אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת מועד קטן

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת מועד קטן

מסכת מגילה

הבוחר בירושלים יגער בשמן, בעת כתבי במס' מועד קטן:

הלכה א

דף א' פסקו הגשמים וההרים בוצצין כצ"ל ובתוספתא צריך להגיה יעיי"ש עיי' רמב"ם ה' מקואות פ' ט' מ"ב כדי שתפרח אברית עיי' ירושלמי פ' ח' דתרומות דף כ"ה ועיי' במפרש שם:

הלכה ב

ע"ב מפני מראית עין עיי' מ"ש ר"פ דפסחים פלפול ארוך בענין מראית עין, ודע דש"כ דכתב ביו"ד סי' פ"ז דאפי' בדרבנן שייך מראית עין יש לו ראי' מכאן ג"כ דהרי זיבול בשבועות הוא רק דרבנן כדמסיק בסוגי' דבבלי ועיי' ברמ"בם ס' א' מה' שמיטה ה' ב' ואפ"ה קאמר הירושלמי מפני מראית עין:

מכשיר צדדי' לזריעה ועיי' בתוס' בבבלי דכתבו בתירץ ב' דהוי מלאכה ממש אע"ג דאינו מתכוין מ"מ משום פסיק רישא נגע בה, ולפענ"ד ב' תרוצי תוס' הללו תלי' אי אמרינן פסיק רישא דלא ניחא לי' מחשב ג"כ פסיק רישא וכאן לא ניחא לי' ועיי' באו"ח סי' ש"כ ויש לומר דכאן רק מדרבנן ופסיק רישא דלא ניחא ג"כ וכ"ע מודו וצ"ע ועיי' בשלום ירושלים:

בהאי דתנינן החוטט בצינור ויש לעיי' מדוע אינו מביא משנה באותו סדר החוטט בגדיש כדי לעשות לו סוכה, ואפשר דרוצה להביא חטיטה מענין מים דומי' דחטיטה כאן:

ועושין כל צרכי רבים, עיי' מ"ש בזה הענין במס' שקלים פ' קמא דף ג':

דף ב' ע"א מוטב שיתקלקלו בו לשעה, ודייק כן מלשון הקרא דקאמר וראה עצם משמע אבל לא בשר והטעם דבשר תעכל:

הלכה ד

דף ב' התירו סיפן משום תחילתן עיי' ע"ש באו"ח סי' ש"א בטו"ז ס"ק ג' וביו"ד סי' רס"ו בטו"ז שם, ומה שתמה בש"ק כאן נראה לפענ"ד דמילתא דהוי טעמא משום סכנתא דקיימ"ל חמירה סכנתא מאסורה לא צריך לאשמעינן דהוי מק"ו מהנהו דאסורא דחמור טפי:

(עוד נראה לפענ"ד ע"פ מה דמסיק התם במס' ביצה דבאמת כולהו תנינא אלא דבעור ה"א דה"ה דערב י"ט נמי ובחניות ה"א דאפי' תריסי דבתים נמי וכדומה באינך משו"ה הוצרך לומר דדווקא משום סופן התירו תחילתן, משא"כ האי דלא תני' בשום משנה לא חשיב לי' דלא איירי אלא בהנהו דחשיב במשנה, אלא דהי' בכל א' ה"א להקל בדבר אחר משא"כ בהאי, אלא דלפענ"ד נראה דזה תלי' בגרסת המשנה לקמן ב"פ ב' אין לוקחין בתים ועבדים ואבנים וכו' וכן הוא ג"כ הגרסא בריף ורא"ש, ועיי' בתוס' יו"ט שם אבל בסוגיא הש"ס לא גריס במשנה אבנים ועיי' בעץ החיים על המשניות והשתא אי גרסינן במשנה אבנים א"כ גם זה הדין תנינא א"כ שפיר קשה דהו"ל לעולא ור"י לחשיב משא"כ אי לא גרסינן י"ל דלא חשיב אלא דברים דתנינן במשנה משא"כ האי דלא תני במתני' ודו"ק):

ונרא' לפענ"ד להמתיק יותר ולומר דלכאו' צ"ע מה מקשה הא התם לא חשיב ק הנהו דבאמת כבר תני במתני' אלא דבכל א' הי' ה"א כדאמר בגמרא התם משו"ה הוצרך לומר דהתירו סופן משום תחילתן משא"כ כאן מה הי' ה"א להקל עוד בענין מה יותר עד שיצטרך לחשבו ג"כ אלא דזה לק"מ דקושיתו היא דהאי דהכא דלא חשיב בשום משנה מכ"ש דהו"ל לאשמועינן אע"ג דליכא ה"א לאקולי יותר מ"מ הדין גופא הו"ל לאשמועינן כיון דלא חשיב בשום משנה, והשתא לפ"ז י"ל דזה תלי' אי גרסינן במשנה דלקמן פ' ב' לוקחין בהמה בתים ועבדים ואבנים כדאיתא באמת בגרסת הירושלמי וכן גרס הריף ורא"ש ג"כ א"כ לק"מ דבאמת תנינהו וא"ש יש ראי' לגרסת הריף והרא"ש ומתורץ קושית הש"ק:

הלכה ה

מתני' ולא יספידנו, עיי' רש"י כלומר שלא ישכור ספדן וכו' וצ"ע זה כרב אבל לשמואל אפי' בחנם אסור וכן פסיק הרמב"ם לחומרה כשמואל ומדוע נקיט כרב, ועיי' בברטנורא דכ' וז"ל קודם לרגל ל' יום תמיד, וצריך פי' ובתוס' י"ט כ' דהוא טעות וצ"ל אית, ושייך אלקמן אית דאמרי, ואולי י"ל דהרי הטעם שאמרו הוא משום מעשה שנתן לספדן כל מעותיו שכנס לרגל ונמנע ולא עלה לרגל וא"כ ה"א עתה דליכא עליות הרגל מותר לערער ולהספד תוך ל' לזה כתב הרב תמיד אפי' עתה אסור דדרך בני אדם לכנס לצורך שמחת יו"ט ויש לחוש שית לספדן וימנע מעונג הרגל, דגם עונג הרגל הוא מצוה והרי רבינו קדוש לאחר חרבן היה וכ' דין לא מעורר דאל"כ הו"ל לגמרא לומר א"ב ג"כ בזמן הזה אלא וודאי דלרב גם בזמן הזה אסור ועיי' בריטב"א:

א"נ מלת תמיד הוא אפי' בעובד בחנם דהרי אית בגמרא דאין המת משתכח וכו' וא"כ אפי' בחנם אסיר וכדעת הרמב"ם שפסיק כשמואל, ויש לעיין במ"ש רש"י חודש או חדשים קודם המועד ואיך שייך חדשים דקודם ל' מותר, וצ"ל דמיתתו הי' קודם חדשים ולא יספידנו בתוך ל' דמועד דה"א הואיל וכבר איחר זמן הספדו מותר קמ"ל דאסיר, אלא דמ"ש אח"כ דאם מת לו מת בתוך ל' צ"ע אמאי נקיט כאן בתוך ל' וצ"ל דהספד דרכו להיות קרוב לזמן המיתה, אבל הערער דרכו להיות אפי' אחר ל', אמנם צל"ע במ"ש רש"י בד"ה יבכון עמי' אפ"ה אסיר למימר במועד הא אפי' קודם מועד אסור, ולפי מה דנראה מלשון דכ' אפ"ה אסור א"כ הוי המשנה זו וא"צ לומר זו דאפ"ה אסור וכ"ש שלא יספידנו אמנם מלשון הריטב"א נראה דהוי לא זו אף זו דפי' כל מרי נפש אפי' מי שאינם קרובים יביאו אל הספדו לבכות ולהספיד את מתיהם יעיי"ש:

ועיין בבלי דקאמר שמואל לפי שאין המת משתכח וכו' ונ"ל דרב לשיטתו דאמר במס' ברכות דף נ"ח דרואה חבירו לאחר י"ב חודש מברך מחי' המתים דאמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חודש א"כ ס"ל דאפי' לאחר למ"ד ג"ש אינו משתכח וא"כ אמאי אסרו דווקא ל' יום קידם לרגל וע"כ פי' משום מעשה שהיה ודו"ק:

והנה בירושלמי אמרו ולא יספדנו איזהו הספד שהוא עושה לו הספד בפני עצמו עכ"ל ביאור דברי הירושלמי הזה כראה דווקא כמו שעושה הספדנא דמערבא דמהדר על הקרובים בביתם והוא עושה הספד לקרובו ב"ע זה אסור דיש בו מרירות יותר מדאי כשעושה ההספד אל הקרוב לבדו, ומיושב בזה קו' שראיתי בהגהות הש"ס בשם שו"ת בית אפרים איך ספדו כל ישראל על שמואל שכתוב ויספדו לו כל ישראל הלא שמואל מת כ"ח אייר והוא בתוך ל' של עצרת, ולפי הנ"ל ניחא דשם לא הי' הספד כנ"ל בפני עצמו כנ"ל:

ועוד הרי בירושלמי אמרו עוד כי הדא בישן אבל בחדש מותר שבלא"ה לא נשכח וא"כ בשמואל הוי מחדש ולק"מ:

והנה דעת רש"י נראה דס"ל דהלכה כרב מדפי' במתני' הכל בשכר משמע הא בחנם שרי וזה כרב דפי' משום מעשה שהיה וכן כתב התוס' דהלכתא כרב באיסורא ונ"ל דבבלי לא ס"ל כירושלמי מדאמר מ"ב דעביד בחנם ומדוע לא אמר א"ב בחדש דלרב אסור ולשמואל שרי ש"מ דה"ל דלשמואל גם בחדש אסור ונ"ל דס"ל מדאמר במתני' מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא ר"י אמר אבל הוא לא וקשה הו"ל לר' יוסי לחלק דבאמת בתוך ל' מותר ללקוט דהרי בלא"ה עוד המרירות בלבו ש"מ דר"י לא ס"ל לחלק וא"כ לפ"ז י"ל דכל זה לר' יוסי אבל לר"מ דס"ל בלוקט עצמות שמחה לו א"כ י"ל אבל דבהספד יש חילוק בין ישן לחדש דבחדש שרי וא"כ י"ל הברייתא דירושלמי דתני דבחדש שרי הוא אליבא דר"מ אבל אנן קיימ"ל כר' יוסי ודו"ק וא"כ אפי' בחדש אסור ודו"ק:

דף ב' ע"ב הי' שמח לומר שנינוחו אבותיו מן הדין עיי' בק"ע שלאחר עיכול פטור מחיבוט, ויש מזה ראי' לדברי הגאון בעל נ"ב מה"ק ח' יו"ד סי' פ"ט דבעצמות לא שייך חרדת הדין ועיי' מ"ש מזה לקמן באריכות בפ' ב':

ושלא לטמאות כר' יוסי עיי' מ"ש פסחי' דף ל"ח בענין זה:

אלו הן ברכת אבלים מה שאומרין עליהם בבהכ"נ אלו הן תנחומי אבלי' מה שאומרי' עליהן בשורה כצ"ל:

דף ג' ע"א בחדש מותר עיי' בשו"ת בית אפרים סוף חלק יו"ד בענין הספד תוך למד:

ר"מ אמר לוייתה נראה דר"מ בא להוסיף דברייתא אמרה לא תעורר אשה לוייתה משמע דווקא אשה על בעלה הא בעל על אשה מותר ק"מל איהו סתמא לא תעורר לויתה לא היא עליו ולא הוא עלי' ומביא ראי' דתרווייהו נקראין כן דכתיב העתידין לעורר לויתן ופשוט:

תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפי' בקבר אר"י מפני מעשה שאירה אפשר דזה הוא המעשה שהובא בבבלי דספדן בא ונטלה אשתו המעות שהכין לרגל וזה הי' ספדן עבור בני' שהי' לה מבעלה הראשון ומזה למד ק"ו השתא דנוטלת מעות בעלה ונותנת לספדן מכ"ש שתתן המעות לבני' החיים ותגנוב הכל:

ומפי חבירי ידידי הרב המופלג מו"ה אברהם ברודא זצ"ל דיין דק"ק העלישוי שמעתי דפרושו הוא ע"ד דאיתא בבבלי כתובות דף ס' ע"ב מר בר רב אשי אמר אפי' מת נמי אסור דלמא קטלא וכו' הוי עובדא וחנקתי' יע"ש וזה שאמר הירושלמי פה לא ישא אשה שיש לה בנים אפי' בקבר ואיירי במנקת מפני מעשה שהי' ונכון אלא דלשון בנים דנקיט צ"ע לפ"ז ועוד דאיך שייך דין זה לכאן אמנם לפמ"ש ניחא:

הלכה ז

מתני' מפני ששמחה היא לו י"ל דהו"ל לכתוב בקיצור מפני השמחה, ונ"ל דלשון המשנה דייק כדאמר רבה בר רב הונא שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, וזה דיוק ששמחה היא לו שהיא לו ולא הרגל, ולזה י"ל דס"ל דגם בגרושה יש ג"כ שמחה אלא שאין השמחה כ"כ עד שיניח שמחת הרגל בשבילה רק באשה חדשה אזי השמחה גדלה עד שמניח כל שמחת יו"ט ועוסק רק בה, ולזה י"ל דפליגי דלשמואל אפי' עירוב שמחה בשמחה אסור אע"ג דאינו מניח כל שמחת יו"ט מ"מ ס"ל דאפי' עירוב אסור, דעכ"פ אינו משמח בשלימות בשמחת יו"ט, וא"כ צ"ל דבגרושה אפי' עירוב שמחה אין כאן ומשו"ה שרי, ונ"ל דזה תלי' בפלוגתא דר"א ור' יהישוע דלר' אליעזר דס"ל ביו"ט או כולו לה' או כולו לכם, א"כ אי בעי עושה כולו לה' וא"כ לדידי' י"ל דמותר לישא במועד דהרי לדידי' לא בעי שמחת אכילה דהרי אי בעי עושה כולו לה', משא"כ לר"י דס"ל דבעינן חציו לכם יש לאסור לערב שמחה אחרת בה אפי' ליבם דהו"ל מצוה אסיר והשתא לפ"ז יש ליישב קושית הש"א ושע"ה דתמו אהא דתנן במס' ביצה אלו משום שבות לא מיבמין ומפרש הגמרא שם משום שמא יכתוב ותמו הא בלא"ה אסיר משים אין מערבין שמחה בשמחה ולפי מ"ש י"ל משום דשם בסיפא דמתני' תנן אין בין יו"ט אלא אוכל נפש ותמה בגמרא הא איכא משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ומשני הא ר"א הא ר"י יעיי"ש וא"כ דמתני' אתי' כר"א ור' אליעזר ס"ל או כולו לה' ולדידי' מותר לערב שמחה בשמחה שפיר קאמר דאפ"ה אסור משום שמא יכתוב ודו"ק:

גם י"ל ע"פ מה דאמר הגמרא לקמן דף ח' ע"ב אמר שמואל מותר לארס אשה בחו"מ שמא יקדמנו אחר, והנה מדאמר שמא יקדמנו אחר ש"מ הא זולת האי טעמא שמא יקדמנו אחר היה אסור לארס משום אין מערבין שמחה בשמחה, אלא דמטעם שמא יקדמנו אחר ברחמים אף דלא שכיח אפ"ה התירו, א"כ לפ"ז י"ל דה"ה בכל מקום שיש טעם לחוש שיתבטל הדבר י"ל ג"כ דמותר לעשות במועד, והנה שם פירך הגמרא משום רשות והא מצוה קא עבוד ומשני כגון דאיכא גדול ממנו, וא"כ ע"כ איירי בענין דלא רצה הגדול ליבם, וא"כ שפיר פריך מ"ט לא ואי משים דאין מערבין שמחה בשמחה הא יש לחוש דלמא גם הקטן יחזור בו ולא ירצה ליבם כמו הגדול וכיון דיש חשש שיתבטל לא נחוש לאין מערבין שב"ש ולפיכך הוצרך לומר שמא יכתוב ודו"ק:

שוב מצאתי קושי' הנ"ל בספר טור אבן דתמה בזה הלשון במשנה דאמר ואלו הם רשות לא מיבמין וקשה למה חשיב לי' משום רשות תיפוק לי' דמן התורה אפי' בחה"מ וכ"ש בי"ט משום ושמחת בחגך ולא באשתך, ותי' דנפקא מני' לכ"ה דליכא בהו מצות שמחה ואפ"ה אין מיבמים משום שמא יכתוב, ולפענ"ד זה אינו דמבואר בספר יראים סי' קכ"ז דגם בר"ה הוא שמחה דהוקשו המועדות דכתיב אלה תעשו לה' במועדכם, גם מ"ש דבלילה ראשון ליכא שמחה והי' מותר ליבם וקשה לי ניהו דבלילה ליכא שמחה מ"מ ביום איכא שמחה וכתיב ושמחת בחגך ולא באשתיך, ובשעה"מ ה' שבת פ' כ"ג ראיתי דמתרץ די"ל דהא דקתני ולא מיבמין היינו אפי' מאמר דכיון דליכא נשואין גמורים שרי בחה"מ וקשה לי הא לארס לא שרי שמואל אלא משום שמא וקדמנו אחר, וזה לא שייך ביבמה דהרי זקוקה לו וא"כ גם מאמר אסור דומי' דלארס ודו"ק, וי"ל דלזה בברייתא דתני שמואל במ"ק דף ח' ע"ב תני מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין ולא מיבמין וקשה דהו"ל לכתוב האי ולא מיבמין קודם אבל לא כונסין ולא מיבמין ואין עושין סעודות אירוסין אלא די"ל דהאי ולא מיבמין היינו אפי' במאמר ודו"ק:

עוד תמה השע"ה שם אהא דאמר הגמרא שם לימא מסייעי לי' אין נושאין נשים במועד וכו' הא לארס שרי ומדוע לא מסייעי לי ממתני' דביצה אלו משום רשות לא מקדשין בי"ט משמע הא בחה"מ שרי ולפענ"ד נראה דהי' יכול לומר דלארס אסור אף בחה"מ, אלא דע"י שליח י"ל דליכא שמחה כ"כ כיון שהוא עצמו אינו בא אצלה ולזה אמר דבי"ט אף ע"י שליח אסור לקדש, משום שמא יכתוב ודו"ק, לפיכך דייק מדקתני אין נושאין נשים משמע דלארס דומי' דנושאים ע"י שליח שני ודו"ק, ומיושב בזה גם קושי' שניה שהקשה אפי' לר"ת עיי"ש:

ועיי' בתוס' כתובות דף מ"ז ד"ה דמסר לה דתמו הא אין נושאים נשים במועד, ומבואר מתוס' הזה ג"כ דלא כטור אבן הנ"ל דתי' דבר"ה לא שייך שמחה דאל"כ לא מקשו הא משכחת לה דמסר לה בר"ה או בלילה א' של יו"ט לפי דבריו אלא וודאי דליתא וכמ"ש:

ומ"ש התוס' שם דנשואין בלא סעודה ליכא שמחה כ"כ שיהי' אסור לישא בי"ט, נ"ל דאע"ג דתני שמואל מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין, א"כ משמע דעכ"פ נשואין אסורים אפי' בלא סעודה, י"ל ע"פ מ"ש התוס' במס' חגיגה דף ח' ע"ב ד"ה בחגך דת"ק לא ס"ל בחגך ולא באשתך וס"ל כשאר טעמים הנ"ל א"כ י"ל דמ"ד בחגך ולא באשתיך דווקא אשתו ממש נשואין בביאה וסעודה הוא דאסור דאז מניח שמחת הרגל לגמרי ומשמח רק באשתו אבל בביאה בלא סעודה שרי אבל למ"ד דאין מערבין שמאה בשמחה אפי' ערבוב לחוד נמי ולזה שמואל לשיטתו דאמר אין מעכבין שמחה בשמחה דווקא רק לארס שרי וגמרא דאמר דמסר לה בשבת וי"ט היינו להאי מ"ד דס"ל מצד ושמחת בחגך וא"כ נשואין בלא סעודה שרי כנ"ל:

מן הדא מלא שבוע זאת עיי' בבלי דף ח' דלא מביא האי דרשה ונ"ל לתרץ ומקדם נתרץ הבל"ז בבבלי דמתחילה מקשה מיתיבי ואח"כ מקשה מנ"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ונ"ל משום דכיון דמסקינון דמ"ד משום שמחה עיקר שמחה חד יומא א"כ קשה אמאי אמר רבן ליעקב מלא שבוע זאת הלא תיכף ביום מחר הי' יכול ליתן כיון דתו ליכא משום דאין מערבין שב"ש דעיקר שמחה חד יומא הוי ונ"ל לומר דלפ"ז אה"נ דקודם המיתיבי לא הי' יכול להקשות דאין משב"ש דידע דא"ל מקרא דמלא שבוע זאת אבל השתא דמסיק עיקר שמחה חד יומא לא שייך תו אין משב"ש א"כ שפיר מקשה מנ"ל דליכא למימר מקרא דמלא שבוע זאת תקשה אמאי אמר כל השבוע ודו"ק:

אמנם א"כ הדרה הקושי' אירושלמי איך יליף ממלא שבוע זאת ונ"ל משום דהנה הטו"ז ביו"ד סי' קצ"ב סעי' א' הקשה מיהודא ובועז אדינא דתבעו לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים ותירץ דלא שייך חימוד התם דמיד שנתפייסו הי' עמה במטה והו"ל כמו שיש לו פה בסלו והשתא לפ"ז מתורץ היטב הירושלמי דשפיר יליף מדאמר לבן מלא שבוע זאת מבואר דאין משב"ש וכ"ת הו"ל לתן תיכף ביום מחר כיון דעיקר שמחה אינו כ"א חד יומא זה אינו כיון דלא שרי תיכף באותו יום א"כ לא שרי תו אח"כ מטעם תבעו לינשא ונתפייסה דצריכה ז' שמא ראתה דם חימוד ושפיר מתורץ הירושלמי ודו"ק:

אמנם הבבלי הי' סובר כתירץ הא' דטו"ז שם וא"כ הדרה קושיתינו לדוכתה לפיכך הוצרך לילף מקרא דשלמה:

פעם אחת כתבתי בתשובה על מה שכתב התוס' בכתובו' מ"ז בד"ה דמסר לה דבנשואין בלא סעודה לא שייך אין מערבין שמחה בשמחה ותמה המ"א מהא דתני שמואל מ"ק דף חי ע"ב מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין מבואר דכונסין אסור אפי' בלא סעודה הרי דמארסין איירי בלא סעודה ולזה אמר לא כונסין אפי' בלא סעודה, ועוד קשה אמאי הוצרך שמואל לומר דמותר לארס שמא יקדמנו אחר ברחמים תיפק לי' בלא"ה כיון דליכא סעודה הרי אפי' נשואין מותר ע"כ נ"ל דודאי קצת שמחה יש ג"כ באירוסין דלאשה חדשה זוכה אלא דבנשואן אח"כ שכבר איירי הואיל ולא הוי סעודה שרי משא"כ כשאיירי שבאותו יום ג"כ נושא זה אסור אפי' בלא סעודה, דעכ"פ הואיל והוי באותו היום שאירס הוי שמחה גדולה לי' אפי' בלא סעודה וזה הוא דתני שמואל מארסין אבל לא כונסין אז ג"כ אחר האירוסין אפי' בלא סעודה אבל נשואין אחר יום האירס שרי בלא סעודה, והתוס' דנשואין בלא סעודה שרי איירי באי זה יום אחר האירוסין ודו"ק ואין להקשות אמאי תני ולא מיבמין הא בלא סעודה שרי י"ל כיון דביבום ליכא אירוסין א"כ הנשואין לחוד הוי שמחה ואסור ודו"ק:

א"נ י"ל דהא דכתבו התוס' נשואין בלא סעודה היינו חופה בלא ביאה והא דתני שמואל אבל לא כונסין היינו כניסה בביאה וזה אפי' בלא סעודה אסור כנ"ל:

ועיין בתוס' מ"ק בד"ה מפני ביטל פריה ורביה דגבי מחזיר גרושתו לא שייך ביטל פו"ר דמשום דמסתמא דמילתא יש לו בנים, ויש לעיי' לפ"ז מי שיש לו אשה ובנים רשאי לישא במועד כיון דיש לו בנים ונ"ל דכונת התוס' דבשאר נשים אע"ג דיש לו בנים אפ"ה משום לא פלוג גזרו שלא לישא במועד, משום דברוב נשואין אין לאדם בנים לכן גזרו בכל ענין משא"כ בגרושה מן הנשואין לרוב יש לו בנים ומשו"ה ג"כ התירו בכל ענין להחזירה אפי' אין לו בנים ודו"ק:

ומ"ש התוס' להתיר סעודת מילה הואיל וזמנה קבוע נ"ל להביא ראי' מירושלמי דמגילה פ"ק דאמר דפורים שחל בשבת עושין הסעודה לאחר השבת ויליף לי' מדכתיב לעשות אותה ימי משתה ושמחה מי ששמחתו תלוי' בב"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים, וקשה הול"ל משום דאין מערבין שמחה בשמחה א"ו הואיל וזמנה קבוע לא שייך אין מערבין ודו"ק:

ויש לעיין אי מותר לישא במועד בעולתו בגין שבא על הפנויה אי נימא דדומה לגרושה דתנן אבל מחזיר הוא את גרושתו א"כ ה"ה פנויה שבעלה או לא, ונ"ל עפ"מ דראיתי בה"ג ס' מועד דגרס בדתני שמואל דף י"ח אבל יחזיר הוא את גרושתו מפני שאינה שמחה לו ואינה תחלה לו ומאי בעי בהני מילין יתירין שאינה תחלה לו אלא לאשמעינן הא בעולה שעכ"פ תחלה בנשואין היא לו אסיר ודו"ק:

מי שהפך פרק ב

הלכה א

דף ד' בשהגיע זמנו לשתות פי' אם הגיע יומו להשקות כל השדות בימי אבלו וא"כ ע"כ צריך איהו לשכור פועל א' שישקה עבורו מותר הפועל להשקות אפי' שדה האבל ג"כ ומיושב לפ"ז הא דמדקדק בש"ק דהו"ל לכתוב ומרביצין הבקעה, והלשון כמי משמע כן דאי כפי' הש"ק הו"ל לכתוב זמנה לשתות כיון דקאי אשדה וכן בלשון הבבלי הו"ל לכתוב עונה המים שלה:

שני' היא המן שדרכו להערים פי' הש"ק מכוין יותר ועיי' במס' גיטין דף כ"ר ע"ב דמשני ג"כ דר' יהודא חייש להערמה יע"ש ועיי' מ"ש בפ' כל שעה ה' ב' ר' יוחנן חשש להערמה:

הלכה ב

הא בתחילה אסיר עיי' בש"ק ולפענ"ד נראה מדאמר אח"כ כהדא ר"ש משמע הירושלמי בא לומר דבאמת גם בכה"ג מותר לכתחילה רק הא דאמר ר"ז הא בתחילה אסור קאי אאדם חשוב כהדא ר"ש ודו"ק ומיישבי' דברי הרא"ש דאל"כ תקשה מאי כהדא דקאמר:

ילפיין מקלקלתא עיי' מ"ש בחבורי על התורה פ' בלק לא הביט אין ביעקב בענין הבטה וראי':

מסיקין לפסין וקדירות עיי' בש"י ויפה כיון ומ"מ צ"ע אמאי לא נקיט ג"כ קערות אלא וודאי משום חסים הוא וכדפי' הק"ע:

דזיפתא דקדקירא פי' דק, דקירא הדק של שעיה:

הלכה ג

בשיש שם עדי' עיי' בש"ק דתמה על הב"י ולפענ"ד נראה דדעת ב"י מבואר כאן דאל"כ מה באו רבנן דקסרין להוסיף, וגם הלשון דקאמר הירושלמי הוין בעיי' למימר משמע דבאמת אינו כן אלא וודאי דאינהו הוי בעיי למימר דאפי' בשיש עדי' לאחר מיתה סגי, אמנם רבנן דקסרון פליגי וס"ל דצריכין להיות העדים העידו בחיי אביהם וכדעת הב"י ודו"ק:

ע"ב כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא לא כדי שיהיו מוכרין אותי בזול, ויש לעיי' דבר"שי ר"ש כל הפסולין לא משמע כן רק הטעם הוא שלא לנהוג בהי בזיון מנהג חול הואיל ולא הוי הנאה רק לבעלי' אבל משום כדי שימכרו מאי נפקא לן אם מוכרן אותה ביוקר, ונראה לומר דס"ל לירושלמי דהטעם הוא כדי למכור בזול משום דאם ימכר במשקל יש לחוש דבעלים לא ימהרו במכירתו ויבא לידי בזיון ולידי סרחון וכדומה לפיכך כדי שימהר במכירתו אסרו לשקלו בליטרא כדי שימכר בזול ויהיה קופצים עליו, ועיי' בש"ק דתמה אדברי תוס' בר"פ כל פסולי ולפענ"ד נראה אדרבה מזה הירושלמי ראי' והוא לא קאמר כ"א כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא אבל אינו מזכיר למכור ולשחוט באיטלז וי"ל דס"ל דלמכור ולשחוט באיטלז דהוא במקום רבים והוי בזיון טפי מדאורייתא אסור רק לשקול בליטרא בביתו זה הוי רק מדרבנן כדי שימהר להמכר ודו"ק:

ודע דראיתי בשו"ת פנים מאירות חלק ג' שאלה מ"ג דמפלפל מי רשאי לפייס שקורין אויספלעטין על ס"ת של יתומה לישא אשה והביא ראי' מהא דאיתא פסולי מקדשין נמכרים באיטלז ונשחטין באיטלז שהנאתן להקדש וה"נ הוי הנאה להקדש דאל"כ צריכין לסייעה מן הצדקה ולפענ"ד נראה לפקפק דשאני גבי פסילי מקדשין דיש באיטלז קופצין הרבה ובוודאי ימכר משא"כ בס"ת שמא לא יזדמנו כ"כ פלעטון וא"כ ביזו את הס"ת בחנם וראי' מבבלי מס' שבת דף כ"ב סל של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינר זהב גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וה"ה כאן:

אמנם בלא הכי נראה דלא דמי דבשלמא גבי בשר בכור הרי מבזין הבשר עצמו משא"כ בס"ת הרי אינו מטלטלין הס"ת רק פלעטין הוא שגובין עליו ומה בכך הרי בהדי' אמרינן במס' שקלי' אחת לשלשים יום משערין את הלשנה וה"ה כאן:

אלו היה לי עיי' בק"ע ואע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו שאני הכא שהן עושין היפך התקנה עיי' במס' שבת פ' במה אשה הלכה ב' בש"ק ד"ה לא עמד ועיי' מ"ש בחדושי שם:

אסרו לעשות מלאכה בחש"מ משמע דהוי דרבנן, ועיי' בש"י ועיי' בתוס' בע"ז:

אם הזכירוך לבולי עיי' בק"ע ועיי' בש"י ופרושם דחוק אמנם עיי' במס' סנהדרין פ' ח' ה' ב' בפני משה ופרושו נבין, ועיי' במדרש רבה פ' מסעי במעשה שבאו לגדולי צפורי כתבים, ולפענ"ד נראה לפרש דמלת בולי הוא דהמלכות ממנה בני אדם ההולכים מעורב בתוך שאר בני אדם כדי לחפש אחר אנשים רעים לגלותם והוי מילת בולי כמו יש בילה דאמרינן בגמרא והואיל והמה הולכים מעורבים בתוך בני אדם קורא אותן בולי ולזה אמר שיהי' ירדן בעל גבולך שירחיק מזה בתכלית הריחוק, ועיי' במס' ב"מ פ' הפועלי' דאמר אבא ערק לאסי' עד ערוק ללודקי יע"ש:

ועז"ה אמר עד שיראה כל אדם שיקבל איזה התמניות כדי שע"ז יפטר מבולי, והיינו קבלין רשות להפטר מבולי, שוב מצאתי בירושלמי ריש מס' פיאה דמה בן נתינה ריש פטר בולי הי' פי' שר של חיילות א"כ מלת בולי הוא חיילות:

הוי מלקט פרורין מזה ראי' ללקט פרורי המצות ומוציא:

הלכה ד

ותני בשבת מותר עיי' בשו"ע או"ח סי' ש"ו מ"א ס"ק כ' דתמה ארמב"ם דס"ל כבוש יחיד לא שמי' כבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וכתבתי על הגליון עיי' ברמב"ם דקאי היכא דחתימה היא רק בשבת וא"כ י"ל דס"ל ג"כ כרמ"א דכתב שלהם הוא רק דרבנן וא"כ הו"ל שבות דשבות ובכה"ג דחינן דרבנן מקמי' דרבנן עיי' במ"א סי' תקצה בס' ק' ב' ועיי' בב"ש דכתב לדעת הרמב"ם היפך ממ"ש:

וכתיב וביום השביעי פי' מדלא כתיב ובשביעי ומדכתיב וביום רמז ליום השבת:

עד רדתה אפי' בשבת עיי' במדרש רבא על קרא וללבן ב' בנות דמפרש מלחמות בנה של זו דוחה שבת ומלחמת בנה של זו דוחה שבת וביפ"ת תמה שם איזה מלחמה דוחה שבת חוץ יריחו ושם מלחמת כל ישראל היתה יע"ש דדחק:

ולפענ"ד הכונה כפשוטו דאמרינן בגמרא דע"ז כשם שעמדה חמה ליהושוע כך עמדה למשה וא"כ נדחה שבת לכל א' י"ב שעות עכ"פ כיון דיום הי' כ"ד שעות והוי יום השביעי מאוחר ומשה היה מלאה ויהושוע מרחל וא"כ שפיר בנה של זו דוחה שבת ושל זו דוחה שבת וזה ברור, עיי' מ"ש שבת פ"ק דף ז':

אין מפנין את המת וכו' עיי' במס' אבל רבתי פ' י"ג ומבואר דאפי מבזוי למכובד אסור, ואפי' בתוך הקבר גופא אסיר עיי' ביו"ד סי שס"ג ועיי' מ"ש אבי זקני בחות יאיר דף רמ"ז ע"ב דהורה בב' מתים ששכחו הקברנים בכל א' תכריך א' והא' הי' נער קטן והורה דמותר לפתוח הקבר של הנער יען כי לא הגיע עדיי' לכ' וסליק החרדה חרדת יום הדין משא"כ בגדול דשייך חרדת הדין אסור לפתוח קברו, והגאון מו"ה דוד אפ"ה ז"ל שדה בי' נרגא דא"כ עדיפא הו"ל לגמרא להקשות במס' ב"ב דף קנ"ה ע"א בשלמא למ"ד בן י"ח היינו דאמר ר"ע אי אתם רשאי' לכולו ולא אמר הטעם משום חרדת הדין אלא למ"ד מבן כ' הו"ל לר"ע לומר הטעם משום חרדת הדין וסיים שם הגאון הנ"ל אלא וודאי דכולהו בחדא מחתא מחתינתו, והנה דבריו צריכין ביאור אי דכוונתו דאפי' בפחות מכ' נמי שייך חרדת הדין א"כ אדרבה הקושי' יותר חזקה דתקשה לכ"ע לימא הטעם משום חרדת הדין ואי דכוונתו דאפי' בבין עשרים נמי לא שייך חרדת הדין זה וודאי ליתא דהרי מבואר בגמרא גבי דאמר למה הרגזתני וא"כ דבריו נפלאים לכאורה, אמנם נראה לפענ"ד דשפיר הורה הגאון מו"ה גרשון וקושית הגאון מו"ה דוד אפ"ה לק"מ דהנה במס' אבל רבתי פ' י"ג תני' המוציא עצמות בקבר הרי זה נתנו במכמורת דברי ר"ע וחכמים אומרים לא יזיזן ממקומן ויש לדקדק במאי פליגי ונראה לפענ"ד לומר דלא שייך חרדת הדין אלא במעלה המת מן הקבר כמו בעלת אוב שהעלתה את שמואל מן הקבר משא"כ בתוך הקבר גופא אם מזיזו מצד לצד לא שייך ח"ה וראי' לזה כר' לפענ"ד מדברי רבינו האי בטור יו"ד סי' שס"ג דשאלוהו בבית הקברות שנתמלא והשיב דשלא כדין עושין מטעם דחיישו רבנן למקום תפיסה, גם משום ניול ומדוע שביק הטעם משום חרדת הדין אלא וודאי דס"ל דלא שייך חרדת הדין במזיזו קבר גופא וא"כ התם דשאלוהו בבית הקברות שנתמלא ואי צריכין קבר קוברין בבית הקברות הישנים ומניחין העצמות לצד הקבר ובכה"ג לא שייך חרדה כיון דאינו מעלם מן הקבר:

ועוד ראי' נלפענ"ד מדברי הטור שכתב ואפי' בתוך הקבר תני' אין מלקטין עצמות לא מתוך הקבר ולא מתוך הארון לצד הקבר לקבור שם מת אחר משמע דווקא לקבור שם מת אחר הוא דאסור הא מבזוי למכובד שרי משא"כ ברישא והיינו משום דברישא שייך ח"ה כיון דמוציא מן הקבר זה לקבר אחר לפיכך אסור אפי' מבזוי למכובד משא"כ כאן דאין מוציאין אלא דמניחין לצד הקבר לא שייך ח"ה, אלא דעל זה יש לפקפק דא"ל לא מבעי קאמר לא מבעי מבזוי למכובד דוודאי אסור אלא דלקבור שם מת אחר ה"א דשרי כדי לקבור המת האחר קמ"ל דאפ"ה אסור, מ"מ הלשון סובל יותר כהנ"ל:

והשתא לפ"ז בהא פליגי ר"ע ורבנן דר"ע ס"ל דבתוך הקבר לא שייך ח"ה לפיכך אמר דמותר ליתן במכמורות דהיינו בגומות שבתוך הקבר אבל רבנן סברו דאפי' בתוך הקבר שייך ח"ה לפיכך אמרו לא יזיזן ממקומן:

והשתא לפ"ז מתורץ קושית הגאון מו"ה דוד אפ"ה הנ"ל דהתם שאלו לבדקו בתוך הקבר וא"כ לא היה ר"ע יכול לומר מטעם ח"ה דאיהו לשיטתו סובר דבתוך הקבר לא שייך חרדת הדין:

אלא דלפ"ז אכתי תקשה דהו"ל לרבינו האי לומר הטעם משום ח"ה וכ"ת הא הו"ל בתוך הקבר הא קיימ"ל הלכה כרבנן וא"כ בהיות דרבנן פליגי עלי' דר"ע א"כ הלכה כוותייהו, ועוד קשה דאי טעמא דר"ע כנ"ל דבתוך קבר לא שייך ח"ה א"כ מ"ט לא פליג ברישא דהמוציא מת בקבר לא יזיזנו ממקומו אא"כ יודע שהי' מקומו שאול לו והא בתוך הקבר לא שייך ח"ה, וראיתי בנ"ב מה"ק תשובה פ"ט דהקשה ג"כ קושי' זו על רבינו האי ובעבור כן העלה דבעצמות לא שייך חרדת הדין דאך בשרו עליו יכאב כתיב וא"כ לפ"ז יש לישב הטיב דמוציא מת בקבר ס"ל לר"ע שפיר לא יזיזנו ממקומו משום בלבול משא"כ בעצמות לא שייך ח"ה ספיר קאמר דמותר לתנו במכמורת, אלא דלפי הנ"ל כיון דרבנן פליגי אר"ע וס"ל דבעצמות נמי שייך בלבול א"כ הדרה קושי' לדוכתה:

באמת דברי הנ"ב תמוהי' בעיני א' דהרי הכל בו נתן זה הטעם אירושלמי דקאמר אין מפנין המת ועצמות הרי בעצמות נתן ג"כ זה הטעם ואפי' אם נאמר דהכלבו נקיט הלשון אין מפנין את המת משמע מת דווקא, מ"מ ארבינו גופא לא הועיל דאכתי הו"ל לומר הטעם דח"ה דדלמא יפגעו בקבר שאכתי לא נתעכל הבשר והרי אמרינן דצדיקים אין רימה שולט בהם, ועוד אחר עיכול אף דכבר פסק הדין מאן יימר דחרדה מסתלקת והלא מבואר בפ' ג' מה' תשובה דיש רשאי' דנדונים לעולמים א"כ י"ל אף דפסיק הדין יש חרדה והרי שמואל הנביא אף דהי' צדיק גמור וקיים כל התורה כולה אפ"ה חרד, ואם יאמר האומר שאני שמואל דתוך י"ב חודש כדאיתא בבבלי שבת פ' השואל ולפיכך שפיר חרד דכל י"ב חודש הדין מתוח משא"כ אחר עיכול הבשר שכבר פסק הדין ואחר שכבר יצא שוב אינו חוזר וניער, ועבור א' שבאמת כדון תמיד אין אנו צריכין לחוש דהאי בלא"ה מוטל במצודת הדין, א"כ תקשה אכלבו גופא איך מביא ראי' משמואל דשאני שמואל דתוך יב"ח הוי משא"כ אחר יב"ח מנ"ל, אלא וודאי דהכא מביא ראי' אם שמואל שהי' צדיק גמור חרד בתוך י"ב חודש א"כ בוודאי גבי אחר שייך חרדה אפי' אחר י"ב חודש וא"כ ה"ה אפי' אחר עיכול הבשר:

ואפשר לומר דאפי' ברקב שייך ג"כ ח"ה ולא כהגאון מהנ"ל בנ"ב עיי' במס' גיטין דף נ"ז דמכנסי לי' לקטמי' ומאן בא בסוד אלקי, וינוחו על משכבותם כתיב:

ובהספד לגדול א' אמרתי לפרש דברי המדרש חכם לב יקח מצות זה משה שכל ישראל עסקו בביזת מצרי' ומשה לקח א"ע יוסף, והנה יש להבין מדוע לא השתדל שום א' מישראל ליקח את ארונו דיוסף, גם הפסוק אומר ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל והתעורר על זה בגמרא וכי משה העלה ולפענ"ד נראה הואיל וכתיב ורקב עצמות קנאה ועיי' בפרק השואל דדריש כל שיש קנאה בלבו עצמותיו מרקיבון וכתיב ויקנאו בו אחיו וא"כ משו"ה לקחו דווקא ארונות דשאר שבטי' דנעשו רקב לדעתם וברקב לא שייך בלבול משא"כ יוסף דלא היה קנאה בלבו א"כ בוודאי לא נעשה רקב חששו דאסור להזיזו מטעם חרדת הדין ובלבול, לפיכך המתינו עד שבא משה, אבל משה ידע וזכר השבועה שהשביע את בני ישראל ובוודאי שבועה וצווי של מת דוחה טעם דא"ה כיון שכך צוה, וזה אמור ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע השביע, והנה אמרינן בגמרא חישב אדם לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ומשו"ה אמר הכתוב אשר העלו בני ישראל והבין:

וזה הוא דאמרינן בבבלי מ"ק דף כ"ה דר"ח לא נפסיק משום דלא סיימוה קמי' דשלדו קיימת הוי וקשה הא מספיקא הו"ל לצאת אמנם לפי הנ"ל ניחא דדייק דע"כ אין שלדו קיימת דאל"כ איך הביאוהו כיון דשייך בלבול:

מ"מ נראה בעיני האי סברה דבתוך הקבר לא שייך ח"ה לסברה נכונה וגם רבנן עודו לזה והא דקאמרו לא יזיזן ממקומן היינו משום דס"ל דהיו ניול במזיז עצמות ממקומן אבל ר"ע סבר דבעצמות שכבר כלה ונפסד הבשר לא שייך ניול דדווקא היכא שהבשר עליו דנראה צורת אבר אדם שייך ניול משא"כ היכא דהבשר כלה, ואזיל ר"ע לטעמא דאמר לעיל לקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר כלה הבשר אין הצורה נכרת בעצמות והיינו טעמא דליקט אינו אלא משיכלה הבשר משום ניול והיינו דכתב הב"י בשם הרמב"ן מסתברא מקים שנהגו כגון שנהגו לפנותם אחר עכול הבשר היינו דברי ר"ע ומשום ניול (ודלא כנ"ב שנראה שהבין שהרמב"ן כתב כן מצד עצמו ומשום בלבול אלא דברי ר"ע הן ומשום ניול ובזיון):

אבל ברישא במוצא מת בקבר נמי מודה דאסור משום ניול ובזיון לפ"ז הכל נכון דבתוך הקבר הכל מודים דלא שייך חרדת הדין ור"ע ורבנן פליגי בעצמות שבקבר אי שייך ניול, והשתא לפ"ז אי המעשה היה במעשה דר"ג ממיץ שהיו הקוברים צריכין להוציאין מן הקבר בוודאי יפה הי' הוראתו דבגדול שייך ח"ה משא"כ בקטן אבל אי לא היו צריכין להוציאן אפשר דאפי' בגדול כמי מותר לפתוח כנ"ל ועוד הארכתי בענין הלז וקצרתי:

אלו מגלחין פרק ג

הלכה א

מאי לצאת לצור לעשות דבר מצוה, ועיי' בש"ק דכתב מיהו בסוגין לא משמע הכי וצ"ע ובש"י תמה עליו ולפענ"ד כראה דכוונתו דלשון הירושלמי משמע לי' דקאמר מאי לצאת לצור לעשות דבר מצוה משמע דלא שאל כ"א לצאת לעשות מצות יבום ותיכף לחזור, אמנם נ"ל דבהא פליגי הב' לשונות דהלשון ראשון ס"ל דאפי' לצאת ולשוב נמי אסר ליה, אמנם האית דאמרי ס"ל דשאלתו היתה לצאת לגמרי ולזה השיב לי' אחיו שלזה הניח ח"ק אמו כלומר חיק אמו עזב לגמרי' וחיבק חיק נכרי כלומר שיצא שלא לשוב ועבור כן ברוך המקום שהרגו ועתה תרצה לעשות כמוהו אבל לצאת ולחזור לא אסר לי', והיינו דקאמר הש"ק דמסיגי' דפה לא משמע כן משום דללישנא קמא משמע דאפי' לשוב ולחזור אסר לי' ודו"ק:

שמעון בר בא אתא לגבי ר"ח, עיי' מ"ש במס' חגיגה דף ג' ע"ב במעשה כה"ג בר"ח בר בא ועיי' במס' כתובות בבלי דף קי"ב ע"א ר' חנינא מתקן מתקלי' ועיי' שם ברש"י ובתוס' ולפענ"ד הכוונה שהי' מתקן אנשי א"י מתקלה כמו שלא התיר לזה לצאת לחוצה לארץ ליבם פן יארע לו תקלה שימות גם הוא כאחיו וכמו שלא התיר לר' שמעון ב"ב מתקלי' דידי' שירגיזו עליו אבותיו ויאמרו לו נטיעה אחת וכו':

הענין סברין מימר כשהי' חבוש אצל עכו"ם, עיי' פסחים פ' האשה ריש הלכה וי"ו ועיי' מ"ש בחדושי שם:

שאול משמים נשקפה, עיי' בק"ע ובש"ק ופרושו דחוק ולפענ"ד נראה דעל שהתחתן רבי עם בר אלעשא חד חידא זו ואולי הבין שלא היתה בתו של אלעשא בת ענותן ואולי היתה כעסנית כדרך הנשים וזה הוא דאמר שאול משמים נשקפה כלומר הגיהנם שנשקף לאדם משמים היא הומי' בירכתי ביתה דהיינו אשה רעה הומי' וסוחרת דהיא גיהנם הנשקף לאדם משמים דמכריזין בת פלוני לפלוני, וקאמר מפחדת כל בעלי כנפים דהיינו אשה רעה כזו מפחדת תלמידי חכמים דרוב נשותיהן מושלים עליהם וסיים הקרא ראוני נערים נחבאו וישישים קמו עמדו כלומר נערים שפגעו בהן מדת הדין כזו אזי נחבאו ממנה וגרשו אותה, אבל וישישים קמו עמדו כלומר אנשים שלא גרשו אותה תיכף רק המתינו זמן מה עד שילדו בנים ובנות שוב לא היו יכולים לגרשה וזה הוא דסיים הנס יאמר הו הו כלומר הנס והנמלט מאשה רעה כזו ישמח וישורר הוי הוי דהוא לשון שמחה והנלכד נלכד בעונו דעונת אדם לכדוהו אם לא יכול להפטר ממנה, ובהיות דרבי תבין כי זה הדבר נוגע לו חרה לו ואמר לי' איני מכירך זקן כנ"ל פרושו:

ולא עוד אלא אפי' חיטה אחת חצי' כשדף וחצי' לא כשדף והיו עמודי בית הועד מתרופפי' אמר להם ר"י אם חברים מתלחמים אתם מה אכפה לכם, אמרתי לפרש ע"ד הגדה, ע"פ מה ששמעתי מאחי החריף הגאון מז"ה אברהם בעל המחבר שו"ת בן יהודה ני"ל לפרש הקרא איכה יועם זהב ישנה הכתם הטוב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות משום דאיתא בגמרא כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו ויש לדקדק בלשון דקאמר הגמרא אין לו הו"ל למימר אין רפואה למכתו ופי' משום דבאמת עיקר בזיון שמבזה העם הארץ לת"ח משום שמתגאה על העושר שיש לו ומשום כן מתחלף נגד הת"ח ומה עושה הקב"ה מורידו מנכסיו כאשר התפלל דוד הניעמו בחילך והורידמו דע"י זה לארץ ירד, וזה הוא דקאמר הגמרא כל המבזה ת"ח, אין לו דהיינו בזה שאין לו כלומר שיהי' בחוסר כל זה הוא רפואה למכתו והבן וזה הוא דקאמר ירמיה איכה יועם זהב דהיינו על איזה דרך יועם זהב ישנה הכתם הטוב דהיינו שיצא העושר מבעליו ויהלך ממנו ומפרש תששפכנה אבני קודש בראש כל חוצות דהיינו אם המה מבזים ושופכים כבוד אבני קידש דהיינו הצדיקים לבזיון בראש כל חוצות דהיינו לעיני כל ודפח"ח:

והשתא לפ"ז כיון שכידוי אז ר"א ולא חשו לכבודו נענשו כמבזה ת"ח בעניות וכבר נודע דת"ח משולים לחיטים כדאיתא בקרא בטנך ערמת חטים, וזה אמר אפי' חטה א' דהיינו ת"ח חציו כשדף וחציו לא כשדף דהיינו לא נדון במיתה גמורה רק בעניות דהוי חשוב כמת, והוי עמוד בית הועד מתרופפי' כלומר כיון שראו המוני עם דת"ח יורדים מנכסיהם לא רצו לתן בתם לת"ח באמרם כי לבסוף יענו לפיכך אמר ר"מ אם ת"ח מתלאמין אתם מה לכם, כן אמרתי לפרש ע"פ אגדת מוסר:

מאשפות ירים חביון נ"ל דהוא ר"ת אליעזר יתירו מנידויו:

ע"ב את מי נידוי את ר"א ב"ח שפקפק בנטילת ידים בחדושי למס' ברכו' כתבתי וז"ל ענין שפקפק היינו שרצה לעקור כל ענין נטילת ידים וראיתי בש"כ ביו"ד סי' של"ג ס"ק ע' דהקשה אמ"ש הר"נ דהא נטילת ידים אין עיקרה מן התורה, דהא אדרבה כיון דאין עקרה מן התורה מנדין אותו יע"ש ולפענ"ד דקושית הר"נ היתה דמשמע משום שפקפק על כל ענין נטילת ידים הוא דנדוי הא משום שעבר לא וזה פשוט:

דבמה השקוהו כתבתי ג"כ בחדושי לברכות ענין הא דקאמר דוגמא השקוהו נראה לפענ"ד לתרץ ע"פ מה שהקשה הראב"ד שם בעדיו' פ' ה' משנה וי"ו וז"ל ותמי' לי טובא לרבנן מ"ש מעכו"ם שנשא בת ישראל וא"ל משום דרבוי גופא משמע שיהיו שניהם שוין מיהו גר שנשא בת ישראל ממעטינן לי' מבני ישראל, והשתא לפ"ז ר"ל דעקבי' ב"מ דפליג ארבנן ס"ל איפכ' דהיכא דב' המה גרים אזי אין משקין וממעטין כן מבני ישראל אבל היכא דהיא בת ישראל אזי משקין וה"ה איפכא בן ישראל שנשא גיורת נמי משקין וזה הוא דקאמר עקבי' ב"מ דוגמא דדהו אשקוהו כמו שהם היו גרים שנשאו בת ישראל ה"ה ג"כ המה השקוהו גיורת שנשאת לישראל:

חמית חד ספר מחי לחד מיינוק יתיר מן צרכי' אמרה לי' יהוי האי גברא מוחרם וכו', עיי' ברמב"ם פ' ששי מה' יס"ת בכ"ד דברים שב"ד מנדין חשב במספר י"ז המכשיל את העיור וכתב עליו הראב"ד כגון מכה את בנו הגדול ועיי' בכ"מ דתמה מדוע מפרש כאן יותר מאינך ואין דרכו של הראב"ד אלא להשיג, ונראה לפענ"ד דגם זה השגה משום דהרמב"ם נקיט הלשון המכשיל את העור משמע שכבר הכשיל אותו מדלא נקיט הלשון הנותן מכשול לפני העיור ובאמת בגמרא אע"ג דהבן לא המריד כנגד האב אפ"ה שמתי' האי אמתא כיון דאפשר דהבן ימרוד כנגדו וזה הוא מה דהשיב הראב"ד ודו"ק, אמנם הרמב"ם אפשר דס"ל מדאיתא בגמרא הלשון דאמרה להוי האי גברא בשמתא משמע דלא שמתי אותו רק אמרה דאם ימרוד הבן אזי יהי' בשמתא וכן הי' דהבן המריד כנגדו דאל"כ הו"ל לומר שמתי' להאי גברא, ויותר נראה דהראב"ד בא למעוט מעובדא דכאן דבכה"ג אין מנדין דאע"ג דהוא עכיהו יותר מן צרכי' כיון דלטובתי' עביד כן:

תןדןס איש רומי וכו', יש לעיי' מדוע קרא לי' איש רומי, ועוד הנהיג הכ' רומי דווק' לאכל גדיים מקולסי' ובבבלי פסחים דף נ"ג ע"ב בעי אי גברא רבא הו' אי בעל אגרופין הוי ופשט מדתני את זאת דריש תודוס מה ראו חנני' מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קדוש שמו למדו ק"ו מצפרדעים ויש לעי' בלשון הבריית' דאמרה ועוד זאת תודוס משמע דקאי על דבר אחר הקדום דרש זאת, ונ"ל דעיר רומי היה תמיד יתד תקועה לישראל לצרוס וגזרו עליהם גזירות לבטל תורה ומצות ולזה הצדיק הזה הנהיג אותם לאכל בפסח גדיים מקולסים רמז להם בזה שצריכין לחיות כגבור בכלי זיינו למסור נפש וללחום נגד הגזירה, וגדי הוא מלשון גד גדוד יגודנו וכו' לרמוז אספו יחד ויהיו מקולסין ע"ד תורה ומצות לקיימם, זאת היתה כוונתו, ולזה מביא הברייתא זאת ועוד זאת דריש תודוס מה ראו חנני' מישאל ועזרי' שמסרו נפשם מדרשו ק"ו מצפרדעים כן צריך כל אדם למסור נפשו על קדושת שעו הגדול ומצותיו כנ"ל ברור ולזה קראו לו איש רומי על רומי:

רשב"ל הוי מעייני תינין בברברייתא וכו', עיי' ב"י יו"ד ה' נדוי וחרם סי' של"ד שהביא דברי הרב מנחם שכ' וז"ל מי שנדה שלא כדין נידויו נידוי וצריך הראשון היתר, או שינהג ל' יום, ואם אמר לאחר אדרבה עלי' יחול אף ע"ה לחכם נדוי של שני נידוי ושל ראשון אינו נידוי וצריך הראשון היתר, אבל מי שנדה מהדין וא"ל האחר עליך יחול אדרבה אין נדוי של שני חל כלל עכ"ל, וכ' הב"י ולא נתבררו לי תחילה דבריו דמשמע שאם לא אמר לי' אדרבה הראשון הוא מנודה ודברים מתמיהים כיון דאינו בר נדוי הראשון אין חל עליו הנדוי עכ"ל, וכ' הב"י ואפשר לקיים דברי הרב מנחם כשמנדה הראשון הי' ת"ח ע"כ, והנה מ"ש הר"ר מנחם דאפי' עם הארץ יכול לומר אדרבה ונדויו נדוי נ"ל דנפקא מירושלמי פה דהרי ליסטיי' היו וש למה שאמרו לי' אדרבה, ולא כמהרי"ק שהביא ב"י שם דווקא צורבא מרבנן יכול לומר אדרבה, וס"ל דהא דאמרו ליה לר"ל שרי לן ואנן נשרי לך הוא דאע"ג דשלו אינו נדוי רק שלהן הוא משום דאמר לחוץ אילן עמא בחרמין דייק עמא אפילו תברייהו שלא היה אז אצלם והמה לא אמרו לו אדרבה ולכך אותן שאמרו לו תיכף אדרבה לא חל נדויו אצלם אבל השאר שלא אמרו לו אדרבה חל הנדוי וזה כדברי הר"ר מנחם ודו"ק:

ועיי' במהרי"ק שורש א' דחכם שנדה בשביל דבר א' ולא פי' שנדהו בשביל דבר זה אפ"ה חל הנדוי בשביל מה שהעיז אע"ג דאיהו לא פירש הנדוי בשביל דבר אחר, והביא ראיה מהא דר"ל בבבלי מ"ק דשמתא להאי גברא דאכל מפירי וכו' ואמרו רבנן דשלו נידוי ושלך אינו נדוי וכתבו המפרשים ואע"ג דאולי הי' מנדהו בשביל דלא אשגח בי' ע"מ כיון דהוי דבר שאין דרך על זה לנדות ודייקו מזה הפוסקים שאם נדה על שאין דרך בני אדם להקפיד דלא הוי נדוי והקשה מהרי"ק דלמא אה"נ אלו אמר ר"ל דהי' מנדה בשביל ד"א דלמא באמת היה נידוי רק דר"ל לא רצה לשקר וידע בעצמו שלא נדה בשביל דבר זה, אלא ש"מ דאפי' לא נדה בשביל ד"ז אפ"ה הוי נידוי הואיל וראוי לחול בשביל זה, אלא דאפ"ה נראה לפענ"ד לדחות די"ל דהמה דייקו מדאמרו לי' רבנן תיכף שלך אינו נידוי ודלמא נדה בשביל כבודו ואיך החליטו תיכף דשלך אינו נידוי ש"מ בשביל דדבר שאין דרך להקפיד לא חל הנדוי ודו"ק:

בשלא חזר בו ועיי' בש"ק ומכ"מ יש לתמוי' דאפי' בחזר הא דווקא נשיא מפיר ולא אחר:

זקן ששכח תלמודו מחמת אנסו, עיי' בבלי מנחות דף צ"ט ועיי' בנ"ב מה"ק חרק או"ח סי' ט' במה שפלפל בספרים פסולים שאינם ראוים לתיקן אי מותר להניחם בארון הקודש והשואל הביא ראי' משברי לוחות שהיו מונחים בארון ואיהו דחה דשאני שם דארון נעשה מתחילה לכך משא"כ כאן דאינו נעשה מתחילה לכך לפענ"ד אינו דחי' דכך ראייתו דכמו דאנו רואין דהקב"ה צוה לעשות הארון מתחילה לכך ה"ה ג"כ עשוי הארון הקודש ג"כ מתחילה לכך וכ"ת מדוע יעשו מתחילה הארון לכך כיון דהס"ת אינו ראוי לתיקן זה אינו דלמא יבא סופר א' ויתקנה בזול או כדומה, ומ"ש הכ"ב שאסור שמא יבא לקרות בו נראה דאפשר ע"י סימן שיכתוב עליו שזה הספר אינו כשר ועיי' ביו"ד סי' רפ"א בנקודת הכסף ועיי' בספר בני יונה דמפלפל אי יש לסמוך ועיי' ביומא ועיי' בחבורי אני' דיונה פ' ע"ז סי' ב':

ונדון אלו עם אלו, עיי' בש"ק מה שתירץ ולפענ"ד צ"ע א"כ מאי א"ל דכמה השקוהו שאני התם דעדיין לא היתה תקנת אושם, וי"ל:

ויש אומרים מקלו של ר"מ היתה והיא היתה מלמדתם דעה, בדרושי שלי בארתי הקרא דהראה לו הקב"ה לירמי' מקל שקד דהי' ג"כ רמז לבל יומר נער אנוכי והראה לו בחזיון מקלו של אהרן הכהן דגמל שקדי' כלומר זכות אהרן הכהן יעמוד לו דאף אם ילחמו לו לא יוכלו לו, דע"כ הא דאמר הירושלמי כאן מקלו של ר"מ היתה בידו הכוונה תורת ר"מ וזכותו היתה בידו והיא היתה בעזרתו:

הלכה ב

ובלחוד תרי דיהא שלח חד פי' דבא דמתני' משמע דדווקא אלו מכבסין אבל מי שאין לו אלא חלוק א' לא לזה מתרץ דמתני' איירי באית לי' תרין ומטנפי וכדמתרץ בבבלי מ"ק יע"ש א"כ ובלחוד הכוונה הוא חוץ באית לי' תרין דאז אסור לכבס ודו"ק:

אין מכבסין אותן במי רגלים עיי' ע"ש בחדושי לשו"ע בענין אין מכניסין מי רגלים במקדש ועיי' במס' ר"ה בבלי דף כ"ג ויש לעיי' ממדרש ילקוט פ' בא רוגז קפ"ז ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ס"ה תפילין ומזוזות ולא אמרינן דמאיס מפני הכבוד ויש לעיי' בכלי הקודש שע"פים הצורפים ע"י מי רגלים ויש לזהר, ועיי' מ"ש בחדושי אגדה שלי בענין כומז שנעשה ממנו כלי מקדש ובענין מראות הצובאות ועיי' רמב"ן על התורה שם:

הלכה ג

ורקת רוקא דמתחזי על ארעא עיי' תוס' בבלי יבמות דף ל"ט ותוס' ס"פ מ"ח דייקו על ארעא הוא רק למצוה יע"ש ועיי' שם הלשון דמטרא חליצא ועיי' בנ"ב מה"ק ח' א"ע סי' צ"ד:

הלכה ד

וטוה לעצמו תכלת לציצתו עיי' בש"ק ולק"ע מהא דמתיר בסלך לא הי' יכול להקשות דידע דאיכא לתרץ דרב באינו יכול לטות על ירכו כ"א בפלך ומותר אפי' בפלך כוח בתפילין דא"א ומה שהקשה דגם בתפילין אפשר דתהי' הכתיבה בשינוי גם זה אינו א' דעזתה צריכה שרטוט וגם תפילין עכ"פ שיטה ראשונה וכתיב זה אלי ואנוהו וא"כ לק"מ ודו"ק:

הלכה ה

דף וי"ו ע"ב סנדל וספן, עיי' בק"ע דגרס סוכת וסכות, ולפענ"ד א"צ להגיה וכ"ת ס'נד'ל' סיכה נעילה דומי' (דכתיב האנק דום) לימוד סחורה פיו (שצריך לכסות את פיו עיי' לקמן דף ז' סוף ע"ב), ניעור (דהוא כפיות המטה כדי שיהי' נעור ויזכור אבלותו כדאמר לקמן דף ח' ע"ב):

אית דבעי מימר עיי' בש"ק בד"ה שבאה במה שתמהאר' יחיאל ולק"מ מדאמר רק אית דבעי מימר אבל אכתו לא רצו בהאי תירץ וכדעת ר' יחיאל:

אמר ר"ח די הוי שמעתא כן ושמעתא כן ועיי' בק"ע ופרושו דחוק אמנם יש לפרש דהוי שמעתא דמקצת יום לעד ככלו ושמעתא כן דאם חל יום ל' שלו בשבת מגלח ע"ש, ועל זה תני זו דברי אבא שאול והלכה כדבריו ומיושב בזה תמיהת דגול מרבבה ביו"ד סי' ת' על מהרי"ל יע"ש ועיי' בש"י דהוסיף לתמות מירושלמי פה ולפמ"ש ניחא הכל ועיי' בתירץ דש"י ודחוק:

דף ז' אם ביום השני אינו נותן צרכה מימר מי שמתו מוטל לפניו, בחדושי ליו"ד סי' שפ"ח כתבתי עיי' בדגול מרבבה מ"ש דדעת מהרי"ט צאהלין דכתב דמת ביום וקברו בלילה דחייב בתפילין והד"מ דאת דבריו והדין עמו וכן הסכים ג"כ הטו"ז וא"ר בסי' ל"ח באו"ח ועיי' פ"מ וגם בס' ברכי יוסף כדעת דגול מרבבה, וכן מבואר לדעתי בהדי' במהרי"ל וז"ל במס' שמחות הגה מספר הפרנס אבל מיום ראשון ואילך חייב בתפילין, אבל בשני לא יניחם כן אמר מהר"י סגל דאמרינן שם מקצת היום ככלו שאם ישב שעה אחת ביום ראשון מותר בשני להניח תפילין לאלתר, הרי מבואר בהדי' דווקא היכא דישב שעה אחת הא כל שלא ישב שעה אחת אסור להניח, וזה הוא הפשט בדברי' במ"ש אבל בשני לא יניחם כן אמר מהר"י סג"ל וכו' ולכאורה אין פירוש לדבריו דאדרבה בשני צריך להניח וגם מאי כן דכתב אלא הכוונה הוא כנ"ל וה"ק אבל בשני דרצה שאם נעשה אבל ביום שני כגון שהקבורה הי' ביום שאח"כ ג"כ לא יניחום ומביא ראי' דכן אמר מהר"י סג"ל וכמ"ש, אבל תמי' לי מדברי הירושלמי פה דמקשה ואם ביום ב' אינו מניח אצטרך לומר מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין אבל אי ביום שני מניח אתא שפיר כגון דהי' מלין את המת עד למחר דהי' חייב בתפיליין רק דפטור משום דמתו מוטל לפניו, הא אם קברוהו חייב בתפילין ואע"ג דהוי יום קבורה אלא וודאי דיום ראשון דאסור בתפלין הוא יום המיתה וצ"ע טובא כעת, ועוד נראה לפענ"ד להסתייע מקרא דיחזקאל בסי' כ"ד גופא דאמר לי' הקב"ה הנה אני לוקח ממך את מחמד עיניך ואמר לי' פארך חבוש עליך ומנה יליף הגמרא דאבל ביום ראשון אסור בתפילין וכתוב אח"כ ותמת אשתו בערב ואעש בבוקר כאשר צוותי משמע הא בלילה לא עבד וע"כ משום דהקבורה לא היתה כ"א למחר ומנה ילפינן דאבל אסור בתפילין א"כ משמע דאפי' ביום הקבורה אסור בתפלין ודו"ק א"כ הדין הלז צ"ע דיש פנים לכאן ולכאן:

בשלישי הוא עושה בצנעה בתוך ביתו דייק הוא דווקא העני אבל לא עשיר, אלא דבר קפרא ס"ל דאפי' עני ג"כ ביום ג' אסור בכל ענין וא"כ מבואר בהדי' דלא כשיטת רבינו שמעיה שהביא הב"י בסי' ש"פ דס"ל דלאחר ג' אפי' עשיר שרי בצנעא, אלא דאולי י"ל דדווקא ביום ג' הוא דאמר ת"ק דדווק' עני עושה בצנעה, אבל לאחר ג' י"ל דאפי' לעשיר שרי בצנעא, אמנם נראה לפענ"ד דהרי במס' שמחות פ' ה' הלכה א' תני אבל כל ז' אסור במלאכה, ואח"כ בפ' וי"ו תני ביום א' וביום ב' אינו עושה מלאכה אפי' נוטל מן התמחוי, ובג' עושה בצנעה וכו' וזה כת"ק פה בירושלמי ועכ"פ אמר מתחילה בהלכה ה' דאסור במלאכה כל ז' וע"כ צ"ל דזה איירי בעשיר ודלא כשיטת ר' שמעי' שהביא הב"י ודו"ק, והנה מדאמרה הבריתא אסור במלאכה אפי' עני המתפרנס מן הצדקה ומדוע לא אמרה אפי' בדבר האבוד והפסד מרובה ש"מ דס"ל דבדבר האבוד מותר אפילו ביום א' וכרשב"ג לעיל ר"פ מ' שהפך, ומזה התרתי לאיש א' שנעשה אבל ביום א' נסע ליריד בהיות שאמר לי שצריך לגבות שם החובות הבלתי בטוחי' וגם טעה בחשבון בחשבו עם בעלי חובותיו באתם מאות זהו' וא"א לו זה על ידי אחר ואם לא יסע לשם יפסידם ומבואר בשו"ע ש"פ דאפילו במלאכה התיר הרמ"א בתוך ג' במקום הפ"מ וכ"ש במז"ע דקיל טפי:

לאחר ג' ימים הכרס נבקעת ואומרת לו הא לך מה שגדלת חמסת ונתת בי, דע כי הרשעים המה הטמאי' הנקראים הולך על גחון ור"ת ג'מ'ו'ן' הוא גזלת חמסת ונתת בי והמה מסטרא דנפש, וזה וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם דר"ת ח'ג' הוא חמסת גזלת, ובקדושין דף למ"ד בעי הגמרא ויו לנחון דהוא אות האמצעי דאותיות התורה אי מהאי גיסא או מהאי גיסא, ואמרתי הכוונה ע"ד מוסר דיש אדם שהוא חומס וגוזל ואחר שגזל וחמס אינו מהני ג"כ שום עני בשום דבר והוא רשע גמור ואכזר אמנם יש שגוזל וחומס ואח"כ עושה צדקה עם המעות הנגזל, והנה גחון דהוא רמז לרע דגוזל וחומס דהוא טמא ממש ובעי אי וי"ו דמרמז על הנתינה קאי אשלפניו דכמו דגזל וחומס היינו לרע ה"ה ונותן הוא ג"כ לרע כמו שאמר הירושלמי כאן ונתת בי שהוא אכל ושבע ולא נתן ג"כ לאחרים או קאי לאידך גיסא דנתן ג"כ לאחרים עמנו צדקת וגם כן טמא עכ"פ דהואיל וגזל וחמס כן אמרתי ע"ד מוסר:

ב' שותפים וכו' ויש לבטל השותף שותפתו כשהוא גוסס, ועיי' תשו' אדמ"ו הגאון חתם סופר חיו"ד סי' שנ"ד והוא לא התיר כ"א כשמבטל כשהוא גוסס אמנם בספר שערי תשובה באו"ח סי' תל"א מביא בשם ת"ם שבפראג אפי' אונן מקנה חלק שותפתו לחבירו:

היתה לו פרה מגעלת סי' משכרת לאחרים הרי זה עושה וע"ז אמר ר"י והוא דחייב לי' ירצה שכבר קיבל דמי השכירות וא"כ בוודאי אינה יכולה למנעה מן השוכרי' ונפל לפ"ז מה דמדקדק בש"ק:

חייביהו בשאר מצות של תורה עיי' בשו"ע יו"ד סי' שמ"א ש"כ ס"ק ז' ומשמע דברכות ותפילה חייב בשבת וי"ט, ותמהני איך נעלם ממנו ירושלמי בהדי' כאן דהלכה כרשב"ג וצ"ע:

הלכה כדברי מי שהוא מוסיף ימים עיי' בש"ק בד"ה אי אפשר ויש לישב לפ"ז הא דכתוב הרמ"א בשו"ע סי' שצ"ג סעי' ב' ועכשיו נוהגון שאין אבלי' יושבי' במקומ' כל למד ואין למנהג זה עיקר, ולפי דברי הירושלמי י"ל דקיימ"ל להחמיר כמאן דהוא מוסיף ימי' וא"כ גם בשבוע ד' אל ידבר וא"כ יותר שיושב' חוץ למקום ויכולים לדבר כמ"ש התוס' ודו"ק:

הרי שבא ומצא וכו' נשאלתי בא' שמתה אחותו ובא ביום וי"ו של שבעה בערב מעיר פעסט על האיתן באהן ושאל אי רשאי למנות עמהם כמבואר ביו"ד סי' שע"ה והשבתי כיון דבא ממקום רחוק יותר מיו"ד פרסאות אינו יכול למנות עמהם וכמו שסיים הש"ך שם ס"ק י"ג וכמו שכ' התוס' במ"ק דף כ"א ד"ה מקום, אלא דהי' דעת השואל כיון דעל האייזן באתן היה יכול לבא בתחילת האבלות תיכף ביום א' מחשב מקום קרוב, והשבתי דזה אינו כיון דעכ"פ בדרך הלוך לח היה יכול לבוא ביום א' מחשב מקום מרחוק ועיי' במס' פסחים דף צ"ד היה עומד חוץ למודיעי' ויכול לכנוס בסוסים ופרדים יכול יהיה חייב ת"ל ובדרך לא היה יעיי"ש הרי דחשיב דרך רחוקה וה"ה כאן:

אלא דיש לומר דשם איירי דרק יכול לבא בסוסים ופרדים אבל עכ"פ אין מוכן הסוס בידו אלא דמלשון הירושלמי שם דקאמר אע"פ שהסוס מוכן בידו, הרי אפי' ביש לו סוסים אפ"ה חשיב רחוקה, אלא אולי י"ל דשאני התם דגלי קרא דכתיב ובדרך לא היה משא"כ כאן י"ל דמקילין באבל, אמנם נ"ל ע"פ מ"ש הריטב"א סה דאפילו היה הקבורה סמוך לחשיכת ולא היה יכול לבוא אפ"ה מונה עמהם דאל"כ נתת דבריך לשיעורין יעיי"ש א"כ כאן ג"כ נתת לשיעורין דבריך דא' יכול לבוא וא' אינו יכול לבוא מחמת חסרון מעות, לכן נ"ל פשוט דצריך למנות ז' ולא חשיב בכה"ג מקום קרוב:

ע"ב ולמדין דבר קודם מתן תורה עיי' ביפה תואר בבראשית רבא פ' ק' סי' ז', ועיי' דתמה שם הא יליף הא דאסור לשמש בשני רעבון מיוסף אע"ג דהוי קודם מתן תורה ולפענ"ד דאע"ג דהוי קודם מ"ת אפ"ה למדין ממנה מדכתבה התורה מילי יתירה וליוסף יולד שני בנים בטרם יבא שנת הרעב אלא וודאי דהורה לן התורה זאת לדורת דאין לשמש בשני רעבון ללמוד ממנו דאל"כ מדוע כתבה לן התורה דנולדו לו קודם שני הרעבון משא"כ כאן דהוי ספור מעשה איך נהגו עם יעקב א"כ שפיר מקשה דאין למדין ממנו, ועיי' בחדושי על התורה:

כך אתם שמרו על אחיכם שבעה בחדושי על התורה בארתי בזה מדרש רבה פ' שמיני ויהי ביום השמיני זש"ה שומר מצוה לא ידע דבר רע והוא דהנה מבואר פה דשבעה ימי הפרשה היו ז' ימי אבל וקשה לפי מה דקיימ"ל לענין שבעה מקצת היום ככלו כדאיתא לעיל א"כ אעמאי קרא דווקא ביום ח', אמנם אלו קרא לו ביום הז' היה אולי אהרן ובניו מרגישין דמשום אבל והקב"ה רצה להעלים ממנו ודי לצרה בשעתו, לפיכך קראו ביום ח' וזה פשט המדרש ויהי ביום השמיני והי' קשה לו קושי' הנ"ל מדוע ביום ח' לזה אמר שומר מצוה לא ידע רע כנ"ל:

כשם שנתרויתם בשמן המשחה וכו' נראה דרמז חייב אדם לברך על הרעה כמו על הטובה והבין:

ואית דמחלפין ימי שנים בכי ז' ולכאורה צ"ע לענין מאי אמר ימי שנים, ונראה דהנהו ס"ל כר"א דס"ל דב' ימים ראשונים אסור להניח תפילין ויליף לי' בבבלי דף כ"א מדכתיב ויתמו יב' בכ' אבל יע"ש וא"כ שפיר דריש ימי ב' והיינו לתפילין בכי ז' והיינו לבכי' ומאן דס"ל ימי שבעה הוא סבר כר' דרק יום א' אסור בתפילין ומשו"ה דריש ימי לשבעה:

אי מה העצרת יום א' אף האבל יום א' פי' עוד יום א' יהי' נוסף זולת השבעה כמו שעיני עצרת דהוא אחר החג והיינו מדכתיב חגיכם משמע ב' ומתורץ קושית הש"ק:

ואין לי אלא יום א' בלבד עיי' בש"כ סי' ת"ב ס"ק ד' ודע דבבבלי דף כ' ע"ב איתא מתחילה א"ר רב"ח שמע שמועה קרובה ברגל ולבסוף נעשה רחוקה אינו נוהג אלא יום א' אחר הרגל ואח"כ איתא תני ר"א ד"ק קדר"י שמע שמועה קרובה בשבת ולמצ"ש נעשה רפחקה אינו נוהג אלא יום א' ויש לדקדק הא תו למה לי דהיינו רישא ונ"ל דה"א דווקא ברגלי' הואיל וקיימ"ל דרגלי' מפסיקין ואינם עולי' משו"ה אע"ג דדבר שבצנעה נוהג אפ"ה הואיל ואין הרגל עולה משו"ה צריך לנהוג מוצאי י"ט שעה אחת אבל בשבת ה"א הואיל ושבת עולה א"כ הואיל ונהג דבר שבצנעה א"כ עולה ותו א"צ לנהוג אפי' שעה אחת קמ"ל דאפ"ה צריך לנהוג מש"ק שעה אחת ודו"ק:

והנה לכאורה מזה נראה דיצא דעת ר' יחיאל בשמועה קרובה שבאה בשבת דאין יום השבת עולה למנין ז' וטעמו דאמרינן כאן דאע"ג דנוהג אבילות שבצנעה ע"ע הואיל ותיכף אחר השבת נעשה רחוקה לא מהני אבלות דצנעה וצריך לישב אח"כ שעה אחת ה"ה ג"כ דאינו עולה ולפענ"ד לא דמי דבשלמא כאן במ"נ דאיך נימא דיצא ע"י אבילות שבצנעה דנהג דבמ"נ דא"כ הרי הוי קרובה וצריך לנהוג שבעה ודו"ק:

אמנם כל זה הוא לפי דעת הש"כ שצינתי לעיל אך לפי דברי הירושלמי פה בבאת לו שמועה קרובה בשבת דאתער ר"י קורע למחר ומתאבל הוא משום דבאמת זה הוא טעמא דידי' דהואיל ושבת עולה א"כ ממילא הו"ל שמועה קרובה ומשו"ה נקיט ר"י דווקא שבת ודו"ק:

ואפי' טפילה לטפילה חייב לקרוע דאמר ר"א וכו' וי"ל איך מבואר זה מדבריו וצ"ע, עיי' בשו"ע סי' ש"מ ס"ג חי דעל או"א חייב לקרוע לעולם וכ' הב"י דכן הכריע הרמב"ן מירושלמי פה דאמר שכן על אביו ואמו אפי' לאחר כמה חייב לקרוע ולפענ"ד דעת הרמב"ם דלא ס"ל כן הי' מפרש פי' אחר, אפי' לאחר פי' שבעה כמה חייב לקרוע היינו כמה בגדים דכל בגדיו חייב לקרוע אבל עכ"פ דווקא בתוך למד ודו"ק:

דף ח' ע"א ואין דובר אליו דבר אפי' דבור של תורה בחדושי על התורה כתבתי הא דשלחו ישראל למלך אדום רק אין דבר ברגלי אעבורה, הוא משום דחששו בהיות דברכה יצחק הי' והי' כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך א"כ אולי חשש אדום דכשיעברו ישראל דרך ארצו יעסקו בתורה ואולי עי"ז יצא לו הפסד ואולי ע"י הקול קול יעקב יגרום שבני מדינתו ימרידו בו אף אם ישראל לא יעשו ומשו"ה אינו רוצה שיעברו דרך ארצו לפיכך שלחו רק אין דבר דהיינו דבור של תורה שלא יעסקו בתורה בעברם דרך ארצו, וא"כ זה היה חטא גדול ששלחו לו כן ומשו"ה גרם שעת אהרן ומיושב בזה מה שתמו המפרשי' מה היה חטא גדול שם עד שמת אהרן ולפי הב"ל ניחא:

איתעביד קומיהן כעין כוכבא וכו' ירצה שלמדו שלא לשם שמים רק על מנת שיהיו רבנים והיינו ככוכב המאיר ולא הגינה התורה תכז:

אחותו הנשואה יתאבלו וכו', עיי' מה שהביא הב"י בסי' שע"ד שכ' המרדכי שר' יואל כשנפטרה אחותו מאמו הנשואה הלך בו ביום לרחוץ כי היה רוצה לפרש הא דתני בברייתא הוסיפו עליהן אחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו שהיא אחותו מב' צדדין מן האב ומן האם, וכל הפוסקי' חולקין וסוברין דמן האב או מן האם קאמר וכן העלו הג' והמרדכי וכ' שכן משמע מירושלמי עכ"ל והכוונה שכן משמע בירושלמי הוא משום דבירושלמי מ"ק פ' א"מ דף ח' איתא סתם ואחותו הנשואה, משמע בכל ענין, ונ"ל דלא לשוי' לר' יואל טועה משום דהי' לו ראי' א' מאריכות לשון הברייתא דתני' הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו הנשואה וכו' והו"ל לברייתא לכתוב סתמא הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו אפי' נשואה, אלא ש"מ דבאחותו הנשואה יש חלוק דצריכה להיות דווקא מאב ואם ג"כ, וא"כ ג"כ יש לדייק מלשון ירושלמי דחלקן, ועוד נראה מדאמר הגמרא לעיל רב בר אחוי' דר"ח ובר אחתי' וכו' אמר לשמעי' חלוץ לי מבעלי וכו' וקאמר הגמרא ש"מ תלת ש"מ אבל אסור בנעילת הסנדל וכו' הקשה הריטב"א דהו"ל לגמרא לומר עוד ש"מ דעי שבאו לו ב' שמועות רחוקות כא' שאינו מתאבל כ"א אבל א' על שניהם, ותי' בדוחק אמנם לפי שיטת הר' יואל ניחא כיון דהיתה רק אחותו מאמו לבד ונשואה א"צ להתאבל עלי' ודו"ק, וא"כ הרי יש לשיטת רבינו יואל ראי' ואין להקשות הלא קיימ"ל כל המתאבל עליהם מתאבל עמו וא"כ כיון דרב צריך להתאבל על אייבי אביו ל"ך ג"כ להתאבל עלי' זה אינו דדווקא לפניו צריך להתאבל וכאן הרי מת אייבו אביו ודו"ק:

אלא דלהפוסקים דפליגי ארבינו יואל יש לומר משום דבלא"ה הקשה עוד הריטב"א שם דהו"ל לגמרא לומר ש"מ עוד שמתאבלין ע"פ קרוב דהרי רב הי' בנס, אלא דלזה י"ל דשאני כאן דהי' רב מהימן לר"ח כבי תרי, אמנם על הא דלא קאמר דעל ב' שמועות רחוקות סגי באבל א' די"ל דשאני כאן דאבלות הא' היא רק דרבנן דהוי אחותו מאמו ולזה הקילו בו, והא דלא קאמר ש"מ דבב' שמועות ואבל א' דרבנן סגי באבל דדלמא אפי' בב' מדאורייתא סגי בא' ולפיכך לא קאמר הגמרא זה הש"מ גם דלהחולקים על ר' יואל ס"ל כגירסת ר"ח ושאל ר"ח על אבותיו שלו וכמ"ש התוס' ודוק:

ועיי' מ"ש התוס' בד"ה על שניים שלהם דפי' הנולדים מהם וכו' וקשה לי א"כ מאי פריך הגמרא חכמים היינו ת"ק לשני דהת"ק דווקא הנולדים מהם קאמר ואתא המה ואמרו דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו, ונ"ל דכוונת לא הי' דדווקא הנולדי' אלא דכוונתם אהא דקאמרו דכשם שמתאבל עליהם כך מתאבל על שניים דמשמע אפי' הם מתו אפ"ה מתאבל על שניים ולזה כתבו שפיר דדווקא על הנולדים מהם כגון בן הבן שפיר י"ל דאפי' מת הבן כבר אפ"ה מתאבל אח"כ על בן בנו, משא"כ באחיהם ונשותיהם לא מסתבר לומר כן דבמתו כבר שיתאבל אח"כ על אח ונשותיהן ולזה כתבו התוס' דאפ"ה לא נראה דמ"ש דכיון דאמרו סתם שניים שלשם משמע דשוים ודו"ק, ולפ"ז אה"נ דהו"ל לגמרא לתרץ אהא דקאמר היינו ת"ק לומר זה החילוק אלא רצה לדייק הלשון עמו דאמרו חכמים דמשמע עמו בבית ודו"ק, והנה אני אומר הא דאמר הת"ק וכשם שמתאבל עליהם מתאבל על שניים שלהם דקאמר הוסיפו עליהם, ועל זה אמר וכשם פי' דגם זה הוסיפו על ז' שהכהן מטמא שמתאבל גם על שניים שלהם, אבל על מה שהמה הוסיפו על אחות ואח מאם לא הוסיפו שניים:

והשתא הא דאמרו חכמים כל שמתאבל עליו מתאבל עמו ומסיק דא"ב עמו בבית לא קאי רק את"ק דדווקא עמו מתאבל עליהם, ולהקל באו והי' יכול הגמ' לומר דלחכמי' אמה שהוסיפו נמי מתאבל עמהם אלא דלא רצה הגמרא לומר כן כיון דאפשר לפרש דברי חכמים לקולא ודו"ק, ומיושב בזה קושיית הראב"ד בפ' ב' מה' אבל ה' ד' והמגדל עוז והלח"מ כתבו שנזדמנה נוסחא משובשת להראב"ד יעיי"ש ולפמ"ש לא היה לפניו נוסחא משובשת אלא דתמה אמ"ש הרמב"ם או שמת אחי בכו וזה ע"כ אחיו מאמו, וזה לא הוי כ"א מדרבנן שיתאבל הבן עליו, ועל זה תמה הראב"ד דבזה אין האב צריך להתאבל עמו, וכמ"ש ודו"ק:

והנה יש לעיי' מר עוקבא דרצה לישב על בר חמוהי שבעה ושלשים, איך הבין הוא הב' ברייתות דסתרי אהדדא, ונראה דאיהו ס"ל דהיכא דהיא מתאבלת על אבל דמחויבת מדאורייתא אזי י"ל דמחוייב להתאבל עליה, אבל היכא דהיא מתאבלת על אחותה מאמה, דהוי רק אבלת דרבנן אזי א"צ להתאבל עמה, וא"כ י"ל דהברייתא דאמרה דמרחצת לו פניו ידיו ורגליו איירי במתאבלת על אחותה מאמה ובזה א"צ להתאבל עמה, אבל בקרובי דאורייתא חייב להתאבל אפי' על שאר קרובים ודו"ק, אלא דרב תונא דייק לי' מדתני' בברייתא מפורש חמיו או חמותו ש"מ דאינך ברייתא איירי בשאר קרובים כיון דכן דייק ברייתא ראשונה דנקיט חמיו וחמותו, אמנם הרמב"ם הי' סובר מדדייק לי' ר' הונא לחלק בין קרובים לחמי' וחמותו וקשה דלמא הברייתא השני' בקרובי דרבנן אע"כ דס"ל דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו הוי אפי' במה שהוסיפו חכמים ושפיר פסיק ודו"ק:

אמנם נראה לפענ"ד עוד דלכאורה יש לדקדק בהא דאמר מר עוקבא שכיב לי' בר חמוה מאי דייקי הגמרא במלת לי' הו"ל לומר רק שכיב בר חמוהי ונ"ל משום דבירושלמי איתא בזה הלשון הרי שמת חמיו או חמותו או א' מקרובי אשתו אינו כופה לא לכחול ולא לפקוס אלא נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת וכן היא שמת חמיה וכו' שמואל אומר ל"ש אלא חמיה או חמותו הא א' מכל הקרובים לא, רבי בא וכו' בשם כ' יוחנן בדר עמו, ופי' בק"ע הא דנוהג עמה אבלות במת חמיו או חמותו הוא דווקא בשדר חמיו או חמותו עמו אבל אם לא דרו עמו לא, והשתא לפ"ז י"ל דמר עוקבא היה סובר דל"ש חמיו או חמותו או שאר קרובים צריך להתאבל עמה והא דתני באמת אמרו מוזגת לו את הכוס איירי בלא דרו עמו בכה"ג א"צ להתאבל עמה, וזה דייק הגמרא שכיב לי' בר חמוהי דהיינו דבר חמוהי שכב לי' אצלו ובכה"ג ס"ל דצריך לנהוג אבלות כמוה ודו"ק, אלא דרב הונא השיב מברייתא דתני' דווקא חמיו או חמותו מזה נרא' דאידך ברייתא איירי בשאר קרובים ובכל ענין א"צ לנהוג עמה אבלות, וי"ל עוד בפשט ירושלמי דאמר בדר עמו, והוא ע"ס מה דאיתא בירושלמי לעיל ר"א בשם ר' יוחנן אפילו טפילה אסור בתגלחת פי' אפי' מת בן בנו אסור בתגלחת שצריך להתאבל, כהדא ר"מ הוי בקיסרין שמע דדמך בר ברי' ואזיל וספר אמרו לי' לא כן אלפין רבי אפי' טפילה בתפילה אסור אמר לון באינון דהוין גבי אכן לא הוין גבי' וכ' בק"ע דהוי גבי' בשעת מיתה עכ"ל, וא"כ י"ל דאזיל גם פה ר"י לשיטתו דאמר דהא דאמר אפי' בשאר קרובין מתאבל עמה בדר עמו שהי' עמו בשעת מיתה ודו"ק, ועל מ"ש המזרחי על הרמב"ם דכ' דאבלות האיש לאשתו הוא מד"ס דא"כ אמאי לא קאמר הגמרא הוסיפו עליהם אשתו נ"ל דלשיטת הרמב"ם אשתו הוא מדברי קבלה דיחזקאל ומבואר ביחזקאל סי' כ"ד דהקב"ה אמר ליחזקאל דלא יתאבל על אשתו מכלל דלשאר נשים צריך האיש להתאבל כמו שנלמדו כל דיני אבלות משם וא"כ לאשתו א"צ ראיה לאבלות דמפורש ביחזקאל אלא דלששה קרובים דאינו מפורש בהם אבלות מביא ראיה מדכהן מטמא להם, ואולי דהרמב"ם גרס לאשתו בסוף וזה לא נלמד מפ' כהנים אלא מיחזקאל:

ומ"ש הלח"מ דסוגי' דהתם דיבמות דף ס"ט סברה כמר עוקבא דאשתו היא מן התורה יעיי"ש צל"ע דהרי שלחו ביד ר"א בר רב הונא וקשה לומר דרב אחי פליג על רב הונא אביו דס"ל פה דאשתו דרבנן, אלא די"ל דרק הקושי' ראשונה שלחו מיורשה יעי"ש וקושי' הב' הוא מסתמא דגמרא ודו"ק:

ראיתי בתשו' אדמ"ו חתם סופר סי' שנ"ה שאלה באשה שמת בעלה ונשאת ואח"כ לקטו עצמות בעלה הראשון אי מחוייבת להתאבל דקיימ"ל בשו"ע דמתאבלים ביום לקוט עצמו וכ' דאפי' באבל הראשון כגון שנתיאשו לקברו עד אחר נשואין שלה, נמי אפשר דאינו מתאבלת משום דנשואים שניים בטלו נשואים ראשונים, וראי' דהרי לאחותו הנשואה אינו מטמא לה ולפענ"ד הרי הנשואין אינם מפקיעין אבלות דאע"ג דכהן אינו מטמא לה אפ"ה צריך להתאבל דהוסיפו עליהן, א"כ י"ל דאע"ג דנשאת אפ"ה יש לה להתאבל, אלא דיש להביא מדפריך פה בסוגי' דקשי' ב' ברייתות אהדדא דכאן כתיב דמרחצת לו פניו ידיו ורגליו לשני דאיירי בכה"ג בנשאת ואח"כ נתיאשו מלקבור בעלה הראשון דעכ"פ אין צריך לנהוג עמה אבלות ומרחצת לו, אלא וודאי דאפי' מתאבלת נמי לא ומכ"ש דאבלות אשה לבעלה הוא רק מד"ס ודו"ק:

ע"ב על הארץ אין כתיב כאן עיי' בש"ק ולפענ"ד הכוונה כפשוטו עיי' לעיל בפ' כיצד צולין ה' א' גבי על קרבו ועל כרעיו דרבנן ס"ל על ממש וכן כאן ודו"ק:

אמר איני כופה את המיטה וכו' מבואר מירושלמי פה דכפיות המטה הוא מב' טעמים א' שיצער א"ע בשכיבה וא' מטעם כפו הסרסור ומשו"ה אע"ג דאומר לשכב על הספסל ולהצטער אפ"ה צריך לכפות המטה, אלא דהירושלמי דאפי' ספסל אסור כדאמר אכן לא עבדון כן, ועכ"פ מע"ג דאנן לא נהגון בכפיות המטה ע"ע צריך לישן ע"ג הקרקע ועיי ש"י מ"ש בשם לחם שמים ונכון:

הלכה ז

דף ט' ע"א ומאלישע אנו למדין א"צ מתין מתין מה המת עיי' בתשו' מהר"א בענין אשת ריב"ל הביאו הב"ש בא"ע ויש ראי' מכאן ועיי' מ"ש בתפארת הגרשוני בענין מה דאמרו בכות צלפחד אבינו מת במדבר ולא היה בעדת קרח ועיי' מ"ש בחדושי אגדה על זה:

כל ששנה הלכות ועוד תורה ירצה שיודע לברר זה הדין מתורתו תורת ה':

ועל יונתן בנו זה אב"ד עיי' באור לישרים דרוש ב':

מהו לקרוע בזמן הזה וכו' עיי' בבלי סנהדרין דף ס' ועיי' ברמב"ם פ' ב' מה' עכו"ם ה' יו"ד ופוסק בשמואל דעל ברכת עכו"ם אינו קורע ועל הכנוים פוסק כר"ח דקורע, ועיי' בכ"מ שם מ"ס בשם מהרי"ק דהרמב"ם סמך אהא דריש לקיש כאן בירושלמי דתי' קורע על הכנוים, וראיתי בפ"מ בסנהדרין דתמה דאי סמך הרמב"ם אירושלמי א"כ הו"ל לפסוק דאפי' בשומע מפי עכו"ם קורע ולפענ"ד לק"מ דס"ל לרמב"ם דכותים כעת היים כישראלי' מותרי' דמתחילה גרי אמת היו ולבסוף חזרו ופקרו לעבוד ע"ז שמצאו להם דמות יונה וא"כ הוי האי כותי' כישראל מומר ושפיר קרע ובזה נדחה עוד מה שמדקדק בפני משה שם:

ודע דהרמב"ם פסק שם בהלכה הנ"ל דדווקא הדיינ' והעדי' המה סומכי' את ידיהם על ראש המגדף ותמה הכ"מ מספרא דמבואר שם מדכתיב וסמכו כל השומעי' את ידיהם על ראשו דכל העומדי' צריכין לשום ידיהם על ראשו, ונ"ל לתרץ דהרמב"ם ס"ל דספרא יליף זאת מדכתיב את ידיהם ואתי' את לרבות והנה זה תלי' אי דרשינן אתין ועיי' בבלי מס' נזיר דף ס"ה ע"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב וכו' ומשנזקק לטומאה שוב אין בודקין ואיתא שם בגמרא דתנא דמתני' לא דריש אתין וכן פסק הרמב"ם ב' ב' מה' מחוסרי כפורי' ע"ש וא"כ כיון דלא דריש אתין גם כאן לא דריש ושפיר פסק, ועיי' בחדושי במקום אחר שהבאתי דיש סתירות בדברי הרמב"ם דפעם פסק כמאן דדריש אתין ופעם לא דריש וכאן קצרתי.

ע"ב את המגילה זה הגויל ואת הדברים זה הכתב וזה ע"כ כדאמר במגילה בבבלי דף ב' אתי' את ופסיק וזה ג"כ נגד הגמרא בבבלי זבחים דף כ"ב גבי ורחצו את ידיהם ואת רגליהם ועיי' מ"ש במס' יומא דף ח' על קושית שער אפרי' ומתורץ ג"כ מכאן בזה:

אין חזקה פחות מטפח ועיי' בבבלי דף כ"ב ולפענ"ד לפ"ז צ"ע מ"ש רש"י ז"ל בערובין בבלי סוף פ' ד' שאין המשוחות ממצעין את המדות מפני הטועין די"א שהחשבון מכוין משום דלכל אחיזה יש טפח וחצי אצבע ועולה לסך צ' טפחים דהוא ט"ו אמות, וזה צע"ג דהרי מבואר כאן דשיעור אחיזה הוא רק טפח ולא יותר, וע"כ צ"ל דר"ש ס"ל דשיעור אחיזה הוא טפח וחצי אצבע וא"כ יהי' לפ"ז ג' מחלוקת משום דבדף כ"ז בבבלי הנ"ל איתא בזה פלוגתא דר"מ סובר דשיעור קריעה הוא טפח ור"י סובר דשיעור קריעה הוא ג' אצבעות ולר"ש יהי' השיעור טפח וחצי אצבע יע"ש דכתב הריטבא ושאר ראשונים דפליגי בשיעור אחיזה, והנה לולי דברי רש"י הנ"ל במס' עירובין הנ"ל הי' נראה בעיני לומר דהרי איתא במשנה הקודמת שם דס"ל לר"א מי שיצא חוץ לתחום ב' אמות יכנס משום הבלעת תחומין דלכל אדם יש לחוץ עוד ב' אמות א"כ י"ל החשבון מכוין דאפיק יו"ד טפחי' ומעייל תחתיהן ב' אמות ושפיר קאמר אפי' ט"ו אמות יכנס ודו"ק, ויש לישב בזה הא דאמר עולא התם במ"ק הלכה כר"מ בשיעור טפח ולכאורה זה הוא נגד דקיימ"ל ר"ע ור"י הלכה כר"י ולפי הנ"ל ניחא כיון דר"ש קאי ג"כ בשיטת ר"מ דס"ל טפח א"כ הא אמרינן במס' ביצה בבלי דר"מ ור"ש נגד ר"י קיימ"ל כוותייהו ועיי' בקונטרס הכללים שלי:

שוב ראיתי בברטנורא שם דכתב די"א ט"ו דווקא ולא ידעתי לישבו יפה, והתוס' י"ט כתב עליו דלא ידע דנעלם ממנו דברי רש"י שכתב י"א הנ"ל וגם בר"י הביאם, אמנם הדבר הוא דהברטנורא הי' קשה לי' קושיתי הנ"ל דסוגית הבבלי דמ"ק הנ"ל וירושלמי פה לא משמע כן דשיעור אחיזה לא תיי כ"א טפח, אמנם אחרי העיון נפלה בדעתי לתרץ דברי הי"א הנ"ל באופן הלז דהרי אמרינן במס' ערובין פ"ק פעמים שמשערין באמות שוחקות ופעמים בעוצבת ועיי' ברמב"ם פ' י"ז מה' שבת ובכ"מ ה' ל"ו דכתב בשם הרשב"א דשיעור אורך היתרון של אמה שוחקת על אמת עוצבת הוא חצי אצבע יע"ש וא"כ אורך השוחק על העוצב אינו כ"א חצי אצבע, וכדומה ג"כ בטפח יש בו וי"ו אצבעות בזרת אי מודדין בשוחק יש ג"כ בטפח חצי אצבע יתר מעל עוצב וס"ל לי"א בוודאי אין אחיזה פחות מטפח אמנם הוא טפח שוחק והוא טפח וח"א בעוצב ועולה טפחיי' עוצבות לצ' טפחי' והוא ט"ו אמות ודברי רש"י נכונים ודו"ק:

והנה בקנין חליפין קיימ"ל בחו"מ סי' קצ"ה דשיעור שצריך הלקח לתפוס הוא ג' אצבעות, אלא דס"ל דשם שאני משום דזה הוי שיעור כלי לענין טומאה כמ"ש רש"י ז"ל שם, ואפשר דבאמת זה הוא טעמא דר"י דאמר דשיעור קריעה ג' אצבעות משום דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם משמע שהחזיק בשיעור בגד דהוא ג' על ג'. (כדי שאילת שלום עיי' ירושלמי שבועות ב' ב' סוף ה' ה' ועיי' יומא פ' ג' ה' ג' בש"ק ד"ה ר' סימן ועיי' מ"ש שם), ועיי' במס' שקלים פ' ח' משנה ה' גבי פרוכת שנטמא ארכה מ' אמה ורחבה כ' וב' מאות כהנים מטבילין אותה ושמעתי בשם הגאון ר' אלי' וירכא זצ"ל אע"ג דאמרינן בגמרא ע"ז גוזמא, אפ"ה יש בחשבון זה כיון והוא בהיות דאמות הכלים היו בת ה' טפחי' וא"כ בהיות דהיו האמות הסיבבות הפרכת ק"כ אמות מ' מצפון ומ' מדרום וכ' למעלה ברוחב וכן למטה הרי ק"כ אמות והוי טפחים שש מאות וכל כהן טפס בב' ידיו דהוא ב' טפחי' א"כ שפיר הוי ג' מאות כהנים טובלי' אלא דגמרא דקאמר גוזמא היינו דלא הי' צריך כ"כ אבל החשבון מצומצם אם היה הרבה כהנים רוצי' לזכות בטבילתה, ודפח"ח וש"י, אמנם לפי דברי רש"י הנ"ל שהבאתי בעירובין א"כ לכל אחיזה יש חצי אצבע יותר יש לפקפק קצת:

דף י' ומאי מיעבר קמי' אדורה צלמא א"ל מאי את פליג לי' יקר עבור קמי' וסמי עינו, נראה דבזו הדרך הי' שם צלם א' ששמו אדורה ושאל מאי לעבור קמוהי משום דיש לחוש דאם יעבור קמוהי ולא ישתחוה לפניו יבוא לידי סכנה מן הנכרי' העומדי' ור' יוחנן השיב מאי את פליג לי' יקר וכו' פי' דהודיע דאסור לו לעבור לפניו כיון דצריך לעבור בענין שיכול לבזותו וזה וודאי אי אפשר, לזה השיב א"כ שפיר עביד ר"א דלא עבר קמך כיון דהי' ע"ז הלז מפסיק בזו הדרך, ויש ספרי' דגריס בהוא סתמא מאי מעבר קמי' ארורה ולא גרסו צלמא ונראה לפ"ז לפרש ע"ד בהיות דר"י כעס כעת על ר"א והוי ר"א כמנודה וזה אמר מאי מיעבר קמא דהאי ארורא פי' קמא האי מנודה דארור בו והשיב בכעס עבור קמי' וסמי עינו ולזה השיב א"כ דאתה כועס עליו כ"כ א"כ שפיר עביד דלא עבר קמך, גם י"ל לשון דאדורא צלמא ע"ד מה דאיתא בבבלי חצובא מקטע רגלי דרשיעא והוא נטיעה דאדר דאינו נוטה לשום צד ובו פיחם יהושוע ארץ ישראל, לפיכך קרא לר"א אדורא צלמא דהוא כצלם אדר דאינו כנטה לצדדין כך ר"א הולך תמיד בפני עצמו ואינו נוטה לצד רבו, ועיי' מ"ש בזה במס' שקלים בענין הלז:

ומה אניס לי' פי' מה דחקי' לי' כולי האי דיאמר הלכה בשמי':

אגורה באהלך עולמים התפלל שיאמרו דבר הלכה מפיו, משום דכתיב וה' עמו שהלכה כמותו והיינו אחסה בסתר כנפיך סלה דהיינו וה' עמו, גם יש להמתיק הא דאמר בסתר דבזמן החורבן נתמעטו כנפי החיות דאלו בזמן המקדש עולה זכרון דוד לפני הקב"ה ע"י הקרבנות דאיהו הכין הבית המקדש משא"כ בזמן החורבן לפיכך התפלל שיאמרו דבר הלכה מפיו והיינו אחסה בסתר כנפיך אפי' שנסתרו כנפי החיות ונתמעטו:

בהדין דשתה קונדיטין עיי' בק"ע דמפרש די"ל דצריך להיות ג"כ מ"ט, ולפענ"ד י"ל דקונדיטין הוא יין סתמא הממותק ע"י בשמים ודברי' מתוקי' משא"כ ישן הוא טוב ב"ע כך פליגי דחד ס"ל אפי' אומרים דברי מוסר ואגדה שאמר בחייו הוא ג"כ רוחש דהוי כהדין דשתא קונדיטין, ואינך ס"ל דווקא דבר הלכה שהוא החמר עתיק, ועיי' בקדמת ספר זבחי השלמים להגאון מו"ה משה חאגיז:

הלכה ח

ר"י פליג עם ר' יהודא בתרתי נראה לפרש דלר' יהודא קרע שאינו מבדיל קנה שפה הוי תפלות ולדידי' אפי' למטה ממש לא הוי תפלות וכשאינו מבדיל קנה שפה הוי קרע ממש והיינו פליג בתרתי דלא מבעי דלא הוי תפלות אלא אפי' קרע מקרא והביא ראי' מהא דבזע מלבושי שבתא שלו והיינו ע"כ מלמטה וכדאמר התם גבי כה"ג למטה חמש משום דבאינו מבדיל קנה שפה מקרי' קרע ועובר על בגדיו לא יפרום אלא למטה ממש ועכ"פ מבואר דלא הוי תפלות ודו"ק:

ומקשה אם כר"י לא יפרוס הי' כיון דהוי אפי' תפלות מכ"ש דהו"ל בל תשחית ומשני דכיון דגבי כה"ג אסור להבדיל קנה שפה א"כ לא מיחזה כקרע של תפלות:

אין אפקרסין מעכבת עיי' בבלי דף כ"ב ע"ב ובק"ע פה הביא הב' פרושים פרוש רש"י דהיינו סודר דראשו ופי' הרמב"ם ועריך דהוא בגד העשוי לקבל הזיע סמוך לבשר ועיי' בשו"ע סי' ש"ט שהאריך הטו"ז לפלפל בענין ראק שלנו וחולק על המ"ב דס"ל דצריך לקרוע ואינו בכלל אפקרסין ובנקה"כ החזיק בהוראת המ"ב והעולם נהגו כטו"ז בשאר מתים ובאו"א כש"כ ותמוי' ונרא' בעיני משום דס"ל כיון דספיקי מספקי לי' אי ראק הוי בכלל אפקרסין חזר הדין לדברי הב"י שכ' על שיטת הר"מ דטעמא הואיל וספוקי מספקי לי' אזיל לחומרה וכן אנו כיון דספוקי מספקי ולן בראק כנ"ל וקצרתי:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה