מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק המוציא יין
הלכה א
עיין ביאור הלכה זו במס' שקלים
דף ל"ב דבש הדא ד"א בהן עתיקי עיין בש"ק דתמה על הרמב"ם שהשמיט חילוק זה ועוד תמוי' דבבבלי אמר דבש אכילתו שכיח ואפ"ה אזלינן בתר רפואתם א"כ אפילו בהן דידן ג"כ שיעורו כדי ליתן ע"פ הכתית והי' נראה לפענ"ד ע"פ מה שתמה בש"ק לעיל בריש ההלכה דאמר דר' יהודא היא והקשה הא ר"י ס"ל במים השיעור כדי מזיגת הכוס ותירץ דס"ל לירושלמי כתירץ דאביי בגלילה שני יעו"ש והשתא לפי זה י"ל הבבלי דאמר דבש רפואתם שכיח ואכילתו שכיח ואזלינן לחומרא הוא קודם שידע דאיירי בגלילה וא"כ אפילו בדבש יפה כההן דידן נמי לוקחין לרפואה ואם כן לפי זה בכל דבש השיעור כדי ליתן ע"פ הכתית ואיירי מתניתין בדבש סתמא אבל לפי מאי דמתרץ אביי בגלילה דמקפידין וא"כ אין נותנין דבש דידן על המכה וא"כ אכילתו שכיח ורפואתם לא שכיח ואם כן בדבש דידן השיעור כדי לבשל ביצה וע"כ איירי מתניתין בהן עתיקא ודוק אמנם לרבא דמתרץ התם דכל שקיינא מסי ומטללא ואם כן לא איירי מתני' בגלילה וא"כ שפיר איירי מתניתין בכל דבש משום דרפואתם שכיח. והשתא לפי זה הירושלמי לשיטתו דע"כ ס"ל כתירץ דאביי בגלילה שני וכמ"ש הש"ק הנ"ל א"כ שפיר אמר דוקא בהן עתיקא אבל לדינא דקיימ"ל כרבא בבבלי ולא מוקמי בגלילה שפיר השמיט הרמב"ם החילוק דירושלמי דבכל דבש שיעורו כדי ע"פ הכתית דרפואתם שכיח ודוק היטב:
ובלבד אבר קטן של קטן בן יומו ע' לשון זה ובלבד גם במס' תענית פ' ח' סוף ה' ויו ובלבד יום שטבלה משמע ג"כ רק יום שטבלה כמו כאן וכמו שפי' המ"א בסי' תקע"ז ס"ק ה' יעו"ש:
הדא דאת אמרת באילן מיא דטלא ואולי יש ליישב לפי זה קושית הש"ק הנ"ל בד"ה דר"י הא ר"י אמר כדי מזיגת הכוס ולפי דברי הירושלמי פה י"ל דמתניתין איירי במיא דטלא וכ"ת הא בשאר מי' הוא כדי להדיח מדוכה י"ל דכדי מזיגת הכוס והדחת מדוכה חד שיעור הוא כנ"ל:
הלכה ב
הוציא שטר חוב וכו' עיין בק"ע ועיין בש"י דמפרש דה"ק עד שלא הראיהו לבע"ח דהיינו שכ' ללוות דקיימ"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו חייב דראוי עדיין ללוות בו משהראיהו לבעל חוב איירי שכבר לוה ופרעו ובהא פליגי ר"י ות"ק אי משהו ליה כדי להראותם לבעל חוב. והנה זה נראה בעיני לדוחק לפרש דרישא עד שלא הראיהו איירי שעדיין לא לוה בו. ומ"ש הראיהו איירי שלוה ופרעו. ע"כ נראה בעיני דהפשט הוא פשוט דה"ק עד שלא הראיהו לבעל חוב כלומר זה השטר שכ' לו הלוה כדי ללות אם עדיין לא הראיהו לב"ח שרוצה ללות ממנו חייב כי עדיין משהי השטר עד שילוה ממנו אבל משהראיהו לב"ח ולא רצה ללות לו א"כ שוב אינו משהו אותם דחש פן יבוא לידי זה ויתבענו ור"י ס"ל דאפ"ה חייב דעכ"פ הוא משהי אותם להתפאר בו נגד אחרים ראו דפלוני לוה ופרעתי לו ודוק א"נ יש לפרש ע"פ מה שהקשה התוס' כי לא פרע אמאי חייב מה תועלת יש בשטר ולפענ"ד לק"מ דתועלת גדול יש בשטר דאם לא יהיה ללוה כ"א כדי חוב זה ויש כאן עוד מלוה ע"פ דאי לא הו"ל שטר א"כ אם מקדים האיך וגובה האינך אינו יכול לו משא"כ עתה איהו קדים ליה דהו"ל מלוה בשטר ואפשר דזה בכלל תי' התוס' דגובה ממשועבדים ודוק והשתא לפי זה י"ל דת"ק דר"י באמת הכא ס"ל כקושית התוספות ומשום הכי שפיר אמר עד שלא הראיהו לב"ח חייב אבל משהראיהו לב"ח והודה שלא פרע פטור כי מה צריך לו כקושי' אבל עד שלא הראיהו לב"ח ע"כ איירי דב"ח שכח וכדומה משום הכי חייב ועל זה בא ר"י ופליג את"ק לשיטתם דאע"ג דס"ל לת"ק מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו צריך לו נגד ב"ח אחר וכמ"ש אבל לר"י לשיטתו דס"ל א"צ לקיימו אפילו טען הלוה שפרעו נמי חייב כשיטת אביי ודוק:
ומ"ש השלום ירושלים דמשו"ה לא רצו אביי ור"י ורבא לתרץ כר"א משום דעד שלא פרעו ע"כ איירי במלוה לפענ"ד אינו מוכרח די"ל דהכל איירי בלוה ועד שלא פרעו איירי דהשטר ביד הלוה אלא דעדיין לא פרעו למלוה לגמרי אלא דהמלוה הימנא ודוק ועיין בתשובה שלי סי' ס"ג הארכתי שם:
הדא דאת אמרית בהדין רכיכא וי"ל דבבבלי קאמר דחריך דאל"כ הוי ליה למימר כדי לעשות תלאי לנפה וע"כ משום דחריך ופי' רש"י דהוי קשה ופוגם הכלי א"כ ע"כ איירי בקשה וי"ל דהירושלמי דקאמר דאיירי ברכיכה היינו דאינו קשה הרבה אבל עכ"פ קשה קצת עד דחריך אלא דיש לעיין דעכ"פ לר"י דאמר כדי ליקח מדת מנעל לקטן גם בחבל יפליג ויתן האי שיעור דהרי קיימ"ל דשיעורי' דרבנן נפיש מר"י וא"כ בודאי שיעורי' דר"י קטן מאוזן לקופה. ואין לומר דאה"נ דר"י גם ארישא פליג וס"ל גם בחבל כדי לקח מדת מנעל דא"כ הוי ליה לומר כדי ליקח מהם מדת מנעל והוי משמע דקאי אתרווייהו אחבל וגמי אבל הלשון דאמר כדי ליקח ממנו משמע דאגמי לחוד קאי וצ"ל דגם למדת מנעל אינו ראוי' ודוחק:
הוציא כלי נצרים חייב וקשה פשיטא דחייב דהרי הוציא כלי ומאי קמ"ל ואולי קאי אדלעיל כדי לעשות צפירה הוציא כלי נצרים פי' צפירה של הוצין לכלי נצרים ואז חייב ודוק:
אחרים אומרים חשבון חמשה פי' אם הוציאן לחשבון למנות בהם צריך להיות חמשה עיין בבלי דף צ' ע"ב דאיתא שם דת"ק אחת וע"ש בתוספות בד"ה שמצניעין אותם לחזיר פי' שראוי ליתן או למכור לנכרי אבל ישראל אסור לגדל חזיר ויש ליישב עפ"ז קושי' התוס' בדף ע"ח ד"ה תחת איספוגין דתמה דהא אם טש כל הפת אסור ולפמ"ש הט"ז כאן לק"מ דראוי ליתן לנכרי או למכור ליתן תחת איספוגין ודוק אמנם רש"י דפי' רבב שמן והתוס' דחו דהרי שמן יש בה שיעור אחר כדי לסוך אבר קטן ולפענ"ד דס"ל לרש"י דומי' דדבש דקתני במתניתין דשיעורו כדי ליתן ע"פ הכתית ובירושלמי אמרו פה בהלכה א' בד"א בהן עתיקי אבל בחדתא כדי לבשל ביצה קלה ה"ה ג"כ י"ל דשמן דמתניתין איירי בעתיקי דאינו ראוי ליתן באיספוגין ולפיכך שיעורו כדי לסוך אבר קטן אבל בחדתא שיעורו כדי ליתן באיספוגין ודוק ולפמ"ש ברי"ף וז"ל פירוש איספוגין רקיק כדכתיב י"ל דכוונתו דאיירי דאחר שנאפה ואז ודאי מותר לתת תחתיה שומן כיון דאוכלה תיכף ובעודו בידו שנותן שומן עלי' אוכלה אין לאסור דדוקא לישה בשומן ולאפותה אסור ודוק:
הלכה ג
מתניתין כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל עיין בתוספות יו"ט דמדקדק דסגי אם כתוב פרשה קטנה שבתפילין וממילא ידעינן שהיא שמע ישראל ועיין בחיבורי אניה דיונה על הלכות ס"ת מה שתרצתי שם.
הדא דאת אמרת בקולף פני העור הארכתי בפרושי בחיבורי הנ"ל:
שתי פרשיות שבמזוזה משמע מזה דמזוזה פסול בשתי חתיכות וכשיטת התוספות במנחות דף ל"ג וכדמשמע בירושלמי דאל"כ לסגי כדי לכתוב עליו פרשה א' דהרי יכול אח"כ לתפרו בחתיכה של פרשה שני' ועיין בחידושי להלכות מזוזה:
ע"ב תמן תנינן כמה יהיה במים ויהיה בהם כדי הזיה עיין בפרה פ' י"ב משנה ה' ועיין ברא"ש ורע"ב שם דפי' לת"ק בעי כדי הזיה מלבד מה שבלוע באיזור משא"כ לר"י וקושית הירושלמי הוא מת"ק אמנם בפ' המשניות לרמב"ם משמע להיפך דר"י וס"ל דצריך להיות השיעור בעין כאלו הוא בקנה של נחושת ואם כן לת"ק משערין ג"כ הבלוע וכן משמע בחיבורו דכ' רק כדי שיטבול הגבעולים ולא כ' ויזה ואם כן צ"ל דקושית הירושלמי פה הוא מר"י ולא משמע כן וצ"ע:
במוניך שנו פי' בנקב גדול וא"כ בציר השיעור ולחומרא ושעור כדי ליתן ע"פ סדק קטן הוא ג"כ בציר שיעור ולחומרא ודלא כפי' ק"ע במ"ש במזניך וי"ל דה"א דמתני' קתני שעוה כדי ליתן על פי נקב וה"א דקאי אנקב הנזכר של זפת וגפרית לזה אמר דתני ר"ח על פי סדק קטן והיינו של יין כדאיתא בבבלי דף פ':
הלכה ד
מאי חרסית חוורא י"ל דבא לתרץ קושית התוספות דף פ' ד"ה חרסית דהקשו דאין אדם טורח לגבל ותירצו דחרסית חשוב טפי וזה הוא דאמר הירושלמי חוורא עפר לבן ומצניעין כמוהו לגבל ודלא כתי' כ' דאיירי במגובל דחוורא משמע עפר יבש:
שמואל אמר עפר כדי לכסות דשאר עפר אינו חשוב כמו חוורא וצריך שיעור אחר כדי לכסות והדר מייתי תני שמואל עפר ואפר דהוא אליבא דב"ה דקיימ"ל כוותי' דמכסין באפר משא"כ לב"ש ועיין חולין דף פ"ח ע"ב:
ויש לעיין למה דקיימ"ל דאין כל הדם צריך כיסוי וסגי אפילו במקצת דם א"כ אמאי צריך כדי לכסות כל דם ציפור וצ"ל דאפ"ה אין מצניעין כמוהו:
הלכה ה
ר"ז בעי ניחא עד הכא וכו' עיין רמב"ם ה' שבת פ' ח"י ה' ד' שכ' קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו דייק כיון דלא איפשט האיבעי בבבלי וירושלמי אי קשרי תחתון או עליון ואזיל לחומרא ולפיכך כתב לראשי אצבעותיו דהיינו קשר תחתון ודוק. אלא דצ"ע בפ' י"א ה' כ' בהלכות כלים כ' סתם כדי שיגיע לקשרי אצבעותיו והלא גם זה פה בירושלמי בעי דלא איפשטי' והו"ל ג"כ שם לכתוב עד ראשי אצבעותיו וצ"ע:
הלכה ו
תמן תנינא ושל זכוכית לצוק בתוכה שמן קשה לי אמאי לא פריך את"ק דאמר לקמן ושל זכוכית לכסות פי הפך וי"ל דאת"ק ל"ק די"ל דאידי ואידי חד שיעור משא"כ אר"י פריך שפיר דמשמע כאן ג"כ מודה ר"י בהאי שיעור מדלא פליג והרי לקמן קאמר לצוק בתוכה שמן וזה ודאי הוי שיעור רבה מיניה לזה מתרץ דלקמן איירי לטלטל ובעי מעין מלאכתן אמנם לקמן בפ' כל הכלים איתא ג"כ האי קושי' ופירש הק"ע דבאמת הקושי' קאי את"ק ולא הרגיש דכאן משמע דמקשה רק אר"י ודוק:
כאן בעבה כאן בחדה ואם כן לפי זה משנתינו איירי בחדה וקשה א"כ כמו דתנן במתניתין דלעיל בקנה כדי לעשות קולמוס ואם היה עבה כדי לבשל ביצה קשה ה"ה הו"ל למתני גם כאן ואם הי' עבה כדי לצוק בתוכה שמן וצ"ל דס"ל לירושלמי בעבה תלי' בפלוגתא דת"ק ור"י דלת"ק השיעור כדי לכסות פי הפך ולר"י כדי לצוק בתוכה בשמן וא"כ לא רצה למתני כאן פלוגתא וסמך אדלקמן ודוק:
וי"ל דבאמת מה"ט נדו מהאי תירץ האית דבעי מימר מכח קושי' הנ"ל ומיושב בזה הא דהשמיט הרמב"ם האי חילוק בין עבה לחדה משום דאית דאמרי הוא עיקר כמ"ש. ועיין בשלום ירושלים:
דף ל"ג כמלא רגל מדוכה קטנה של בושם עיין בבלי דף פ"א תוס' ד"ה ואם לאו וצ"ע דבירושלמי לא אמר כ"א של בושם ולא של בשמים וצ"ל דבבלי לא אמר רק כהכרע ולפיכך אפילו של בשמים אבל הירושלמי דאמר מלא רגל דהוא שיעור יותר מעט מהכרע ודוק ומכ"ש לפי מה שפי' הרי"ף ראש של בוכנא וא"כ הירושלמי דאמר מלא רגל הוא דוקא של בושם אבל בבבלי דאמר כראש בוכנא הוא של כל בשמים ודוק:
נטלו ומקנח בו את רגליו ועיין בק"ע משום דדבר שאינו מתכוין מותר כר"ש וכן פירש"י בסוגי' וקשה לי דמאי פריך הגמרא בבבלי אר"ה דאמר אסור לפנות בשדי ניר בשבת אי משום עשבים הא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו ומאי קושי' דלמא ר"ה כר"י ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור וי"ל:
ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה עיין שבת דף פ"ב תרגמא רפרם בר פפא באוגני כלים והקשה ידידי הרב הגאון מו"ה מיכל קיצע מאי פריך הגמרא במסכת חולין דף יו ע"ב גבי ה' דברים נאמרו בקרומית ותיפוק ליה דאמר מר המקנח בדבר שהאור שולטת שיניו נושרות לפי דעת מ"א בסי' ג' דטעמא דשיניו נושרות הוא מחמת כשפים א"כ דלמא איירי בשבת ואיירי שיש לפניו צרור וקרומית דמטעם שיניו נושרות הי' מקנח בקרומית דומיא דאוגני כלים דאפ"ה מקנח בהם אע"ג דעכ"פ יש בהם משום כשפים אפ"ה לא מתירין איסור טלטול לפיכך אמר מפני שמחתכין ואם כן אפילו בשבת מקנח בצרור דומיא דצרור וחרס דאיירי ר"ה ותירץ דגמרא מקשה ר"ח שם דס"ל פה דאפילו בצרור וחרס מקנח בחרם אע"ג דאית ביה משום כשפים וסכנה אפ"ה לא מתירין איסור טלטול א"כ ליכא לאוקמי בכה"ג דבשבת באמת מקנח לדידי' בחרס ודוק:
אלא דזה דוחק דר"ח שם לא אליבא דנפשיה אמרה רק אליבא דר' יצחק ואמרה לה במתניתא תני וא"כ מנ"ל לגמרא להקשות:
והשבתי דנראה דמעלתו סבר וקושית הגמרא היתה דלמה ליה למימר מפני שמחתכין הוי ליה לומר מפני ששיניו נושרות ותמהני הרי ר"י לא אמר כ"א סתמא אין מקנחין בה וא"כ מאי פריך הגמרא דלמא אה"נ דמה"ט אין מקנחין בה מפני ששיניו נושרות אלא דקושית הגמרא דלמה נקיט דוקא קרומית דהלא בכל דבר שהאור שולטת אין מקנחין וא"כ לפ"ז נפלה קושית מעלתו דאפילו בשבת נמי הלא כל העשבים מחתכין ס"ל למקשן דמחתכין וא"כ מדוע נקט דוקא קרומית והשתא לפי זה הכי פריך הגמרא מדנקיט דוקא קרומית הלא כל עשבים מחתכין אלא ע"כ דאתי' לאתויי לנו היכא דיש לפניו שאר עשבים וקרומית מקנחין טפי בשאר עשבים ולא בקרומית וע"כ משום דבקרומית יש ג"כ משום כשפים א"כ תקשה הלא כל דבר שהאור שולטת בו אין מקנחין ואכתי אמאי קאמר בקרומית אין מקנחין בו ודוק:
והנה כל זה הוא אי אמרינן דטעמא דשיניו נושרות הוא מטעם כשפים אמנם נלפענ"ד להכריח דטעמא דשיניו נושרות הוא מצד סכנה דטבע דמחתכין שיני הכרכשתא והוא משום דלכאורה תמוה טובא אי פריך הגמ' מיתיבי המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות וא"כ אמאי ס"ל דמקנח בעשבים הלא ס"ל לעיל צרור וחרס מקנח בחרס אע"ג דאית סכנתא דמחתכין הבשר וגם משום כשפים אפ"ה ס"ל דמקנחין בו ולא מתירין איסור טלטול דצרור א"כ ה"ה בצרור ועשבים אע"ג דאית ביה משום סכנתא וכשפים דשיניו נושרות אפ"ה מקנח בו דומיא דחרס דס"ל לר"ח דמקנחין בו ה"נ ס"ל כן בעשבים ע"כ נראה דטעמא דדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות הוא מצד הטבע וא"כ פריך הגמרא הואיל ואיכא ב' סכנות א' דעשבים חותכין הבשר ועוד דשיניו נושרות א"כ אפילו לר"ח לא הי' להתיר לקנח בעשבים וע"כ לא מתיר אלא בצרור וחרס דלית כ"א סכנה וכשפים משא"כ בעשבים דאיכא ב' סכנות דטבע ודוק. וע"ז משני הא בלחין הא ביבשין וא"כ הא דמקנח בעשבים איירי בלחין דלית ביה מטעם דשיניו נושרות ודוק:
ועפ"ז מובן היטב דברי הש"ע בסי' ג' לא יקנח בחרס משום כשפים ולא אמר הטעם משום סכנה דמחתך הבשר דאתי' לומר דאפילו באוגני כלים דאינם מחתכין נמי אין מקנחין משום כשפים ודוק ולא בעשבים יבשים שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות ואף על גב דעשבים לחים נמי קאמר הגמרא דמחתכין אפשר דס"ל לשו"ע דוקא בשבת אסור דיש לחוש דיחתך עצמו ויצטער וימנע מעונג שבת א"נ דאתי לעשות רפואה בשבת אבל בחול שרי הואיל ועכ"פ ליכא סכנה משא"כ בעשבים יבשים דאיכא סכנתא דשיניו נושרות ובסי' שי"ב בסעיף ד' אסור לקנח בחרס משום סכנה שינתק שיני הכרכשתא ולא אמר הטעם משום כשפים משום דבשבת מטעם כשפים היה מותר לקנח בו כדי שלא לטלטל צרור משו"ה אמר דיש עוד טעם שלא ינתק ולפיכך מקנח בצרור ולא בחרס כר"ה בסוגיא ודוק.
ואח"כ אמר בסעיף ה' צרור ועשבים לחים מקנח בעשבים לחים עפמ"ש לעיל משום דבעשבים לחים ליכא משום שיניו נושרות וליכא כ"א שמחתכין ומה"ט אין מתירין טלטול דצרור אבל עשבים יבשים אין מקנחין מפני שהם חדים ומחתכין א"כ יש ב' סכנות א' דשיניו נושרות והוא מצד הטבע וגם סכנה דמחתכין דהוא מצד הטבע משום הכי מקנח רק בצרור ומתירין איסור טלטול ומיושב בזה קושית המ"א דלא קאמר מטעם שיניו נושרות דאה"נ דצריך טעמא דתרווייהו וסמך בטעמא דשיניו נושרות אמ"ש לעיל בסי' ג' אבל מטעם שיניו נושרות לחוד לא הי' מקנחין דהרי דוקא בצרור וחרס מתיר ר"ה לקנח בצרור משום דיש בו סכנה וכשפים משא"כ מטעם סכנה לחוד ודוק אך הואיל ויש בעשבים ב' סכנות אין מקנחין ודוק:
עוד תמה המג"א דבגמ' דחולין דף י"ו ע"ב דמתרץ קנוח פי המכה קאמר משמע דשאר עשבים אין מחתכין ולפמ"ש לעיל לק"מ דאע"ג דשאר עשבים נמי מחתכין מ"מ ליכא סכנה עד דלהוי אסור לקנח בו בחול אלא דבשבת אסור מטעם הנ"ל דיש לחוש דיצטער ע"י זה בשבת ויבטל מעונג וגם דיעשה רפואה אבל בחול עכ"פ ליכא סכנה גם י"ל דגמרא קאמר דקנוח פי המכה דיכול לראות כשמקנח אזי בשאר עשבים יכול לשמור א"ע זולת בקרומית דקסמים נבדלים ממנו משא"כ קנוח אחוריים דאינו יכול לראות גם בשאר עשבים יש לחוש דיחתכו כיון דאינו יכול לראות:
והמ"א הביא שיטת הרב המגיד דכתב דיש גורסי' איפכא והניח בצ"ע כוונתו דא"כ דוקא בלחין שיניו נושרות אבל לא ביבשים א"כ מאי פריך בחולין ותיפוק ליה דהמקנח בדבר שאור שולטת כיון דמסתמא קרומית דשוחטין בו היינו יבש וצ"ע:
שוב עיינתי בירושלמי דמסכת שבת פ' המוציא סוף הלכה ויו וז"ל ר' יצחק ברבי בון ה' דברים נאמרו בקרומית וכו' ואין מקנחין בו משוה דרוח רע שורה עליהם ועיין בק"ע ובש"ק שם דקאי אאין מקנחין בו לחוד משום דרוח רעה שורה עליהם וא"כ בלא"ה נפלה קושית הרב מו"ה מיכל הנ"ל דשפיר מקשה הגמ' ותיפוק ליה דהמקנח בדבר שהאור שולטת בו וא"כ אפילו כל דבר שהאור שולטת בו אין מקנחין וליכא למימר דרצה לומר לענין שבת דיקנח בצרור ולא בקרומית ומטעם סכנה דמחתך זה אינו דהרי אמרת ג"כ טעם רק משום רוח רעה דהיינו כשפים ולא דמחתך ופשוט:
גם י"ל ע"פ דעת הק"ע דמפני שרות רעה שורה עליו קאי אקנוח לחוד א"כ צ"ל דירושלמי קאמר זה הטעם דאי דברי ר' יצחק המה מדוע לא קאמר ג"כ טעמא אאינך ע"כ ר' יצחק לא פירש שום טעם והירושלמי נתן זה הטעם רק אקרומית משום דס"ל דעשבים לחים דוקא מחתכין אבל יבשים לא וא"כ מ"ט אין מקנחין בו ע"כ אמר הטעם מפני רוח רעה ובאמת ס"ל הטעם משום דשיניו נושרות והיינו ע"י רוח רעה דשורה עליהם ודוק היטב:
עיין בק"ע דהביא דעת בעל העיטור דסבר דטעמא דרוח רעה שורה עליהם קאי אכל ה' דברים נראה דטעמא משום דסבר דר"י קאמר זאת ומדוע קאמר דוקא אאין מקנחין אלא ודאי דאכולהו קאי אמנם לפמ"ש י"ל דירושלמי מפרש הטעם דאין מקנחין והירושלמי לא רצה עתה לומר הטעם דאינך כיון דאינו מדבר עתה אלא מדברים שמקנחין ואין מקנחין ומש"ה מביא גם כן האי דר"י בשביל סוף דבריו דאין מקנחין ומפרש טעמא דידיה וזה פשוט ונכון פשט הק"ע וש"ק ועכ"פ מבואר להדיא בירושלמי לעיל במה דאמר ר' יוסי בר בון לא סוף דבר חרס אלא אפילו אוגני כלי חרס וכל דבר הנכנס לאור ויוצא והיינו דבר שאין אור שולטות בו ומבואר לפ"ז דטעמא משום כשפים כדעת המ"א ותמהני על הלבוש בסי' ג' ועמ"ש דר"ל דהוא מצד הטבע דשיניו נושרות ולא מטעם כשפים דירושלמי פה מבואר דטעמא משום כשפים ודוק:
ומ"ש בק"ע דנקיט ע"ג השלחן משום דהשלחן קשה הוא דוחק וי"ל דדוקא ע"ג השלחן אסור דכשהקסמין נבדל ממנו ונראה בבשר נמאס בעיני אוכלין אבל חוץ לשלחן השמש יכול לחותכו דכשיבדלו הקסמין ירחוץ הבשר וילקטם: