מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק שמונה שרצים
הלכה א
ע"ב זימין זבובים וזימין יתושים עיין בש"ק מה דתמה על רש"י בשבת דף ק"ו ולפענ"ד יש חילוק בין גיזין ובין גזין דבבכורות מוכח רק דגיזין מין טמא אבל בשבת אמר גזין ויכול להיות דגזין מין טהור ובירושלמי פה אולי הגרסא גיזין גם י"ל מדאמר הגזין בה' ולא אמר גזין ש"מ דאזבובין קאי ופי' זבובים הפורחים כמו דכתיב ויגז שלוים מן הים ותרגם אונקלוס והפריח אבל מה שכתב בספר חפץ ה' הגה"ה בדברי רש"י טמא תחת טהור לא נראה ועיין ביואל א' יתר הגזם הרי דגזם מין ארבה ויוכל להיות דגזם וגזין א' הוא כנ"ל. גם י"ל מדאמר הירושלמי הלשון הגזין בהי נראה דטעות הוא וצ"ל חגבים ויש מזה ראיה למ"ש הש"ק אח"כ בד"ה הצד דלדעת הרמב"ם בכל חגבין פטור דפליג את"ק אפילו בחגבין ודוק:
בשעת הטל פטיר עיין בחיי אדם בה' יו ט כלל פ"ח דלמד מזה דה"ה תרנגולים חשובים נצודים ועומדים ואינו נראה לפענ"ד דהרי קיימ"ל בצבי אפילו סומא אפילו ישן חייב א"כ אולי דומה תרנגולים לצבי סומא וישן:
הרואה נחש וכו' ראוי' הי' שימות בהם אותיות נ'ח"ש "נראה "חייב "שריפה ע"ד אמרם מי שנתחייב שריפה נחש מכישו עיין כתובות פרק אלו נערות:
אמר ר' ינאי מותר להרוג את הצרעה בשבת ותני כן ה' נהרגין בשבת וכו' עיין בכ"מ פ' י"א מה' שבת ה' ד' דהביא דברי הרמ"ך דהשיג על הרמב"ם דמנ"ל דהורג צרעה חייב והשיג על הרמ"ך יעו"ש וכ' בני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון סג"ל אב"ד דק"ק טאלליא יע"א דנעלם מהרמ"ך והכ"מ דברי הירושלמי פה דאמר ר' ינאי מותר להרוג את הצרעה בשבת ותני כן וזה אשר השבתי לו הנה אהובי בני דברי הירושלמי פה לכאורה תמוהין איך אמר ותני כן הא לא אמרה הברייתא רק צרעה שבנינוה אבל לא צרעה שבשאר מדינות ואיך אמר איהו סתם מותר להרוג את הצרעה דמשמע כל צרעה והיה נ"ל דזה קושי' דמקשה הירושלמי עליו וכי תני כן והלא רק צרעה שבנינוה תנינא ודוק אלא דא"כ מאי פריך דלמא הא דתנן רק צרעה שבנינוה היינו באין רצין אחריו ואזי רק צרעה שבנינוה אבל ר' ינאי איירי ברצין אחריו ובזה כל צרעה שרי וצ"ל דקושיתו היתה דאי איירי ברצין אחריו אמאי נקיט דוקח צרעה ברצין אחריו כל המזיקין מותר להרג כדאיתא בבבלי דף חכ"א ע"ב דאמר כן ריב"ל אע"כ דאיירי באין רצין אחריו וא"כ שפיר מקשה מהא דתנן רק צרעה שבנינוה ודוק:
אלא דהלשון הירושלמי ותני כן משמע דהוי ראי' ולא קושי' ע"כ דה"פ דאמר ר' ינאי מותר להרוג את הצרעה משמע צרעה הידוע מדלא אמר סתם מותר להרוג צרעה ומדאמר הצרעה בהי הידיעה משמע צרעה הידוע דהורגת לזה אמר ותני כן וצרעה שבנינוה משום דהיא הורגת ולזה נקיט הצרעה ואם כן לפי זה שפיר אמר הרמ"ך דסתם צרעה אסור להרוג ודוק:
ועיין בתוס' שבת דף קכ"א ע"ב בד"ה ברצין דתמו על שיטת רש"י דתקשה לפ"ז ארבא בר ר"ה דאמר ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה מהם אמאי הא ע"כ איירי באין רצין אחריו וע"ש ולפענ"ד נראה ע"פ מה דאמר הגמרא שם אברייתא דמדמנו לו נחשים ועקרבין וכו' לא הרגן וכו' נעשה לו נס ואמר ר' יוחנן בנשופין בו ועיין רש"י דדרך הנחש עושה כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס והשתא לפ"ז י"ל דהא דאמר הגמרא דריב"ל דכל המזיקין נהרגין איירי ברצו אחריו ובזה אפילו לר"י נהרגין אבל בלא רצו אחריו אזי לר"י אינם נהרגין כלל אבל עכ"פ לר"ש אע"ג דלא רצו אחריו אלא שנשופין בו ג"כ נהרגין והא דאמר ברצין אחריו משום דרצה לאוקי דבריו אפילו לר"י אבל לר"ש אפילו ברק נשופין בו ג"כ נהרגין ודוק אבל באינם נשופין אפילו לר"ש אינם נהרגין והשתא לפי"ז י"ל דהא דאמר רבא ואותן חסידים אין רוח חכמים נוחה הימנו היינו בנשופין בו וס"ל דהלכה כר"ש וא"כ ג"כ נהרגין ודוק אבל אם לא נשופין גם לרבא אינם נהרגין ודוק ומיושב קושיות התוס' ומיושב ג"כ לפי זה קושי' שניה של תוס' על רש"י מהאי ניותא דהרג נחש דבעי אי שפיר עביד ולפמ"ש י"ל דדילמא היתה נושפת ואם כן שפיר עביד ודוק היטב:
באמת היה נראה לפענ"ד לתרץ קושיא שניה של תוס' מהאי ניותי משום דבירושלמי פה מביא ג"כ האי מעשה דאמר ר"י כיוצא בו והקשה והלא מן הנהרגין בשבת אינון ופי' הק"ע דהיינו מה' דברים הנ"ל וקשה הא שם תני' דוקא נחש שבא"י וצריך לומר דזה המעשה היה ג"כ בא"י וא"כ לפ"ז לק"מ קושית התוס' דשפיר בעי אי הכוונה דשפיר עביד אף על גב דלא רצו אחריו משום בה' דברים אלו אפילו בלא רצו אחריו מותר ודוק:
ויש לעיין בהא דפריך הגמרא דברכות דף ל"ג אר"ש מברייתא דנפל לחפירת נחשים דמעידין עליו שמת לשני דברייתא איירי בנחשים שבא"י דממיחין בודאי ור"ש איירי בשאר נחשים וי"ל דא"כ אמאי אמר אבל עקרב פוסק הוי ליה לחלק בנחש גופא ל"ש אלא נחש שבשאר ארצות אבל שבא"י פוסק אלא ש"מ דס"ל דאפילו שבא"י אינו פוסק ושפיר קשה והשתא יש ליישב קושית הצל"ח דהוי ליה להקשות אמתניתין דתנן אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסוק ולפמ"ש מיושב דאמתני' היה יכול דאיירי בנחש דשאר ארצות ובברייתא בנחש דא"י ודוק והצל"ח ראיתי שם דכ' סברה די"ל דהיכא דאנו רואים דכרוך על עקבו ואינו מזיקו יש סברה דאינו מפסיק כיון דרואין שזה אינו מזיק:
ויש ליישב זה הירושלמי דהי' פשט לי דהי' פשט בהאי דאמר רבי פגע ביה אדם כיוצא בו דשלא כדין עביד ובגמרא דידן בעי אי הכוונה דכדין עביד ולפי סברת הצל"ח י"ל דמעשה דנפתי הי' בנפל בבהמ"ד ונגע ברגל א' של התלמידים ולא הזיקו ובזה פשיטא דשלא כדין עביד האיך על שהרגו ודוק:
וזה דמתרץ הירושלמי בבאים להזיק ולא משני ברצים אחריו ולפמ"ש הכוונה דשם בהנהו פ' חמשה י"ל דבאים להזיק משא"כ בהאי מעשה הרי אנו רואים דאינו מזיק ודוק:
ויש ליישב בזה קושיות התוס' בד"ה ברצין דתמו על שיטת הר"י מהא דר"ה דאסר ואמר שלמתינהו לכולי משום דאיהו איירי בראה דזיבורא נגע בי' ולא הזיק ובזה אסור ודוק:
הלכה ב
מה בין הילמי פי' לת"ק דר' יוסי מ"ש הילמי ממי מלח לזה משני דזה מעשה אומן ולא עיין במח"כ התוס' יו"ט בירושלמי פה במה דתמה שפיר קאמר ר' יוסי ות"ק דזה קושית הירושלמי פה:
ומשום שחיקה פי' דר' יוסי ס"ל דיינומלין הואיל ואית ביה פלפלין דשייך ביה שחיקה אסור לערב ומקשה הירושלמי על ר' יוסא ממתני' דאסר הילמי וע"כ משום שחיקת מלח לזה מתרץ דמשום גמר מלאכה הוא כנ"ל:
מותר לשבר נ"ל לפרש דקאי על מלח דמותר לשבר חתיכה של מלח הגדול אבל לקבץ המלח ממקום גדולו אסור כמו דאמר בבבלי האי מאן דכנף ממלחתא חייב משום מעמר:
הלכה ג
דף מג אבוב רועה כשמוע פי' כך שמו:
מה בניהון מאיסה פי' אם הוא מאוס דמ"ד נותן ביד ובכלי מאוס הוא כיון דלוחש עליו אבל למ"ד דנותן בראשו ולוחש א"כ הנשאר ביד ובכלי אינו מאוס כיון דאינו לוחש עליו רק זה המקצת שנוטל מיד ומכלי ונותן בראשו של זה לוחש אחר שנתן בראשו ואין הנשאר מיאוס ונהנין ממנו וס"ל לברייתא זאת דלוחשין על שמן שביד וא"כ גם מה שביד מאוס אבל במסכת סנהדרין דף ק"א איתא דאין לוחשין על שמן שביד ולפיכך סך משמן שביד דאינו מאוס אבל הברייתא דירושלמי פה ס"ל דגם על שמן שביד לוחשין והוי מאוס ודוק ורש"י פי' שם משום סכנה יעו"ש:
מעשר שני בניהן דמ"ד ביד ובכלי אסור לעשות כן ללחוש על מעשר שני דמפסי' המעשר שני דנמאס ונפסד אבל למ"ד דנותן בראשו וא"כ לא הוי כ"א דבר מועט ובדבר מועט ליכא למיחש כיון דזה נשאר בכלי לא נמאס ורק זה המעט שנותן בראשו נמאס ליכא קפידא כמבואר לעיל פ' במה מדליקין דף ט' בת ישראל הבאה להדליק מכהנת טובלת את הפתילה בשמן שרפ' ומדלקת ועי"ש בק"ע כיון דהוי רק דבר מועט שרי וה"ה כאן ודוק:
והא קתני מדיחה היא אשה עצמה ובנה ובתרומה אסור ואם כן היא תרומה היא מעשר שני וס"ל דמה שנותן על ראש לא חשיב דבר מועט דהוי כמו הדחת ראש תינוק מזיעה דאסור כנ"ל הפשט בזה הירושלמי ובחנם האריך בק"ע וש"ק.
לוחשין לעין ולמעיין ולנחשים ולעקרבים עיין בש"ק מה דתמה על הכ"מ דרש"י פי' אשמעינן משום צידה ליכא. ולפענ"ד דרש"י דלא קתני בה מעין ועין אבל בירושלמי פה דקתני ברישא לעין ולמעיין ואם כן ע"כ הו"ל לא זו אף זו דלא זו לעין דשרי אלא אף לנחשים ולית ביה משום צידה וקשה הא בב' תיבות לא שייך לא זו אף זו וע"כ צריך לומר דהפי' דאיירי בנשכו לו נחש או עקרב ולזה שפיר פירש דה"א דאסור משום שיחה בטילה ודוק:
ומ"ש דרמב"ם מפרש דרב ורב חנינא פליגי אר"י דאמר וברוקק שנו לא משמע כן לשון הסוגיא. אלא דמלשון רש"י משמע דכתב אפילו פסוק ויקרא אל משה וכו' קסבר הוא להנצל בזכות דברי תורה וכו' וקשה הא רוקק ומראה שלא בזכות דדברי תורה דאם כן רקיקה מאי בעי אלא ש"מ דסבירא לי' אפילו בלא רוקק כנ"ל ודוק ועיין מה שכתב לעיל פ' במה אשה דף כ"א:
רב ע"י דהוי שרי תמן דעינא בישא שכיח עיין ק"ע שחצנים בני בבל ויש לעיין דהרי בקדושין איתא דגסות רוח לא נשאר בבבל רק אשתרובב מבבל לעולם ועי"ש וצ"ל דעכ"פ נשאר שחצנית קצת שם:
כל חולי זה יצר הרע דמתחילתו מתוק עיין ק"ע ויש לישב בזה דברי המדרש והנה טוב מאוד זה יצר הרע משום דמתחילתו מתוק ולכך ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ופי' רש"י דהוא התורה שנתנה בוי"ו סיון דהוא תבלין ליצר הרע כמו שאמרו ז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין והוא כנ"ל דכתיב השישי:
הלכה ד
דף מג ע"ב רב אמר ההן חמרא לבר מן עיינא שרי וכו' אולי דווקא לבר מן העין אכל ע"ג העין ס"ל דאסור דדלמא פתח ועמיץ ועיין בבלי דף ק"ח ע"ב דשמואל ולוי אמרו תרווייהו יין ע"ג מותר וא"כ יהיה בזה פלוגתא בין רב ושמואל ויהיה הלכתא כרב ונראה דלבר מן עיינא היינו ע"ג העין וא"כ לא פליגי. ועיי' בשבלי גבי בר לואי דקאי קמיה דמר עוקבא חזי' דמייץ ופתח א"ל כולי האי ודאי לא שרי מר שמואל ונ"ל שמר עוקבא סבר מדאמר יין בתוך העין אסור משמע הא ע"ג העין אע"ג דמייץ ופתח שרי ואיהו ס"ל מדאמר רב לבר מן העין שרי משמע הא ע"ג עין אסור דחייש דלמא מייץ ופתח. וא"כ לא נימא פלוגתא רחוקה כ"כ דלרב אפי' ע"ג העין אסור מחשש דעמין ופתח ולשמואל אפי' עמין ופתח שרי' אלא וודאי דרק ע"ג העין שרי ולא עמיץ ופתח כנ"ל:
דף מד ואת ש"מ דכל שהוא מן השפה ולפנים וכו' נ"ל דפי' הוא דאפי' כ"ש מן השפה ולפנים של ציפדונה מרפין אותו מדשאל מיצרך אנא כלום למחר א"ל לא ואי צרכית סב גלעינן וכו' והוא משום דנתרפ'. כ"כ עד שלא היה מן השפה ולפנים כלום לזה אמרה ליה דאי צרכית דיעבור כ"ש לפני אזי קח גלעינן א"כ ש"מ אפי' כ"ש מן השפה ומלפנים מרפין ומתורץ קושית הש"ק בד"ה את ש"מ כיון דקאי על צופידנה גופא ודוק:
ואפי' תימר כאן וכאן בפנוי' וקשה לי לשני דאיירי שהיתה בנדתה ולכך החמיר משא"כ במעשה דהתיר שלא היתה בנדותה.
לא סוף דבר דאמר לי' הרוג את פלוני אלא אפילו א"ל חמוס את פלוני עיין בק"ע וצל"ע הא בגמרא דפסחים דף כ"ה לא אמר הגמרא אלא משום מאי חזית דדמי דידך סומק טפי ועיין רש"י דעכ"פ תהרג נפש ואם כן בגזל ליכא בוודאי איבוד נפש דלמא לא יבוא לידי רציחה ואם כן הוי בו ודאי איבוד נפש ובחבירו ספק ואולי הפי' דאמר ליה גזול פלוני ממונו ואם לאו אגזלך כנ"ל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דיש כאן טעות וצ"ל א"ל אנוס את פלונית פי' שיאנס את פלונית שיבוא על נערה המאורסה יהרג ואל יעבור כנ"ל: