מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת חגיגה
הכל חייבין פרק א דחגיגה
הלכה א
דף א' ע"א אבל בראיית פנים בעזרה אפי' קטן חייב עיי' בש"ק מה דמתרץ קושיית התוס' להשוות בבלי וירושלמי ועכ"פ כראה לפענ"ד דאפ"ה מחולק בבלי וירושלמי דבבלי ס"ל דאפי' קטן פטור מראיית פנים והא מדקאמר בדף וי"ו השיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ה וכו' והא שמואל יכול לרכוב על כתפו של אביו ואי כדברי הירושלמי גם לב"ה קשי' והא עכ"פ חייב בראית פנים בעזרה ואפי' אינו יכול לאחוז בידו של אביו אלא וודאי משמע דגמרא ס"ל דקטן פטור מכל אפי' מראיית פנים בעזרה, ויש ליישב לפ"ז שיטת רש"י ז"ל דנקיט במתני' לענין ראיית פנים בעזרה משום דס"ל לפי שיטת הבבלי קטן פטור אפי' מראיי' ודו"ק:
ודע דלפי שיטת הירושלמי הי' מקום לישב קושיי' המ"ל בפ' ב' מה' חגיגה ה' ג' דכתב הרמב"ם דקטן חיגר אינו חייב לחנכו ותמיי' דהרי הרמב"ם פסיק כב"ה יע"ש דצריך להיות כדי לאחוז בידו של אביו ובגמר' לא נסתפקו אלא אליבא דב"ש אמנם לפי שינות הירושלמי י"ל דנ"מ כיון דלענין כאית פנים גם לב"ה א"צ להיות כדי לאחוז בידו, אמנם באמת דעת הרמב"ם כרא' דלא ס"ל כשינות הירושלמי דנקיט רק הלשון חייב לחנכו להראותו משמע אבל בקרבן פטור וע"ש בלח"מ ומ"ל:
ודע דהתוס' במס' קדושין דף ל"ד ע"ב קצרו בלשונם בד"ה אשה ת"ל ועוד אי שמחה בכלי פשתן זה יכולה לעשות בביתה עכ"ל ולכאורה היא קושי' ראשונה אמנם באמת כוונו דא"כ לא הוי פריך הגמרא התם ולטעעיך חנה גופא מי לא מחייבה בשמחה ומאי קושי' הלא אין שמחה אלא בכלי פשתן וזה יכולה לעשות בביתה ופשוט, ותמהני על הלח"מ שכתב בפ' א' מה' חגיגה ה' א' בד"ה נשים וז"ל וכ"א שהשיג על הרמב"ם טעמו דכיון דאין החיוב על האשה אלא על הבעל עכ"ל איך נוכל לומר דאין חיוב על האשה כלל דהרי מבואר מסוגיא דחגיג' הנ"ל דעכ"פ גם עלי' החיוב וגמרא דקאמר אשה בעלה משמחתה היינו כיון דאין החיוב כ"א ע"י בעלה או ע"י שכינה דאגידה במצוה זי בבעלה ושכינה א"כ אין למליף ממנה ודו"ק, ועיי' בתוס' ר"ה דף וי"ו ע"ב ד"ה אשה שכתבו בשם ר"ת כמ"ש וא"כ שפיר קאמר הרמב"ם דנשים חייבות דאין לך אשה שאין לה שכן או בעל דע"י היא חייבת אלא דשוב נפלה בדעתי דיש ליישב דבריו דגמרא בקדושין דף ל"ד לא קאמר אלא אלמנה מא"ל ומשני בשרוי' אצלו, ופי' רש"י עני' וא"כ לפ"ז עכ"פ עשירה אין החיוב על שכינה לשמחה וא"כ שפיר תמה הראב"ד דאיך כתב סתם ונשים חייבי' דאם היא אלמנה עשירה אין חיוב עלי' ודו"ק:
אמנם נראה דזה תלי' בפלוגתא דר"י וכ"ש בבבלי ב"מ דף קט"ו דאיתא בוושנה א' עניה וא' עשירה אין ממשכנין אותה דכתיב לא תחבול בגד אלמנה ומוקי לה כנ"י דלא דריש טעמא דקרא יע"ש וא"כ לפ"ז אי לא דרשינן טעמא דקרא ה"ה כאן וא"כ חיוב לשמח כל אלמנה וא"כ הרמב"ם לשיטתו דס"ל כסתמא דמתני' הנ"ל בפ' ב' מס' מלוה ולוה א"כ שפיר פסיק כאן דכל הנשים מצווים במצוה זו כנ"ל:
למען ישמעון ולמען ילמדון עיי' בק"ע וש"ק ואפשר דדייק דלמען שני מיותר דלכתוב למען ישמעון וילמדון ע"כ דריש למען מלשון מענה שהיא תשובה שילמדון לדבר ולהשיב אח"כ לאחרי:
תעשה כתנות עיי' מ"ש במס' יומא דף ט', ודע דהרמב"ם פוסק חרש באזנו אחת פטור מראי' אע"ג דאיהו פוסק כהן הלובש ב' כתנות עבודתו פסולה וע"כ דס"ל כר"י דכתנות לכל ישראל א"כ ה"ה כאן נמי, אמנם נראה ע"פ מה דאיתא בספר זהב שיבה דתמה מאי פריך בבבלי והאי באזניהם מבעי לי' באזניהם דכל ישראל א"כ לימ' קרא באזנם ואמאי כתיב לשון רבים, ותירץ דקושי' הגמרא דהכי גבי כתנות כמי כתי' לשון רבים ואפ"ה ס"ל רק כתנת א' לכל כהן וכהן ומשו"ה הוצרך לתרץ דשאני הכא דאזניהם לגמרי מיותר ע"ש, והשתא לפ"ז מיושב היטב דבכי הרמב"ם דאדרבה מכאן הכריע הרמב"ם לפסוק גבי כתנות כר' יוסי מדסרי' מני' סתמא דגמר' פה וכאן שאני מיתור דאזניהם ודו"ק, ודע די"ל דלפי שיטת הירושלמי ל"ל באזני הרי כבר כתי' למען ישמעון ואפשר לומר דירושלמי ס"ל דמוקמינן באזניהם למעוטי מתורגמן שיהיה המלך גופא דורש ולא מתורגמן, א"כ להיפך דבאזניסם מוקמינן דאפי' באוזן נמי בראי' ולמען ישמעון אתי' לאשמעינן שצריכין להבין כמ"ש הרמב"ם סוף ה' חגיגה:
דף א' ע"ב מה נפיק מן בניהן, עיי' בש"ק דתמה הא איכא בנייהו טומנום שנקרע ולק"מ דזה קושית הירושלמי מה נפיק מן בניהן גר שנתגייר דמקשה אם גר שנתגייר וטמא שנטהר בשאר הימים ג"כ איכא בנייהו כמו טומטם שנקרע, ותירץ ר' יוסי דדוקא טומנום שנקרע הואיל ועכ"פ ראוי הוא אלא שהי' מחוסר קריעה ומשו"ה ס"ל לר' הושעי' דחייב דכל ז' חובה ברם הכא הטמא עצמו אינו ראוי ואע"ג דכל יום ב"ע חובה מ"ע ס"ל דכל שאינו בכלל ז' כמו גר שנתגייר וטמא דלא הי' בכלל ז' כלל דהרי ביום ראשון הי' נכרי והתורה אמרה שבעה ולא ששה וכן ומא ג"כ לא הי' בכלל ביום ראשון משא"כ טומטם שנקבע ודו"ק, והירושלמי קאמר ברם הכא הטמא וס"ה גר שנתגייר כנ"ל ע"ד תפשוט ופירוש דק"ע וש"ק צ"ע וקצרתי:
ועיי' בלח"מ ה' חגיגה דרצה לתרץ קושית הכ"מ משום דנ"ה לאו היינו ר"ה דגדול מר"י רק הוא אמוראי אחר ותמהני דהכי התכר כאן אצל חזקי' אמנם הנכון הוא כמ"ש הש"ק פה דהרמב"ס ס"ל כנ"י תואיל וחזקי' ס"ל ג"כ כן ודו"ק:
יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודא אף הסומא ולית בר כש וכו' אמנם עיי' בבבלי בחגיגה דף א' וד' ד' ובסנהדרין ובעירוכין שהביא דבכי יוחנן בן דהבאי הלז בשום מקום אינו מזכיר הלשון אף אמנם בתוספתא פ"ק דחגיגה איתא האי לשון ריב"ד אומר משום ר"י אף הסומא וקאי אדלעיל דקתני הטמא פטור מן הראי' יע"ש ולפ"ז יש ליישב קושית הש"ק אדברי תוס' במס' שבת בבלי דף קל"ו ע"ב עיי' לעיל בירושלמי דמס' שבת דף כ"א דהובא ג"כ הך סוגיא דפה ותמה אדברי תוס' שם דכתבו דילפינן מעירוכין לחומרס דווקא א"כ הו"ל לכ"י לחייב אנדרוגנוס בראי' דנילף משבת לחומרה ולפענ"ד לק"מ דהתיס' כתבו לשיטת הבבלי דלא גרס בדברי יוחנן בן דהבאי הלשון אף וא"כ י"ל באמת לכ' יהודא אנדרוגנוס חייב בראי' ודו"ק, ולשינות הירושלעי דגרס אף י"ל דבלא"ה לק"מ ג"כ דכתיב גבי ראי' כל זכורך ואתי' זכורך למעט אנדרוגנוס מדלא כתי' זכור וכדמתרץ בהדי' הירושלמי ופשוט ותמהני על הש"ק בזה:
ודע דיש לפרש לפי דבור התוס' הנזכר במס' שבת דף קל"ו ע"ב ד"ה דתני' הזכר הבלא זה דמדקדקי' העולם דמתחילה מייתא הגמרא הא דאמר כ"נ אף אנן נמי תנינא מהכל כשרים לקדש והדר מקשה מ"ש מילה ואע"ג שהוא דקדוק קלוש מ"מ לפי דבור התוס' הנ"ל מיושב בדרך מרוח רוח בל"ז לא הי' יכול להקשות דידע דאיכא לתרץ דאדרבה מדסוצרך גבי עירוכי' לכתוב הזכר עם נקיבה ממילא בכל מקום דכתיב זכר סתם משמע אפי' טומנום ואנדרוגנוס כקושית התוס' אבל השתא דאמר ר"נ אף אנן תנינא מהכל כשרים לקדש, ע"כ משום דילפינן מעירוכין א"כ שפיר הקשה מ"ש עילה כנ"ל ליישב ודו"ק:
עוד י"ל ליישב קושית הש"ק במס' שבת הנ"ל משום דבבלי מס' פסחים דף כ"ו ע"ב קאמר ר' יוסי אף לכרוב ומסיק הגמרא שם דקאי רק אקמייתא הרי אע"ג דר"י אמר אף אפ"ה פליג את"ק א"כ לפ"ז ע"כ לית לי' לבבלי כירושלמי דפה דקאמר לית בר נש אומר אף אלא א"כ דמודה אקדמיתא וא"כ לפ"ז איכא למימר ר"י דאמר אף אסומא קאי אאינך דתני' במתני' אבל באנדרוגינוס פליג וס"ל דבאמת חייב בראי' וא"כ מתורץ קושית הש"ק אבבלי ודו"ק, אמנם הירושלמי לשיטתו דיש לו גרסא אחרת בבריית' שם דגרס באינך ברייתא שם בפסחי' ג"כ ר' יוסי וא"כ שפיר י"ל דאף קאי אכולהו א"כ שפיר הקשה כאן לית בר כש אומר אף אלא דמודה אכל קדמייתא ודו"ק, עיי' שבת דף יו"ד ע"א ועיי' תוס' יבמות דף ד' ד"ה דכתיב בס"ה וע"כ נשים חייבות בכלאי' דאמר בס"פ ק' דביצה כלאי' למאי חזו וראיתי בספר אהל דחד מביא קושי' בשם מנחת כהן הא קתני שם ר"ז אומר אף לא וכו' וכ"י ס"ל דנשים חייבות בתפילין וא"כ ה"ה בציצית וא"כ אסורת בכלאי' ושפיר קשה כלאי' למאי חזו, ולפמ"ש ניחא די"ל דאמ"ס דאמר אף יוכל להיות דפליגי ארישא וס"ל באמת דאין משלחין כלאי' ודו"ק, ועיי' ירושלמי שבת ספ' ר"ע הא טהור וכו' ועיי' בש"ק שם ד"ה הא, ועיי' בבלי ברכות דף מ"ב ע"ב ב"ש אומנים אף לא מעשה קדירה ובעי להו ב"ש ארישא ע"ש:
ר' יהודא דרש זכר וכו' וי"ל במאי פליגי ונראה דפליגי אי אמרינן רישא מפרש לסיפא דקרא או לא ועיי' מ"ש התוס' בבלי פסחים דף מ"ג ע"ב ד"ה סלקא דעתך דאורחי' דקרא דסיפא מפרש לרישא, וא"כ מ"ד זכר אתי' להורות דווקא זכר שלם הוי שפיר סיפא דקרא מפרש לרישא ור"י סבר דאפי' רישא מפרש לסיפא כנ"ל ודו"ק, ועיי' בטור אבן חגיגה דף י"ז ד"ה תפשת:
ומיושב בזה הא דלא יליף הבבלי לר"י בהאי קרא משום דלא ניחא לבבלי לומר לר"י דרישא דקרא מפרש לסיפא ומשו"ה קאמר דיליף מהמול לכם כל זכר, ועיי' מ"ש במס' פסחים בירושלמי דף כ"ד ע"א:
אגב ראיתי בספר שלמי נדבה מידידי הרב הגאון מו"ה מיכל קיצע י"ל דהביא קושי' בשם ספר עצי ארזים דמקשה מאי סירך הגמרא ומ"ש גבי מילה דלמא ר"י לשיטתו דס"ל מקלקל בחבורה פטור וא"כ מלין ממ"נ אי זכר הוא שפיר מלין ואי נקבה הוא מחתך בשר בעלמא הוא, ולפענ"ד לק"מ דגמרא מקשה כיון דזכר משמע זכר וודאי א"כ ספיקא לאו בר מילה הוא ופשוט, ועוד דמקלקל בחבורה עכ"פ פטור אבל אסור:
ישא עבד שיש לו אדון אחר ועיי' בבלי דתמה על זה הא למה לי הא ילפינן לה לה מאשה, והי' נראה לפענ"ד דדעת הירושלמי דלא מקשה כן הוא משום דבספר הכריתות ספר בית מדות בית ב' סי' י"א כתב דאיכא מ"ד דס"ל דיש ג"ש למחצה ועיי' בספר בית יעקב שהטריח א"מ אתה מ"ד הוא זה ועיי' בספר תורת חסד כלל ל"ז יע"ש ולפענ"ד נראה דהאי מ"ד הוא עולא במס' ב"ק דף כ"ח דכתבו התוס' שם ד"ה יהא עבד דס"ל דג"ש לה לה מאשה הוא רק להחמיר יע"ש ודו"ק:
ועפ"ז מיושב הטיב קושית הזהב שיבה בסוגין פה הביאו ג"כ המ"ל בה' מלכים דתמה מאי פריך הגמרא הא למה לי קרא מכדי כל מצוה וכו' ולשיטת התוס' הנ"ל הא הג"ש לא נתקבלה לקולא ולפמ"ש ניחא די"ל דגמרא מקשה אליבא דהלכתא דקיימ"ל אין ג"ס למחצה א"כ שפיר קשה, למה לי אדון ה' ודו"ק:
והשתא לפ"ז י"ל דלפי מה שהוכח שם בתורת חסד בכלל הנ"ל דדעת הירושלמי דיש ג"ש למחצה יע"ש שהוכח מהא דיליף הירושלמי דאין אורז ודוחן חייב בחלה מדכתיב מלחם ולא כל לחם יע"ש הטיב משו"ה לדידי' לק"מ קושית הבבלי פה הא למה לי קרא, די"ל דהג"ש הוי למחצה ולא נתקבלה להקל ומשו"ה הביא זה התירץ בסתמא ודו"ק, שוב מצאתי בספר ש"י דכתב ג"כ בסגנון הלז ע"פ דבור התוס' בב"ק הנזכר:
ודע דהי מקום לומר לתרץ קושית התוס' בב"ק הנ"ל דגמרא מקשה יהי' עבד כשר לעדות היינו מי שחציו עבד וחציו ב"ח דלא נלמד מג"ש דלה לה כמ"ש התוס' כאן ואע"ג דגמר' קאמר סתם עבד י"ל דהכול על חצי עבד ודו"ק:
וראיתי בשלום ירושלים דהביא קושית הגאון מ"ה יעקב ג"ב ז"ל, דתמה על הרמב"ם ימ"ש ולפענ"ד אין כאן תמי' כלל דאדרבה גבי חצי עבד וחב"ח כתב סתם מפני צד עבדות שבו דהוא כדברי הגמרא הואיל ויש לו אדון אחר ואח"כ דבר על כל הנ"ל דהתחיל דאנשים ועבדי' ממש דפטורין ומפרש נשים מכל זכורך ועבדי' ממש משום דהקשו לנשים כדאמרינן בגמרא ואין כאן תמי' כלל, אמנם מ"ש הש"י לתרץ הוא תמוי' ודו"ק, ואין ספר של הגאון הנ"ל תחת ידי לעי' בו, ואין להקשות כיון דע"כ אנו צריכין לדרשה דפני האדון ה' לפטור חצי עבד וחב"ח א"כ מה"ט פטורי' אפי' עבדי' גמורים א"כ לא הי' לי' לרמב"ם להביא כ"א האי דרשה י"ל דדווקא הואיל ויש לנו ג"ש לה לה לפטור עבדי' ממש מראי' א"כ שפיר דרשינן מהאי מלה יתירה דפני האדון אבל אי לא היינו דורשי' הג"ש לה לה בוודאי לא היינו מוציאין מדקדוק קלוש הלז לפטור ודו"ק ויש לפ"ז בזה מקום לישב ג"כ קושית הזהב שיבה הנ"ל:
ודע דבדרך חדוד אמרתי לישב קושית הזהב שיבה הנ"ל דלכאורה י"ל לפמ"ש הרמב"ם דעבדי' פטורי' מדכתיב בבא כל ישראל ולאפוקי עבד א"כ אמאי יליף ר"ה מפני אדון ה' הו"ל להביא האי ילפותא מדכתיב בבא כל ישראל, וצ"ל דר"ה מייתא ילפותא המוקדים בתורה ודו"ק אלא דמ"מ קשה כיון דיש לנו ב' מעינוי' נימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבה לפ"ז אפי' עבדי' אלא דע"כ זה אינו דהרי יש לבו ג"ש לה לה לפטור עבדי' והשתא לפ"ז מקשה הגמרא ממ"נ הא למה לי קרא הא יש ג"ש לה לה ואי דלא דרשינן הג"ש להקל ולפטור עבדי' כמ"ש התוס' בב"ק א"כ הדרה קושי' לדוכתה נימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לזה מתרץ הגמרא לעולם דלא דרשינן הג"ש לה לה להקל וא"ת נימא אין מימינו אחר מיעוט א"ל זה אינו דתרווייהו צריכי דמפסוק בבא כל ישראל ממעטין עבדי' גמורי דלאו ישראל הוא אבל חצי עבד ה"א דמקצת ישראל הוא לחייב (ויש לדעות כמו דאמרין שה אפי' מקצת שה כך י"ל אחצי עבד וחצי ב"ח ישראל אסי' מקצה ישראל) קמ"ל את פני האדון ה' ודו"ק הטיב והשתא לפ"ז מתורץ היטב קושית ה"ש הנ"ל ודו"ק:
אלא דעפ"ז תמוהי' דברי הרמב"ם דהביא תרווייהו ג"ש דלה לה ובבא כל ישראל לפטור עבדי' וצ"ע ועיי' בחדושי בבבלי כי שם הארכתי עוד בענין, ועיי' בחדושי לגיטין ובפסחי' לעיל בירושלמי, ועיי' בנ"ב חלק חו"מ מה"ת סי' י"א ועיי' בספר חקר הלכה סוף החקירות:
חולה דכתיב ושמחת עיי' בש"ק דתמה דא"כ יהי' חולה פטור מן הבכורי' דכתיב בי' ושמחת, ולק"מ דמוקמינן ושמחת דבכורי' לזמן שמחה דאינו קורא כ"א בזמן שמחה אבל למעוטי חולה ליכא למימר דא"כ במאי יצאו הבכורים מהקדשן הרי כבר הוקדשו ועיי' ברמב"ם פ' ד' מה' בכורי' ה' ח' הפריש בכוריו וחלה בנו מביא ואינו קורא, ותמהני על הש"ק דנעלם מננו גמרא דכל שטה דף ל"ו ע"ב דמקשה לר"ש ניהו דהיקש לית לי' שמחה מיהו כתיב בי' ומתרץ האי לזמן שמחה הוא דאתא:
ולענין טהרות וכו', עיי' מס' טהרות פ' ג' משנה ו' וע"ש בר"ש שהביא תוספתא תינוק שהי' הסוס בידו של אביו וצ"ל לפי דברי הירושלמי דפרושו שאביו תופס בו ודו"ק הטיב, ותמהני על הרמב"ם דכתב בפ' י"ו מה' אבות הטומאה ה' ב' סתם חש"ו שאין בו דעת להשאל ולא חילק בקטן בין אביו תופס בו או איהו תוסס באביו דבכה"ג ס"ל לירושלמי דבאיהו תומס באביו הוי כפקח וי"ל:
ושליח הי' באמצע המדינה י"ל אמאי הוצרך לציין פה מקום השלוח, ונראה בעיני דזה הוא קושי' הלא השלוח הי' באמצע ירושלים ואיך שייך דקאמר התנא מירושלי' והניח בקושי' כדרך הירושלמי ומיושב בזה קושית הש"ק דהנה מדוע השמיטו הפוסקי' ולפמ"ש ניחא דהירושלמי דחה דברי שמואל ודו"ק, ודע דמבואר מזה דשם מדינה הוא שם לירושלים ועיי' בשקלי' פ' א' משנה ג' וברב ותוס' י"ט שם ובע"ס בחדושי שם:
זאת אומרת שאינו משלח חגיגתו ב"ר אחר וי"ל דלמא שאני מכה שחין ופלפסין דאינם ראוי לבילה וכן טמא משא"כ נותיר דראוי' לבילה י"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו וא"כ אפשר דיכול לשלוח ביד אחר וי"ל:
או חילוף מכה שחין ופלפסין פטורין דכתיב בבא כל ישראל, וי"ל לפ"ז מ"ש הרמב"ם בפ' ב' מה' חגיגה דעבדי' פטורין מראי' דכתיב בבוא כל ישראל ולפי דברי הירושלמי י"ל דטעמו דאינו ראוי לבוא עם כל ישראל דאין מיוחסים שבישראל מחברים א"ע עם העבדים כנ"ל:
ודע דהרמב"ם השמיט הא דר' אמי פסחי' בבלי דף ח' ע"ב דאמר מי שאין לו קרקע פטור מן הראי' ותמה הכ"מ מדוע השמיטי הרמב"ם ונ"ל דדעתו מדאמר הגמרא דטעמא דעבדי' פטורים מראי' מג"ס דלה לה תיפוק לי' משום דאין לו קרקע דכל מה שקנה עבר קנה רבו ודוחק לומר בכגון שא' נתן לו קרקע ע"מ שאין לו לרבו רשות בי דא"כ עבר על לא תחנם אלא וודאי דסתמא דתלמודא פליג אהא דר"א כנ"ל, ועיי' מ"ש במס' פסחי' בירושלמי:
ומבואר מזה דצריך להיות לו קרקע בא"י דאי די בקרקע בח"ל גם בעבד משכחת דיש לו קרקע בח"ל ועיי' בשלום ירושלים דה' עבדים נשמענא בס"ה:
ודע דבבבלי איתא דף ד' אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחישה והבורסי פטורין מן הראי' משום שנא' כל זכורך מי שיכול לעלו' עם כל זכורך יצאו אלו שאין יכולים לעלות עם כל זכורך ופי' רש"י משום שריחן רע והרמב"ם ס' ב' מה' חגיגה ה' ב' פוסק דמקמץ וכו' אע"פ שהם מאוסים מפני מלאכתן הרי אלו מטהרין גופן ומלבושין ועונין בכלל ישראל לראות וכתב הכ"מ דדעת הרמב"ם כיון דבלשון אחרי' מתנייהו מכלל דרבנן פליגי עלייהו ודוחק ולפענ"ד נראה דדעת הרמב"ם היתה מדאמר הירושלמי דווקא מכה שחין וסלפסין פטורין משמע דס"ל דווקא הנהו פטורין משים דאית בהו תרתי א' דאין יכולין לנקות א"ע מריחן ועוד דבני אדם מרחיקן א"ע מהם מחמת הסכנה פן ירשו חלים, משא"כ בורסי ומקמץ דאפשר לטהר א"ע זוהמת איזה שביעות שפיר חייב ופסוק הרמב"ם כדעת הירושלמי ולא כאחרים כנ"ל, אלא דעכ"פ דתמי' דה"ל להרמב"ם להביא האי דינא דמכה שחין ופלפסין פטורין וצ"ע, והנה יש לעיי' הא דפשט הירושלמי דראית פנים הוא בעזרה מדתני הטמא פטור מן הראי' לפי שנא' ובאת שמת שאין טמא מת יכול לכנס לעזרה א"כ מבואר מזה דראיות הפנים הוא בעזרה דווקא, אלא דיש לעיי' אי צריך להיות דווקא בעזרת ישראל א' אפי' בעזרת נשים דאע"ג דטמא מת מותר לכנס מן התורה לעזרת נשים הלא עכ"פ מדרבנן אסור ועיי' פ"א דמס' כלי' משנה ח' וא"כ הי' מקום לומר דראית פנים הוי אפי' בעזרת נשים וכ"ת מדוע טמא פטור י"ל דהואיל ועכ"פ מדרבנן אסיר לכנס לעזרת נשים כמו שדרשו ביבמות מקרא דלפני חצר החדשה, משו"ה פטור מן הראי' ודו"ק:
אמנם נראה מבואר דדעת הרמב"ם הוא דדווקא בעזרת ישראל הוי ראית פנים והוא מדפסק דערל פטור מן הראי' ובת' ג' כתב דערל חייב במצות הקהל הרי דס"ל דערל מותר לכנס לעזרת נשים וא"כ אמאי פטרו לעיל בפ' מראי' ע"כ דס"ל דראיית פנים הוא בעזרת ישראל ולפיכך דווקא בעזרת ישראל הוא דאסיר ערל לכנס משום מאיסותא כמ"ש הלח"מ בריש פ' ג' כנ"ל ועיי' מ"ש התוס' י"ט במשנה א':
הפריש חגיגתו וכו', ועיי' בש"ק והנה מה שדעתו בדעת הרמב"ם דס"ל דאם נכנס לעזרה ריקם דשוב אין לו תקנה צ"ע מנ"ל הא דלמא דווקא במי שנכנס רק ואין דעתו להביא כלל זה עובר אבל במי שנכנס ודעתו להביא אלא דלא הפריש מנ"ל דעובר, אלא דזה אינו דוודאי לשין הרמב"ם דקאמר דמי שנכנס ואינו מביא עמו עולה עובר בל"ת משמע דס"ל דצריך להביא דווקא אבל בדעתו להביא לא מהני ופשוט, אלא דעכ"פ הא קשי' תינח עולת ראי' אבל חגיגה דילפינן מוחגותם אותו חג לה' א"כ בוודאי תיכף כשהגיע י"ט חייב להביאה ירצה אפי' לא נכנס לעזרה וא"כ אכתי הו"ל להביא הרמב"ם אפי' בדלא אפריש ובירשו קרקע דחייבי' היורשים להביאה, ובאמת הירושלמי נקיט האיבעי שלו בהפריש חגיגתו וע"ז שפיר קאמר דמייתי אח"כ עלה פלוגתא דר"י ושמואל וקאמר בירשו קרקע אפי' בלא הפריש דשייך כן ג"כ בחגיגה עכ"פ, ועיי' בספר החינוך פ' משפטים דמונה הלאו דלא יראה פני ריקם גם אחגינה, אמנם עיי' בדרך מצותיך דתמה עליו בזה וכתב דלא קאי כ"א אעולת ראי' יע"ש:
ועוד דאפשר לומר לדעת הרמב"ם כמו דאמרינן באונס שגירש דהו"ל ניתק לעשה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי וכן במכלה פאת שדהו דניתק לעשה לעני ולגר תעזוב אותו וכן בשלוח הקן דניתק אח"כ לעשה ועיי ברמב"ם בשיטתו בענין קיימו ולא קיימו, וא"כ ה"ה די"ל דקרא קאמר לא יראה פני ריקם ואם נכנס ריק אפ"ה יש לתקן לזה איש במתנת ידו כברכת ה' אלקיך שיביא אח"כ וא"כ מנ"ל לומר בדעת הרמב"ם דבנכנס ריק בעזרה דאין לו תקנה ועבר על ל"ת ונ"ל דתלי' בקיימו ולא קיימו בב' ועיי' במס' מכות דף ט"ו:
והכא לא יראה פני ריקם אפי' לאחר מיתה משמע מלשון הירושלמי דאחגיגה נמי קאי הלאו דלא יראו וזה ראי' לספר החינוך שהבאתי לעיל:
האשה שהביאה חטאתה ומהם יביאו יורשי' עולתה עיי' בבלי קדושין דף י"ג ע"ב, ועיי' בח"מ סי' רנ"ב הגה סוף סעי ב' ח"ל מי שנשבע או נדר לתן לפלוני כך וכך ומת ולא נתן יורשיו פטורין ואין בזה משום מצוה לקיים דברי המת, וצע"ג לכאורה דזה תמוי' ממשנה מפורשת דקינין הלז דאם הביאה חטאתה ומתה הרי מפורש דירושי' חייבי' להביא עולתה וקיימ"ל כר"י אפי' אינה מפורשת, וא"כ ה"ה בנשבע לתן לפלוני ומת נמי יהי' יורשי' חייבים להן, ואפשר לומר דהגה איירי בלא הניח להם קרקע ור"י לא אמר אלא בהניח קרקע כדברי ירושלמי פה, ודו"ק, וכמ"ש הלח"מ לדעת הרמב"ם בה' חגיגה דנקיט דווקא הפריש יע"ש:
דף ב' ע"א ע"ד דשמואל לתבוע תובעין ולמשכן אין ממשכנין כצ"ל ועיי' בק"ע פי' ומשו"ה מוקי לי' במופרשת דבכה"ג אפי' ממשכנין, אבל ר"י ס"ל דאפי למשכן ממשכנין אפי' באינו מופרשת משו"ה מוקי אפי' באינה מופרשת, וצ"ע אכתי מדוע מוקי שמואל עכ"פ המשנה דווקא במופרשת ולמשכן לוקי באינה מופרשת ולתבוע וי"ל, ועיי' בתוספתא דעירוכין פ' ב' ע"ש הטיב:
הלכה ב
ב"ה אומרים הראיי' מעה כסף ראיתי בספר שלום ירושלים דמביא בשם בעל לח"ש דתמה מה יכול להביא במעה כסף יע"ש ולפענ"ד נראה דאפשר דב' יכולים להביא עולת ראיי' ביחד כיון דקיימ"ל דב' יכולין להביא עולה ביחד כמבואר במתני' ס"פ י"ב דמנחות וע"ש בגמרא דיליף מדכתיב לעולותיכם וכן פסק הרמב"ם וא"כ אם העולות ביוקר יכולי' ב' או ג' להביא עולת ראיי' א' ועכ"פ אינם נראין ריקנים כנלפענ"ד כעת וצריך חפוש לזה:
ועיי' בספר החינוך לרא"ה פ' משפטים דדעתו אפי' החגיגה יכול להביא עוף ותמה עליו המ"ל בדרך מצוותיך דזה אינו דדווקא אעולת ראיי' כתב כן הרמב"ם, ויש לעיי' בזה ג"כ בדברי הלח"ש הנ"ל וקצרתי:
חגיגה נוהגת לפני הדבור עיי' בש"י בענין הקושי' דירושלמי דקדושין דמתרץ דעשה דקודם הדבור אינו דוחה ל"ת דלאחר הדיבור א"כ משמע דקודם הדבור חשיב למעליותא ואפשר לומר דלק"מ דלעין דחגיגה הוא ב' כסף יותר מעולה הוא משום דכמו דאמרינן תדיר ושאינו הדיר תדיר קודם משום תדירתו א"כ ה"ה י"ל דהואיל וחגיגה הוי קודם הדבור והוי קידם למצות ראיי' משו"ה הוי איהו ב' כסף והבן, משא"כ לענין עשה דוחה ל"ת הסברה כך דדווקא היכא דתרווייתו נאמרו לאחר הדבור א"כ כשנתן האי עשה נתן ג"כ הל"ת אזי אמרינן דנתן תיכף לדחות הל"ת ג"כ משא"כ אם הוי עשה דקודם הדבור ואז כשנתן לא שייך לומר דנתן ג"כ לדחות הל"ת דהרי עדיי' לא נאמרה הל"ת משו"ה אמרינן דאינו דוחה כנ"ל ודו"ק הטיב, ועיי' מ"ש בחדושי למס' פסחים דף ל':
ולמה ליבן אמרין כל שהוא חייב בראי' וכו' והנה הירושלמי חשב חומרא דתרווייהו וא"כ צ"ל דס"ל דגם לשמחה יש שיעור ועיי' בבבלי תוס' ד"ה יש בשמחה דאל"כ תקשה דלחשיב ג"כ דבתרווייהו בעי שיעור ולשמחה א"צ שיעור ודו"ק:
אבל פשוט כל ז' פי' כל ז' אבל בפשוט דס"ל דא"צ שיעור לשמחה, ופי' דש"ק דוחק עיי' בש"י שכתב כן בשם ספר שיח יצחק, אלא דעכ"פ גם זה צ"ע הלא ר"ה היה עשיר גדול ולא היה צריך לצמצם כולא האי, ועוד הלא ר"ה היה זמן רב אחר החורבן דליכא קרבן כלל וי"ל:
ועיי' בש"ק דתמה אתוספתא דמי איכא למ"ד דראיי' וחגיגה אין לה תשלומין ולפענ"ד אפשר לומר דלפי מ"ש הש"ק לעיל בד"ה הפריש חגיגתו דבנכנס למקדש ריקם שוב אין לו תקנה ונראה מדבריו שם דה"ה לענין עיי"ש ומה שכתבתי עליו א"כ י"ל דזה כונת התוספתא דבשמחה יש לה תשלומין בכל ענין משא"כ בתרווייהו אם נכנס למקדש ריקם מתחילה כנ"ל ליישב אלא דגם זה אינה נראה לפענ"ד כמ"ש לעיל דבחגיגה עכ"פ חייב כנ"ל:
ר"ה כדעתי' ר"ה דו אמר האוכל איסור בזמן הזה וכו' הנה נראה לפי דעת ר"ה דקב"ה מסר שיעור האיסורן לחכמים וכל ב"ד יכול לשער לפי דעתם ותמהני א' דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וא"כ איך יכול ב"ד אחר להרבות וצע"ג, ועיי' בתוס' קדושין בבלי דף ל"ח ע"א דמביא קושית הירושלמי דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ומדוע לא אכלו מצה דליתא עשה דמצה ולדחי הלאו דחדש וראיתי בספר שו"ת בית אפרים דמביא קושית ר' יונתן זצ"ל דמאי קושי' הא שיעורין נשתכחו בימי אבלו של משה וא"כ לא היו יכולים לאכל דאי יאכלו זית קטן י"ל דשמא השיעור הוא זית בינוני או גדול וא"כ לא קיימו העשה, ואי יאכלו זית גדול יש לחוש להיפך ואכלו איסור מה שהוא יותר מן השיעור והאי לא דחה, ולפמ"ש הירושלמי פה לר"ה שיעורין דרבנן א"כ נפלה לכאורה האי קושי' דהלא השיעורין הוא ביד מל ב"ד כנ"ל, ומ"כ קושית התוס' לר' יוחנן ור"י באמת פליג על אחרים שם דאמרו ב"ד של יעבץ תקנו ושכחו' וחזרו ויסדם כדאמר ביומא דף פ' ע"א רק ס"ל דהמה הלכה למשה מסיני ולא נשכחו כלל כנ"ל ודו"ק:
אמנם באמת שוב נפלה בדעתי דקושי' בלא"ה לק"מ דהא דחצי שיעור אסור מן התורה הוא מטעם דחזי' לאצטרופי וא"כ אפי' משהו אסור מן התורה דהכל חזי לאצטרופ' וא"כ קשה בלא"ה על הירושלמי איך מקשה דיבוא עשה דמצה וידחה הלאו דחדש הלא אי אפשר לצמצם וא"כ דלמא יאכל מעט כ"ש יותר מכזית וא"כ עשה איסר ולא עשה מצוה או להיפך דיאכל מעט פחות מכשיעור, אלא ע"כ צ"ל כיון דא"א שייך לומר דיבוא עשה וידחה הל"ת א"כ ה"ה דקשי' אף אי נשכחו השעורי' מ"מ כיון דא"א בענין אחר יאכל השעור הגדול ויבוא עשה וידחה הל"ת ודו"ק:
אלא דמשום הא לא ארי' די"ל דקושית הירושלמי הוא להנהו מ"ד במס בכורות דף י"ד ע"ב דס"ל דבידי אדם אפשר לצמצם ושפיר מקשה:
והשתא לפ"ז י"ל דנפל ג"כ מה שדקדקתי לעיל לומר דקושיה הוא להאי מ"ד דס"ל דשעורין לא נשתכחו דלפ"ז י"ל דלהנה' מ"ד דס"ל בידי אדם אפשר לצמצם אינהו יכולי' לסבור כאחרי' דשעורין נשתכחו, ולהנהו מ"ד דס"ל דא"א לצמצם בלא"ה לק"מ ודו"ק הטיב:
והנה ראיתי בספר המקנה בקדושין דף הנ"ל דמביא קושי' המפרשי' אהא דקאמר הגמרא כתיב ששת ימים תאכל מצות וכתיב שבעת ימים ומתרץ כאן מן החדש כאן מן הישן וקשה ג"כ קושית הירושלמי דאפי' מן החדש יהי' מותר ביום ראשון דיבוא עשה דמצה וידחה הל"ת דחדש ובזה לא שייך תי' דגזרינן זית ראשון אטו זית שני כיון דקאי אדאורייתא, ותירץ משום דא"ל דאסור ביום ראשון משום דאיכא נמי איסור דקצירה דעומר דווקא ראשית קצירכם ולא שייך לומר דאתא עשה ודוחה ל"ת זה אינו כיון דלא הו"ל בעידנא, משא"כ אקרא דויאכלו מעבור הארץ מקשים שפיר כיון שהיו אז בבקעת יריחו וקיימ"ל דמבקעת יריחו אין מביאין עומר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וא"כ שפיר הקשו עכ"ל:
והנה לפענ"ד דבריו אלו תמוהים דהרי קיימ"ל במס' מנחות דף ע"א דקוצרין מפני האבל ומפני ביטול בית המדרש וקאמר הגמרא שם הטעם משום דכתיב קצרכם יצא קציר מצוה, וא"כ לפ"ז הדרה קושי' לדוכתה דהי"ל להקשות אקרא דאפי' ביום ראשון יהיה ג"כ מותר להביא מטעם דעשה דמצה דוחה ל"ת ואי דקצירה אסורה זה אינו כיון דהו"ל קציר מצוה ודו"ק הטיב:
אמנם לפי הנ"ל י"ל דאקרא גופא לק"מ דס"ל דאסור משום שמא יקצור יתר מהשיעור דבקצירה אינו יודע כמה יקצור אכזית משא"כ אפסוק דויאכלו דהיו בבקעת יריחו דמותר קצירה שפיר הקשו, ואי דקשי' דשעורין נשתכחו כנ"ל כבר כתבתי דקושית הירושלומי הוא לרבנן דאחרי' דס"ל דלא נשתכחו ודו"ק:
אמנם שוב נפלה בדעתי דלכאורה יש להקשות דהלא מבואר בסוגית דמנחות דלר"י דאנשי דקצרו לפני עומר לא היו ברצון חכמים רק שלא מיחו אלא דברצונם לא היה דיש לגזור דלמא אתא למיכל מני' א"כ הי"ל לירושלמי ג"כ לתרץ דמשו"ה לא אכלו משום דקצירה אסור דחיישינן דלמא יאכלו וי"ל בדוחק, אמנם י"ל דקושית הירושלמי לר"מ דס"ל דברצון חכמים עשו א"כ מותר הקצירה לכתחילה א"כ שפיר מקשה א"כ לפ"ז כיון דקושית הירושלמי הוא לר"מ דהוא אחרים א"כ שפיר הקשה ר' יונתן דהא אחרי' אמרו דשעורין בית דינו של יעב"ץ תקנו ודו"ק:
וראיתי בספר בית אפרים הנ"ל בחלק או"ח שאלה ה' דרצה לתרץ קושיא הנ"ל די"ל דיאכלו זית גדול ואי דשמא השיעור הוא זית קטן י"ל דמה שנוסף בטל ברוב כדין מב"מ דבטל ברוב ואין לומר כיון דאכל השיעור שוב מה שאכל אח"כ איסורא קא אכל דהא קיימ"ל בלע מצה יצא ויכול לבלוע הכל וגם אליבא דב"ה דס"ל דצריך לכרוך המצה עם המרור מ"מ יכול ללעוס אותן ולבלוע עכ"ל ולפענ"ד צ"ע דא"כ אמאי הוצרך הירושלמי לתרץ דגזרינן זית ראשון אטו זית שני דלפ"ז יש להקשות כיון דאי אתה מתיר לו כ"א ע"י בליע זכור הוא ולא אתא למפשע, יותר הי"ל לתרץ דגזרינן שמא לא יבלע ויעשה איסור ואפשר לומר דניחא לי' לתרץ דחיישינן דיעבור אפי' על לאו ויאכל זית שני ודו"ק:
אמר הקטן בהיות כי בהאי שתא תריח אמר הקב"ה לשלג הוי ארץ וסמוך לחג המצות, השלג הי' על פני ארץ וחוצות, קור וגליד פני האדמה וקפאו, ולא הי' באפשר לבקר וכליו לצאת לחרוש ולזרוע השדה ונמנעו, ורוב השעורים והשבולת שועל אחר הפסח נזרעו, אמרתי לעיי' בדין החדש ביו"ד סי' רל"ג, והנה בס' בית חדש, אין כל חדש פי' דין איסור חדש הוא כעל נקלה ולהתיר דעתו הקדושה גילה, וכל דבריו לעמת ברוך יאמרו, לסמוך על רבינו ברוך שהקיל מאד שכ' ואפי' גדלה ברשות ישראל עתה בח"ל שאין אנו סמוכין לא"י נראה להתיר דלא גזרו אפי' מדרבנן, דומי דמעשר דלא גזרו אלא בח"נ הסמוכה לא"י, אמנם באמת כבר דחה הרא"ש בתשובה בכללי' בסי' ב' דבריו, ועתה נראה הלא הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וה"ג כתבו בהדי' דחדש נוהג בח"ל מדאורייתא ומדוע נקל לנגדם, שהמה רוב בנין ורוב מנין, והבית חדש רצה לדחוק א"ע וללמוד מרמב"ם דס"ל דאינו נוהג בשל עכו"ם והאריך מדכ' גבי ערלה דנוהג בשל עכו"ם, לא כ' כן גבי חדש בס' יו"ד מה' מאכלות אסורות ה' ב' ש"מ דס"ל דאינו נוהג בשל עכו"ם, ולפענ"ד מלבד שראי' מערלה כבר דחה התוס' י"ט בתשובה וכ' דגבי ערלה הוצרך לכתב כן יעיי"ש אף גם זאת דאדרבה משמעות לשונו דר' בהלכה ב' שם דנוהג בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בח"ל בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית וא"כ אחרי שפרט הכל מה רבה בתחילת דבריו שכ' שנוהג בכל מקום אלא וודאי להורות דאפי' בשל עכו"ם נמי נוהג, וכן כפל ג"כ אח"כ בה דכ' ג"כ בכל מקום, (והא דאמר בכל זמן י"ל להורות דאפי' לאכל ממנה כזית ולה בליל א' דפסח אסור דאע"ג דר' יונה ס"ל בירושלמי שהביאו התוס' בר"ה דאכלו בבואם לארץ כזית מצה מחדש משום דעשה דחה ל"ת היינו משום דלא הי' בענין אחר משא"כ זולת, וזה דייק במה שאמר בכל זמן ודו"ק,) ובמשנה דערלה דתנן סתמא החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה והכלאים מד"ס, הרי קתני דומי' דערלה וכלאים דאסורים אפי' בשל גוי א"כ ה"ה בחדש, דלא מפליג התנא אלא שאלו מהלכה וד"ס וזה מן התורה אבל לא זולת ואמר בכל מקים סתמא משמע אפי' בשל גוי:
וכן מדאמר רבינא במנחות אמרה לי אם אביך אכל באורתא דשיבסר נגהי תמניסר דחייש לספיקא וסבר לה כר"י יעיי"ש משמע דבכל ענין לא הוי אכל אפי' משל גוי, וכסתמא דמתני' הנ"ל דערלה, אלא בפ"י בקונטרס ראיתי דמתעורר דיש סתמא אחרינא במנחות דמשמע דחדש בח"ל דרבנן והוא מדתנן בפ' כל קרבנות ציבור דעומר אינו בא אלא מן הארץ וקאמר שם בגמרא מתני' דלא כהאי תנא דתני' ר' יוסי בן ר' יהודה אומר עומר בא מח"ל וקסבר חדש בח"ל דאורייתא וכיון דמדאורייתא הוא אקרובי נמי מקרבינן ע"כ א"כ משמע הא לתנא דמתני' דס"ל דאינו בא אלא מא"י חדש בח"ל דרבנן ולפענ"ד דלכאורה לפי המבואר ברמב"ם שפוסק דחדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה פסוק דעומר אינו בא אלא מא"י ע"כ לא ס"ל דהא בהא תלי' דאל"כ הרי דברי הרמב"ם סותרים מני' בי' ובאמת כבר תמה ע"ז בלח"מ במקומו בס' ז' מה' תמידים ומוספים פ' ז' ועיי"ש מה שתירץ בדוחק, אמנם לפענ"ד נראה דר' יוסי ב"ר יהודה בשיטות אביו ר' יהודה אמר דס"ל בזמן שאין בהמק"ד קיים כל היום אסור דעד עצם היום הזה עד ועד בכלל, וא"כ הקרא אמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם חקת עולם לדרתיכם בכל מושבתיכם, והנה האי בכל מושבותיכם קאי אלפניו ואלפני פניו, דלא תאכלו לחם וקלי בכל מקום שאתם יושבים וגם על עד הביאכם את קרבן ה' כלומר וגם יהי' מכל מושבות שאתם יושבים קרבן ה', א"כ לפ"ז מבואר דגם העומר בא מכל מושבות, אלא דכל זה אי עד ועד בכלל וא"כ עד עצם היום היו עד נשלם היום וכן עד הביאכם הוי ג"כ ועד גמר הבאת הקרבן משא"כ אי נימא דהאיר המזרח מתיר א"כ עד עצם היום היינו עד תחילת האיר ולא עד בכלל, א"כ ה"ה עד הביאכם היינו עד התחלת זמן הבאת קרבן ה', והנה קרבן ה' דחג העצרת הוא כבש וב' עשרונים ומנחת העומר לבסוף כי כן משמעות לשון הרמב"ם בפ' ז' מה' תו"מ סוף ה' י"ב שכ' וז"ל ואימתא קומצין אותו לאחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם לתמיד של בין הערבים עכ"ל והנה לפי מה דאמר ר' יהודה בר"ה דף ט' מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו א"כ איך נימא כאן דכל מושבותיכם קאי ג"כ אקרבן שהזכיר קודם בפסו' י"ג דיכול להיות מכל מושבות הלא אין מקרא נדרש אלא לפניו וקאי דווקא אלחם קלי וכרמל ובוודאי ר' יוסי לא יפלוג על אביו וע"כ צ"ל הואיל והזכיר גם בפסוק זה עד הביאכם את קרבן ה' א"כ שפיר קאי בכל מושבותיכם גם אקרבן, אלא דכל זה אי נימא עד ועד בכלל א"כ הכוונה עד גמר הקרבן כנ"ל משא"כ אי נימא דלא עד בכלל א"כ קאי רק אתחלת הקרבן ולא נזכר כאן העומר א"כ י"ל הואיל ומקרא לא נדרש לפניו א"כ העומר אינו בא מח"ל, ועיי' בנזיר פלוגתא דבר קפרא ובר פדא בסתם נזירות ל' יום ובגמרא שם דף ו' ע"ב קאמר דפליגי בפלוגתא דר"י ור"י בקרא עד מלאת ימי נזרו אי עד ועד בכלל, ועיי"ש בתוס' ועיין שם ברמב"ם דכ' דסתם ל' יום מדברי קבלה ועיי"ש וע"כ דיליף לי' מקדוש יהי' ומשים דעד ולא עד בכלל וא"כ ממילא שפיר פסק דאינו בא אלא מא"י ודו"ק:
עוד י"ל ע"פ מה דאיתא בר"ה דאר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שבפסח זמן תבואה אמר הקב"ה הביאו עומר כדי שאברך לכם תבואה שבשדות, והנה לפ"ז מה"ט י"ל דצריך להביאו דווקא מא"י כדי שיברך פירות ארצינו, ואין מן הראוי להביאו מח"ל שיברך פירות הארץ, אלא דכל זה אי דרשינן טעמא דקרא משא"כ אי לא דרשי' טעמ' דקרא א"כ שפיר י"ל דמח"ל גם בן יש להביאו, והכה במשנה דר"ה אמרו בד' פרקים העולם נדון בפסח על התבואה ומנא ידעינן וע"כ משום דאמר הקב"ה הביאו עומר בפסח וע"כ משום כדי שיברך תבואת השדה וא"כ מבואר שאז נדון וא"כ לפ"ז שפיר אתי' האי סתמא דמנחות דאין העומר בא אלא מא"י כסתמא דר"ה ודו"ק, אלא דר' יוסי בר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא ס"ל דבא גם מח"ל, משא"כ תנא דמתני' ודו"ק:
ועיי' בב"מ דף קט"ו דמסיק הגמרא דר' יהודא לא דריש טעמא דקרא ומשו"ה אמר אפי' אלמנה עשירה אין ממשכנין אותה וא"כ רבי יוסי בר' יהודא בשיטת אביו אמרה:
הנה דברתי דרך פלפול ליישב שלא יהי' ב' סתמא סותרים זה את זה כאשר באמת נראה מדברי הרמב"ם דמסיק ב' הסתמות וע"כ דלא תלי' זה בזה לומר מדחדש אסור בח"ל אקרובי כמי מקרבינן אלא דס"ל לתנא דמתני' דאפי' דאסור בח"ל מדאורייתא אפ"ה אינו בא אלא מן הארץ, דתרי במתני' דערלה מפורש בהדי' דחדש אסור בכל מקים מן התורה ובהאי מתני' דמנחות אינו מפורש בהדי' רק אנו נידוק כן מדאינו בא אלא מא"י ש"מ דחדש אינו אסור מן התורה וכיון דאינו מפורש בהדי' צריכין אנו לומר דמה דמפורש בהדי' הוא עיקר ולתרוצי הסתמא אחרינא, ואם אדם ימצא תירוץ פשוט יותר מרווח יקבל שכר על הדרישה, אבל לא כמ"ש הפ"י ז"ל דס"ל דמתני' דמנחות הואיל ואיתמרא בדוכתה טפי מהאי דערלה דלא איתמר חדש אלא אגב גררא, וזה תמוי' אדרבה הרי שם דוכתה ולא אגב גררא איתמרה אדרבה התנא התחיל בה קודם לערלה וכלאים והלכה פסוקה כאמרה שם, ובמנחות לא תני רק דבא העומר מא"י ועדין חדש אי אסור או מותר לא דבר כלום כי אין שם מקומה:
ורואה אני נמי רמז מה במשנה אחרינא דס"ל ג"כ דחדש אסיר מן התורה בכל מקום אפי' בשל עכו"ם והוא במשנה ז' פ' ד' דדמאי החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד שלי חדש ושל חבירי ישן, שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אינם נאמנים, כ"י אומר נאמנים ועיי' רש"י פ' אע"פ דף כ"ו ע"ב דיש מפרשים משום עומר ושלי חדש היינו קודם העומר שלא הותר ובתוס' דף כ"ד ד"ה שלי ישן תקשו דא"כ הו"ל למתני שלי חדש ושל חבירי אינו חדש כמו שאמר אח"כ ושל חבירי מתוקן, ולפענ"ד י"ל דתנא רצה לרמוז דחדש אסור בכ"מ דאי נקוט ושל חבירי אינו חדש הוי יכול לפרשו דאין בו איסור חדש דהוא מח"ל או משל עכו"ם לזה אמר ישן, אבל בחדש אין שום ענין דשייך בו שיהי' מותר דאפי' בשל עכו"ם אסור כנ"ל:
אלא דיש לעיי' הא דמשני שם אביי וודאי דבריהם עשו חיזוק ספק דבריהם לא עשו חזוק וקשה חדש דאורייתא ואיך קאמר ספק דבריתה, וע"כ צ"ל דאיירי בח"ל וס"ל לכ"י דחדש בח"ל דרבנן, וא"כ יהי' ר' יוסי בר"י דאמר במנחות חדש בח"ל דאורייתא דלא כאבוה:
ואולי י"ל דחריפי דפומבדיתא דאמרי בדף ל"ט דאין חדש בח"ל אע"ג דסתם מתני' דערלה דהוי הל"מ ע"מ י"ל דאינהו סברו דהוי סתם ואח"כ מחלוקת בקדושין וס"ל דאין הלכה כסתם אלא דס"ל דאין סדר למשנה ואפי' בב' סדרים וא"כ ר' יוחנן דאמר כל האומר אין ערלה בח"ל לא יהי' לא משליך חבל ס"ל דבב' סדרים נמי אין סדר וא"כ דלמא הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם וקיימ"ל כר' יוחנן וא"כ גם חדש אסור מן התורה:
הכ"ח הביא ראי' דאין חדש בשל עכו"ם מדפריך הגמרא בר"ה דף י"ג עימר שהקריבו ישראל כשנכנסו לארץ מהיכן הקריבו א"ת משל עכו"ם קצרכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי, ממאי דהקריבו דלמא לא הקריבו לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול דאקריבו עומר והדר אכלו מהיכן הקריבו, ואי אמרת דנוהג בשל עכו"ם לא הי' צריך להוכיח מעיקרא לא אכול בלא"ה הוי לי' להוניח אי לא אקריבו היכא הוו אכלו ממחרת הפסח והא אסור משום חדש אע"כ דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם ולכך מדמעיקרא לא אכיל דאי דעייל ביד עכו"ם ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכול הלא בשל עכו"ם ליכא איסור חדש אלא וודאי דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכול בשל ישראל מהיכן הקריבו עכ"ל, ועיי' בטו"ז דדחה דבריו די"ל דעל שאכלו ממחרת ליכא להקשות די"ל דאכלו מישן ונתברר להם שהי' ישן יעיי"ש ובאמת זה התירץ הוא לכאורה תמוי' הא קלי כתיב וקלי חדש הוא, אלא דאולי י"ל דהכי פרושו דקלי אכלו חצי שיעור וחצי שיעור מותר מן התורה ואע"ג דויאכלו כתיב ואכילה בכ"מ הוא כזית י"ל דזה קאי אישן אבל מקלי אכלו חצי שיעור וכר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה, לפיכך דייק הא מעיקרא לא אכלו ואי דחצי שיעור אכלו אפי' מעיקרא הי' מותר ודו"ק:
גם י"ל ע"פ מה דתמה בטור אבן מדוע לא אכלו והלא דבר טמא הותר להם בשבע שכבשו כדאיתא בחולין דף י"ז בעי ר' ירמי' אברי בשר נהירא יעי"ש ותי' לפי מה דמשני התם דדהו לא שרו רחמנא א"כ כיון דא"י מוחזקת ואע"ג דיש לגוי במה שזרע כמ"ש התוס' מ"מ י"ל דאין ברירה וא"כ דדהו לא שרי רחמנא, ולפענ"ד צ"ל לפ"ז דס"ל כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה דאל"כ תקשה מדוע מעיקרא לא אכלו מצה מן החדש כזית ואי משום דדהו הלא החצי זית דדהו הוי רק חצי שיעור ומותר מן התורה וחצי זית דגוי הלא הותר בלא"ה אע"כ ס"ל כר"י דאסור מן התורה, והשתא לפ"ז יובן היטב ממה דאכלו מעבור הארץ לא הי' יכול להקשות הא לא תקריבו עומר די"ל דאכלו חצי שיעור מקלי כנ"ל ומותר מן התורה, לזה דייק הגמרא דמדמעיקרא לא אכלו אפי' כזית מצה ע"כ דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה כנ"ל ודו"ק היטב, דאע"ג די"ל דלא היה להם ישן מעיקרא מ"מ היו יכולים לאכול כזית מצה מחדש כנ"ל ודו"ק:
וראיתי בטור אבן דהעלה שם דדבר שיש לו היתר לא הותר ליוצאי הצבא, ובהיות דחדש יש לו היתר אח"כ משו"ה לא הותר ליוצאי הצבא, ויש לעיי' א"כ לרוב שיטת הפוסקים דס"ל אין מבטלין איסור לכתחילה הוא רק דרבנן ומדאורייתא יכול לבטל כל איסור חד בתרי כל איסור יש לו היתר לבטל וא"כ איך הותר ובשלמא לשיטת הראב"ד דס"ל דאסור מדאורייתא לבטל איסור ניחא משא"כ לדידן וצ"ע:
ועיי' בירושלמי ס"פ קמא דעירובין ד' דברים פטורים במחנה וכ' בש"ק שם ראי' לשיטת הרמב"ם דס"ל דלא הותר ליוצאי הצבא כתלי דחזירי אלא בשעת הדחק דלא מצו להם התירה ממתני' דקתני דמאי ואס"ד דאפי' כתלי דחזירי מותר מ"ש דתני דמאי אלא וודאי דלא היתר אלא בשעת הדחק, משא"כ דמאי ולפענ"ד מזה אין ראי' דס"ל דנקיט דמאי משום דדמאי יש היתר לאיסורו דאפשר לתקנו ולא הותר ליוצאי צבא כיוצא בו במה שיש היתר אלא דמאי כדברי הט"א הנ"ל ודו"ק:
ועפ"ז מיושב קושית הב"ח דלא היה יכול למיפרך האיך היה אוכלים מעבור הארץ דהיינו יכולים לומר דהלא אפי' כתלי דחזירי הותר להם לזה דייק מדמעיקרא לא אכלו וע"כ משום דדבר שיש לו היתר לא הותר כנ"ל ודו"ק באופן דעכ"פ הוכחת הב"ח מסוגי' הנ"ל נדחה כמ"ש הטו"ז וכמ"ש וא"כ מנ"ל להקל בשל עכו"ם:
באמת מה שכ' הטו"ז וז"ל ועל פרושו של מו"ח ז"ל דמסיק שמוכיח אלא וודאי שהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכיל מעיקרא משל ישראל ועל זה פריך מהיכן הקריבו יש לתמוי' א"כ למה הקשו מהיכן לקחו ישראל תבואה לעומר הי' לו להקשות טפי מהיכן לקחו ישראל תבואה לאכול כיון דעכשיו קאי דקרא ויאכלו מעבור קאי על של ישראל עכ"ל ע"ז תירץ כבוד אחי הרב החריף הגאון מו"ה אברהם סג"ל ני' ע"פ מה שכ' בחות דעת י"ד סי' ק"י על מה שתמה הרשב"א בת"ה והר"נ בקדושין ארמב"ם דסובר דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא מהא דילפינן בחולין דף י"ח מפסח וקרבנות דאזלינן בתר רובא הא בלא"ה כל ס' מן התורה לקולא אפי' ליכא רובה ועוד הקשו ל"ל קרא בממזר להתיר ס' והא בכל התורה ס' לקולא, גם בפלתי תמה מסוגי' דפריך מהיכן הקריבו עומר ודלמא הביא שליש ביד גוי הא ספיקא לקולא, ועוד מניין לו לרמב"ם דין זה, ותירץ ע"פ מה דאיתא במס' סוטה דף כ"ט ר' גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא וודאי הוא דלא יאכל הא ס' יאכל, וכתיב כל טהור יאכל בשר טהור וודאי הוא דיאכל הא ס' לא יאכל וכו' ושם ליכא יתורא אלמא דכל לישנא דקרא משמעותי' על הוודאי ולא על הס', ומזה מוכח דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום ועשה, לשב ואל תעשה כגון בכל הלאוין דכ' רחמנא את זה לא תאכל כגון חזיר וחלב אמרינן חזיר וודאי וחלב וודאי לא תאכל אבל ס' מותר דומי' דדרש דכל טמא יאכל ה"ס יאכל, ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה כגון בתולה יקח אשה וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה דמחויב שיהיה בוודאי ולא בס' וא"כ לא קשו שוב כל הקושית הנ"ל דבחולין מהא דיליף מפסח וקרבנות דבקרבנות כמו דדריש זכר וודאי ולא ס' ה"ה דדרשי' כן תמים וודאי ולא ס' ולא קשה מהאי דר"ה כיון דכתב רחמנא קצרכם דרשינן קצרכם וודאי ולא ס' עכ"ל, וא"כ לפ"ז קושית הטו"ז לק"מ דלא היה יכול ליפרך מהיכן לקחו תבואה לאכל דלמא לא עייל ביד נכרי י"ל דעכ"פ מטעם ספיקא מותרין לאכל דלאו דחדש קאי על הוודאי ולא על הס' דוודאי אמרה רחמנא לא תאכל אבל לא ס' אבל על העומר דהוי קום ועשה שפיר הקשה דלמא עייל ביד נכרי וקצרכם וודאי אמר רחמנא ולא ס ודו"ק:
אלא דאפ"ה נראה לפענ"ד דליתניהו לדברי אחי הרב ני' דעכ"פ קשה דהו"ל לגמרא להקשות אמאי מעיקרא הא וודאי לא תאכל אמר רחמנא ולא ס' ולא היה צריך להקשות מהיכן הקריבו ודו"ק:
וראיתי עוד בפנ"י שכ' דממשנה דשקלים שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה נמי מוכח דאין חדש נוהג בח"ל דאל"כ אמאי אין מביאין מח"ל אלא ע"כ דס"ל לתנא דאין העומר בא מח"ל והוי הרי סתמא, סתמא דמנחות ר"פ כל הקרבנות ציבור, והאי סתמא, ואין זה הכרחי דהרי בירושלמי דשקלים פ' ד' ה' ג' אמר אהא מתני' מאן תנא שימרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' שמואל היא ר' יוסי אמר דברי השל היא לא מצאו בסורי' מביאין אותן מספיחין שבארץ, יעי"ש, א"כ לר' יוסי אין הכרח מזה די"ל דחדש נוהג בח"ל ובאמת העומר בא מח"ל והא דשומרי ספיחין נוטלין היינו דאם לא ימצא ולא יהי' יכולת בידם להביא מח"ל ודו"ק, ועיי' בתוס' מנחות פ"ד ד"ה בעינן כרמל:
אלא דהי' לו להפנ"י להביא ראי' ממתני' דכלאים דתנן בפ' א' משנה ו' דא"י מקודשת מכל הארצות שמביאין ממנה עומר וכו' משא"כ משאר ארצות, אמנם נראה ע"פ מה דתמה התוס' בקדושין דף ל"ח ע"ב בד"ה הערלה הלכה והכלאים מד"ס אמאי לא ילפינן כלאים מק"ו דחדש, ותרצו דסבר האי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבח"ל, יעיי"ש והנה הר"ם בפ' המשניות משנה הנ"ל כתב דמשו"ה אין מביאים עומר מח"ל דכתיב קצרתם את קצירה ולא קציר ח"ל, ונ"ל דזה תלי' אי דרשינן שדך ולא כלאי וח"ל א"כ ה"ה דרשינן קצירה ולא קציר ח"ל משא"כ לר"ש ב"י דדריש דגם ערלה וכלאים נוהג בין בא"י בין בח"ל דלא דריש שדך א"כ דלא דרשינן קצירה למעט קציר ח"ל, והשתא לפ"ז י"ל דתנא דר"י בן ר' יהודה דס"ל דעומר בא מח"ל איהו יכול לסבור כרשב"י דכלאים וערלה נוהג ג"כ בח"ל דלא דריש שדך ה"ה דלא דריש קצירה למעוטי ח"ל, משא"כ תנא דמתני' דס"ל דערלה הלכה וכלאים מד"ס משום דדריש שדך א"ב דרשינן נמי קצירה ואין מביאין עומר מח"ל ושפיר תנן בב' משניות דאין העומר בא מח"ל דכתיב קצירה אבל החדש באמת ס"ל גם לתנא דמתני' דמנחות דאסור בכל מקום ודו"ק:
ומדי איירי אמינא דבר א' מה דאמר רשב"י דג' מצות נצטוו ישראל בהליכתן לארץ ונוהגת בין בארץ בין בח"ל והוא הדין שינהגו ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסור הנא' ואין היתר לאיסורו אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח"ל, וכתבו התוס' בד"ה שאין דס"ל כמ"ד דכל יום הנף אסור, יעיי"ש ולפענ"ד נראה דאתי' אפי' כמ"ד האיר המזרח מתיר, והוא ע"פ מ"ש התוס' בר"ה דף י"ג הירושלמי דכשנכסו לארץ דאסורה אפי' יבשה ואפי' חיטין שבעלי' ולא אכלו מצה בלילה א' של פסח ואמר ר' יונה דאכלו דאתי' עשה ודחה ל"ת יעיי"ש, והשתא לפ"ז דזה הוא דאמר רשב"י דחדש יש היתר לאיסורו דאם אין לו מצה בליל פסח אתי' עשה ודוחה ל"ת, משא"כ בכלאי' דכתיב פן תקדש ודרשינן תוקד אש, וא"כ כתותי מיכתת שעורי וא"כ אפי' בליכא כזית מצה אינה יוצא בה משום דבעי שיעור כזית וזה כתותי מכתת שעורי' כדאמר הגמרא בסוכה בפ' לולב הגזול גבי אסירה דמשה יעי"ש ודו"ק:
וא"כ לפ"ז יכול ר"ש ג"כ לסבור דהאיר המזרח מתיר ופי' דיש היתר לאיסורו הוא כנ"ל, אלא דאמינא דאפ"ה ליתניהו לדברים אלו דהרי אמרינן במס' פסחי' דף ל"ה ע"ב ת"ר יכול יהיה אדם יוצא במצה של טבל תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצית מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אתה יוצא בו ידי מצה יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ה טבל ומקשה הגמרא ואיסורה דחמץ להיכן אזלא ומשני הא מני ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור, והנה לפ"ז תקשה א"כ איך אמר ר' יונה דאכלו כזית חדש דעשה דוחה ל"ת הא אית בי' משום בל תאכל חדש וא"כ אין יוצאין וצ"ל דגמרא קאמר שפיר דאתי' הברייתא דס"ל אין איסור חל על איסור אפי' בכולל דאע"ג די"ל דשפיר חל איסור הואיל וחל על חולין חל ג"כ על טבל אלא ר"ש לית לי' כולל אבל לדידן דאית לן איסור כולל א"כ שפיר יוצאין במצה של טבל ושפיר אמר ר' יונה דאכלו לילה ראשונה כזית חדש ודו"ק:
א"כ כאן דבעל הדרש הוא ר"ש א"כ ליכא לפרש כמ"ש דיש היתר לאיסורו היכא דליכא כזית דעשה דוחה ל"ת הא ר"ש לית לי' כולל וא"כ אין יוצאין בחדש כנ"ל:
אלא דאפ"ה אומר דהרי באיסור מוסיף מודה ר"ש אלא דאיסור הנאה לא ס"ל דהוי מוסיף משא"כ כאן גבי איסור חדש דעד שלא נתחמץ היה ראוי' לעומר ועכשיו שנתחמץ אסור לעומר דעומר צריך להיות מצה וא"כ שפיר הוי מוסיף ועודה נ"ש ודו"ק היטב:
וראיתי בפ"י דרצה להביא ראי' דהלכה כת"ק ולקולא והוא מדאמר אביי מאן תנא דפליג עלי' דר"א ר"י ומאי דוחקא דאביי לומר כן לימא דר"א לקולא פליג ולפי מה דמשני לקמן תני' חדש, א"כ י"ל דת"ק ס"ל לחומרה וכמשנה דערלה דחדש אסור מן התורה בכל מקום, ור"א לקולא פליג, ולפיכך ע"כ צ"ל דס"ל לעיקר בחדש לקולא ואינו נוהג בח"ל משו"ה מוקי לת"ק כהילכתא ודו"ק, ולפענ"ד זה אין הכרח דבלא"ה צריך עיון מאי דוחקא דגמרא להגיה תני חדש לימא ר"א לקולא פליג ואין צריך להגיה אלא וודאי דגמרא לא רצה לומר דא"כ דר"א לקולא וס"ל ג"כ דאין חדש בח"ל א"כ למה אמר רק אין ערלה או"ל לומר תרווייהו אין חדש וערלה בח"ל אלא וודאי דהואיל ואמר רק אין ערלה משמע דוקא ערלה, ודווקא כלאים לפי תי' א' דתוס' בד"ה תני שפיר י"ל דס"ל דאינו נוהג בח"ל ולא צריך דהוי ק"ו מערלה משא"כ חדש אי ס"ל דאינו נוהג הו"ל לומר ג"כ ומשו"ה הוצרך הגמרא להגיה תני, וזה גופא ג"כ טעמא דאביי דמוקי ר"א כר"ע ות"ק כר' ישמעאל ודווקא בעל האיבעי דלא ידע מהא מדאמר ר"א אין ערלה בח"ל שפיר בעי ומשו"ה באמת אמר ומאי אף אקמייתא וקשה הא ע"כ צ"ל תני חדש אלא דבעל איבעי לא ידע מהא ודו"ק:
ומה מאד תמוהים בעיני דברי רש"י ז"ל דכ' בד"ה ר' ישמעאל היא וז"ל ואתא ר"א למימר אף החדש נוהג כערלה וכלאים ונוהג בכל מושבות ע"כ וקשה מאי כערלה וכלאים הא לר"א ליכא ערלה בח"ל וצ"ע, ואולי דעת רש"י כערלה וכלאים בא"י דנוהג בה אפי' בשל עכו"ם כן נוהג חדש בכל מושבות לר"א כנ"ל:
נחזור להנ"ל דכתבתי דאין סתירה ממשנה דעומר אינו בא אלא מן הארץ לומר דחדש אינו נוהג בח"ל אלא דהטעם הוא משום דכתיב וקצרתם את קצירה ולא קציר ח"ל וכמו שדרשינן שדך למעוטי כלאי זרעים בח"ל, וא"כ לפ"ז רבינא דבעי במס' חולין דף ס' הרכיב ב' מיני דשאים זע"ג זה דכתבו התוס' דבעי שלא היתה בח"ל משום דדרשינן שדך למעוטי כלאי זרעים בח"ל יעיי"ש, וכיון דס"ל שדך למעוטי ח"ל ה"ה דדרשינן קצירה למעוטי ח"ל ואפ"ה י"ל דחדש נוהג בח"ל ושפיר נקיט לעיקר מה שאמרה לו אם אביך לא הוי אכיל ודו"ק משום דלדידי' ליכא סתירה מב' משניות הללו הסותרים כמ"ש ודו"ק:
ז"ל הירושלמי הביאו התוס' ר"ה דף י"ג ד"ה דאמרינן ר' יונה בעי קמי' דר' ירמי' בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתי' אסירה משום חדש א"ל למה לא, עד כדון לחה ואפי' יבשה א"ל ואפי' יבשה ואפי' קצורה מעתה ואפי' חיטין בעלי' כך אנו אומרים לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח, אמר ר' יונה מאן דנפקית תהית דלא אמרית לי' שני' שמצות עשה דוחה ל"ת, על דעת ר' יונה דאמר מצות עשה דוחה ל"ת אע"פ שאינה כתיב בצדה ניחא על דעת ר' יוסי דאמר אין מצות עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתיב בצדה ממה שהיו תגרי נכרים מוכרין להם, וכר' ישמעאל דאמר ר' ישמעאל כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד נאמרו שבע שכבשו ושבע שחלקי, התיב ר' בון בר כהנא הא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לאי בי"ו, התיב ר' אלעזר בר' יוסי קמי' דר' דוסא והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר יצאו עכ"ל:
נראה ביאור הירושלמי דמתחילה בעי בקמה לחה ומשום דיש לחוש שמא הביאה שליש ביד גוי והשיב למה לא דוודאי איסור חדש יש בו והקשה אפי' יבשה פי' אם כשנכנסו לארץ מצאו דנגמרה ביד גוי והשיב לו דאפי' יבשה דכל העומד לגזור ולקצור לאו כגזיז דמי' ועיי' שבועות דף מ"ג גבי פלוגתא דר"מ ור"י בענבים עומדים לבצור, ועי"ש בתוס', ואפי' קצורה מעתה פי' דכשנכנסו מצה שקצרוה עתה כשנכנסו, אמרינן דבשעה שהתחילו עדיין לא היתה קצורה והוי קצירכם ואסורה משום חדש לזה מקשה ואפי' חטין בעלי' פי' דאפי' אם מצאו חטין בעלי' נמי נאסור דדלמא נתערב בו מן החדש, ואע"ג דמב"מ מן התורה בטל ברוב מ"מ הואיל והו"ל דבר שיש לו מתירין אינו בטל, והשיב לו דזה אינו אם אתה אומר כן לא אכלו מצות בליל פסח, אע"כ דחיטין בעלי' לא כאמר משום דלא חיישינן שמא עירב בו הנכרי מן החדש לזה אמר ר' יונה בתר דנפקית תהית דלא אמרית לי' דאפי' חיטין בעלי' אסור אלא דאפ"ה מותרין לאכל כזית מצה מן החדש דאתי' עשה ודחה ל"ת, (ואדוני אחי הרב המאוה"ג מו"ה אברהם סג"ל אמר דלפי מה דאמר הגמרא במנחות דאתי' בזמן שבה"מקד קיים נמי האיר המזרח מתיר ועד הביאכם הוי למצוה וא"כ יש כאן עשה ול"ת ולחם וקלי וכרמל ל"ת, ועד הביאכם דהוא למצוה, וא"כ לפ"ז י"ל דאין עשה דוחה ל"ת א"כ צ"ל דירושלמי לא ס"ל כר"י ור"ל שם, אמנם לפענ"ד ע"פ מה שפרשתי ע"כ יתבאר כן, והוא מדשאל לי' אפי' חטין בעלי' אסור ומשום שמא עירב בו חדש, והקשתי הא בטל ברוב ותרצתי דהו"ל דבר שיש לו מתירן, אלא דזה אינו דהא לא הוי רק מדרבנן כמ"ש המ"ל וראי' מתוס' מעילה, וע"כ צ"ל דשאל לי' לר' יהודה דמין במינו לא בטל, ולזה שפיר אמר אחר שנפקית תהית כיון דכל השאלה הי' לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטל, וא"ב לא אכלו מצה בפסח הא לר' יהודה לשיטתו דס"ל כל היום אסור א"כ ליכא כ"א ל"ת גרידה ושפיר דחה העשה הל"ת ודו"ק):
ואמר הירושלמי ניחא על דעת ר' יונה דס"ל דעשה דוחה ל"ת אע"פ שאינה כתיב בצדה אבל לר' יוסי דאמר אינו דוחה אא"כ כתיב בצדה צ"ל מה שתגרי עכו"ם מוכרים להם מארץ רחוקה ולא חיישינן בהם שערבו בה מן החדש כיון שהביאו מארץ רחוקה, ומיושב בזה מה שתמה בתשו' הב"ח דהו"ל לומר כפשוטו משל גוי יעיי"ש:
וגם מיושב מה שתמה הר"ש בפ' ב' דחלה שהקשה שם במשנה א' למה לא התירן עומר של אשתקד, ולפמ"ש לק"מ דוודאי תבואה ישנה לא הוי קציר מביאה ואילך ולא שייך בי' איסור והירושלמי דמקשה הי' דעתו לאסור מטעם שמא נתערב בה חדש וכמ"ש ודו"ק, ודלא כר"ש שכ' דאחר שבאו לארץ נאסר כל התבואה אפי' של אשתקד אלא דשל אשתקד לא נאסר רק מטעם תערובת נאסר, ולזה ממה שתגרי העכו"ם מרחוק דלא שייך לחוש תערובת לא נאסר והירושלמי אזיל אליבא דר"י דס"ל מין במינו לא בטל ודו"ק:
ומה שאמרה ירושלמי וכר' ישמעאל דאמר כל ביאת שנאמרו בתורה לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו, הוא תי' ב"ע והכוונה או כר"י דקודם שבע שחלקו לא נאסר חדש, ומה מאד תמוהים דברי הב"ח בתשו' גאונים בתראי סי' א' שכ' דפי' וכר"י הוא דמביא ראי' דע"כ ממה שתגרי או"ה אבלו דר' ישמעאל ס"ל כי תבואו דאמרה התורה הכוונה דלא נצטוו להביא העומר כ"א לאחר י"ד שנים שכבשו וחלקו וכיון שכל י"ד שנים לא הביאו העומר וכיון שבשעה שנכנסו לארץ זכו בה ובכל תבואות הי' כל התבואה אסורה וא"כ ע"כ דלא מתבואת הארץ כל י"ד שנה כי אם ממה שתגרי או"ה מביאים עכ"ל, ותמי' נשגבה הרי ר' ישמעאל אמר בהדי' ללמדך שכל מקום שנא' בו מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה הרי קאי אמושבותיכם דכתיב גבי לחם וקלי וכרמל וכי נאמר דס"ל דקאי רק ארישא דפרשה ולא אסיפא דבה כתיב, ועוד הרי כתיב עד עצם היום הזה וא"כ אף שלא קרב העומר כ"פ הי' לו לומר דעצם היום מתיר כמו לאחר החורבן דעצם היום עכ"פ מתיר, וא"כ אף אם נדחק ליישב קושי' דירושלמי כיון לאידך תנא דר' ישמעאל דאמר נאמרו ביאות הרבה בתורה ופרט לך באחת מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ולדידי' שפיר י"ל דלא דריש מושבות רק כי תבואו וקאי רק אעומר אבל חדש נאסר מיד, אבל עכ"פ הא קשי' מעצם היום הזה דעכ"פ לא נאמר דהאיר המזרח הי' מתיר:
גם תמי' לי מ"ש שם דלפי דבריו צ"ל דתלמוד שלנו חולק דפריך התם דלמ"ד בכל מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה ניכל לאלתר ומשני לא היו צריכין, ומאי קושי' הא קושית הש"ס להאי תנא דבי ר"י דס"ל דמושבות הוא לאחר י"ד, ובאמת לאידך תנא דבי ר"י אה"נ די"ל כמ"ש הב"ח:
והנה הר"ש שם במשנה הנ"ל פי' הא דהתיב ר' בון קאי אהא דאמר ר' יונה דאכלו מצה בליל פסח משום דעשה דחה ל"ת והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דהיינו י"ו משמע הא מעיקרא לא אכלו וע"ז השיב ר' אליעזר בר יוסי הא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים והיינו בט"ו, וצל"ע אמאי הוצרך לדחוק דקושי' קאי אר' יונה ולא אמה דקאי אמה דמשני כר' ישמעאל דלא נאסר חדש כ"א לאחר י"ד ועל זה התיב ר' בון והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח משמע הא מעיקרא לא אכלו משום דלא אקריבו עומר אבל אחר שהקריבו בי"ו העומר אכלו והא לר' ישמעאל לח נאסר כלל עבור הארץ לזה השיב לי' ר"א בר' יוסי הא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וע"כ היינו בט"ו א"כ גם כאן כן וע"כ הא דלא אכלו קודם הוא משום דלא היו צריכין וכדאמר בבבלי קדושין הנ"ל, וצ"ל דבאמת ס"ל דאב' תרוצים הוי הקושי', יהי' איך שיהיה עכ"פ לפי פרוקי אין ראי' דהירושלמי ס"ל דחדש מותר בשל עכו"ם רק דווקא מה שגדל קודם שבאו לארץ והביאום תגרי עכו"ם, אבל מה שגדל אח"כ י"ל דבכ"מ אסור אפי' בח"ל אפי' בשל עכו"ם וכסתמא דמתני' דערלה:
והנה הב"ח רצה לדחות ראיות התוס' דכתבו בירושלמי מבואר דחדש נוהג בשל עכו"ם דפריך עלי' דמתני' דקתני אף החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינה בשל עכו"ם משמע דחדש דקתני נוהג בשל עכו"ם, וכ' הב"ח דזה אינו דוודאי קושית הירושלמי קאי את"ק דלחשיב חלה ג"כ וע"ז משני משום דאינו נוהג בשל עכו"ם וא"כ לפ"ז י"ל דא"כ בוודאי משו"ה גם ר"א לא חשיב חלה משום דבהאי לא פליג עם הת"ק, רק בחדש פליג דס"ל לת"ק דאינו נוהג כלל בח"ל אפי' בשל ישראל משום דמושבות לאחר ירושה וישיבה משמע ולזה פליג ואמר אף החדש משום דמושבות כל מקום שאתם יושבים משמע אמנם דווקא בשל ישראל ע"כ תוכן דבריו, והנה כבר דחה הגאון בעל תוס' י"ט דבריו, והאריך בדברי אמת בפשט התוס' דוק בו, ואני מוסיף עוד דוודאי אין לשון הירושלמי סובל כדבריו דצ"ל ר' יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה, א"ל ר' יוסי לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ונוהגין בעכו"ם, משמע דאכולי מתני' בעי דין חת"ק בין אר"א דלא תנינן אלא דברים הנוהגין בשל עכו"ם, ולפי דברי הב"ח לא קאי כ"א את"ק דלר"א תני חדש דנוהג רק בשל ישראל, ולא עוד אלא דנראה ממשמעות דמקשה וז"ל ולמה לא תני אף החלה ולא נקיט הלשון מדוע לא תני חלה ומדדייק בלשון אף החלה משמע דקאי אר"א דאמר אף החדש, ונראה משום דלכאורה יש לעיי' בלשון התוס' דכתבו בתחילת הדבור וז"ל וקשה אמאי לא פריך כמי התם אמאי לא תני תרומת ומעשר כדפריך מחלה וא"ל לפי שאינם אלא מדרבנן הא חלה בח"ל נמי לא הוי אלא דרבנן עכ"ל וקשה אמאי לא אמרו הא כלאים נמי לא הוי אלא מדרבנן ואפ"ה קתני, ועוד קשה אמאי כתבו אח"כ הא חלה נמי לא הוי בח"ל אלא מדרבנן ואפ"ה לא משני הואיל ולא הוי אלא מדרבנן, וקשה איך הי' אפשר לתרץ כן הא קתני מתנ' כלאים והוי רק מד"ס, אלא וודאי דהתוס' ס"ל דלשון הירושלמי משמע דהקושי' דווקא אר"א ובוודאי את"ק ל"ק דא"ל דלא חשיב אלא חד דאורייתא דהוא ערלה וחד דרבנן דהוא כלאים, ומשו"ת אמר רק חוץ מערלה וכלאים, אלא דהקושי' הוא לר"א דפליג את"ק וס"ל דערלה וכלאים אינם נוהגין כלל בח"ל כדאמר הגמרא לקמן דף ל"ט תני' חדש ועיי"ש בתוס' ד"ה תני וא"כ קשה אמאי קתני רק חדש דהוי דאורייתא ליתני נמי חלה ולימא אף החלה והחדש והוי חד דאורייתא וחד דרבנן דומי' דנקיט הת"ק לזה משנה משום שאינו נוהג בשל עכו"ם ודו"ק, ועל זה הקשו לפ"ז דהו"ל לירושלמי נמי להקשות אר"א דלחשיב תרומה ומעשר, וא"כ לפ"ז מבואר עכ"פ דס"ל דקושי' הירושלמי הוא דווקא לר"א וכשמשמע הלשון דירושלמי ודו"ק:
והי' נראה לפענ"ד דירושלמי לא ס"ל כש"ס דידן דמשני תני חדש אלא דהירושלמי ס"ל דאף דאמר ר"א קאי אכלאים וכקושית התוס' ד"ה תני ואע"ג דרבנן וחדש דאורייתא אפ"ה צריכין לדחוק כן שלא למחוק אף לזה הקשה דעכ"פ יותר טוב הי' לר"א לנקוט אף החלה והו"ל למתני ר"א אומר אף החלה והחדש וא"כ שייך שפיר אף כיון דחלה הוי ג"כ דרבנן לזה מתרץ הואיל וחלה אינו בשל עכו"ם כנ"ל וא"כ מבואר מכל הנ"ל דלא כב"ח:
ועוד נ"ל לדייק מדברי הר"י לקמן שכתבו ועוד אומר ר"י כיון דכלאים דרבנן וחדש דאורייתא לא שייך למתנה אף אכלאים, וקשה אף דחדש דאורייתא מ"מ אינו נוהג בשל עכו"ם אבל כלאים דרבנן נוהג בשל עכו"ם וא"כ חמיר בזה כלאים מחדש וא"כ שייך אף אלא וודאי דגם חדש נוהג בשל עכו"ם ודו"ק:
ז"ל פסקי התוס' במנחות פ' ר' ישמעאל סי' ר"א חדש הוי דאורייתא ואף בשל עכו"ם, קצת שיפון וכל שעורים זורעין אחר הפסח ואוכלין ועושין מהם שכר, ולא המושרש קודם לעומר, והר"א מביהם אומר דבשל עכו"ם הוי דרבנן וספיקה הוי אך הירושלמי לא משמע הכי ע"כ, ונ"ל דיש טעות מבואר וצ"ל ואין אוכלין ועושין מהם שכר, לזה אומר הר"א מביהם דבשל עכו"ם הוי דרבנן וכיון דרק קצת שיפון זורעין אחר הפסח אבל לא כל שיפון א"כ הו"ל השיפון ספיקה דרבנן ולקולא, ואמר אך הירושלמי לא משמע הכי הוא הירושלמי שהביא התוס' בקדושין הנ"ל ודלא כמו שהבין הב"ח בתשובה דקאי על הירושלמי שתביא התוס' בר"ה וכבר דחה התוס' י"ט בתשובה הנ"ל:
והנה דעת הר"א מביהם הוא כמ"ש המ"א בסי' תפ"ט בדעת ר"ב דס"ל הלכה כת"ק ואף ת"ק ס"ל מושבותיכם בכל מקים שאתם יושבים ומוקי לה בתבואה הבאה מא"י לח"ל כדמפורש בירושלמי הנ"ל בקדושין ודווקא במקומות הסמוכים לא"י דומי' דתרומה עכ"ל וכתבתי בגליון שו"ע שלי וכן נראה בעיני דעת התוס' במנחות דף ס"ח ע"ב ד"ה קסבר דפליגי תנאי בפ"ק דקידושין דס"ל חדש בח"ל דרבנן וקשה מאן ניהו רבנן דס"ל כן אלא וודאי דס"ל גם לתוס' כן אליבא דת"ק, אלא דצ"ע אי ס"ל לת"ק דחדש אסור מדוע לא חשיב לי' בשלמא אי ס"ל דאורייתא שפיר י"ל דלא חשיב לי' משום דהוי כ"ש משא"כ אי ס"ל דהוי דרבנן ואולי די"ל דהוי כ"ש משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין דיכול להמתין עד עומר הבא עכ"ל שם בגליון, והנה אמרתי לבאר התמשך בירושלמי דאחר דאמר דרבנן מקיימין מושבותיכ' בחדש שיצא לח"ל אח"כ אמר ר' יונה בעי למה לא תנינן אף החלה, והוא משום דבלא"ה היינו יכולים לומר דר"א לקולא פליג ות"ק ס"ל כרשב"י דחדש אסור מן התורה בין בארץ בין בח"ל וק"ו לערלה וכלאים וא"כ לא קשת לת"ק דבחשיב חלה דאיכא לתרץ דמידי דאורייתא קתני וכלאים וערלה הוי דאורייתא משא"כ חלה הוי דרבנן בח"ל, ולזה בא ר"א להקל ואמר דחדש הוי רק בא"י ולא בח"ל ואיירי ג"כ בדאורייתא וא"כ לא קשה כלל דלחשיב אלה, משא"כ השתא דמשני הירושלמי דת"ק לקולא ואינו נוהג בח"ל וא"כ ע"כ ערלה וכלאים דקאמר היינו מדרבנן ור"א לחומרה פליג דס"ל מושבות בכל מקים שאתם יושבים א"כ תקשה דלחשיב חלה ודו"ק:
וז"ל מהרי"ל בלקוטים אמר מהר"י סג"ל בשנת ה' ושנת י"ו למחזור הקטן שלנו חל פסח של גוים סמוך לל"ג בעומר או לשבועות כי אותן השנים מתאחר פסחם ולא חל בניסן כשאר השנים והסי' והיו כלא היו ובשנים ההם נזהרים אנשי מעשה החסידים הפרושים והחרדים על מצות ה' ביותר, שכל אותם שנה אין אוכלים את הקמח העשוי משבולת שועל שקורין האברין מעל משום איסור חדש שבו, משום דבכל שאר השנים עובדי האדמה זורעים את השוערים ושבולת שועל אחר פורים כנגד חצי עינוי האומות ונשרשת אותה תבואה קודם פסח וחל עלייהו זמן הבאת עומר ולדידן הזמן ההוא פוטר מאיסור חדש, אבל ב' שנים הנ"ל מאחרין לזרוע עד אחר הפסח וכבר עבר זמן העומר ונשארה באיסור חדש ואע"ג דיש פוסקין שא"צ ליזהר בזה הואיל דבלא"ה איסור חדש בח"ל דרבנן מ"מ אנשי מעשה מחמירין על עצמן, ואמר לנו דגם הוא נזהר בכך וכשחלו השנים הנ"ל אז הוא נזהר על כל הקמח שדעתו לאכל בחורף הי' קונה טרם שנכנסים ימי אלול דאז אין שום קמח ההוא מצוי' אלא מן הישן דתבואה חדשה שבמדינת ריינוס עדיין לא נתמרח בכרי אמנם כשיעבור הפסח אמר דהכל מותר עכ"ל, ראה דייק דכ' יש פוסקים והיינו מיעוט משום דרוב פוסקי' ס"ל דחדש בח"ל דאורייתא ואסור אפי' בשל עכו"ם, ולשון הואיל ובלא"ה איסור חדש בח"ל הוי דרבנן משמע דיש עוד זולת טעם זה עוד טעם להתיר וע"כ כוותם משום די"ל דבשל עכו"ם מותר, וכ' דגם הוא הי' נזהר בקמח שקנה אותו קודם ימי אלול בענין שיהי' בוודאי מן הישן, וקשה לי דוודאי לא הי' מאכלו לחם שעורים דהוי מאכל בהמה והלא כ' דחשש הוא דווקא בשעורין ושבולת שועל, וצ"ל דהחשש הי' ג"כ בקצת שיפון וכמ"ש בפסקי התוס' הנ"ל, ועוד דחשש שמא המוכרים ערבו בו קמח שעורים והו"ל דבר שיש לו מתירין דאינו בטל וס"ל דקמח בקמח אע"ג דהאי קמח שעורין והאי קמח חטין מ"מ נקרא מין במינו דאל"כ הלא בדבר שיש לו מתירין קמ"ל דמב"מ בטל בס', אלא בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר שמא כ"ל ודו"ק, ועיי' בש"כ סי' ק"ב ביו"ד ס"ק ג':
ובפלתי תמה אהא דמקשה הגמרא בר"ה דף י"ג ודלמא עייל ולא קים להו לשיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא א"כ שפיר הוי מקריבים משום דספיקא לקולא, ועיי' מ"ש לעיל בשם הגאון חות דעת דגבי מ"ע לא אמר הרמב"ם ספיקא לקולא, ובאמת לפענ"ד אין נראה דא"כ יהי' עשה חמורה מל"ת ספיקא לקולא ובעשה לחומרה, אמנם לפענ"ד דגמרא מקשה דעכ"פ אף דשפיר הוי יכולים להקריב העומר משום דס' לקולא אבל אח"כ האיך הוי יכולים לאכל החדש ודלמא הוי דבר שיש לו מתירין ולא אמרינן ספיקא לקולא ודו"ק, וזה לדעת הכ"מ בה' מעילה דס"ל דלרמב"ם דבר שיל"מ הוא מדאורייתא דאינו בטל:
והב"ח ופ"ח העתיקו קושית המרדכי אהא דאמר במנחות פ' ר"י דר"פ ור"ה בדר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר דסברו חדש בח"ל דרבנן וספיקא לקולא והא חדש הוי דבר שיל"מ דומי' דביצה, והרי"ט תי' משום דחדש לא מקרי דבר שיל"מ דחוזר לאיסורו בשנה הבאה, וכבר תמה עליו הפ"ח דמבואר בירושלמי בהדי' דחדש הוי דבר שיל"מ, משום דהאי תבואה אינה חוזרת לאיסורה דאל"כ גם ביצה לא יהי' דבר שיל"מ דבי"ט הבאה כשיהי' ביצה אחרת נולדת תהי' ג"כ אסורה, ובפלתי תי' ע"פ מה שכ' התוס' בכ"ה דמשעה שנכנסו ישראל לא"י כל התבואה אפי' הי' בעליו' מכמה שנים חל איסור א"כ למ"ד חדש בזמן הזה דרבנן ובטל מצות חדש א"כ כשיבנה בהמק"ד וישוב איסור חדש לחול יהי' כל התבואה אסורה ולא יועיל מה שעברה עליו יום הנף בגלות כמו שהי' בזמן ביאה לא"י וא"כ הא כל הטעם דאסור משום מהרה יבנה בהמק"ד הרי חוזר לאיסורו ולא הוי וודאי דבר שיל"מ ע"כ, ולפענ"ד צ"ע במ"ש דחדש בזמן הזה דרבנן הא עכ"פ בא"י דאורייתא ולפענ"ד צ"ל דכוונתם הואיל ועכ"פ גם בא"י הקרקע של עכו"ם ועכ"פ יש להם במה שזרע כמ"ש התוס' שם, גם ממשמעות לשון התוס' בקדושין משמע דיש ה"א דאינו נוהג בזמן הזה אפי' בא"י שכתבו בזה הלשון ונראה דחדש נוהג בזמן הזה, משמע דהי' ה"א דלא ינהוג כלל בזמן הזה, אלא דבתוס' י"ט בתשו' כ' דכוונת התוס' דחדש נוהג בזמן הזה היינו בעכו"ם, והי' כראה לפענ"ד ע"פ מ"ש הפלתי דכשיבנה בית המקדש יהי' כל התבואה אסורה עד זמן הקרבת העומר א"כ לר"א דאמר בר"ה בתשרי עתידין להגאל א"כ לא יהי' לחם לאכל עד זמן הקרבת העומר, ומשו"ה אמרו ז"ל במס' כתובות עתידה א"י שתוציא גלוסקאות שנא' יהי' פסת בר בארץ ויהי' כשאר מינים דאין חדש נוהג אלא בה' מינים ודו"ק:
והנה גם בספר אגודה ראיתי דפ' בקדושין ובמנחות דחדש נוהג בכ"מ, רק את זה מצאתי לראב"ן דפוסק כת"ק בקדושין דלא הביא כלל דברי ר"א משמע דס"ל כת"ק דחדש אינו נוהג בח"ל וכן נראה ג"כ דעתו בספר מאמר השכל שהביא הל"ת דלחם וקלי וכרמל לא תאכל בסוף ספרו וכ' תיכף עליו דיש מצות שאינם נוהגות בארץ יעיי"ש אמנם בספר אבי העזרי כ' בהדי' דנוהג בח"ל הביאו התוס' יו"ט בתשובה עיי' בתשו' גאונם בתראי, וכן מבואר ג"כ בים של שלמה בקדושין יעיי"ש ועיי' בספר יראים סי' קי"ט ע"כ הנראה לפענ"ד הגם דאין לדרשו ברבים דמוטב שיהי' שוגגים ואל יהי' מזידים וכמ"ש הרמ"א מ"מ כל בעל נפש יחוש לעצמו ולא יחשבהו על נקלה, אלא דמ"ש המ"א להשיג על הרמ"א בתשו' דכ' דאין לחוש לפליטת כלים וכ' דאם בישל בהם בשר הו"ל מין בשאינו מינו וצריך ס', ולפענ"ד י"ל דעכ"פ בכה"ג יש לסמוך על הראב"ד הביאו הש"כ בסי' צ"ח ס"ק י"ב דמה דאפשר בהגעלה אן משערין בכולו אלא באומד יפה ובכה"ג בוודאי יש ס' במה שבתוך הכלי כנ"ל, אלא דאפ"ה המחמיר יחמיר גם בזה כנ"ל:
עיי' בתוס' ד"ה דכתבו ח"ל ועוד אומר ר"י כיון דכלאים דרבנן וחדש דאורייתא לא שייך למיתנה אף אכלאים ולא פריך אלא אליבא דמ"ד ערלה הל"מ ועיי' במהרש"א דעמד במ"ש התוס' בזה ורצה למחקו, ולפענ"ד נראה לפרש דלכאורה קשה לימא דאף קאי אכלאים ואי דכלאי' רק דרבכנן דלמא איירי בהרכבת אילן דהוי דאורייתא לפי מה דמסיק הגמרא וצ"ל דס"ל לתוס' דא"כ הו"ל להקדים המשנה כלאים קודם ערלה ולומר חוץ מכלאים וערלה, כיון דכלאים דאורייתא וערלה הל"מ אלא וודאי דאיירי בכלאים דרבנן ודו"ק:
אלא דאכתי קשה הא למ"ד דערלה הילכתא מדינה וכלאים דרבנן הו"ל להקדים כלאים קודם ערלה דערלה הוי רק מה שהנהיגו מעצמם וע"כ צ"ל דלא קפיד התנא אסדר א"כ הדרה הקושי' לדוכתה דלמא כלאים איירי בהרכבת אילן, לזה כתבו דהקושי' אזיל למ"ד ערלה הל"מ ודו"ק, ועיי' מה שהארכתי עוד בענין חדש בח"ל בתשובה ס' וביאור כל הסוגי' דמס' ר"ה דף י"ג:
חזקי' אמר אדם טופל בהמות לבהמה עיי' בק"ע דטעמא משום דס"ל דחולק אדם חובתו וכו' ועיי' ברמב"ם פרק ב' מה' חגיגה ה' ח' עולת ראי' וכו' וס"ל כר"י דאדם טופל מעות למעה ותמה הכ"מ דתו"ב לפסוק כחזקי' רבי' דר"י יע"ש מה שתירץ ולפי דברי הירושלמי פה י"ל כיון דתלי' אי שעורין הלכה למשה מסיני או דרבנן ור"י לשיטתו דס"ל דשעורין הלכה למשה מסיני לפיכך אין אדם חולק חובתו ואין טופלין בהמה משא"כ חזקי' דס"ל כר' הושעי' דשעורין דרבנן ולפיכך ס"ל דחולק חובתו וטופלין בהמה לבהמה וא"כ לדינא דקיימ"ל שיעורין הלכה למשה מסיני שפיר קיימ"ל כר"י דאין אדם חולק חובתו ואין טופלין בהמה לבהמה ודו"ק, ועיי' בתוס' בבלי דף ח' ד"ה טופלין:
ודע דהראב"ד האריך לתמוה על הרמב"ם וכתב דזה הכל שבוש וכתב ולמ"ד טופלין אפשר שטופלין בהמת מעשר עם חולין אבל לא בי"ט שמא יעשר אבל למ"ד אין טופלין לא משכחת לה, והכ"מ האריך לתמוה על הרמב"ם והביא דעת הר"י קורקס דס"ל דקושית הראב"ד במ"ש הרמב"ם בה' ט' ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה וזה ע"כ למ"ד טופלין בהמות לבהמה משא"כ לע"ד אין טופלין א"כ תקשה כיון דדבר שבחובה אינה באה כ"א מן החולין א"כ אינו יוצא במעשר בהמה ואי במוכר מעשר בהמה וטופל המעות הרי קיימ"ל דאין מוכרין מעשר בהמה כמבואר לקמן בה' בכורות בפ' ו' ה' ה' וא"כ ליתא לזה הדין כ"א למ"ד טופלין בהמה לבהמה וא"כ שפיר דקשה על הרמב"ם דב' הלכות הסמוכות סותרות זה את זה כן הסביר הלח"מ דברי הר"י קורקס, והנה לפ"ז עכ"פ לא תירץ מ"ש הראב"ד אבל לא בי"ט שמא יעשר מה שייך זה להשגתו, והמה מילין יתירין בדברי הראב"ד עוד תמה הלח"מ במה שרצה הר"י קורקס ליישב קושית הראב"ד דהרמב"ם בה' ט' איירי בטופל מעות מעשר בהמה בחולין ותמה הרי מעשר בהמה אסור למכור ולגאל כמ"ש, ומה שתירץ הלח"מ דשאני מעשר בהמה הואיל ובהומם נאכל במומו דמי קצת לחולין וכיון דהתירה תורה טפילה ה"ה במעשר בהמה צ"ע וכי עדיף מעשה בהמה ממעשר שני דיש לו אפי' פדיון ואפ"ה אינו נאכל ויוצא בו כ"א בטופל וצ"ע, והי' נראה לומר דדעת הר"י קורקס הוא דהרמב"ם איירי בטופל היינו בטופל מעות מעשר בהמה שהומם דווקא גבי מעשר בהמה תמים כתיב לא יגאל אבל בהומם מותר למכרו מדאורייתא וא"כ איירי במעשר בהמה שהומם ומכרה וא"כ בכה"ג שפיר אמר דיוצא ידי חובתי ובטופל ודו"ק:
אלא דזה ע"כ אינו דא"כ תקשה א"כ בי"ט אמאי לא ואי משום שמא יעשר בי"ט זה אינו דמדוע יעשר דבמעשר אינו יוצא רק בהומם ובשביל זה לא יעשר א' דשמא לא יומם ועוד דאין רואין מומין בי"ט ודו"ק, והשתא לפ"ז זה הוא תמיות הראב"ד כיון דרמב"ם אמר דבי"ט לא משום שמא יעשר א"כ תקשה שפיר איך כתב הרמב"ם לשיטתו דיוצאין במעשר בהמה כנ"ל ודו"ק:
ועפ"ז יש מקום לישב הבל"ז בבבלי דמתחילה מקשה הגמרא ובי"ט מ"ט לא ואח"כ מקשה מאי משמע דהאי מסת לשני דחולין, אמנם לפי הנ"ל ניחא דגמרא מייתי סיעתא לחזקי' דטופלין בהמה לבהמה מדקתני אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה, אמנם כדי דלא תקשה דלמא איירי במעשר בהמה שהומם ואז מותר למכור וא"כ א"ל דס"ל להאי ברייתא טופלין מעות למעות לפיכך קאמר הגמרא בי"ט מ"ט וע"כ צ"ל דלמא אתא לעשר וקשה ומדוע יעשר הלא המעשר לא יועיל כיון דצ"ל דווקא בהומם וע"כ דס"ל להאי ברייתא כחזקי' דטופלין בהמה לבהמה ודו"ק הטיב:
הלכה ג
מה משאות שבא' להלן אחת עיקר והשאר טפילה עיי' בק"ע ב' פרושי' ונראה דבהאי פליגי לפ"ז חזקי' ור' יוחנן דחזקי' ס"ל דיליף מה התם הוי חלק בנימין עיקר וחלק דשאר שבטים טפל אבל לא חלקייהו מעורב רק חלק בנימין ב"ע וחלק של שאר שבטים ב"ע כך טופלין רק בהמה לבהמה אבל לא מעות למטה ולעכב ור"י ס"ל כאינך פי' מה התם הוי חלק א' מבנימין עיקר ושאר חלקי' שלו טפילה א"כ לפ"ז ה"ה כאן מותר לערב מעות לטעה דחלקי בנימין היו מעורבים כנ"ל:
אף מסת שנא' כאן וקשה לי לפ"ז א"כ נימא ג"כ דבעי דווקא החגיגה להיות מחולין ומעשר ודלמא אי הוי מחולין גופייהו אינו יוצא בו וי"ל
ובט"א תמה לב"ס דס"ל דבא דווקא מן החולין א"כ למה לי מסת כמו שהקשה התוס' בדף ח' בד"ה דבפרק התודה יליף מקרא אחרינא ותי' התוס' ופלם אליבא דב"ש כיון דאיהו לא דריש כאשר יברכך ולפענ"ד נראה דלק"מ דממסת גופא יליף לי' דמפסח מצרים ס"ל דלא ילפינן דאין דנין אפשר משאי אפשר ומחטאת דכתיב סר החטאת אשר לו משמע לי' כדדריש בקדושין למעט דלא בא משל ציבור ועיי' הטיב בפ' התודה שם בהאי ענין בסוגי' וע"כ דיליף לי' ממסת:
גם י"ל דאיצטרך לב"ש להורות דשלמי' ששחטן מערב הרגל אע"ג דהוי דבר שבחולין אפ"ה אינו יוצא בו משום חגיגה ויליף לי' דכתיב כאן מסת וכתיב התם ותרב משאות בנימין עה להלן הי' בשעת שמחה דהיינו בשעת אכילתן אף כאן צריך שתהי' התחלת הזביחה בשעת הראוי לחגיגה ועיי' לקמן הלכה ד' ודו"ק:
הלכה ד
ר"ז עולא בר ישמעאל עיי' מ"ש במס' סוכה:
בכהנים ובשעיר י"ל דלירושלמי לא הי' קשה שעירי הרגלי' חי נאכלים ושמחה בחי ליכא כקושית הבבלי פסחי' דף ע"ז משום דס"ל דא"ל דב' כהנים ביחד צולין אותו ושנים שעשו מלאכה פטורין ולא הו"ל כ"א שבות בעלמא ואין שבות במקדש ומיושב בזה לשון הירושלמי בכהנים ובשעיר דייק ב' כהנים יכולי' לצלות בשעיר א', ודו"ק, וס"ל לירושלמי ג"כ דישראל שמחים ביין ישן אלא דכהנים דאסורים לשתות יין מטעם עבודה מ"מ אינהו משמחין לי' בשעירים ובצלי ע"י שנים ודו"ק, ועיי' בסוגיא דב"ת פסחי' הנ"ל כי שם הארכתי מאד: