מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת עירובין
מבוי פרק א דעירובין
הלכה א
ימעט עיי' רש"י ישפיל ובספר נחלה ליהושוע תמה דגמרא מוקי לה ע"י שמגביה יעיי"ש, ולפענ"ד נראה דרש"י נקיט כלשון הברייתא דף ג' ע"ב כיצד עושה מניח קורא משפת עשרים וכו' יעיי"ש, ועיי' בש"י:
דוקרנין כשרים בסוכה ותני כן הביא ד' דוקרנין וסיכך על גביהן סוכה כשירה עיי' בס"ק דהביא מזה ראי' לשיטת הרמב"ם דעל שפת הגג כשירה ונכון, ולפענ"ד היה נראה ראיה גם מסוגי' דבבלי דף ד' ע"ב דפריך מיתיבי נעץ ד' קונדסין בארץ וכו' והא ארץ כאמצע הגג דמי ומכשיר ר' יעקב דלמא שאני אמצע הגג דגילה דעהו שאין חפץ במחיצות שלמטה למימר גוד אסיק כיון דהעמיד באמצע ומשו"ה לכ"ע פסולה משא"כ בארץ דליכא גילוי דעת וכ"ת הא עכ"פ ליכא מחיצות י"ל כיון דמבואר אח"כ דלר' יעקב עכ"פ בעי רוחב טפח לכאן ורוחב טפח לכאן, ולזה בארץ כיון דעכ"פ איכא רוחב טפח סני משא"כ באמצע הגג דגילוי דעה דלא חפץ במחיצות שלמטה ולזה גרע וצ"ל דגמרא מקשת מדאמר רב הונא מחלוקת על שפת הגג ומדוע לא אמר מחלוקת בארץ אלא ש"מ דווקא על שפת פליגי משא"כ על הארץ חשיב לי' כאמצע הגג ושפיר פריך ודוק, אלא דלזה יש לעיי' הא דאמר הגמרא אמר לך ר"ה פליגי באמצע הגג וה"ה על שפה והאי דקא מיפלגי באמצע להודיעך כח דר' יעקב והו"ל למינקט רבותא טפי פלוגתא באמצע הגג ממש, אלא צ"ל דעכ"פ שפיר קאמר הגמרא דאין להקשות לר"ה מזה די"ל דנקיט רבותא וס"ל דאין חילוק בין אמצע הגג לעל הארץ, אלא דכל זה שלא לדחות דברי ר"ה, אבל עכ"פ לר"נ בוודאי יותר טוב לומר דדוקא בארץ מחלוקת אבל על שפת הגג דברי הכל כשרה, דאל"כ הו"ל למינקט פלוגתא באמצע הגג ממש ודו"ק:
רחב מעשר אמות בסיכה כשירה, עיי' בש"ק דכ' דבדופן שלשית איירי וקשה עכ"פ מדוע לא אפי' מב' דפנות דבסוכה בפרוץ ערובה על העומד לא מהני אפי' צורת הפתח כמ"ש הרמב"ם בפ' ד' ה' י"ב פסולה ובמבוי כשירה בצורת הפתח כדתנן במתני' וצ"ע:
ע"ב לא עירובין אמרתי לך אלא מחיצות פי' בתמי' אני לא אמרתי אלא עירובין וכי ג"כ מחיצות וכן לשון הירושלמי כמה פעמים:
דרב הוא דאמר שחיטה מחצה על מחצה כשירה ולא אמרו וכו' ויש לעיין דבחולין בבלי דף כ"ט מסיק דלא אמר רק לענין פסח יעיי"ש:
נעשית כאכסדרה וצ"ע מאי דמיון זה לאכסדרה דשאני התם דיש קורות על ד' יתידות, משא"כ הרי אין כאן כ"א אמלתרא א' בגובה הממעט הרחב מעשר וצ"ע:
הלכה ב
דף ג' הדא אמרה ב' כר' יוסי א"ת כ"ש כרבנן כ"ש סותם וקשה דלמא לחיים וקורה אמר ושפיר אמר מה את אמר לי לסתמו וכדאמר בבבלי ונ"ל משום דפה בירושלמי איתא דאמר לו וכי מה ראי' רשות לשבת לבוא לכאן ואי דהי' ג"כ קורה מה אמר לו וכי עה ראיה הרי יש כאן ראי' טובא לחי וקורה, אע"כ דלא היה קורה רק בחי לבד ושפיר אמר וכי מה ראי' אמנם בבבלי דלא אמר דאמר לו וכי מה ראי' שפיר רצה לומר דלחיים וקורה אמר ודו"ק:
אמנם הירושלמי הי' פשיטא לי' דכך אמר לו וכי מה ראי' וע"כ דלא היה קורה וא"כ שפיר פשיט דר"ג כר' יוסי ס"ל, אלא דיש לי לעיי' לפי מה דאמר בירושלמי לקמן הלכה וי"ו מתני' במשוכין מן הכותל אבל אם היו סמוכין לכותל אף ר' יוסי מודה, א"כ אכתי קשה מאי אמר איך אתה אומר לי לסתמו הלא יכול להעמיד הלחי בסמוך ודי בכ"ש, וצ"ל דאיירי בלא היה במבוי זה אפשר להעמידו בסמוך ודו"ק:
אלא בגין דתני רשב"ג וכו' פי' וה"א דהלכה כרשב"ג, לזה קמ"ל דהלכה כתלמיד וכל פחות מד' אמות אפי' פחות מד טפחי' נמי בעי לחי או קורה:
ר"ה בשם רב פי' כמ"ש בק"ע וכן הוא בבבלי דף י"ב רשב"ג אומר:
הלכה ג
ע"ב וכמה יהי' ביניהן, עיי' בש"ק מה דתמה וכ' ויותר מזה אני אומר שזה דעת הרמב"ם כי לא מצאתי בדבריו הכרע דס"ל דאפי' עד ג' אין צריך להביא קורה אחרת שהרי כ' לשון הגמרא וכו' ובמח"כ לא עיי' דהרי הרמב"ם כ' שם בסוף הלכה כ"ה בהיתה אחת למעלה וא' למטה וכו' ולא יהי' ביניהם ג' טפחים בשרואין אותה שעלתה זו וירדה זו בכוונה עד שיעשו זו בצד זו עכ"ל, הרי מבואר דשרי בפחות מג' ודו"ק, וזה דעת הגהות מיימונית במ"ש ודעת רבינו אינו כן ודו"ק, ומ"ש הראב"ד שצריך שיהיו סמוכות בתוך טפח ומחצה פי' דהיינו שיהי' רוחב הקורות עם החליל שביניהם טפח ומחצה, והוא כדאמר הירושלמי פה חצי טפח ועם הקורות הוא טפח ומחצה, ופסיק כסתמא דירושלמי ולא כר' הושעי':
ודעת הרמב"ם נ"ל דס"ל מדאיתא בתוספתא וז"ל היו ב' קטנות יוצאות מן הכותל מובדלות זו מזו ומקבלות אריח לרחבו טפח רשב"ג אומר יושב לארכו ג' טפחים קורה אחת למעלה וכו' ומדוע לא קתני בדין הראשון תיכף א"צ להביא קורא אחרת כדאיתא בגמרא ולזה ס"ל לרמב"ם דהא דסיימת התוספתא בסיף אם יש שם שלשה טפחים גם ארישא קאי אב' קטנות היוצאות מן הכותל מובדלים ואזה קאמר אם יש ג' טפחים ימעט ושפיר פסיק הרמב"ם כסתמא דתוספתא אלא דעכ"פ תמי' מדוע נקיט כתוספתא ולא כסתמא דירושלמי וצ"ע:
מ"ד ג' כדי עבירת אדם, עיי' בש"ק דתמה דהו"ל משום דס"ל כרבנן דבג' לא אמרי' לבוד ולק"מ דאה"נ זה פשט הירושלמי אלא דקא' טעמא של דבר דג' לא אמרינן לבוד משום דהוא כדי עבירת אדם כנ"ל:
בשם רב והוא שתהיה עליונה בתוך ג', עיי' בש"ק דמזה ראי' לרמב"ם כריב"י ולפענ"ד הרי רב גופא פסק לקמן בהלכה ד' הלכה כר"מ דאמר צריך להיות רחבה ובריאה כדי לקבל אריח ולא ס"ל רואין ודו"ק:
הלכה ד
דר"ח לא אמר כן אלא רב אזל להאי אתר וכו' ולשבת הבאת אני מתיר לחם משום לחי עיי' בבלי דף ט"ו פלוגתא דאביי ורבא בלחי העומד מאליו וקאמר בסיף ת"ש דרב הוי יתיב בהאי מבואה וכו' ואמר רב עי סמכינן עלי' מאתמול ואפ"ה מסיק דבסמכינן עלי' דאתמול פליגי מהאי ברקא דהוי בי' בר חבו דאפלגי בי' אביי ורבא יעיי"ש, ויש לעיי' לפ"ז כיון דבסמכינן עלייהו פליגי א"כ קשי' לרבא דאמר דלא הוי לחי דהרי רב דבסמכינן מהני, וע"כ צ"ל דהא דאמר רב מי סמכינן מאתמול היינו לומר בפירוש דסמכינן עלי' ובזה גם רבא מודה דמהני ומדויק כן מדברי רב פה בירושלמי דאמר ולשבת הבאה אני מתיר היינו אני אומר בפירוש שיהיה משום לפי אבל במחשבה לא מהני, אבל באומר בהדי' גם רבא מודה, ופליגי אביי ורבא בדברי רב דאביי ס"ל דהא דאמר מי סמכינן היינו אפי' במחשבה ורבא ס"ל דמי סמכינן היינו בדבור ממש ודו"ק, וכמבואר פה בירושלמי ויש ליישב בזה דברי הגהות אשרי בסוגיא דכ' דאביי דאמר הוי לחי אע"פ שלא סמכו בפירוש יעיי"ש דבפירוש גם רבא מודה דזה הוא דאמר ודו"ק היטב:
דף ד' כל שיש בהיקפו' וכו' עיי' בגמרא דף י"ד דאמר כל שיש בהקיפו ג' טפחים יש ברחבו טפח קמ"ל ותמה בספר זרע יצחק מאי קמ"ל בזה, הלא נוכל למחול ונ"ל דנ"מ בשבת דמדידה אסור רק מדידה דמצוה שרי וא"כ ביודעין שיש בהקפו ג' טפחים אזי הוי ברחבו טפח ואסור שוב מדידה ופשוט:
עקמומית מן הצד, פי' דאלו הי עקמומית למעלה מעשרים פשיטא דביש בי' ג' פסול ובפחות מג' כשר דלא שייך דלמא אתא לאמשוכי אבל בעקמומית מן הצד מ"ד דלמא אתא לאמשוכי' בתרי' ודו"ק:
ואין בין זו לזו ג' טפחי', צ"ל ואית בין זו:
עגולה וכו' עוד הוא דר"י עיי' בבבלי דמקשה הא תו למה ונ"ל דירושלמי ס"ל די"ל דקמ"ל היכא דהוי עקומה וגם עגולה אמרינן תרי רואין כאלו פשוטה ומרובעת ודו"ק:
מן הים למדו, עיי' בק"ע ועיי' בבלי דף י"ד ובתוס' שם דתמו דמשמע דחשבון מכוין ותמו דאין החשבון מכוין לפי חכמי מדות, ולפענ"ד נראה בשום לב בהא דמשני שם כי קא חשיב מגואי קא חשיב וא"כ נפל הגמרא מתירץ קמא א"כ הו"ל לגמרא לומר אלא כי קא חשיב מגואי קאי ע"כ נרא' לומר דוודאי הא דחשיב משפתו עד שפתו היינו מחוץ דשפה אמנם הא דחשיב וקו שלשים יסוב אותו מחללו קא חשיב, אבל מבחוץ הוי יותר מקו שלשים בהיקף של עשר אמות ודו"ק, ועיי' ש"ך יו"ד סי' ל' ס"ק ה' ובחידושי שם, וזה שדייק רש"י שם בד"ה מגואי קא חשיב קרא להאי קו למד וכו' סי' דווקא להא קו למד אבל הא דעשר אמות משפתו בוודאי הוי מבחוץ ודו"ק ומיושב קושית התוס' ולזה לא משני אלא:
הלכה ו
מתני' במשוכין מן הכותל וכו', ועיי' בש"ק מה דתמה ולפענ"ד כך פרושי במשוכין מן הכותל כלומר משוכין פחות מג' טפחים אבל בסמוכין ממש לכותל גם ר' יוסי מידה, ומביא ראי' מהא דאמר ג' שצריך להיות אפי' לרבנן כל דרחוק ג' צריך להיות עומד מרובה א"כ י"ל ה"ה לר' יוסי דווקא ברחוק פחות מג' הוא דבעי ג' טפחי' אבל בסמוך ממש בכותל די בכ"ש כנ"ל ולא נשוה פלוגתא רחוקה בין ת"ק לר"י דלת"ק אפי' ברחוק מעט מג' טפחים ד' בלחי כ"ש ולר"י אפי' בסמוך ממש בעי ג' טפחים ודו"ק:
קרן זויות יוצא מכן נ"ל דהוא ג"כ אבני הבנין דרישא כן יוצא קרן זה למטה מזה ודו"ק ומתורץ קושית הס"ק:
ע"ב ומדר' יוסי קיימי רב אבדימי דמן נחיתה כן גרס בק"ע, ויש לעיין ומדר' יוסי ונ"ל משום דלכאורה קשה במונח לוכסין, ויותר מעשר נימא רואין כאלו מונח למטה שוה ויהי' מותר לשמש עד כנגד קצרה, ונ"ל דכמו דאמר ר' יוסי במתני' ג' טפחים ואמר בירושלמי לעיל דווקא במשוכין אבל בסמוך סגי בכ"ש, וע"כ דס"ל דלא אמרינן רואין במשוך כאלו הוא סמוך וה"ה בזה וזה דאמר ומדר' יוסי קיימה ר' אבדומי דמן נחיתה, ואולי י"ל לפ"ז דאין צריך להגיה כמ"ש הק"ע אלא דהפי' הוא דרב אבדימי הי' קיים נחיתת מקום שהקורא מונח ולא אמרינן רואין כאלו היא מונחת למטה בשוה ודו"ק, א"נ קיימה ר"א נחיתה דמותר להניח הקורא כמקדם ולא צריך להניחה למטה דהואיל שאין הקורה משוכה יותר מעשר:
הלכה ז
אמר ר' אחי חד תנא הוא פי' דבין דופן ובין לחי חד דינא דמ"ד עושין הוא בין בדופן בין בלחי ומ"ד אין עושין הוא ג"כ בין בדופן בלחי כך הבין ר' יוסי בדברי ר' אחי לזה אמר ר' יוסי דאינו אלא דתרי תניין אלו דדופן סוכה עושין דאם תשמט הוא מרגיש משא"כ בלחי דאינו מרגיש לפיכך אין עושין אותה לחי, ולזה אמר קם ר' יהושוע דרומיא דהוא תלמיד דר' יוסי עם תלמידוהי דר' אחי אמרו לו אמרין דבתריה פי' אתם תלמידי דר' יוסי פירשו דברי חכמים דאמרו אין עושין אותה דופן אבל עושין אותה לחי השתא דופן אין עושין אותה אע"ג דמרגיש מכ"ש לחי דאין עושין וע"כ גם לרבכם לחכמים חד תנא לי' וחכמים אמרו אין עושין אותה דופן וכן גם לא ללחי, הוי תרי תניין אלו לר' אחי פי' ת"ק דחכמים כמו דתימר לר' יוסי דע"כ לת"ק תרי תניין אלו כך לר' אחי והא דאמר חד תנא לתוא הוא לחכמים דבדדהו חד הוא דופן ולחי אין עושין ודו"ק היטב וא"צ לכל הגהות וחלופי' של ק"ע:
ר' יוסי אומר הבית שבספינה וכו', עיי' בתוס' יו"ט פ' ח' דאהלות משנה ה' ד"ה הבית דכ' בשם הר"ש דפי' הב' שהביא הרב הוא דוחק ולפי המבואר בירושלמי פה שהוא עיקר דהרי חשיב ר' יוסי ור"א ב"ע בשיטה א' משמע דכמו דבסוכה פסולה משום דאינה יכולה לעמוד ברוח ה"ה בבית שבספינה, ודו"ק:
אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא וכשר וקשה כי הא מחובר הוא ודומי' למאי דתנן במס' זבחים דף פ"ה ע"ב העצמות והגידין והקרני' שהם מחוברין יעלו הרי דקרנים לא חשיב' כתלושים ומנ"ל לחלק ולומר דלענין זה חשיב כתלוש, ומיושב בזה מה דתמה בש"ק מדוע השמיטו הפוסקי' האי דין ולפמ"ש משום דסתמא דמתני' הנ"ל כירושלמי ודו"ק:
הלכה ח
מתני' והקיפוה כלי בהמה וכו', משמע הא בבהמה גופא לא, ויהיה זה כר' מאיר דפוסל בבעלי חיים וא"כ מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם, ותמי' דהרי אנו קיימ"ל דעושין מחיצת אפי' בבעלי חיים עיי' סי' שס"ב, אלא דאולי י"ל דנקיט כלי בהמה דבבהמה אין דרך לעשות מחיצה וצ"ע:
רבי אדא לא נצרכה אלא לר' יוסי בי ר' יהודא וכו' מודה הוא הכא וצ"ל דדוקה במחיצה של קנים וחבלים דגריע טובא ס"ל דבעי שתי וערב אבל לא בכלי בהמה:
ותני כן בכל עושין מחיצה, עיי' בק"ע דפי' תני' נמי הכי וצ"ע מאי ראיה מייתי מזה דנצרכה דווקא לרב"י, ונ"ל דהיא קושי' וכי תני כן דהרי בברייתא קתני ובלבד שלא יהי' עומד כנגד עומד ופרוץ כנגד פרוץ משום דבעי מחיצה מעלי' והרי במתני' לא תני כן רק סתמא שלא יהי' פרוץ מרובה על העומד אלא ש"מ דברייתא ר' יוסי בר יהודה דבעי מחיצה מעלי' לפיכך פריך להיות עומד כנגד פרוץ ומתני' אינה ריב"י וא"כ היא קושי' וכי תני כן ועיי' לעיל דף ד' בש"ק ד"ה במשוכין דפי' ג"כ לשון ותני כן דהיא קושי, א"נ י"ל דהיא סייעתא משום דבברייתא לא תני שיירה ומשו"ה בעי עומד כנגד פרוץ משא"כ בשיירה הקילו גם בזה אפי' בפרוץ כנגד פרוץ ודו"ק:
הלכה ט
דף ה' תמן את אמר וכו', עיי' בק"ע דמשביש בכאן הרבה מאוד ולפענ"ד דאין לשבש כ"כ רק דירושלמי קאמר דוודאי בהא שוה הבריית' מה המתני' דס"ל דפחות מג' כסתום דמי אבל הא קשי' הא דקתני בבריית' הביא דופן של שבעה טפחים וכ"ש וכו' כך הו"ל למתנה דכל דליכא כ"ש לית עשרה טפחים ומלת שני טפחים הוא טעות וצ"ל שלשה טפחים לזה מתרץ דיבא כדאמר ר"י החלל והעומד מצטרפין ואיירי דאיכא עומד כ"ש מל הארץ דמשלים שיעור יו"ד טפחים, דכמו דמצרפין המחיצות לד' כן מעט העפר המונח על הארץ מצטרפין לחלל מחות אב' והוי בין הכל עשרה ודו"ק:
משעשויין כעין דקרן נ"ל פרושו דהקולנסות דהיינו הד' קונדסין יוצאין למעלה מן החבל כעין דקרין ובפאה לא מהני אלא כשהחבל מלמעלה שעל הקונדסים או מן הצד של סוף הקונדסין אבל לא כשהקונדסין יוצאין למעלה ממנה כדקרן ודו"ק א"נ כעין דקרן היינו שהקונדסין זה אצל זה למעלה כעין קרן ופאה לא הוי כ"א כשהגמי נמתח עליהם והקונדסים רחוקים זה מזה ונראה כפתח אבל לא כשהקונדסים נוגעים זה אל זה מלמעלה כקרן ומגדול ודו"ק:
הלכה יוד
ע"ב א' או שנים, עיי' בש"ק דמכאן ראי' דא' ושנים שוין אין לתרווייהו כ"א בית סאתים ויש עוד להביא ראי' מדאמר אח"כ אין עכו"ם משלים ולא אמר דאינו משוה אפי' ב' ונותנים להם רק בית סאתים א' ש"מ דלכל ב' אין נותנים רק בית סאתים:
עיי' בש"ק ד"ה קטן ולפענ"ד דפא דאמר הגמרא בדף פ"א ע"ב בעירובין אבל לא במחיצות היינו היכא דר' יוסי פליג עליו או חכמים דקיימ"ל ר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכ"ש היכא דחכמים פליגי עלי' לזה דווקא בעירובין הלכתא כוותי' אבל לא במחיצות משא"כ בספיקא דמספקא לן ולית כאן רבים המחמירים כלל י"ל דאפי' במחיצות נלך להקל ככל ס' דרבנן דאזלינן לקולא ומכ"ש בהא בעירובין בכל ענין ודו"ק:
א"נ י"ל דהרמב"ם הי' מפרש בירושלמי הכא קטן מהו שיש בעירוב האיך עבידא כלומר האיך הוא האיבעי דקטן שיהי' משלים הוא בכה"ג בהיו ב' גדולים וקטן היה עמהם ואח"כ בא עכו"ם והוסיף עוד גברא ועשה ג"כ מחיצה אם נימא דעכ"פ הואיל והי' מתחילת השבת קטן עמהם תהני אבל קטן לבד ס"ל לירושלמי דבאמת אינו מצטרף אבל בעי הוא בענין שאח"כ הוסיף העכו"ם גברא ומקדם הי' קטן ג"כ שם ודו"ק:
דף וי"ו אם היו עשוין חבילה, עיי' בש"ק ועיי' מ"ש לקמן פ' ג' ה' ד' דבר תורה הן, עיי' מ"ש בזה לקמן הנ"ל:
ויש חצרות במחנה, עיי' בק"ע דמגיה ועיי' לקמן הנ"ל דישבתי הכא:
עושין פסין פרק ב
הלכה א
לפי שהפרוץ וכו', נ"ל דקשי' לי הא דעושה דיומדין משמע שיהיה זה בצד זה ממש מזרח ודרום ומאי נ"מ אם מרוחקין קצת הלא בלא"ה פרוץ מרובה על העומד, ומשני דהוא עושה כן לעצמו שהוא רק משום הלכת הבאר להוליך הבהמה שם לשתות אבל לא לשאר דבר:
הגיעוך סוף תחומי שבת, עיי' בבלי דף כ' הלשון הודיעך כוחן של מחיצות ועכ"פ א"צ להגהות הק"ע רק הכוונה שאם עשה כן במקום א' אסי' באין באר וחזר וזרק ארבע אמות בר"ה הוא דחייב אבל לא בתוכו כי הפסין עושין אותו רה"י וה"ה דהוי מצי למינקט בזורק מתוכו לר"ה או מר"ה לתוכו דחייב, ויש ליישב לשון הגיעוך סוף תחומי ע"פ מה דאיתא פ' ה' כיצד מעברין דאם היו סמוך גשרים שיש בהם בית דירה מודדין התחום ממנה וא"כ ה"ה ביש סמוך לעיר פתי ביראות דמודדין ומוציאין את המדה כנגדה וזה הגיעוך סוף תחומי שבת ודו"ק:
ויש לומר הא דאמר הירושלמי אף הוא מוכיח על עצמו משום הלכת הבאר פי' על עצמו הוא ר' יהודא לשיטתו דס"ל אם דרך רבים מפסיקתן יסלקנה לצדדין דרבים מבטלי' מחיצה ומהני דווקא לבאר, אבל במקום אחר אם מעמיד רבים מבטלים מחיצה וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן דאית ליה בבבלי כ"א ע"א כר' יהודא דרבים מבטלין מחיצה כדאמר הגמרא שם כאן ולא ס"ל משא"כ ר"א דפליג בזה אר' יוחנן כדא' בדף כ' כאן וס"ל ה"ה דמהני פסין בלא באר ושפיר אמר ר' זעירא בשם ר"א הגיעוך סוף תחומי שבת כנ"ל:
ומיושב בזה דקדוק התורת חיים דהו"ל לתנא לנקוט הלשון עושין ד' דיומדין לביראות, אלא דאתא לאשמעינן לביראות עושין אבל אי ליכא ביראות אין לעשות דיש לחוש לרבים דמבטלים מחיצה דר' יהודא לשיטתו ס"ל דרבים מבטלים מחיצה ודו"ק:
והא תנינן ממלין מים וכו', עי' דקשי' לי' לר' מנא דדייק מתני' דקתני סתם עושין פסים היינו אפי' בזמן הזה, והרי לא התירו אלא הבר הקר שחנו עלי' אבל לא שאר בור הקר, א"כ כאן ג"כ נא היה לנו להתיר בזמן הזה כזה משני דהרי עכ"פ מה שהתירו אז הותר לעולם, ה"ה כיון דעכ"פ הבארות כולם לעולי רגלים נשארו ג"כ כולם בהיתר כקדם:
בחיפה אע"ג דהוי חוצה לארץ, וכן בחליף דהוא ג"כ והתירו אפי' שם פסי ביראות:
ע"ב מתוך שאת עושה דיומדין אבל לא פשוטין, עיי' ק"ע ודבריו דחוקים ולפענ"ד הכוונה דת"ק ר"מ יודה לר' יודא יסבור דמחיצות ממש המה ויעשה כן במקום אחר היכא דליכא באר ובכה"ג הא קים לי' דאתא רבים ומבטלי מחיצה וחייב כנ"ל ודו"ק וס"ל סתם ירושלמי דהוא ר' יוחנן דרבים מבטלי' מחיצה ודו"ק:
פחות משלש פי' פחות משלש שלש בקר דהיינו ב' רבקות של שלש שלש בקר הוי כסתום יותר מששה היינו ששה בקר הנ"ל הנפלג ופלוגתא דר"מ ור"י הוא משלש שלש בקר עד ארבע ארבע בקר ודו"ק ועי' סק"ע אינו מובן לי:
ואמר א"ת דר"מ יודה לר"י דסגי פעמים בדיומדין לבד יאמר ר"מ דיעשה דיומדין רחבים בענין שלא ישאל כ"א כשיעור שלש בקר אלא וודאי דלר"ע לא מהני דיומדין רחבין יותר מששה ודו"ק:
אר"ב לא נצרך ר"מ לפשוטין אלא לשיטת ר"י דס"ל אתא רבים ומבטלים מחיצה וחיישינן דלמא יעשה כן במקום אחר ואמר ר' יוסי אפירי משיטתי' כיון דעכ"פ פרוץ מרובה על העומד כיון דהיא פתוחה מד' רוחותי' וכמו שמגיה בק"ע אבל פרושו לא זכיתי להבין והנ"ל כתבתי:
מ"ד שאם תחלק מודד מבחוץ ואין פרושו נראה בעיני ולפענ"ד דס"ל שאם תחלק את האבן לב' טבלאות ומודד מבחוץ אם יש בו כדי לחלקן ולזה אמר ר"י דא"כ א"צ האבן להיות עבה אלא באם יחלק אפי' יהיה כקליפת השום את עתיד להעמידה דהרי א"צ לעובו דיומד ולא צריך להיות עבה כ"א מעט שיהי' ראויה לחלק, ולא יהיה צריך דיומדין אלא באין עבין כ"א קליפת השום:
ובש"ך תמה על הרמב"ם דפסיק בתל המתלקט דנדון משום דיומד וע"כ ס"ל דאמרינן ב' רואין והי' לו לפסוק לחמרה כרשב"א בבבלי י"ט ע"ב וכ"ל ומשום דסתמא דברייתא הוא כר' בנו של ריב"ב דתני' דאילן נדון משום דיומד והרי אילן בעי חקיקה וחליקה וש"מ דאמרינן תרי רואין ודו"ק, ועוד דבעי בירושלמי פה לקמן פיאה מה שיצלת משום דיומד כגון דקשר כהן עגלין וקשה הא דפיאה מצלת הטעם משום דרואין כאלו הוא מחיצה, וכשתחשב משום דיומד ע"כ צ"ל דרואין כאילו היא מחוקקת והו"ל תרי רואין ומאי בעי וע"כ משום דס"ל דב' רואין ג"כ אמרינן אלא דירושלמי משיב אם את אומר כן בטלת הלכות פאה וכמ"ש בק"ע ודו"ק, אמנם מ"ש הש"ק דבירושלמי סה משמע דלא פליגי ואינו מוכרח די"ל דמ"ד כדי שתחלק ס"ל דרק חד רואין אמרינן, והא דאמר הירושלמי דמתיב אין בין דברי לדבריך שאתה אומר בעגולה משום דס"ל דאמרינן תרי רואין ואני אומר במרובעת דווקא דתרי רואין לא אמרינן ומנ"ל לעשות פלוגתא בזה בין הבבלי וירושלמי ודו"ק, אלא דעכ"פ להלכתא נראה דס"ל לירושלמי דאמרינן תרי רואין וכמ"ש, גם מה שתמה מדוע נקיט הרמב"ם הדין בתל המתלקט ולא נקיט באבן עגולה י"ל דאע"ג דאי אמרינן רואין א"כ התל נופל ואינו גבוה ג' דדמי' לפיאה דאמר בטלה הלכות פיאה ודו"ק:
עלו מאליהן מטלטלין עד בית סאתים עשאן ביד מטלטלין בהן אפילו כוריים, ותמהני על הרמב"ם דכ' דאילן נדון משום דיומד ומטלטלין בו אפי' כוריים עיי' בפ' י"ז ה' כ"ז ולא חילק בין עלה מאליו או נטעו מתחילה לכך וצ"ע:
אכל לא מן הפסין לחצר, עיי' בש"ק מה דתמה ומגיה, ול"נ דהיא קושי' דירושלמי מקשה מדאמרת מן הפסין לחצר אם תידוק מינה הא מן הפסין לחצר אסיר ומשני דלא נקיט כן אלא לידוק מני' דווקא מחצר א' מותר להוציא הא אם היו ב' אסורים ודו"ק ומתורץ קושייתו ופשוט:
דף ז' ע"א אם ערבו דרך פתחים העכו"ם אוסר עליהם, יעיי' בש"ק ד"ה אם דתמה אשיטת דס"ל ביש פתחי' מותר לערב מירושלמי דמה דאמר דאוסר עליהם, ולפענ"ד אדרבה מזה ראיה לר"י דתרי במתני' ר"פ הדר קאמר הת"ק הדר עם הנכרי בחצר אוסר עליו ראב"י אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים אוסרים זה על זה, ומפרש בגמ' דטעמא דראב"י משום דלא שכיח דידור ישראל א' עם נכרי משום דחשיד נכרי אשפיכת דמים, והואיל ולא שכיח דדייר לא עשו חכמים שיצטרך לשכור מן הנכרי כדי שלא ילמוד ממעשיו כיון דלא שכיח דדייר, וא"כ לפ"ז עיקר הדין דישראל הדר עם נכרי בבית א' אינו אוסר כיון דזה לא שכיח לא עשו חכמים זה התקנה שיאסור עליו אלא דעכ"פ עשו התקנה שאם חצרות בתים פתוחים דרך חלונות לזה ישראל הדר יחידי עם הנכרי במבוי דעכ"פ לא יערבו עמו משום דבזה שכיח טפי שידור עם עכו"ם במבוי דיסמוך הואיל ויכולין לבוא אליו דרך חלונות ואינו מתיירא כ"כ משפיכת דמים לזה ניהו דעכ"פ אינו שכיח כ"כ שידור עד שנאמר שצריך להשכיר ממנו רשותו, אבל מ"מ עשו תקנה שלא יערבו עמו, אבל אם יש פתחים ביניהם שבקל יוכלו לבוא אליו בוודאי אינו מתירא וא"כ גם לראב"י צריך לשכור ממנו משום דאוסר עליו וזה הוא שיטת התוס' וזה היא דאמר הירושלמי אם ערבו דרך פתחים העכו"ם אוסר עליו וצריך לשכור מן הנכרי רשות אסי' לראב"י דהוי כב' ישראלים הדרים בחצר א' וא"כ מותרים לערב עמו ודו"ק היטב וזה ברור, וא"כ אדרבה הרי מבואר בירושלמי והא דאמר אבא בר בר חנה אמר ר"י אפי' ערבו דרך חלונות לא קאי אר"ה אמר רב, רק דהוא אמר כן בפני עצמו דאפי' ערבו דרך חלונות אינו אוסר עליו, וגם ר"ה ס"ל כן דאם יש חלונות בניהם ולא פתחי' עכ"פ לא שכיח דדייר ובזה ס"ל לראב"י דאינו אסור עליו כיון דלא שכיח דדייר משום שסיכת דמים דישראל עכ"פ אפי' בכה"ג אלא דעכ"פ לכתחילה לא יערבו משום דעי"ז יש לחוש דיבטח ישראל וידור אצלו, אבל עכ"פ בדיעבד אם ערבו אינו אוסר עד שיהיה צריך לשכור כשות מגוי ודו"ק היטב וגם על הרמב"ם לק"מ לפ"ז והכל נכון ועיי' היטב במתני' ר"פ הדר ובברטנורא שם, ומיושב בזה ג"כ מה שתמה המרש"א בסוגי' על הר"י, דהרי עכ"פ אסור אפי' דרך פתחים שמא ילמוד ממעשיו, ולפמ"ש דבזה הרי גם לראב"י דהלכתא כוותי' צריך לשכור מן הגוי הרשות ודו"ק:
אלא דלשיטת רש"י צ"ל דס"ל לרש"י דאפי' בפתחים בבתים לבית ישראל אפ"ה לראב"י אינו אוסר דאפ"ה לא שכיח דדייר ואין הנכרי אוסר עד שיצטרך לשכור ממנו ודו"ק היטב, ויש לומר לדעת רש"י אפי' בדיעבד אם ערבו דרך פתחים נמי לא מהני העירוב וס"ל לזה פשט הירושלמי העכו"ם אוסר עליהם דאין עירובם עירוב ודו"ק היטב:
שמא למחר תחרב הבאר, פי ויעשה ממנו רק בור הרבים וזה דסיים ואין עירוב מועיל בפסי ביירות פי' דבבור אין פסים כמו שאמר ר' יהודה בן בבא לקמן אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד, ועיי' רש"י בסוגין דף כ' דלא פי' כן עיי"ש ועיי' בק"ע ובמח"כ לא הרגיש בשינוי לשון ביריות דנקיט:
לא הותרו פסי בראות אלא למלאות מים בלבד וי"ל דהוא פליג וס"ל דאסור לטלטל מבין הפסים לחצר, ועיי' בתוס' דף כ"א ד"ה מידי דחזי שתנו שם באמת מהא דמותר לטלטל מבין הפסין לחצר יעיי"ש:
חרבה הבאר כבר נכנסה שבת בהיתר ובבלי דף כ' מסיק להיפך מים אין כאן מחיצה אין כאן ולא אמרינן כבר נכנסה שבת בהיתר, ונ"ל משום דהתוס' מקשה בד"ה מחיצה אין כאן הלא כבר נכנסה שבת בהיתר וס"ל לאביי שבת הואיל והותרה הותרה, ותרצו דשאני כאן דליכא מחיצות ע"כ וכוונתם כמו דמתרץ הגמרא לעיל דף י"ד דמקשה לימא ר"ה ור"י בפלוגתא דר"י ור' יוסי קמפלגי ומתרץ אמר כך ר"ה אנא דאמרי אפי' לר' יוסי ע"כ לא אמר ר' יוסי אלא התם דליכא מחיצות משא"כ כאן דאיכא מחיצות אלא דלפ"ז דהרי גם לעיל ליכא כ"א מחיצות של קנים ומדוע חשיב טפי מחיצה מפסין, ונימא ג"כ כיון דשיירי אין כאן מחיצה אין כאן, וצ"ל דס"ל דמחיצות פסין דעשוין רק בשביל בהמה גריעין טפי, דשאני גבי ג' בני אדם ומת א' דעכ"פ נשארו ב' ועכ"פ גם להם ראוי' משא"כ ביבשו המים דאין כאן כלל לבהמה ושפיר קאמר מים אין כאן ואולי י"ל דבזה דייק הגמרא שלשה ומת א' לעיל בדף י"ז הא במתו ב' ורק א' נשאר י"ל באמת לא ס"ל לר"ה הואיל ואשתרו ודו"ק:
וא"כ י"ל דירושלמי באמת לא ס"ל החילוק הנ"ל וס"ל באמת דזה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור"י במבוי שנטלה לחיו או קורתיו, וס"ל הלכה כר' יהודא בעירובין וה"ה במחיצות וכן דייק לשון הירושלמי לעיל דף א' ע"ב דדווקא ר' כהנא סבר כן בעירובין ולא במחיצות וי"ל דירושלמי לא סבר הלכה כר' יהודא אף במחיצות וא"כ שפיר אמר הואיל והותרה הותרה ודו"ק, א"נ י"ל דס"ל לירושלמי דפסי ביראות דהואיל ומדאורייתא הוי החיצות דפסי ביראות מחיצה דהרי הזורק לבין הפסין חייב והרי לקמן בעירובין דף צ"ג מקשה הגמרא אהא דאמר שמואל הלכה כר' יהודא הא אמר שמואל הלכה כר"י בעירובין ולא במחיצות ומשני כאן בנפרצה לכרמלית הואיל והוי רק דרבנן אמרינן הואיל והותרה הותרה א"כ ה"ה כאן הו"ל רק דרבנן ודו"ק:
א"נ י"ל דהירושלמי נקיט הלשון חרבה הבאר ולא נקיט יבשו המים י"ל דרך הבאר חרוב דמה שהי' מתחילה מים הראוים לשתית האדם ג"כ כחרב אח"כ ואינו ראיי' רק לבהמה לבד ואע"ג דאמרי' בדף כ"א לא הותרו פסי ביראות אלא בחזו לאדם מ"מ בזה שפיר אמרינן הואיל והותרה הותרה ודו"ק וזה פשוט, אבל ביבשו המים דס"ל ג"כ כבבלי ודו"ק א"נ חרבה הבאר היינו שאין ממנו פסין כדי ראשה ורובה של פרה ועיי' בהלכה ב':
באו מים בשבת כבר נכנס שבת באיסור עיי' בק"ע שבין השמשות לא היו בו מים והי' אסור לטלטל בין הפסין וצ"ע הלא מדאורייתא רה"י כדאמרו הזורק בתוכו מר"ה חייב והוי רק שבות ולא גזרו על השבות בין השמשות ולצורך מצוה או לכל דבר שחרד עליו הי' מותר לטלטל ועיי' בסי' שמ"ב בשו"ע ומדוע חשיב נכנס שבת באיסור אם באו תיכף אחר בין השמשות, וצ"ל כיון דעכ"פ בלי צורך וצורך גדול אסור חשיב נכנס שבת באיסור:
ויש לעיי' הא בבבלי אמרו דהו"ל מחיצה הנעשה בשבת ושרי יעיי"ש ונ"ל משום דשם מקשה הגמרא והא אמר ר"נ לא אמרו אלא לזרוק אבל לטלטל לא ומשני כי אתמר דר"נ אמזיד איתמר ופי' רש"י דהוי משום קנסא יעיי"ש וס"ל לירושלמי דזה תלי' אי קנסו שוגג אטו מזיד במידי דרבנן ועיי' במס' גיטין דף כ"ד באכל תרועה טהורה ושילם חולין טמאין דאמרו חכמים א' זה וא' זה תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין משום דקנסו שוגג אטו מזיד יעיי"ש וכן פסוק הרמב"ם בפ' יו"ד מה' תרומות ה' כ' וא"כ ס"ל דה"ה כאן אסור לטלטל דקנסו שוגג אף דס"ל דכאן עדיף משוגג כמ"ש רש"י שם ע"ע ס"ל לירושלמי דאין לחלק כנ"ל:
פדא אמה מחצה ואמה ביכיין עיי' בק"ע ולפענ"ד נראה דצ"ל דפא אמה, דלר"מ דשיעור כעשר אמות ולר"י דכשלש עשרה וכארבע עשרה ע"פ מה דאמרו בבבלי דלר"י הוי השיעור כשמונה פרות ולכל פרה רוחב אמה וב' שלשים והו"ל י"ג אמות ושליש וזה אמר הירושלמי כי"ב וכי"ד דהיינו עם שליש מי"ד ולזה אמר דלר"מ בזה ביש בין דיומדין י"ג ושליש צריך דפא דהיינו פשוט בינייהו דהוא אמה ומחצה ואמה דהיינו מחצה משליש ועוד הוא בין דיומד ובין דפא כנ"ל:
הלכה ב
בהו דמספיק להון כצ"ל פי' דהוא מספיק להון לתת להו המים:
ע"ד דר"מ דיומדין ופשוטין דכן אמר ר"מ במתני' דיומדין ופשוטין, אבל לר"י י"ל דביש יותר מי"ג אמות ושליש צריך להאריך הדיומדין ומשו"ה כתוב ובלבד שירבה בפסין ולא כתיב עד שירבה בפסין ועיי' בבבלי ודו"ק:
הלכה ג
באר עה שתעלה ממידת סאתים פי' מי קאמר ר"י דאפי' הבאר לבד יכול להיות סאתים ובלא פסין משום דאדם נותן עיניו בבורו, או באר עם פסים משום דאדם נותן עיניו במחיצה כדבעי בבבלי ולזה פשיט הירושלמי מדאמר רשב"א במקום אחר באר שיש בה בית סאתים אין צריך להרחיק מענה אלא כדי ראשה של פרה, והרי הדא אמרה שרשב"א ס"ל בור בלא פסין מכלל דר"י ס"ל בור ופסין, וליכא למימר דאריך וקטן א"ב כדדחה בבבלי דהרי רשב"א בזה הברייתא לא הזכיר סאתים על סאתים, וע"כ צ"ל דבבור ופסין פליגי ור"י ס"ל בור ופסין ודו"ק היטב בזה, ועיי' בבבלי דף כ"ב, אמנם מה שהש"ק רוצה לקיים פי' של תוס' וגמרא פשיט מדאמר מותר והא ר"י מתיר טפי דוחק מאוד דלמא דווקא בור בית סאתים דווקא מותר ולא משמע דמותר טפי מר"י דהרי גם לפי מה דמסיק א"ב אריך וקטן הרי ג"כ ר' יודא מקיל טפי ודו"ק:
הלכה ד
דף ז' ע"ב א"ר אלעזר אינו מוחלפת משום דתמן יש תקרה משא"כ כאן דאין תקרה, ועיי' לקמן ס"פ כל גגות:
בור הרבים מימיו מצויים לכלות, ועיי' בק"ע ורבים מדכרו אהדדא ויש לעיי' לרב אדא בר מתנה בבבלי עירובין דף ב' דמתנה דרבה אמר במבוי פסול ובסוכה כשר משום דמבוי דלרבים הוי קידרא דבי שותפי' ולא ס"ל סברה דרבים מדכרי אהדדא ואדרבה איהו ס"ל דיחיד עדיף דרמי' אנפשיה דמזכיר א"כ קשי' מ"ש בור רבים מבור יחיד, ואולי יש לפרש בור הרבים מימיו מצויין לכלות לכל המשתוקקים למים והוא מלשון כלתה נפשי משו"ה הקילו בי' חכמים להתיר אפי' ע"י פסין מה שאין כן בור היחיד דאין מצויין לכל נפשות הכלות ומשתוקקים למים, כיון דשייך ליחיד לחוד, א"נ דיש כאן טעות וצ"ל לכללות פי' דהמים מצויין לכללו היינו לרבים, משא"כ בור היחיד דאין מצויין לכללות כ"א ליחיד לא התירו בפסין כנ"ל:
אר"י וכו' מהני' אמרה כן וכו' י"ל דקשיא לי' דא"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ אין הלכה כסתם וא"כ אין הלכה כר"י ב"ב, לזה השיב לי' דאין זה סתמא כריב"ב די"ל דאתי' כת"ק והא דנקיט לביראות משום דלבור היחיד ס"ל דעושין מחיצה דווקא משו"ה נקיט ביראות, אלא כאן אנן קיימין לבור רבים פי' דדיוקך הוא דהו"ל למתנה ג"כ לבור הרבים אי אתי' כ"תק, ודכוותיה יש לידוק ג"כ אתי' כריב"ב הו"ל למתנה לבאר הרבים ואמאי תני לביראות וא"כ אין מרישא דמתני' לא דיוק לת"ק ולא לריב"ב וא"כ לא הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ודו"ק היטב:
הלכה ה
קרפף שיש בו מידה סאתים אין מותר לטלטל וכו', עיי' בש"ק דתמה על הרמב"ם בס' ט"ז ה' א' דס"ל דדווקא ביתר מבית סאתים אסור לטלטל, ולפענ"ד דהרמב"ם היה מפרש שיש בו מידה דייק בו מידה מלבד שיעור רוחב הגדר רק החלל שבו הוא סאתים, וא"כ עם שיעור הגדר היא יותר מבית סאתים ואז אסור לטלטל אבל אם הוא בית סאתים עם שיעור הגדר מותר לטלטל והוא כמ"ש הרמב"ם כנ"ל:
לכשתיירצו שיירה, עיי' בק"ע ופרושו דחוק מאד ולפענ"ד דקושי' הוא דאיך תאמר שאם ירצה שיירה לנוח הא לאסור אסור פי' הואיל ואסור למקצת שבת אסור כולו ואפילו שיירה אסור לטלטל בו כיון דלא נחה שם מע"ש כדאמר לעיל, ומשני הא חיוב חטאת עכ"פ אין כאן בשיירה ודו"ק:
הלכה ז
דף ח' והא תני כלאים ברובה כן כראה לפענ"ד להגיה פי' דרובע שצריך להיות הבית רובע מרובע ודו"ק:
הלכה ח
במחלוקת סאתים מבית כור, עיי' בק"ע ואולי יש לפרש מדאמר אפילו היא כבית כור ולא אמר כלשון אמרו לו אפילו בית חמשה כורין ש"מ דווקא בית כור ולא יותר וזה פי' במחלוקת סאתים מבית כור דת"ק סבר סאתים ור"א אמר בית כור אמר אבל לא יותר ומתורץ לפ"ז קושית הש"ק דגם ר"א ס"ל דאמר דמותר לטלטל בכל בית כור אלא דלמעט יותר מבית כור אמר ודו"ק:
קנס קנסו ויש לעיי' הלא כשפירש ואמר דאין מבטל להו רשות ביתו רק חצירו הלא מותר להשתמש בביתו אלא להוציא אסור, וא"כ הרי לא נקנס על שלא יעורב אלא דלהוציא מביתו אסור, וא"כ איך גזרו לו עתה קנס זה כשביטל סתם דיהיה שימוש ביתו גם כן אסור. ונראה דלא שימוש ביתו אסרו אלא רק להוציא לו ולהכניס קנסו אבל לשמש מותר בתוכו, אלא דיש לעיי' במתני' דתנן לקמן בפ' הדר נתנו לו רשותן הוא מותר והם אסורין עכ"פ היה לנו לקנסו דעכ"פ אסור להוציא מביתו וצ"ל דדווקא בביטל להם רשות ביתו הוא דקנסו דאל"כ לא יערב כלל ויסמוך על שיבטל רשותו אח"כ משא"כ בנתנו לו רשותן וכי יסמוך שיתנו רשותן דלמא לא יתנו לו דהרי סם יהיו אסורים אח"כ להוציא כדתנן לקמן נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין, א"נ י"ל דהירושלמי דייק קנסי קנס ר' אליעזר דווקא ר"א קניס אבל רבנן לא גזרו, ואולי באמת לרבנן בביטל גם רשות ביתו להם ג"כ ס"ל דהו"ל כאכסני' ומותר לו ולהם דרבנן לא קנסו ודו"ק:
שיוצאין בעקרבנין בפסח, עיי' בבבלי מאי עקרבלין אמר ר"ל אצוותא חרוזיאתא, וכן בפסחים ל"ט ע"א אמר ר"ל חרחבונא אצוואתא דדיקלא ותמה התוס' הא לקמן אמר הגמרא מרור דומי' דמצה מה מצה מין זרעים עיי"ש מה שדחקו, ולפענ"ד נראה דבאמת יש לתמוי' הרי בברכות דף מ' ובסנהדרין דף ע' ס"ל לר' יהודא דעץ הדעת חטה היה וא"כ תרי חטה מין עץ לר"י וא"כ הדרה קושי' לדוכתה שם ואימא הרדופני וליכא לתרץ מה מצה מין זרעים הרי חטה מן עץ, וצ"ל משום דשם בפסחים ע"ב מוקי למתני' דיוצאין מהם בין לחין בין יבשים כר"מ יעיי"ש וא"כ ר"מ לשיטתו ס"ל בסנהדרין הנ"ל דעץ הדעת גפן היה ושפיר משני דומי' דמצה מה מצה מין זרעים אבל ר"ל דס"ל דמתני' אתי' כחכמים שם והא דתנן בברייתא דאמרו לחין יוצאין בהם יבשים אין יוצאין קאי אעלין אבל בקלחין יוצאין אפילו יבשים ואתי' מתני' כחכמים ודו"ק וא"כ י"ל דחיטה מין עץ כר' יסודא ושפיר אמר ר"ל חרחבינא אצוואתא דדיקלא וכן ערקבלין אצוואתא חרוזאתא אע"ג דלא הוי זרעים ודו"ק, ומיושב קושיית היטב, שוב מצאתי בצל"ח פסחים דתמה באמת שם בסוגיא אמאי לא מוקי מתני' כחכמים וכמ"ש:
בכל מערבין פרק ג
הלכה א
בכל מערבין, עיי' בש"ק דרצה ליישב שיטת דפי' עירובי חצרות משום דרש"י סמך אגרסת ר"א בתוס' פ' חלון דף פ"א, ותמהני הלא גם לפי גרסת ר"ח שם מ"מ מסיק הש"ס שם דגם לר' אליעזר עירובי חצרות דווקא בפת אלא דלא בעי כיכר שלם יעיי"ש היטב, ועוד הרי רש"י גופא לא היה לו גרסת ר"א שם בסוגיא:
ע"ב מין קללה נשאלתי פעם ע"ד המנהג כשעוקרין מדירתן וקובעין דירתן במקום אחר, נותנין מתחילה בדירה ההוא צלוחית של מלח מאין יצא המנהג ההוא ולכאורה נראה כדרכי אמורי:
וזה אשר השבתי לכאורה היה נראה למנוע המנהג הזה ומנא אמינא לה מירושלמי דר"פ בכל מערבין דאמרו דאין מערבין במים ומלח ואמר ר' לוי שם מפני שהוא מין קללה יעיי"ש בק"ע ובש"ק שם דמפרש מים ממי המבול ומלח מסדום (בשם הערוך) ודוחק, ולפענ"ד נראה משום דלכאורה קשה לר"י דאמר בברכו' דעל הגובאי אין מברכין מפני שהוא מין קללה, והרי הרמב"ם פסיק במ' ב' מה' תענית דעל הגובאי מתריעין בכ"ש חוץ על החגב אין מתריעין ולא מתענין וכ' הראב"ד שם משום דחגב היה ידוע להם דאינו מזיק יעיי"ש וא"כ קשה דהרי קיימ"ל דמין ארבה שהוא טהור צריך להיות שמו חגב דכל שאין שמו חגב הוא טמא, וא"כ איך אמר ר"י על הגובאי שהוא לאכילה אין מברכין שהוא מין קללה והרי החגב אינו מין קללה כנ"ל וצ"ל דר"י ס"ל דגם חגב מזיק ושפיר אמר דהוי מין קללה, והשתא י"ל דווקא ארבה שהוא גופא מזיק חשיב מין קללה ולזה אין מברכין עליו, משא"כ מים ומלח דאינהו גופא המה צורך לעולם ואדרבה א"א לעולם בלעדם, בוודאי צריך לברך עליהם, והא דאמר ר' לוי דאין מערבין בהם מפני שהם מין קללה, כלפענ"ד דר' לוי ס"ל כיון דטעם העירוב הוא משום דירתו כאלו פה שוכן ודר, ומים ומלח אינם מורים על קביעת דירה אדרבה מורה על חורבן דירה כדכתיב ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, וכן מלח דכתיב גפרית ומלח שריפה כל ארצה וא"כ אדרבה הם מורים על חורבן דירה ולא על קביעת דירה וזה הוא דאמר שהם מן קללה דמורי' על חורבן דירה ודוק היטב, ומיושב קושית הש"ק מה דתמה דא"כ אין לברך עליהם ודו"ק, והשתא לפ"ז זה שרוצה לקבוע דירתו ולעשות סימן טוב איך יבא בראשונה שם מלח לעשות סי' לחורבן כנ"ל:
ואולי נהגו כן ע"פ מה דאיתא במדרש רבה פ' בראשית דלא פרשו מים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה ועיי' ביפה תואר שהביא מדרשות רש"ט דמים התחתונים נקראו מים הבוכים עבור הבכיה שבכו על הפרישה שמתחילה רוח אלהים היה מרחפת על פני המים ועכשיו שנחלקו המים ופרשה השכינה מהם ונחה על העליונים לכך בכו והקב"ה היה מפייסן בברית מלח עולם על הקרבנות ובנסוך המים מהם בחג יעי"ש, ולזה י"ל דלכן כל הפורש ממקומו עושה זכר לשים מלח כדרך שהקב"ה היה מפייס בפרישתו במלח, וזאת אות ברית מלח כנ"ל:
שוב מצאתי טעם למנהג הנ"ל ויצא מאבות דר"כ פ' כ' דאיתא ד"א בחוסר כל בלא חומץ ובלא מלח זו היא קללה מקללין בני אדם לא יהיה לך חומץ ומלח בתוך ביתך עכ"ל, הרי דקללה הוא בית מבלי מלח לכן מביאין תיכף בביאתן לבית להביא ברכה לתוך בתיהן וא"כ מנהג ישראל יפה מאד:
ר' יאשיה אמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ויש לעיי' וכי יכול ר' יאשיה לפלוג אמתני' ונ"ל משום דס"ל דסתמא דמשנה דהנודר מן המזון מותר במים ומלח ס"ל דאזלינן בתר תורה כדמשני אח"כ וא"כ האי סתמא פליג אסתמא דנדרים, משום דס"ל דאזלינן אחר לשון תורה לחומרא ודו"ק, ואע"ג דסתמא דנדרים הוי סתמא בתרא מ"מ הואיל והו"ל בתרי מסכתא אין הלכ' כבתרא ואפי' בתרי סדרים כנ"ל ודו"ק:
דף ט' עכו"ם שעשאה לחי למבוי, עיי' בש"ק במה שתי' על הרמב"ם הא דנקיט עכו"ם משום דה"א דווקא אשירה משום דלסיגין ועלין שלה מותרין בהנאה וא"א דלא נתוסף עליהם כ"ש שהוא ראויה ללחי, ותמי' הרי הכ"מ הביא דתוספות ג"כ אסור אלא צל שלה אבל לא זולת דשאני צל דהוו דבר שאין בו ממש, והוי כמו שלהבת דמותר כמ"ש בהלכה יו"ד, ועוד הרי התוספות הזה נתבטל, והרי עכו"ם וכל הקרובתיה אסירים בכ"ש ומכ"ש בזה:
ואולי י"ל דהרי קיימ"ל כל הנשרפין עפרן מותר אלא דבאשירה אע"ג דהוא מנשרפין אפ"ה עפרן אסור מ"מ בהנתוסף בזה י"ל דהנוסף האפר מותר וא"כ משו"ה באשירה מותר לעשות לחי דאפר זה הנוסף ראוי' לגבל וזה כוונת התוס' בעירובין דף פ' ע"ב ד"ה אבל דהקשו דהא לחי נמי בעי שיעור גובה עשרה ועובי משהו ותרצו כיון דלא הוי כ"א שיעור זוטא לא החמירו, וקשה מה לי שיעור זוטא או רבה עכ"פ שיעור בעי, ולפמ"ש ס"ל דשיעור זוטא זה יכול לעשות ע"י האפר הנשרף מתוספו' דאשירה ודו"ק:
וזה הוא כונת הב"י בסי' שס"ג הביאו הטו"ז בס"ק ה' ולק"מ מה דתמה עליו בטו"ז הלא באשירה אף עפרן אסור בהנאה, וזה אינו די"ל דעכ"פ דהתוספות של אשירה עפרה מותר וראוי' לגבל כיון דלא כ"א שיעור זוטא ודו"ק היטב, וא"כ כל זה שייך באשירה דנתוסף משא"כ בע"ז לא שייך זה, והשתא לפ"ז י"ל דהירושלמי דאמר עכו"ם שעשאה לחי מותר ס"ל כרשב"ל דס"ל אפי' קורה משו"ה אמר ה"ה עכו"ם משא"כ אנן דקיימ"ל כר' חי' בר אשי דווקא לחי משום דהו"ל שיעור זיטא א"כ ה"ה עכו"ם דלא משו"ה נקטו דווקא אשירה ולא עכו"ם, אלא דלפ"ז תמי' על הרמב"ם דנקיט עכו"ם או אשירה כיון דאיהו פסיק אבל לא קורה:
גם בעיקר קושית הטו"ז נ"ל לומר דהב"י לא קאמר כ"א דאע"ג דכתותי מכתת שיעור' ולית בי' שיעור מ"מ הלא האפר עכ"פ ראוי' ללחי ולא קשי' כ"א דאפר עכ"פ אסור בהנאה לזה י"ל דס"ל מצוה לאו להנות נתנו וגם זה חשיב מצוה דרכי שלם שדרי המבוי מותרים לטלטל מזה לזה ועיי' פ"ב ולקמן פ"ז ה' ט' דרכי שלום, וגדול השלום וכן הככר מברכין עליו ועיי' בפ' וי"ו סוף ה' ז' והוי כמו שאמרו באפר עיר הנדחת משום דמצוה לאו להנות נתנו ומשום כתותי מכתת שיעורי' ליכא דמה דכתת טפי מעלי לכסוי וה"ה כאן כמ"ש ודוק:
תמן מ"מ נסתם המבוי ויש לעיי' מה בכך נימא כל היכא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני, ונ"ל ע"פ מ"ש בתוס' בתמורה דף ד' ע"ב בצורם אוזן בכור דלא אמרינן בי' אי עבוד לא מהני דלא גרע מנפל בו מום מעצמו, הנה כי כן נ"ל כיון דקיימ"ל לחי העמוד מאליו כשר וא"כ אלו בא גוי והעמידו הי' מותר לטלטל דהוי כעומד מאליו, ואולי י"ל באמת הא דאמר עכו"ם שעשאה לחי למבוי לא שהוא העמידה אלא שגוי העמידה שם מעצמו, והישראל סמך עלי' ולזה אמר דהוי נסתם המבוי מ"מ ודו"ק, ואפשר לומר דלא שייך בזה כל העומד לשרוף כשרוף דמי שהרי ע"ז דנכרי ואינו יכול לשרפו וא"כ לא שייך לומר דהוי כשרוף ודווקא בדבר שעלי' לשרפו שייך לומר כן משא"כ כאן לא שייך לומר כשרוף דמי ואפשר לומר אפי' לר"ח דאמר בעירובין אבל קורה לא דכתותי מכתת שיעורי' הוא דווקא אם הוא של ישראל העושיהו משא"כ כאן איירי בעכו"ם שהגוי העמידה שם ודו"ק וצ"ע בזה:
ואין אדם נשאל על הקדשו וקשה לשני דאיירי בבא ליד גזבר ואז אין יכול לשאול וי"ל דא"כ הו"ל לאפלוגי בהקדש גופא בין קודם שבא ליד גזבר ומדוע נקיט נדר מן הכיכר וק"ל:
ולכהן בבית הפרס מתני' דב"ש וכו' עיי' בק"ע ולא יכולתי להבין דבריו ופירושי ע"כ אכתוב מה שנראה לפענ"ד, והוא דגירסת הירושלמי הוא סומכות אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס, משמע מזה דלת"ק כהן בבית הפרס לא, וזה קאמר הירושלמי ולכהן בבית הפרס דמשמע לת"ק לא משום דמתני' ב"ש דס"ל דאין מערבין לאדם א' א"כ כלי תשמישו שם וכהן בבית הפרס אינו יכול להיות שם דאע"ג דמנפח אדם בית הפרס מ"מ אינו יכול להיות תמיד שם ולזה אמר הירושלמי וסומכוס ג"כ כב"ש ולזה אמר לת"ק כיין דאתם אומרים דמערבין לישראל בתרומה אע"ג דאינו ראוי' לישראל מ"מ כיון דראוי לכהן מערבין בה א"כ גם לכהן בבית הפרס יהי' מערבין כגון דראוי' לישראל להיות דר שם, וזה מעתה אפי' כהן בבית פרס יהי' שרי אפי בית הקברות וכו' דברי ר' יהודא במתני' היא משום דיכול ע"י שידה תיבה ומגדול וכו' והוא דיבור ב"ע וקאי אר"י דמתני' דאמר מערבין בבה"ק:
הלכה ב
ובמעשר שני והקדש שנפדו עיי' בש"ק דתמה אתוס' בפ' הזהב דהו"ל דנקיט אגב הקדש, ולק"מ דהרי הקדש הני אחר מ"ש מצד ואי הו"ל למתנה מ"ש אחר הקדש, וע"כ צ"ל דאגב דתני מעשר ראשון הני מ"ש ג"כ וע"כ צ"ל אגב מעשר ראשון תני לכך מפרש הכל מטעם אגב מעשר ראשון ודו"ק, אמנם לפענ"ד הי' נראה לתרץ קושיות דלפשוט מכאן דאין החומש מעכב די"ל דאיירי כאן שנפדו כגון שנתן המעות לבנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים דהמה פודין ואין מוסיפין חומש וזה קמ"ל ודו"ק היטב ועיי' ברמב"ם הי' מ"ש:
ולא בטבל מה שתמה בש"ק הא אפשר לעשר בטבל טבול דרבנן י"ל כשיעשר ויקרא שם לא יהי' מזון ב' סעודות ופשוט, ואע"ג דחזי אח"כ לכהן מ"מ לסומכוס חזי לי' בעינן, אלא דקושית הש"ק מאי פסקא הא סתמא קתני ולא בטבל ומשמע אפי' ביותר מכשיעור וכדפריך בבבלי דף י' ע"ב, אלא דלזה י"ל דוודאי מתני' סתמא קתני משמע בכל טובל ובטבל דאורייתא וזה בכל ענין אסור אלא דלזה קשה פשיטא ולזה משני לא נצרכה אלא בעציץ שאינו נקוב ואשמעינן בכה"ג בלית בי' כ"א מזון ב' סעודות ג"כ אין מערבין בו דאי יקרא שם לית בי' שיעורי' ואתי' כסומכות:
רב ששת ר"ח וכו' נותן עינו במקצתו וכו' ונ"ל דהוא תי' על הקושי' דאמר דלא כב"ש משום דראוי לו דיכול להן עינו וכקושיות התוס' בבבלי ד"ה דמאי ודו"ק:
שמואל אמר כבן תשע, קאי אמתני' ביד חרש ש"ו:
ע"ב אמר ר"ל וצריך לעמוד עמו פי' לראות כשאחר מקבלו ממנו, ומקשה והני ר"י אמר באומר הרני מעשר על ידך שא"צ לעמוד עמו ומשני התם באומר לגדול מתחילה, משא"כ כאן שאמר מתחילה לקטן להניח יש לחוש שמא הקטן לא יביאו אצלו והוא לא יהדר אחר הקטן שיתנו לו, וא"כ לפ"ז כאן אפי' אם הי' האחר אמר מעצמו שהוא יקבל ממנו אפ"ה צריך לעמוד ולראות שקבלו ממנו כיון דאמר מתחילה לקטן, ורב אחי אמר אפי' תימא דכאן וכאן בגדול וכאן בקטן פי' דהאי דינא דמתני' איכא אפי' בגדול אם אמר מתחילה לגדול להוליך את העירוב ואמר אח"כ לגדול אחר לקבלו ממנו אפ"ה צריך לעמוד ולראות שהוא מקבלו ממנו משום דהתם הוא מעצמו אמר כן לפיכך כיון דמעצמו אמר כן בוודאי עביד משא"כ כאן דמעצמו לא אמר רק הוא ציה לו יש לחוש דלמא לא קיים, ואמר עוד וכאן בקטן דבקטן אפי' דווקא באומר וצוה לו לקבל ממנו אבל באומר מעצמו אני אקבל ממני א"צ לעמוד ולראות שיקבל ממנו ודו"ק היטב וא"צ למחוק ולהגיה כמ"ש הק"ע:
הלכה ג
הדא אמרה ספסל וכו' ומותר לטלטלי' אע"ג דבכלכלה אמר דאסור לטלטלו הוא דאע"ג דיכול לנטותה מ"מ הו"ל כרמלית ודוקא בין השמשות לא גזרו על השבות אבל בשבת אסור לטלו, משא"כ בספסל העומד על הקרקע אפי' בשבת יכול לנטותה ולהשליך המאכל שבו ולא נקרא הוצא' מכרמלית ר"ה דאין זה דרך הוצאה ודו"ק:
והכי את אמר ערובו עירוב ומותר לטלטלו וצ"ע הלא אמר לעיל דאסור, ורק למטה מג' אמר דמותר ונ"ל דס"ל דעל ב' שבותין גזרו אפילו בין השמשות לזה מקשה והרי ב' שבותין דצריך להוציא מכרמלית לר"ה וגם משתמש באילן והוי ב' שבותין ואפי' בבין השמשות ואיך קאמר דעירובו דמותר לטלו ולטלטלו אצלו ולזה משני דשאני כאן דהוי צדדין וא"כ הו"ל רק חד שבות מכרמלית לר"ה ודו"ק, ולפ"ז צריך להגיה והדה ילפא מ"ה שאם היה באבו של אילן אין ערובו עירוב ואסור לטלטלו ודו"ק:
הלכה ד
דף יו"ד אבל אם היה ספק טהורה ס' טמאה מערבין בה, עיי' בק"ע דמגיה אין מערבין בה ופרושו דחוק, ולפענ"ד דקאי אר"מ ור"י דאמרו ס' הרי זה חמר גמל היינו בספק אם נטמא מבעוד יום או משחשיכה בכה"ג ס"ל אבל אי איכא עוד ס' א' דלמא לא נטמאה כלל ואת"ל נטמאה דלמא כיון דאיכא ס"ס אפי' לר"מ עירובו עירוב ודו"ק:
א"ל והא כתיב אל תאכלו ממנו כא, עיי' בבבלי ס"פ קמא דמקשה והא כתי' אל תפנו אל האובות, אמנם נראה דהירושלמי לא רצה להקשות מהא דא"ל דבאמת אין לוקין על לאו אל תפנו דהו"ל לאו שאין בו מעשה כקושית התוס' שם לכך מקשה מאל תאכלו ממנו כא אע"ג דגם זה הו"ל לאו שבכללות ס"ל כמו דאמר בבבלי פסחים דף מ"א ע"ב א"ד חדא מיהו לקי ועיי"ש בתוס' ד"ה איכא דאמרי ואע"ג דהו"ל לאו שבאל ודו"ק:
ע"ב ר' יונתן אמר לוקין על ערובי תחומין ד"ת ותמי' דסוגי' זו הפוכה בסוף פ' קמא דעירובין דר"ח אמר לוקין ור' יונתן פליג עלי' וכאן הוא דר"י אמר דלוקין ור"ח הקשה לו
א"ל ר"ח והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת ולא זכיתי להבין לשון זה דמשמע שהיה בדעתו שיהיה בתחומין אפי' סקילה וכר"ת וזה ליכא מ"ד והי' לי להקשות והא ליכא לאו ונ"ל ע"פ מ"ש התוס' בד"ה לאו דס"ל לר"י דהואיל ומהאי קרא נפקא ג"כ הוצאה הו"ל לאו שנתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין אפי' על תחומין דנפקא מאל יצא ורב אשי חשיב לי' כיון דעיקר אלא יצא כתיב יעיי"ש היטב, וי"ל דזה ג"כ כוונת הירושלמי אלא סקילה וכרת ונתן לאזהרת מיתת ב"ד דבה וא"כ אין לוקין לזה השיב והא כתיב אל יצא ועיקר הקרא לתחומין כמ"ש התוס' וא"כ שפיר לוקין ולזה הקשה לי' דהו"ל רק לאו שבאל, והשיב דאפי' שבאל לוקין כמו אל תאכלו ממנה נא והכל כגירסת הק"ע ודו"ק:
אע"פ כן זה עומד בשמיעתו וצ"ע השיב ליה והא כתיב אל תאכלו עמנו נא, ולא תשובה לדבריו, ונ"ל משום דקשי' בבבלי הנ"ל דקאמר סכי קשי' והא נתן לאזהרת מיתת ב"ד דמשמע דזה קושיתו הראשונה וכי לוקין על לאו שבאל וה"א האי קושי' אחרינא היא, ע"כ נראה דגם איהו ידע מתורץ דרב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב וכפי' התוס' אלא דאיהו קשי' דאל כתיב ואע"ג דאל נמי חשיב לאו מ"מ הואיל והאי לאו נתן ג"כ לאזהרת מיתת ב"ד לתוצאה ובזה אין לוקין א"כ בכה"ג אף דלאו דתחומין ג"כ מ"ע בזה י"ל דגרע לאו שבאל ואינו דומה ללאו דלא תאכלו נא וללא תפנו וזה דאמר הבבלי הכי קשי' ליה ולזה שפיר אמר הירושלמי דכל א' עמד בשמועתו ודו"ק:
עשו אותו כס' חרש, עיי' בס"ק דתמה ע"ש ממקוה שנמדד ולפענ"ד לק"מ ע"פ מ"ש התוס' בחולין דף יו"ד ד"ה סכין דשאני מקוה דחסר ואתאי, וזה לא שייך גבי חרש דאדם אינו עומד להתחרש דמקוה דרכה לחסר אבל לא אדם דרכו להתחרש ודו"ק.
ואפי' נשרף, עיי' בק"ע משום דיש לדמות לנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת שהוא טמא ולפ"ז הוי קושי דאמאי תני במתני' דאפי' בנשרף ס' עירוב כשר ולפענ"ד זה לא דמי לנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת ע"פ ע"ש הטו"ז ביו"ד סי' שצ"ז ס"ק ב' דהיכא דמצאו מת שאני כיון דכל סי עומד למות יעיי"ש וא"כ בנשרף לא שייך זה וכ' העירוב עומד לשרף ואולי די"ל דבמתני' כ' סתם או שנשרף משמע בכל ענין אפי' השריפה התחילה קרוב למקום העירוב קודם בין השמשות וס' אם הגיע האש אערב קודם בין השמשות או אח"כ ודו"ק היטב:
ולזה אמר אא"כ קיימתיה כדאמר ר' משום דמתחומין אין דבר מקילין ביה אפי' בכה"ג וא"כ י"ל הואיל ואבילות ג"כ רק דרבנן מקילין ויהיה זה דלא דפסק להחמיר שם ודו"ק:
אלא י"ב מיל כמחנה ישראל וכן פסיק הרמב"ם בריש פ' כ"ז מה' שבת, ותמו על הרמב"ם מהא דאמר הגמרא במס' ביצה ל"ו ע"ב אין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ ומקשה ש"מ תחומין דאוריי' ומשני שמא יחתוך זמורה ומדוע לא משני שמא יצא חוץ לי"ב מיל, ומכ"ש שיש לתמויה לירושלמי דס"ל י"ב דאורייתא ואמר בפ' משילין הטעם משום שביתת בהמתו, ואמאי לא אמר שמא יצא חוץ לי"ב מיל, והיה נראה מזה דווקא רב אחא קאמר כן די"ב מיל דאורייתא אבל הירושלמי גופא לא ס"ל כן וא"כ אף מירושלמי קשה על הרמב"ם והיה נראה לפענ"ד דזה לק"מ דהלא שיעור י"ב מיל הוא לשיטת הרמב"ם שיעור קרוב לחמש שעות וא"כ אף דעל ידי רכיבה אולי בב' שעות או אפי' בשעה א' יכול לרכוב י"ב מילין מ"מ עכ"פ שעה או פחות קידם הלילה שאינו יכול לרכוב שיעור י"ב מילין וכשמגיע לשיעור י"ב מילין כבר יהיה לילה ואיך אמרה המשנה סתם אין רוכבין בכל השבת דעכ"פ קרוב שעה או חצי שעה ללילה מותר לרכוב ולפיכך קאמר הגמרא והירושלמי טעם דבכל השבת כולו אסיר לרכוב ודו"ק היטג:
אמנם עוד יש לומר ע"פ מה שתמה המ"א לפי הטעם שמא יחתוך זמורה יהיה ב' רשאים לרכוב ביחד דאם ירצה לכרות זמורה חבירו לא יניחו כמו שב' מותרים לקראת לאור הנר ותי' שהחשש הוא שמא יכרות זמורה קידם שיתחיל לרכוב והשתא יש לומר דלא רצה הגמרא לומר משום שמא יצא חוץ לי"ב מיל די"ל דא"כ יהי' ב' מותרין לרכוב ואמאי קתני אין רוכבין משמע אפי' ב' ביחד ולזה קאמר שמא יחתוך זמורה קודם הרכיבה כמ"ש המ"א, ויש לעיי' אם היו ב' כוכבים קודם השבת ובעודם כוכבים נכנס שבת יהיו מותרין לרכוב דמחשש שמא עתה יחתוך דחבירו יזכירו וקודם רכיבה היה חול אמנם לפי הירושלמי משןם שביתת בהמה גם זה אסור לכך קאמר הירושלמי זה הטעם:
והנה ע"ש המ"א דמשו"ה אסור לרכוב אפי' שנים ביחד משום שמא יחתוך זמורה קודם רכיבה הוא מוכרח דהרי אמרו שם בביצה דטעמא דאין שטין על פני המים שמא יעשה חביות של שייטין וקשה א"כ יהיו ב' מותרין לשוט דאם א' ירצה לעשות יזכירוהו חבירו ובוודאי לא שייך דבשעת שיטה יעשה חביות של שייטין וע"כ צ"ל דהטעם הוא שמא יעשה מקודם חביות של שייטין:
והנה זה הוא חד טעם דחביות של שייטין ויחתוך זמורה הכל ענין אחד ברכיבה שייך חשש זמורה ובשיטה חשש חביות ולזה תני התנא הנהו תרי ביחד אין רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין ע"פ המים ומיושב בזה קושי' דמקשין על הרמב"ם אי י"ב מיל דאורייתא הו"ל למימר הטעם דאין כוכבים שמא יצא חוץ לי"ב לתחום דא"כ קשה מ"ט דאין שטין דבשיטה לא שייך שמא ישוט חוץ לי"ב דמים המה כרמלית ודו"ק היטב לפיכך קאמר שמא יחתוך זמורה וממילא ידעינן ג"כ בשיטת כנ"ל:
והנה לא עולין באילן הוא שמא יתלוש ולא שייך ג"כ להקשות דיהיה ב' מותרים לעלות ביחד דאם א' ירצה לתלוש יזכירו חבירו, י"ל דאילן עגול הוא ואולי א' לא יראה שחבירו ירצה לתלוש ודו"ק:
והנה עיי' בש"י דכתב בשם רבו דחתיכת זמורה לא הוי איסור דאורייתא דהו"ל מלאכה שא"צ לגופא ומשו"ה לא רצה הירושלמי בהם, ובגמרא דידן צ"ל דמוקי למתני' כר' יהודא דס"ל מלאכה שא"צ לגופא חייב עלי' אלא דקשי' לי דמקשה ש"מ תחומין דאורייתא ומאי קשי' דלמא אתי' מתני' כר"ע דאמר תחומין דאוריית', וע"כ צ"ל דלא רצה לאוקי למתני' כיחידאי מאי מתרץ שמא יחתוך זעורה א"כ אתא ג"כ כיחידאי דס"ל משאצ"ש חייבים עליה והיה נ"ל לומר משום דעל טעמא דס"ל משום שביתת בהמתו מקשים הא חד נושא את עצמו וליכא בזה משום שביתת בהמתו, ר"ל דאיכא למיחש שמא יחתוך זמורה ויהיה תזמורה משא וא"כ גם גמרא דידן ס"ל טעמא דירושלמי והירושלמי ס"ל כגמרא דידן והכל א' ודו"ק היטב, ולפ"ז גם ברוכבי' בע"ש ונמשכה רכיבתן עד הלילה אסור משום נשיאת תזמורה דהוי משאה, ועפ"ז מיושב מה דקשה על הירושלמי דאמר הטעם משום שביתת בהמתו א"כ אין דומה לטעם דאין מילין באילן דהוי הטעם שמא יתלוש משא"כ אין שטין דהוי הטעם שמא יעשה חביות של שייטין דהוי דומה לחשש עליות אילן א"כ הו"ל לתנא למתני הנהו ב' אין עולין באילן ואין שטין ע"פ סמים בהדדי ואח"כ הו"ל למתני אין רוכבין, אמנם לפי הנ"ל דגם לירושלמי הטעם שמא יחתוך זמורה והוי הזמורה משא ודו"ק, והנה ראיתי בטור אבן במס' ר"ה דף ל"ב דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל ואין עולין באילן ומקשה השתא דרבנן אמרת לא דאורי' מכ"ש ותמה דלמא תנא דמתני' ס"ל תחומין דאורייתא ואתי' כר"ע, וכ"ל משום דס"ל לגמרא דידן דהא דתנן בספר קמא דעירובין ארבעה דברים פטורין במחנה פטורים מרחיצות ידים מדמאי ומלערב משמע בכל עירובין אפילו ערובי תחומין, וע"כ משום דערובי תחומין ס"ל דהוי רק דרבנן וא"כ מקשה שפיר השתא דרבנן אמרת דאין לומר דסתמא דמתני' סותרים זה את זה, ומיושב ג"כ הא דפריך בביצה ש"מ תחומין דאורייתא משום דס"ל דסתמא דעירובין הנ"ל מורה דתחומין דרבנן אלא דעכ"פ קשיא לשיטת הרמב"ם י"ב מיל אורייתא א"כ בתחום איכא חשש איסור דאורייתא שמא יצא חוץ לי"ב מיל ומאי הקשה הא בהעברת תחום איכא ג"כ חשש איסור ונ"ל דס"ל לרמב"ם דבמתני' סתמא קתני אין מעבירין דמשמע אפי' שעה קודם ללילה ואז ליכא חשש איסור דאוריית' שכשיכלה שיעור י"ב מיל כבר הוא חול ואפ"ה קתני סתם אין מעבירין ושפיר מקשה ועוד דקתני אין רוכבין אסי' ב' אע"ג דא"א לבוא לידי איסור דאורייתא דא' יזכיר חבירו ודו"ק היטב:
וראיתי דמקשין עוד לשיטת הרמב"ם הנ"ל אמאי קאמר הגמרא בשבת דף ס"ט דידע לה לשבת בתחומין ואליבא דר"ע ומדוע לא אמר אפי' אליבא דרבנן וידע בשיעור י"ב מיל, ונ"ל משום דלכאורה קשה לפמ"ש התוס' בעירובין הנ"ל דף י"ז ע"ב ד"ה אל יצא דצריך ב' לאוין על הוצאה דעני ועל הוצאה דעשיר משום דהוצאה מלאכה גרועה היא א"כ יש בהוצאה ב' לאוין לשני דידע לה לשבת בהוצא' דעני ולא ידע בהוצאה דעשיר ואם עשה כולם בהעלם א' חייב על כל או"א וידע בלא דהוצאה דעני ולא ידע בהוצא' דעשיר וצ"ע, ונ"ל משום דשם בריש הזורק אמר ר"ע מקושש זה צלפחד ויליף ג"ש במדבר במדבר וריב"ב פליג עליו ומקשה הא כ"ע יליף ג"ש ועיי"ש בתוס' דכ' דריב"ב הי' לו מנין ג"ש וזו היתה יתירה לו ולר"ע לא היתה יתירה וצ"ע האיך לר"ע לה היתה יתירה וליב"ב היתה יתירה ונ"ל דמקודם פריך הגמרא שם הוצאה גופא היכא כתיבה ומשני דכתיב דאיש ואיש אל יעשו עוד מלאכה ומקשה דלמא משום דשלימה ליה עבידתא ומשני יליף העברה העברה, והשתא דר"ע היה מפרש אל יעשו מלאכה משום דשלם עבידתא, ומשני יליף העברה העברה יעי"ש והשתא י"ל דר"ע הי' סבר דאל יעשו עוד מלאכה היינו שלא ינדבו עוד משום דשלימא לי' עבידתא ולא הי' לו בקבלה הג"ש העברה העברה, והי' לו תחת זה הג"ש במדבר במדבר אכן ריב"ב הי' לו בקבלה הג"ש העברה העברה ועי"ז הי' יתירה כי הג"ש במדבר במדבר ולא למדה ממנו ודו"ק והשתא לפ"ז לר"ע דלא דריש העברה העברה ליכא על ההוצאה כ"א חד לאו אל יצא איש ממקומו א"כ ליכא לתרץ דידע לי' בהוצאה דעני כיון דליכא כ"א לאו לתרווייהו והוצרכו לתרץ דידע לה בתחמין אבל לרבנן איכא למימר בפשיטו דידע לה בהוצאה דעני ודו"ק היטב:
ועיי' בשער המלך סוף ה' שבת דהקשה על הרמב"ם דהא דבמחנה פטורין מלערב היינו דווקא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין חייבים והא איהו ס"ל דרבנן וגמרא לא קאמר אלא אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא ותי' דס"ל דה"ק הגמרא הואיל ותני לוקין על ערובי תחומין והיינו י"ב מיל דהוי דאורייתא וא"כ הואיל ויש עיקור מדאורייתא חייבים לעכב אפי' ערובי תחומין אע"ג דהוי דרבנן וקש' לי לפ"ז אמאי אמר מביאין עצים בכל מקום ומוקמין בלחים ותלושין אמאי נימא וגזל יש לה עיקר מן התורה ונ"ל דשאני תחומין הואיל והם מסייעין לאסור דאם ילך י"ב מיל א"כ איכא איסור דאורייתא א"כ ע"י האלפים האמת המותרין נצטרף משא"כ בעצים היבשים התלושים ודו"ק וי"ל דזה גופא ג"כ דברי הירושלמי ס"פ עושין פסים ל"ש אלא ערובי חצרות אבל ערובי תחומין דבר תורה הם סי' דבי"ב מיל הוא לוקה וב' האלפים שייכין להו ודו"ק וא"כ גם הירושלמי ס"ל תחומין דרבנן אלא די"ב הם דאורייתא ושייכין בהו כמ"ש ודו"ק:
ועיי' בשער המלך דתמה לשיטת הרמב"ם אהא דאמר הגמרא ביומא דף ס"ו ע"ב עתי אסי' בשבת למאי הלכתא עיי' רש"י אי לתחומין הא תתומין דרבנן וקשי' לשיטת הרמב"ם הא י"ב מיל דאורייתא, וכ"ל לתרץ משום דלכאורה קשה לפי עה דמשני ר"ש דאיצטרך שאם סי' חולה מרכיבו על כתפו הא גם זה פשיט דהא עשה דוחה ל"ת וא"כ פשיט' דעשה דשליחת השעיר דוחה הל"ת דשבת, וצ"ל דהוצאת הוא מלאכה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועוד דשבת הוי ל"ת שיש בה כרת אלא דכל זה הוא דווקא בהוצאה אבל ביוצא מחוץ לתחום י"ב מיל דליכא כ"א ל"ת ואין בה כ"א מלקות א"כ פשיטא ודו"ק:
ועוד נראה לפענ"ד דלענין הוצאה לא שייך דעשה דוחה ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם דיכול לשא אותו פחות פחות מד' אמות ודו"ק:
והנה לפי מ"ש לעיל דדעת הרמב"ם דתחומין דרבנן וי"ב מיל דאוריית' ואע"ג דתחומין דרבנן הואיל ועכ"פ יש לה עיקר מן התורה די"ב מיל, משו"ה חייבים אפי' במחנה בערובי תחומין, ואע"ג דמביאין עצים מכל מקום אע"ג דגזל יש לו עיקר מן התורה ובארתי דשאני עירובי תחומין דהוא שייך לי"ב מיל גופא, משא"כ במביאין עצים ויש לעיי' א"כ י"ל הואיל והירושלמי אמר שם ואם הי' חבילה אסורין בעצים אלו א"כ הדרה קושי' לדוכתה הא עצים הוא ג"כ מהם שאם היו חבילה אסור, ע"כ נראה דהירושלמי דמוקי מתני' כר"ע דס"ל תחומין דאורייתא (ודלא כמ"ש לעיל בביאור דבריו דבר תורה הן,) אבל הרמב"ם דס"ל רק י"ב מיל דאורייתא אבל תחומין וכרב אחי בירושלמי פה א"כ תקשה הא מביאין עצים יש לו ג"כ עיקר מדאוריי' וצ"ל דאינו ממנו וכמ"ש וקשה הוי ג"כ ממנו דאם הי' חבילה וצ"ל דבאמת גם חבילה מותר ושפיר השמיט הרמב"ם האי דינא דחבילה אסור ומיושב קושית הש"ק שם בס"ש מבוי הא דהשמיט הרמב"ם הא דחבילה ודו"ק:
ועיי' בשער המלך דכ' וז"ל ומהתימא על מרן הב"י דכ' בסי' שצ"ז וז"ל ומה שכ' הטור ואפי' הולכי מדברות שאין צריכין לערב עירובי חצרות חייבים בע"ת, זה פשוט בסוף פ"ק דעירובין דפטורים מלערב אמרו דבי ר' ינאי ל"ש אלא ערובי חצרות אבל ע"ת חייבים עכ"ל והוא תימא דהרי לדעת האחרונים ז"ל ע"כ דלא קיימ"ל ואפי' בע"ת פטורין וא"כ איך כתב זה פשוט כאלו היא הלכה פסיקה גם על הטור ז"ל יש לתמוי' שפסק היפך דעת הרא"ש אביו דהרי דעת הרא"ש אסי' י"ב מיל הוי דרבנן וכמ"ש מרן שם וא"כ לדידי ע"כ דס"ל דלא קיימ"ל כר' ינאי וכמ"ש הרשב"א והריטב"א שם עכ"ל ותמהני על תמיהתי ונעלם ממנו הירושלמי ס"פ מבוי הנ"ל וז"ל ומלערב ר"ח בר אשי אמר בעירובי חצרות אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן, ויש חצרות במחנה לסתור אוהלים שבמחנה כהדא דתני אוהלים במחנה צריכין עירוב אוהלים שבשירה אין צריכין עירוב ועיי' בק"ע שמגיה ויש עירובי חצרות במחנה פי' בתמי' ומשני לסתור אוהלים שבמחנה שהוא מותר לטלטל מאהל לאהל צריכין עירב וזה נקרא ערובי חצרות עכ"ל ואין פי' לדברי' מאי מלת לסתור גם מאי קושי' ומאי תי' פשיטא כיון דיש חצרות פשיטא עירובי חצרות להתיר כל א' לטלטל מאהל שלו לחצר כמו מבתים לחצרות, עוד ויותר כראה לגרוס להתיר ועכ"פ קשי' מאי קושי' ומאי תי':
עוד כ' אח"כ ת"ג כהדא דתני אהלים שבמחנה א"צ עירוב ואהלים שבשיירה צריכין עירוב עכ"ל הנה הופך ומגיה כפי רצינו ואינו נראה כלל, ע"כ כראה דהפשט פשוט דמקשה ויש חצרות במחנה הלא המחנה אינה אלא אוהלים אהל קרוב לחבירו אבל אין דרך אח"כ להרבה אהלים חצר סביב לה כמו בבתים דמצר סביב הרבה וא"כ דווקא בבתים שהמה בתוך חצר הוה צריכין לערב ומהני עירובים אבל באהלים בר"ה לא שייך עירוב חצרות ולא מהני עירוב בר"ה, ומשני לסתור אהלים שבמחנה דדרך היא לעשות במחנה סביב חצרות כדי לסתור ולטמון אהלי הבתים שלא יראה השונא שיש כמה וכמה אוהלים ומשום כן אי מטעם עושין סביב כמה וכמה אוהלים חצר גדר וא"כ שייך עירובי חצרות במחנה ומביא ראי' כהדא דתני אהלים שבמחנה צריכין עירוב משום דחצר סביבם אבל אהלים שבשיירה אין צריכין עירוב כיון דרק שיירה הם אינם עושין חצר סביב אוהלים שלהם וזה הפשט ברור ונכון ודו"ק והנה הטור איירי מהולכי מדברות שפיר כתב דאין צריכין לערב ע"ח כדברי הירושלמי פה, אבל בעירובי תחומין דכל א' מביתו צריך למדוד אלפים, וסר תמיהות השער המלך על הטור דהוא דלא כנגד אביו דווקא במחנה דיש להם חצרות כמו דאמר הירושלמי שם משא"כ בשיירה דאין להם חצר ודו"ק, ומ"ש הב"י דהוא דברי ר' ינאי היינו דאמר דבערובי תחומין ולזה דגם שיירה חייבים בערובי תחומין כל אהל ב"ע וזה פשוט ואין כאן תמי' כל עיקר וכן אמרינן בעירובין יושבי צריפין מודדין לכל א' מאהלו ודו"ק:
וראיתי עוד להביא ראי' לשיטת הרמב"ם די"ב מיל דאוריי' מגמרא הנ"ל עירובין נ"ה ע"ב יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח ביתם מתיב ר"ח ויחנו על הירדן מבית הישימון ואמר רבב"ח בשם ר' יוחנן לדידי חזי לי האי אתרא והוי ג' פרסי על ג' פרסי ותני' כשהם נפנין לא נפנין לא לפניהם ולא לצידהן אלא לאחריה' ופי' רש"י אלמא המהלך בראש המחנה והוצרך לנקביו חוזר לאחריו שלש פרסאות וקשי' טובא מאי פריך ואמאי הוצרך רבא לתרץ דגלי מדבר קאמרת הא תחימין דרבנן ואז לא נגזרה הגזירה ושפיר היו רשאים להלך כל המחנה ורבא גופא ס"ל בדף מ"ו תחומין דרבנן אלא ש"מ די"ב מיל הוי דאוריית' ולכאורה זה ראי' ברורה, ע"כ נ"ל דכך הי' הקושי' דהרי תני' כשהיו נפנין אלא לאחוריהן והרי לר"ע דס"ל תחומין דאוריי' קשי' זה וליכא למימר דפליג אהא דהרי לא מצינו דפליג וע"כ מדלא פליג דיושבי צריפין ג"כ מודדין להם מסוף קביעות שלהם וא"כ נימא להיפך ג"כ מנ"ל דרבנן פליגי עלי' וס"ל דמודדין כל א' מביתו דלמא בזה לא פליגי, ע"כ מוכרח דקושית הגמרא הוא דאל"כ אכתי קשי' מאי פריך הא מחנה ישראל לא הוי אלא י"ב מיל והא א"צ למדוד הי"ב מיל כ"א מן הפתח האהל והכי נחסר כל משך אורך אוהלים שבתחילת המחנה, ועוד דלמא אהלים שבתחילה היו נמשכים וקדמו להם מקום שמניחים שם שאר דברים ועכ"פ פתח האהלים הי' רחוק מהתחלת המחנה כמה אמות וא"כ היו יכולים חוצה דעדיין לא נשלמו הי"ב מיל ועוד רק חזי לי אמר והוי בחזיון בעלמא ג' פרסי על ג' פרסין ואימר לא דק, ועוד מאי קושי' דלמא הא דלא היו נפנין אלא לאחוריהן היינו בחול ובשבת למאן דהי' אפשר לו אבל בשבת דגדול כבוד הבריות באמת היו מפנין בצידהן והלא בשבת לא הי' הארון נוסע ותיכף למוצאי שבת היו מפנין הצואה כיון דא"א ומאי פריך אע"כ כמ"ש ודו"ק ולית מזה ראי' ברורה לשיטת הרמב"ם:
גם מ"ש השע"ה מדהביא הגמרא האי ברייתא כשהם כפנים ואי למ"ד תחומין דאורייתא מאי פריך מהאי ברייתא דווקא, לק"מ די"ל דגמרא פריך להביא ראי' דהוי כיושבי צריפין דאין להם דהרי אפי' לצדדין לא כפנים משום דלמא יסע, וא"כ מזה נראה דלא חשיבו קבועין דדעתן תמיד לסע ודו"ק היטב:
הלכה ה
ברם כרבנן בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עיי' בק"ע דמחק דהרי רבנן אמרו ירדו מקודשת לא ירדו אינו מקודשת, ולפענ"ד נראה די"ל דירושלמי ס"ל דרבנן דאמרו לא ירדו אינה מקודשת היינו מספק משום דמספקא הואיל ולא כפל לתנאי אי כוונתו דאף אם לא ירדו כמי יהי' קדושין או לא, ור"מ ס"ל דכל דלא כפל לתנאי הוי בוודאי דליתא לתנאי ובכל ענין מקודשת ואם בא אחר וקדשה אינו לקדושין כלל ולא בעית מני' גט וחכמים ס"ל דס' הוי ואי אחר קדשה ג"כ צריכה ממנו גט, וזה דאמר ברם לרבנן בין ירדו ובין לא ירדו מקודשת לשני מס' ובעית ממנו גט, וא"כ ה"ה במשנותינו אם לא הי' אומר אם לא באו לא היה לה כ"א אלפים אמה במקום א' דדלמא מדלא כפל הי' דעתי דאף אם לא יבואו תלך במקום שתרצה ויהי' ב' אלפים במקום שתברור או שתהיה כבני עירו ומכח ס' אין לו כ"א אלפים אמה במקום אחד ודו"ק:
ואע"ג דלפי המבואר בסוגי' דקדושין דף ס"א דלרחב"ג דס"ל דלא בע' תנאי כפול אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו ולית ספק כלל וא"כ אם לא ירדו גשמים ליכא אפי' ספק קידושין מ"מ הרי רחב"ג ס"ל דעכ"פ בענין תנאה קידם למעשה וכמ"ש רש"י בקדושין והרי כאן הוי המעשה קידם דהרי אמר הרי את מקודשת לי ע"מ שירדו גשמים וע"כ צ"ל דת"ק דר"מ פה אינו רחב"ג, וא"כ לפ"ז י"ל דהאי ת"ק דר"מ ס"ל דכל דלא כפל תתכא. הוי ספק אי כוונתו היה דאם לא ירדו גשמים לא יהיו קדושין כלל או לא דדעתו היה דאף אם לא ירדו גשמים נמי תהיה מקודשת מדלא כפל לתנאי ולזה אם בא אחר וקדשה צריכה גם מאחר גט, והא דאמרו אם לא ירדו אינו מקודשת היינו דאינו מקודשת בוודאי כמו בירדו גשמים אבל עכ"פ הוי ספק קדושין ומאחר נמי צריכה גט וכמ"ש, והשתא לפ"ז י"ל דמתניתין אתי' כרבנן וכ"ת למה בעי תנאי כפיל י"ל משום דאי לא כפל לתנאי היה ספק עכ"פ דלמה היתה כוונתי דאף אם לא נכרים נמי ילך למקום שירצה וא"כ לא יהיה לו כ"א אלפים בחד מקים ודו"ק, וזה הוא דאמר ברם כרבנן דאתי' מתניתין אפי' כרבנן משום דלרבנן בין ירדו בין לא ירדו מקודשת דהיינו בלא ירדו עכ"פ מקודשת מספק כנ"ל לישב הירושלמי שלא למחוק הגירסא הכתובה לפנינו ודו"ק:
והנה יש לעיי' לענין מאי כפל התנא ונקיט אלו ב' עניינים אם באו נכרים ואם בא חכם הא היה די בהאי אם בא חכם וממילא ידעינן בענין אם בא נכרים, ונ"ל ע"פ מה שהקשה התוס' בקדושין באם לא שכב הא לר"מ בעינן הן קודם ללאו, ותרצו דמה שאנו רוצים חשוב הן, וא"כ לפ"ז תקשה אי משנתינו היא ר"מ הרי אנו רוצים שלא יבואו נכרים הו"ל למתנה תחילת אם לא באו הרני כבני עירי משא"כ עתה דתני ברישא אם באו נכרים הוי לאו קידם להן, (וי"ל אולי באמת לא רצה הירושלמי דאתי' כר"מ ואמר ברם כרבנן וכמ"ש מכח קושיתי), וי"ל דהתוס' שכתב דמה שאנו רוצים חשוב הן היינו דחשיב ג"כ הן, אבל לא דההיפך לא חשוב הן:
והשתא לפ"ז י"ל דזה קמ"ל בבאי נכרים דה"א דזה חשיב לאו קודם להן קמ"ל ודו"ק, ובחי' לקדושין הארכתי הרבה בסוגיא דת"כ, וכתבתי עוד פי' בירושלמי הזה:
ר' יוסי אומר ר"ע דעירובין דאמר הרי זה חמור גמל, עיי' בק"ע כיון שיש ג"כ העירוב של בני העיר, ולא זכיתי להבין דבריו, אמנם לפענ"ד נראה דגם ר' יוסי ס"ל כירושלמי דמסיק ברם כרבנן דאתי' מתני' כרבנן דאמרו ירדו גשמים מקודשת לא ירדו אינו מקודשת היינו דאינו מקודשת בוודאי אלא מס' וכמ"ש אלא דמפרש הא דאמר ר' ליזר ר"מ היינו ר' מאיר דעירובין דאמר הרי חמור געל וה"ה כאן הוי ס' ויהיה כחמור גמל לכך גם לרבנן הוי צריך לכפול תנאי וכמ"ש ובזה כל דברי ירושלמי נכוני' ואולי לא ניחא לי' לומר ר"מ דקדושין משום דר"מ בעי הן קידם ללאו וכמ"ש לעיל ודו"ק:
אמר ר' יוסי לא אמר ר"מ אלא לחומרין אבל כאן הוא מצד הדין חמר גמל:
ר' חגיי בעי ההן אם לא כי לא חד הוא כ"ל לפרש דמקשה על רבנן דלא בעי תנאי כפל וכי זה אם לא דהוא הכפול סד הוא אם לא היה כופל לומר דמכלל הן אתה שומע הלאו כיון דמצינו דמשה אמר כן נימא דוודאי צריך לכפול, ומדוע נחשוב סברות לחלק, לזה השיב דשני' גבי בני גד וב"ר דהיתה הארץ וכבר ישבו בה הם ומקניהם לכך הוצרך לכפול משא"כ במקום אחר, וע"ד חדוד י"ל דהקשה קושיות התוס' בקדושין ההן אם לא היינו אם לא שכב איש אותך כי לא חד היא היינו דהוא לאו וגם חד הוא שלא כפל הכהן וא"כ הרי הקדים לאו להן והכי בעינן הן קודם ללאו ומתרץ שאני שהוא בא להוציאה מידו עד שיעברו בני גד וב"ר לכך חשיב זה הן משא"כ כאן חשוב זה הן שהרי אנו רוצים שלא שכב איש אותה כתי' התוס' ודו"ק, וגם לא צריך בזה ת"כ דהתם בא להוציא מידם משא"כ כאן דמשביעה רק שלא וס"ל לירושלמי דלא הי' בזה כפל דלא כגמרא דידן דמשני תכקי:
א"נ י"ל דמקשה ההן אם לא היינו אם לא באו לכאן ולכאן דתנן במתני' כי לא חד הוא הכי הוא דומה לשאר לאו דהרי זה אנו רוצים וא"כ דומה להן כמ"ש התוס' והו"ל לתנא לכתוב מתחילה ההן אם לא באו לכאן כקושיתי לעיל דדומה לא שכב לזה משני לא דמי דשני' גבי דארץ היתה לפניהם ובוודאי יקיימו תנאם משו"ה ההן קודם ללאו וכן אם לא שכב בוודאי הוא כן דמדי רוצה לשתות בוודאי נקי' וגם זה אנו רוצים וחשב הן משא"כ כאן אף שאנו חפצים שלא יבואו הגוים מ"מ ליכא וודאי שלא יבואו כנ"ל ודו"ק:
א"נ יש לפרש דמצינו בתנאי דבני גד ובני ראובן שפי' בכפל ג"כ ואם יעברו חלוצים אתכם ולא אמר סתם ואם לא ונאחזו בתוככם רק פי' ואם לא יעברו אתכם, מזה בעי ההן אם לא דהוא הלאו הכפל כי לא שלא אמר רק לא כנ"ל ואם לא לא, וחד הוא לזה דשאני גבי בני גד ו"ר דהארץ לפניהן דהוא בא להוציאן היה הכל צריך לפרש משא"כ בשאר תנאים סגי רק באם לא לא, ומה שפי' בש"ק הוא דוחק:
אמנם הפשוט בפי' הירושלמי הזה דמקשה ההן אם לא כי לא חד הוא דאם לא אמר אם לא וזה ההן אם לא כי לא פי' אם לא אמר זה הכפל ג"כ חד הוא דבאמת מכלל הן אתה שומע לא ובאמת קשה על משה מדוע הוצרך לכפול, לזה תי' דעכ"פ הואיל והארץ היתה לפניהן והוא בא להוציאן צריך בירור דברים בפירוש וכן בקדושין כדאמר לקמן משום חומרא דעריות או דג"כ הואיל ונתן לה מעות הוי דומה להא דהארץ היתה לפניהם דכן כאן קבלה מעות קידושין ודו"ק:
דף י"א ושמואל אמר אין אברים יונקים זה מזה, ויש לעיי' וכי פליגי במציאות ועוד בוודאי מצד הסברה אברים יונקים אלא י"ל טעמא אחרינא ע"פ מה דתמה הצל"ח לבטול האי יניקא דיינק האבר בריבה ואי דהו"ל דבר שיצ"מ הא קיימ"ל דכל שאין ניכר אפי' בדבר שיש לו מתירין בטל עיי' בשו"ע או"ח סי' ש"ק סעי' ב' ובמ"א ס"ק ה' בשם הסמ"ג ותי' דשאני כאן דעכ"פ חלק חבירו דהוא איסור ניכר, ולפ"ז י"ל דעולא בר ישמעאל ס"ל דגם בזה שייך ביטול וא"כ בטל ולא חשיב בזה יניקא, ועיי' בסוף מס' סנהדרין בבהמות עיר הנדחת ויש לעיר שותפות דאמר דבהמה אסור משום לאחד דא"א לשחטה יעיי"ש ויש לעיי' אם היתה פקוע בת פקיע דלא בעי שחיטה אי חלקו מותר דזה י"ל דדמי' לעיסה, אמנם לפי מה דקיימ"ל דאמר דינקי מהדדא א"כ אסורה דעכ"פ ינקה מחלק דעיר הנדחת ודו"ק, אלא דלזה י"ל שפיר דבטל כיון דזה לא הוי דבר שיש לו מתירין וא"כ בטל:
עוד י"ל טעמא דעולא בר ישמעאל ס"ל בדרבנן גם דבר של"א נמי בטל והרי תחומין דרבנן וא"כ בטל האי יניקה אע"ג דהו"ל דשיל"מ כיון דהוי דרבנן א"נ י"ל דס"ל דהוי ס' אי ינקי אי לא וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא:
ביני מתני' א' באו, עיי' בש"ק ולפענ"ד נראה ע"פ מה שכ' התוס' בקידושין דמה שאנו רוצין הוא הן א"כ הרי אנו רוצים שלא יבואו והו"ל להקדים אם לא באו לכאן ולכאן לזה אמר דאינו דכיני מתני' משום דגם זה חשיב תן, וע"ד הפשוט דהירושלמי אמר דה"ה אם אומר מתחילה אם באו לכאן ולכאן ואם לא לא באו ואח"כ אם באו מן המזרח דהכל חד, גם י"ל דהא דציין אם בא בכרי' למזרח קאי אמאי דאמר אח"כ אית תנאי תני ערובי במזרח כנ"ל:
הלכה ו
באילין חכימי' תי' דהמערב הוא ג"כ חכם ויבין בדרושיו ותורתו ולזה מערב לבוא אצלו למזרח ולמ"ד במערב ברגיל דהמערב הוא רק רגיל במקרא ולא ביושבה וגמרא ולא יבין דרוש החכם ולזה מערב למערב אצל רבי דג"כ רגיל כמוהו:
הלכה ז
שלא יתנינו בסל פי' כשמוליכו לביתו ביום א' לא יתנו בסל שמונח פת שלו בתוכו ומפרש שמא ישכח ויאכלנו ולא יהי' ערובו לשני:
נתן בסל מוליך את הסל לשם פי' ונתערב בין שאר הפת דבו מוליך את כל הסל לשם דדלמא הוא מפת אחר ולא יביא את שעירב בי, ואם כל את אחד מהם מבע"י הרי זה חמור גמל, היינו פת א' מן הסל ולא ידע אם זה הוא העירוב או שאר הפת שבסל הרי חמור גמל לרבנן ולק"מ כל מה שמתמה בש"ק ודו"ק:
מערב אפי' בחמישי בשבת עיי' בק"ע דירושלמי ס"ל דגם כרבנן יכול לערב אפי' בחמישי ויש לעיי' עכ"פ אמאי אמרו מוליכו בשני אמאי צריך הא יכול לומר כשאוליכו בע"ט דיהי' ג"כ עירוב לשני ומדוע יגרע מעירב אפי' בחמישי, וי"ל כיון דהוא עירב דראשון גרע ודו"ק:
ועיי' בבבלי דף ל"ח ע"ב דאמר רבה משים הכנה ומקשה אביי אלא הא דתנן מוליכו ראשון ומחשיך עליו וכו' וראיתי בת"ח דמקשה מדוע לא מקשה מר"א דאמר מניח שני עירובין והא קא מכין יעיי"ש דתירץ דידע דאיכא לתרץ דהיינו שיקנה לו היום בעי"ט ליום שני ושניהם מעי"ט לכך מקשה מסיפא דקתני מוליכו בשני, יעיי"ש ולפענ"ד לק"מ דאביי ידע דאיכא לתרץ תחילת היום קונה ואי דקשי' מהאי דלגין י"ל דבאמפ אתי' דלא ולפיכך מקשה מרבנן וליכא לתרץ דגם המה סוברים תחילתו היום קונה א"כ קשי האי דלגין כמאן אתי' לא כר"א ולא כרבנן כנ"ל פשוט ודו"ק: