אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת מגילה

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת מגילה

מסכת חגיגה

מגילה נקראת פרק א דמגילה

הלכה א

דף א' ר"א בשם ר"א ולא יעבור לא יעבור ר"י ב"נ בשם ר"ש לא יעבור ולא יעביר עיי' בק"ע במה שמגי' ודבריו דחוקים ולפענ"ד נרא' ע"פ מת שראיתי בספר א' נקרא בית לוי חדושי הלכות הביא קושי' בשם הגאון מו"ה מרדכי מבריסק דהקשה אהא דמשוי הגמרא ולא יעבור כתיב הלא ב"פ א' דפסחי' אמרינן דיעבור לשני דאקדומי משמע כדכתיב ויעבור את הכושי ותי' בספר הנ"ל דא"כ הו"ל לכתוב לא יעבור ומדכתיב ולא יעבור משמע למעוטי שיתסר ושיבסר, יע"ש והשתא לפ"ז יש לכיון דברי הירושלמי דר' ליזר מתרץ ולא יעבור לזה מקשה הירושלמי לא יעבר דפרושי דלמא הכונה שלא יקדים לזה מתרץ ריב"נ בשם שמואל לא יעבר דא"כ הנ"ל לכתוב לא בלא וי"ו אבל לא ולא יעבור בוי"ו כנ"ל:

זאת אומרת שמגלת אסתר נתנה להדרש י"ל ע"פ מה דתמה בש"ק אלא לתרץ קושית הר"נ דאית בי' משום לא תתגודדו, ותירץ דשאני כאן כיון דמצאו סמך מקרא בזמניהם זמנים הרבה עיי' בו וזה הוא דאמר מדמתירין לקראתה בי"ג וי"ב וי"א משום דרשה בזמניהם ש"מ שנתנה להדרש כמו שדרשינן בתורה וקאי אדלעיל ודו"ק:

ונעשים בסעודה נ"ל משום דכתיב לעשות אותם ימי משתה ושמחה והוי ג"ש נעשים ולעשות כנ"ל:

מיד ה' ברוח הקודש כמו דכתיב ביחזקאל ותהי עליו שם יד ה' רוח הקודש:

ע"ב תני' ריב"ק אומר מימות אחשורוש א"ל ריב"י וכי מה ענין וכו' בראה לבאר דריב"י פליג עלי' ואמר אי משושן יליף לי' כמו דשושן הוי מוקף חומה מימות אחשורוש כך כל המוקפין מימות אחשורוש יקראו בט"ו מעתה בשושן היינו אל יקראו רק בט"ו וכל שאר מקומות יקראו בי"ד כי מי יודע איזה עירות המקפי' בימי אחשורוש דבשלמא אי אמרינן מימות יב"נ מבוארין בקרא דיהישוע איזה מוקפין משא"כ אי תלינן בימי אחשורוש וזה פשוט, ופירוש הק"ע צ"ע כי אינו מובן כלל:

וע"ז קאמר הירושלמי דלפ"ז ב' מחלוקת יש דלתנא דמתני' תלי' במוקפין מימות יהושוע ב"כ ולריב"ק בימות אחשורוש וכריב"י כל עיר המוקף יהי' איך שיהי' קוראת בט"ו והא דקאמר נמצאת אומר דריב"ק ויב"י אמר דבר א' הכונה כיון דלכל א' אייתר עיר ועיר לדרשה לכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עינו ולא חש הירושלמי לקושית גמרא דידן ולתנא דידן אי ניחא יע"ש ושניהם אמרו היינו דרשה דכרך וכל הסמוך לו כן נראה לפענ"ד ולא צריכין לפ"ז לפירוש דק"ע, ומה דקאמר ותני כן היינו זה הדרשה דשניהם דרשו תני ג"כ כנ"ל:

שהם מגדלות כינרים מחוסר פירוש ולפענ"ד הכונה הירדן המפסיק בניהם הוא מגדל פירות דמתיקון כקלא דכינרא כדאיתא במס' מגילה בבבלי דף ו' יע"ש:

וחרב הכרך ונעשה של עכו"ם וכו' מזה הירושלמי מבואר כפי' התוס' דכרך המוקף מימות יהושוע אפי' אין בו י' בטלנין נמי קורין בט"ז מדקאמר דווקא בו אין קורין משמע הא כל שקורין בו אפי' אין בו יו"ד קורין בט"ו וכן הסמוכין, ואפשר לחלק:

קפצה לה א"י עיי' בבלי גיטין נזקין דף נ"ז ארץ צבי למה משלה א"י לצבי מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו אף א"י בזמן שיושבים עליה רווחא ובזמן שאין יושבי' עליה גמדא עיי' בנ"ב מה"ק סוף תשובה ל"ה בחאו"ח הביא קושי' בשם ספר כפתור ופרח מד"ע אין אנו מקריבי' עתה קרבנות הלא קיימ"ל קרבן ציבור בא בטומאה ונוכל להקריב תמידין ומוספין ופסחים, ולפענ"ד לק"מ כין דארץ צבי כתיב וא"י גמדא לה וקפצה לה ופי' בק"ע שנעשה גי או הר וא"כ מכ"ש הר הבית ומקום המקדש וגם מקום המזבח וא"כ חינם נודעים אי' מקום המזבח דהרי גם מקום המזבח גמדו וקפצו, ואמרתי ליישב עפ"ז הא דאנו אומרים בתפילה ומפני חטאיני גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתני ואין אנו יכולי' לעשות חובותינו בבית בחירתך וצ"ע מדוע כפל הדברים גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתנו ונראה לי לתרץ ע"ד משל לב' אוהבים העומדים ביחד זה אצל זה וכשנרחק א' מחבירו וראשון נשאר במקומו הוי רק הרחקה אחת וכששני גם הוא הולך לצד האחר הוי הרחקה כפולה והנה כשישראל גלו מארצם ונשאר הארץ במקומו הוי רק הרחקה אחת אך עתה אשר גם הארץ גמדה וקפצה הרי הרחקה כפולה וז"ש גלינו מארצנו ונתרחקנו גם מעל אדמתנו שבמדה ועי"ז אין אנו יכולי' לעשות חוביתינו בבית בחירתנו והנה רבותנו ז"ל דרשו במס' חגיגה משחרב בהמ"ק נתמעטו כנפי החיות ואמרו שם בגמ' דף י"ג דאותן ב' כנפים שאמרו בהם שירה שנא' ובשתים יעופף אותן נתמעטו וכתב בס' שנות אליה בשם הגאון מו"ה אליה ווילנא דמה שאנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אחר ק"ש המה כנגד שש כנפים של מלאכי השרת וב' תיבות כבוד מלכותו המה כנגד אותן שתים שאמרו שירה והמה נתמעטו וע"ז אנו מתפללין אבינו מלכינו גלה כבוד מלכותך עלינו דייק כבוד מלכותך שהמה נתמעטו בחורבן הבית ופח"ח והנה כמו שהארץ בעדו לה וקפצו לה כך נתמעטו כנפי החיות וע"ז סמוך לתפילתנו דהתפללנו ומפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו כנ"ל ועי"ז אין אנו יכולים להקריב וגם מעין זה נתמעטו ג"כ כנפי החיות שאומרים בו שירה אנו מתפללי' תיכף אבינו מלכינו גלה כבוד מלכותך עלינו שיחזיר כנפי החיות כנ"ל יותר ויתרחב ויתפשט ג"כ אדמתינו כנ"ל, ועיי' בחידושי למס' שקלים פ' ד' ה' ד' שם כתבתי עוד תי' נכון לקושית כפתור ופרח הנ"ל:

לוד ווינו וג' חרשים וכו' עיי' מ"ש בזה בחבורי חמדת ארי' על ה' ה' מגילה פ' ג' דף י"א ע"ב:

ר"ח בשם ר"פ לוד ואנו הן הן גי החרשים עיי' בש"ק שהקשה הא כתיב לוד ואונו גי החרשים, ולפענ"ד דר"פ בא לתרץ דבחשיב ג"כ אינו לזה מתרץ דכוונת הפסוק דקאמר לוד ואונו גי החרשים ומדלא קאמר וגי החרשים או דלימא לוד אונו גי החרשים דהיינו בלא וי"ו החיבור אלא וודאי דכוונת הקרא הוא דלוד ואונו הן גי החרשים אבל לא ידעינן אי לוד הוי גי החרשים או אונו לזה בא ריב"ל ואמר לוד וגי החרשים והודיע לן דגי החרשים היינו אונו ומשו"ה סמך אונו אצל גי החרשים וא"כ ר"פ לא פליג אריב"ל רק מתרץ קושית הירושלמי:

ודע דהתוס' בסוגיא דבבלי דף ד' הקשה מאי קמ"ל ריב"ל מתני' היא בעירובין ותמהני עליהם מאי קושי' דלמא ריב"ל אונו אחרת קאמר והי' נרא' בעיני לומר דהתוס' מקשה לתירץ רבא במס' עירוכין שם דברייתא דקאמר גמלא בגליל היינו לאפוקי גמלא בשאר עירות א"כ לפ"ז ה"ה אונו דחשיב שם הייינו לאפוקי אונו בשאר עירות וא"כ ליכא אונו אחרת דמוקיף מימות יהב"נ וא"כ שפיר הקשה התוס' ודו"ק, דליכא למימר דאיירי בשאר אונו דשאר אונו ע"כ ליכא אינו מוקיף עיב"ב, והשתא לפ"ז יש לישב לשיטת רש"י שם דמתרץ שם דקמ"ל דאפי' לענין מגילה חשובי' מוקף אע"ג דאבנה מחדש וקשה עכ"פ מתחילה קודם דמתרץ דנפל בימי פלגש בגבעה הו"ל לאקשוי מאי קמ"ל הא מתני' היא ולפמ"ש ניחא דאיכא לתרץ דאונו אחרת ובאמת כתי' אביי בעירוכין:

דף ב' וכאן כתיב י"ט וכתיב וקבל ועיי' בק"ע דפרושו דחוק ולפענ"ד דהכוונה הוא דהרי כתיב מיגון לשמחה ומאבל ליו"ט וא"כ כמו דהזכיר מאבל ליו"ט הו"ל לומר ג"כ לעשות אותם י"ט דומי' דכתי' לעשות אותם משתה ושמחה מדכתיב מיגון לשמחה אלא וודאי מדכתי' י"ט ואפ"ה כתיב וקבל דהיינו בלא י"ט וודאי נראה בעליל די"ט לא קבלו כנ"ל לפרש:

א"ל מי שסדר המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה וכו' וצריך פירוש ונרא' דס"ל לירושלמי דמשפחה הוא יתור וכדאיתא בגמרא ולא רצה לאוקמי לרבות משפחה כהונה ולוי' דמבטלין עבודת קשי' עכ"פ כיון דבזמן מרדכי ואסתר אכתי לא נבנה הבית ולענין מאי כתבו משפחה ומשפחה אע"כ חכמים אסמכו דבריהם וסמכו אמקרא א"כ ה"ה ימי הפרים אקרא דבזמניהם או מכימים ותקנוהו אח"כ כדי להקל על הכפרים ודו"ק:

א"נ דדייק מדכתיב משפחה ומשפחה קודם מדינה ומדינה וכיון דלא אתי' רק לרבות משפחת כהונה דעדיי' לא הוי עבודה בימי אסתר מדוע הקדמה אלא וודאי דדבר אחר אתי' להקדים הכפרים ומשו"ה כתב קודם, ואולי י"ל במה שאמר הירושלמי סמכה למקרא היינו לקרא וילכו ג' ימים ולא מצאו מים מזה דרשי רשומות אמרו בלא תורה ועמדו נביאים ותקנו ב' ו"ה כדאיתא בפ' מרובה דף ע"ב וא"כ מיושב קושית הש"ק על המ"א, והכתיב משפחה ומשפחה מביא הירושלמי על ענין אחר ודו"ק:

הלכה ד

דף ג' אמר ר"מ על שם לא תטע לך אשירה כל עץ, ועיי' ברמב"ם ה' חגיגה דכתב הטעם מפני התקיעות ועיי בראב"ד שם דהשיג דלמה לא אמר הטעם מפני הבימה כיון דע"כ צריכין לזה הטעם דאל"כ תקשה בי"ט אמאי לא וע"כ צריכין אנו לומר מפני הבימה, ואפשר דהרמב"ם היה סובר כיון דע"כ צריכין אנו לומר אי אמרינן הטעם מפני הבימה הוא משום לא תטע דאל"כ תקשה לעבדו מאתמול ודחיקה העזרה הוא דוחק וכי משום זה יעקרו מצות הקהל, וע"כ צ"ל משום לא תטע וס"ל לרמב"ם דאינך לא סברו כן משום דתקשה דליתא עשה דהקהל ולדחה תלאו דלא תטע ואי דלא הוי באידנה כיון דהוי עשה דרבים לא בעי באידנה כמ"ש המ"א בסי' תמ"ו יע"ש ע"כ דחקו א"ע מפני התקיעה, אמנם המ"ד בירושלמי דאמר משום לא תטע הוא משום דס"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ועיי' זבחי' צ"ז ע"ב וא"כ בהא פליגי הנהו אמוראי דמ"ד מפני התקיעה ס"ל דעשה דוחה ב"ת בכה"ג אע"ג דהוי ב"ת שבמקדש ס"ל עכ"פ הו"ל עשה דרבים וכמו דעשה דרבים דוחה אע"ג דלא הוי באידנה ה"ה דעשה דרבים דוחה אפי' ל"ת שבמקדש לפיכך הוצרך לומר משום תקיעה אבל האינך מ"ד ס"ל דאין דוחה ל"ת שבמקדש אפי' עשה דרבים שפיר אמר משום לא תטע וא"כ הרמב"ם נקיט הטעם דהוא אליבא דכ"ע אפי' אי נימא דעשה דרבים דוחה אפי' ל"ת שבמקדש ודו"ק היטב:

א"נ הא דאסור לעשות בנין עץ נלמד מדרשה דכל עץ ואתי' לרבות אפי' בנין של עץ ועיי' ברמב"ם ה' עכו"ם ובראב"ד, וא"כ פליגי הנהו אמוראי אי דרשינן כל ועיי' פסחים מ"ש מזה ובמגילה:

ועיי' בתוס' י"ט דהעמיס בדברי הרב אברטנורה ורש"י ענין מה שלפענ"ד לא עלתה על דעתם דרצא לומר דמ"ש רש"י ז"ל ובשבת א"א הוא משום דא"א להביא טף משום דמביאין אפי' קטנים ועוללים בענין שאין יכולים לעקור רגל א' ולהניח א' וזה א"א בשבת וקשה לי אמאי הא ירושלים מעורבת וא"כ אשי קטנים יכולין להביא ובאמת רש"י והרב הוא מפני הבימה כמ"ש רש"י בהדי' שם, ועיי' תוס' פסחים דף ס"ח ד"ה תוחב:

דף ג ע"ב ש"ל קיימת בנו ומתנות לאביוני' חזר ושלח לי' ראיתי בחיי אדם בה' מגילה דדייק מכאן דמשלוח מנות צריך להיות דבר מרובה, מדשלח לי' מתחילה כששלח לי' רק לגין יין דקיים רק ומתנות לאביוני' ואח"כ כששלח לי' שנית גרב יין ועיגל דהוי מנה גדולה קיימת ומשלוח מנות יעיי"ש אבל בטור אבן ראיתי שלא הבין כן בפשט הירושלמי, רק חזר ושלח לי' קאי על ר' הישי' דשלח לר"י נשיאה ולא דר"י נשיאה שדר לי' שנית עיי' בט"א בדף וי"ו ע"ב ולפענ"ד כראה דפשט החיי אדם מכיוין טפי דהרי ר"ה הי' עני ואיך שדר לרי"נ שהי' עשיר כ"כ גרבי יין אלא וודאי דהכונה הוא דר"י נשיאה שדר כי' שנית אלא דאפ"ה אין הכרה לידק מכאן דצריך לשלוח מנות גדולות דא"ל דהא דשלח לי' מתחילה דקיים מתנות לאביוני' היינו משום דר"ה הי' עני ודלמא בתורת מתנת לאביונים שלח לי' לפיכך שבח דקיים עכ"פ מתנת לאביונים, א"נ י"ל דס"ל דמתחילה דשלח לי' אטמא הי' חי ולא מבושל ובכה"ג אינו יוצא ידי מצות לפיכך שלח לי' דקיים רק מתנות לאביונים אבל אח"כ דשלח לי' עיגל ויין דהו"ל ב' דברי' דראוי' תיכף שלח לי' דשפיר הו"ל משלוח מנות:

דף ד' ע"א היו מצטערין על הדבר עיי' בק"ע ועיי' רמב"ן ואתחנן כ' תוסיפון והק"ע רא עיי' שם:

הלכות שנא' הליכות עולם לו היינו הס' מסכתות דאיתא ששים המה מלכות המה ס' מסכתות ךא יבוטלו, הלכה בגמטרי' ס' ואע"ג דיהי' לנו הלכה פסוקה כשיבוא אלי' מ"מ הקב"ה חדא בפלפולא ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ומיושבים במ"ש קצת דקדוקים שדקדק ביפה מראה, ועיי' מ"ש בהקדמה שני שהארכתי, והנה תרווייהו ר"י ור"ל ס"ל דנביאים וכתובים עתידין לבטל משמע כל נביאי' וכתובים ובמס' נדרים בבלי דף כ"ב ע"ב אמר ר"א ב"ח אלמלא לא חטאו ישראל לא נתן להם אלא ה' חומשי וספר יהושוע לבד מפני שערכה של ארץ ישראל היא דזה אפי' לא חטאו היו צריכין, וקשי' א"ב מדוע לעתיד גם ספר יהושוע יהי' בטל, וצריך לומר דעתיד דיהי' שלום ואהבה ואחוה לא יהי' החילוק הנחלות של שבטים, ועכ"פ יש מקום לתרץ ע"פ הירושלמי הזה קושית חכם א' הובא בספר תשובה מאהבה ח"א תשובה י"א דתמה אהא דקאמר הגמרא בשבת דדריש האי גלילאי עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי ופי' רס"י תליתאי תורה נביאים וקשה מאי טיבותא הא אלו לא חטאו לא הי' אוריין תליתאי ורק על ידי חטאינו באו נביאים וכתובים, ולפי דברי הירושלמי י"ל דה"ט דאמר הירושלמי פה דלעתיד לבוא יתבטלו נביאים וכתובים כיון דרק עבור חטאינו, אבל עכ"פ מגילת אסתר לא תתבטל ועכ"פ ישאר מכתובים מגילת אסתר וספר יהושוע דס"ל דגם כן לא יבטל וא"כ יהי' אוריין תליתאי גם לעתיד לבוא ושפיר אמר בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי:

ר"ח ב"ח אותו שנה היתה מעוברת דכתי' מחודש לחודש י"ב הוא חודש אדר ומתורץ עפ"ז קושי' מהרש"א בבלי מס' ר"ה דף ז' דקאמר שם וכולהו לא אמרו מהאי דלמא מאי ראשון ראשון למילתא, ותמה מהרש"א אתירץ דכ"א מהפיל פור ג"כ קשה אמנם לפי דברי הירושלמי לק"מ אר"א, ועיי' בחדושי שם:

הלכה ו

דף ד ע"ב תני ר"י בן פזי דברזילה הוא הדבר מהו הוא הדבר פי' דהמקשן קודם שמשלים את דברי הברייתא מקשה מהו הוא הדבר ומתרץ דריב"פ מקשה דשניהם המה תמותים דהיינו ב' אמוראם בן ר' חסדי ובן ר"ח ברי' דר"א דשניהם אין ר' יודא מתיר וליכא בנייהו כ"א להשיא הסכין על גבי חברתה דלחכמים אסור ולר"י מותר ולפ"ז המשנה דקתני אבל משיאה אתי' כר' יהודא לזה השיב לו ר' חסדי דר"י היא בתמי' דהרי אמר רב יהודא בשם שמואל דדברי הכל היא להעבור השמנונית וזה אפי' לרבנן שרי דהוי רק הדחה בעלמא כנ"ל לפרש והק"ע לא פירוש כן:

עיי' מ"ש השלום ירושלים ד"ה עד שהאיר עיניהם ורצה לומר דס"ל לירושלמי דגם י"ט קבלו עליהם ואין הפשט בירושלמי כן ועיי' במפרש שם ועיי' מ"ש לעיל פירוש יותר מרוח ועיי' לקמן בירושלמי פ' ב' דף יו"ד ע"ב ובש"ק ד"ה הי':

כל אלו בי"ט אמרו כו"ח בשבת יש להבין מדוע ציין הירושלמי זה המשנה הלא המשנה דכאן היא ג"כ כמו התם אין בין י"ט לשבת וכו' וע"ז קאי הקושי' ונראה דהמשך לשון הירושלמי הוא כך דהתם איתא ברישא אלו הן משום שבות משום רשות וכו' כל אלו בי"ט ק"ו לשבת אין בין י"ט וכו' א"כ מזה משמע דאין שום חלוק אחר וע"ז קשי' שפיר דהרי יש חלוק דשבת בסקילה וי"ט בלאו וכו' אין תימר וכו' ירצה דאף שתוכל לתרץ אמשנה דפה דרק בדברים שיש אוכל נפש איירי מתני' וא"כ אכאן לק"מ מ"מ אלשון דמשנה התם קשי' וזה ברור פשט בירושלמי ודו"ק:

ואח"כ מקשה ועוד מן הדא ירצה דזה קשי' גם אמשנה דפה, והנה ירושלמי לא מתרץ הקושית וצ"ע דא"כ צריכין לומר דתני ושייר א"כ קשי' והא אין בין קתני ועיי' מ"ש התוס' במס' מגילה ועיי' לקמן בירושלמי דף ה':

עיי' בש"ק דמקשה מאי קושי' שאני התם דחזי' לקדירה וכ"מ בבבלי קל"ד ובמח"כ לק"מ מאי ענין כמון לעצי בשמים דשם איירי בכמון דחזי' לקדירה אבל עצי בשמים לא חזי' וזה פשוט ועפ"ז מיושב היטב הא דמביא הירושלמי גם דברי ר' יוסי דאמר והוא שמל ולכאורה לא צריך אמנם לפמ"ש ניחא דמזה גופא דייק הירושלמי דע"כ עצי בשמים לא חזי' לקדירה דאל"כ תקשה אמאי ר"י דווקא והוא שמל אלא וודאי דעצי בשמים לא חזי' ושפיר מקשה וזה נכון ומתורצין ב' קושית הש"ק:

הלכה ח

דף ה' מתני' אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט וכו', עיי' בבלי א"ל ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר והנה צ"ע לרבנן דלא דרשו כל במס' פסחים מצורע מוסגר לשלוח מנ"ל ודוחק לומר דהתם לא דרשו וכאן דרשו דמ"ש, ונראה לפענ"ד משום דלכאורה מאי פריך הגמרא אלא מעתה גבי זב מאי וטהר מעיקרא איכא לפי מאי דדרוש לעיל מזובו וספר למד על זב בעל ב' ראיות שטעון ספירת ד' וא"כ דלמא קאי האי וטהר אמזובו ספר וטהר מעיקרא מקרבן דאין חל עליו חיוב קרבן וצ"ל אה"נ דהוי מצי הגמרא לתרץ כן אלא הואיל וקרא איירי ג"כ מזב בעל ג' ראיות דכתי' בתרי' והביא קרבנו לפיכך יליף הגמרא מכל ימי והשתא לפ"ז באמת לרבנן דלא דרשו כל אה"נ דילפו לי' מדרשה דוטהר מעיקרא ומזב לא תקשה דיש לומר כמ"ש:

אמנם שוב נפלה בדעתי דלא שייך לומר משום קרבן דמזה הוא טהור עתה ולא מעיקרא וע"כ צריך לומר מחיוב המוטל עליו טהור מעיקרא:

באמת יש לעיי' לפי מה דמתרץ הגמרא דמרבינן מכל ימי לרבות מצורע מוסגר לשלוח לא לכתוב רחמנא לא בו ולא כל ואפשר לומר משום דדרשינן בגמרא בדד ישב שלא ישבו ב' מצורעים יחדיו ועיי' רש"י בחומש ואפשר דכל זה במצורע מוחלט אבל לא במצורע מוסגר משה"כ כנגעו בו מי שצרעתו תלוי בגופו זה בכלל בדד ישב, אלא דזה ליתא דא"כ איך קתני במתני' אלא פריעה ופרימה הלא יש עוד א"ב בדד ישב ועוד דתרווייהו בהדדי כתיבי בדד ישב מחוץ למחנה מושבו משמע מאן דבהא איכא ג"כ בהא ועיי' עוד ברמב"ם בפ' יו"ד מה' טומאת צרעת דכתב בה' ד' דיהי' לו מושב לבדו מחוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו ותמי' אמאי לא הביא בדד ישב דמזה נלמד דיהי' לבדו ולא ישבו ב' טמאים יחד, באמת אקרא גופא יש לדקדק אמאי כתב ב' פעמים ישב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הו"ל לכתוב רק בדד מחוץ למחנה ישב וצ"ע אם ירחיב הזמן:

הדא אמרת דברי הכל היא ועיי' בק"ע וע"כ צריכין לומר דתני ושייר וע"כ דבאין בין נמי שייך תני ושייר אבל מ"מ קשי' מאי שייר דהאי שייר:

הלכה ט

ע"ב התיב ר"י ברי' דר"ח כתובה עיי' במפרש דכתב דאפשר שהי' סופר ועיי' במס' כתובות גבי גדולי' מעשה חי' דמגדל כשבא וכותב ס"ת לתנוקת יע"ש, ועיי' ירושלמי לקמן דף י"ד ע"ב:

שהספרים נכתבים בב' עורות משא"כ תפילין ומזוזות אינם נכתבים אלא בעור א' עיי' בק"ע בפירוש א' דהכונה הוא שהספרים נכתב פרשה א' בב' עורות משא"כ תפילין ומזוזות ויש להבין דהיא היא דמשו"ה אין נכתבים בתפילין ומזוזה פרשה א' בב' עורות משום דאין נכתבים פרשה א' אלא בדף א' משא"כ ספרים דנכתבים פרשה א' בב' דפים, ע"כ נראה בעיני פירש ב' לעיקר דהכא קאמר שהספרים נכתבים בב' עורות משא"כ תפילין ומזוזות היינו תפילין של יד דאינה נכתבת רק על עור א' ודו"ק, ועפ"ז היה נראה לפענ"ד לפסול תפילין שמצאתי שתפילה של יד היה הפרשה ד' דבוקה בה בדבק ולפי דברי הירושלמי יש לפסלה כמ"ש, ודו"ק:

ואפשר לקיים גם הפירש הא' דק"ע ואה"נ דזה מקשה באמת חברי' קומי ר"מ נאמר דף א' בשני עורות לית היא דרבה דקושייתו שהוא שואל ליתא דרבא וכוונתם כקושיתי אע"כ דקושיתו הוא דף א' בב' עורות והוא התיב להוא שכן אפי' ספרים אינם נכתבים ודו"ק וא"כ ע"כ צ"ל תני ושייר ג"כ תולין בספרים ואין תולין במזוזה ודו"ק:

ועיי' בש"ק ד"ה שכן והרבה בקושי' ולפענ"ד נראה דהא דאמר הירושלמי אפי' ספרים אינם נכתבים כן היינו לכתחילה וא"כ לא היה מצי למתנה כן באין בין דכיון דגם בספרים אינו רשאי לכתחילה לעשות דף א' בב' עורות, ואנן דשרינן מולתים הוא דווקא בדיעבד לתקן ס"ת כנ"ל וכך משמע הלשון דקאמר אפי' ספרים אינם נכתבים כן דייק לכתחילה כנ"ל:

דף ו' עיי' בש"ק ד"ה או מפני שיש בו חול מה שהקשה על המזרחי יש לתרץ דהכוונה שיש בו חול היינו אלקיכם דכם הוא חול ועיי' לשון התוס' מנחת דף ל' ע"ב דכתבו הלשון תיבות של חול משמע דמכם כמי דייק עיי"ש, ולזה מכוין הטיב ג"כ הא דמייתי תיכף הירושלמי לה' בה' צריכה, אמנם יש לחלק דשאני בה' לה' דהוי הב' ונ' טפל לשם מלפניו משא"כ אלקיכם דכם הוא טפל מאחריו ועיי' לקמן בירושלמי דמהם שטפל לשם מאחריו אינו נמחק דאל"כ אמאי אמר הירושלמי בה' צריכה ולא אמר אלקיכם צריכה אלא וודאי כמ"ש ודו"ק:

ועיי' תוס' מנחות דף למד ע"ב ד"ה ר"י ושאלני ידידי הרהמאוה"ג מו"ה מיכל זצ"ל אמה שהקשה התוס' ממס' סופרים דגם ר' יהודא ס"ל תולה שם איירי בטעה כל השם אבל כאן בטעה במקצת השם ולפיכך אומר גורר ולק"מ דא"כ ר' יהודא היינו ר"ש שזורי ודו"ק:

הלכה יא

דף ז' תני ר"י אומר של בית חגירא וכו' היו מוחקין צבאות שכן הוא שם חול במקום אחר וכו' עיי' בש"ק שהקשה א"כ אלקים נמי וכו' ולפענ"ד נראה דשאני שם דאל שיש בו הוא קדוש בי"ע וזה אינו חול במקום אחר וא"כ לא גרע שוב החי יו"ד מם שבו ממה שנטפל לשם מאחריו כנ"ל, וגם מה שהקשה משם אדני נראה דיש חילוק בקריאתם דזה נקרא אדני בקמץ וזה בחירוק:

דף ח' אמר רב יהודא אסור לישראל לסייען ואסור לעשות שליחתן פי' אסו' לסייען בבנין המזבח ומיושב בזה קושית התוס' בזבחים דף קט"ו ע"ב בד"ה אסור לסייען ועיי' בכ"מ ס"ה מעשה הקרבנות דציין זה הדין מירושלמי דפה ותמהני מדוע לא ציין הבבלי דשם:

א"ל חמי גזורתי א"ל בדידי לא אסתכלית איומי וכו', ויש לעיי' הלא מצוה הוא זאת לראות אם הוא מהול יפה, ונרא' דאמר לי' כן משום דאפשר באחר, ועכ"פ יש מזה סמך לאותן שנוהגין לכסות המילה בשעת ברכת המילה משום לא יראה בך ע"ד ואולי אפשר לחלק, אנטונינוס בא בראשם, וצל"ע מדוע לא יתרו דקדם לי' ואולי משום שהיה מלך וכמה טובות עשה לישראל:

הלכה יב

ומחוסר זמן עיי' בק"ע דכתב מדכתיב טלה חלב שהי' יונק, ותמי' איך מבואר מזה שהי' יונק שהי' מחוסר זמן דלמא הי' אסר שמונה ימים ועדיין יונק י"ל דלמד כן מדכתיב טלה חלב אחד והאי אחד מיותר אלא מלמד שהי' רק יום אחד לאמו כנ"ל ויש לעיי' מגמרא דע"ז דף כ"ד ע"ב דאמר ר"א ב"א מניין דעולת נקיבה שכשירה בבמת יחיד שנא' ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל ופי' רש"י רחל ומניקה את בנה משמע דהקריב את האם, וא"כ לא הי' מחוסר זמן, ונ"ל דאיהו נמי ס"ל דהי' מחוסר זמן והוא ע"פ מה דקיי"ל דחולה פסול להקרבה ועיי' ברמב"ם פ' ב' מה' אסורי מזבח ה' וי"ו דכתב חוץ מזקן חולה ומזוהם וא"כ גם לראב"א י"ל דהיה יולדת ולדה באותו יום וא"כ הרי וודאי יש לה דין חולה, כי היה צריך להמתין עכ"פ יום או יומים ללידתה וא"כ היתה מחוסר זמן ודו"ק היטב:

דף ט' כגון הדא בית מעון עיי' בש"ק מה שהקשה ארש"י בזבחים ולפענ"ד לק"מ דשם קאי הגמרא רק אשילה דהיינו דגמרא סבר דא"צ לראות רק שילה אבל לא משכן וזה אינו מפסיק אבל המשכן שילה אינו יכול לראות בו ומכוין אפי' לפי זה לשון הירושלמי אלא שזה מפסיק וזה אינו מפסיק דהיינו לענין המשכן מפסיק אבל לשילה גופא אינו מפסיק:

הקורא למפרע פרק ב

הלכה א

דף יו"ד דכתיב ככתבם ובגמרא דחה תירץ זה ועיי' בש"י ודבריו פשוטי' ואפשר עוד לומר ע"פ מה דאמר הירושלמי אמתני' באלו אומרי מקדימין ולא מאחרין אבל סעודת פורים מאחרין יע"ש וא"כ לפ"ז צ"ע איך קאמר הקרא להיות עושים שני ימים האלה ככתבם הרי כתבם איתא למפרע משא"כ עשי' אלא וודאי דכתבם למפרע נמי לא כנ"ל, ומ"ש בשם ספר א' דזה תלי' אי דנין אפשר מא"א נראה בעיני דלא דמי כלל:

וביותר נראה בעיני לומר דירושלמי מפרש ככתבם קאי על כתב שכתב להם מרדכי ואסתר בכל מדינות המלך וזה לא היה בוודאי למפרע, וכן לא היה על פה והירושלמי דייק מלת את דכתיב להיות עושים את שני ימים האלה ואתי' את לרבות כל הטפל לב' ימים אלו קריאת המגלה וא"כ לפ"ז מבואר במאי דפליגי ירושלמי וגמרא דידן דפליגי אי דרשינן אתין וזה פלוגתא במס' נזיר בין ר"א ורבנן:

הלכה ב

חד פרה חד י"ל להגי' חד פרע חד ירצה דחד קרא וחד פרעו כלומר אחר שדלגו חזר וקראו והוי בפרעון:

ע"ב ר' יוסי בעי היה זה צריך לפשוטה ראשונה וכו' ובש"ק עמד בזה על השו"ע סי' תקפ"ח דפוסק להקל ואמאי הא הוי בעי דלא איפשטא ואזלינן לחומרא ולפענ"ד לפי המבואר בסוף מס' ר"ה נלמד פשוטה לפני' ואחרי' מי"ג מדות וכבר כתב הרמב"ם דכל הנלמד מי"ג מדות מקרא ד"ס רש לומר בזה ספיקא לקולא, אמנם בפ"מ ס"ס ק"י ראיתי דכתב להיפך דכל הנלמד מי"ג מדות ספיקו לחומרה יע"ש מה שהביא ראי' מסי' רצ"ד:

הלכה ג

מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח וכו' עיי' במ"א סי תרפ"ז וצ"ע על הגסות מנהגים שלא הביא ירושלמי הלז, עיי' בספרי חמדת אריה הארכתי בסוגיא זו:

הלכה ד

דף י"א רגיל צריך לקראתה בלילה ולשנותה ביום ועיי' בק"ע דמי שאינו רגיל א"צ לקראתה בלילה ולפ"ז נפשט עכ"פ מה שהביא בשו"ע בגר שנתגייר קודם הנץ החמה דוודאי הוי אינו רגיל ובלא"ה פטור לפי דעת הירושלמי, ויותר נראה לפענ"ד לפרש מה דאמר רגיל הוא לרבותא דאע"ג דהוא רגיל ה"א דדי בהעברה בעלמא בלילה ואע"ג דמדלג דלוגי לית בכך כלום כיון דבלא"ה בעיון מעט נמי זוכר כל הענין קמ"ל דגם הוא צריך לקרותה הטיב בלילה וכן ביום:

א"נ א"ל דבא לומר דלא תימא כיון דעיקר קריאתם היא ביום א"כ אין קפידה איזה קורא אסר יקרא אותה בלילה אפי' אינו יכול לכוין קריאתה הטיב אפ"ה יכול להוציא אחרים ידי חובתם קמ"ל דגם בלילה צריכין ליקח קורא רגיל שיודע לקרות הטיב:

תרגום עקילס אתא כסייא עיי' בק"ע ועיי' מדרש רבה פ' שמיני פרשה י"א ובמת"כ:

הלכה ה

ע"ב מכן והילך נהגו הרובים לקרותה בבהכ"נ עיי' בק"ע דמפרש רבים לשון רבי' והוא נער, ונראה לפרש לפ"ז דלכאורה אדרבה לפי מה דסליק בירושלמי נראה אין לקטן לקרותה דהרי מסיק דאמר לו אין זו ראי' דר"י לשיטתו אזיל דמתיר לקטן, אמנם נראה דלכאורה קשה אמאי לא אמרו לי' ג"כ אין עדות לקטן וע"כ צ"ל דכיון דמגילה הוא רק ד"ס נאמן הקטן כדאיתא בס"פ אשה שנתארמלה גבי אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקטנן ואע"ג דר"ה אמר שם והוא דאיכא גדול עמו מ"מ עיי' שם בר"נ דכתב דגבי בית הפרס קטן לבד נמי נאמן יע"ש וה"ה כאן והשתא לפ"ז יובן הטיב הירושלמי כיון דאמרו לו לית ראי' מנ"י דאזיל לשיטתו ולא אמרו לי' הטעם דאין קטן נאמן ע"כ צ"ל דבדרבנן קטן נאמן א"כ הוי למפרע עדות שאמר שקרא לפני ר"ט עדות טוב ומשו"ה נהגו הרובים לקנות בבהכ"נ, וראיתי בשלום ירושלים שרצה לתרץ קושית המ"ל שהקשה אהא דאיתא במפורש דהרובים ששמרו בבהמ"ק היינו קטנים פחותים מי"ג שנה והא הוי השמירת המקדש מ"ע ולא סגי ע"י קטנים ורצה לתרץ דאיירי בהגיעו לי"ג ולא הביאו עדין סמנים ותמי' דאי לעבודה פסולין דהוי דאורייתא ה"ה לשמירה המקדש דהוי דאורייתא ג"כ פסולין דמ"ש, אבל דברי המ"ל דתירץ דאיירי בנא הגיעו לשנים דמן התורה אפי' לעבודה כשרי' אלא דכהנים נהגו סלסול בעצמן שלא הניחו לעבוד עבודה פחות מבן כ' אבל לשמירת המקדש לא נהגו וזה התירץ נכון, ול"נ לתרץ הקושי' דאע"ג דשמירת המקדש הוי מ"ע אפ"ה יש לקטן לשמור דומי' דחליצה דאי לאו דכתי' איש בפרשה ה"א קטן חולץ וה"ה כאן דעכ"פ יכולין לשמור וכ"ש כיון דהוי ב"כ לשיטת הסמ"ג שומרים נוים למטה, ועפ"ז ה' נראה לפענ"ד לתרץ מה שכתב המ"א דיש אומרים דמ"ע דוקדשתו ליכא בכהן קטן דלא שייך בי' כי את לחם אלקיך הוא ומקריב ולפענ"ד נראה דהפסוק אומר עיקר העבודה דהוא ההקרבה אבל באמת הכל בכלל וא"כ קטן דעכ"פ ראוי לשמור במקדש שייך ג"כ וקדשתו דשייך ג"כ בי' כי את לחם אלהיך הוא מקריב ובחדושי לשו"ע הארכתי בענין אחר וכאן קצרתי:

הלכה ז

דף י"ב דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשיריו מאי שידחו מכשיריו את השבת בלילה וכו' עיי' בשבת ר"פ ר' אליעזר דמילה דקתני אם לא הביא כלי מע"ש מביאו בשבת מגלה ובעי הגמרא אי משום חביבי מצוה או משום חשדא למאי נ"מ להביאו מכוסה ע"פ עדים ויש לדקדק אמאי לא אמר נ"מ להביאו בלילה אי אמרת משום חביבי מצוה ביום אין בלילה לא ואי אמרת משום חשדא יכול להביאו בלילה וצ"ל דגמרא ס"ל דאין להביאו בלילה דמה שיכול לעשות ביום אין לעשותו בלילה, וזה לכאורה דלא כירושלמי כאן דפושט מהא דתני ר"ה בסוף סדר תמיד דסדר זה בין בחול בין בשבת, ואפשר לומר דגמרא רצה לומר נ"מ אליבא דכ"ע משא"כ זה הנפקותא לא הוי רק אליבא דר"ח דתני זה סדר תמיד בין לחול בין לשבת, גם אפשר לומר דאפי' משום חשדא אסור ג"כ בלילה דכל מה שאסרו משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור ודו"ק:

התיב ר"י וכו' והוא תנינן שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החדש, ויש לתמוי' הא תחומין הוי רק דרבנן. ויש לומר דירושלמי מקשה מהא דמביאין עמהם מזונות שעל מהלך לילה הרי דאפי' משא יכולין להוליך עמהם, ומ"ע קשה מאי פריך דלמא עושים כדין עי שהחשיך לו בדרך כדאיתא ר"ם כ"ד דמס' שבת וקצרתי:

אמר ר"י ב"ב ולא למפרע הוא קדוש מכיון שהוא קדוש למפרע וכו' ועי' בק"ע דמפרש דהוא קושי' ותירץ ועיי' לעיל בפ' א' דר"ה דף ה' בש"ק מה שרצה למביא בזה ראי' להרמב"ם בה' קידוש החודש דפוסק דאפי' באו עדים בי"ו בחודש מקבלים אותן ועושין היום הלמד למפרע ר"ח יע"ש דהביא ראי' מפה, ואני אומר דפי' אחר הוא בסוגין פה דגם ר' יוסי ב' ר"ב בא לתרץ הקושי' מהא דמחללין השבת לעדות החודש אפי' בלילה והוא משום דכיון דמקדשין הב"ד החדש הוי למפרע גם הלילה בקדושת החדש א"כ הרי מחללין לצורך הלילה וזה הוא דקאמר ר"ב ולא למפרע הוא קודש מכיון שהוא קודש למפרע הוא יום הוא לילה כנ"ל ותכל תי' א' ודו"ק א"כ נפל ראית הש"ק מ"ש במס' ר"ה:

בני העיר פרק ג

הלכה א

דר"מ ב"י היא ראיתי בספר ש"י דהביא קושי' בשם יד דוד א"כ אמאי לא קיימ"ל כמתני' בסי' קנ"ד דהא הלכה כסתם משנה, והביא כלל בכון בשם ר' בצלאל ר"ב בספרו הורה גבר דהיכא דקאמר האי תנא הוא אינו סתם רק כך הי' לשון התנא וזה נכון, אמנם פה רצה לומר השלום ירושלים דגמרא דקאמר זו דברי ר"מ ב"י נמי הכונה כן דזה לשונו וא"כ לא הוי סתם וזה אינו נכון דמצינו הרבה כמה דקתני בגמרא עלה זו דברי פלוני ואפ"ה קיימ"ל כן הואיל וסתמא הוי ובוודאי יש חלוק בין היכא דקאמר האי תנא הוא או זו דברי פלוני:

מהו למכור בית הכנסת ולקח בית המדרש וכו', עיי' במס' ברכות דף ח' א"ל רבא לרפרם ב"ש לימא לן מר מהנהו מילי מעליית' דאמרת משמי דר"ח במילי דבי כנישתא א"ל הכי אר"ח מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות והיינו דאר"ח ב"א מיום שחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד עכ"ל, ובמהרש"א תמה דהוא בקש ממנו לאמר לו מילי מעלייתא דבי כנישתא והוא חשיב לו דאוהב הי' שערים המצויינים בהלכה, ונ"ל ע"פ מה דאיתא במס' מגילה דף כ"ז פלוגתא דרב פפי ורב פפא דלרב פפי דבי כנישתא עושין אותה בי רבנן אבל לא בי רבנן בי כנישתא ורב פפא ס"ל להיפך, ומביא דפליגי בפלוגתא דרישב"ל ור"י דכתיב וישרוף את בית ה' וכו' וכל בית הגדול דר"י ס"ל מקום שמגדלין בו תפילה וכו' וריב"ל ס"ל מקום שמגדלין בו תורה וכו' וס"ל לרב פפי כריב"ל דבית גדול הוא עקום שמגדלין בו תורה לפיכך בית הכנסת מותר לעשות בו בית המדרש אבל בית המדרש לא יעשה בהכ"נ, אמנם אי נימא דיש חשיבות יותר מבית המדרש וכמו שאמר ר"ח פה דשערים המצויינים בהלכה המה אהובים יותר מבהמ"ד לפ"ז י"ל דבית הגדול הוא מקום שמגדלין בו הלכה למעשה א"כ י"ל דשוה בהכ"נ ובהמ"ד ואולי אפי' עדיף בהכ"נ ועכ"פ מותר לעשות מבהמ"ד בהכ"נ וזה הוא דאמר לי' דלימא מילי מעלייתא דבי כנישתא לפיכך אמר לי' הא דר"ח אוהב ה' שערי' המצויינים בהלכה יותר מבהמ"ד וא"כ מותר לעשות מבהמ"ד בהכ"נ ודוק:

ועיי' שם דאמר כוותי' דר"מ מסתבר' דאמר ריב"ל בהכ"נ מותר לעשותו בהמ"ד ויש לעיי' הא מילתא דריב"ל הוא ממש דברי ר' פפי והו"ל לגמרא לומר וכן אמר ריב"ל, ונ"ל משום דלכאורה יש לדקדק מדוע הוצרך ר"פ לומר בי רבנן אסור לעשותו בי כנישתא הא מריש דבריו שמעינן זאת דדווקא בי כנישת מותר לעשותו בי רבנן משמע הא להיפך אסור, ונ"ל דבסוף דבריו אתא דווק' בי רבנן אסור לעשותו בי כנישתא הא בי רבנן דהיינו דמדרש מותר לעשותו בי רבנן שמצויין בהלכה ולזה כפל דבריו ודו"ק, והנה לריב"ל דלא אמר כ"א בהכ"נ מותר לעשותו בהמ"ד עדיין לא שמענו האיך הדין עבי רבנן דהלכה אי מותר לבי רבנן דמדרשה, ולזה מייתי הגמרא כוותי' דרב פפי מסתברא מדאמר ריב"ל בהכ"נ מותר לעשותו בהמ"ד ואזיל לשיטתו דס"ל בית הגדול מקום שמגדלין בו תורה וקשה מנ"ל דלמא מקום שלומדין הלכות פסוקות באמת בהמ"ד אינו גדול מב"הכנ ואסור לעשות מבית הכנסת בהמ"ד ש"מ דאיהו ס"ל דבי מדרשא ומקום הלכות שוות וגדולים יותר מבהכ"נ ודו"ק ושפיר קאמר הלשון כוותי' דרב פפי מסתברא ודו"ק:

ועיי' סוף מס' מ"ק דאמר ר' לוי כל היוצא מבהכ"נ לבהמ"ד ומבהמ"ד לבית הכנסת זוכה ומקבל פני השכינה שנא' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, אר"ח ב"א אמר רב תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעו"הב שנא' ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, ועיי' רש"י שם ילכו מחיל אל חיל שילכו מבית המדרש לבהכ"נ אחר יראה אל אלקים בציון עכ"ל, והנה מלשון של רש"י נראה דר' לוי לתרתי כיוון דיעשה תרווייהו דילך מבית הכנסת לבהמ"ד ומבהמ"ד לבהכ"נ ויש לעיי' מנ"ל הא דלמא או הא או הא אמר שילך מבהכ"נ לבהמ"ד או מבהמ"ד לבהכ"נ וכ"ת אמאי הזכיר תרווייהו י"ל דלא מבעי אמר לא מבעי מהולך מבהכ"נ לבהמ"ד דמעלה בקודש דוודאי זוכה אלא אפי' מבהמ"ד לבהכ"נ נמי זוכה, אלא דקשי' דא"כ קשי' מנ"ל הואיל ומחיל אל חיל סתמא כתיב דלמא דווקא בכה"ג מבהכ"נ לבהמ"ד אבל לא להיפך מבהמ"ד לבהכ"נ דמוריד, אלא וודאי ר"ל דווקא תרווייהו אמר וקשה הא קרא סתמא כתיב, ונ"ל משום דלעיל מני' כתיב אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה, עוברי בעמק הבכה מעין ישיתוהו, גם ברכות יעטה מורה, ילכו מחיל אל חיל, לזה היה מפרש ר' לוי אשרי יושבי ביתך היינו שיושבים בבית ה' ועוד יהללוך סלה שמתפללים בו ואחר כן אמר עוברי בעמק הבכה מעיין ישיתוהו דהיינו אחר התפילה עוברים בעומקה של הלכה וזה קרא לי עמק הבכה ויעשוהו מעין אזי גם ברכות יעטה מורה דהיינו שיתברכו מאת ה', ואמר ילכו מחיל אל חיל שאם גם זאת יעשו שישובו שנית מבהמ"ד לבהכ"נ אזי יראה אל אלקים בציון ודו"ק, וא"כ דווק' אמר ר' לוי תרווייהו, אמנם ר"ח ב"א אמר רב אמר דמחיל אל חיל קאי על העתיד דבזכו' שהלכו בחיים מבהכ"נ לבהמ"ד ילכו ג"כ לעתיד ודוק:

דף י"ב ע"ב ר"ח בר בא אזיל לחמץ יהבין לי' פריטין למיפלגא ליתמא וארמלתא ופלגין לרבנן עיי' בש"י שהאריך בדברי מהריטץ והנה עינתי בענין צ"מ א' שישב בדחק ולחץ וש"ב עשה קרן קיימת להחזיק בני עניים לת"ת ובהיות כי הצ"מ לא דר אז במקום ההוא לא זכר אותו אז ועתה ששב צ"מ הלז לעירו בקש מקהילה שיתנו לו מקרן קיימת ועלתה בדעתו כי מן הראוי להחזיק את הצ"מ מקרן קיימת הלז, וזה החלי ע"פ מ"ש המרדכי בפ' השותפין דא' שנתן מעות צדקה לענים ואח"כ ירדו קרוביו מנכסיהם והעלה דקיימ"ל כרשב"ם בפ' יש נוחלין דף קל"ב דאזלינן בתר אומדנא וה"ה כאן יש אומדנא ואפי' החולקים במרדכי שם לא פליגו אלא משום דאז היו קרוביו עשירים ולא משהה כפרתו משא"כ כאן דנודע שאז בשעת הצואה הי' הש"ב הבן תורה ג"כ בלחץ ודחק במקום שישב א"כ בוודאי מודי' דאזלינן בתר האומדנא:

ועוד הרי הר"ש בפ' השותפין שם הכריע כדעת ר"ת דגבאים יכולין לשנות לדבר מצוה ובני העיר אפי' לדבר הרשות ואפי' לדעת ר"י הלוי באשרי שם מ"מ נראה דמודה דעכ"פ הגבאים יכולין לשנות דבר מצוה מעין הצואה אפי' אינו דומה ממש אלא דהוצריך לדחוק ולישב הא דערוכין דף ויו ע"ב גבי ישראל שנדב ומנורה דאמרינן לדבר מצוה מותר לשנותה ומשמע אפי' למצוה שאינו מענין בהכ"נ מדמפליג דווק' בין רשות למצוה ולא מפליג במצוה גופא וכן ה"ת בכשתקע שם בעלים דמותר לשנותם אפי' לדבר הרשות לזה הוצרך ליתן הטעם משום דשאני ביהכ"נ דיכולין למכרה אפי' למשתה בי' שיכרא אבל מ"מ מודה עכ"פ דגבאי צדקה יכול לשנות לדבר מצוה עכ"פ מהא דחזנא שהי' משנה שרגא דשעזרק טייעא ודו"ק:

אלא דמ"מ ממהרי"ק שורש ה' לא נראה כן ועכ"פ לדינא העלה מהרי"ק שם כדעת ר"ת ורשב"א דוק שם וכתבו דנוחי נפש שעושים קרן קיימת יכולין הגבאים לשנות לדבר מצוה מה שירצו וה"ה הנותנים צדקה להוליכם לעיר אחרת וא"כ לפ"ז לק"מ קושית מהריט"ץ ונעלם ממנו דברי מהרי"ק הנ"ל דאנשי חמץ לא נתנו לר"ח ב"ב לחלק בעירו רק נתנו לו להוליכם לעירו לעניי' ומ"ה הותר לו לשנותם והא דאיתא לקמן משבא ליד גבאי אסור לשנותם היינו הגבאי עירם ודו"ק, ועיי' בתשובת לחם רב סי' ר"ג כן הי' נראה לפענ"ד ועיי' בחדושי בעירוכין:

הלכה ב

דף י"ג רשב"י בעי מה אמר ברוך אלקים ברוך אלקינו וכו' ויש להבין ואף אם לא נתגייר וכי לא שייך לומר אלקינו ואטו צריך לכוין דווקא לאנטנינוס ג"כ, ונראה דשמועה זו הגיע לרבי ע"י שריו של אנטונינוס ולפניהם אמר ברכה זו וא"כ אי גייר אנטנינוס שפיר אמר ברוך אלקינו ולא היה מתירא שמא ילשין זה השר עליו עבור שאמר אלקינו אבל אי לא נתגייר היה אומר אלקים סתם שלא ירגיש השר כנ"ל:

הלכה ג

ע"ב ר' יוחנן מיקל לנשייא דשטחנן בגדיהן על אוירא דבי' מדרשא עיי' בק"ע דפי' שהי' מקלל וצ"ע מדוע קלל אותן היה לו לצות שלא יעשו כן, ונראה לפענ"ד להיפך דהכונה הוא שהיקל להן והתיר לשטוח בגדיהן על הגג והוא בהיות דאסור להסתכל בבגדי אשה לפיכך התיר להן שישטחו אותן על הגג היינו לנשייא התלמידים שלו, ואע"ג דלשון מיקל בירושלמי משמע תמיד קללה מ"מ עי' ברן ר"פ תענית דכתב דלשון מיקל משמע ג"כ קולא יע"ש, ועיי' ירושלמי שבת דף י"ג ועיי' בש"ק שם:

הלכה ז

דף י"ד ע"ב שירת הלוים לא יפחתו לו עששה קריאיות וסמנם הזיו לך מלשון זה משמע דווקא לא יפחות אבל אם רצה מוסיף בהם אבל בגמרא דסוף מס' ר"ה לא משמע כן:

אר"י בי רבי בון צריך שיהי' איש בראש דפא ואת בסופה, שכן הוא שחיץ ונחית כהדין קינטרא, עיי' בטור ובב"י סי' תרצ"א באו"ח, וגריס הטור וז"ל צריך שיהי' איש בראש דפא ואת בסופה שניץ ונחוץ כהדין קינטרא, ופי' בב"י מלת שניץ ככיס שיש לו שנצין וא' מהשנצים בולט לצד זה וזה כנגדו בולט מהצד השני, כך איש בריש דפא ואת כנגדו ואותו שיטה בסופה, ואמר ונחוץ כהדין קינטרא פי' שוה מב' צדדין כמו בנין השוה שמשליכין משקולת הבנאים מראשה לסופה יעיי"ש, ועיי' בספר ששה זרעוני ערוגה להגאון מו"ה זלמן עמריך זלה"ה דהאריך לתמות על מה שנהגו העולם לכתוב עשרת בני המן דוקא בחד עמוד ובאותיות גדולות דהרי הגהות מיימונית וב"י בשם הר"י מוכיח דאת בסופה דאמר בירושלמי היינו בסוף שינוא, וא"כ איש בראש דפא ג"כ הכוונה בראש השורה, וא"כ אין צריך למלאות עהם כל הדף רק יכול לכתוב שאר שיטות למעלה ולמטה מהן רק איש צריך להיות בראש השורה ואת בסוף השורה ועשרת בסוף שורה י"א, ובזה יהיו כל העמודים שוים בשיטותים, כמו בס"ת ולא לעשות אותיו' גדילות מה שלא נמנו במסורה, ורק אדרבה בגמרא משמע בוי"ו דויזתא צריך למימתחו' כמורדי' מה שא"כ באינך האותיות של שמות בני המן, ועיי' שם שהאריך והגאון מו"ה הירץ אב"ד דק"ק טעפליטץ דחה דבריו דלא משמע כן מלבוש, ובאמת כן הוא ג"כ בס' אורח' חיים דמבואר שם דצ"ל בראש דפא ממש, ושוב מצאתי כן ג"כ בחיי אדם בסוף נשמת אדם יעי"ש, ונראה לפענ"ד דזה הוא פשט הירושלמי הנ"ל שניץ ונחוץ משום דהי' ה"א דיכתבם אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה ע"ד זה לזה אמר הירושלמי שניץ ונחוץ כמו שמחברין תיק ע"י שנצים שלו שכל השנצים מדובקים יחד, כך יהיו כל עשרת בני המן מדובקים יחד זה אחר זה ולא יהי' הפסק ביניהם, וזה נחוץ בנחיצה לשון מהירות ויהי' א' סמוך למטה תחת א' ולא יהיה הפסק ביניהם, וא"כ צריך שלא יהי' הפסק בין איש לאיש במלת את, וגם משמע מזה שלא יהי' הפסק שיטה בן שיטה לשיטה כמו בשאר שיטות התורה שצריך להיות רווח בן שיטה לשיטה כמו שיטה, אלא יהי' נחוץ א' בא' יגשו, וא"כ לפ"ז כיון שאין צריכין להיות שיטות בני המן כשאר שיטות התורה וצריכין להיות סמוך א' תחת חבירו בלי הפסק ה"ה דיכולין לעשות אותיות גדולות ואפשר דצריך לעשותן גדולות שלא יתבלבל עין הקורא מכח סמיכותן א' תחת חברו ממש כנ"ל:

ויברך את ה' אלקים הגדול במאי גדולו ר"ג אמר בשם המפורש ר"ט אמר בברכה גדלו ענין המובן בדברים הללו עיי' מ"ש במס' סוכה אמתני' דקתני' ס"ס אומר היו שונין ועיי' שם בירושלמי ושם הארכתי בדרושי וגם ענין זה יובן על זה הדרך:

וכיון שבאו אנשי כה"ג החזירו את הגדולה ליישנה ועיי' במפרש שהביא דברי הגמרא דמס' יומא דאמרו הן הן גבורותיו הן הן נראותיו ששה א' בין כמה זאבים ואפ"ה אין יכולים לטרפה ועפ"ז שמעתי לפרש מה שאנו מתפללים עד מתי עזך בשבי ותפארתך ביד צר עוררה גבורתך וקנאתך על אויבך דהכונה מדוע הקב"ה מראה עזו וגבורותיו ביד צר דהיינו כנ"ל שם א' בכמה זאבים יתעורר גבורתו ויראים לעין כל נגד אויביו, ועפ"ז אמרתי דזה הי' ג"כ מה שאמר הקרא ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר דהיינו ע"י שנתן הקב"ה אותנו בשבי עי"ז עזו ותפארתו ביד צר כנ"ל:

ועפ"ז יובנו ג"כ הטיב דברי הפסוקים ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה נאור אתה אדיר מהררי טורף דדוד אמר ברוח הקודש דהקב"ה עשה בשלם סכו ומעונתו בציון ואפי' אח"כ שמה שבר רשפי קשת ואבדו כלי מלחמה וגבר אויב לזה אמר אפ"ה נאור אתה אדיר ירצה אפ"ה יש להחזיר לך העטרה והגדולה שאתה נורא וגבור משום הררי טרף ירצה האומות שעומדים בכל יום עלינו לכלותינו והקב"ה בהשגחתו מציל אותנו:

וזה הוא דאמר הירושלמי הלשון שהחזירו הגדולה ליושנה דכבר כתבתי הרבה פעמים בפרושי על התורה דמלת גדול מורה על השגחתו מלמעלה למטה וזה הוא ג"כ השגחתו כנ"ל:

ועד"ז שמעתי מאדמ"ו הגאון הח"ס ז"ל שאמר דזה הוא מה שאמר יעקב אבינו מה נורא המקום הזה והוא משום דראה החרבן כמו דאתא בקינות שר שמומו ויקונן אין זה כדאיתא במדרש וזה אמר מה נורא המקום הזה ירצה אי' נוראותיו כנ"ל:

הקורא את המגילה עומד פרק ד

הלכה א

דף ט"ו מה נתנו לאחר ומברך פי' דמקשה מאי פירש יש דנתנה לאחר ומברך ומתרץ לפניה דנתן המגילה מקדם לפני אדם שיברך הוא ופירך הירושלמי וכי זה קורא וזה מברך ומתרץ דשומע כעונה ועיי' בב"י או"ח סי' תקפ"ה מה שמביא ראי' מזה רבינו שב"ט לענין שופר:

מפני בנה הוא עומד, עיי' בש"י ועיי' בזהב שובה מס' מכות דף ל"ג ובספר ידי משה פי' קהלת דף קנ"ו ועיי' בספר אהבת עולם מ"ס על לשון הרא"ש במס' מ"ק על ספר תורה שנשרף, ובחבורי על התורה הארכתי וכעת נראה לפענ"ד לומר דהא דקאמר הגמרא כמה טפשאי שאר אינשי דייק שאר אינשי דהיינו עמי הארצות דלולי הת"ח תורה שבע"פ מניין וכדאמרינן בקדושין גבי ינאי המלך נזרקה בו מינות דהו"ל תינח שבכתב שבע"פ מנין עיי' שם דף ס"ו ע"א אבל בקדושין דף ל"ג ע"ב קאי את"ח אי צריכין לעמוד מפני ס"ת לזה שפיר יליף ק"ו מלומדי' דהשתא לומדי' דא"צ להם עכ"פ דהרי הת"ח מופלג יכול ללמוד ב"ע צריך לעמוד מפני' לכ"ש ודו"ק, ומה שתירץ הבעל ש"י לא ראה שכבר כתב כן מהרי"ט ועיי' בפרשת דרכי' דרוש כ"ד, ועיי' מ"ש במדרש תנחומה פ' ויקרא אי גדול השובה או הנשבה הוי אומר הנשבה:

מקרא משנה תלמוד ואגדה וכו' ועיי' בק"ע דהקשה הא ליכא רק ג' רבוים ודחק א"ע דמקרא נפקא מפשטא דקרא, ולפענ"ד נ' דריב"ל דריש כל וגם ככל וא"כ הוי ד' רבוים כנ"ל:

ע"ב כיצד הוא מברך עלה זכאי טבחא בשם ר' יוחנן הרב את ריבך והנוקם את נקמתך והגואלך והמושעך מכף ערציך ועיי' בק"ע דכתב דס"ל לירושלמי דכנגד התורה הוא מברך ודוחק דהרי כבר הכנסו הספר להיכל ואיך נראה מזה דמברך כנגד התורה, אמנם נראה בעיני דס"ל לירושלמי דתקנו הברכה כנגד א"י לפיכך בא"י מברכין הרב את ריבך וקאי אארץ ישראל כך מברכין בתוכה וזה הוא דברי ר' יוחנן פה דהי' מרי' דארץ ישראל לפיכך אמר מנהגו, ובאמת היתה מפלת המן ענין לבנין בית שני שנבנה ע"י דריוש בן אסתר ושפיר אמר הרב את ריבך, אמנם אנו בני בבל דאין אנו יכולין לברך כן מברכין סתמא הרב את ריבנו והנוקם את נקמתינו כנ"ל ולפיכך יובן ג"כ הא דלשון הירושלמי הוא ג"כ והגואלך והמושיעך מכף עריציך הוא משום דשמשי שהי' בן המן הוא הי' כותב שטנא כדאיתא בתרגום שני על מגילת אסתר, וא"כ לפ"ז היה מן הדין שבני א"י יברכו ברכה בדרך שכתב פה ובאמת בענין מגילה נהגו כבוד לא"י דמשו"ה כרכים המוקפן חומה תלוי בימות יהשוע ב"ן לחלוק כבוד לא"י כדאיתא בירושלמי לעיל:

והנה בירושלמי לא כתב דמסיים בברכה שנית ונראה דתלי' בפלוגתא דאמוראי אליבא דר"י במס' כתובות בסוגיא דברכת חתנים דף ד' ע"ב דרבין בר רב אדא לא היה מסיים בברכת ארוסין שנית ברוך וכ' מקדש עמו ישראל ורב אחא ברי' דרבא מסיים בה וקאמר הגמרא מאן דלא חתים מדי דהוי אברכת פירות ומאן דחתם דהוי כקדושה וה"ה דירושלמי ס"ל מדי דהוי אברכת פירות ולפיכך אינו מסיים וגמרא דידן ס"ל דמסיים מדי דהוי כקדושה ודו"ק ועפ"ז נ"ל לתרץ קושית הגאון מו"ה ישעי' פיק הובא בנ"ב מה"ת חלק א"ע סי' פ"א שהקשה אהא דפסקו הפוסקי' לסיים בברכת אירוסין בברכה שנית המקדש עמו ישראל ע"י חופה וקדושין כיון דהוי ספק בגמרא הו"ל לאפסוקי לקולא יע"ש ולפמ"ש לק"מ דכיון דפלוגתא דגמרא, בכתובו' הנ"ל תלי' בגמרא דמגילה דף כ"א ע"ב דמסיק אליבא דכ"ע דמסיים בה ברוך אתה ה' הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע א"כ גם כאן פוסקין כן ודו"ק ונפלה קושיתו:

ודע דדברי רש"י שם צ"ע דכתב דמאן דחתם מדי דהוי אקדושה דהוי ענין כמו קדוש וצ"ע דהרי בברכה דאחר המגילה נמי מסיימין וזה אינו כקדושה ויש לכוין דזה הוא כוונת תוס' שם:

ונ"ב מה"ת סי' פ"א הנ"ל רצא לחדש ולדחוק א"ע בדברי הרשב"א דכל המשנה ממטבע דלא יצא הוא דוקא במשנה ממש אבל בברכה דפותחת בברכה ואינה סותמת אם חתם ג"כ עכ"פ יצא ידי ברכה דמשום שהוסיף לא הפסיד ולפענ"ד אינו נראה כלל דתיקון הברכה שיהי' גוליירין מתגרין במלחמה וגבורים נצחין כדאמר בסוף מס' נזיר וכאן כיון דחתם ג"כ אין האמן קאי על הברכה ורבותינו תקנו הברכה כדי לענות ג"כ עלי' ופשוט:

ויותר הי' מקום לומר במה דתקנו שלא לפתוח רק לחתום ופתח ג"כ כיון דעכ"פ יכולין לענות אמן ג"כ ואיהו רק הוסיף יצא, אלא דגם זה אינו והוי ממש כמצוה הבאה בעבירה דמתחילה עבר על לא תשא קודם הברכה אלא דאולי אפשר לחלק, אלא דדברי הרשב"א מראין בהדי' כדברי המ"א ופשוט:

ש"ק ד"ה הרב מ"ש מי שאינו קורא המגילה צריך לברך ברכה זו הלשון אינו מדוקדק דאין קורין ברכה זו אלא בציבור עיי' בב"י סי' תרצ"ב:

הלכה ד

דף ט"ז ע"ב רבוי אחר ריבוי למעט נראה לפרש כל הכהנים יתירים המה רבוים למעוט כהן קמי' והכוונה כמו דאמר בגמרא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והוי כל אינך מועטים רבוים ע"י מיעוט קמא והכל א':

אבל אם אמר הרי עלי מאה מנה וכו' עיי' בש"ק מה שהקשה על הרמב"ם ולפענ"ד לק"מ והוא דאדרבה יש פי' אחר בסוגיא והוא דמתחילה קאמר עד כדין במקדיש גופא של שדה אבל אם אמר דמי שדי עלי מאי אי בעינן ג"כ עשרה ורצה לפשוט מהא דתנינן עירוכין מטלטלין בג' ומקשה ויש עירוכין מטלטלין וע"כ צריכין לתרץ דאיירי באומר ערכי עלי ומסדרין לו מן הקרקע אזי צריך עשרה אבל במטלטלין לא צריך רק ג' הרי מצינו דבאומר ערכי עלי בקרקע צריך יו"ד ה"ה באומר דמי שדי עלי נמי כיון דהוי קרקע צריך יו"ד, לזה מקשה הירושלמי האומר ערכי עלי אינו כאומר דמי שדי עלי דבאומר ערכי עלי כיון דנדון בהשיג יד דאם אין ידו משגת א"צ ליתן רק סלע א' וא"כ כיון דהקיל הכתוב עליו ה"ה יש לומר דהקיל ג"כ שצריך יו"ד כדי שאל יבואו הבעלים להפסידה ע"י השמאים אבל באומר דמי שדי כיון דאינו נדון בהשג יד דאם אין לו כעת כדי הדמים נשאר היתר עליו חוב א"כ א"ל דדי בג' שמאים ומביא ראי' לזה, דבאמת האומר הרי עלי מאה מנה להקדש דשמין לו בג' משום דבאמת כשיעשיר כדון בהשיג יד כלומר דצריך לשלם כל המאה מנה ודו"ק וא"כ לפ"ז הרי מבואר מסוגין פה כשיטת הרמב"ם דבאומר דמי עלי אינו נדון בהשיג יד ובחדושי למס' עירוכין הרחבתי בזה ואין כאן מקומו:

ומה מאד תמוי' בזה בק"ע דכתב באומר דמי שדה עלי אם היה עני ואין לו אלא סלע נדון בהשיג יד דאין צריך לתן יותר כשיעשיר וזה אינו אלא כמ"ש ופשוט:

הלכה ה

וכתי' תורת ה' תמימה עיי' בש"ק שהאריך להקשות על המ"א בסי' תרצ"ב ולפענ"ד נראה דהרי בשו"ע סי' ק"מ הביא המחבר שיטת הרמב"ם דס"ל דגם בתורה א"צ לחזור ולברך דס"ל דהירושלמי דוקא קאמר יתחיל ממקום שהתחיל הראשון אבל ברכה לא הזכיר ועיי' בכ"מ בה' תפילה פ' י"ב דכיון דמתחיל ממקום שהתחיל שפיר עולה הברכה ולא שייך בי' הראשוני' נתברכו לפניהם ולא לאחריהם דאנו רואין כאלו הראשון לא קרא כלל א"כ ס"ל כיון דאנו רואין דלרמב"ם דצריך להתחיל ממקום שהתחיל הראשון א"כ יהי' נראה כאלו כל א' קריאה בפני עצמה א"כ ה"ה כאן במגילה דמגילה נקראת ג"כ ספר א"כ אם ב' יקראו יהי' נראה קריאה ב"ע ולא נתברכת ודו"ק, א"כ עכ"פ יש להחמיר כשיטת הרמב"ם דיחזור למקום שהתחיל הראשון אלא דעכ"פ לא יברך במגילה דעכ"פ יש לסמוך על הרמב"ם ודו"ק, ועיי' מ"ש בברכות ספר אין עומדין:

ודע דראיתי בלבוש דכתב בשו"ע סי' ק"מ דה"ה בהתחיל לברך ותיכף אחר הברכה נשתתק דצריך השני לחזור ולברך דהראשון לא כיון כלל להוציא וזה אינו נראה לפענ"ד כלל גם מ"ש דהראשון לא כיון כלל להוציא זה אינו ופשוט:

אמרו לי' קטע בדברייאי דיקרינין בכינין, עיי' בק"ע דפירושו דחוק ונראה לפרש דאמרו לו אצל פסוק וידבר כי היכא דיקראו בניהן זה הפסוק בהיות שהוא קטן ויוכלו לקראו ולפי שאין קורין בתורה פסוק א' לפיכך אמר לי' אם קטעין ראשך וכו' א"נ אפשר דאמרו לו שיקטע בעשרת הדברו' ויחלקה לחצאין:

הלכה יב

דף ח"י ע"ב חולדת הגולים חייבת במזוזה, פי' מעכה בקרקע שמלו שם בסתר בגזרת השמד מזה נראה לפענ"ד לחייב במזוזה מרתף שפתחי' נופלת על הארץ וכן מזוזותיה שוכבים על הארץ ועיי' בנ"ב מה"ת דהיקל לפטרה מן המזוזה ובמקום אחר הארכתי, ועיי' ספרי בית ארי' פ' וי"ו סי' ה':

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה