אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת שבת › פרק רע

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת שבת · פרק רע

פרק המוציא יין

ע"ב והא תנינן ג' אשירות הן וכו' עיין בבלי פ' כל הצלמים דף מ"ה ע"ב תוס' ד"ה והכי באילן שנטעו דלשיטת רש"י דוקא בנטעו גרעין אבל באילן שנטעו לכ"ע אסור א"כ תקשה לשני הירושלמי פה דהא דבאילן לא אסרו איירי בנטעו גרעין ואפילו לשיטת התוס' התם דס"ל דבנטעו גרעין לכ"ע שרי ולא פליגי אלא באילן שנטעו ג"כ תקשה מאי פריך מג' אשירות הלא הא איירי באילן שנטעו מתחילה לע"ז ואפשר דזה הוא בכלל תי' הירושלמי שהשתחוה לזמורה וכו' והיינו נטעו מתחילה לכך ודוחק ולוי דמתחלק בין בית למערה נראה דס"ל דוקא במערה לא אסר משא"כ באילן בכל ענין אוסר ואולי ס"ל כריה"ג דס"ל בנטעו ולבסוף עבדו אסור ואפשר דה"ה בנטעו גרעין וכקושית התוספות שם דאיך אמר ר"ע דקרא אתי' לסימנא דלמא קרא אתי' לנטעו גרעין יעו"ש ומה שתמה התוספות שם לוקי קרא באילן שעלה מאליו י"ל דעכ"פ כיון דאנן לא ידעינן דלמא אדם נטעו גרעין דמי יודע א"כ ליכא לאוקמי קרא להכי ודוק:

הלכה ב

משמשת בים ואינה משמשת ביבשה עיין בבלי דף פ"ג ע"ב תוס' ד"ה לאפוקי דתמה הרי מטלטלת בים ולק"מ דעכ"פ אינו מטלטלת ביבשה כדאמר הירושלמי פה ואפשר דזה כוונת התוס' שס ועכ"פ היה להם להביא דברי הירושלמי פה. ותמהני על הרמב"ם שכ' בפ' י"ח מה' כלים ה' ט' טעם דספינה של חרס טהורה משום שאינה בכלל כלים האמורים בתורה ומדוע לא הביא מטעם דכתיב דרך אניה בלב ים.

בשנים שבין שמים לארץ וכו' י"ל ע"ד מה שאמרו בריש מס' יומא בד' חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש ומסיק וה"מ הכא דלית ביה עון חילול השם אבל ביש בו עון חילול השם אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביהכ"פ לכפר ולא ביסורים למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת וזה אמר כשנים שבין שמים לארץ דהיינו שהחטאים מגיעים עד השמים אבל יתר מכאן דהיינו שמגיעין למעלה משמים דאית בהו חילול השם שמו הגדול דהיא מעל השמים אזי כצמר יהיו כלומר צריך גזיזה דהיינו מיתה כדאיתא בפסיקתא רבתא בפיסקא דיהודא וישראל רבים דכתיב אל גינת אגוז ירדתי הגינה שאני גוזז אותם דהיינו ללקט הרשעים ממנה וזה כצמר יהי' דאם יש בו עון חילול השם אזי כצמר יהיה צריך גזיזה זו מיתה למרק:

כשני האבות דהיינו שלא קבלו עדיין התורה והיינו ג"כ כגון עמי הארץ ומי שלא הי' לו ללמוד ממנו תורה דהמה כמו בשני האבות שלא נתן התורה אזי כשלג ילבינו:

כשלג ילבינו בראשון נ"ל דבראשון דהיינו שעדיין לא הכשיל אחר ואם יאדימו דהוא מבנין הפעיל שהאדים והכשיל אחר וזה דאמר כצמר יהיו בשני דהיינו דכבר הכשיל בחטאו השני. א"נ בראשון היינו שלא נתגלגל וכצמר יהיו בשני דהיינו שכבר נתגלגל ולא תיקן א"ע אזי כצמר:

כפי שניו נ"ל דהכוונה כפי הזמן שהזמן בוגד ומכשיל כדאיתא בדרז"ל על קרא ודי זהב עושר שהשפעת להם גרם להם לבעוט בהקב"ה וזה אמר כפי שניו דשנות זמנו מפזז ומכרכר לו להתענג א"כ בקל ירשיע או אם הוא באחוזת מרעים:

מתחלה תלו אותה בחלונותיהם לרמוז בזכות הבטחון בה' וחלונותיו פתוחים לשמים ואח"כ תלו אותה בפתחו של היכל שתלבין בזכות התורה והעבודה ואח"כ תלו אותה בסלע בזכות אבות כדכתיב הביטו אל צור חוצבתם ובהיות כי יצחק אמר פלגי עלי ופלגי עלך לפיכך הי' חולק הלשון והי' קושר חציו בסלע וחציו בשעיר ומגלגלו למטה ע"ד תשליך במצולה כל חטאתינו:

הלכה ד

דף לה איזה דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה עיין בק"ע דהוא פי' הרמב"ן על התורה בפ' כי תבא וע"ש דתמה דאי סך ממנו למת א"כ כבר נטמא השמן וא"כ אסור מטעם לא בערתי ממנו בטמא דהרי נטמא השמן במת ולפענ"ד י"ל דהכוונה שלא מכר המעשר שני ליקח ממנו דבר לסוך למת וא"כ אינו בכלל לא בערתי ממנו בטמא ודוק ועוד י"ל הרי הרמב"ם כ' בפ' ג' מה' מעשר שני הלכה א' דדוקא באכלו בירושלים הוא דלוקה ארבעים אבל בחוץ לירושלים אינו לוקה א"כ י"ל דלא נתתי ממנו למת איירי בסך ממנו למת חוץ לירושלים כנ"ל:

הלכה ה

אוצרות לוח פירש שהם עוצרים וסותמים את הרווח שבחוטין הסדין בעת הכיבוס כי ע"י הכיבוס חוטי הסדין נפרדים ונרווחים ואשלג הזה היא גורם לחברן ולסתום נקבי הרווח ופי' ק"ע לא ו נתחוור:

הלכה ז

ר"י אומר אף המוציא חגב חי טמא וכו'. הקשה כבוד ידידי הרב הגאון החריף מוה' מיכל קיצע אמ"ש התוס' יבמות דף ד' ד"ה דכתיב בס"ה אך קשה למ"ד נשים פטורות מציצית לא לחייבו בכלאים דכל דליתא בגדילים ליתא בלא תלבש וכ"ת ה"נ א"כ קשה מביצה דף ט"ו דפריך כלאים למאי חזי דלמא מתני' כמ"ד נשים פטורות מציצית עכ"ד וקשה לי הא ר' יהודא אמר התם אם לא מנעל לבן ומדקאמר משמע דמודה בקמייתי ור"י ס"ל בעירובין דף צ"ו נשים חייבות בתפילין דהוי מ"ע שלא הז"ג וא"כ בע"כ דחייבות בציצית כמ"ש בתוס' שם דבטל ההיקש דאתקש כל התורה לתפילין לדידי' וא"כ שפיר פריך לר"י כלאים כיון דלדידי' נשים חייבות בציצית וא"כ ישנה בלא תלבש ג"כ וצע"ג:

והשבתי קושיא דמ"ג מצאתי ראיתי בספר מנחת כהן על מנחות פ' התכלת והובא קושיא זו בספר אוהל דוד כרך קטן הנדפס מחדש יעוי"ש מה שתרצו. אמנם לפענ"ד אין זה כלל מוסכם דמדקאמר אף מכלל דמודה בקדמייתא ויעיין כמ"ג פסחים דף נ"ו ע"ב גבי ר' יוסי אומר אף לקפלוט ומסיק שם דאפ"ה פליג בקדמייתי יעוי"ש היטב אלא דזה היא כלל ירושלמי לית בר נש אומר אף אלא דמודה בקדמייתי ויעיין ירושלמי חגיגי דף א' ע"ב וירושלמי שבת דף יו"ד ע"ב ויש לי בכלל זה אריכות דברים בעזה"י ועיין ירושלמי ס"פ ר"ע ר"י אומר אף המוציא חגב ובש"ק שם ויעיין ברכות דף מ"ב:

אמנם ע"ד פלפול יש לישב קושית מעלתו משום דבמס' שבת ס"פ ר"ע איתא ר' יהודה אומר אף המוציא חגב חי טמא כ"ש ומסיק דר"י סבר דקטן לא אכל לי' דכי מיית מספד ספיד עלי' ות"ק סבר דאפ"ה חיישינן דלמא אכל לי' וצ"ע במאי פליגי וכי פליגי במציאות דת"ק סבר לא ספיד עלי' ור"י סבר דספד עלי' ונראה דפליגי בהא דת"ק סבר דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכיון דחמיר כ"כ דאפילו להפרישו צריכין מכ"ש דלא ליספי ליה בידים דבר דיש חשש דאוכל אע"ג דיש סברה לאמר דמספד ספיד עלי' אבל ר"י סבירא ליה קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ואיסור הוא רק שלא ליספי' ליה בידים א"כ י"ל בכה"ג דמספד ספיד עליה מותר ליספי' ליה אפילו בידים ודוק והנה הרשב"א ביבמות בסוגיא דקטן אוכל נבילות העלה דאי אמרינן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו א"כ במידי דרבנן נחתינן דרגא ומותר ליתפי' לי' אפי' בידים ע"ש שהאריך:

והשתא לפ"ז צ"ע מאי פריך הגמרא כלאים למאי חזי לשני דאיירי מתני' בכלאים דרבנן וס"ל קטן או"ל אב"ד מצווין להפרישו וא"כ מידי דרבנן מותר ליספי אפילו בידים וחזי לקטן אלא דזה אינו דשם קאי הקושיא לת"ק דר' יהודה דס"ל קטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו וא"כ אפילו בדרבנן אסור למספי' ליה בידים ושפיר פריך הגמרא ודוק:

והשתא לפ"ז כ"ז דוקא אי הקושיא הוא לת"ק אבל אי הקושיא היא לר' יהודה א"כ לא מקשה מידי כיון דר"י ס"ל קטן או"נ אב"ד מ"ל א"כ ע"כ הקושיא הוא רק לת"ק ולא לר' יהודה ושפיר כתבו התוס' כנ"ל ודו"ק:

ע"ב אבל בטמא כמלא פי כלב עיין בש"ק דתמה על שהשמיט הרמב"ם האי דינא דטמא כמלא פי כלב ונ"ל ע"פ מ"ש התוס' כבבלי דף צ' ע"ב ד"ה שמצניעין אותם לחזיר פי' שראוי למכור לנכרי. וא"כ לפ"ז נימא גם כן בחגב טמא דשיעור כגרוגרות וזה משום דאינו ראוי לאכילה הלא ראוי למכור לנכרי וצ"ל דמשום דאסור לעשות סחורה בדברים ואסור למכור לנכרי. אלא דזה בפלוגתא דר"י ורבנן במשנה ד' פ' ז' דשביעית דחכמים אסרו אפילו במי שנתמנה לו לפי דרכו ולר' יהודא שרי יעוי"ש וקיימ"ל כחכמים דאוסרים א"כ שפיר אמר הירושלמי דהוי השיעור כמלא פי כלב כיון דאסור למכור לנכרי ובהיות דהרמב"ם פסיק בפי' המשנה שם כר' יהודה יעיי"ש אם כן שפיר השמיט וס"ל דגם בחגב טמא השיעור כגרוגרות דהיא חזי למכור לנכרי ודוק. אלא דיש לעיין דבחיבורו גופא בפ' ח' מה' מ"א פוסק כחכמים דמשנה שם ועיין בתוי"ט שם:

ועוד י"ל דאכילת חגב טמא לא הוי כ"א אכילה ע"י הדחק ותלי' בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בבבלי דף ע"ו במוציא עצה כמלא פי פרה לפרה דס"ל לר' יוחנן אכילה ע"י הדחק לא שמי' אכילה ומשו"ה סתם ירושלמי הוא ר' יוחנן שפיר אמר כמלא פי כלב משום דאינו ראוי למכור לנכרי דהוי אכילה ע"י הדחק משא"כ לדידן דקי"ל כר"ל שם דאכילה ע"י הדחק שמי' אכילה אם כן שפיר השמיט הרמב"ם הך דינא דלדידיה גם בחגב טמא השיעור כגרוגרות דראוי למכרה לנכרי:

לא היתר הבא מכלל איסור הוא עיין בק"ע דס"ל לירושלמי דלויתן דג טמא וחולק אגמרא בפ' אלו טריפות דאייתי התם תני ר"י ב"ד אומר לויתן דג טהור שנאמר גאוה אפיקי מגינים תחתיו חדודי חרש אפיקי מגינים אלו קשקשין שבו חדודי חרש אלו סנפירין שפורח בהם הרי מבואר בהדיא שהוא דג טהור ונ"ל לומר דלא פליג הבבלי וירושלמי והוא ע"פ מה דקי"ל בש"ע יו"ד סי' פ"ג דצריכין להיות הקשקשין נקלפים ביד או בכלי ועיין בנו"ב מה"ת סי' כ"ח חלק יו"ד דקיהה בדברי הרמב"ן מדוע צריכין להיות נקלפים והרי במשנה ס"פ ג' דחולין אמרו קשקשין הקבועים בו יעוי"ש משמע אפילו בקבועים ודבוקין מאד. ואנכי בתשובה שלי השבתי על דבריו דאדרבה ממשנה שם יש להוכיח כרמב"ן דצריכין להיות נקלפים מדאמר ר' יהודה שם במשנה ב' קשקשים משמע דבכל ענין שיש עליו ב' קשקשים הוא טהור ואפי' א' מונח על חבירו כדרך הקשקשים דחצי הא' מונח על חבירו וקשה אי נימא דאין צריכין להיות נקלפים מניין יודעים דב' נינהו דלמא רק קשקשת א' היא ונראה כב' אלא וודאי דצריכין להיות נקלפים ואם כן יש לראות אם ב' המה ודוק:

והנה הגאון נ"ב העלה לדינא דצריכין להיות נקלפים אלא דסגי נקלפים ע"י שריית לויג וכדומה והשתא לפ"ז י"ל דירושלמי ס"ל דצריכין להיות נקלפים בקל וכל דאינם נקלפים בקל אפילו נקלפים ע"י שרי' או פעולה אחרת לא קשקשים נקראו ואם כן כיון דקשקשי הלויתן המה דבוקים מאד אם כן לאו קשקשין מקרו ושפיר אמר לאו היתר הבא מכלל איסור הוא אבל הגמרא דידן ס"ל דאפילו ע"י שרי' ופעולה חזקה אי נקלפים נמי כשירים ושפיר אמר טהור הוא ודוק אלא דלפ"ז אכתי יהי' פלוגתא בנייהו ונ"ל ע"פ מה דאיתא בפ' אלו טריפות דף ס"ב ע"ב דהאי בר אווזא דהוי בי מר שמואל דלא הוי מקליף קורקבני' ואותבי' בשמשא כיון דרפי איקליף יעייי"ש ואם כן י"ל דלעתיד יקדיר הקב"ה החמה. והקשקשין יהי' נקלפים אז בקל ואם כן אף דעתה הוא בכלל טמא דאין קשקשיו נקלפים אמנם בשמש דלעתיד יטהר וזה היתר הבא מכלל איסור דאמר הירושלמי כנ"ל ודוק:

גם י"ל באופן אחר ע"פ מה דאיתא בבבלי בב"ב דף ע"ד רב ספרא מישתעי זימנא חדא הוי אזלינן בספינתא וחזינן להאי כוורא דאפקא לרישא מימא ואית ליה קרנא וחקיק עלייהו אנא ברי' קלה שבים והוינא ש' פרסי ואזלינא לפומי' דלויתן אמר רב אשי האי עיזא דימא הוה דבחשה ואית לה קרני עכ"ל ועיי' ברש"י דכל שיש ביבשה יש במים והנה כל שבישה טהור במים טמא ועיין בע"ז דף ל"ט גבי תורא דימא דקאמר וסימנך טהור טמא ואף על גב דהתוס' כתבו שם בד"ה וסימנך דעיזא דימא טהור יעיי"ש מ"מ נ"ל דהרמב"ם חולק דהרי הרמב"ם דכלאים דהנהגה אסור דווקא טהור וטמא אם כן מאי בעי רחבה במס' ב"ק הנהיג בעיזא ושביטה מאי כיון דתרווייהו טהורין אלא וודאי ב' מיני שבוטה יש שוב מצאתי בשער המלך דהר"י קורקוס ס"ל כן ודוק היטב ואם כן לפ"ז דעיזא טמא הואיל וביבשה הוא טהור כנ"ל וכל יום אזיל לפומיה דלויתן ונתפטם כל ימיו בדברים אסורים ועיין בש"ע יו"ד סי' ס' דכה"ג אסור באכילה עיי"ש בש"ך שהאריך ואם כן לפ"ז גם הירושלמי ס"ל דאיהו גופא טהור אלא דנתפטם מדבר האסור ויובן היטב הלשון לא היתר הבא מכלל איסור הוא כנ"ל:

גם י"ל באופן אחר ע"פ מ"ש רש"י ז"ל בפ' בראשית על קרא לכם יהיה לאכלה ולכל חיות הארץ השוה להם בהמות וחיות שלא הותר לאדם ראשון להמית ברי' והוא מגמ' דסנהדרין דף נ"ט רק לאחר המבול הותר להם שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל והיה נראה לפענ"ד דאע"ג דהתיר אחר כך לבני נח היינו הנולדים מ אכ ולהבא אבל אותן שהיו נאסרים מלפני המבול לא הותרו רק הנולדים מחדש אבל אותם שנשארו ממבול לא הותר לו להרוג דהרי היו נצרכים לחיות זרע וא"כ לפ"ז הלויתן נשאר באיסורו וזה הוא דאמר הירושלמי לא היתר מכלל איסור דס"ל דהלויתן שהי' נאסר לאדם ראשון לא הותר בימי נח ורק הנולדים אח"כ כנ"ל:

וי"ל דפליגי בבלי וירושלמי בפלוגתת המדרש בשחר טוב תהלים קמ"ו די"א ה' מתיר אסורים כל בהמה שנטמאת ה' מתיר לעתיד לבוא וא"כ י"ל דלויתן טמא הוא והקב"ה מטהר לעתיד לבוא אמנם הבבלי ס"ל כי"א שם שאינם מותרין לעתיד ואם כן ע"כ דלויתן דג טהור הוא ור"י דאמר אף מודה בקדמייתא:

ולאו שחיטה בעי. אין לדייק מזה דס"ל לר"י יש שחיטה לעוף מן התורה ועיין בחולין בבלי דף כ"ח דיש בזה פלוגתא דתנאי משום דאפילו אי אין שחיטה לעוף מן התורה עכ"פ נחירה בעי ולא הריגה יעוי"ש היטב ויש לעיין דעכ"פ לפ"ז גם בחגב חי טהור להוי בכ"ש דאכתי עכ"פ בחי אית ביה משום בל תשקצו כדאיתא בבבלי בסוגיא פה ואם כן הו"ל דומיא דציפור ומותר לשחוק בו וי"ל:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה