מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת סוכה
סוכה פרק ראשון דסוכה
בעזר השם השומר עמו מכל צרה וצוקה, אתחיל לכתוב חדושי דירושלמי מס' סוכה:
הלכה א
דף א' אמר ר' אבין ר' יהודא כדעתיהון וכו' דתנינן תמן וכן גשרים המפולשין, נראה דהענין דס"ל לכ' אבין כר' יוסי בעירובין דף כ"ו ע"ב ה' ה' דגשרים מפולשין מותרין לטלטל תחתיהן לר"י אפי' באין להם מחיצה כלל ואע"ג דבמבוי שאין לה מחיצה ג' בוודאי לא מהני קורא מ"מ הואיל וגשרים יש להם תקרה אמרינן פי תקרה יורד וסותם אפי' בלא מחיצה כל עיקר ואע"ג דבסתם גשרים איירי אפי' גובה תקרן כ' אמה אפ"ה חשיבנן לי' וא"כ ה"ה כאן גבי סוכה ג"כ כן אע"ג דהיא גבוה כ' אמה מכשיר ר' יהודא, ומיושב בזה מה שתמה בספר פ"י עיי' בש"י, והא דמייתי לעיל דר"י יליף מפתחו של היכל זה לא קאי כ"א אעירובין שם כנ"ל, כדרכו של הירושלמי דמביא ענין המוזכר במקום אחר ומזה בא אל הענין השייך למקומו:
מצינו סיכוך הרי היא כקירוי דתנינן תמן הרחיק הסיכוך מן הדפונת ג' טפחים פסולה פי' משמע דווקא הרחיק דהוי אויר הא סכך פסול אינו פוסל כ"א בד' אמות כמו דאיתא בסיפא דמשנה בית שנפחת וכמו דאמרינן לקמן אויר פוסל יותר מסכך פסול הרי בהא סכך פסול הוי כמו קירוי דאינו פוסל כ"א בד' אמות א"כ להאי נימא ג"כ דהוי כקירוי ויהיה כשר למעלה מעשרים, ופי' הק"ע הוא דחוק:
א"ל אי משם ראי' והלא שבעה בנים ת"ח היו לה ועיי' בבבלי דאיתא והלא ז' בני' היו לה ועוד כל מעשיה לא עשתה כ"א ע"פ חכמים ומפרש הא דקאמר ועוד דלא תימא דאיהו בדרבנן לא אשגחי' ועיי' באו"ח סי' שמ"ג דכתב הרמ"א בסעי' ג' ג' די"א דלא שייך חנוך בב"ד כ"א על האב בלבד ויש לעיי' לפ"ז איך מדייק הגמרא מכל מעשי' שהיו ע"פ חכמים ומה בכך עכ"פ אין כאן חיוב חנוך לא עלי' ולא על הב"ד וצ"ע, שוב מצאתי בתוס' ישנים במס' יומא דף פ"ב שהקשה בן מהילנא מלכא ועכ"פ גם אתרוצם יש לתמוה כן ובחדושי לסוגיא קטן אוכל נבילות הארכתי. והלשון שבעה בנים ת"ח היו לה יש לכוין לגמרא דידן והכוונה שבעה בנים, וגם ת"ח היו לה שהיתה עושה הכל ע"פי דבריהם כנ"ל:
והא דהקשה בספר שלום ירושלים דהו"ל לגמרא בעירובין דף ב' ע"א למעבד האי צריכותא לרנב"י כמ"ש התוס' בסוכה דף ב' ע"ב בד"ה וכיון, עיין בריטב"א על עירובין שם מ"ש בשם אביו זקנו, ויש לתמוה על הגאון מו"ה שעפטל זצ"ל שנעלם ממנו דבור התוס' הנ"ל אלא דיש להקשות דלפי תירץ התוס' קשה קושית מהר"ש ז"ל הנ"ל די"ל דזה גופא כונת הגמר' מבוי דלהלוך עבידא וא"כ בהיות דהקורא אינו כ"א טפח א"כ תיכף בעברו ממנו אינו רואה אותו ודו"ק וא"כ לק"מ ודו"ק, ויפה דברי הגאון מהר"ש הנ"ל שדבריו דברי תוס' וגם קושי' הש"י לק"מ:
ע"ב ולא דמי' ים כרמלית היא היינו דרבנן כלומר משא"כ סוכה דהוי דאוריית' והא דהוצרך לומר התורה אמרה בסוכת תשבו הוא משום דיש לומר ה"ה איפכא דשבת חמור דהוי סקילה ואפ"ה הותר מכ"ש בסוכה כדאית' בבבלי עירובין דף פ"ו ע"ב ע"כ לא אמר ר' יוסי אלא בסוכה דאיסור עשה משא"כ שבת דאיסור סקילה יע"ש, משו"ה הוצרך לומר דכתיב בסכות תשבו:
עלו בו עשבים אין ממעטין בה עיי' בש"ק דתמה מדוע השמיטו הפוסקים זה הדין, ולפענ"ד משום דהוא נגד משנה דאהלות פ' י"ג משנה ה' דאלו ממעטין את הטפח וקא חשוב תבואה שבחלון ועיי' שם ברש"י ועיי' בב"ב בבלי דף כ' ע"א שם:
שהי' מרבע להם את הרוחות עיי' בשבת דף ב' ע"ב בש"ק ועיי' בחדושי בבלי מס' עירובין פ' כיצד מעברין שם הארכתי:
ר' יודא אומר ד' אמות וד' דפנות, ויש לעיי' לפ"ז מדוע לא פליג ר"י במשנה דקתני שאין לה ג' פסולה משמע הא כל שיש לה כשירה אף בג' דפנות בלבד, י"ל דר"י לא אמר רק לכתחילה צריך להיות ד' דפנות וד' אמות אבל בדיעבד ס"ל דדי בג' ומתני' פסולה קתני וא"כ אתי' ג"כ כר"י דכל שיש לה ג' אינה פסולה בדיעבד וכן דייק הכ"נ דלר' יודא סגי בג' ולפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה בשלום ירושלים אהא דאמרה הגמרא דבפחות מד' אמות פליגי וא"כ איך מכשיר כ"י ולפמ"ש ניחא דבדיעבד מודה דכשר אפי' בפחות מד', (אמנם לגרסת הק"ע ניחא בלא"ה ועיי' בשלום ירושלים), ומיושב לפ"ז ג"כ הא דאמר מסתברה ר"י יודה לאילן רבנן כלומר דבדיעבד כשירה אפי' בג' דפנות או פחות ד' אמות כנ"ל מדלא פליג במשנה:
דף ב' ע"א ר"ש אמר ד' ורבנן אמרו שלש, ועיי' בבבלי דף וי"ו ע"ב דיש הרבה תרוצים ומ"מ צ"ע דדברי הירושלמי אינו כחד תירץ מנייהו דבמ"נ אי דרשו בסוכות יש אם למקרא הרי כאן ששה, והי' נראה לומר דס"ל יש אם למקרא ואתי' חד לגופי' וחד לסככה ונשאר חד בסוכות הרי תרי והשלישית מדבריהם אמנם לשון הירושלמי דאמר בסוכות וכו' הרי שלש אינו משמע כן וע"ש בתוס' הבבלי ד"ה ור"ש, ודע דבחדושי אמרתי לפרש דרך דרוש ענין האי סבתא בבבלי דף ל"א ע"א דצוחה קמי דר"נ דאמרה ריש גלותא וכולהו רבנן דבי' ריש גלותא בסוכה גזולה הוי יסבו ולא אשגח בה ר"נ אמרה איתתא דה"ל לאבוהא תלת מאה ותמני' סרי עבדי צווחי' קמייכו ולא אשגחיתו בה ופי' רש"י דקאי על אברהם אבינו דהי' לו שלש מאות ושמונה עשרה עבדים וצ"ע טובא מאי בעי האי סבתא בהא שאמרה דהו"ל לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדא ובפרט מה טענא טענה לפני ר"נ בהא דאמרה דיסבו בסוכה גזולה, אמנם נראה ע"פ מה דאמר בבבלי דפלוגתא דר"ש דר"ש סבר יש אם למקרא וחד לגופי' פשו לה ד' אתי' הלכתא ובצרי לה חדא עד טפח ורבנן סברו יש אם למסורה, ונראה דעבדי דריש גלותא לא גזלו לה כ"א לדופן ב' מה שיתר מטפח ואי אמרינן דיש אם למסורה א"כ לא צריכין הנהו עצים כלל לסוכה דבלא"ה הסוכה כשירה וא"כ לא שייך כלל לומר דהוי סוכה גזולה כיון דכל הכשר סוכה הי' מעצים שלהן אמנם היא אתא מחמת טענה להוכיח דיש אם למקרא וצריך ב' דפנות וטפח ושפיר יתבו בסיכה גזולה, לזה הוכחה מהא דכתיב בקרא וירק את חניכיו ואיתא בגמרא שהוריקן בפ' שוטרי' א"כ לפ"ז ליכא למימר כדאיתא במס' נדרים דיש אם למקרא וכניחו כתיב והיה רק אליעזר עבד אברהם דא"כ מאי שייך שהריקו בפ' שוטרי' הלא הטעם הוא משום דלא ימס לבב העם אלא וודאי דיש אם למקרא והו"ל תלת מאה ותמני' סרי עבדי וא"כ גם כאן יש אם למקרא ושפיר אמרה בסוכה גזולה הוי יסבו, אמנם הואיל ואיתא עוד שם שהוריקן בזהב א"כ נפל הוכחתה ושפיר אמר ר"נ פעיתא היא דא כן אמרתי דרך דרוש:
ותני כן חצר שהעמודי' מקיפין אותה עיי' מ"א סי' תרל"ו בריש הסי' שהאריך ורצה לחלק דמחיצה של שתי קנה קנה לא מהני אלא בעושה ד' דפנות יע"ש וצ"ע דאי יש חלוק א"כ מאי מביא ראי' מחצר שהעמודים מקיפין אותה דלמא שאני כאן שמקיפין אותה מד' צדדין משא"כ בעושי ב' דפנות לא מהני אם אינו סמוך פחות מג' לדופן ודו"ק:
והא מתני' פליגי דתני שלא כהלכתן פסולה סברין מימר באמצע ויש לפשוט מזה ספיקא דמ"א בסי' הנ"ל ס"ק ג' מדלא מוקי ברחב יותר, ושוב ראיתי שהרגש בזה בספר שלום ירושלים, אמנם מ"ש שם בשם ספר יד דוד לא הבנתי ואין ספר זה בידי ובגליון מ"א שלי הארכתי, שוב ראיתי בש"ק ד"ה זה נעשה דכתב דדברי המ"א בכל הסי' הלז צ"ע ואולי כיון למ"ש:
ד' פסטליות עיי' בעירובין בש"ק דף ה' ע"א:
ע"ב שני' היא באילן שדרכן למסע, וא"כ פסול אפי' בשוין הואיל דלבסוף יהי' חמתה מרובה כיון דמפסע וא"כ אפי' בתחילה שעדיי' לא הי' חמתה מרובה כיון דעכ"פ הוי סוכה שאינה ראוי' לשבעה ואפי' לר"מ דמכשיר בעושה סוכה על גבי בהמה הרי קאמר בבבלי דף ב' משום דמדאורייתא עכ"פ מחזי חזי משא"כ כאן דחמתה מרובה אפי' מדאורייתא פסולה ודו"ק, ויש לישב בזה היש מי שכתב שהביא הר"נ במתני' בפ' קמא דסוכה דטעמא דחמתה מרובה פסולה הוא משום דהסכך המועט יהי' בטל ברוב המגולה והר"נ הקשה דהכי אמרינן בגמרא דחמתא בלמטה קאמר, אמנם לפמ"ש יש לומר דכתבו כן אליבא דתירץ הירושלמי ודוק היטב:
הלכה ב
סוכה ישנה וכו' ר' יוסי אומר כ"ש ובלבד ע"פ כולה וכו' עיי' מה שהארכתי במס' תענית בענין דיש שיעור לכ"ש ומכאן ג"כ ראי' קצת:
ועיי' בש"ק מה שתמה איך אפשר לומר דבמצה פליגי הא לא אפשר לחדש בה דבר אפשר לדחוק דאיירי באוכל חצי זית ממצה ישנה וחצי זית חדשה והוי החצי החדשה חדוש לה כנ"ל ודו"ק, ועיי' מ"ש בחדושי למס' פסחים דף ט':
העושה סוכה לעצמו מברך א"ק ב"ו לעשות סוכה לאחר לעשות סוכה לשמו ועיי' בש"ק שתמה על מ"ש המרש"א בסוכה דף ל"ו דהרי אף במפריש מעשרותיו של חבירו איתא בברכות פ' הרואה דאומר לשמו ולפענ"ד יש לומר דלק"מ דוודאי לכ"ע במפריש תרומה בעינן לשמה אלא באמת במפריש איהו גופא יש ג"כ היכר דהרי נותן המעשרות ללוי ותרומה לכהן והוי דומי' דסוכה דיושב בה משא"כ במפריש בשל חבירו איירי דמפריש ואינו נותן ללוי או הכהן רק מפרישם דהבעלים יתנם להם ומשו"ה צריך לומר לשמה ודו"ק, אלא דיותר הי' לו להקשות מירושלמי לקמן דף וי"ו ע"א דאיתא בעושה לולב לאחר דצריך לומר לשמו יע"ש ומה שהקשה עוד שם ג"כ לק"מ וקצרתי ודו"ק, מלומר דדוקא בעושה סוכה בתוך למ"ד לעצמו דהואיל ועכ"פ עושה בתוך למ"ד דנראה דעושה לשם סוכה וגם נכנס שוב לישב בה נכר לשמה משא"כ בסוכה ישנה דאע"ג דנכנס לישב בה מ"מ לא עשאה בתוך למ"ד ודו"ק:
הלכה ד
דף ג' ע"א אר"י לא אמרו אלא מפני הנשר הא שלא מפני הנשר כשירה ועיי' בק"ע קמפרש דפליג אר' חנני' לעיל יע"ש, ולפענ"ד מלשון הירושלמי לא משמע כן, גם יש לדקדק בלשון ר"י דאמר הא שלא מפני הנשר ולא אמר כדאמר בבבלי הא לנאותה כשירה, ע"כ נראה לפענ"ד דר' חנני' דאמר לעיל הא מלמעלן פסולה היינו בתלאן סתמא אזי לא אמרינן סתמא בוודאי לנאותן קאו אלא הוי כתולה מפני תרווייהו מחמת הנשר וגם לנאותן ובכה"ג פסולה כיון דהוי ג"כ מחמת הנשר, אבל ר"י אמר הא שלא מחמת הנשר והיינו רק לנאותה ובכה"ג כשירה, ודו"ק, ולפי דעת הק"ע דמפרש דפליגי ר' חנני' ור' יוסי י"ל דר' חנני' הי' סובר דטעמא דפירס סדין פסול הוא משום דהוי ב' סככי' וא"כ ה"ה לנאותה נמי פסולה כמ"ש רש"י ז"ל בבבלי דף יו"ד בד"ה אבל לנאותה וקצרתי:
הלכה ה
ר' בא בשם רב והוא שידלה אותן לכך ר"י ב"א צריך לנענע אמר ר"י תרתיהון לקולא וכו' ועיי' בבבלי דף י"א ע"א דאמר לי' רב הונא דשמואל אמרה ולא רב מדאמר רב פסיקתן זו היא עשיתן ויש לעיי' דלמא הא דאמר רב פסיקתן זו היא עשיתן היינו בתלאן מתחילה לכך דבוודאי ר' עמרם חסידא תלאן מתחילתן לכך אלא דלבסוף שכח ולא אפסקן והא דאמר רב צריך לנענע היינו בלא הניחן מתחילה לכך לקצצן אח"כ, ויש לישב דאפ"ה אמר לי' רב הונא שפיר מדאמר סתמא וצריך לנענע ואיך קאמר סתם הא עכ"פ בהדלה מתחילה לכך א"צ לנענע והי' לו לפרש דבלא הדלה מתחילה לכך הוא דצריך לנענע לפיכך אמר דשמואל אמרה דאיהו ס"ל דעכ"פ צריך לנענע ומשו"ה אמר סתם ופשוט, ועכ"פ יש בזה לפרש הא דסליק הגמרא בקשי' עלה דברי רב מהא דתלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם פסולין וכבר כתבו בכללא דש"ס דהיכא דסלוק בקשי' יש מקום לתרץ ועיי' ברשב"ם בב"ב ולכאורה הקושי' כאן היא קושי' עצומה אמנם לפי הנ"ל יש מקום לישב דיש לומר דברייתא איירי בלא תלאן מתחילה לכך רק סתמא משא"כ רב דאמר פסיקתן זו היא עשיתן איירי בתלאן מתחילה לפסקן אח"כ כנ"ל ודו"ק:
בנקיבות פסולה עיי' בבבלי י"ב ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה מ"ד בית קיבול מה שהקשו אפי' הקונטרס בפ' ד' מיתות דיהי' הסוגיא כר"א דשמותי הוא ועיי' בנ"ב מה"ק חלק יו"ד סי' צ"ו מה שרצה לומר דבית קיבול העשוי למלאות רק מדרבנן מקבל טומאה ומשו"ה בנקיבותו פסולה דאפי' במה שמקבל טומאה מדרבנן נמי אין מסככין, ולא משמע כן לשון הגמרא דקאמר מ"ד בית קיבול העשוי למלאות לא שמי' קיבול קמ"ל משמע דהוי בית קיבול ממש ואפי' מדאורייתא, ודע דיש לעיי' לפמ"ש בק"ע די"מ שלביות היינו חצים א"כ ע"כ צריך לומר דאיירי בנקיבות דזכרי' הא אמר כשרה וא"כ קשה אמאי קאמר הירושלמי ב' פעמים דנקיבות פסולות, ונראה דשלביות איירי דבית קבול הוא נקוב מעבר לעבר ובכה"ג מן הדין הי' להכשיר ועיי' במ"א סי' תרכ"ט ס"ק ח' בסולם מנוקב מעל"ע אלא דלא פלוג ויש מזה ראי' לב"ח ודו"ק ועיי' בטו"ז שם כנ"ל:
ודע דלפי מה דהעלה בפרי מגדים סי' תרכ"ט הנ"ל לדעת מהרי"ל שהביא המ"א בס"ק י"א דמה שפסול רק מדרבנן אינו פסול כ"א היכא דנטמא ממש יע"ש א"כ אין מקום לתירץ הנ"ב הנ"ל ודו"ק:
ודע דסככה באניצי פשתן דפסולה לדעת הר"נ הוא משום דראוי לתן בכרים וכסתות ויקבל טומאה והמ"א תמה בס"ק ג' מ"ש מחצים זכרים ותירץ משום דנקיבות בלא"ה ראוים לטמאות משא"כ בכרי' וכסתות ויש לעיי' הלא כלי עור מטמאים בנגעים בין פשוטיהן בין מקבליהם בכ"ש כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ג מה' טומאת צרעת ה' ד', וצ"ל דכוונת המ"א הוא דדווקא בנגעים מטמאי' אבל לשאר טומאת גורמת המילוי משא"כ בנקיבות ודו"ק, אמנם לפענ"ד נראה דיש מקים לומר ע"פ מה שכתבתי דדעת הנ"ב הוא דהא דנקיבות פסולות הוא משום דבית קיבול העשוי למלאות הוא מקבל טומאה רק מדרבנן וא"כ שפיר אמרינן דזכרים כשרות כיון דגם הנקיבות אינם מקבלים טומאה רק מדרבנן משא"כ בכרים וכסתות דמקבלים טומאה מדאורייתא משו"ה אמרינן באניצי פשתן דפסולות הואיל וראוים למלאות כרים וכסתות ומקבלים טומאה מדאורייתא כנ"ל ודו"ק, ועיי' במ"ל פ' א' מה' כלים ה' יו"ד:
דין כדעתי' ודין כדעתא עיי' ביתו"א בראשית רבא, פרשה י"ג:
הלכה ו
חבילי קש חבילי עצים חבילי זרדים, ונ"ל מדוע לא כלל במשנה הכל ביחד חבילי קש עצים וזרדים ונראה דכיון דמשום גזירה הוא שנראת כאוצר ועיי' בק"ע לקמן וא"כ י"ל דווקא בחבילי הרגל הוא דגזרו והיינו כדאמר לקמן שהוא כ"ה קנים משא"כ בפחות כיון שאינו עשו' כדרך חבילה וא"כ ה"ה אם החבילה עשוי מג' ביחד מקש עצים וזרדים נמי לא הוי בכלל גזירה ומשו"ה הפסיק בכל א' במילת חבילה להורות דצריך להיות מכל מין ב"ע ואפשר דזה הוא כונת התוס' במה דציינו במילת חבילי זרדים דברי הירושלמי שצריך להיות כ"ה קנים והוא כמ"ש ודו"ק, אמנם עיי' בשבת פ' מפנין איתא ג"כ זה הלשון חבילי קש חבילי זרדים ועיי' מ"ש שם:
וכולן כשירות לדפנות עיי' בש"ק מה שתמה על הרז"ה, אמנם באמת לשון הרז"ה הוא וז"ל וסכות על הארון את הפרוכת מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה, והניח מ"ש עוד בירושלמי שם מכאן שהדופן קרוי סכך ע"כ דהרז"ה הי' מפרש הירושלמי הכי דירושלמי מקשה מדכתיב וסכות על הארן את הפרוכת הרי דהפרוכת ג"כ קרוי סכך וא"כ אמאי הכל כשירים לדפנות, ותירץ מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה כלומר מדכתיב וסכות על הארן את הפרכת את לרבות התפיל לפרכת דהיינו הפורתא דניכף בה וזה קרוי סכך כדאיתא בגמרא סם כרבנן וא"כ שפיר הביא הרז"ה כרבנן דסוגיא, ויובן הטיב בזה הא דלא הביא הרז"ה כ"א מכאן שעושין דפנות מדבר המקבל טומאה, א"נ י"ל דהירושלמי מפרש כאן פלוגתא דר' יאשי' ורבנן ומכאן ראשון קאי אר' יאשי' ומכאן בתרא קאי ארבנן ועיי' בשלום ירושלים, ועיי' בתוס' סוכה הנ"ל ד"ה מחיצה ובמהרש"ל ומהרש"א שם ודברי מהרש"ל מבוארין ע"פ הירשלמי הנ"ל ע"פ פי' דש"ק, והא דקאמר הירשלמי מכאן שעושין דפנות ממקבל טומאה לפי פרושי הנ"ל הוא משום דבלא"ה סוכה משמע סכך ולא דפנות ודו"ק כי קצרתי:
הלכה ז
ע"ב היא הדא היא הדא, נראה לפרש היא הדא היינו דברישא פליגי במשופין לכלים, ובסיפא פליגי בגזרת תקרה והיינו רישא היא פלוגתא דא וסיפא דא, ונראה דלירושלמי לא הי' קשה קושית הגמרא ולר"י אמר רב דאמר סככה בעצים זכרים כשירה ולא גזר זכרים אטו נקיבות דס"ל כלי העשוי למלאות רק מדרבנן מקבל טומאה כמ"ש לעיל מנ"ב חלק יו"ד סי' צ"ו ומשו"ה לא גזר זכרים אטו נקיבות דנקיבות גופא דרבנן משא"כ בשאר כלים ודו"ק וא"כ ל"ק מידי קושות הגמרא, א"נ י"ל דס"ל לירושלמי דר"י אומר רב אליבא דר' יהודא אמר למילתא כנ"ל:
הלכה ח
תקרה שאין עלי' מעזיבה, עי' בש"ק מה שמתרץ הא דלא נקיט המשנה סתם תקרת נסרי' והוא לאשמעינן דאפי' בהי' עלי' מעזיבה דאיכא למגזר טפי משום גזירת תקרה אפ"ה מהני פקפוק, ויש לכוין בזה הא דאמר הירושלמי תיכף עלה דמתני' ואם פקפוק איני צריך ליטל אחת מבנתים, ועי' בק"ע דמגיה ולפי הנ"ל יש לכוין כפשוטו דירושלמי בא לתרץ קושית הש"ק מדוע לא נקיט סתם תקרת נסרים לזה בא לתרץ דאתי לאשמעינן דאם פקפק אינו צריך לטול אחת מבנתים בכל ענין אפי' בהי' עלי' מעזיבה ודו"ק:
ואם פקפק וכו' עי' בק"ע דמגיה, ויש לפרש דבא להקשות איך אמר ב"ש מפקפק ונוטל אחת מבנתים, הלא אפי' אם פקפק ע"כ צריך לטול אחת מבנתים, ובאחת מבנתים סגי אסי' בלא פקפק א"כ אמאי הזכיר ב"ש כלל מפקפק, והניח הירושלמי זאת בקושי' כדרכו, אמנם מ"ש במתני' הוא פירוש יותר מרוח:
הלכה ט
התיב ר"א בר ממל הרי כלי זכוכית עיי' בק"ע דמפרש דמקשה מכלי מתכות הקשה, וזה דוחק גדול דנראה דדווקא מכלי זכוכית מקשה ובפרט לפי מה שמתרץ הכא נכנס ואינו יוצא מפרש בק"ע דהכונה דאינו נכנס, ובגמרא אמרו להיפך דנכנס, אמנם לענ"ד דהכונה הוא דעיי' בפרי מגדים סי' תרכ"ט דבשעת הדחק יכול לסכך בזכוכית דנעשה ע"י אפר דהוי גדולי קרקע וא"כ לפ"ז מקשה דהרי כלי זכוכית דטפח נכנס לתוך טפח דהיינו דהזכוכית נכנס בסריגי חלונות ומשכחת טפח בתוך טפח והסריגים מקבלים דאע"ג דהוי כלים העשוים למלאות מ"מ ס"ל לירושלמי כתוס' ורשב"א סי' קע"ה דכלי העשוי למלאות מקבל טומאה ומשכחת לו טפח בתוך טפח לזה מתרץ דהתם נכנס ויוצא משא"כ דנכנס ואינו יוצא, כנ"ל ודו"ק, ועיי' בבבלי מגילה דף ו' ע"א חול זו זכוכית לבנה יע"ש, ומ"מ צ"ע דעכ"פ אין הגשמים יורדים לתוכה וכה"ג הב"ח פוסל ועיי' סי' תרל"ח ועיי' מ"ש לקמן ועיי' בש"י דף ד' ע"ב ה' ג':
הלכה יוד
דף ד' עצה שבים עיי' בק"ע ועיי' בבלי עירובין דף פ"ו ע"ב ועיי' בריטב"א שם:
הלכה יא
הרי טיט הנרוק עיי' בבלי סיכה דף י"ט ע"ב ויש לעיי' לפי' רש"י מדוע נקיט הגמרא דווקא טיט הנרוק דהוא האחרון השנוי במשנה ולא נקיט שלג וכפור יוכח ובחדושי בבבלי לסוכה הארכתי, ודע כי נשאלתי בענין מקוה שמימי' מרודדין גם יש שם טיט הרבה רק שאינו כמו טיט היון אמנם צריכה להיות מגנדרת בה כבניתא עד שספרו שאשה אחת שטבלה בתוכה יצאה מלוכלך בטיט הרבה אי רשאי לטבול בהאי עוקה או לא, והשבתי דהנה רש"י פי' הטעם דאשה לא תטבול בנמל הוא מחמת טיט הרבה שיש שם, וכן פי' רש"י גבי ומפצי לה ביומא תשרי מפני חציצת הטיט, והאשרי הקשה על רש"י ממתני' דפ' ז' דמרואות הטביל בה אע"פ שרגלי' שוקעת בטיט טהורה מפני שהמים מקדימין והרי גם כאן המים מקדימין עיי' בראש סוף ה' מקוואות, ובעבור כן החזיק בפ' ר"ח דהטעם דנמל הוא מחמת שיש שם בני אדם ואיכא ביעתותא והוי דומיא כמו סילתא, אמנם לפענ"ד נראה לישב שיטת רש"י והוא משום דלכאורה קשה אמאי היכא דרגלי' שוקעת בטיט העבה טהורה הרי מבואר במס' מקוואות שם פ' ב' דהיכא דיש טיט כ"כ עבה שקני המדה עומד בה דלר"י אסור לטבול בה, גם אינו מצטרף ומבואר בנ"ש שם, ובתוס' סוכה דף י"ט ע"ב דאין פרה שוחה ושותה הימנה דקתני במס' זבחים, דאינו משלים למי המקוה הוא זאת השיעור לר"י ע"ש וא"כ קשה הלא הטבילה צריכה להיות כולה במים ואין טבילה לחצאין ואי נפיק אבר א' מן המים אין הטבילה עולה כלל והבא עלי' הוא בכרת כמו שלא באה במים לעולם, וא"כ לפ"ז תקשה הכא דהרגל שוקע בטיט העבה שאין פרה שוחה ושותה ממנה אמאי לא נחשב לי' כמו אבר א' שיצא חוץ למים דמה לי שיצא אבר חוץ למים קודם שבא כל הגוף במים, או נשקע בתוך טיט העבה דאינו מצטרף למי המקוה כלל ואי משום דהמים המטפיחין על רגלו הוי חבור למי המקוה הלא זה הוא ג"כ היכא דאבר א' יצא חוץ למים, ע"כ הי' נראה לרש"י לפרש זה דאמר ר"י שם דמטבילין במים ובטיט ואם הטיט מצד א' מטבילין במים ואין מטבילין בטיט היינו דאין הטיט נחשב כלל חבור למים רק היכא דהמים צפין על גבו אבל היכא דהמים מצ"א והטיט מצד אחר המטביל במים לא עלתה טבילה היכא דאין בה מ' סאה דאין הטיט חבור כלל והשתא לפ"ז היינו דקאמר המתני' דלקמן דהטביל את המיטה טהורה אע"ג דהרגלים שוקעת בטיט כיון דהמים מקדימין וא"כ צפין ע"ג לפיכך מהני הטבילה וכר"י, משא"כ אם אין המים צפין ע"ג אז אפי' במים אין מטבילין ודו"ק, וא"כ לפ"ז איירי במשנה דווקא בשיעור שפרה שוחה ושותה ממנה אבל היכא דאין פרה שוחה ושותה ממנה בוודאי אין מטבילין ושפיר מפרש רש"י דנמל הוי הטעם משום טיט דיש בה כגון דאין פרה שוחה ושותה ממנה ואז בוודאי הוי חציצה:
והשתא לפ"ז מיושב הטיב רש"י לשיטתו דמפרש במס' סוכה י"ט ע"ב הא דקאמר הגמרא ויט הנרוק יוכח דאיהו אצטרופי מצטרף ואיהו גופא לא חזי' דהטובל במקוה שכולו טיט נרוק יע"ש והתוס' הקשו על רש"י ופרשו יותר מרווח דטיט הנרוק היינו פלוגתא דר"י ור"א ע"ש, אמנם לפי שיטת רש"י ז"ל גם במתני' אינו מצטרף אם הטיט מצד א' והיכא דמצטרף אזי איהו גופא חזי ואין ראי' מהאי מתני' טפי מטיט הנרוק, ודו"ק, היוצא מסנ"ל דמיושב שיטת רש"י ז"ל והיכא דיש במקוה טיט היכא דאין פרה שוחה ושותה הימנה הוי חציצה והוי אפי' כמו אבר א' היוצא וא"כ בוודאי אסור לטבול במקוה כזאת, שוב ראיתי שגם הרוקח והמרדכי הביאם ב"י בסי' ר"א סוברים כן דהיכא דיש במקוה טיט שאין פרה שוחה ושותה הוי חציצה, הרי ג' עמודי עולם רש"י ומרדכי ורקח דס"ל דאסור גם הראב"ד והר"נ ס"ל בשיטה דאדם שאני ואף שאין הטיט כמו טיט היון וא"כ אף שיש להקל בכה"ג בדיעבד ויש לסמוך על הרא"ש ושאר פוסקים מ"מ בכה"ג היכא דצריכה להיות מגנדרת בה כבניתא וא"כ יוכל להיות דיתלכלך כל הגוף ובוודאי חוצץ מדאורייתא והוי חשש איסור כרת א"כ בוודאי אסור לטבול בתוכה:
סליק פרק קמא דסוכה
הישן תחת המטה פרק שני
הלכה א
במשנה ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח, ויש לדקדק וכי בשביל שידע זה שעבד פטור מן הסוכה הוי ת"ח, אמנם לפי מה דמסיק לקמן בירושלמי כדי לשמוע דברי חכמים ישב לו תחת המטה ולא יצא חוץ א"כ שפיר אמר להם שהוא ת"ח דמשו"ה ישב לו תחת המטה לשמוע דברי חכמים ופלפולם ש"מ שהוא ת"ח ומבין דבריהם וזה פשוט, ועיי' מ"ש בחדושי למס' גיטין בפ' השולח בדברי הרמב"ם דפוסק בעבד שלמדו רבו תורה דאינו יוצא לחירות, ויש ראי' מטובי עבדו של ר"ג דהי' ת"ח וע"כ דר"ג למדו, ועיי' מ"ש שם בהא דפוסק הרמב"ם דאינו יוצא לחירות במניח לו רבו תפילין אלא במניח לו של רא"ש:
ע"ב דתני טבי עבדו דר"ג פי' נותן תפילין עיי' בש"ק ומ"ש בש"י הוא ממש דברי הש"ק, ומ"ש בשם הגאון מהר"ש לנדא ז"ל לפענ"ד נראה דרבא אמר וכן לענין שבת משמע דכיון דהוי מחיצה לענין סיכה ה"ה לענין שבת והמוציא ממנה לרה"ר פטור וה"ה נשים ועבדי' ג"כ דאע"ג דאינהו פטורין מ"מ הואיל ועכ"פ לגבי אנשים הוי רשות ב"ע לענין סוכה ומהני המחיצות ה"ה לענין שבת אלא דנשים פטורין מסיכה כן נראה לפענ"ד וא"כ נפלו דבריו אמנם נראה לפענ"ד דיש עכ"פ נ"מ בנשבע העבד שלא לשב בסיכה דכיון דקיימ"ל בסי' רל"ט דאין שבועה חלה על דבר מצוה א"כ נפיק מני' חורבא דאם ישב בסוכה יסבור שהוא חייב בסוכה וא"כ אין השבועה חלה כלל ובאמת אינו חייב וא"כ חלה השבועה ומשו"ה ס"ד דר"ג הי' מוחה דאל יטעה שהוא חייב בסוכה, א"כ נ"מ בענין עוסק במצוה דקיימ"ל דפטור מן המצוה וא"כ אם הוא חייב בסיכה א"כ פטור בתחילת ישיבת הסוכה ממצוה שחייב בה אם באה בזו הרגע שנכנס בה לישב בה ודו"ק, ועיי' בהגהות אשרי סי' ז', גם י"ל לפי מה דקיימ"ל עושין סיכה בחולא של מועד וא"כ יש חשש דאי ישב בסוכה יסבור שהוא חייב ויעשה בחו"שמ:
הלכה ב
אמר ר"א משום שאין ממעי וכו' עיי' בק"ע דמפרש אליבא דנ"א דפליגי רבנן ונ"י, אמנם לא עיי' ברא"ש דכתב דר"י רק מפרש דברי רבנן דאל"כ מ"ט דת"ק כיון דהוי דיכה סרוחה, יע"ש, אמנם לר"ב דאמר משום שאין מעמידין שפיר י"ל דפליגי ודו"ק ועיי' בש"י:
ר"ב משום שאין מעמידין עיי' בק"ע דמפרש ואע"פ שלא למדנו אלא לסכך וכו' והוא דברי רש"י בסוגיא דבבלי יע"ש ואפשר לומר ע"פ מ"ש המרדכי בשם ראב"י דלר' יאשי בבבלי דף ז' ע"ב ה"ה דאין עושין מחיצה בדבר המקבל טומאה ולא בכל דבר שיש קפידה בסכך וא"כ ר' יהודא סובר כר' יאשי' ושפיר אמר משום שאין מעמידין:
והא תני מעשה באנשי ירושלים עיי' בש"י דמתרץ קושית הרא"ש דאיך מעמידין על גבי כתלים (ועיי' מ"ש לעיל א"כ מיושב קושי' זו ודוק) דכתב דאפשר לחלק בין כל הדופן הוי מדבר שאין מסככין בו, או אם מעמידי הסכך לבד, ואינו נראה דא"כ לא הוי סירך הירושלמי ממעשה דאנשי ירושלים דדלמא שם גם כל הדפנות הוי מדבר שאין מסככין בו וזה פשוט ועיי' בטו"ז סי' תר"ל ס"ק י"ז ודו"ק:
הלכה ג
הדא אמרה צריכין שיהיו הכוכבים נראין מתוכה ר"ל בשם רחב"ח בכוכבי חמה שנו, ועיי' בטור סי' תרל"א דכתב הכוכבים ונצוצי חמה ותמה בב"י למה הזכיר נצוצי חמה, אמנם נראה לפענ"ד דהטו"ר הי' מפרש דברי הירושלמי דמקשה הדא אמרה צריכה שיהיו נראין מתוכה דהיינו מדקתני במתני' אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשירה משמע דווקא בדיעבד הא לכתחילה צריכין שיהיו נראין מתוכה לזה מתרץ ר' לוי דמתני' איירי בכוכבי חמה ואז אם הנהו נצוצות לא נראין מתוכה ג"כ אזי דווקא בדיעבד כשירה אבל לא לכתחילה אבל אם כוכבי חמה דהיינו נצוציו נראין מתוכה אע"פ שאין שאר הכוכבים נראין מתוכה אזי אפי' לכתחילה כשירה, והשתא לפ"ז י"ל הברייתא דקתני המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשירה, ואח"כ קתני' אין כוכבי חמה נראין מתוכה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וא"כ ע"כ רישא דקתני סתם כשירה דמשמע אפי' לב"ש איירי בכוכבים ממש אבל נצוצי חמה נראין בתוכה וזה כשירה אפי' לב"ש, וקשה הא בכה"ג מותר ואמאי נקיט דווקא בדיעבד וע"כ צריך לומר דנקיט כן אל בא דב"ש דוודאי אליבא דב"ה דמכשירין אפי' באין כוכבי חמה דהיינו נצוצות נראין א"כ בנראין עכ"פ נצוצות מותר אפי' לכתחילה אבל אליבא דב"ש דפוסל באין כוכבי חמה נראין א"כ בכוכבי חמה נראין מתיר רק בדיעבד ומשו"ה נקיט ברישא רק דיעבד וא"כ לדינא דקיימ"ל כב"ה א"כ י"ל בנראין נצוצי חמה מותר אפי' לכתחילה ושפיר כתב הטור דאפי' בנצוצי חמה מותר לכתחילה, ודע דהכ"מ בפ' ה' מה' סוכה ה' כ"א כתב דטעמא דהרמב"ם דנקיט כוכבים גדולים משום דמפרש דכוכבי חמה דקאמר ר' לוי בירושלמי היינו כוכבים הגדולים וקרי להו כוכבי חמה משום שנראין ביום, ויש לתמוי דא"כ איך יפרש הברייתא דקתני מתחילה המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראין בתוכה כשירה ואח"כ קתני אין כוכבי חמה נראין מתוכה ב"ש פוסלים א"כ ברישא דמודה ב"ש במאי איירי וצ"ע ודו"ק, אמנם נראה בעיני דהרמב"ם הי' גורס בירושלמי כגרסת הרא"ש ר' לוי אמר בכוכבי חמה שנו והי' מפרש דר' לוי אינו תרצין לקושי' כמ"ש אלא דמתחילה אמר הירושלמי הדא אמרה שצריכין להיות כוכבים נראין מתוכה משמע כוכבים ממש ואפשר מדנקיט הלשון הכוכבים בהא הידיע משמע הכוכבים הגדולים הידועים ונראין ביום ור' לוי פליג וס"ל דכוכבים היינו כוכבי חמה דהיינו נצוצות החמה ובהנהו סגי ופסיק הרמב"ם כסתם הירושלמי ודו"ק:
הלכה ד
ר"ש ב"כ וכו' ור' יוסי דאהלות דנ"י הבית שבספינה אינה מביא את הטומאה, עיי' בנ"ב מה"ת חלק או"ח סי' ל"א במה שסותר ראיות המתיר להתיר הפארסאל בשבת והביא ראי' מטלית המנפפת וספינה ששטה על פני המים דלא חשיב אהל וכתב דלא דמי דשאני הנהו דהתעיף עינך בו ואנינו, ולפענ"ד דבריו צ"ע דהרי גם שם אפי' אם הטומאה צפה כמה שעות תחת הספינה או הנסר אפ"ה אין הכלים נעשו טמאים, ודווקא קשר הטלית או נתן עלי' אבן או קשר הספינה הא לא"ה לא אע"ג דהטומאה צפה כמוה תחתי' נמי אינה מביאה ומה שהביא ראי' מקושית הנ"ש עלי' דר"י דאמר הבית שבספינה אינה מביא הטומאה והקשה אי כלים שבתוך הבית איירי דבר תימא הוא מ"ט דר"י דאינו מביא את הטומאה, נראה לפענ"ד דלא דמי דעכ"פ הבית שבספינה אינה עשוי להלך רק הספינה היא עשוי להלך אבל לא הבית דהיא עשוי לעמוד לאהל ולבית משא"כ הפארסאל הוא גופא עשוי רק להלך ודו"ק:
ודע דעכ"פ יש לעיי' מסוגי' דכאן דקא' ר"מ ור' יוסי ור"א ב"ע אמרו דבר א' פשטא דענין משמע דענין בית שבספינה הוא בית שהוא בספינה ממש ואפ"ה אינו מביא משום דלא קביעי כמ"ש בק"ע כלומר הואיל והספינה מטלטלת תמיד על גבי המים וכן מבואר מהא דהביא ג"כ אח"כ מעשה דראב"ע ור"ע דבא הרוח והפרחיתה דהיינו שהסריח הספינה וטעמא דא"ל ר"א ב"ע אי' סוכתך הוא משום דה"ל דירה המהלכת כמ"ש בק"ע דאי הכונה שעקר הסוכה לגמרי מדוע לא הביא מעשה דר"ג ור"ע בבבלי ודוחק לומר דהכל חדא מעשה הוי דא"כ מדוע לא קאמר ר"ג וראב"ע ור"י ור"מ ודו"ק, והנה הר"נ בריש סוכה הביא דעת י"א דאע"ג דלא קיימ"ל כשיטה מ"מ היכא דקאמר אמרו דבר א' הלכה כוותייהו יע"ש וא"כ לפ"ז כאן דקאמר דאמרו דבר א' משמע דהלכה כוותייהו וא"כ יש מקום להקל וצ"ע בר"ש הנ"ל:
ודע דמלשון הר"ם שם משמע דהי' מפרש הבית שבספינה הוא דהבית הוא בתוך הספינה ממש והטומאה והכלים המה בתוך הבית משום דהי' דוחק לו לפרש כפי' הר"ש דאיירי שהטומאה שטה בים והבית הוא על ראש הספינה דא"כ ר"י מאי אתא לאשמעינן יותר מת"ק דאמר ספינה השטה ועוד דלשון הבית שבספינה משמע שהוא באמת בתוך הספינה ולא בראשה ומקצתם חוצה גם התירץ הב' של הנ"ש דאיירי באינו עומדת ברוח מצוי' הוא דוחק דאדרבה סתם בית שבספינה עשוי' לעמוד ברוח מצוי' ע"כ הי' מפרש דאיירי כפשוטו דהבית הוא בתוך הספינה רק הואיל וכלל הספינה היא מהלכת וזה דייק בלשונו דנקיט הלשון כלל הספינה ודוק:
ועתה לפ"ז יש לעיי' א"כ מדוע קאמר דאין הלכה כר' יוסי וצ"ל משום דס"ל הואיל ובירושלמי חשיב לי' שיטה כנ"ל וע"כ דפליג אי"א שהביא הר"נ הנ"ל כנ"ל ודוק:
הלכה ה
דף ה' כהדא ר"ז סליק לגזורה ולא קבל עלי' מטעם כלום וכו', עיי' בק"ע דמגיה ולפענ"ד נראה דאין להגי' והכי פרושו אין משום דלא הוי עסקי' טעם כלום עד יפנה מוסף ולא ידעין ירצה אי הטעם משום דלא רצה לטעום קודם שהתפלל מוסף, ולא ידעין פי' וכי לא ידעו דאין לת"ח לאכל ולטעום קודם מוסף וא"כ מדוע בקשו ממנו שיאכל ויטעום קודם מוסף עד דאיהו הי' צריך לסרב אלא וודאי הטעם משום דאין שבח לת"ח להיות מניח את ביתו ברגל ובהדין לא ידעו פי' דסברו אולי הואיל והולך למול מותר כן נראה לפענ"ד לקיים הגרסא ודו"ק, וספר יפה מראה שהביא בק"ע אינו תחת ידי לעיי' בו כעת, ועיי' באו"ח סי' רפ"ו ס"ג ג' בט"ז ובמ"א שם, ויש ראי' מכאן להחמיר אפי' בטעימה:
אמר ר' אליעזר אכילה עראי אין וכו' עיי' בבלי דף כ"ו וכמה אכילת עראי תרתי או תלת ביעי א"ל אביי והא זמנין סגיאין סגי לי' לאינש בהכי והו"ל סעודת קבע יע"ש ומזה יש לתמוי על מה שראיתי באלי' זוטא סי' קס"ח סעי' קטן ט' דכתב ושיעור שדרך בני אדם לקבוע סעודה הוא ג' או ד' בעים משמע הא ב' בעים לא הוי קביעת וצ"ע מסוגי' דכאן דמבואר דב' בעים דרך בני אדם לקבוע סעודה ואולי יש לחלק:
מה נפיק מבניהון מסר שינתו לאחר ועיי' בבלי הנ"ל דמקשה רב משרשי ערבך ערבא צריך והירושלמי לא חש להאי קושי' דלא שייך לומר דכל האחרי' נמי ישנו וירדמו ודע דלפי תירץ הירושלמי דבמסר שינתו לאחר שרי צ"ל דטובי עבדו דר"ג הי' ישן בסוכה שינת קבע דאל"כ יש לחוש שמא מסר שינתו לאחר ואיך אמר ר"ג ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח ויודע שעבדי' פטורין מן הסוכה דלמא שינת עראי ישן ומסר שינתו ודוק:
הלכה ו
ע"ב אמר ר' אחי לשאר המינין נצרכה ועיי' ברשב"א במס' ברכות דף ל"ז בסוגיא דחביצה מ"ש בשם הראב"ד והקשה מירושלמי דהכא ותירץ דקושיתו הי מאוכל ולוקט פרורין פחות מכזית יע"ש ולפ"ז נראה דאין הפי' כמו שכתב בק"ע דהקושי' היתה דדייק דמברכין לפניו ממתני' ממעשה דר"צ דקתני ולא הי' מברך לאחריו משמע דלפניו הי' מברך והרי שם לא הי' אוכל כ"א פחות מכביצה אחת, גם בלא"ה צ"ע איך מדייק ממתני' דפחות מכזית דמברכין לפניו דלמא דווקא פחות מכביצה הוא דמברכין לפניו אבל אית מכזית באמת אין מברכין ג"כ לפניו המ"ל מן הארץ גם יש להקשות איך מדייק ממתני' דמברכין לפניו המוציא דווקא דלמא הכונה דלאחריו לא הי' מברך כלל אבל לפניו הי' מברך אבל לא המוציא וצ"ע, ועיי' ברשב"א שם:
הלכה ז
ר' ברכי' אמר פליגין ר"א לא פליגין מה דאמר ר"י בשנתן דעתו ועיי' בק"ע ובש"ק ופרושו דחוק, אמנם לפענ"ד נראה דהכונה הוא ע"פ מה דאמרינן בבבלי דף כ"ז דחזר בו ר"א, והשתא לפ"ז י"ל דכך כונת הירושלמי כ' ברכי' אמר פליגין דר"י ס"ל כחכמים אבל ר' הושעי' ס"ל כר"א ור' אבוכה דלא פליגין רק מה דאמר ר"י היינו בשנתן דעתו היינו אחר שחזר ר' אליעזר ונתן דעתו לדעת החכמים ומה דאמר ר' הושעי' בשלא נתן דעתו היינו קודם החזרה והשתא לפ"ז צריכין אנו לומר דמה דאתא ר' הושעי' לאשמעינן דעת ר' אליעזר קודם החזרה היינו דלא נימא דלית כאן חזרה כלל רק דברי ר"א הוא רק למצוה כדמסיק הירושלמי אח"כ לזה אתא לאשמעינן דמתחילה הי' דעת ר"א כל שבעה חובה רק אח"כ חזר בו ודו"ק, והשתא לפ"ז צריכין אנו לומר הא דמסיק הירושלמי לבסוף למצוה הישוה הוא לדעת ר' ברכי' דאמר פליגין וס"ל לר' הושעי' כר"א ע"כ צ"ל דלא חזר ודוק היטב:
למצוה הישווה עיי' בק"ע ודע דעפ"ז יש לישב קצת מה דקשה לכאורה אמאי חשב ר"א במתני' רק י"ד סעודות הלא בשבת חייב לאכל ג"כ סעודה שלישית, ע"כ נראה דמתני' אה"נ לא חשב לילה ראשונה משום דהיא חובה ממש ולא חשב כ"א הי"ד אינך סעודת דהוי מצוה לבד והוי באמת החשבון י"ד עם סעודה שלישית של שבת ודו"ק, ויש לישב בזה ג"כ הא דקתני המנין י"ד סעודת ועיי' בשלום ירושלים:
הלכה ח
לא סוף דבר שלחנו אלא אפי' כדי שלחנו עיי' בק"ע דתמה אמ"א סי' תרל"ד במ"ש דאם כלו בסוכה נמי גזרינן א"כ אמאי לא נקיט במתני' מי שהי' בסוכה ושלחנו בתוך הבית ולפענ"ד נראה לתרץ דנקיט כן לרבותא דב"ה דאפי' בכה"ג מכשיר וא"ל דזה נשמע מסיפא דמכשיר סוכה דאינה מחזקת כ"א ראשו ורובו זה אינו מהתם ה"א דווקא שם מכשיר משום דהואיל חזינן דמצמצם את עצמו בסוכה קטנה הלז וודאי לא אתא למשוכי אחר השלחן אבל בסוכה גדולה דהי' לו מקום לישב בתוך הסוכה עם שלחנו ואפ"ה משיב את עצמו בקצה הסוכה בענין דשלחנו בתוך הבית א"כ ה"א בכה"ג שפיר יש לחוש דימשוך א"ע אחר שלחנו קמ"ל ודו"ק, א"כ א"ל דנקיט התנא כן דומי' דמעשה דר' יוחנן בן החורנית דהי' ג"כ בענין ראשו ורובו בסוכה ודע דלולי דברי המ"א הי' נראה בעיני לפרש דברי הירושלמי פה בענין אחר וה"ק לא סוף דבר שלחנו דהיינו שכל השלחן הוא בתוך הבית אלא אפי' כדי שלחנו דהיינו אפי' אם רק בתוך הבית משלחנו רק כדי שלחנו דהוא שיעור שראוי לו אפ"ה אסור וחיישינן דלמא אתא למשוך וזה דלא כמ"א ודו"ק:
דף וי"ו ולא עוד אלא שהיו רואין דברי ב"ש וחוזרין בהן נראה לפרש עפ"מ דאיתא במשנה דגיטין בפ' השולח גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש והיינו שהיו רואין דברי ב"ש וחזרו בהן להורות כמותן:
ממה שסלקו עיי' בש"ק דמכאן מוכח כדברי הרי"ף דהלכה כב"ה בתרווייהו ולפענ"ד נראה דרב הונא בשם רב אמר סתם דהלכה כב"ש ור' ירמי' אמר ממה שסלקו ב"ש נראה לומר דפליג והיא כיון דטעמא בסוכה גדולה הוא משום דחיישינן דלמא אתא לאמשוכי בתר שלחנו וא"כ כיון דקיימ"ל דרבים מדכרי אהדדא א"כ י"ל היכא דב' או ג' ישבו ראשם בסוכ' ושלחן בתוך הבית שרי דמדכרי אהדדא ועיי' במשנה סוף פ' חביות גבי עשרה בני אדם מסתפקין באלונטת אחת יע"ש וא"כ י"ל דאינהו הביאו ראי' מר' יוחנן בן החורנית שאיהו לבדו ישב בסוכה באופן זה ואפ"ה לא אמרו לו דבר לזה השיבו דבאמת הם השיבו אם כך הית נוהג והיינו רק אצל א' דלא שייך דמדכר משא"כ ברבים אכתי א"ל כב"ה וזה הוא מה דפליג ר' ירמי' עלי' דרב הונא ומפרש דממה שסלקו ב"ש לב"ה משם נלמד וא"כ ליכא ראי' בב' שישבו בסוכה ראשם ורובם וא"כ לפ"ז אין ראי' גמורה מזה להרי"ף ודוק:
הלכה ט
תני' ר' הושעי' קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בערובו של אמו, נראה לפרש דהכוונה הוא כדמתרץ ר' יהושיע ברי' דרב אידי בעירובין בבבלי דף ס"ב ע"ב כגון שעירב עליו אביו בצפון ואמו לדרום דשדינן לי' בתר אמו דוק שם היטב, ועיי' בשו"ע סי תי"ז ס"ק ב' ועיי' בלבוש שם ובא"ז שם דקא תמה ועיי' בסוגיא דחולין גבי הא דמסיק התם לחומרה דף נ"ה ע"א וצ"ע מזה אהא דמתרץ עלי' דרב אסי שם קסבר עד ועד בכלל:
הלכה יוד
אוכל בסוכה ומטייל בסוכה וכו' ויש לעי' אמאי לא תני ג"כ וישן בסוכה,
ואולי משום דישן לא פסיקא לי' משום דמצות סוכה הוא איש ואשתו כמו שהוא בביתו ומי שא"א לו להיות בתוכה עם אשתו פטור ועיי' במ"א סי' הרל"ע ס"ק ח' דכ' דכן משמע בעירוכין דף א' ע"ב דאמר דכהנים פטורין בעידן עבודה, אמנם בשער אפרים תשו' ל"ד פליג וכ' הא דאמר הגמרא קמ"ל הפי' דאפי' בעידן עבודה חייבים, ודלא כמ"א שתבין דאותן הכהנים פטורין יעיי"ש ולפענ"ד נראה ברור כדברי שער אפרים מדפריך הגמרא ביומא דף א' ע"ב ואימא שמיני דפרשת שבעה ליום א' וקשה א"כ ע"כ יצטרכו הכהנים להיות פרושים מנשותיהם דהרי תנן סוף סוכה חוזרין לפייס כברגלים ובאים כל כהנים לפייס וא"כ יהיו כל כהנים פרושים מנשותיהן כל חג וא"כ יהיו פטורין מן הסוכה כיון דע"כ יהיו פרושים מנשותיהן אלא וודאי דאפי' בעידן עבודה חייבי' בסוכה ודו"ק:
ר"נ נכנס ויוצא עיי' בשלום ירושלים מאי דכתב דלכאורה סוגיא זו נגד הבבלי דמבואר דאין מטריחין אותם עד שיעור ויעלה עמוד השחר ולפענ"ד נראה לתרץ דאינהו עדיי' לא שכבו כלל ולפיכך הוצרכו לכנוס שנית ועיי' במ"א סי' תרל"ט ס"ק י"ו ופשוט, א"נ דאינהו יצאו מחמת זבובי' או שרב ובכה"ג י"ל דאם עבר הסיבה מטריחין אותם לחזור:
סליק פ' הישן
לולב הגזול פרק ג
הלכה א
מתני' לולב הגזול וכו' תני ר"מ ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול ועיי' ברש"י בבבלי וז"ל גזול פסול ולקחתם לכם כתיב משלכם, והניח טעמא דר"י דמסיק בבבלי משם דהו"ל מצוה הבאה בעבירה דמשום ה"ט אפי' בי"ט שני פסול ועיי' בויקרא רבא וז"ל ולקחתם לכם ביום ראשון הדא הוא דכתיב ארחץ בנקיון כפי במקח ולא בגזול תמן תניתא לולב הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עיר הנדחת פסול והנה יש לתמוה מדוע הוצרך להביא סיפא דמתני' של אשירה וכו' אמנם עיי' במאי דמסיק בסוגיא דבבלי דף ל"א ע"ב לחלק דבאשירה דמשה עסקינן ועיי' שם בתוס' דהקשו דהו"ל לתרץ דמתני' איירי בי"ט ראשון ורבא איירי בי"ט שני ותירצו משום דקתני דומי' דעיר הנדחת יע"ש ומיושב ע"פ זה קושית הפ"י דמקשה דהו"ל למתנה גזול גבי אשירה ויבש גבי נקטם יע"ש ולק"מ דאי הני גזול גבי אשירה ה"א דאשירה איירי בי"ט ראשון כקושית התוס' וכ"ת הא תני גבי ע"ה זה ליתא דהכי נשנה ג"כ גבי גזול לפיכך חלקן ותני אשירה וע"ה גבי אהדדא ודו"ק, אך כל זה אי אמרינן דטעמא דגזול הוא משו' לכם ובי"ט ראשון אבל אי כר"י משום מה"ב א"כ הדרה קושית הפ"י לדוכתה, והשתא לפ"ז יובנו היטב דברי הויקרא רבה הנ"ל ולקחתם לכם במקח ולא בגזול והיינו דווקא ביום ראשון והביא ראי' מדתנן לולב הגזול והיבש פסול של אשירה ושל ע"ה פסול ומדחלקן התנא ש"מ דטעמא דידי' משום לכם ורק בי"ט ראשון ודו"ק, ומכון בזה היטב דברי הירושלמי דמביא אמתני' תיכף הא דתני ר"ח ודוק:
ויש ליישב בזה לשון הבבלי דמקשה קא פסיק ל"ש י"ט ראשון ולא שנא י"ט שני בשלמא יו"ט ראשון כתיב לכם אלא ב' יו"ט אמאי, ופי' רש"י קא פסיק ותני פסול, ומאי בעי' רש"י בהאי, וגם התוס' מקשה הא לקמן ג"כ ניקב וחסר כ"ש פסול והוי ג"כ רק ביו"ט ראשון דביו"ט שני ר"ח מטביל בי' ונפיק, אמנם ע"פ מה שתמו התוס' לקמן מהא דפריך והא דאמר לולב של עכו"ם לא יטול ואם נטל כשר לשני דרבא איירי ביו"ט שני ומתני' דשל אשירה איירי ביו"ט ראשון, ותרצו מדקתני דומי' דעיר הנדחת, אמנם המקשן בפ"ב י"ל דהי' סובר דשל אשירה איירי ביו"ט ראשון באמת כקושית התוס' וא"כ הכי מקשה קא פסיק ותני פסול דמפסיק במלת פסול בין גזול לאשירה והו"ל למתנה בחד בבא גזול ושל אשירה כקושית הפ"י אלא וודאי אי תני בחד הבא ה"א גזול דומי' דאשירה דדוקא ביום ראשון ולפיכך מפסיק לי' לזה שפיר פירך א"כ דלזה מפסיק להונות דאפי' ביו"ט שני פסול דומי' דביבש א"כ אמאי, לזה משני משום מה"ב ודו"ק, והארכתי עוד בסוגי':
מה פליגי בשגזלו משופה עיי' בש"ק מה שתמה ולפענ"ד נראה משום דר"ח אמר לעיל לכם משלכם ולא הגזול ור' לוי אמר דדומה לא' שכיבד את השלטון ונראה משום דר' לוי פליג אר"ח דאמר טעמא משום לכם וזה לא הוי רק ביום ראשון וכשמואל בבבלי לזה פליג ואמר דטעמא משום דדומה למי שכיבד את השלטון כלומר דטעמא משום מה"ב וא"כ אפי' בי"ט שני נמי פסול, אמנם עיי' בתוס' בסוגיא ד"ה הא קני' דכתבו דהיכא דקני' מתחילה לא שייך מה"ב ומשו"ה פירך שפיר לקמן ולקני' בשינוי השם ולא חשיב מה"ב ודוק בתוס' הנ"ל והשתא לפ"ז יובנו הטיב דברי הירושלמי מה פליגין היינו לוי ור"ח אלא בשגזלו משופה דלר"ח מותר בי"ט שני וללוי אסור אבל אם גדלו ושפהו דמים הוא חייב לו ולא הוי ג"כ מה"ב ומותר לכ"ע דלא הוי אפי' מה"ב עיי' בב"י או"ח סי' תקפ"ו:
ואפשר שלא יקשר במיישב למעלה עיי' בק"ע ויש לעיי' איך עלה ע"ד המקשן לומר דא"א כ"א שיקשור הסכך, גם לפי מה דמדחה בעיישב למעלה א"כ קשי' אר"י ב"ל אמאי הוצרך לומר מ"ד כשירה איירי בגזל קרקע הו"ל לתרץ דאיירי בקשר ומ"ד פסולה איירי רק במיישב למעלה, ע"כ נראה דהכא פרושו דהכל הוא מן הקושיא ואי אפשר שלא יקשר במיישב למעלה, דהיינו דא"א דאגודה וקשירה חשיב שינוי מעשה א"כ תקשה הלא אפשר שלפעמים קושר במיישב למעלה דהיינו במניח הסכך למעלה פעמים קושר אותו וא"כ אי בכה"ג חשב שינוי הו"ל לריב"ל לתרץ דמ"ד פסולה איירי באינו קושר ומ"ד כשירה איירי בקושר אלא וודאי דאגד לא חשיב שינוי ושפיר הוא מה דאמר נשמענא מן הדא ודו"ק:
רבנן דקסרין בשם ר"י בין זה ובין זה פסולה עיי' בק"ע דמגיה ולפענ"ד נראה דהכונה הוא דבין שקשר ובין שלא קשר פסול דאגד לא שמי שינוי ודו"ק, מ"מ לפי הענין הגהות הק"ע נראה:
ע"ב איזו היא גזולה פסולה כל שהוא נכנס וכו' דברי הירושלמי פה תמוה ובפרט מאי דמסיק כהדא דגמליאל זוגא והכי בר"ה ליכא מ"ד דאסור כיון דקרקע אינה נגזלת וגם עשה שינוי כמ"ש בק"ע לעיל, אמנם נראה ע"פ מה דמבואר בשו"ע סי' תרל"ד דעכ"פ לכתחילה בוודאי אסור בקרקע גזולה יעי"ש וזה הוא דפירך הירושלמי (ע"פ הגהות הק"ע הנ"ל) איזהו גזולה כיון דבין בקרקע בין בפסל אליבא דרבנן דקסרין כשרה לזה מתרץ דוודאי לכתחילה אפי' בנכנס בסוכתו של חבירו שלא מדעתו אסור ומביא ראי' מגמליאל זוגא דאע"ג דעביד סוכתו בר"ה אפ"ה אמר לי' מאן שרי לך אע"ג דקרקע אינה נגזלת וגם עביד שינוי אפ"ה לכתחילה לא ולא קאי הירושלמי כ"א אלכתחילה ודו"ק:
ועיי' בש"ק מה דתמה על הגהות אשרי ולפענ"ד אין כאן קושי' כל עיקר דכוונת הגהות אשרי דכיון דקרקע של סוכה באמת שייך לשמעון א"כ שפיר הוי סוכה גזולה דלא שייך לומר בי' דקרקע אינה נגזלת משא"כ במסכך בר"ה דקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא ודו"ק:
ודע דראיתי בשלום ירושלים דרצה לקיים הגרסא בין זה ובין זה פסולה היינו בגזל פסל פסול משום דלא הוי כ"א תקנת מריש והוי רק דרבנן, ותמי' לי הלא בפסל גם לריב"ל פסול וביותר אינה מכוונים דברי הירושלמי אח"כ במה דאמר איזה גזולה פסולה, ומה שרצה לתרץ קושיית המשאות בנימין דקטן שאני דעכ"פ אין בו דעת להקנות יע"ש צ"ע לפענ"ד מי גרע קטן דרוצה להקנות וחכמים תקנו לו דרכי קנין ושייך בו הפקר ב"ד (עיי' בתוס' בפ' השולח דף מ' ע"ב ד"ה וכתב לי' דפעוטות בממון מקחן מקח וממכרן ממכר מטעם הפקר ב"ד הפקר) מהאי סבתא דעמדה וצוחה כי מגזל גזלו ממנה ודו"ק כי קצרתי:
כהדא גמליאל זוגא עבד לי' מטלא גו שוקה עיי' במ"א סי' תרל"ד ס"ק ג' דכתבו צ"ע דנהגו לסכך בכ"ה כעה"ג נעלם ממנו לפי שעה תוספתא דפ' וי"ו דב"ק דקאמר שם כגון אלו דמסככין ע"פ חנותיהן בכ"ה בחג ובמ"א בפרושו שם כתב בהדי' שם דמוכח זה הדין מכאן יע"ש:
יבשה ציציתו עיי' בק"ע ועיי' בשו"ע סי' תרמ"ה מ"א ס"ק ה' או שדרתו ולפענ"ד נראה דמצוי עכ"פ בכה"ג ביבשה התיוע' לבד אלא דתלי' בבעי דירושלמי פה, ודע דנסתפקתי בלולב דנקטם ראשו אלא דעדיי' תלוי ועומד שם על הלולב ומעורה באיזה נימא, ונראה דלפי דברי הירושלמי פה נראה דכשר דכתב דנקטם שאני דאינו הדר וכתב בק"ע דנראה חסרונו טפי יותר מיבש א"כ לפ"ז יש לומר בכה"ג דעכ"פ עדיין עומד ואינו כראה חתוכו כשר ודו"ק ועיי' מה שאכתוב מזה לקמן:
נחלק המתאים כמי שנפרדו העלין עיי' בסוגי' וברא"ש שם וצ"ע מלשון הירושלמי זה:
תני הדס וערבה ג' ולולב ד' ובבבלי איתא כדי שיהי' לולב יוצא מן ההדס טפח וכתבתי בגליון שו"ע שלי דמזה ראי' למ"ש בהגה סי' תרנ"א בשם מהרי"ו דיש לקשור ההדס יותר גבוה מן הערבה מדלא קאמר הגמרא כדי שיהיה הלולב יוצא מבניהן טפח אלא וודאי דיש לקשור ההדס יותר גבוה כנ"ל:
לולב טפח אזוב טפח עיי' מ"ש מזה בחדושי למס' עירובין במשנה סוף פ' ד' במה דאמר ר"ש שאין המשוחות וכו', לולב טפח מלבד שידרה פי' שהטפח היינו מן השדרה כלומר דשדרה צריך לצאת טפח וכן מבואר בהדי' במס' נדה דף כ"ו ע"א דכן אמר ר' פרנך ועי"ש בתוס' ד"ה שדרה, ובק"ע לא פי' כן וצ"ע:
הלכה ב
במשנה הדס הגזול והיבש נקטם ראשו וכו', נשאלתי בלולב אשר ראשו נחתך ומעורה במקצת בהעלה ועומד כמקדם אם יש להחשיבו נקטום כיון דאינו יכול לעמוד כך יום או יומים וכל העומד לחתוך כחתוך או דלמא כיון דמ"מ לעת עתה לאו נקטם הוא כשר וכתבתי בוודאי מלשון המשנה דנקיט נקטם ראשו משמע דווקא נקטם לגמרי הוא דפסול אבל בכה"ג דאינו קטום לגמרי כשר דאל"כ הו"ל למתנה רבותא טפי אלא וודאי דבכ"הג כשר ואין להקשות הא קיימ"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי זה ליתא דהרי הטעם דאנו אוסרין קטום הוא משום דאינו הדר, ובכה"ג אכתי הדר הוא כיון דאכתי הראש מעורה ועומד על מכונו וראי' לזה ממתני' דלקמן דקתני אפי' ב' קטומין וא' אינו קטום ומדנקיט הלשון וא' אינו קטום ולא קתני והא' שלם אלא ודאי דאתי' להורות אפי' היכא דאינו שלם אלא דרק אינו קטום כשר ומשו"ה נקיט וא' אינו קטום כנ"ל ודו"ק, וא"כ לפ"ז ה"ה בלולב אם הוא בכה"ג דראשו עומד על הלולב אלא דנחתך באמצע ועומד רק מעורה ע"י דלדול, באמת בראשונה אמרתי לישב הך דקדוק דקתני א' אינו קטום, משום דבדף ל"ג ע"א אמר עולא ב"ח נקטה ראשו ועלתה בו תמרה כשר וקשה מנ"ל לעולא הא וסי' נראה דיליף דינו מהך לשון דמתני' דקתני וא' אינו קטום ולא קאמר וא' שלם אלא וודאי דאתי' להורות דאפי' היכא דאינו שלם אלא דאינו קטום כגון דעלתה בו תמרה אפ"ה כשר ושפיר קאמר עולא ב"ח דעלתה בו תמרה כשר ודו"ק, מ"מ הפשט הנזכר נראה לפענ"ד פשוט יותר בלשון המשנה ולולב בזה לא מבעי דבדיעבד היכא דליכא אחר וודאי דכשר דהרי אפי' בקום לגמרי פסק בשו"ע סי' תרמ"ה סעי' ז' דכשר היכא דליכא אחר אלא אפי' לכתחיל' נמי כשר ועיי' מ"ש לעיל בד"ה יבשה ציציתו, ועיי' בשלום ירושלים מ"ש בדף ד' ע"ב בשם ברכי יוסף באתרוג דהוי כביצה מצומצם ובשאר הימים יהיה בצור שעורו דלא דמי לסוכה יע"ש וה"ה בלולב בנדון דידן, ובתשובה הארכתי בדברים הנוגעין בענין זה ומחמת גודל האריכות קצרתי, ועיי' מ"ש לי אדמ"ו הגאון חתם סופר בחיו"ד תשובה רע"א:
או שהיו ענביו מרובות מעליו, ויש לעיי' במחצה על מחצה ועיי' במס' חולין דף כ"ט ע"א אי מחצה על מחצה כרוב ע"ש היטב בתוס' ד"ה דכ"ע:
שענפיו חופין את רובו, ובבלי שענפיו חופין את עצו משמע כל העץ אלא דאין נפקותא דכ"מ רובו ככולו ועיי' בבבלי דרב אחי ברי' דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומי' דרב כהנא א"ל מר בר אמימר לר"א אבא לההוא הדס שוטה קרי' לי' ועיי' בשו"ע ובטו"ז שם ולפענ"ד נראה דרב כהנא דאמר אפי' תרי וחד היינו אפי' היכא דהוא במקצת תרי וחד אבל רב אחא הי' מהדר אהדס שכולו תרי וחד לזה אמר מר בר אמימר אבא לההוא דייק לההוא דכולה תרי וחד הדס שוטה קרי' לי' וא"כ בהנהו שלם דלאו כולם תרי וחד רק דמקצת מנהו ג"כ תלתא תלתא מודה דכשר כנ"ל:
א"נ י"ל ע"פ מ"ש רש"י דתלתא בחד קינא היינו בעוקץ א' ובהיות דזה לא שכיח משו"ה אמר רב כהנא אפי תרי וחד אבל רב אחא לקח תרי וחד דאפי' הנהו תרי לא הוי בחד עוקץ לזה אמר אבא לההוא הדס שוטה קרי לי' רק דעכ"פ ב' צריכין להיות בחד עוקץ:
ודע דהרמ"א בשו"ע כתב דמקילין הואיל ובגמרא איכא מ"ד דמכשיר בהדסי' אלו, ויש להביא עוד ראי' מירושלמי לקמן דר' יסי אמר למס בני מערבא מבחרין הדסה משמע דבני בבל לא היו מבחרין משום דלא היו שכיח להם טובא:
הלכה ג
ערבה גזולה ויבשה נקטם ראשה עיי' רמב"ם פ' ח' מה' לולב ה' וי"ו דערבה דנקטם ראשה כשירה והטו"ז בסי' תרמ"ז האריך להקשות מנ"ל הא ונ"ל דהראשונים האריכו לפרש מדוע ר"ט מכשיר קטום בהדס טפי משאר מינים וכתב באשרי משום דעליו חופין את עצו ולא נרא' קטומו אמנם רש"י דמפרש במתני' דטעמא דר"ט דלא בעי הדר בהדס הרי דרש"י לא ס"ל כן ונראה דטעמא דרש"י הוא דס"ל לר"ט דלא אמרינן מקרא נדרש לפני פניו וא"כ דוקא כפות תמרים דסמוך לפרי עץ הדר הוא דבעי הדר דלפניו מודה אבל לפני פניו ס"ל דלא דרשינן ומשו"ה בהדס לא בעי הדר ושפיר מכשיר קטום בהדס ופוסל בלולב ודו"ק, ומצינו פלוגתא דתנאי אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו בכמה מקומות בש"ס ועיי' במס' שבת פ' במה מדליקין ור"ה פ"ק, וא"כ לפ"ז ה"ה בערבה נמי קטום כשר לר"ט כיון דערבה מאוחר יותר בקרא, ומתורץ היטב דברי הרמב"ם ודו"ק, ועיי' מענין מקרא נדרש לפניו במס' שבת ל"ב ע"ב ר"ה דף ט' ע"ב חולין קי"ח ע"ב, גם י"ל דטעמא דר"ט דס"ל קטום כשר בהדס ולא בלולב הוא משום דס"ל דהדר נדרש לפניו ולאחריו פרי עץ הדר הדר כפות תמרים וזה לא שייך לומר בהדס כנ"ל, ובחדושי לבבלי הארכתי וכאן קצרתי, ויש לעיי' לשיטת רש"י דס"ל דנ"ט לא בעי הדר א"כ תקשה אפי' ביבשים נמי הו"ל לר"ט להכשיר כיון דלא בעי הדר ובשלמא לאשרי ניחא וי"ל.
נפרצו עלי' והצפצפה פסולה נ"ל הא דנקיט והצפצפה בה"א הידיעה משום דלאו כל צפצפות פסולים דכמין מגל כשירה כדאיתא בברייתא, והיינו חילפא גילי א"נ הא דנקיט והצפצפה הוא הואיל ואשתנה שמייהו כדאיתא בבבלי שם דף ל"ד:
כמין מגל פסולה כמין מסר כשירה וכו' ותמי' לי דאדרבה בברייתא בבבלי מבואר להיפך דומה למגל כשירה דומה למסר פסולה, ודומה למגל דפסולה היינו בקנה לבן ועלה עגול משא"כ חילפא גילי דאע"ג דדומה למגל מ"מ כשירה הואיל וקנה אדום ועלה משוך, ונ"ל להגיה איזהו צפצפה פסולה העשוי' כמין מגל עלה שלה עגול וקנה שלה לבן זו היא ערבה פסולה איזהו היא ערבה כשירה עלה משוך וקנה אדום אפי' עשוי' כמין מסר כשירה ודו"ק:
ודע דמה מאד תמוהים בעיני דברי הלבוש בסי' תרמ"ז וז"ל ויש מין אחת דומה לערבה ונקראת צפצפה והיא פסולה וזה סימנם קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופי' אינה חלקה ודוקא שפגמות' הולכות ככוחן שיש לה ב' עוקצין כמגירה משמע הא עשוי' כמין מגל כשירה, וזה וודאי ליתא דדוקא חילפא גילי דעלה משוך וקנה אדום הוא דכשר בדומה למגל וצ"ע:
הלכה ד
ושתי דליות אחת שאינה קטומה, עיי' בק"ע במה שהביא פירושים ולפענ"ד נראה דהכוונה הוא דבהיות דצריך להיות א' בלתי קטום א"כ הוי ב' דליות דהיינו ב' גבוהים בלולב דהלולב צריך להיות בלתי קטום וכן בד א' מהדסים משא"כ אינך כיון דיכולים להיות קטומים א"כ לא נקראו דליות ועיי' במס' מכחות במתני' אין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות דנקרא דליות מה שהוא למעלה ומשו"ה חשב ב' דליות, ונראה מזה סמך להרמב"ם הנ"ל דקטום כשר בערבה ודו"ק:
ודע דבבבלי איתא דאמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו דבנייכו ואי לא לא דרישנא לכו כר"ט ופרי' ולדרוש כר"מ דמיקל טפי ובתוס' ודלמ' לא ס"ל כר"ע ותמה בכ"ת מאי קושי' דלמא משום עת לעשות לה' יכול להקל אפי' שלא כדין כדאית' במס' כריתות ספ"ק ותירץ דדוק' נשיא וגדול הדור יכול לעשות כן כמו רשב"ג א"נ שאני התם דהקילא הוא בשב ועל תעשה יע"ש ודמיתי לומר דיש לדון לפ"ז בנדון דצ"צ דהביא המ"א בריש ה' שבת בערלים המיקרין שער הדגים דאין ראי' ממתני' דכריתות דדוקא נשיא שאני, אלא דאין לדמות וכי מה הפר מתורה יש בזה וכי מלוה דאורייתא הוא דווקא לאכל דגים רק קצת עונג שבת ואפשר בדברים אחרים אמנם מאדמ"ו הגאון ח"ס ז"ל שמעתי ראי' ברורה משיטת הרמב"ם במשנה בפ' השולח המוכר שדיהו לעכו"ם וחזר ולקחה ממנו שכתב הר"מ בפ' המשנה וז"ל וכיון שראו חכמים שהיו מייקרין בלקיחתן יע"ש וזה ראי' ברורה ודו"ק:
ובאמת בלא"ה קושית הכ"ת לק"מ מדוע ידרוש כר"ע משום עת לעשו' לס' כיון דלא הוי עת בכה"ג דאפשר לדרוש כר"ט דקטום כשר ופשוט:
ר"א ב"מ בעי כמה דר"י מרבה בהדס ירבה בשאר כל המינים וכו' הנה דברי הירושלמי פה תמוהי' ופרושו דק"ע צ"ע, ונראה לפרש דרב בא בר ממ"ל ס"ל דטעמא דבעי לר' ישמעאל ב' הדסים הוא משום הדר דגבי הדס בעי ג"כ הדר וא"כ בעי דכמו כן משום הדר ירבה בשאר מינים, וא"כ גבי ערבה נמי יצטרך ג', לזה השיב דאם תאמר דבעי הדר בהדס א"כ תקשה איך מכשיר בקטום וע"כ דקטום חשיב הדר וא"כ לפ"ז תקשה אמאי בעי א' שאינו קטום וע"כ צ"ל דהכוונה הוא להיפך דקטום הוי הדר וקמ"ל דא' שאינו קטום אינו מזיק א"כ איך אמר ר"ט אפי' ג' קטומין מאי אסי' אלא וודאי דלא בעי הדר והא דצריך ג' הדסי' הוא מדרשה דקרא דכתיב ענף עץ עבות והא דלא מהני אפי' בג' קטומין הוא משום דס"ל מדהקדים הקרא ענף עץ עבות קודם ערבי נחל ואע"ג דהפסוק מקדים המועט קודם דהיינו כפות תמרי' א' ופרי עץ הדר א' וא"כ הו"ל לכתוב ערבי נחל דהוי ב' ואח"כ ענף עץ עבות דהוי ג' אלא להורות דגם בענף עכ"פ בעינן חד דלא קטום כנ"ל בפשט הסוגיא:
דף ז' ר' זעירא הוי תקע לה, עיי' בק"ע ופרושו דחוק ולפענ"ד כראה דהוי תקע זה הדין להלכ' דצריך עבות, וכמו דאיתא זה הלשון בתוספת' דפ' ד' דכלאים א"ל אין משיבין מתקוע ופי' ברא"ש בהלכות כלאים שתקע את עצמו לדבר הלכה:
העושה לולב לאחרי' לעשות לולב לשמו, עיי' מ"ש לעיל ד' ב' ע"ב ועיי' מ"ש מהרש"א בסוכה דמשו"ה צריך לומר לשמו משום דאתי' כר"א דפוסל סוכה שאולה יע"ש וצ"ע דהרי לאו שאולה היא ומה לי אם אומר לשמו או לא סוף סוף לאו שאולה ומשל חבירו עושה אותה ואיהו לאו לגזול קא מכוין, ומה שרצה לתרץ בגרסת הרא"ש לשם דבעושה לאחר מברך על עשיות הסוכה, צ"ע דהרי בירושלמי במס' פסחים דף ז' איתא דבבדיקת חמץ מברך על ביעור חמץ וכן כאן כתב דמברך על הדלקת כר חנוכה אע"ג דאי הוי גופא מדליק ואיהו בודק בית דידי' וע"כ כמ"ש רש"י בפסחים דלא פלוג רבנן בברכה ואע"ג דאיהו גופא עושה אפ"ה מברכין בעל וא"כ קשה אמאי מברך לעצמו לעשות סוכה לעשות לולב וצ"ע, וע"כ צריכין אנו לומר דהירושלמי דנקיט לעשות הוא לאו דווקא ודו"ק:
נתפלל בו מברך שהחיינו, ועיי' בשלום ירושלים דמקשה מדוע דוקא נתפלל בו ולא תיכף כמו שאנו עושין, וציין לעיי' ברשב"ץ ואין זה הספר בידי ולפענ"ד כראה כפשוט דוודאי אם הוא גופא עושה הלולב לעצמו אזי מברך שהחיינו תיכף בשעת עשי' כדאיתא בבבלי דף נ"ו, לזה אמר הירושלמי נתפלל בו דהיינו שהוא לא עשאו לעצמו בעי"ט רק שנתנוהו לו בי"ט בשעת התפילה אזי מברך אז שהחיינו ובאמת כמו שאנו נוהגין דאחר ברכת נטילת לולב מברך שהחיינו ופשוט:
על מצות הדלקת נר חנוכה, עיי' בש"י ועיי' מ"ש במס' פסחים דף ז' בענין על מצות ואפשר דגם כאן על מצות קאי על הדלקה גופא ועל מה שמוסיף והולך כל יום ויום ודו"ק:
על מצות זקנים, עיי' בש"ק מ"ש בפשט הבבלי ודבריו מתוקים ומ"מ מה שהקשה לשיטת רש"י נראה לפענ"ד לתרץ דמה שהקשה מהא דמגילה דאיתא מקום שנהגו לברך וכו' נראה לפענ"ד דשאני מגילה דמרדכי ואסתר תקנוה ומצאו סמך מקרא כתוב זאת זכרון בספר בספר זה מקרא מגילה משא"כ לולב בשאר הוא רק מתקנת ריב"ז וחביריו, ומה שהקשה מהא דמס' דמאי דקתני ומפרישין אותה ערום ומאי קמ"ל פשיטא, נראה לפענ"ד דאדרבה מזה גופא קשי' לפרושו דאם תאמר דלכ"ע מברכין אדרבנן רק לריב"ל מברכין על מצות זקנים א"כ תקשה דמאי מ"ט אין מברכין עליו, אלא וודאי דעל דרבנן שהוא רק מתקנה א"צ לברך ומשו"ה דמאי מפרישין ערום והא דאמר בירושלמי כאן על מצות זקנים היינו אם רצה לברך מברך על מצות זקנים ובבלי דמביא ראי' מרבי הוא מדאמר המדליק צריך לברך ע"כ דס"ל דחייב לברך ודו"ק, ובזה סרו כל הקושית דש"ק מרש"י ז"ל בסוגיא דבבלי:
הלכה ה
מתני' של תרומה טהורה לא יטול ואם נטול כשר עיי' בבבלי הטעם מפני שמכשירה וכתבתי בגליון שו"ע שלי סי' תרנ"א דמזה ראי' לטו"ז ס"ק י"ד דצריך לחבר האתרוג בלולב מדקאמר מפני שמכשירה משמע דצריך להיות האתרוג ממש אצל הלולב עד שנוגעין, וע"ש ברש"י, ומ"ש הטו"ז שם דאין נראין דברי הב"י במה שכתב דאם נטלן שניהם בידו אחת לא יצא מדלא קאמר הגמרא יכול יהי' עמהם ביד א' לפענ"ד אינו דבלא"ה צ"ע איך קאמר הגמרא יכול יהי' אתרוג עמהם באגודה אחת דמהיכא תיתא לומר כן אמנם נראה לומר משום דס"ל לר"א לולב צריך אגוד ויליף לקיחה מאגודת אזוב והכי ולקחתם קאי על כל הד' מינים, וא"כ שפיר קאמר יכול יהי' האתרוג עמהם באגודה אבל זאת לא שייך לומר יכול יהי' נטל בידו אחת דה"ת לומר כן:
אין תימר חרובה עיי' בש"ק דהקשה מתפוח ולפענ"ד לק"מ ע"פ מ"ש התוס' במס' שבת דף פ"ח ע"א ד"ה פריו דתפוח היינו אתרוג באמת ובאמת האתרוג הוא המהודר בכל האילנות, אלא דאפ"ה יש לקיים קושיתו והוא מדמקשה הגמרא ואימא חרובה א"כ ע"כ צריך לומר דחרובה הדר טפי מאתרוג דאל"כ איך ס"ד לומר חרובה כיון דאילן האתרוג הדר טפי ע"כ דחרובה הדר טפי או עכ"פ שוה בהדרו לו וא"כ איך קאמר הקרא כתפוח בעצי היער משמע דתפוח דהיינו האתרוג הדר טפי:
תני רשב"י ולקחתם לכם פרי עץ הדר עץ שפריו הדר ועצו הדר, ויש לדקדק מדוע הביא רשב"י רישא דקרא ולקחתם לכם, אמנם אמרתי ע"ד דרוש ע"פ מה דאיתא במדרש ביום ראשון לחשבון עוונות, והוא דבאמת האדם נקרא עץ השדה וכתיב כי האדם עץ השדה ובצלם אלקים עשה ה' אותו והיינו עצי הדר ופריו הדר דהיינו מעשיו צריכין ג"כ להיות נאים במצות ומ"ט והיינו עצו נאה ופריו נאה כמו האתרוג אמנם בעו"ה אנו מקלקלין את מעשינו ופשענו אתנו ועצינו נאה אבל פריינו אינו הדר, אבל אחר יהכ"פ שעשינו תשובה שלימה ונסתלקו כתמי נשמתינו וע"י תשובה נעשה זכיות ואז עצינו הדר דהיינו הגוף ופריינו נאה וזה הוא דתני רשב"י ולקחתם לכם ביום ראשון דהוא ראשון לחשבון עונות פרי עץ הדר דהוא דוגמה לנו שעצו הדר ופריו הדר כך נהי' אנחנו ונהי' עומדין על מתכונת הלז כמו שאנו עתה מצוחצחים:
ר' יעקב דרומאי בעי מתני' דלא כב"ש ועיי' בל"א דק"ע דקאמר דטעמא דב"ש דפוסל הוא משום שמכשירו ותמי' לי הלא בלא"ה כיון שהוא של דמאי שבא מעם הארץ ובלא"ה אין עם הארץ נאמן ואם נוגע בטומאה טמא עכ"פ דאינו נאמן שלא הוכשר גם מדוע הקשה ממעשר שני ולא מקשה טפי מרישא מתרומה טהורה לא יטול ואינו נטל כשר אלא וודאי דאגב שיטפא נקוט לי' הכא ושייך שם למס' עירובין:
הלכה ו
ע"ב ניקב ולא פילש מבפנים כשר כהאי דתנינן תמן ומילת תמן הוא למותר דהרי הוא מתני' שלפנינו וצ"ל כהאי דתנינא, אלא דמ"מ צ"ע מאי בעי הירושלמי דהרי אהאי מתני' קאי ואפשר לומר דקמ"ל כגון דנקב רק מעט מכאן ומכאן אלא דהאתרוג הי' חלול מבפנים מתחילת בריאתו וא"כ במעט שנקב מכאן ומכאן נעשה מפולש אפ"ה פסול וזה אמר דווקא נקב ולא פילש מבפנים הא כל שנעשה פילש אפי' הוא לא פילש הכל רק מתחילת ברייתו הי' חלול אפ"ה פסול ולזה מייתא ראי' מלשון דקתני נטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא ומדוע לא נקט הלשון ולא נחסר ממנו כל שהוא אלא וודאי דאתי' להורות דאפי' ממילא נמי צריך שלא יהי' נחסר דאפי' אם מתחילת ברייתו הי' חסור וחלול מבפנים וע"י נקובו נראה חסר פסול, ודע דאתרוג שנטל עוקצו אם מותר לחבר העוקץ ע"י מחט בענין שאינו נראה חבורו עיי' בתשובת בית יעקב שאלה קמ"ב:
הבא מן הכושי עני' בש"ק ופרושו תאיי' דא"כ היינו תרוצו דאביי שם ומאי הוסף רבא וצ"ע, ומ"מ צ"ע לפי' רש"י ז"ל בסוגיא דכושי לן פסול כיון דאנו רחוקין מבבל אנו ברחוק וקרוב תלי' ואפשר לומר דאיירי בסתם אתרוג כושי וא"כ לדדהו דקרובים לבבל לא אמרינן דנדמה הוא דתלינן דמקרוב בא והוא כושי ממש וכשר והא לדידן דרחוקים מכוש וא"כ יש לחוש דנדמה ומשו"ה פסול אבל כושי ממש דידעינן שבא משם כשר לכ"ע ודו"ק:
הבא מן הכושי כשר, עיי' בש"ק ולפי פרושו הבא מן הכושי מארץ כוש כשר אפי' לנו, וקשה אמאי קתני במתני' סתם כושי פסול, הא אפי' לן כשר הבא משם, אמנם לרש"י ניחא דפי' הא לן לבני א"י ובכל ענין הכל אסור אפי' הבא משם מכוש, אלא דעכ"פ קשה לשיטת רש"י הא דאמר פה בירושלמי הבא מן הכושי כשר והוא לשיטת רש"י פסול לן, והי' נרא' לפענ"ד לומר דהפי' הוא לשיטת רש"י הבא מן הכושי אם הרכיבו ענף מן הכושי על אילן אתרוג שלנו כשר ודו"ק, ויהי' מזה ראי' דמורכבים פסולים דאל"כ פשיטא דהרי אפי' מורכב כשר אלא די"ל דהבא מכושי שנטעו אילן מכושי אצלינו ויש לעיי':
ואעתיק פה תשובה אחת מש"כ לכבוד הגאון המובהק המפורסם ש"ב מו"ה יעקב קאפל באמבערג אב"ד דק"ק ווירמייזא יע"א, וזה לשונו במכתבו אלי:
הנה זה שלשים שנה שבאו למדינה זו אתרוגים למכור לצאת בהם ידי חובת מצוה בחג הסוכות שגדלים באי קארזיקא ונקראים בשם קארזיקאנר, ותיכף יצא עליהם הקול שהרב ר' אברהם אליעזר הלוי זצלה"ה איש ירושלים שהי' אב"ד בק"ק טריעסט כ' לב"ד הצדק דק"ק פראנקפורט דמיין שיש בהם חשש שהם מורכבים ועי"ז רוב העולם לא קנו מהם עוד, ובאמת אף שהם מהודרים במראה מ"מ כמה מהם היו חלקים, גם היו עוקצם בולט דהיינו לא הי' שקוע גם כמעט לא הי' להם ריח אתרוג, ואע"ג שכל הגאונים שנתנו סימני אתרוגי' המורכבים מהרי"ק ומהר"ם אלשיך לא מנו סי' זה דריח, מ"מ נודע מאת הגננים שכל פירות המורכבים אין להם הריח כ"כ שיש להפרי בטבע, אמנם איזה שנים אח"כ נשתנו אתרוגים הללו למעליותא שיש להם סימני אתרוגים הכשרים לבד שהיו נמצאים בזה איזה שלא הי' עוקצם שקוע, אמנם זה נמצא ג"כ באתרוגים קאלאברעזען שהם בחזקת כשרות מזמן רב, ואפשר שהוא מטעם שלא נגמר בישולם, והנה על חג הסוכות רובא דרובא של אתרוגים שבאו למדינת אשכנז היו מאותם אתרוגים קורזיקאנר הנ"ל והי' שעת הדחק ונמכרו בפ"פ דמיין בחזקת כשרות ברשיות הב"ד הצדק דשם, והדיין המופלג מו"ה יעקב פאזן נ"י משם צוה להגיד לי ששאל את פי הגאון הגדול דק"ק פ"ב אודותם והגאון (הוא חתם סופר) הכשירם ועי"ז הרשיתם אז ג"כ לחברה דאתרוגים דכאן לקנותם, כי נאמן עלי ידידי הדיין הנזכר אך עתה אותה נפשי לשאול אם הגאון הנ"ל הכשיר את האתרוגים הנ"ל אפי' שלא בשעת הדחק, כי הנה מצאתי שכל האתרוגים הבאים אצלינו ממדינות הרחוקים יש להם טעם חמוץ אבל טעם של אתרוגים קירזקאניר הנזכרים נוטה כמעט למתיקות, והנה ידעתי כי יש ג"כ במציאות ציטראנין ולמונין שהם מתוקים ועלה ס' בלבי אם אינם מורכבים מאותם לימונין המתוקי', ואף שהגאוני' המביאים הסימני דמורכבי' לא הביאו הך דמתיקות מ"מ הלא הגאון מהרשי"ך כ' שאותן הבאים מפולניי' הם מסופקים ולהם סימנים אחרים ואפשר שכמוהם הם הקורזיקאנר ואף שקורזקי רחוק מאפוליען, ועיי' ירושלמי כלאים דף ג' ע"ב דפוס א"ד אין מרכיבין זתים ברכב של תמרה וכו' ר' יודין בעי שנוי' הוא הכי דהוא עתיד למתקה עכ"ל, א"כ י"ל דגם בזה שייך טעמא דטוו"ז ומ"א שנתנו בפסול האתרוגים המורכבים, ושלום תניינא מאת ש"ב אוהבו ומוקירו יעקב קאפל באמבערג הלוי
בימי צאתנו ממצרים, יתברך ברכה בכפלים, אורך ימים ושנות חיים, איש אשר למד ל"ו נאמר וקים, ה"ה כבוד ש"ב הרב הגאון המאור הגדול מופת הדור והדרו, יהי' ה' בעזרו, ובשמחת י"ט יתענג במגורו, הוא וכל כבוד ביתו גאון יעקב סלה, ויהי' מרומם מעלה מעלה, לשם ולתפארת ולתהלה, כק"ש מו"ה יעקב קאפל באמבערג נ"ל אב"ד ור"מ דק"ק ווארמס יע"א:
ארשת זהב שפתיו שפתי צדיק לנכון הגיעני, ולי מה יקרו אהבת דודים אשר לרויה השביעני, והנה ידידי נ"י אמרתי אעבור פרשתא דא ואראה היכן הדין יקוב, תמן במס' סוטה דף מ"ג ע"א תנינא, א' הנוטע ואחד המבריך וא' המרכיב ומקשה הגמרא אברייתא לא חלל ולא חללו פרט למבריך ומרכיב אר"ז אר"ח ל"ק כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור ועיי' במהרש"א שם דתמה אי בהרכבת איסור קשה לימא דלא כר' יה"ג דלר' יה"ג הרי חוזר מעבירה שבידו ותירץ דאיירי כגון שנטעה האריס עכ"ל וצ"ל לפ"ז דאיירי שהרכיב האריס שלא מדעתו דאל"כ אכתי עבר עבירה דקיי"ל דאסור לישראל להניח להרכיב אילנו אפי' ע"י עכו"ם וכ"ת זה הוי רק דרבנן אמירה לנכרי, זה אינו דהרי לר' יה"ג אפי' על דברי סופרים כדמשני לקמן דף מ"ד ע"ב א"ב עבירה דרבנן וע"כ צ"ל כנ"ל שהרכיב העכו"ם שלא מדעתו, אלא דאכתי קשה הרי עכ"פ הו"ל מקיים בכלאים וקיי"ל ביו"ד בסי' רצ"ה אסור לקיים כלאים ואכתי חוזר משום עבירה, וצ"ל בהיות דאריס שותף עמו למחצה או לשליש אינו מניח אותו לעקרו, ומיושב לפ"ז הא דהוצרך המרש"א לדחוק דאיירי דוקא באריס ומדוע לא מוקי דאיירי שהרכיב עכו"ם או קטן שלא מדעתו ולפמ"ש ניחא דאכתי הוי קשה דעכ"פ חוזר משום מקיים מכלאים, ואין להקשות דאי באריס כנ"ל א"כ אכתי אינו חוזר משום דלא הוי כרמו המיוחד לו כמו שמתרץ ר"ס לקמן בכרם של ב' שותפים, וצ"ל דשאני כאן דלא הוי שותף רק פועל אלא שנוטל חלק בפירות כנ"ל:
אמנם באמת לשון הברייתא פרט למבריך ומרכיב משמע דאיהו גופא הוא המרכיב ומברך וא"כ שפיר קשה קושיית מהרש"א, ע"כ נראה לפענ"ד כמו דאמר הגמרא לעיל ולא חנכו פרט לגזלן לימא דלא כר' יס"ג ומתרץ כגון שחזר ולקחה ממנו ומקשה א"כ הו"ל לוקח וחוזר ומשני הואיל ומעיקרא בגזילה בא לידו אינו חוזר א"כ לפ"ז י"ל גם כאן דאיירי שמתחילה הרכיבו באיסור בזקינה באינו מינו וחזר ועבד תשובה ועקר הענף שנטע והרכיב, והרכיבו במינו, דאע"ג דעתה הרכיבו בהיתר מ"מ הואיל ומתחילה נעשה בהאי ענף איסור אינו חוזר עבורה, ואין להקשות וכי נימא נמי אם עובד איזה שאר איסור בנטיעה כגון שחתך הענף בשבת אינו חוזר י"ל דשאני כאן הואיל וינקה האי נטיעה איזה זמן מה מאינה מינה משו"ה אע"פ ששוב עקרה ונטעה במינו אינו חוזר עליה:
והשתא לפ"ז יש ליישב היטב הא דמקשה הגמר' האי הרכבה דהיתר ה"ד אי לימא ילדה בילדה ולכאורה קשה אמאי מקשה הגמרא דווקא אהרכבה דהיתר דגם אברייתא דמוקי בהרכבה דאיסור קשי' אילמא ילדה בזקנה תיפוק לי' בלא"ה דבטלה בזקנה ואי ילדה בילדה הרי חוזר משום ילדה א' ולפמ"ש ניחא דבאמת על הכל מקשה כיון דע"כ איירי דעביד תשובה ועקר הענף המורכב והרכיבה בהיתר במינו וא"כ קשה במ"נ ושפיר מקשה על הכל:
והשתא לפ"ז מיושב היטב הא דמקשה הנ"מ אלשיך בתשובה סי' ק"י דאיך מתרץ הגמר' מבריך אמבריך דגמ' מתרץ רק מרכיב אמרכיב אבל מבריך שנוטל ענף ומבריכו בארץ שפיר קשי' ולפמ"ש ניחא די"ל דאיירי שהבריך הענף בקרקע שאינו שלו וכ"ת דתיפוק לי' דחוזר מעבירה שבידו י"ל דהדר ועביד תשובה ולקח הקרקע מחבירו ואפ"ה אינו חוזר הואיל ומתחילה בעבירה צמחה ונזרעה ודו"ק, ומיושב לפ"ז מה דקשה לכאורה דאמאי הוצרך לאוקמה בהרכבה דאיסור לוקמי בילדה בזקנה ומשו"ה אינו חוזר משום דבטלה ולפמ"ש ניחא דעכ"פ הי' קשה מבריך אמבריך וע"כ צריכין לאוקמה בהרכבה דאיסורה, לפיכך מוקי מרכיב ג"כ בכה"ג בהרכבה דאיסורה:
אמנם באמת נראה לפענ"ד דבלא"ה ל"ק אהרכבה דאיסורא לא הי' יכול הגמרא להקשות דידע דאיכא לתרץ ילדה בילדה וכ"ת משום ילדה ראשונה חוזר דא"ל דהואיל ונעבד בה איסורא שנרכבת משו"ה גם עבורה אינו חוזר ודו"ק, ואין להקשות מאי פירך אילמא ילדה בילדה תיפוק לי' משום ילדה א' לתרץ דאיירי בגזל ילדה הראשונה ואח"כ קנאה ואינו חוזר עליה הואיל ומעיקרא באיסורא אתא לידי' וצ"ל דמקשה דא"כ גם משום ילדה שני' אינו חוזר ילדה בילדה, ותירץ דאיירי בננטעה לסייג ואינה בטילה משום דמהני בה מחשבה:
באמת קושיית מהר"ם אלשיך מבריך אמבריך נראה לפענ"ד דל"ק כ"כ לפמ"ש רש"י ז"ל במס' ע"ז דף מ"ט בד"ה והבריך והרכיב דמשמע דהברכה שייך ג"כ לומר במרכיב ענף באילן יעיי"ש:
וראיתי בספר צאן קדשים מנחות דף מ"ט ע"ב דמקשה לוקי ילדה בזקנה וכ"ת דבטלה ילדה בזקנה לוקי כגון דהיה בהאי ענף פינות דבכה"ג אינו בטל וכדאמר ר"י שם במנחות, וראיתי בספר מנחת כהן דכ' דלק"מ דא"כ בלא הרכבה נמי חוזר מטעם ילדה דהי' בה פירות דעדיין לא נתחללה יעיי"ש, ולפענ"ד לא תירץ כלום דהרי קיימ"ל דאינו חוזר כ"א ע"י חמשה אילני מאכל, או כרם ב' כנגד ב' וא' יוצא זנב וא"כ לוקי כגון שחתך מד' אלנות נטיעה מלאה פירות דמשום דידה אינו חוזר כיון דלא הוי כ"א ד' אילנות אלא מתוך דנטעה בזקינה ובטול לא בטלה כיון דהיתה מלאה פירות, אמנם לדידי גם זה צ"ק דוודאי לא ס"ד דבד' אילנות וחתך ענף ולא נטעה דנחשוב כה' אילנות וא"כ כיון דילדה בטלה בזקנה א"כ לא חשבינן החי ענף שהורכבה כנטיעה דהרי בטלה בזקנה ועל זקנה אינו חוזר אלא דעכ"פ הפירות דהאי ענף חשבינן להו כמעיקרא וצריכין חלול אבל עכ"פ כה' אילנות לא נחשבים ודו"ק:
אבל אי קשי' הא קשי' הרי במשנה דערלה פ' א' תני' ספוק הגפנים וכו' אע"פ שהבריכן בארץ מותר ר"מ אומר מקום שכחה יפה מותר ועיי"ש בר"ש וא"כ לפ"ז תקשה לוקי ילדה בילדה וכ"ת בטלה בילדה א' לוקי כגון שהי' כמה רע עד שהילדה הזאת אינה יונק ממנה וכגון שהיו עלי' אינם הפוכין דזה סי' שאינה יונקת ממנה וא"כ בכה"ג לא בטלה, ומשום ילדה א' ליכא כיון דלא הוי כ"ח ד, אמנם לפענ"ד כיון דטעמא דבעי ה' אילנות הוא משום דומי' דכרם דהוזכר בקרא וקיי"ל דאינו כרם עד שיה' שתיים כנגד שתיים וא' יוצא זנב וא"כ בחמש נטיעות צריכין להיות מפוזרים כעין כרם, אלא דכל זה הוא דווקא לב"ה במשנה ה' וי"ו דכלאים פ' ד' אבל לב"ש דס"ל שם דשורה א' הוי כרם ולא בעי ב' כנגד ב' א"כ יש למוקי בכה"ג וא"כ לפ"ז יש לומר לפ"ז דגמרא לא יצא לאוקמי' בכה"ג דהי' רק ד' ועם הילדה הב' שהורכבה הוי ה' דא"כ צריכין לאוקמי' המתני' כב"ש וא"כ קשי' סתמא אסתמא דמשנה דכלאי' משנה וי"ו הנ"ל סתם כב"ה וכאן סתמה בב"ש ולפיכך הוצרך לאוקמי' בכגון שנטעה לסייג ולקורות ומיושב לפ"ז שנית דאברייתא דפרט למבריך ולמרכיב לא יצא להקשות דידע דיש לאוקמי' בכה"ג ואה"נ דאתי' כב"ש כנ"ל אבל אמתני' מקשה שפיר ודו"ק:
אמנם עדי' קשי' לוקי בילדה שסבכה בזקנה וכ"ת דבטלה בזקנה לוקי כגון ביצא מזקנה בריכה המוברכת בארץ וא"כ יכולה הזקנה להיות כילדה דכשיעקור הזקנה ונשאר הברכה כדתנן במשנה דערלה פ' א' אילן שנעקר ובו בריכה דומי' דמתרץ בנוטע לסייג ולקורות ודוחק לומר דשאני התם דסגי במחשבה משא"כ כאן בעי מעשה לעקור האילן הזקן בענין שיהי' חי' אח"כ מהילדה, זה אינו דהרי בירושלמי פ"ק דערלה סוף הלכה א' איתא ספקה לזקנה פטור להקדש דאע"ג דהקדש פטור אפ"ה חייב ומפרש הירושלמי שם משום שראוי לחשוב עליו ולפדות הרי דאע"ג דעכ"פ צריך מעשה פדי' אפ"ה הואיל ואפשר לחייבו ג"כ אינו בטלה בה' א"כ ה"ה בכה"ג בשלמא הא ל"ק לוקי במרכיב בתוך אילן הקדש דאינו חוזר משום ילדה א' די"ל דס"ל לגמרא דא"כ גם משום האי ילדה אינו חוזר כיון דעכ"פ נבלע בו גם מכח ההקדש א"כ אין כל הכרם שלו דומי' דכרם של ב' שותפים, אבל הא קשי' ונ"ל משום דאמרינן בתוספתא ערלה פ' א' נטעה לעצים וחישב עליו לאכילה מאימתא מונין לו משעת נטיעה הרי דאע"ג דמתחילה חשב לעצים ולסייג אפ"ה כשחשב אח"כ בשנת ג' לאכילה מונה לערלה משעת נטיעה וא"כ לפ"ז הגמרא קאמר שפיר בנוטע לסייג דלא בטלה משום דאי הדר בה בת מיהדר היא מתחילתה, משא"כ בכה"ג דאי מיעקר האילן מיחשב כנטיעה חדשה ומתחילין עתה מחדש שני הערלה א"כ בכה"ג בוודאי בטלה ילדה בזקינה, ואע"ג דגם בהקדש אמרו בירושלמי דבת מיהדר הוא שם ג"כ אם פדאו מתחילין השני ערלה משעת הנטיעה משא"כ בכה"ג ושפיר בטלה ילדה בזקינה בכ"הג וזה נכון מאוד ויש בזה ליישב עוד איזה דברים בסוגיא אך סמכתי על רוחב לב מבין:
והנה ראיתי בספר טור אבן דמעורר אהא דאמר ר"י ילדה שסבכה בזקנה בטלה, ומדוע לא אמר להיפך זקנה שסבכה בילדה בטלה זקנה בילדה, ובאמת לפי מה דאמר הגמרא במנחות דף ס"ט י"ל דאי אמר זקנה שסבכה בילדה ה"א משום דספוקי מספקי לי' ולחומרה לפיכך אמר להיפך ילדה שסבכה בזקנה בטלה דלקולא משום דמיפשט פשיטא לי' דבטלה כנ"ל אמנם האמת יורה דרכו דמקדם צריכין אנו להבין מאין יצא לר' יוחנן זה הדין דבטלה ילדה בזקינה, וי"ל ג"כ בלשון דאמר שסבכה בזקנה ולא אמר שהורכבה ילדה שהורכבה בזקנה, ונ"ל שיצא לר"א א"ר יוחנן דינו ממשנה דערלה דתנן ספוק הגפנים וכו' אע"פ שהבריכן בארץ מותר הרי מבואר בהדי' דבטלה ילדה בזקנה ובירושלמי שם אמרו ר"ח בשם רשב"ג ילדה שסבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה ופי' הר"ש אילן ילדה הנטוע סמוך לאילן זקן והרכיבן זה בזה בטל הילדה אמר ר"ח ב"ב מתני' אמרה כן ספוק הגפנים אע"פ שהבריכן בארץ מותר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה בזקנה אלא וודאי אפי' השרישה נמי בטלה ר"ח ברי' דרב הלל אמר דרבי יהודא היא דאמר מתאחה היא עד שלא השרישה, ר' יוחנן אמר שרשים אין בהם ממש הרי מבואר דר"י ס"ל לדייק ממתני' אפי' בנשרשה בארץ אפ"ה אין בשרשים ממש ובטלה ילדה בזקנה וא"כ ר' יוחנן לשיטתו שפיר אבל בטלה ילדה בזקנה דדייק זה ממתני' ומשו"ה נקיט הלשון שסבכה דהרכבה היינו שנטל וחתך ענף מאילן והרכיבו ואיהו הודיענו דאפי' בילדה הנטוע וסבכה הענפים בזקנה דהיינו שהורכבה בראשי ענפיה בזקנה נמי בטלה, וא"כ לפ"ז שפיר נקיט דווקא ילדה שסבכה בזקנה כיון דקאי דאיירי בהא וזה ברור ואמת ודו"ק: