אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ביצה

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ביצה

מסכת עירובין

ביצה שנולדה פרק א דביצה

הלכה א

נעשית כמוקצה שיבש עי' בש"ק ולפענ"ד ה"פ כמוקצה שיבש ולא ידע שלא ידע שום אדם בעולם בו שהיתה יבש בו השמשות וא"כ יש לחוש שנתיבש בשבת והוי ס' מוקצה ואסור משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין ועיי' בסוגיא לקמן ועיי' עירובין דף מ"ה בתוס' ד"ה איבעית, משא"כ רב כהנא בבבלי דף כ"ו אמר מוקצה שיבש ואין בעלים מכירין בו משמע דווקא לבעלים לא הי' ניכר אבל לאחרים הי' ניכר שבן השמשות יבש הי' משו"ה מותר לכ"ע וזה פשוט וברור:

ויש לישב מדוע לא מתרץ הבבלי כתירץ הירושלמי משום די"ל דס"ל לבבלי כאינך אמוראי דאמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ אבל אהא דטעם נשתנה פליג ועיי' בבלי דף ז' ע"א דספנא מארעא כמי אינו מגדל אפרוח ובהיות דמתני' סתמא קתני דבכל ביצה שנולד בי"ט לב"ה לא תאכל קשה בספנא מארעא מ"ט ואי משום דהוי מוקצה הא עומדת לאכילה ואוכל דאפרת הוא ואי דהו"ל מוקצה משום דכעת מגדל אפרוח זה אינו דספנא מארעא כמי אינו מגדל אפרוח ודו"ק:

א"נ י"ל כפשוטו דהירושלמי דהביא מחלוקת האמוראי' הללו הוא דמתרץ דלמ"ד אינו דומה טעם ביצת שנולדה מאינה נולדה ניחא התירץ הלז אבל לאינך מ"ד באמת ליכא למימר זה התירץ ודו"ק:

ובש"י ראיתי דכ' דה"ט דלא מתרץ הבבלי כן משום דתלמודא דידן ס"ל מוקצה שיבש מותר, וצ"ע הרי לפי מה דמסיק הירושלמי עתה משום דאינו דומה טעם ביצה שנולד מוקצה גמור הוא דהרי נגמר בי"ט ממש ודו"ק:

והירושלמי לא רצה בתירץ הבבלי דב"ש לית לי מוקצה ונולד משום דהתוס' מקשה דהרי ב"ש אית לי' מוקצה דאמר לקמן דצריך לנענע ותרצו דמוקצה דבעלי חיי' חמור, ויש לעורר דהרי מצינו ר"א תלמידי דב"ש אית לי' מוקצה לקמן דאמר ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית וצ"ל דבבלי ס"ל דאין זה קושי' מתלמיד דב"ש אב"ש דדלמא התלמיד פליג בהא ארבו שמאי וא"כ שפיר מתרץ ר"כ בסוגי' אבל הירושלמי לשיטתו דמקשה לקמן מר"א אב"ש דקאמר דכאן ב"ש ס"ל דצריך לנענע ור"א אומר דעומד על מוקצה ואומר סגי ועיי' לקמן דף ג' הלכה ז' וא"כ הירושלמי לשיטרו דמקשה מר"א אב"ש לפיכך לא רצה לתרץ כתירץ ר"נ בבבלי כנ"ל ודו"ק, שוב מצאתי בצל"ח שהרגיש בקושי' הנ"ל וע"ש מה שתירץ:

ורבה מוקי לה בבבלי דטעמא משום הכנה וע"ש בתוס' דכתבו דכ"ש דאין שבת מכין לי"ט ותמה במהר"ם שיף דאי הוי כ"ש הו"ל לנקוט במתני' ביצה שנולד בשבת והוי רבותא טפי דאפ"ה ס"ל לב"ה לא יאכל דאפי' י"ט אין מכין לשבת ולפענ"ד לק"מ דהרי קאמר לעיל דכח דהתירא עדיף וא"כ משו"ה נקיט בי"ט לאשמעינן דאפי' בהכין שבת לי"ט לב"ש תאכל ודו"ק ומתורץ עפ"ז כמי הא דמדקדקי' הא דקאמר רבה בי"ט שחל אחר שבת עסקינן והרי אפי' בי"ט דעלמא נמי אסור ולפענ"ד ניחא דאתי' להורות כח דהתירא א"כ בי"ט אחר שבת הוי כח דהתירא טפי ודו"ק:

ובצל"ח תירץ דמשו"ה נקיט בי"ט לאשמעינן דדווק' נולדה הוא דס"ל לב"ה לא תאכל הא במצא במעי אמן בצים גמורות גם לב"ה תאכלו משו"ה נקיט בי"ט דבשבת לא שייך כן כיון דאסור לשחוט ולפענ"ד כ"ע מי משכחת גם בשבת כגון בשוחט לחולי בשבת דשרי ועיי' בבעל המאור ודו"ק:

ועיי' בצל"ח דיצא בדבר חדש ולומר דרבה דאמר בי"ט שחל אחר שבת עסקינן כוונתו י"ט שיכול לחול אחר שבת כמו פסח ועצרת אזי גזרינן משום י"ט אחר שבת משא"כ ר"ה וסוכת ועצרת דא"א לחול אחר השבת דלא אד"ו ראש ועיי' בצל"ח פסחי' דף נ"ח דאפי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' אפ"ה לא אדו רא"ש וא"כ כיון דלא אפשר להו לחול אחר שבת לא גזרינן בהו וס"ל אפי' לב"ה תאכל ע"כ ולפענ"ד זה אינו דהרי בזמן הלל ושמאי שהי' בזמן הבית הי' הערבה דוחה שבת בשביעי ועיי' בסוכה לולב וערבה ששה ושבעה וא"כ יוכל להיות ר"ה ביום א' עכ"פ דהרי הא' דאנו דוחין מיום א' הוא רק שלא יבוא יום ערבה בשבת וא"כ שפיר משכחת בזמן שהי' ב"ש והלל ר"ה וסוכת ועצרת ביום א' אחר השבת ודו"ק היטב, ואפילו בימי ריב"ז נראה דעדיי' לא הי' התיקון שאין ערבה בז' דוחה שבת ומדלא חשיב לי' בתקנת ריב"ז במס' ר"ה וריב"ז הי' קטן מתלמידי' של הלל ודו"ק, גם עיי' בלבוש החור סי' תכ"ז ותכ"ח שכתב דדחיות אד"ו לא היה בזמן שהי' מקדשי' ע"פ הראי' ואע"ג שנתנו טעם משום ירקא ומתי' אין זה עיקר הטעם יע"ש שהאריך:

ועיי' בלח"מ פ' א' מה' תמידין ה' ז' דתמה על ה"ה ס"פ ה' מה' שבת דכ' דבזמן שהיו מקדשין ע"פ ראיה היה חל יהכ"פ אחר השבת ותמה עליו יעי"ש ולפענ"ד יש ראי' לדברי ה"ה מירושלמי דסוכה פ' לולב וערבה הלכה א' דר"י אמר תרין מילין סלקון בידייכון מפשטיתא דתענית' ועירובת' דיומי שביעי' ועיי' בש"י שם דפי' בגליון דהוא דחיות שאין קובעין ר"ה באד"ו יע"ש וא"כ משמע דסלקון בידייהו בבבל ובזמן שהיו מקודם לא נהגו כן וזה הוא ראי' לדברי ה"ה ודו"ק:

ודע דהראשונים תמו ארבינו אחרי' דאמר במצא ביצה גמורה בי"ט אחר שבת דאסור ועיי' בבעל המאור רא"ש ור"נ דתמו מסוגין ולפענ"ד נרא' לומר דר"א היה מדקדק בלשון גמרא דקאמר בצים גמורות לא שכיח ומדוע הוי זה לא שכיח ואדרבה תרי אנו רואין זה בכל יום ע"כ היה מפרש דה"ק הגמרא דבברייתא קאמר השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות משמע דבחד תרנגולת מצא בצים גמורות וזה וודאי לא שכיח שימצא בחד תרנגולת ב' בצים גמורות ומשו"ה לא גזרו בי' רבנן אבל אה"נ במוצא חד ביצה בתרנגולת דאסור דהוי מוכן מאתמול כנ"ל בדעת ר"א ודו"ק, ולשון הגמרא דייק כן דהשיב בצים גמורות במעי אמן לא שכיח משמע דווקא בצים רבים כנ"ל:

מה הן בחלב נאמר אם היו מעורות לגידין אסורות והוא כר' יעקב, עיי' בבלי דף ז' ועיי' בשו"ע יו"ד סי' ס"ז סעיף ג' ה' ובש"כ שם דתמה את"ח, ולפענ"ד נראה דדעת המחבר הוא דברי הר"נ וצ"ע מהיכן למד הר"נ זה והנה האלפסי הביא האי מתני' וכתב בד"א באינם מעורות בגידי' אבל במעורות אסורות וכוונתו כר' יעקב, והר"נ כ' בגמרא מוכח בנגמר חלבון וחלמון אע"פ שמעורות בגידין מותר לאכלו בחלב וזה נראה לכאורה נגד האלפסי הנ"ל, ונראה לומר דכל דבריו הוא להאלפסי והוא פסק ג"כ כר' יעקב ודבריו מוכרחי' מסוגי' מדמקשה הגמרא כמאן כר' יעקב וק' היכא מצי אתי' כר"י הא הני מן השלל של בצים טהור ולר"י האיך טהור הא מעורי' ע"כ היה הר"נ סובר דר"י דקאמר דאם מעורות אסורות אין כוונתו בין במעורות בין שאנו רואים שנגמרו לגמרי ובין שאין רואין כן אלא הכוונ' שצריכין להיות מעורות משא"כ אם אין צריכין להיות מעורות אע"פ שהן מעורות אפ"ה מותרין בחלב וא"כ שפיר אתי' כר"י ומן השלל ה"ט דטהור בנגמר חלבון וחלמון ושפיר כ' הר"נ בנגמר חלבון וחלמון שרי לאכלן בחלב דבגמרא מוכח כן לר"י, אמנם כ"ז הוא דווקא אם רואין שאין צריכין להיות מעורות משא"כ בצריכין להיות מעורות אסורות ולפ"ז מתורץ קושיות הש"ג בריש פ' כל הבשר דתמה דהר"נ סותר א"ע ולפמ"ש לק"מ דמ"ש בפ' כה"ב שאינו מעורות בגידין הכוונה שאין צריכות להיות מעורות וזה הוא ג"כ כוונתה מחבר כאן דאם נגמר חלבון אע"פ שמעורות מותר לאכלן בחלב כיון שא"צ להיות מעורות ולק"מ מה דתמה הש"כ דהו"ל להגיה כאן ול"ק ודו"ק:

מה פליגין בשיצא מעוטה, עיי' בבלי דף ז' ויש לעיי' לפ"ז מאי פריך בבבלי דף ד' אי בתרנגולת העומדת לגדל בצים היא ואמה אסירה דלמא לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה ואי קשי' פשיטא דלמא איירי ביצא מקצתה מעי"ט וס"ל כב"ה משום הכנה ואיירי שבי"ט מצא אח"כ ביצה ואינו יודע אם נולד בעי"ט או בי"ט לפיכך צריך לשחוט האם וכשמוצא אח"כ הביצה הגמורה במעיה א"כ ע"כ האי ביצה אחרת היא ומעי"ט היא וצ"ע, ואירושלמי לקמן דמקשה ג"כ קושי' זו מאי תאכל היא ואמה לא קשה קושי' זו דירושלמי לא ס"ל כתירץ דרבה משום הכנה אבל אבבלי קשי':

הלכה ד

דף ב' ע"ב רש"י ד"ה סולם בא לידינו הולכת סולם של עלי' לשובך ובמהרש"א תמה מנ"ל לרש"י ז"ל דדווקא של הלכת סולם דהרי אפילו להחזיר מתירין ב"ה ותירץ דאי בהחזרה א"כ הו"ל לפסוק עכ"פ כסתמא דמתני' דס"ל דדווקא בהלכה מתיר ב"ה אבל לא בהחזרה, ולפענ"ד צ"ע דהרי בהתחלה דקאמר הגמרא מתני' דלא כי האי תנא פי' רש"י דקתני בהלכה פליגי וצ"ע מדוע נקיט רש"י דבענין הלכת הסולם הוי דווקא דלא כהאי תני והרי אפי' בהחזרת הסלם פליגי ג"כ דלתנא דברייתא מתיר ב"ה בהחזרה ובמתני' אינו מתיר כ"א בהולכת הסולם וצ"ל דעכ"פ אינו מבואר במתני' בדברי ב"ה דאוסרין בהחזרה וי"ל דב"ה מתירין דקתני הייני אפילו בהחזרה משא"כ בהא דפליגי במתני' בהלכה בזה הוי וודאי דלא כהאי תנא וזה הוא דפי' רש"י ודו"ק:

והשתא לפ"ז הדרה קושית מהרש"א לדוכתה דלמא הא דהתירו בני ר"ח היה אפי' בהחזרת סולם והמה ס"ל באמת דהא דקתני במתני' ב"ה מתירין היינו אפי' בהחזרה, דמדוע נעשה עוד פלוגתא בין מתני' לברייתא, ע"כ נראה לפענ"ד דקושיית מהרש"א בלא"ה לק"מ דהרי ר"ח השיב בזה הלשין צאו ואסרו מה שהתרתם והשתא בשלמא אי נאמר דהלכת סולם בא לפניהם א"כ שפיר אמר להם כן משא"כ אי באה לפניהם חזרת סולם א"כ איך אמר להם שיאסרו מה שהתירו משמע דדי אם יאסרו החזרת סלם דזה הוא שהתירו הי"ל לפרש דיאסרו אפי' הלכת סולם דאכתי יטעו העולם דדווקא החזרה היא דאסור אבל הלכה דהוא לצורך י"ט היינו טועים דשרי וא"כ הו"ל להו לפרש דיאסרו אפי' הלכה של סולם, אלא וודאי דרק שאלה של הלכת סלם בא לפניהם ודו"ק:

ועוד יש לומר דהוא דלכאורה יש לדקדק בלשון דאמרו סולם בא לידינו ומדוע לא פרשו סולם של עלי' בא לידינו, ונראה דבזה הלשון פרשו טעמייהו דהתירו משום דהרי הגמרא דטעמייהו הוי מדקתני שמליכין את הסולם ולא קתני סולם של שובך אלא משמע דאפי' של עלי' קאמר ור"י פליג וא"כ לפ"ז זה הוא דרמזו לו סולם בא לידינו האי דמבואר בלשון דקתני סתם שמוליכין את הסולם וזה משמע אפי' סולם של עלי' זה בא לידינו ודו"ק והשתא שפיר רש"י דסולם של עלי' לשובך ודו"ק:

ובצל"ח ראיתי דכתב בכוונת רש"י דע"כ הוי המעשה בהלכת סולם מדאמרו סתמא סולם בא לידינו ואי הוי בשל החזרה הו"ל לפרש סולם של עלי' אבל אי איירי בהלכת סולם לא הוצרכו לפרש, ותמי' דהרי עכ"פ הו"ל לפי דאכתי יטעה אבוהון דהחזרת סולם של שובך בא לפניהן, גם י"ל דדעת רש"י היתה דאי הוי המעשה בהחזרת הסולם לא הוי מקילין לבני הכפרים אע"ג דאינהו ס"ל דמותר מ"מ יש לחוש דיקילו שוב בשאר אסירי י"ט אבל אי היה בהולכת סולם לשובך דהוי צורך י"ט שפיר הוצרכו להקל כן נראה לפענ"ד ע"ד הפשוט:

מחלפה שיטתה דב"ש וכו', עיי' בבבלא דלא הקשה קושי' דא ונ"ל דס"ל לגמרא דידן דלק"מ די"ל דגבי שבת דחמירה ולא אתו לזלזולי בי' די בעומד ואומר זה וזה א"נ משא"כ יו"ט דקיל ואתא לזלזולי בי' לפיכך צריך לנענע ועפ"ז יש ליישב בבבלי דף ד' דמקשה היא ואמה אסורה ופי' רש"י דר"א אית לי' מוקצה גבי עומד על המוקצה ע"ש והקשה בספר קרבן אשם ע"פ מה דתמה במהר"ם לובלין אהא דמשני הגמרא לעיל דשבת חמיר' ולא אתו לזלזולי בי' מקיל אבל יו"ט דקיל וכו' א"כ תקשה ב"ש אב"ש ותירץ לב"ש אמרינן להיפך גבי שבת דחמירה מחמיר אבל יו"ט דקיל מקילין יעיי"ש א"כ לפ"ז מאי פריך הגמרא היא ואמה אסורין דלמא כי אית לי' לר"א מוקצה בשבת דחמיר אבל לא ביו"ט דקיל וצ"ע, אמנה לפימ"ש ניחא דגמרא מקשה דע"כ לר"א ליכא למימר הכי דא"כ תקשה מחלסתא שיטתא דב"ש ודו"ק, אבל אי קשי' הא קשי' מאי פריך הגמרא ע"פ מה דמבואר בסוגיא לקמן ובירושלמי דפליגי ב"ש וב"ה אפי' ביצאה מקצתה של ביצה בעי"ט וחזרה אח"כ א"כ מאי פריך הגמרא דלמא גם ר"א ס"ל כב"ה דאוסר משום הכנה וכאן איירי כגון שיצאה מקצתה מעי"ט וחזרה ואח"כ מוצאין אותה ביו"ט ויוכל להיות דנולדה אתמול ושרי או לא נולדה כ"א עתה ביו"ט לפיכך שוחטין את התרנגולת וכשמוצאין בתוכה ביצה גמורה א"כ ע"כ האי ביצה נולדת אתמול ומותרת והיינו תאכל היא ואמה, אלא דלזה י"ל דא"כ תקשה לר' יוסף ולר' יצחק דאפי' באינו שוחט כמי לשתרי דהו"ל ספיקא דרבנן אבל לר' אשי הנ"ל דאמר אפי' תימא ס' יו"ט ס' חול א"כ שפיר קשה וצ"ע:

דף ג' מחלפתא שיטתא דרבנן וכו', הנה הירושלמי לא מקשה כקושיית הבבלי והא ב"ה אית ליה ברירה, וסגי אפי' באומר מכאן אני נוטל למחר משום דס"ל דעכ"פ לכתחילה אין לסמוך אברירה, ומתני' לכתחילה קאמר צריך לומר מזה ומזה, לזה מקשה דלכתחילה צריך אפי' לרשום כדאמרו עד שירשום, ועפ"ז יש ליישב בבבלי הבלא זה דמקשה ולב"ה ל"ל זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכו' ומדוע מקשה כן אר"ח ב"א הו"ל להקשות תיכף כן אמתני' אמנם לפמ"ש י"ל דאמתניתין לא היה יכול להקשות דא"ל דמתני' לכתחילה קאמר דוודאי בדיעבד יש לסמוך אברירה אבל לא לכתחילה וכ"ת אי לכתחילה הרי צריך אפי' לרשום י"ל דמתניתין איירי בבריכה ראשונה דוודאי האי בריכה ניכרת ומשו"ה א"צ לרשום, אבל אה"נ בשאר בריכות צריך לרשום אבל השתא דאמר ר"ח אבל בבריכה שני' דברי הכל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל, א"כ שפיר אי בדיעבד אפילו באומר כאן אני נוטל סני ואי לכתחילה אמר צריך לרשום אפי' ודו"ק היטב, גם י"ל כיון דבבריכה דרכן של בני אדם שלא ליטול א"כ אע"ג דס"ל לב"ה ברירה מכ"מ בבריכה ראשונה לא שייך לומר הוברר הדבר למפרע כיון דאין דרך ליטלן, והשתא לפ"ז דאמתני' לא הי' יכול להקשות דנימא ברירא די"ל דמתני' בבריכה ראשונה דלא שייך ברירה כנ"ל, אבל השתא דאמר אבל בריכה שני' דברי הכל בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי א"כ שפיר בבריכה שני' וודאי באומר מכאן אני נוטל למחר סגי משים ברירה ודו"ק:

ותמוהים דברי הק"ע דפי' דקושיית הירושלמי מחלפתא שיטתא דכאן ס"ל דיש ברירה מדאמר דאומר זה וזה אני נוטל ותמי' אדרבה מזה מבואר דס"ל אין ברירה ולזה צריך לומר וזה:

במקיש על שבכה, עיי' בק"ע דפי' דמזמן כל השובך א"כ איך מפרשת הלשון זה וזה אני נוטל, ונ"ל דאיהו מפרש זה וזה זה השובך וזה השובך אני נוטל והיינו דהזמן כל השובך דו"ק, ויש בזה ג"כ מקום ליישב הבל"ז הנ"ל דלולי דברי ר' חנן לא היה יכול להקשו' הא ב"ה אית לי' ברירה די"ל דפי' זה וזה אני נוטל זה השובך כנ"ל ומהם יטול ואה"נ משום ברירה אבל השתא דאר"ח בבריכה שניה לכ"ע באומר זה וזה נוטל די א"כ ליכא למימר זה וזה הפי' זה השובך ומשום ברירה הא לב"ש לית לי' ברירה וע"כ הפי' זה וזה קאי על התורים ויונים וא"כ שפיר קשה ודו"ק:

הלכה ז

דף ג' ע"ב ב"ש אין מוצאין לא את הקטן וכו', ויש לעיי' אמאי לא תני רבותא טפי ב"ש אומרי' המוציא קטן או לולב או ס"ת לוקה כמו דאמרינן דהשוחט עולת נדבה לוקה וב"ש היא דס"ל לא אמרינן מתיך והו"ל למתנה הכי במתני' ואפשר לומר דנקיט כן לרבותא דב"ה דהלכתא כוותי' לאשמעי' דב"ה אפי' לכתחילה שרי מטעם מתוך, אבל קשה לפי מה דאמר הירושלמי לקמן ר' שמואל ברי דר"י אפי' גדול מותר והא דנקיט קטן לרבותא דב"ש וא"כ כיון דמתני' אתי' לרבותא דב"ש א"כ תקשה שפיר הו"ל למתנה רבותא טפי דאפי' לוקה ודוחק לומר דנקיט כן איידי דמתני' הקודמים דקתני אין נותנין את העלי אין מסלקין את התרסין, ואולי י"ל דר"ש ברי' דר"י ס"ל כדמתרץ רב פפא בבבלי שבת דף כ"ד דב"ש וב"ה דמתני' פליגי אי גזרינן י"ט אטו שבת וי"ל דכ"ע ס"ל דאמרינן מתוך רק טעמא דב"ש דגזרינן י"ט אטו שבת וב"ה ס"ל דלא גזרינן ושפיר נקיט דווק' מוציאין לב"ש אבל לוקה בוודאי לא, אלא דעכ"פ תקשה א"כ לפ"ז האי ברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה לפי זה אמאן תרמיי' ואולי דמוקי לה כר"ע כמ"ש שם דהוי מצ"ל דר"ע היא ודו"ק:

הא גדול אסור ר' שמואל ברדר"י אפי' גדול י"ל ע"פ מ"ש במתני' דר"ש ס"ל דפליגי בגזרינן י"ט אטו שבת א"כ י"ל דסתמא דירושלמי דהוא ר' יוחנן דמסיק בבבלי בסוגי' דפליגי במתוך ועיי' תוס' דצ"ל עכ"פ צורך קצת כמו קטן למול, ושפיר אמר הא גדול אסור אבל ר"ש דס"ל כרב פפא בשבת דפליגי בגזרינן י"ט אטו שבת שפיר אמר אפי' גדול ודו"ק:

תני ר' ישמעאל ב"ר אומר אבנים שישבנו עלינו בנערותינו י"ל דקאי אדלעיל דהשיב לי' דשמואל ברי הוי טפי מינן ואפ"ה הניח להוציאו בכסא משום דחשיב לי' צורך קצת דחשש בימות הגשמים על צינון הרגלים דהואיל והארץ קר ומלאה שלג ולפיכך יצא בכסא:

הורי פיתא לארסקניס עיי' בק"ע שפי' אדם ששמו פותא ודוחק, ועיי' ב"י סי' תקכ"ב דהביא דברי הרמב"ם איש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו וכ' הב"י דהרמב"ם היה מפרש דיציאה בכסא שאמרו היינו שהיו נוהגין להוציא אחר החשובי' כסא ביד איש אחר לישב בו במקום שירצה וצ"ע איך משמע כן ועיי' ס"ק ד' בטו"ז ולכן נראה דהרמב"ם היה גורס בירושלמי כאן הורו כסא לארסקניס דהיינו שהורו לשא כסא אחריו משום דשמא יצטרכו לו רבים ויהי' מוכן לו הכסא להוליכו בו ודו"ק:

גם י"ל לפי מה שתמה הרש"ל על הרמב"ם דמה איסור יהי' בהולכת הכסא כדי שישב בו במקום שירצה עי"ש בטו"ז הנ"ל א"כ י"ל דזה הוא הפשט בירושלמי פה דקאמר אפי' תלמיד חכם אינו טועה בדבר זה ור"ח טעי אלא די"ל דאיהו הורה רק לשאת הכסא אחריו אבל להוציאו בתוך הכסא לא התיר והא דתנן אין יוצאין בכסא היינו להנשא בכסא עצמו כנ"ל:

הלכה ח

דף ד' בתרומה שאינה זכאי בהרמתה, עיי' בצל"ח דדעתו דטעמא דאין מפרישין תרומה הוא משום דאין מקדישין בי"ט ומה"ט ג"כ אין מוליכין את התרומה משום דכל זמן שלא בא ליד אפשר למיתשל עלי' וא"כ ההולכה ג"כ כגומר התקדש והוי כמקדיש יעיי"ש במ"ש דלפ"ז אזלו ב"ש וב"ה לשיטתם, ולפענ"ד צ"ע דלפ"ז היכא שכבר נאכל קצת או כולה ולא נשאר כיון דתו א"א לאתשולי עלי' דא"כ אכל טבל למפרע א"כ בכה"ג צ"ע אמאי אין מוליכין התרומה בכה"ג וי"ל דלפי מה דמסיק הירושלמי לקמן גזרו זו מפני זו ה"ה י"ל דגם בכה"ג גזרו ודו"ק:

ועיי' ברא"ש נדרים דף נ"ט הביא שיטת ר"א ממיץ דס"ל דאפי' בא ליד כהן נמי מצי הבעלים לאתשולי עלי' וצ"ל דאפ"ה עכ"פ כיון דאין דרך לאתשולי עלי' כמ"ש הרא"ש שם משו"ה אין מוליכין דהוי כמקדש משום דכיון דבא ליד כהן שוב אין נשאלין:

יום טוב פרק ב

הלכה א

ר"א אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל וכו', עיי' לקמן דמסיק ר"א ואמר בדין היה שיהיו מבשלין מי"ט לשבת, ועיי' בק"ע משום דקרא הוא רק סמך בעלמא, וא"כ י"ל דטעמא דר"א כיון דעושין סמך מהאי קרא א"כ אמרינן אתא את ופסיק כמו שאמרו ז"ל בריש מס' מגילה את יום י"ד ואת יום ט"ו אתי' את ופסיק וכן כאן ואת אשר תבשלו דרשינן ואת ופסיק, ור"י ס"ל כיון דמצינו ג"כ פעמים בתורה את לחבר כמו ורחצו את ידיהם ואת רגליהם ודרשינן בזבחים כ"ב לחבר דרשינן גם כאן ע"ד זה וסגי אפי' לבשל על האפוי כיון דרק לאסמכתא עשוי ועיי' מ"ש בחיבורי בית ארי' על ה' מזוזה פ' ט"ז סי' ב' דף כ"ט:

ברם כמ"ד באלוש, עיי' בס"ק, ולפענ"ד נראה דכתי' בפ' בשלח ויסעו מאלים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני, ומדוע כתיב האי סימנא אשר בין אלים ובין סיני, ונ"ל כי בפ' מסעי דכתיב ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה ויסעו מדפקה ויחנו באלוש ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים כי אנו ג' מקומות המה במדבר סין, ולזה רמז שראו בכל הג' מקומות בזה מדבר סין, וא"כ גם אלוש הוא ממדבר סין:

מתני' דרשב"א עיי' בק"ע דכתב ל"ל דלא כרשב"א, ויש לקיים הגירסא ע"פ מ"ש הרא"ש מדנקיט רשב"א ממלא אשה משמע דווקא אשה דתנורה קטן אבל נחתום דתנורו גדול אסור וי"ל דמשו"ה נקיט התנא בבישול לכ"ע שרי אפי' לנחתום משא"כ באפי' דווקא לאשה אבל לא לנחתום ודו"ק, ועיי' בכנ"ח דתמה עכ"פ הרדי' האיך שרו, ותירץ דהתירו סופו משום תחילתו והקשה א"כ אמאי לא חשיב לי' עולא לעיל דף י"א גבי ג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן ולק"מ דבפלוגתא כא קא מיירי כדאמר לעיל דב"ש במקום ב"ה משא"כ כאן ולא תקשה כ"א ארחבא משמי' דרב יהודה דאמר אף את חביתו י"ל דאיהו ס"ל דאין הלכה כרשב"א, א"נ אף אי הלכה כרשב"א הוא רק באשה אבל לא בנחתום ולכך לא חשיב א"נ ס"ל להלכה אבל לא למעשה כדאמר בירושלמי פה:

אית דאמרו לעובדא דריש להון חזרו ושאלו ליה ודריש להו להלכה וצ"ע כיון דדריש ליה לעובדא מאי חזרו ושאלו ליה ומדוע חזר ואמר להלכה ואולי דמתחילה דריש להו לעובדא דבאשה שרי אפי' לכתחילה וחזרו ושאלו ליה בנחתום ודריש להו להלכה דבנחתום הואיל והתנור גדול דווק' בדיעבד מותר, וחזרו ושאלו לי' על הרדיה באשה ובזה לא ידעי:

הלכה ב

חד אמר שנטמא באב הטומאה וכו', עיי' בבלי דף ח"י מה שהביא רש"י ז"ל שיטת הי"מ ד"ה בולד דיש מפרשים כלי שנטמא באב הטומא' אפי' נטמא בי"ט אין מטבילין אותו ביו"ט וטעמא משום דבעי הערב שמש דטומאה דאורייתא צריכה הערב שמש, ותמה במהרש"א א"כ מאי פריך הגמרא נגזור הא אטו הא הא אמרינן לעיל דטומאה ביו"ט מילתא דלא שכיח ולא גזרו בה, ותירץ דוודאי לעיל בולד הטומא נטמא ביו"ט אטו ערב יו"ט לית לן למיגזר משום דלא שכיח משום דאפי' בעיו"ט אית בי' צורך יו"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומא' אסור משום דאין בו כורך יו"ט כלל אית לו למגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע"ג דלא שכיח עכ"ל, ולפ"ז צ"ל דהא דמשני ולד הטומאה היכא משכחת ליה גבי כהנים זריזים הוא כפי' ראשון שכ' רש"י דלא אתא למשרי אב הטומאה דלפי' שני דכוונת דזריזין והו"ל מלתא דלא שכיח, מה בכך הא בכה"ג גזרינן אע"ג דלא שכיח אטו אב הטומאה דאין בו צורך כלל, וע"כ צ"ל לפי הי"מ כפי' הראשון שכ' רש"י אלא דאכתי קשה לי הרי לעיל מקשה הגמרא לגזור השקה אטו הטבלה ומשני הואיל ולית ליה מזהר זהיר בתו והו"ל טומאתן מילתא דלא שכיח ולא גזרו בי' רבנן ע"כ וקשה הא עכ"פ איכא למיגזר השקה אטו הטבלה בכלי שנטמא באב הטומאה דאינו ראוי כלל וצ"ע, ומלבד זה ראיתי בשעה"מ דתמה ג"כ דהוא נגד הגמרא לעיל דף ב' ע"ב דמשני אליבא דרבה דקשה ליגזר בשוחט התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרין לאכלן ביו"ט אפי' ביו"ט שחל אחר השבת אטו הנך דמתילדן, משום דבצים גמורות במעי אמן מילתא דלא שכיח ולא גזרו ביה רבנן יעיי"ש ואע"ג דאיכא למיגזר אטו איסור דאורייתא וצע"ג:

גם יש לעיי' לפענ"ד דאולי יש סברה לומר להיפך מדברי מהרש"א די"ל דהא דאמר לעיל טומאה ביו"ט מילתא דלא שכיח הוא דווקא היכא דנטמא באב הטומאה ובכה"ג אינו ראוי אפי' לחולין זולת הטבילה וא"כ בוודאי מזהר זהיר אבל בנטמא בולד דעכ"פ ראוי לחולין אפי' בנטמא א"כ י"ל כיון דיכול לשמש בי' חולין בלא טבילה אינו זהיר ביה וא"כ בשלמא לפי' רש"י דאיירי הברייתא בנטמא באב דולד הטומאה מטבילין אותו אפי' בנטמא בעי"ט וא"כ הברייתא איירי בנטמא באב הטומאה שפיר יש לתרץ דטומאה בי"ט מילתא דלא שכיח לא גזרו משא"כ לפי שיטת הי"מ דע"כ איירי הברייתא בכלי שנטמא בולד הטומאה א"כ איך משני דלא שכיח הא בולד הטומאה שכיח שנטמא כיין דיכול לשמש בהו בחולין ודו"ק, ע"כ נראה לפענ"ד דלכאורה לפי שיטת הי"מ דאיירי הברייתא דכלי שנטמא באב הטומאה בנטמא בי"ט א"כ איך דייק הלשון דברייתא אין מטבילין אותו ביו"ט האי ביו"ט אינו מכווין דהלא ביו"ט גופא נטמא וכך היה לו לכתוב כלי שנטמא באב הטומאה ביו"ט אין מטבילין אותו, ובאמת בתוס' ראיתי כלי שנשמט מלת בי"ט בגרסתם ודו"ק, וליכא למימר דלשיטתם דברייתא איירי בנטמא בעיו"ט ובנטמא בי"ט ולזה אמר הכלי שנטמא באב הטומאה בין בעי"ט בין ביו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט, בוולד הטומאה בין בעיו"ט בין ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט וא"כ לפ"ז שפיר הקשה לגזור בנטמא בולד הטומא' בנטמא בעיו"ט אטו נטמא באב הטומאה בעיו"ט זה אינו דהרי בברייתא דלעיל אמר ביו"ט מטבילין אותו ולשיטתם ע"כ איירי בולד הטומאה וא"כ הרי אמר שם בתחילת בנטמא בעי"ט אין מטבילין אותו ביו"ט אפי' בנטמא בולד הטומאה וא"כ ע"כ צ"ל לשיטתם דברייתא כלי שנטמא באב הטומאה איירי בנטמא בי"ט לחוד וא"כ קשה קושי' מהרש"א וגם הלשון בי"ט דאמרה אינו מדוקדק, ע"כ נראה לפענ"ד דוודאי שיטת המקשן דמקשה נגזור הא אטו הא גם הי"מ ס"ל דע"כ הפי' דברייתא הוא דאיירי בנטמא בערב יו"ט וכפי' רש"י ז"ל וא"כ ע"כ הברייתא דלעיל כלי שנטמא מעיו"ט היינו ברב הטומאה, ושפיר פירך נגזור בנטמא בעיו"ט בולד אטו נטמא בעיו"ט באב הטומאה אבל למה דמתרץ בולד הטומאה היכי משכחת ליה בכהנים ותמה שם התוס' הלא בישראל נמי משכחת ליה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ותירצו דאיירי באינו ראוי לשמש במשקין משום דהיה מנוקב יעיי"ש וא"כ לפ"ז ראוי' למשקין דהיינו באינו נקוב אה"נ דולד הטומא' אין טובלין אותה בי"ט דגזרינן אטו דנטמא באב הטומאה מעי"ט, והשתא לפ"ז נוכל לומר דברייתא לעיל נטמא בערב י"ט אין מטבילין אותו ביו"ט איירי בנטמא בולד הטומאה ואפ"ה אין מטבילין אותו ביו"ט משום דאיירי באינו נקוב וגזרינן כנ"ל אבל ביו"ט מטבילין אותו ואיירי ג"כ בוולד הטומאה ודו"ק:

והשתא לפ"ז שפיר י"ל דברייתא שני' איירי בנטמא בין בערב יו"ט ובין ביו"ט והפירוש הוא כמ"ש נטמא באב הטומאה בין בעיו"ט בין בין ביו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט וכשיטת הי"מ משום דאינו ראוי' נטמא בוולד הטומאה בין בעיו"ט בין ביו"ט מטבילין אותו ולא גזרינן עיו"ט דוולד הטומאה אטו עיו"ט דאב הטומאה משום דאיירי בנקוב ולא משכחת אלא בכהנים וכהנים זריזים משא"כ ברייתא דלעיל כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין איירי ג"כ בוולד הטומאה ואפ"ה אין מטבילין אותו ביו"ט משום דאיירי באינו נקוב וא"כ שיטת הי"מ הוא למסקנה דאיירי הברייתא בנקוב כמ"ש התוס' ודו"ק, אבל לשיטת המקשן גם הי"מ ס"ל דהיה סובר דאיירי רק מעיו"ט לבד ודו"ק, והשתא לפ"ז כיון דלפי המסקנה ע"כ איירי הבריית' בנקוב דבאינו נקוב אסי' בולד הטומאה אין מטבילין אותו בנטמא מעי"ט, א"כ לפ"ז מתורץ ג"כ קושי' רש"י דמקשה עליהם בנטמא באב אמאי אין מטבילין הא חזי כפוליו ולפמ"ש י"ל כיון דע"כ לדדהו נ"ל דאיירי הברייתא בגוונא דהכלי נקוב י"ל דאיירי ג"כ בגוונא זו דאין לו חולין וא"כ לא חזי ודו"ק:

באמת היה נראה לפענ"ד דבלא"ה אין קושית רש"י חזק כ"כ דהקשה הא ראוי לחולין, משום דס"ל דכיון דאין ראוי לתרומה א"כ שפיר חשיב כמכין מיו"ט לחול הואיל ואהני ההטבלה לענין שאם יהיה לו ערב שמש אח"כ להתירו לתרומה בלילה דומי דאסור קצירה וטחינה אע"ג דיכול ליהנות מהם ביו"ט מ"מ הואיל וקוצר הרבה ביחד מחזה כמכין מיו"ט לחול ה"ה דאסור לכהן האוכל תרומה לטבול ככלי שנטמא באב הטומאה אע"ג דראוי לחולין מ"מ והמה דרכם לאכל תדיר תרומה וא"כ שפיר מחשב כמכין מיו"ט לחול כנ"ל:

ועיי' בתוס' ד"ה מערמת וטובלת דהקשו דהרי אסור משום מכבס, ולפענ"ד דהו"ל דבר שאינו מתכוין אלא דהו"ל פסיק רישא. אלא די"ל דהו"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' וכמו דמשני הגמרא בשבת דף ק"ג לא צריכה דעביד בארעא דחברי' ה"נ י"ל דאיירי דגם בגדיה שנלבשת בהם אינם שלה והו"ל פסיק רישא דלא ניחא לה, וכפי' הערוך שהביא התוס' שם, ואפי' לפי מ"ש התוס' לדחות דברי הערוך מ"מ מגמרא דסוכה הלא יש ראיה נכונה, אלא דהרא"ש כ' די"ל מצוה שאני, וא"כ י"ל דכיון דמערמת וטובלת היא ג"כ טבילת מצוה ושרי היכא דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ודו"ק:

ר' יוסף אמר גזירה משום סחיטה, והקשה אדמ"ו בתשובה בחתם סופר חיו"ד סי' קצ"ו דתמה אר' יוסי דאמר משום סחיטה א"כ אדם נמי ניחוש משום סחיטת שער, ובמח"כ לק"מ דהני ר"י גופא במס' שבת דף קמ"ז ע"ב דא"ל אביי לר' יוסף הלכתא מאי א"ל הא ר"ש הא רבי וכו' הרי דר"י גופא ס"ל דבאדם לא גזרינן שמא יסחוט יעיי"ש ברשב"א דתירץ דלא אסרו ברוחץ משום סחיטה דא"כ צריך אתה לאסור עליו רחיצה בלא מסתפג ואין הדבר עומד יעיי"ש וא"כ לק"מ מה דתמה שם אהרי"ף וקצרתי:

ותמהני על מ"ש אדמ"ו שם בתשוב' דמשו"ה לא מצי הב"י להקשות על הכלבו והראב"ד דתמהו איך תטביל אשה בשבת ומדוע לא תחוש לסחיטת שער והא מבואר דנדה מערמת וטובלת וע"כ דאין לחוש לסחיטת שער וע"ז תי' אדמ"ו ז"ל דשאני התם לתירץ ר"י מתוך שלא התרת אלא ע"י מלבוש זכורה היא, והדבר תמויה דכל זה דווקא לנדה שאין לה בגדים הא ביש לה בגדים עכ"פ טובלת ב"ע וקשה מדוע לא תחוש לסחיטת שער:

גזירה שמא ישהה, וכ' אדמ"ו בתשובה דבשבת לא שייך שמא ישהו דהו"ל תקלה דזמן מועט דלא חיישינן, ולפענ"ד ה"פ שמא ישהו אותם עד שבת א' שהוא פנוי מעשיות מצות וא"כ השבת הזה יהיה במשך הזמן וזה פשיט:

אין צדין פרק ג

הלכה ב

יש להקשות מאי פריך מי מודיע הרי במתני' לא קאמר אלא א"כ ידוע שנצודו מעי"ט, וא"כ מאי קושי' מי מודיע דלמא כגון הוא גופא הלך שם מעי"ט וראה שנצודו מעי"ט, ונראה דהיה סובר הירושלמי דאי הכוונה כמ"ש א"כ זה פשיטא וא"כ הו"ל לתנא לתנות בקיצור מצודה חי' וכו' לא יטול מהם ביו"ט דספק מוכן אסור ור"ג מתיר וכו' כיון דע"כ צריכין לאוקמי' בחסורי מחסרה אע"כ דאשמעינן בהא דאמר אא"כ יודע שנצודו מעי"ט ג"כ איזה חידוש דאע"ג דלא ראינו שנצודו מעי"ט אפ"ה שרי לזה פריך מי מודיע, לזה מתרץ דאיירי דבא ומצאם מקולקלים ואע"ג דלא ראה שנצודו מעי"ט מ"מ כיון דמצאן מקולקלים בידוע שנצודו מעי"ט:

ואין הכוונה דמצאן מקולקלים מעי"ט כדאיתא בבבלי בדברי רשב"א רק ה"פ אם נתקלקלה המצודה היינו תיכף משחשיכה תלך ומצא המצודה מקולקלת א"כ בידוע שמעי"ט נצודו דאי נצוד ביו"ט כיון שלא היה כ"א זמן מועט בתוך המצודה כיון שתיכף משחשכה הלך לראות א"כ בשעה מועטת כזה לא היו כל המצודות מקולקלים אלא שמעי"ט נצודות ודו"ק:

לזה מקשה הירושלמי דחש לומר שמא לא נצודו מעיו"ט כיון דעכ"פ לא ראה אותן מקולקלין מבעוד יום דלמא מכחה הגדול נדנדה וקלקלה המוצודת בשעה מועטת לזה מתרץ בפורש בחורשין וכמ"ש בק"ע, כנ"ל בפשוט הסוגי' וכן נראה דעת הק"ע ודו"ק ודלא כמו שהבין הגאון מו"ה יוחנן זצ"ל בספרו בינה לעתים דאם נתקלקלה המצודה דקאמר הירושלמי היינו דבא ומצאן מקולקלין מעי"ט כדאמר רשב"א וע"ז פריך דאפי' במצאן מקולקלין מעי"ט נמי חש לומר שמא לא נצודו מבעוד יום ותמה בזה הרב המגיד בפ' ב' מס' י"ט ה' ח' דכ' דלא בזכר בהלכות וברמב"ם דינא דרשב"א דמצאן מקולקלין בעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו לפי שדבר הכרחי ופשוט הוא עכ"ל, והרי בירושלמי פה מבואר דלאו סי' מובהק הוא דהרי אפי' במצאן מקולקלין מעי"ט נמי פריך וחש לומר שמא ניצודו בי"ט עכ"ל, אבל לפמ"ש לק"מ דאין הירושלמי אומר דאיירי במצאן מקולקלין מעי"ט כמו שאמר רשב"א רק סתם קאמר אם נתקלקלה המצודה וכו' והוא כמ"ש ודו"ק:

וא"כ אדרבה לא די שאין קושי' מזה הירושלמי אלא דאפי' ראי' להרב המגיד דא"כ הכל קשה מדוע לא מוקי באמת הירושלמי דאיירי במצאן מקולקלין מעי"ט, אלא וודאי דבהא פשיט' וא"כ הדרה קושי' לדוכתה דהו"ל למתני' לקצר ולנקוט לא יטול מהם בי"ט דס' מוכן אסור כמ"ש משו"ה הוצרך לאוקמה דאיירי שנתקלקלה המצודה בי"ט וכמ"ש וא"כ יש ראיה מזה הירושלמי להרב המגיד ודו"ק היטב בזה:

אלא דמ"מ מסוגית הבבלי יש לתמו' ארב המגיד הנ"ל דהרי המהרש"א כ' דלפי מה דאמר הגמרא דשמואל אמר הלכה כרשב"א ע"כ פליגי ת"ק ורשב"א דת"ק ס"ל דאין שוחטין מן הרשתות ומכמורת אפי' במצאן מקולקלין מעי"ט ורשב"א פליג עלי' בהא וא"כ לפ"ז עכ"פ אין הדבר הכרחי דתרי הת"ק אוסר אפי' במצאן מקולקל מעי"ט וכן תמה הגאון מו"ה יונתן זצ"ל שם, והיה כראה דעיני לתרץ בב' אופנים א' דלכאורה בלא"ה יש להקשות על המקשן דמקשה הא גופא קשי' וכו' וכ' רש"י ז"ל דסבר דבא ומצאן מקולקלין בי"ט היינו שבא שם משחשכה וראה שלא היו מקולקלין ואח"כ ראה שהם מקולקלין דוודאי בי"ט ניצודו, א"כ הו"ל להקשות כפשוטו מאי קמ"ל רשב"א רישא פשיטא וסיפא פשיטא וע"כ צ"ל דס"ל די"ל דרישא קתני לאפוקי מת"ק דס"ל דאפי' במצאן מקולקל מעיו"ט נמי אין שוחטין ודו"ק, והא דאמר רשב"א מצאן מקולקלין בי"ט אע"ג דזה פשיטא י"ל דנקיט כו איידי דרישא, אבל כדמתרץ לי' הגמרא דסימה הכוונה נעשה כמי שנצודה בי"ט א"כ י"ל דמצאן מקולקלין מעי"ט לא פליגי ת"ק ורשב"א דאדרבה בהא פשיטא דבוודאי מעי"ט נצודה והא דנקיט לי' רשב"א איידי דסיפא ודו"ק, והשתא לפ"ז י"ל דפליגי ת"ק ורשב"א בס' מוכן דת"ק אמר אבל לא מן הרשתות ומכמורת משמע דווקא לכתחילה אין לשחוט אבל אם שחט בדיעבד מן הרשתות מותר דבדיעבד י"ל ס' מוכן מותר ורשב"א אוסר אפילו בדיעבד והשתא לפ"ז בהא דאם מצאן מקולקלין מעי"ט יש לומר דלא פליגי כלל ושפיר לא הביאו הרמב"ם ודו"ק:

א"נ י"ל דס"ל דפליגי רשב"א ות"ק בהא דוודאי כ"ע ס"ל במצאן מקולקלין מעי"ט בידוע שנצודו מעי"ט אלא דאפ"ה אוסר ת"ק ליקח מרשתות אפי' במצאן מקולקל מעי"ט דגזרינן דאי נתיר במצאן מקולקל מעי"ט יקח ג"כ אפי' במצאן מקולקל רק בי"ט ורשב"א ס"ל דלא גזרינן והשתא לפ"ז כיון דהרמב"ם נקיט לשון המשנה לא יטול מהם בי"ט אא"כ יודע שמעי"ט נצודו א"כ מבואר להדי' דמותר ליטול ממצודה וכרשב"א ודו"ק היטב:

ועיי' בענין זה בבבלי, ויש לתמוה מאי פריך בבבלי אמילתא דרשב"א היא גופא קשי' ע"פ מ"ש הר"נ בסוגיא לפי גרסת האלפסי דגרס הכתו בכי גינא דגדו להו גוים אסא ביומי טבא דלא ס"ל לרבינא בכדי שיעשו יע"ש א"כ לט"ז שפיר מצינו למימר דרשב"א בס' מוכן עכ"פ לא מצרך כדי שיעשו וא"כ דלמא ה"ק בא ומצאן מקולקלין מעי"ט בידוע שמעי"ט נצודו הא ספיקא אסורין באכילה אבל לא בכדי שיעשו מצאן מקולקלין בי"ט אסורין אפי' בכדי שיעשו הא ספיקא מותר בכדי שיעשו וצ"ע:

והי' נראה לומר דזה הוא דווקא קושי' לשיטת התוס' וה"ג דהטעם בכדי שיעשו שלא יצוה לנכרי וא"כ כיון דע"כ כאן דלא שייך האי סברה רק שמא יכך ויצוד וא"כ שפיר א"ל דווק' בוודאי יו"ט אבל בס' י"ט הואיל ואיכא ג"כ טרחא לא חיישינן, אבל לשיטת רש"י ז"ל לק"מ:

ועפ"ז יש לתרץ מאי קא מיפלגי הנהו א"ד לה אשוחטין מן הנגרון, משום דלכאורה קשה מאי פריך מעשה לסתור דלמא הא דקתני מותרין הן היינו בי"ט שני וצ"ע לשיטת רש"י ז"ל, אמנם לשיטת ה"ג לק"מ ויש מזה ראיה לשיטת ה"ג ודו"ק:

וא"כ י"ל דלמקשן היה קשה ג"כ האי קושי' הא גופא קשי' וע"כ הי' מתרץ כקושיתינו וא"כ מוכח כשיטת ה"ג וא"כ שפיר פריך מעשה לסתור, אמנם האיד היה סובר כשיטת רש"י וא"כ מעשה לסתור לק"מ וע"כ דמני לה אשוחטין מן הנגרון ודו"ק, ויש לישב לפ"ז מאי דפליגי רב ולוי ע"ש מה שהקשה מהרש"א לרב דאמר מותרין לקבל מאי פריך הא גופא קשי' ובאמת י"ל משו"ה אמר רב מותרין לקבל וסובר כשיטת רש"י משא"כ לוי סובר כשיטא ה"ג וא"כ בלא"ה לק"מ:

והשתא לפ"ז מתורץ מאי דמקשה מדגי' מפולמין בשלמא למ"ד מותרין לקבל שפיר וצ"ע מאי סברה היה לו מקושי' דולטעמך אמנם לפמ"ש ניחא משום דקשה מאי פריך פירות בני יומן מי שרי באכילה דלמא הך מותרין היינו בי"ט שני אבל לשיטת ה"ג לק"מ, וא"כ לפ"ז הכי פריך בשלמא למ"ד מותרין וא"כ לק"מ קושיית היא גופא קשי' וא"ל כשיטת רש"י וא"כ לק"מ דא"ל מותרין היינו ביו"ט שני ודו"ק אבל ללוי דאמר מותרין באכילה ולדידי' ע"כ צריכין לתרץ כשיטת ה"ג שפיר קשה פירות בני יומן מי שרי באכילה ודו"ק:

אמנם אפ"ה מקשה הגמרא ולטעמך משום דפ"י מקשה מאי קא סבר רב אי סבר טעמא דרב משום מוקצה א"כ אפי' לטלטל הו"ל לאסור ואי קסבר דר"ג לית לי' מוקצה א"כ אפי' באכילה שרי, וקאמר וכ"ת דסבר באכילה כר"י ובטלטול כר"ש א"כ אפי' וודאי נמי שרי אע"כ הטעם שלא יתנה ממלאכת י"ט יע"ש וא"כ לפ"ז י"ל דשפיר קאמר דרב לסברתך מ"ט אי מצד מוקצה אפי' וודאי נמי וא"כ פירות בכי יומן מי שרי באכילה וע"כ הטעם שלא יהנה וא"כ אפי' י"ט שני כמי משום דנהנה ממלאכת יו"ט, כל זה אמרתי בילדותי ועוד הארכתי וקצרתי, וצ"ע לשיטת רש"י ז"ל דהטעם הוא שלא יהנה ואפ"ה מותר בשני מכח במ"נ ותמהני הא נהנה וי"ל:

ר"ח בשם רבי אתקין להלכה פי' דהלכה כר"ג דאמר מותרין, ועיי' ביצה דגרס בשם רב:

מותרין למחר, עיי' בק"ע דמפרש דהיינו מותרין לקבל ואין זה במשמעות הלשון דמשמע למחר ממש ע"כ נראה דרב אמר מותרין היינו למחר לי"ט ב' וכשיטת רש"י ז"ל וא"כ לק"מ קושית הבבלי מעשה לסתור דהא דאמר ר"ג מותרין היינו לי"ט שני ועיי' מ"ש לעיל בסוגית הבבלי כנ"ל ודו"ק:

ר' חזקיה ור' עוזיאל אמרו דמותרין ממש וסברו מימר ספיקו התירו דמותרין ממש היינו אפי' באכילה לזה אמר ר"ח ור"י אמרו תרווייהו ס' הכן אסור וע"כ רק לקבל אמר דמותרין אלא דר"י פליג וס"ל דס' הכן לגמרי מותר כנ"ל פי' הענין, ועיי' בבבלי דרב ולוי שמעו מרבי, ועיי' רש"י בבבלי דכתב דרב ולוי לא דס"ל כר"ג אלא מילתא הוא דמסרסי ולפי מ"ס בירושלמי דרבי אתקין להלכה כר"ג א"כ דשמעו ממנו פליגי אליבא דידיה וצ"ע:

ריב"ל דעדמניות שבכרם וכו', עיי' מ"ש בפ"ק דשבת סוף הלכה וי"ו בפי' דמדמניות וקראתי שם תמה על הצל"ח במה שתי' בקושית התוס' בפסחים דף נ"ו ע"ב יעיי"ש ובני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון רב דק"ק טאללי יע"א כ' לי ג"כ תי' נכון על קושי' התוס' איך יכירו אם נשר מן הכיפין או ממכבדות ותי' ע"פ מה דאיתא במשנה א' פ' זה דשקלים זה הכלל הולכים אחר הקרוב להקל, וכיון דכיפין המה למטה ומכבדו' למעלה א"כ הולכין אחר הקרוב ומבין הכיפין נפלו עכ"ד, אלא דלפ"ז צ"ל דליכא אילנות סמוכות יותר להם מן הכיפין ודו"ק, ואין להקשות עכ"פ העניים שיבואו שם ביום השבת איך יכירו י"ל דגם בחול היו באים באלו הפרצות וראו שם אותם שבין הכיפים שנתלשו מע"ש ואף שבהם אסירי' בשבת משום דאסור להו להשתמש באילן מ"מ בהנמצאין שם מותרים כנ"ל ודו"ק, והתוס' פרשו שם דהא דפירך הגמרא והא מוקצה הוא היינו מבין השמשות דהי' איסור להם ליטלם משום דמשתמש באילן, וקשה הא בשנת רעבון היו עושין כן לעניים וא"כ הרי צריכין זה לעניים לצורך שבת והוי שבות במקום מצוה ושרי בין השמשות וצ"ל דקושית הגמרא על לשון ואוכלים מתחת הנסרים משמע שגם הבעלים אכלו והמה לא היו צריכין וא"כ שפיר מקשה, אלא דעכ"פ על זה קשי' אמאי הוצרך לתרץ דחזו לעורבים הו"ל לתרץ דחזו לעניים וכנ"ל:

ומדי עייני ראיתי בצל"ח דמקשה אמאי פריך הגמ' והא מוקצה נינהו דלמא ס"ל כר"ש דלית לי' מוקצה, ונ"ל דקו' הגמ' דאי דאנשי יריחו ס"ל כר"ש א"כ אמאי צריכת למימר דרבנן דאסרו ס"ל דג"כ בכה"ג אמרינן שמא יעלה ויתלוש דלמא ס"ל כר"י דאוסר מוקצה ומשו"ה אסרו וא"כ לדדהו אפילו בין הכיפין אסור הואיל והוקצה לבהש"מ ומנ"ל דבין הכיפין לכ"ע שרי דלמא לחכמים אסור וגם חכמים לית להו משום יעלה ויתלוש כמו אנשי יריחו רק משום מוקצה אסור וזה הוא גופא קושית הגמרא אמור הטעם דרבנן הוא מוקצה, ומיושב לפ"ז ג"כ קושיתי דהו"ל שבות במקום מצוה ולא הוקצה לבהש"מ דא"כ הו"ל למימר דחכמים אסרו משום דס"ל שבות במקום מצוה ג"כ אסור ודו"ק היטב:

הלכה ה

אתי' רב מתני כשמואל ולוי כרבי, עיי' בק"ע דמגיה כרב דס"ל מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו וי"ל אמאי אמר בכל טריפה להוציאו לחוץ אי היתה מסכנת מעי"ט עכ"פ היה דעתו עלי' ומשמע דבכל טריפה לא חזי, והרב הגאון מו"ה דניאל פרוסטיץ זצ"ל תמה אטו"ר דפוסק מודה ר"ש בבעלי חיים שמתו וקשה דא"כ איך קאמר הגמרא בבבלי שבת דף קנ"ו ע"ב דלוי כר"י דלמא ס"ל כר"ש והא דלא חזי משום דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו וע"כ צ"ל דס"ל סתמא דגמרא דחלק היה ר"ש אף בבעלי חיים שמתו וכמר ברי' דרב יוסף א"כ איך פסק פטור דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו ע"כ נראה לפענ"ד לומר דגמרא דייק מדלא ראה שום טריפה אע"ג דהיתה מסוכנת מעי"ט דבהא בוודאי מותר לר"ש וע"כ דס"ל כר' יהודא וירושלמי דאמר דלוי כרב לאו היינו רב דאמר מודה ר"ש רק כרב דאמר הלכה כר' יהודא בשבת דף הנ"ל וזה פשוט ודו"ק, ועיי' בב"י:

אמר ר"מ בבכור הוי עובדא, ועיי' בבלי דמוקי לה בבהמת קדשים וי"ל מדוע לא מוקי הגמרא ג"כ בבכור ויהיה דומי' דרישא דאיירי בבכור שנפל לבור, ונראה משום דהתוס' מקשה דאי איירי בקדשים א"כ במאי נסתפקו כ"כ עד ששאלו לר"ט ואיהו שאל בבה"מ ונראה לפענ"ד ולומר דהמה נסתפקו דלמא פודין קדשים לאכילת כלבים ולפיכך שאלו והמה השיבו דאין פודין, אלא דכל זה אי לא איירי בבכור אבל בבכור לכ"ע אין פודין דקדושתו מרחם, ומשו"ה מוקי ליה בבהמת קדשים דעלמא, אבל הירושלמי ס"ל דנסתפקו דלמא משום בזיון קדשים מותר להזיזה כנ"ל ודו"ק:

ועיי' בצל"ח דתמה בבבלי אהא דפריך לימא תנן סתמא דלא כר"ש הא בי"ט סתם לן תנא כר"י כדאמר לעיל ותירץ דקושית הגמרא היא אר"י דאמר במס' שבת דף קנ"ו ע"ב הלכה כר"ש הא האי סתמא הו"ל דלא כר"ש ואע"ג דקאמר דר"י סתמא אחרינא אשכח דתנן אין מגביהין מ"מ כיון דמשנה דאין משקין המדבריות הוי ג"כ כר"י לסמי חדא מקמי תרי אלא דלבסוף תמה דמה לי חדא ומה לי תרי יע"ש, ולפענ"ד לק"מ דקיימ"ל מעשה רב עיי' בבלי שבת דף כ"א ע"א ושפיר פירך כאן דהו"ל מעשה דכ"ט דהעלה הלכה למעשה מבה"מ ודו"ק, ועיי' מ"ש בבבלי שהארכתי:

הלכה ח

רב חונה אמר או חסר או יתיר, עיי' בק"ע דאומר לחנוני שימלא לו קצת חסר או יתר, ומזה כתב בשו"ע סי' שכ"ג ס"ג א' שמקילין שהחנוני ממעט או מוסיף קצת אע"ג דהוא אינו אומר לו שימעט לו או יוסיף כיון דע"ד זה שרי נעשה כן המנהג פשוט:

ר' ליזר אמר לזעירא בר חמא מלא לי ההן מנא ולמחר אנן מכולין לי', עיי' בק"ע דר' ליזר פליג אר"ח וס"ל דאף זה אסור, וכתב לי בני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון נ"י אב"ד דק"ק טאללי' יע"א דדבריו תמוהים ובהדיא כתב הרמ"א בשו"ע הנ"ל ס"ג ב' דמותר לומר כן, והשבתי לו אהובי בני הנה לכאורה בלא"ה דברי הק"ע תמוהי' דהרי ר' ליזר אמתני' דקתני אומר אדם מלא לי כלי זה כלומר דזה מותר ואיך מפרש דר' ליזר אמר זה אסור, והלא קאי אמתני' ור"ח דקדום, לכן כראה דטעות סופר יש בדבריו וצ"ל אף זה מותר, וזה כתירץ רב יהודה בגמרא, אמנם לפענ"ד דפי' הירושלמי דרבי ליזר לא בא לפרש המשנה אלא דירושלמי מספר דר' ליזר אמר לזעירא בר חמא שהיה מוכר יין שימלא לו ההן מנא, וס"ל כר' יהודא דאמר אם היתה של מדה היינו אפי' עומד למדה נמי לא ולזה אמר ולמכר אנן מכילין דלא היתה אפי' עומד למדה וזה שרי, וי"ל דמה"ט פסיק הרמב"ן כתי' רב יהודא משום דס"ל דמעשה רב הואיל ור' לוי עביד עובדא כן להחמיר ודו"ק:

אלא הואיל והחמרתם על עצמכם וכו', עיי' בק"ע אסור לכם להנות ממנו, והקשה בני הרב המאוה"ג הנ"ל דאסור להם הא קנו ביאוש וגם מחלו כמ"ש רש"י בבבלי ולק"מ דעכ"פ אפי' במנהג שנהג אדם א"ע פעמים חשיב נדר והמה קבצו וכנסו כ"כ הרבה חדשים עד שעלו הברורים לסך גדול כזה הוי כמו כדר שנדרו שלא להנות ממנו ושפיר כתב דאסור לכם להנות ממנו ופשוט, והנה רש"י כ' דא"ל אין לכם לעשות מהם של הקדש ויש לעיי' תלא אם קונים ועושים בהם עולת לנדבה ג"כ הוי צרכי רבים דיש מעולות העונות דהוי לכהנים ונהנים הכהנים מהם, אלא די"ל דזה לא חשיב כ"כ צרכי רבים אבל א"כ תקשה מדוע לא חשבו תיכף לעשות בהם צרכי רבי' ונ"ל דהמה היו מוכרים יין ושמן לנסכי' ומהם אספו רוב גרבי יין זה, ולפיכך חשבו להחזירם שיהיה שוב ג"כ להקדש, וחכמים השיבו להם דעכ"פ הוי גנאי להקדש דכתיב אני ה' שונא גזל בעולה, אע"ג דאית בי' ג"כ צרכי רבים כנ"ל מ"מ כיון דעכ"פ דומה לגזל לא יאה לעשות בו דבר לגבוה, ויש לישב בזה מה שפי' רש"י בפ' ויקרא אדם כי יקריב מכם, מה אדם לא הקריב מן הגזל וכו', וקשה הא זה נלמד מדכתיב מכם כמו דאמר הגמרא בריש לולב הגזול אמנם לפי הנ"ל ניחא דאתי' אדם להורות אפי' בכה"ג גבי ברורי מידות בענין דמחלו הבעלים אפ"ה לא יעלה לגבוה דעכ"פ אית דומה לגזל לא יעלה לגבוה, ויש לומר זה פשט הכתוב בישעי' סי' ס"א דאמר ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו וכו' ואמר אח"כ כי אני אוהב משפט שונא גזל בעולה אפי' המותר מדין כנ"ל אפ"ה אני ה' שונא אותו וא"כ איך יקריבו הקרבנות מה שכבשו מן הגוים הלא זה דומה לגזל, לזה אמר דאין שום דמיון כי אני ה' נתתי פעולתם באמת דכל מה שכבשו הכל מדין נתן להם:

הלכה ט

אומר אדם לחבירו וכו' נראה מזה דווקא לחבירו ישראל וכמ"ש הר"נ בשם בעל הלכות על הא דתנן בברייתא הולך אדם אצל חנוני דווקא חנוני ישראל אבל נכרי לא דחיישינן שמא היום נולדו הבצים, אמנם בגמרא דידן הגירסא במשנה הולך אדם אצל חנוני הרגיל ולא גריס אצל חבירו ולזה רצה הר"נ די"ל אפי' נכרי ג"כ משום דאזלינן בתר רוב בצים ואמר אחי הרב המאוה"ג מו"ה אברהם דמשו"ה נקטה המשנה לשון הולך לאשמעינן דאפי' הולך אצל החנוני דאע"ג דרוב בצים לא נולדו היום מ"מ אם יש שם ביצה א' שנולדה היום א"כ י"ל דהו"ל קבוע אפ"ה שרי כיון עכ"פ אינו ניכר הקבוע ודפח"ח, אמנם בריף הגירסא אומר אדם אצל החנוני ויש לעיי' עוד בזה:

תני אומר אומר אדם לחבירו תן לי כלה של תבלין וכו' כ' לי בני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון הנ"ל זה הירושלמי הי' בהעלם מהצל"ח דכ' במשנה הקודמת אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה דמשו"ה נקיט האי דין ביו"ט אע"ג דגם בשבת איתא להאי דינא משום די"ט איצטרך דאמרינן בגמרא דנחתום מודד תבלין לקדירתו שלא יקדיח תבשילו וקמ"ל דכל זה נחתום עצמו אבל הוא לא יאמר לחנוני המוכר תן לי מזה תבלין יעיי"ש וזה נגד ירושלמי פה דתני אומר אדם לחבירו תן לי כלה של תבלין, עכ"ל ולפענ"ד אין מזה קושי' דירושלמי דייק דווקא כלה שכן הוא הדרך לתן כלה בתבשילו, אבל לא מידה כגון בצריך לחצי כלה או לב' כלות וכדומה זה אסור ופשוט:

המביא פרק ד

הלכה ב

נוטלין עצים וכו', עיי' היטב בסוגיא דבבלי דף למ"ד ע"ב וקשי' לי טובא לר"ע דדריש דמה חג לה' אף סוכה לה' א"כ למה לי לך גבי סוכה למעט גזול כמבואר במס' סוכה דף ט' ע"א הלא זה נלמד מהיקשא דסוכה לחג דמה חג גזול פסול מדכתיב קרבנו כמבואר בסוגיא דיאוש בב"ק דף ס"ו ע"ב דמקשה לי' אביי לרבה מקרבנו וכו' א"כ ה"ה בסוכה גזולה פסולה ולך למה לי, ולתרץ זאת היה נראה לי להקדים מקודם קושי' עצומה מה שהקשתי על הפרישה בסוגיא דפרה וטלית בב"ב דף מ"ד דרצה לתרץ קושית התוס' שם בד"ה דווקא מכר מהא דמקשים דבירושלמי משמע דיאוש מועיל בקרקע, דיש חלוק בין יאוש טוב ויאוש גרוע דיאוש טוב מהני אפי' בקרקע והירושלמי איירי ביאוש טוב כן היכן דבריו ואני הקשתי עליו דא"כ מאי מקשה הגמרא בב"ק מקרבנו ולא הגזול דש"מ דיאוש ל"ק דלמא הבריית' איירי ביאוש גרוע ורבה איירי ביאוש טוב אלא וודאי דאין חילוק בין יאוש ליאוש דמה לי יאוש טוב או גרוע אי יאוש קונה קונה אפי' ביאוש גרוע ואי לא קונה אפי' יאוש טוב לא מהני וא"כ נפל תירוץ הפרישה ז"ל ודו"ק, אמנם נ"ל לומר משום דאדרבה לפי דבריו נראה לי דמתורץ קושיתי הראשונה דאי מן ההיקש דקרבנו ה"א דביאוש ברוע דווקא גזולה פסולה ואה"נ בקרבן דווקא ביאוש גרוע גזול אבל ביאוש טוב ה"א דמהני בין בסוכה בין בקרבן לפיכך כתבה התורה לך גבי סוכה להורות דאפי' ביאוש טוב כמי פסולה וא"כ מתורץ קושייתינו דהיינו דהוצריך למכתב לך גבי סוכה להורות על יאוש טוב דלא קנה דמחג לא הוי ידעינן רק יאוש גרוע, והשתא לפ"ז איכא למימר דהשתא דכתיב לך גבי סוכה דאפי' יאוש טוב נמי לא מהני א"כ מקשינן להיפך ג"כ חג לסוכה דמה בסוכה אפי' יאוש טוב לא מהני ה"ה בקרבן, וא"כ לפ"ז מקשה הגמרא שפיר מקרבנו ולא הגזול וכ"ת דאיירי ביאוש גרוע זה אינו כיון דכתיב ג"כ לך ודו"ק היטב:

והשתא לפ"ז אמרתי דהיינו דאזיל רב ששת לשיטתו בסוגיא דפרה וטלית דף מ"ג ע"ב דמשני דאיירי בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי וכו' משום דס"ל כר"ע פה בסוגיא דדריש דמה חב לה' א"כ תקשה לך ל"ל וע"כ צריכין אנו דאצטריך לך ליאוש טוב וא"כ לפ"ז לק"מ דברישא אמאי אינו מעיד משום דיאוש ל"ק וכ"ת הא בירושלמי משמע דיאוש קונה התם איירי ביאוש טוב ודו"ק היטב:

אלא דכבר אמרתי בחילוקי ליאוש תירוץ אחר על הפרישה הנ"ל והוא דבסוכה ר"פ לולב הגזול מקשה התוס' דכאן נפקא לי' הגמרא מקרא דמכם ובב"ק נפקי' לי' מקרבנו ואמרתי שם דתרווייהו צריכי חד ליאוש גרוע וחד ליאוש טוב דאי לא הוי רק קרא א' ה"א דווקא ליאוש גרוע אתי' אבל יאוש טוב ה"א דמהני לכך איצטריך קרא אחר והיינו דאיצטריך קרבנו ומכם והשתא לפ"ז מתורץ שפיר ג"כ קושייתינו על הפרישה דגמרא מקשה שפיר מקרבנו וכ"ת דלמא הקרא איירי ביאוש גרוע זה ליתא כיון דאיכא עוד קרא אחר דמכם ודו"ק:

אמנם אם זה התירוץ אמת הדרה קושייתינו לדוכתה דל"ל קרא דלך וכ"ת ליאוש טוב זה אינו דזה נלמד מן קרבנו ומכם וכמ"ש, אמנם לעשות סנגרין לדברי אומר אני דהתוס' מקשה עוד במס' סוכה ר"פ לולב הגזול דכאן איצטריך מכם ללפני יאוש והתם בב"ק קאמר הגמרא דללפני יאוש לא צריך קרא ע"ש, ע"כ אומר אני דבאמת כך כוונת הגמרא בב"ק אלימא לפני יאוש ל"ל קרא והכוונה דלמה לי קרא דקרבנו הלא כבר אית לן קרא דמכם אלא דאביי לא פירש דבריו כ"כ כלפי רבה רבו אלא לאו לאחר יאוש ואפי' ביאוש טוב מכח קרא דקרבנו ולך דגבי סוכה ודו"ק היטב בזה:

הנה הריף בסוגיא פה אינו מביא כלל תי' הגמרא סיפא אתאן לסוכה דעלמא ולכאור' צריכין אנו לומר דלא הי' לו הגרסא כלל בסוגיא דלפניו ואני אומר דהי' להאלפסי ג"כ טובים השנים גרסות לפניו אלא דהוא הכריע דגרסתו היא העיקר משום דלשיטת רש"י ותוס' ובעל המאור צריכין אנו לומר דסיפא ואם התנה עלי' הכל לפי תנאי לא הוי דומי' דרישא דרישא איירי בסוכה דמצוה וסיפא איירי בסוכה דעלמא וא"כ לא הוי דועה רישא לסיפא דמתחיל ושוין בסוכת חג בחג ועלה קאי ואם התנה דהיינו נמי בסוכה דמצוה ולא בסוכה דעלמא אמנם לפי שיטת הריף הרוחנו זה הדוחק ואיירי האי דאם התנה נמי בסוכה דמצוה לפיכך נקיט הריף האי גרסא לעיקר כנ"ל ברור:

אמנם אם אמר דבעבור כן נקיט הריף האי גרסא לעיקר אף אנו יכולין להקשות דמדוחק א' יבא ולדוחק אחר בא דתקשה א"כ אמאי קאמר הגמרא אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלה איתקצאי לשבעה מ"ש עצי סוכה הואיל ובני סוכה נמי הדין כן והר"ן תירץ דנקיט כן איידי דנקיט ר"ע ור"י ב"ב האי לשון אומר אני דלא זכיתי להבין דברי קדשו דהלא גם עלייהו קשה אמאי נקיט עצי סוכה בשלמא לשיטת רש"י ניחא דלא נקיט כוי סוכה משום דלנוי סוכה מהני תנאי דאינו בודל ולעצי סוכה לא מהני תנאי כלל אבל לשיטת האלפסי קשה, ע"כ נראה לענ"ד הקלושה לומר דר"ע לא דרש מהאי קרא רק דווקא עצי סוכה דהאי דווקא איתקש לחג דסתם סוכה לא הוי רק דפנות וסכך ולא יותר אבל נוי סוכה לא איתקש לחג אלא דמדרבנן אסור מטעם דהוקצה למצותו והיינו דנקיט ר"ע דווקא עצי סוכה בלשונו, אבל הגמרא דקאמר אבל עצי סיכה לשנא דר"ט נקיט ולא הוי בנוי רק מטעם מוקצא למצוה, והשתא לפ"ז מתורץ קושיתינו על הר"נ, ומתורץ ג"כ קושית התוס' בסוגי' בד"ה אבל עצי סוכה דמקשה דעתה משמע דטעם הוא משום מוקצה ולעיל קאמר הגמרא דטעם הוא משום דמה חג לס' אמנם לפמ"ש ניחא ודו"ק:

הנה הרמב"ם לא הביא הדין דבאסורייתא ותמי' מדוע אינו מביא דין המפורש בגמרא ונראה לענ"ד דהיה לו להרמב"ם שיטה נכונה בסוגיא והוא דלכאור' י"ל במאי פליגי רב מנשה ושמואל ועוד דהא תרווייהו דינים בסמוך לדפנות ובאסורייתא דמותר המה מילתא דפשיטה ומאי אתא לאשמעינן בהא, גם דברי רש"י לכאור' צריכין לי עיון גדול דבסמוך לדפנות פי' רש"י כיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי וכו' משמע אף אי בטלינהו אפ"ה אינם בטלים ובאסורייתא מפרש רש"י וז"ל מדלא התיר אגדן לא בטלינהו משמע דאי בטלינהו באמת אע"ג דלא התיר אגדן הוי בי' סתירה אוהל והדבר תמויה מאוד איך שייך לומר דקנים המחוברים באגודה יהיו שייכין לסכך אי בטלינה ע"כ נלענ"ד לומר דוודאי הא דמשני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות הוי הרבותא משום דבמס' ב"ב איתא מבואר בגמרא שם דדרך בני אדם לזקוף קנים ולתחבם סביבות הכתלים כדי שלא ילקו מן העוברים ושבים והשתא לפ"ז היינו דאתא לאשמעינן דאע"ג דבטלי להנהו הקנים לדפנות וגם שייכין להם כדי שלא ילקו אפ"ה מותר ללקחם ביו"ט ודו"ק:

והנה לכאורה נראה דוודאי הא הוי מילתא דפשיטא דבאסורייתא מותר ולא איצטריך התנא לאשמעינן הא אלא הא דקאמר הגמ' באסוריית' הכוונה הוא כגון שמתחילה הניתן על הסכך קשורין ואח"כ נתנתק הקשר וא"כ ה"א כיון דהסכך אינו ארוג והקשר נתנתק אסור קמ"ל כיון דמתחילה לא בטלינהו מותר והיינו דכתב רש"י דלא בטלינהו דאי בטלינהו והקשר נפסק בוודאי לית דין ולית דיין דחייב ומתורץ קושייתי על רש"י היטב ודו"ק:

והשתא לפ"ז נראה דהיינו דלא רצה שמואל לתרץ דמתני' איירי באסורייתא משום דא"כ פשיטא, וכ"ת דאיירי בנפסק הקשר ופטור משום דלא בטלינהו איכא למימר דבהא אפשר דשמואל נמי אוסר כיון דהסכך אינו ארוג:

אלא דלפ"ז קשה לי דא"ב מאי הקשה הגמרא לקמן ור"ש מתיר והא קא סתר אהלה לשני דהכא פרושו אין בטלים מן הסוכה אפי' באסורייתא לשמואל אלא מן הסמוך לה דהיינו סמוך לדפנות ור"ש מתיר דהיינו באסורייתא וצריך לומר דאין ה"נ דהוי מצי למימר כן לשמואל אלא דגמרא רצה לתרץ אף אליבא דר' מנשה וא"כ הרמב"ם דלא הביא רק תירוץ דשמואל שפיר ניחא דלא הביא דאיירי בסוכה כפולה ורעועה ודו"ק, והא דנקיט תירץ דשמואל לעיקר טפי מר' מנשה משום דשמואל בר סמכי' הוי טפי מר' מנשה ודו"ק:

ר"נ ב"י בעי ויש אדם מתנה לסתור אהלים פי' כיון דנתכוין לעבותה איך מהני תנאי, ואמר הירושלמי ואומר לפני שמואל פי' דהי' א' אומר לפני שמואל, בטפול לה והוה פי' דהיו סמוך לה והוה פי' שהי' מקדם סמך לסיכה אבל הוא לא הסמיך ולא ידעינן אם הראשון הי' מתכוין לעבותה או לא, ולזה עכ"פ מהני תנאי:

רנב"י הוי בה פי' דר"נ אמר דאיירי דהוי מתחילה אדוק בה אך עתה אינו אדוק בה ולזה מהני תנאי כנ"ל אבל פי' הק"ע דחוק:

הלכה ה

ואין חותכין את הנייר לצלות עליו מליח וכו', נשאלתי אי מותר להניח נייר על האסכלה שצולין עליו הכבד כדי שלא תשרף הכבד, והשבתי עיי' בטו"ז יו"ד סי' ס"ה ס"ק ב' שמתיר לצלות כבד כשהיא מכורכת בנייר על האש ולא אמרינן דנייר מפסיק בין הכבד ובין האש והוי כבישול מדשרי בצולה המוח בקרומו על האש עכ"ל, אמנם בתשובה מאהבה ח"ר סי' פ"ד הביא בשם הגאון נודע ביהודה לאסור וכ' דאינו דומה לקרום דהתם הדם בתולדתו, והביא ראיה דהרי מועיל מליחת עצם למוח שבתוכו כדאיתא בסי' ע"א בהגה ס"ג ג' ובוודאי אם עושה מעצם כלי וימלח בי בשר דהוי כמולח בכלי שאינו מנוקב וע"כ משום דכך הוא הטבע בתולדתו שזב המוח בעצם עצמו אבל לא בכלי אחר ה"ה נורא שייב דמא בקרום עצמו, אבל אם כלי אחר מפסיק כי האי נייר אסור עכ"ל, וכן נרא' לפענ"ד ראי' ממתני' כאן דתנן אין חותכין את הנייר לצלות עליו מליח עיי' רש"י דג מליח ויש לדקדק אמאי לא נקטה המשנה סתמא לצלות עלי' אלא וודאי דלצלות בשר על נייר אסור, ואין לומר דנקיט מליח משום אין שוברין את החרס דקתני קודם ועל החרס וודאי בוודאי דווקא מליח שרי אבל בשר שלא נמלח בוודאי אסור דא"כ הו"ל לתנא למתנה איפכא אין חותכין את הנייר ואין שוברין את החרס לצלות עליו מליח אלא וודאי דנקיט מליח משום נייר דאי לא מליח אסור לצלות על הנייר דהו"ל כנתבשל:

משילין פרק ה

הלכה א

משילין פירות וכו', עיי' רש"י מי שיש לו חיטין ושעורין, ראיתי בכ"י של הגאון מו"ה מאיר פישלס מפראג זצ"ל דמדקדק מדוע נקיט רש"י דווקא חיטין ושעורין דלמא גם שאר מיני פירות, ותירץ מדפריך הגמרא עד כמה אר"י כאותה ששנינו מפנין ד' ומ' קושות של תבן ושל תבואה ואי המשנה איירי בשאר פירות תקשה דלמא דווקא בשל תבואה הוא דשיעור בה' קופות אבל בשאר פירות אפי' יותר אלא וודאי דאיירי בשל תבואה, עכ"ל, ולפענ"ד נ"ל דר"י דייק בדבריו כאותה ששנינו מפנין וכו' פי' כאותה ששנינו דייק בתבן ותבואה בזה משילין ה' קופות, אבל בשאר המינים באמת לא פירש, ולפ"ז י"ל דאפי' לדעת הרא"ש דפסיק כר"י דדווקא ד' וה' קופות מ"מ זה דווקא בשל תבן ותבואה אבל בשאר פירות גם לדידי' אפילו יותר ודו"ק:

מתני' ומכסים פינות, אבל בירושלמי גרס הפירות וכן ברא"ש ואי גרסינן הפירות משמע דקאי ארישא דקאי איו"ט דלעיל, אבל אי גרסינן פירות משמע דהוא דבור ב"ע וי"ל לפ"ז דשבת דכתיב אח"כ קאי גם אמכסין פירות ודו"ק אלא דרא"ש גרס הפירות ואפ"ה כתב דקאי שבת דאח"כ גם אמכסין דרישא ודו"ק:

וברטנורא גרס ג"כ את הפירות וא"כ משמע דקאי איו"ט ולזה כתב ולא אמרינן טרחא שלא לצורך יו"ט היא, ועיי' בתוס' י"ט, ואי קאי גם אשבת יש לעיי' דהו"ל לכתוב אבל מכסין אותן:

אבל אם הי' שוה מותר עיי' בבבלי דאפי' בשוה אסור, וכן פסיק בשו"ע סי' תקכ"א, וצ"ע ואולי י"ל דגם הירושלמי דאפי' בשוה אסור כיון דעכ"פ הו"ל דרך רחוקה שצריך להושיטן לגג תאחר אבל אם הדרך הושטה לארובה שבגג האחר כמו ארובה שבאותו הגג כגון שבגג שהיו מונחין הי' רחוקין מארובה כמו מארובה שבגג וא"כ כיון שהדרך שוה אזי מותר, ור"נ דאמר אבל שוה אסור איירי שגג האחר ארובה שבה יותר רחוקה או גבוה דאע"ג שהמה שוין, וכן פי' רש"י בסוגי' שגג א' אינו גבוה יותר ויוכל להיות שעכ"פ החושטה לשם היא ארוכה אבל בשוה ממש שרי ולית סתירה בין בבלי וירושלמי וכן דייק לשון הברייתא אפי' בששנותיהן שוין ולא כתיב שגגותיהן ודרך הליכתן שוה ודו"ק וכן בירושלמי פה נקיט שום משמע דשוה בכל:

הי' שם חלון משחילין דרך חלון דתמי' דבבבלי קאמר דדרך חלון אסור ונ"ל דירושלמי אמר דהי' אצל ארובה ג"כ חלון והואיל ואשתרו דרך ארובה אשתרו ג"כ דרך החלון וזה שדייק הי' שם חלון במקום הארובה כנ"ל להשות הסוגיות ואולי לזה דייק הלשון דרך ארובה ולא כתיב בארובה אלא דרך דע"י הארובה משתרו ג"כ החלון הסמוך:

פורצון מחצלם ע"ג שיפה של לבנים פי' לבנים המכוסים בשיפה שהוא מחצלת דק וחשב הואיל והיא דקה לא תועיל כנגד הדלף מותר לפרוס מחצלת עבה עלי' כמו דתנן דמכסין כדי יין ושמן ודו"ק וא"צ להגהות ק"ע:

ובלבד שלא יהי' הכלי בגופא של ביצה עיי' בק"ע בפי' א' ותמי' הלא הוי רק נגיעה ע"י דבר אחר ולמה לא דבשלמא לפי' הב' הוי טלטול ע"י דבר אחר דשמא ינענעו דאסור אבל לפי' א' קשי':

כאן מלמעלה כאן מלמטן, דברי הק"ע תמוהי' דשי' בביצה אינו אוסר כ"א לתן הכלי תחת הביצה הלא אין כופין עלי' אמר, ועוד מה פי' הוא דהוא ניתן מלמטה והלא א"כ מטלטל הביצה, לכן נראה דה"פ דהא דאמר ר' שמעון בי' ר"י אין כופין עלי' כלי היינו מלמעלה משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אבל בנחיל של דבורים איירי דכבר הסדין פרוס תחת הכוורת אלא דלפרוס עלי' בעי ולזה אמר דמותר וזה ברור:

הפול סיטות, כ"ל דהוא טעות וצ"ל חפוי לסטות כמו סטיו ע"ג סטיו פסחי' בבלי י"ג ע"ב והי' חפוים פרוס עליהם מפני הגשמי' ואסור לטלטלין, וקאי אדלעיל דאמר דסדין של כוורת מותר לפרוס עליהן, אבל זה אסור משום דעביד אהל כנ"ל ודו"ק:

חביות של טבל וכו' עיי' בש"ק מ"ש לחלק בין נשברה ונתרועעת וראי' לדברי ר"ת ולפענ"ד י"ל דאמר הגמרא הטעם משום דאדם בהול על מעונו וא"כ י"ל דווקא בממון שלו אדם בהול עליו, משא"כ אם הממון היא של אחרים אינו בהול כ"כ לחלל שבת וא"כ שם דתני נשברה לו חביות בראש גגו דייק לו שהחביות הוא ממון שלו שייך שפיר לגזור משא"כ כאן דתני חביות של טבל שנתרועעה יכול להיות בשל אחרים לא תני בלבד שלא יקלוט ויצרף ודו"ק אבל באמת זה כתבתי לפי דבריו אבל דברי הש"ק תמוהים דאיך יהי' מותר לקלוט ולצרף א"כ הי' מטלטל המוקצה בידים ודווקא להניח חביות תחתי' מותר דהוי טלטול מן הצד ואפי' אם נשברה אסור לקלוט ולצרף בחביות של טבל:

להצילו שלא כדרכו עיי' בק"ע דכ' שלא ע"י קליטה וצירף, וזה סותר דברי הש"ק בד"ה תני וכמ"ש:

והא הני על העביט עיי' בש"ק דתמה על הד"מ הביאו המ"א בסי' של"ה ס"ק ד' דעביט שזב יש תקנה למ"ד מין בשאינו מינו בטל אפי' בדבר שיל"מ לתן תחתיו כלי מים א"כ איך משני שזה אין לו תקנה, ולק"מ דאין זה חשוב תקנה דא"כ מבטל היין במים ואינו יין וזה לא חשיב משא"כ כאן יש תקנה באם עבר:

נתמלאה שופך ושונה וקשה אמאי יטלטל המוקצה יביא כלי אחר ויתן לשם, וי"ל דלזה אמר ר"ח דעשו אותה כנהרות ומעיינות דאין בו מוקצה כלל ודו"ק וא"צ להביא כלי אחר ודו"ק:

ועיי' במ"א של"ה ס"ק ד' דתמה שם בגיגות דכ' א"צ להביא כלי אחר ותמה דאם יש לו כלי אחר יקח אחר ואל יטלטל ולפענ"ד י"ל דעכ"פ אם גם הכלי אחר יתמלא ע"כ יהי' צריך לשפכו ולטלטלו לכן ישפכו תיכף לגיגית ודו"ק:

הלכה ב

אסרו אילן יבש אטו אילן וקשה לי הא הו"ל גזירה לגזירה אסרו לעלות באילן שמא יתלוש ואילן יבש אטו לח, וצ"ל דכולי חדא גזירה וכדמתרץ בבבלי בריש ביצה:

דר"מ היא עיי' בש"ק מה דתמה מדסיפא ר"מ ש"מ רישא לאו ר"מ ולפענ"ד נראה דירושלמי קאמר שם הלכה דר"מ כלומר דע"כ רישא ג"כ והפי' דר"מ חייש למעוטי ואסור לזרוע אפי' ביבש דשמא יש בה לחות ולזה שם בירושלמי ניחא דבסיתווא אסור לזרוע, אבל בקייטא דחזינן בי' בהדי' דאין בו עלין וכי אית אתר דכתרן עלים בקייטא ואין בה שום עלה וא"כ בוודאי יבש ואמאי יהי' אסור בימות הקיץ שם הרי נראה דבוודאי יבש אע"כ דאתי' כר"מ דחייש למעוטי ודו"ק ולזה תנן סתם דבכל ענין גפן שיבש אסור לזרוע תחתיו, וכל זה לר"מ וא"כ מקשה הירושלמי וכי מתני' דידן נמי ר"מ והרי לא קיימ"ל כר' מאיר דחייש למעוטי ולזה משני דאתי' כדברי הכל משום דגזרינן ישב אטו לח ודו"ק:

אמנם הראב"ד שהשיג על הרמב"ם בה' כלאים פרק ה' הלכה ט"ז לא פי' כן בירושלמי אלא דירושלמי משני דמתני' אתי' ככ"ע משום דיש אתרין דכתרין עלין אפי' בקייטא, וס"ל לראב"ד דמשום כן בכל אילן שאנו רואין בקייטא שאין בו עלין כלל אמרינן דלמא נשרו, ולזה מסיים מזה שמעינן שאם יבשה לגמרי אין איסור כלל, אבל בלא ידעינן רק חזינן שאין בו עלין אע"ג דלא ידעינן שהי' לו אפ"ה אסור לזרוע, וא"כ משיג בזה על הרמב"ם דאיהו כתב גפן שיבשו העלין ונפלו וכו' משמע בידעינן שהי' לו עלין מקודם אלא שנשרו הוא דאסור לזרוע משום דאית אתרין כן דנתרן עלין שלהם ולזה משיג עלי' דעכ"פ אסי' לא ידעינן שהי' בו עלין ג"כ אסור דלמא הי' עלין ונשרו אלא א"כ ידעינן בוודאי שלא הי' עלין ודו"ק היטב ותמי' לי מ"ש הש"ק פה דרמב"ם פסיק בה' כלאים דאפי' וזה אינו דאדרבה אינו אוסר כ"א בנתרו עליו יעיי"ש:

והי' נראה לי עוד לומר דהא דאמר הירושלמי בכלאים הלכה דר"מ היינו ר"מ דמשנה א' פ' ה' דכלאים דכרם שהוא נטוע בערבובי' הואיל וכראם ככרם הרי זה כרם וס"ל דהיינו מדרבנן משום מראית עין וא"כ איהו לשיטתו אומר ג"כ גפן יבשה אסור לזרוע תחתי' משום מראית עין, אבל לרבנן דלית להו מראית עין א"כ כאן שרי אלא דירושלמי מקשה הא בקייט ליכא מראית עין דהרי נראה דיבש ומשני משום דאית אתרין וכו' ולזה רצה לומר הירושלמי כאן דאתין כר"מ משום דגזר אילן יבש אטו לח:

ויש מזה ראי' למ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ז דאפי' במידי דרבנן שייך איסור משום מראית עין הרי גזרינן יבש אטו לח ובלח אינו אלא מדרבנן מחשש שיתלוש ובגליון הש"ך הבאתי עוד ראיות:

או שמא ישכח וירעיד וקשה לי מאי נ"מ אי זה הטעם או זה, ונ"ל דנ"מ אי משום שמא ישכח ויאכל יהי' שנים רשאים רשאים לעלות דא' יזכיר את חבירו כמו שב' רשאים לקרות לאור הנר, אבל אי הטעם הרעדה וזה ברגע יכול להרעיד, א"נ כ"מ בשכבר אכל כדי שבעו מאלו הפירות אי בשקו מאלו מחשש שמא יתלוש לאכל ליכא למיחש אבל משום הרעדה איכא למיחש ודו"ק:

נשמענא מן הדא הי' רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד, וי"ל מדוע לא מביא המשנה דתנן אין רוכבין ע"ג בהמה, ונ"ל ע"פ מה דמקשה המ"א דלטעם שמא יחתוך זמורה יהי' ב' מותרים לרכוב, שא' יזכיר את חבירו כמו שמותרין ב' לקרות לאור הנר ותי' דחיישינן שמא יחתוך זמורה קודם רכיבה, ובחידושי למס' עירובין כתבתי דלפ"ז י"ל דהיכא דהי' רוכב ובא מע"ש ונכנס שבת דאם יש עמו א' יהי' לפ"ז א"צ לירד דהרי מקודם רכיבה הי' חול ועתה שרוכב עוד הרי יש א' להזכירו ודו"ק והשתא לפ"ז דממתני' דאין רוכבין לא הי' לפשוט משום שמא ישכח וירעיד דא"ל דטעמא משום יחתוך זמורה וא"כ גם כאן הוא הטעם משום שמא ישכח ויאכל א"כ בב' יהי' מותר לעלות לאילן כנ"ל בזה פשיט לי' מהא דתני הי' רוכב משמע דרוכב בא אפי' מע"ש וקשה אמאי אומרים לי רד הא יש להתיר בא' הולך עמו ש"מ דהטעם הוא שמא תרביץ הבהמה ויגביהנה בקול ובזה אין חבירו ידע למנעו ודו"ק היטב, וצ"ל תינח הבהמה, א"נ שמא תניח הבהמה שהוא יעשה מעשה תנוח וחבירו לא ידע מזה, אבל מ"ש הק"ע שהוא יגביהנה אח"כ קשה איך פשוט מזה דלא הוי הטעם שמא ישכח ויאכל דלמא כמו שהתם הוי מעשה שיגביהנה כן כאן הוי הטעם משום מעשה שיתלוש:

הגע עצמך שהי' הוגן אחר גדול פי' שאינו מכרת קולו ולא שייך שיעמידה בקול, והא דאמר גדול פי' דלא שייך לא זה ולא זה בי' לא שמא יעמידה בקול, ולא שיגביהנה ודו"ק, לזה השיב לי' שניי' הוא משום שביתת בהמתו וא"כ ה"ה הובן ויותר נ"ל דמבעי לי' אי הטעם דאין עולין הוא משום שמא יאכל ויתלש, או הטעם מפני שמרעיד האילן וזה גופא אסור א' דע"י הרעדה עולין ליחות האילן מענף לענף יגורם הצמחה וגם ע"י הרעדה נושרין התולעים מאילן ואסור זה בשבת, ונ"מ ג"כ לפמ"ש לעיל דאי משום הרעדה לפ"ז אפי' ב' אסורין, ולזה השיב לי' דכמו דברוכב אומרים לי' רד והוא ג"כ כמ"ש דאפי' ברוכב ובא מע"ש וע"כ הטעם שמא תניק הבהמה דע"י הרכיבה יונקים כח האברים שלה זה מזה ועושה בריאות יתר וא"כ הו"ל משום הבהמה עצמה אף באילן משום האילן, ומשו"ה בהוגן א' שגדול שכבר הוא בגדלו, ולזה השיב משום שביתת בהמתו וא"כ הוא משום הבהמה ה"ה כאן משום מרעיד האילן כנ"ל:

עיי' בש"ק ומה דתמה על הגליון וכ' זה קשה מן הראשונה איך שייך בבהמה שמא שכח ויאכל לק"מ דעכ"פ שייך שמא יחתוך זמורה, וה"ה כאן שמא יתלוש ועכ"פ אין פרושו נכון רק כמ"ש נראה יותר ודו"ק:

מאן דאמר נשענים בהא דמיסהך צבחר נ"ל דירושלמי מפרש כן דלית פלוגתא בנייהו דאי יש פלוגתא בנייהו א"כ הרי אמר דפליגו ר' בא בר ממל וחבריו וא"כ לפ"ז הלא יהי' הדין יחיד ורבים הלכה כרבים וכחברייהו וא"כ הו"ל לפרש מאן אמר דא ומאן אמר דא, ומדלא פירש ר' יוסי ש"מ לית פלוגתא בנייהו והאי דאמר נשענים והאי דאמר אין נשענים בתש והא דאמר איתפלגון היינו בלשונם בלבד:

אסור להושיט דבר ולהוליכו מאצלו דס"ל דכמו דבעפר הזיז עפר ממקומו, כך אסור במים, רק דלזה דהוי פצל מיא לכאן לשתות השיב דהוי כשובר את החביות לאכל גרוגרות, ונראה מירושלמי פה דס"ל דאין הטעם הוא שמא יעשה חייבות של שייטין אלא כמ"ש דחשיב כמזיז עפר:

ולא מספקין ולא מטפחין, סיפוק שהוא מחמתו כד"א ויחר אף בלק ויספוק את כפיו, ולא מטפחין טפיח שהוא לרצונו, עיי' בש"ק ד"ה ולא מספקין, ויפה כ' הש"ק דסיפוק תרווייהו משמע דהרי במס' ברכות דף נ"ט איתא רב קטינא דידי' אמר כפים סיפק שנא' וגם אני אכה כסי אל כפי והנחותי חמתי יעיי"ש הרי מבואר דסיפק הוא כף על כף, ועוד הרי כתיב ספקו עליך כפים, א"כ מבואר דמספקין היינו תרווייהו כף על ירך וכף על כף, אמנם הכל מחמת וחרון וצער, וכן כתיב יספיק עליו כפמו, אמנם מטפחין הוא גם לשמחה כדכתי' ויכו כף ויאמרו יחי המלך, ול"ק מה שתמה התוס' י"ט אמאי תנן כלל ולא מטפחין השתא מחמתו מכ"ש לרצו, די"ל הואיל ומטפחין אינו כ"א כף לכף, אבל כף על ירך לשמחה שרי, כיון דאין מכין כן לשמחה, ואולי טפוח הוא מלשון טפח דמכה רק בקיבוץ האצבעות ולפי הגירסא דאיתא בבבלי לא מטפחין ברישא ואח"כ לא מספקין לק"מ דהו"ל לא זו אף זו ודו"ק, והתוס' במס' ביצה דף למ"ד נראה דהיה להם הגירסא כירושלמי ביצה תנן אין מטפחין ואין מרקדין וכו' ש"מ דהיה להם הגירסא לא מספקין דאל"כ מדוע הניחו התנו באמצע, וכן הגירסא בשבת דף קמ"ח ע"ב וברש"י שם, והנה י"ל למ"ד לקמן הכין והכין אסור דאפי' לאחורי ידים כמי אסור טפוח א"כ לא קשה מידי השתא מחמתו אסור מ"כש לרצונו דנ"ל דקמ"ל דלרצונו אפי' לאחורי ידים אסיר אבל לר' יונה דמתיר לקמן לאחורי א"כ קשי' השתא מחמתו אסור מכ"ש טפיח לרצונו וע"כ צ"ל דאיהו מפרש אין מספקין בפירוש אחר ונ"ל דזה דעת הרמב"ם בפי' המשניות דפי' אין מספקין דהוא הנגון והכאה בצלצל, כי היכא דלא תקשה דהוי זו ואצ"ל זו כנ"ל וס"ל להלכה כר"י דס"ל לאחורי ידי' שרי' ודו"ק:

ואמר לי מופלא א' דהתוס' בביצה דף למ"ד שכתבו בד"ה לא מטפחין ולא מרקדין דבזמן הזה דאין אנו בקיאין בכלי שיר לעשות לא שייך למגזר בהו שמא יתקן ורמ"א הביאו זה להלכה דמה"ט יש מקילין בכל עיי' ברמ"א באו"ח סי' של"ט, ואמר די"ל מדהניח התוס' ברישא דאין מספקין וציינו רק על אין מטפחין משום דס"ל כרמב"ם בפי' המשניות דאין מספקין היינו ההכאת בצלצל דהוא כלי שיר גופא וס"ל לתוס' דזה אפי' בזמן הזה אסור ולא כתבו כן כ"א אלא מטפחין דהוי רק הכאה ביד אבל בכלי שיר גופא ס"ל לנוי' דגם זה בזמן הזה אסור ולא הקילו כ"א בטפוח וריקוד דאינו דומה לכלי שיר משא"כ צלצל, ולפמ"ש דהי' להתוס' הגירסא אין מספקין בתחילה אין ראיה כ"כ:

ופעם כתבתי הנה מ"ש התוס' יו"ט דאין מספקין היינו ג"כ כף על כף מה"ת לחלק בין מחמתו לרצונו לק"מ דה"א מחמתו מכה בכח יותר מגודל רוגזו משו"ה אסור אבל אם עושה לרצונו דאינו מכה בכח כ"כ ה"א דשרי קמ"ל ובאמת הירושלמי מקדים מספקים, ומה שהביא ראי' מקרא ספיק על ירך נ"ל אדרבה מזה ראי' להיפך דסיפוק משמע כף על כף דאמאי הוצרך לומר על ירך הו"ל לומר ספקתי אלא דסתם סיפוק הוי כף על כף וכן כתיב ספקו עליך כפים ואי סתם סיפוק הוי על ירך הו"ל לכתוב ספקו בכפים ומדכתיב כפים בלא בית משמע דספקו כפים זה על זה, וכן בבלק כתיב ויחר אף בלק ויספוק את כפיו הו"ל לכתוב ויספוק בכפיו דהיינו על ירך כף על ירך אלא מדכתיב ויספוק את כפיו משמע זה על זה, ולזה אמרה המשנה אין מספקין כל עניני ספוק כנ"ל והיינו מחמתו ואין מטפחין דהוא לרצונו ולא מכעס:

ובתוס' יו"ט. מתמה דלמא לא מטפחות היינו לאחורי היד ונ"ל מטפחות היינו לאחורי היד, א"כ הא דתנן בסוף מ"ק נשים במועד מענות אבל לא מטפחו' היינו אפי' לאחורי היד ואם היו סמוכו' למטה מטפחות היינו דווקא באחורי היד א"כ אמאי כתיב אח"כ אבל לא מקוננות הו"ל לכתוב אבל לא מספקות ודו"ק:

לצנעינו עיי' בק"ע דפי' לשון נדוי ונ"ל דוודאי ר"מ דעושין כן באחורי יד אלא דס"ל דהעומדים בחוץ לא ידעו שהוא באחורי יד ויתירו ג"כ בכף על כף וזה דאמר הותרה השבת שיתירו כנ"ל, וזה הוא דאמר מי הוא דאמר מי הוא זה דבא לצנעינו בתוך שנהי' מצנעין בתוך הבית שלא ישמע הקול מבחוץ:

ונ"ל ע"פ מה שתמה הש"ק לעיל בד"ה אלא כר"מ מדסיפא ר"מ מכלל דרישא לא ר"מ, והי' נראה לי לומר דלכאורה איך אמר דר"מ היא דאמר גפן שיבשה דלמא שאני התם דחיישינן דלמא אינו יבש לגמרי, משא"כ כאן דחשש שמא יתלוש וביבש הרי ליכא פירות, והי' נ"ל לומר דהא דתנן התם ר"מ אומר אף צמר גפן היינו אפי' ביבש הצמר גפן אפ"ה אסור ואע"ג דאפי' בלח בצמר גפן ג"כ ליכא איסורא דאורייתא רק אטו גפן דדומה לו ואפ"ה אסור בה, וזה דאמר הירושלמי הלכה דר"מ ירצה זה הלכה דגפן שיבשה היא ג"כ דר"מ בצמר גפן ודו"ק:

והשתא לפ"ז הכי יתפרש דר"מ היא דר"מ אומר גפן שיבשה, וזה הלכה הוא ג"כ דר"מ בצמר גפן דאסור אסי' ביבשה, וא"כ גזרינן יבש אטו לח, ולח גופא הוא אטו גפן, ה"ה כאן יש לאסור יבש אטו לח, ומתורץ קושיתי והשתא ר"מ לשיטתו דגזר כל כך אפי' בצמר גפן ה"ה גזר ג"כ אחורי יד אטו יד על יד אע"ג דיד על יד אסור רק משום שמא יתקן כלי שיר הרי איהו גזר כ"כ לזה אמר רבי מי זה בא לרדותינו ודו"ק:

מאי מקשה על כרסה בשובתא נ"ל דעושין כן משום רפואה נהגין העם בחולה, עיי' בק"ע באדם שהוא מן הטבור ולמעלה וקשה לי ומן הטבור אפי' באדם בריא וודאי מותר, ונ"ל דבחולה היינו בחול, כדלעיל בחולה מי היתר לך, אבל בשבת אסור, ויש לעיי' הא דחשיב לי' בחול מי היתר לך הא בנשוי אמר בנדה דמותר וא"כ שפיר בעי בשבתא:

אמר כן להלכה פי' הא דאמר אסור לדון היינו להלכה אבל הא דתני ר"ה דדנין דיני ממונות היינו מצד דין תורה משום דאין צריך דיני ממונות להלין עד למחר, ובק"ע פי' להיפך ואינו נראה:

ודע דרמב"ם בפ' י"א מה' סנהדרין ה' ב' כ' וז"ל אע"ג שדנין דיני ממונות בכל יום מן התורה שנא' ושפטו את העם מדבריהם למדו שאין דנים בע"ש ובכ"מ שם מחק מלת למדו דלא מצינו דלמדו כן רק בירושלמי פה אמר ר"א אסור לדון דיני ממונות בע"ש אמנם נ"ל דס"ל לרמב"ם דר"א למד מלשון המשנה בסנהד' ריש פ' א' דיני ממונות דחשיב ההפרש בין דיני נפשות לדיני ממונו' ולא חשיב ג"כ דיני נפשות אין דנין בע"ש ודיני ממונות דנין ועוד דסיימה לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט הו"ל לסיים בדיני נפשות אלא וודאי מדסתמה המשנה משמע דאפי' דיני ממונות אסור דהואיל ומצד הדין אסור בדיני נפשות גזרו חכמים ג"כ בדיני ממונות הואיל ויש בו ג"כ שמתוך טרחת שבת וי"ט לא יהיו מתון בדין וזה שכ' הרמב"ם ומדבריהם למדו ירצה מלשון המשנה כנ"ל ר"א דאסור ודו"ק, וא"כ לפ"ז אע"ג דר"א נקיט רק שבת ה"ה ג"כ בעי"ט אסור וכן פסק בח"מ סי' ה' אלא דעכ"פ יש לעיי' מדוע נקיט ר"א דווקא ע"ש והיה נראה לומר מדנקיט המשנה אין דנין משמע דווקא ביו"ט הא בעי"ט שרי, אלא דלפמ"ש מבואר ממשנה דסנהדרין הנ"ל דגם בעיו"ט אסור וא"כ הרי המשניות סותרין אהדדא ולזה י"ל דסתמא בתרא עדיף והרי סנהדרין הוא סתמא בתרא דס"ל דאין דנין בע"ש ויו"ט, ואע"ג דבתרי מסכת אין סדר מ"מ בתרי סדרים וודאי יש סדר, ואפשר לומר דנקיט ע"ש לרבותא לא מבעי בעי"ט דאסור דהואיל ואיכא טירדא דב' יומי כי בגולה עבדינן תרי יומי י"ט ויש לחוש שלא יהיה מתון אלא אפי' בשבת דלא הוי כ"א טירדא דחד יומא אפ"ה אסור ודוק, וראיתי בתומים דהא דאסור לדון בע"ש היינו דווקא להתחיל בע"ש אבל בהתחיל ביום ה' מותר לגמור בע"ש דהרי אפי' בד"נ מותר ביום ה' אע"ג דגומרין לחיבה בע"ש אפ"ה מותר ולא חיישינן שמא יכשלו מחמת טירדא דבשבת, ולפענ"ד לא דמי דשאני ד"נ דהוא בכ"ג דלא שייך לומר דכ"ג יטעו משא"כ בדיני ממונות דהוא אפי' ביחיד מומחא שייך לחוש שמא יטעה, והנה נ"ל לומר דהא דאין דגם בע"ש ויו"ט הוא דווקא לגמור הדין משום דיש לחוש שלא יהיה מתון אבל באינו רוצה לגמור הדין רק לשמוע הטענות מותר, כיון דלא שייך שיטעה, אבל בשבת ויו"ט אף משום ממצוא חפצך ודבר דבר, והשתא לפ"ז ל"ק הא דקתני ולא דנין משמע דבעי"ט מותר י"ל הא דמותר בעי"ט היינו באינו גוער רק לשמוע הטענות ודו"ק:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה