי ששלח שקלו ונאבד א"צ לשקול שנית אם נאבד אחר שנתרמה התרומה כדאיתא בה' ג' לעיל ואם נתרמה נשבעים לגזברים:
הלכה ב
מגיהי ספר העזרה, עיי' בהגהת רא"ו דאין לגרוס עזרא דשל עזרא וודאי א"צ להגיה יעיי"ש ולפענ"ד משכחת בקפצה הדיו וצריך להעביר עליו הקולמוס:
ועיי' בש"ק מה דתמה על רש"י ז"ל בכתובות דכתב מגיהי ספרי' של כל אדם, ולפענ"ד הכוונה בהיות שהוצרכו לתת פרס למגיהי ספרים עבור ספר העזרה לא הקפידו ונתנו להם פרס יותר כדי ש"צהו ג"כ שאר ספרים בירושלי' דאמר לשהות ספר שאינו מוגה ויען שביהכ"פ כשהיה כה. קורא בעזרה הי' מביא כל א' וא' ספרו להראות חזותו לרבים עשו דינם כספר העזרה כנ"ל:
אמר ר"ח כלום אמר ר"מ אלא בתוך שנתו, עיי' בש"ק מה דתמה על הרמב"ם ולפענ"ד נראה דדעת הרמב"ם היתה בפשט הירושלמי דר"ח דע"כ ברייתא דמועלין בהם משבשתה היא אבל ליכא למימר דברייתא דבאין משירי הלשכה משבשתא היא כיון דידעינן מאן תני לה אמרינן טפי דאידך משבשתא היא דהוית ברייתא סתמא ולא ידעינן מאן תני לה:
והמזבחות והפרוכת מעכבים את הקרבנות, ויש ליישב לפ"ז קושית הכפתור ופרח הובא בנ"ב מה"ק חלק או"ח סי' ל"ה שהקשה למה לא מקריב כל קרבנות ציבור בזה"ז שהרי מקריבין אע"פ שאין בית ואי משום טומאה הלא קיימ"ל טומאה הותרה בציבור, ולפענ"ד כיון דמזבחות מעכבים זא"ז ואם אין מזבח הזהב אסור להקריב ג"כ על מזבח העולם והרי קיימ"ל דאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת, עיי' רמב"ם פ' ג' מה' תמידין ומוספים ה' א' וא"כ כיון דליכא מזבח הזהב ליכא ג"כ מזבח העולם דתרי אנן לא יכולין לעשות קטורת כיון דמעלה עשן חד וסמכי' ואנן לא ידעינן כדאיתא ביומא וא"כ א"א לחנך מזבח הזהב וא"כ כיון דא"א לחנך פסול ומעכב ג"כ במזבח העולה, ואע"ג דרבנן פליגי וס"ל דאינו מעכב אלא כיור וכן מ"מ דכולהו אמוראי אמרו דנוכח וצלע ושימה מעכב משמע כר"מ דבכל ענין ודלא כתי' ר"ח דמשני כאן בעבודת פנים כנ"ל ודו"ק:
דף ט"ו כולה ר' ישמעאל, עיי' בק"ע דמוחק ולפענ"ד דירושלמי סותר בזה דבריו דלעיל דאמר דמודה ר"ע דאם רצה שיהיה ההפסד שלו והשכר לתרויהו שרי א"כ אמאי לא אמר ג"כ ר"ע מותר פירות לקייץ המזבח ובכה"ג שקבל עליו שההפסד שלו אלא וודאי דבכל ענין ס"ל לר"ע דאין משתכרין בשל הקדש אסי' במקבל וכל הנ"ל דאם רצה דר"י היא דגם לר"י אין משתכרין בשל הקדש אלא בכה"ג היכא דמקבל עליו ההפסד ולר"ע אפי' זה אסור וא"כ בבלי וירושלמי אינו סותר כנ"ל:
ע"ב הנסכים שקדשו בכלי וכו', פי' דדייק יתור דנקיט שקדשו בכלי פשיטא שבכלי קדשו ואלא היכן יקדשו אלא וודאי דאתא לאשמעינן דווקא בתוך הכלי אבל לא אם נגדשו כנ"ל:
הלכה ג
ומחללן על הבניין, עי' בש"ק מה דתמה על הנ"ב וכ' לבסוף אלא דתמוי' דלקמן אר"מ תפתר באומן של בית אבטינוס ולפענ"ד לק"מ דדוק' דקאמר באומן של בית אבטינוס כלומר דהאי של בית אבטינוס הי' אומן ג"כ בבנין ונטל שכרו קטורת כנ"ל ופשוט, אלא דצ"ע דא"כ לא הוי צריך לומר משל בית אבטיניס רק באומן שהיה נוטל בשכרו, אלא די"ל דבשאר אומנין היו קונין אותן תיכף ולא היו מניחין אותן בידם פן יערבו דברים אחרים וכדומה אלא דבשל בית אבטינוס היו נאמנים כנ"ל, ונ"ל דמה"ט מחללן על הבנין ולא למעות שמגיע לבית אבטינוס דחיישינן שמא ישהו אח"כ לקנותן מתרומה חדשה כנ"ל:
אותן מעות מה יעשה בהן ראיתי בהגהות רא"ו דכ' דלא גרסינן לי' ועיי' בהגהות דכ' לעיי' הטעם בתקלין חדתין ואין ספר זה בידי ונ"ל דהוא היה מפרש הא דרבי אומר אומר אני ינתנו לבית גרמו או לבית אבטינוס קאי אדלעיל דא"צ לחלל על הבנין רק לחלל על מעות המגיע לבית אבטינוס, ע"ז אמר הן שהיו חייבים להם אבל אם לא היו חייבים להם אזי מחללין על מעות האומנים היינו שאר האומנים דהיינו על הבנין ואח"כ מקשה אותן מעות מה יעשה בהם כנ"ל הפירוש לפי הגרסא שלו ודו"ק היטב, ומיושב בזה קושית הש"ק דתמה מהא דלקמן דמשני תפתר באומן של בית אבטינוס שהיה נוטל בשכרו קטורת ודו"ק:
הלכה ד
דף י"ז מאי כדין ההין אמר הקדיש דמים הקדיש, עיי' במהר"א וק"ע ופרושם דחוק ולפענ"ד דהוא קושי' מהו כדין דההין אמר קדושת דמים הקדיש דהיינו ר' אליעזר אמר במתני' דהקדיש הכל לבדק הבית לדמי זכרים ונקבות ואף דר' יוחנן אמר לעיל טעמא דר"א מאיש כי יקדיש מ"מ הקשה מדוע ההין אמר דהיינו ר' יהושוע הקדש גופו הקדש מדוע פליג אר"א, לזה אמר ר"ז טעמא דר' יהושוע מדכתיב דבר אל אהרן כנ"ל ודו"ק:
ע"ב שבטא דנדנדא ביניהן עיי' בש"ק והיינו כרכר בגמ'' דידן כדאית' במשנה לגרור בו את הכרכר, וכ"ל עוד ע"ד דאיתא במס' ב"ב דף מ"ה על ושמתי כדכד שמשותיך פליגי ב' תרי מלאכי ברקיע חד אמר שהם וחד אמר ישפה אמר הקב"ה להוי כדין וכדין, ודרשו כדכד כדין וכדין ע"ש במהרש"א ח"א א"כ ה"ה הכא ר' פייס אמר שמעתי כדברי שניהם א"ב הוי כדין וכדין א"כ שפיר אמר שבטי דכדכדא ביניהן דרבי פייס אמר כדין וכדין וזה נכון:
הלכה ה
דף י"ח מתני' לספק סלתות, לאו דווקא סלתות ה"ה יינות ושמנים עיי' מ"ש התוס' י"ט ולפענ"ד מלת סלתות כמו מן המסולתות והמשובחות, והיינו המסולתות בקמח ויין ושמן, וא"כ לק"מ דיוק התוי"ט כנ"ל:
ואם החמיץ היין החמיץ לו, עיי' בתוס' י"ט ריש דמאי דתמה מהא דאמר ר"נ בפסחים ר"פ אלו עוברין מתחילה כשהיו מביאין נסכי' לא היה יין שביהודה מחמיץ וכו' יעיי"ש, ולפענ"ד לק"מ דמתחילה היינו כשהיו חביבין לפני הקב"ה הנסכי' אבל אח"כ כשחטאו והקב"ה אמר לא תוסיפו הביא מנחה שוא וכו' אזי לא נתקים האי נס והיה אסי' היין שביהודה מחמיץ ורק מתחילה קאמר כשהיו אהובים לפניו מנחתן ונסכי' של ישראל, אלא דעכ"פ גם של אדום החמיץ רק עכשיו דנחרב המקדש אסי', מכח חטאתינו של אדום אינו מחמיץ תה דייק ר"נ ועכשיו של אדום אינו מחמיץ ודו"ק, אבל קודם שנחרב ועכ"פ לא היו אהוב לפני הקב"ה זבחינו ונסכינו אזי שלנו ושלהם החמיץ, ושפיר אמרה המשנה ואם החמיץ היין ופשוט:
ולא היה מקבל מעותיו עד שיהיה מזבח מרוצה, נ"ל לפרש מזבח מרוצה, דהמקבל לספק כיון שמסר אח"כ היין לגזבר והכהנים התחילו אח"כ להקריב ממנו פעם א' אזי שוב אין אחריותו על המספק וזה דאמר ר"ש בבריית מיד הי' מקבל מעותיו יען הכהנים זריזין והקריבו תיכף ממנו ודו"ק:
אלו הם ממונים פרק ה
הלכה א
פתחי' זה מרדכי' יש לעיי' למ"ד בגמרא מי שהי' באותו דור מבה מה שבדורו וכ' סי' מרדכי וגביני כרוז בחד דור גבינו הי' בימי אגריפס המלך, עיי' בבלי יומא דף כ' ע"ב ואולי י"ל דב' גביני כרת היו ומיושב בזה קושית תוס' ישינים ביומא הנ"ל:
ע"ב לכן אחלק לו ברבים זה ר"ע שהתקין מדבש הלכות ואגדות יש לעיי' איך שייך זה אדלעיל ונרא' משום דלמ"ד כשירי דור ודור בא למנות וא"כ הא דאמר ביומא על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה קאי ג"כ אבית גרמו ובית אבטינוס כשאמר הירושלמי קודם, אלא דאכתי יש לומר דהנהו ב' מתני' פליגי ומשנה ס"ל דהיו רשעים וגם עליהם נאמר שם רשעי' ירקב, והך מתני' דשקלים פליגי וס"ל דכשרים היו, אלא דזה קשה דהרי קיימ"ל כול' סתימתאי אליבא דר"ע כדאיתא בבבלי ר"פ דמגילה, וא"כ איך סתם רבי ביומא דהיו רשעים וכאן דהיו כשרים, וזה הוא דסמך הירושלמי לכאן לכן אחלק לו ברבים זה ר"ע שתיקן הלכות וא"כ כולי סתימתא אליבא דר"ע ודו"ק
אי הוי קדמאי מלאכין אבן בני אנשי וכו' נ"ל דר' אבא בר זמינא בא ליתן טעם אחר שהראשונים חרשו ובררו לנו התורה מדוע אנו איך לנו לאכל דאין מבינין אותה לזה אמר הטעם משום דחסרה לנו היראה והקדושה כי ראשית חכמה יראת ה' ואפי' כחמרא דר"פ בן יאיר אין אנו דומים:
ג' נשים הביאו קיניהם אחת אמרת לעינתי וכו' עיי' בש"ק דהביא קושית היפי מראה מדוע התחכם פתחי' לפרש דבריהם ולא כמשמען, ע"ש מה שתירץ ולפענ"ד איירי דג' נשים הללו באו בבת אחת וכיון שבחרה כל אחת לשון ב"ע ולא אמרו לשון א' ליעתי או לעינתי מזה שפט שכל אחת דבר אחר אמרה, אלא דאכתי קשה דלמא אחת אמרה ששפעה כמעין והשני' אמרה שנפלה לים, ואולי י"ל דבמראה של הנשים ראה שלא שמעו דם כמעין וים דהי במראה אודם שבפניהם, א"כ י"ל דדייק מדאמרו לעינתי ולימתי מדוע הוצרכו לומר כן הו"ל לומר לטהרתם אלא ודאי דכוונת דע"י ששפעה דם כים וכמעין אסתכנית וא"כ מבלעדי הקן נדרה עוד וכן בזו שאמרה לזיבתי שפט דע"י שהיתה זבה וטמאה לא היתה יכולה ליגע בבנה מחמת טומאתה ונסתכן ע"י זאב, ומשו"ה מתורץ שלא אמר זאב בא לטרוף אותה ומדוע אמר את בנה ולפי הנ"ל ניחא:
דף י"ט יתוותרון בני מעוהי פי' ינפחו ויהיו יתירים בעובי, ונ"ל הלשון רחמנא וותרן, הכוונה ע"פ מה דמצינו לדניאל שאמר לנ"כ חטאך בצדקה פרוק, וזה הוא רחמנא וותרן מי שהוא מרחם עניים על זה הקב"ה מוותר, אבל באמת אינו מוותר למחול לגמרי אלא מאריך אפו וכמו שאמר דניאל בסיף הן תהי' ארכא לשלותך דייק רק אריכת שמאריך אפי' אבל לבסוף וגבי דלי':
ר' יוסי אעל לכופרם וכו' יש לפרש ע"ד מה שאמרתי דבתוכסה כתי' בברכות ישמך ה' לראש ולא לזנב, ויש לעיי' מדוע הוצרך לפרש ולא לזנב ואמרתי ע"ד שאמרו הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים, ויכול להיות שיהי' האדם ראש לשועלים אלא דאין זה ראש ויותר טוב להיות זנב לאריות מהיות ראש לשועלי' וזה הוא הברכה ישעך ס' לראש ולא לזנב ירצה שלא תהי' ראש לזנב כי זנב לאריות טוב ממנו, והנה ר' יוסי בעי למענייא בהאי כפר פרנסים ולא קבלו משום דלא רצו להיות ראש לשועלים, לפיכך אמר להם הרי בן בבי הי' על הפקיע הווה הפתילות שבמקדש והיו נעשים מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהם ורז"ל אמרו מסמרטוטי בלמי הרי שהי' ממוני' על הסמרטוטים ואפ"ה חשב התנא מינוי שלו בהדי אינך:
ע"ב בית גרמו היו מסיקין ורודין מבחוץ עיי' בהגהות רא"ו שהביא גרסת הגמ' וכ' שכאן הגרסא משובשת, ולפענ"ד הכל לבונה א' הולך של ב"ת גרמו מסיקין מבפנים ואופים מבפנים בתנור אבל ספת הי' בדפוס חוצה בתנור וע"י לא היתה מתעמשת אבל האומנים אם היו אופין מבפנים היו רודין ג"כ מבפנים והי' מתעפש ע"י שלא שלטו החום, ואם רצו שיהי' רודין מבחוץ הוצרכו לאפות מבחוץ ובכל ענין הי' מתעפש כנ"ל ודו"ק וא"כ הבבלי והירושלמי הכל א':
בדברים הללו מזכירין אותם לשבח שלא יצא מיד בניהם פת נקי' י"ל דמתחילה שהי' שכרם מועט לא הי' מזכירין אותם לשבח מה שלא יצא ביד בניהם פת נקי' דמפני דחקם לא הי' אפשר להם בפת אחר אבל עת שכפלו להם שכרם א"כ הי' אפשר להם לאכל פת נקי' ואפ"ה לא יצא תינוק בפת נקי' מטעם והייתם נקיים מה' ומישראל וזה בדברים הללו מזכירין אותן לשבח היינו בדבר הנ"ל שהוסיפו להם:
אמרו להם מפני אין אתם רוצים ללמד י"ל דמתחילה שלא רצו ללמד חשבו שהיו רוצים בכפל פרנסה אבל עכשיו שכבר כפלו לחם שפיר שאלו מדוע עתה אין אתם רוצים ללמד לזה השיבו משום להא דע"ז:
וי"ל מדוע הוצרכו לומר שהבית יחרב אפי' לא יחרב נמי יש לחוש שעא ילמוד אדם אחר לעשות כמוהו לע"ז, וי"ל דמצד טעם זה שמא ילמוד אדם לע"ז לא הי' די שאין אנו חוששין לזה יען שהדבר צריך שמא יארע חולה בבית אבטינוס ולא הי' אדם לאפות כי מי יודע אם המשפחה יתקיים, בזה אמרו אחרי שמסורת בידינו בלא"ה שהבית יחרב ולא יתקיים, ורק לזמן אנו משמשין די בשלנו:
לפיכך כבודם נתמעט וכבוד שמים נתרבה, עיי' בק"ע ולפענ"ד על הא דהוסיפו על שכרם וכפלו להם, נתמעט כבודם כי אין לכבדם יען שלקחו שכר מרובה, אבל כבוד שמים נתרבה בזה שנתיקרה המצוה וזה כבוד ה':
מעשה בכהן א' שהלביש לאיסטרנויוס וכו' וי"ל איך הי' הכהן רשאי להלביש הנכרי הא מועל בהקדש ועיי' בשו"ע או"ח סי' קכ"ח טו"ז ס"ק ל"ט דהעלה דכל שיש הנאה לכהן יכול למחול יעיי"ש שכתבתי על הגליון ראי' מאלי' שרץ לפני אחאב ואלי' הוא כהן, ומלשון הגמרא פשוט נבילה בשוק ואל תאמר כתנא אנא משמע אפי' נבילה דאחרים וכן מירושלמי דפה יש ראי':
הלכה ב
תני מב' בתליקין הדא הוא דכתיב ויחיאל וכו' ועיי' בק"ע דתמה אמאי חשיב כה"ג לבסוף הא מלך גדול ממנו ולק"מ דאע"ג דקרא חשיב ממטה למעלה מ"מ בכל מינוי ומינוי חשיב הגדול קודם דיחיאל הי' גדול מעוזיהו ועוזיהו גדול מנחת וא"כ כיון דאמר במפקד המלך ועזריהו הוצרך לחשיב המלך קודם וזה נכון ודו"ק:
דף כ' מחמי צדיקי' ומזכי פי' ע"י הראי' זוכין כמו שאמר אליהו לאלישע אם תראה אותי לקח מאתך יהי' לך כן, ובדרושי הארכתי, ואותן שדרשו לגנאי דרשו כן מדכתיב והביטו אחרי משה הו"ל לכתוב והביטו אחריו, אלא דרמז הביטו מי שיהיה אחרי משה שלא יזכו בניו לגדולתו ואמרו שיהיה כן בשביל שזרק אימה יתירה על הציבור לפיכך לא יראה כל חכם לב כמו שדרשו במס' ב"ב כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור אינו רואה בן ח"ח, גם דייקו מדכתיב ונצבו איש פתח אהלו דהו"ל לכתוב יעמדו אלא אתי' לרמז כמו יצאו נצבים דכתיב גבי דתן ואבירם, ואולי ונצבו איש פתח אהלו קאי על דתן ואבירם שהביטו עליו כנ"ל:
הלכה ג
אם מצאו לו כדי חתמו היו נותנים לו וכו', נ"ל דהדיוק הוא דווקא מצאו ממש כדי חתמו אבל אם מצאו יותר מכדי חותמו לא היו נותנים לו דדלמא ממקום אחר הוא, שהרי הוא יותר משיעור חותמו ודווקא בנמצא בצמצום ממש שיעור חותמו, דיד הקדש על העליונה, ונ"ל דהוא דווקא כפי הגרסא שלפנינו במשנה דגריס ואם לאו לא היו נותנים לו פי' דאם אין השיעור מצומצם אמרינן דזה לא ממנו אלא מאחר נתנו יותר כמ"ש, והנה י"ל דזה אולי תלי' בפלוגתא דרבי ורבנן בהניח מנה ומצא מאתים דלרבי דאמר חולין ומעשר מעורבין זה בזה י"ל דהיותר הוא מאחר וכדי חותמו הוא שלו, אמנם אולי י"ל דשאני התם דהניח משא"כ כאן מי יימר דנתן ואין יכול להוציא מן ההקדש וצ"ע:
הלכה ד
ע"ב פגע בי' רבן דרוחיי, נ"ל דהוי בחזירתו ממצוה דודאי בהלכתו למצוה הי' מטמר מיני' אבל בחזירתו פגע בי' וא"ל דמתן בסתר יכפה אף ואפי' בחזירתו אין לו לירא, ועיי' בבלי פסחי' דף ח' דאמר רב למידן לא ידענא, אלא דלבסוף מסיק שלוחי מצוה אינם נזוקין אפי' בחזירתן יעיי"ש, ויש ליישב בזה הקרא דכתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר ואמרו בבוקר מה שהביאו להם העננים עם המן בבוקר, ויש לעיי' מה הי' קשה למדרש ונ"ל דקושיתו הית מדוע לא הביאו בלילה דצדקה בלילה כיון דאמר בבוקר בבוקר וע"כ ע"פ פשוטו שהקדימו א"ע בלילה הו"ל להביא לזה דריש דרש אחר ודו"ק:
אמרו דשתן גבן, עיי' במהר"א ובק"ע ולפענ"ד נרא' דהוא מלשון דשא דהוא פתח, וזה אמרו פתח שלהם הוא ג"כ לנו כלומר בפתח שהם נזוני' מהקב"ה, כך אנו נזונים כדכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי, רק בין ר"ה ליהכ"פ שרצו לעסוק בתפילות ובתחנונים והיו נוטלים אבל לא אח"כ, ועיי' בהגהות רא"ו דיש גורסים כשותא גבן והוא ג"כ כנ"ל הקב"ה דהוא כשות של עולם הוא גבן ואל תבטחו בנדיבים:
שלשה עשר שופרות פרק ו
הלכה א
תני בשם ר"א הארון גלה לבבל, ויש לעיי' לפי מה דאיתא בירושלמי לעיל פ' ד' הלכה ד' אמר ר"י השלחן והמנורה והמזבחות מעכבים ורבנן מסיק שם דס"ל ג"כ דעכ"פ בעבודת פנים מעכב, וא"כ איך בנו בבית שני מקדש ועשו עבודת פנים בלא ארון הא אפי' שימה מעכב בפנים, והי' נראה לפענ"ד דר' יהודה ורבנן שם ס"ל דארון במקומו נגנז וא"כ כיון דהוי שם במקומו א"כ שפיר עשו בבית שני עבודה, ואזיל ר' יהודה בר אילעי לשיטתו דס"ל כאן במקומו נגנז ואע"ג דהוי למטה בקרקע מ"מ מקרי במקומו ושפיר אמרינן לעיל תני ר' יהודא אומר השלחן והמזבחות והמנורה והפרכת מעכבים אבל לר"א דס"ל דארון גלה לבבל ע"כ דס"ל דנוכח וצלע ושימה אינו מעכב לגמרי אפי' בעבודת פנים:
והשתא לפ"ז מיושב היטב קושי' שהבאתי לעיל (בפ' ד' ה' ד' מכ"ב מת"ק מדוע אין אנו מקריבים עתה כיון דטומאה הותרה בציבור, משום דכיון דסתם משנה דכאן סתם כמ"ד ארון במקומו נגנז דהרי הביא מעשה דידעו ביחוד ששם הארון נגנז א"כ לפ"ז השלחנות והמזבחות מעכבים זה את זה וא"כ כיון דמזבח הזהב צריכה להתחנך בקטורת ואנן מעלה עשן לא ידעינן דהוא א' מסימני הקטורת א"כ א"א לחנך מזבח הזהב וכיון דליכא מזבח הזהב א"כ ליכא כמי מזבח הנחושת דמעכבים זה את זה וא"כ א"א עתה להקריב קרבן, ועיי' מ"ש לעיל פ' ד' קצת מזה, ועיי' מ"ש אדמ"ו זצ"ל בחתם סופר סי' רל"ו ועיי"ש מה דכ' על השנויי' שהי' במקדש ובבית שני עיי' מ"ש המזרחי על הרמב"ן קאי רק על אורך ורוחב אפי' בא כשיעור האמות רק כתבנית, ועיי' במ"ר על קרא בנח וזה אשר תעשה אותה עתיד א' למוד כמדתך הד"ד אורך הבנין במדה הראשונה אמות עשרים ולכאורה צ"ע איך הוי זה כזה הלא לא הוי שוה אמות המקדש לאמות התיבה אע"כ דהפי' שיהיה האמות שלימות ולא שבורות בהשלמות חצי אמה, דומי' דתיבת שהיו בה רק שלימות ולא שבורות, ועיי' בפי' על התורה שלי שהארכתי:
וצל"ע מה שפי' אדמ"ו דהאי קרא וכן תעשו דכתי' בתרומה דקאי אדורות קאי ארישא דקרא ככל אשר אני מראה אותך כך יעשו לדורת ע"פ מה שהקב"ה יראה בכל בנין ובנין לנביאיו אז, דא"כ אמאי הוצרך הקב"ה לאמר כן עתה למשה כי דאז יראה כל בנין ובנין לנביאיו, וכי ס"ד שיעשו שלא כדברי הנביאים חלילה:
דף כ"ב הגישה אלי הציץ, עיי' במהר"א שעשו ארון לציץ לכבוד השם שכ' עליו וזה מוסר לעשות ארון למזוזה:
אין אתם מחזירין אותו עוד, עיי' בק"ע שאין מצות בכתף ישאו נוהג אז, ולא ידעתי אמאי לא ינהוג בח"ל ומ"ש שבטלה קדושתו צ"ע ג"כ, ולפענ"ד הכוונה שאם יביא לבבל בהיות דתוכו של ארון היה עץ אלא דכל זמן שהיה עומד במקומו במקדש לא היה רקבון שולט בו, משא"כ כשיגלה במקומו ויהיה בארץ טמאה א"כ באריכות הזמן יהיה רקבון שולט בו ואינו חוזר עוד למקומו, גם י"ל דהרי מצינו בימי פלשתים דגלה הארון וחזר ע"י שהכה הקב"ה בהם מכות רבית וא"כ דלמא כשיגלה ג"כ יחזור ע"י נסים אלא דשאני התם דלא גלה כ"א הארון לבד משא"כ עתה שגם ישראל יגלו חשש שאינו חוזר, וזה הוא דאמר אם גולה הוא עמכם דייק שגם אתם תגלו עמו אזי אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו:
שהם אלף וחמש מאות מנים, עיי' במהר"א דכ' וקינמון בשם מחצית היינו מחצית של שקל מור דרור וקשה אמאי הוצרך לומר מחציתו, ונכון פי' הק"ע ולפענ"ד הכוונה מחציתו ע"פ מ"ש רש"י שהוא קליפה וים שהוא טוב ויש רע ולפיכך אמר בשם מן הטוב, וא"כ י"ל דקא' דגם מן הטוב יקח מחצית הקליפה שהוא טוב יותר ושייך שפיר מחציתו וקאי שפיר מחצית אקמנין בשם גופא ודו"ק:
שבו שולקין את העקרין דברי ר"מ וכן הוא גרסת רש"י ג"כ בתורה אמנם בכריתות הגרסא דברי ר"י ולפענ"ד כל הגרסות אמתיות דר"מ סבר דרק בי"ב לוג שמן שלקום ור' יהודא סבר דשלקום במים ובשמן כדי למעני בנס ועכ"פ הוי בי' נס דהרי אפ"ה האור בולע והיורה בולע והעיקרין בולעין ור' יוסי ס"ל דלא שלקים בשמן כל עיקר אלא במים לבד ואח"כ נתנו השמן על המים המבושלים וקלטו את הריח כנ"ל ודו"ק:
ע"ב אין מושחין כהנים מלכים בקרב ישראל וכתיב בתרי' לא יהי' לכהנים הלוים, עיי' רמב"ן פ' ויחי בפסוק לא יסור שבט מיהודה דכ' דזה הי' חטא מתתיהו וכל בית חשמונאי שהיו צדיקים גמורים ותמו וכרתו משום שחטאו שהיו כהנים ולא היו להם לקבל המלוכה, ולפענ"ד דטעמא דהנהו צדיקים היו ע"פ מה שאמרו דאין מושחין מלכי בית ישראל אלא מפני המחלוקת וכ' בק"ע דכתיב בקרב ישראל בזמן שישראל בשלום אזי הוא ובניו משא"כ כשיש מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה, הנה כי כן י"ל בקרב ישראל בזמן שישראל אזי לא יהיו לכהנים הלוים משא"כ כשיש צרות וגלות מאומות אזי רשאי ואפשר דמזה הטעם באמת מת מתתיהו בשלום משא"כ בני' שכבר היו בשלום הי' להם להניח כתר מלכות כנ"ל:
הלוחות היו כל א' וא' ארכו וי"ו ורחבו שלשה היינו לוח א' ואי גרסינן ורחבו ששה היינו ב' לוחות וקאי הלשון כל א' וא' היינו הלוחות השלימות והלוחות השבורים, ואמר תן ארכם של לוחות היינו אורך משך כל ד' לוחות, ועיי' בהגהות רא"ו דגרס תן רחבן של לוחות הרוחב היינו רוחב דכל חד דהוא ג' וד' לוחות הוי י"ב טפחי' והגירסא דמס' תענית הלוחות ארכן ששה ורחבן ג' היינו לוח א' ודו"ק:
והלוחות היו כל אחת ואחת ארכן ששה ורחבן ששה טפחים תן רחבן של לוחות כרחבן של ארון פי' ארכן ששה טפחים כפי מה שעומדות בארון ממזרח למערב ארכן ממטה למעלה ששה ורחבן ממזרח למערב וי"ו ודו"ק היטב, ושגה כאן מהרי"ק בקושייתו דהא דאמר כאן רחבן וי"ו היינו בהצד שממזרח למערב דארכו ורחבו שזה שמה ודו"ק היטב:
וזה הוא דאמר ר"י במס' נדרים בבלי דף ל"ח ע"א הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועבין ג' ועל עבין היה תכתב והיו כתובי' מב' עברים בב' עבין כנ"ל, ואזיל ר"י בירושלמי לשיטתו דסתם ירושלמי הוא ר"י ודו"ק, (וכבר נודע דהי"ג עקרים הכניסו לב' עיקרים ולפיכך היתה כתובה על עוביין דהיו ב' טפחים לרמוז על ג' עקרים הנ"ל, וכתובה על ב' עברים רמז דהוא הקב"ה ראשון והוא אחרון, וחוט המקיף הלוחות הוא חי טפחים רמז דהתור' הוא חיים לעולם):
וטפחיים לשילוט מקום שהספר תורה מונח, י"ל בהיות דהס"ת היה מונח על הזהב מגילה א"כ היה מזיע ע"י העור וגם העור כמעט תשחת מס"ת ובכל פעם שהיו מקנחין המקום ההוא היו מניחין הס"ת באורך מסך הטפחיים ולא היו מוציאין אותו מן הארון זולת אם הוצרכו לתקן האותיות וזה הוא טפחיים לשילוט מקום שהס"ת מונח, ומיושב בזה מה שמקשים דמה פריך הגמרא בבלי בב"ב ולר"מ עמודים היכא מונחין ומשני מבחוץ ומדוע לא משני בטפחיים דתחת הלוחות ולפי הנ"ל ניחא דצריך ג"כ כל משך הטפחיים להנחת הספר תורה כשמתקנין איתה או המקום ודו"ק:
דף כ"ג נתן של זהב בתוך של עץ, עיי' ברש"י בתורה דכתב להיפך נתן של עץ בתוך של זהב וכן נכון טפי כי ראוי להקדים היפוי ובחבורי על התורה הארכתי:
ר' סימאי אומר מ' על לוח זה ומ' על לוח זה, לפענ"ד יליף לי' מדכתיב כתובי' משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים דהיינו שכתובים מב' עבריהם, וגם מזה ומזה והיינו ד' רוחות, והנה נראה לפענ"ד דהיה רמז בזה דאפי' ישראל יתפזרו בד' רוחות העולם יקיימו התורה ואינם נפטרים לא כמו שאמרו ישראל ליחזקאל בגולה עבד שמכרו רבו כלום יש זה על זה, והנה בגמרא אמרו דשלחה אסתר למרדכי דלמא עברו ישראל על התורה דכתיב מזה ומזה הם כתובים, וצריך ביאור מדוע שלחה מה דכתי' בי' מזה ומזה הם כתובים, ולפי הנ"ל יובן דחששו שעברו על התורה משום שטענו כמו בימי יחזקאל לפיכך שלחה שמא עברו על התורה דכתי' בי' מזה ומזה הם כתובים להורות שבכל ד' כנפות שפזרו חייבים לקיימה:
אתי' כר' יהודה פי' הא דאמר ר' יהושוע בין כל דבור ודבור אותיותיה ודקדוקי' אתי' כר"י דלא הי' ס"ת בארון ולא כר"מ דלר"מ אמאי צריך ס"ת בארון הא הי' כתובה כל התורה כולה בלוחות ותרווייהו למה אלא וודאי דס"ל כר' יהודא דלא הי' ס"ת בארון כנ"ל:
מ"ט דר"מ דכתיב פי' אמאי הוצרך לכתוב שנית ואל הארון תתן את העדות הלא כבר כתיב לעיל אלא וודאי דאתי' כר"מ דס"ת מונח בארון ואתי' קרא תנינא לס"ת ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואין להקשות הא עדיין לא הוי ספר התורה י"ל דקאי על ספר עד מתן תורה כדכתיב במ"ת ויכתוב משה את כל דברי ה' ויקח את ספר הברית בפ' משפטי' ופי' רש"י שם מבראשית עד מתן תורה, ואפ"ה הי' צריך ב' טפחים רוחב כיון דאח"כ יתנו לתוכו ספר שלם כנ"ל:
ע"ב אש לבנה חרותה באש שחורה פי' כמו הכותב בדיו שחור ע"ג נייר לבן כך היתה התורה שנתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה, ויש לומר דידוע דיוסיף דעת יוסיף מכאוב וכל מה שאדם לומד יודע טפי שחסר וזוכה לעומקה של תורה והנה כבר נודע דעיקר האש הוא השחור ולפיכך האש שקרוב לפתילה הוא שחור דעיקר האש הוא חושך שחור, וזה הוא אש לבנת מתחילה התור' אש לבנה וחרותה באש שחורה דאח"כ נעשה עיקר אש, א"נ ע"ד שאמרו ז"ל שחורת כעורב כל המשחיר א"ע על דברי תורה הקב"ה מבהיק זיוו וזה אש לבנה דמבהיק זיוו כאש חרותה באם שחורה הואיל ותשחיר א"ע עלי', היא אש מבוללת באש דיש אשות הרבה פשט דרוש סוד רמז והיינו מבוללת:
הלכה ב
מתני' ד' בצפון וכו' לכאורה נראה דאותן י"ג השתחויות לא הי' לכל א' דמי שבא דרך צפון לא הי' משתחוה נגד שער מערבית אלא מי שבא סמוך לשער מן השערים הי' משתחוה נגדו ולמ"ד כנגד הפרצות שפרצו וגדרו הוא ג"כ דכל מי שהגיע נגד גדר שגדרו הי' משתחוה וכן כ' הרמב"ם בפי' וצ"ל דהי' להם סי' בכל פרצה שגדרו מקום שהיו הפרצות כנ"ל:
ראב"י אומר בו המים מפכי' י"ל דראב"י בא לתרץ מדוע נקרא שער המים כמו דהשער הקודם לו נקרא שפר הדלק ופי' ראבי' שבו הי' מכניסים אש של הדיוט א"כ הי' לן לקראו שער האש וצריך לומר דקראותו ע"ש הדלקת המצוה א"כ בכה"ג הי' לן לקראו זה השער ג"כ שער הניסוך לזה אמר שיש בו טעם על שם המים מפכים כנ"ל:
בקרני סילי וכיליי הא דהתחיל רק בזה השיעור הוא משום דכן ברכת ה' כדרך שאמרו במדרש דבארה של מרים הי' כפי נקב נברא, וממנו הי' משקה כל העדה, כך הראה במעין היוצא מבק"ק שהוא רק כקרני סילי וכלי', והי' לנחל שוטף, מיין דמללין בעלמא:
מהו מי שחו מלשונו פי' שגאו המים כ"כ שא"א שוב לשוט בהם אפי' בצי אדיר:
מהוא לשחות אר"י מיין דמתמללין בעלמא פי' בק"ע שמדברין בעולם מגבורתן ודריש לשחות לשון שיחה ודבור וא"כ כוונת הפסוק דכאשר יפרש השוחה לשחות היינו בנהר גדול ששחין בעולם מגבורתו ומחזקו וא"כ השוחה בו צריך לפרוש ידיו כדי לעבור בו ודוק:
ובהגהות רא"ו גרס מאי מי שחו יובן ג"כ כנ"ל כי גאו המים מי שחו שגאו כ"כ על שהעולם מדבר מגבורתן, אלא דיש לעיי' דהרי כבר הקשה הירושלמי לעיל מאי מי שחו ותירץ לשחות, ע"כ כראה בעיני ע"פ מ"ש הא"ע פ' וארא בפסוק על כל מקוה מימיהם דיש חילוק בי מי ובין מימי דמימי מורה על מים טובים ומתוקי' אבל מי מורה על רעים והנה המעין היוצא מבית ק"ק מי' בוודאי מעין טוב לזה מקשה מאי מי שחו דמי משמע מים רעים לזה מתרץ מיין דמחמללין בעלמא ירצה מים שנתערבו במים אמרי' וא"כ כיון דנתערבו נתבטל טובן, ולשון דמתמללין הוא מוללין את הקדירה בפסח דהיינו מעורב, ובדרושי בפסוק לא נשחה מי באר הארכתי בביאור דברי ר' סעדי' גאון הנ"ל: