אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת שבת › פרק כלל גדול

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת שבת · פרק כלל גדול

פרק ה במה אשה

תני בר קפרא כלל גדול אמר ר' יוסי שהוא גדול מפיאה עיין בש"ק דכ' דפליגי בר קפרא ואחרים אי מעשרות שאר פירות הוא דאורייתא או לא ואם כן הו"ל לפי זה פלוגתא דתנאי בהאי מילתא ויש לישב לפי זה קושית הצל"ח ר"פ כיצד מברכין דתמה למ"ד נטע רבעי א"כ למה לי קרא ואכלת ושבעת וברכתך ניליף מהלולים דמכאן שצריך ברכה וכ"ת איכא למיפרך מה לנטע רבעי שטעון חלול הרי קמה טעון חלול טפי ד' פעמים בשמיטה וכ' בשלמא לשיטת הרמב"ם דס"ל מעשרות שאר הפירות נמי דאורייתא א"כ הרי גם שאר פירות טעון חלול ועוד נוסיף בשנה רביעית משא"כ לשיטת הראב"ד דס"ל מעשר שאר פירות דרבנן א"כ קשה יעו"ש. ולפענ"ד הגם דבלא"ה יש לפקפק מכמה אופנים דלק"מ דעכ"פ איכא למיפרך מה לנטע רבעי שטעון חלול כל הפירות משא"כ במעשרות דהוי רק המעשר דטעון חלול אבל לא כל הפירות וזה פשוט אלא דלפי דברי הש"ק פה בלא"ה לק"מ לשיטת הראב"ד כיון דהוי פלוגתא דתנאי בזה א"כ יוכל המ"ד דסובר נטע רבעי כמ"ד מעשר פירות דאורייתא ודוק היטב:

בין ע"ד שמכניסו לקיום עיין בש"ק דתמה למה לא תני נמי לקיטתו כא' ויש לישב עפמ"ש הצל"ח בברכות הנ"ל ר"פ כ"מ תוס' ד"ה דבר בס"ה משום דאיכא למיפרך מה להנך שהם חייבים בפאה ותמה בצל"ח הרי בכלל נטע רבעי הוא ג"כ תאנה דפטור מפאה והעלה דתאנה דוקא פטור אם לא היתה לקיטתו כא' משא"כ אם המתין בעל התאנה ולא לקט תאניו א' א' גם התאנה חייב בפיאה יעו"ש והנה לכאורה לשון הגמרא בשבת פה לא משמע דקאמר ואלו פאה ליתא בתאנה וירק משמע דבכל ענין ליתא בתאנה ולדברי הצל"ח צריכין לדחוק דפיאה ליתא בתאנה אם לא לקטו כא' ובירק ליכא כלל ודוק:

אמנם הירושלמי י"ל דס"ל באמת כן דגם בתאנה יש פיאה היכא דלקטו כא' ומשום הכי לא קאמר דגדול מעשרות דנוהג אפילו בתאנה כיון דס"ל גם פאה נוהג בו ולפיכך לא פריך רק ממכניסו לקיום כנ"ל:

דף כ"ד גדול שנשבה בין העכו"ם רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת עיין בבלי דף ס"ט ע"ב פלוגתא דרב הונא ור"ח בר רב במהלך בדרך או במדבר דאמר ר"ח מונה ששה ומשמר יום אחד ובירושלמי פה נקיט הלשון ועושה שבת. ונראה דבאמת יש לדקדק כיון דמסיק שם בבבלי דבכל יום אינו עושה רק כדי פרנסתו ואפילו ביום ששובת נמי שרי כדי פרנסתו ואם כן לפי זה הרי כל הימים שוין ורק בקידושא ואבדלתא מנכר שבת א"כ איך קאמרה הברייתא ומשמר יום א' לענין מאי משמרו יותר משאר הימים וי"ל דלשיטת התוספות בד"ה עושה בפשט הראשון דבכל יום מותר להלך רק ביום ששובת אם כן שפיר נקיט ומשמר יום א' כיון דהאי יומא אינו מהלך ואם כן הו"ל דבבלי דאיירי במהלך במדבר שפיר נקיט ומשמר יום א' דבהאי יומא אינו מהלך משא"כ הירושלמי דלא איירי במהלך רק בנשבה לבין עכו"ם קאמר רק ועושה שבת דהיינו בקדושא ואבדלתא. אלא די"ל דהירושלמי קאמר לקמן תמן אמרו חושש לכל הימים משמע דאיהו לא סבר מתחלה כן א"כ שפיר מונה ששה ועושה שבת דבכל הששה מותר לעשות כל המלאכות ובשביעי עושה שבת גמור ואינו עושה כלל ודוק:

אמנם לפמ"ש התוספות אח"כ די"ל דגם ביום הקידושא מותר להלך א"כ שפיר קשה לענין מאי קאמר בגמרא דמשמר יום א' אמנם נראה עפמ"ש המ"א בס' שד"מ דלפי שיטת התוספות ורא"ש דמשום הכי מותר להלך כדי שיצא מהר מן המדבר אם כן י"ל דשאר דרבנן אסור לעשות ותמה אמאי הרי קיימ"ל ספיקא דרבנן לקולא ותירץ דאפ"ה אסור כמו י"ט שני דהוי ג"כ מספיקא ואפ"ה אסרו בו שבות. ונראה לפענ"ד דכל זה הוא דוקא בהאי יומא דמקדש בקדושא ואבדלתא א"כ האי יומא הוי כמו יו"ט שני משא"כ השאר יומא כיון דלא מקדש להו א"כ אינו דומה לי"ט שני א"כ י"ל דשאר דרבנן מטעם ספיקא דרבנן לקולא ודוק והשתא לפי זה קאמר שפיר ומשמר יום א' דהרי האי יומא אסור ג"כ בשאר אסורי דרבנן כנ"ל ודוק.

ונראה בעיני להכריח דרש"י ס"ל ג"כ דאפילו ביום דעושה שבת מותר להלך מדכ' רש"י למ"ד משמר יום א' ומונה ששה וכל יום ששם על לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה וקשה הו"ל לרש"י לומר כפשוטו דהרי כבר הלך בהאי יומא אם כן הרי לא שמרו אלא ודאי דרש"י ס"ל דאפילו ביום שמשמר מותר להלך אלא די"ל דרש"י רצה לומר דאפילו לא הלך עדיין באותו יום נמי אינו משמרו דשמא עשה מלאכה ואפילו אמר ברי לי שלא עשיתי בו מלאכה מ"מ י"ל דכל מילתא דלא רמי' עליה דאינש לאו אדעתיה ודוק:

וי"ל לשיטת הירושלמי דקאמר אח"כ תמן אמרו חושש לכל הימים ואינו עושה רק כדי קיום נפש הא דלא פריך במאי מנכר האי יומא י"ל דלכאורה קשה על הגמרא לימא דמנכר ליה בהנחת תפילין דשבת אינו זמן תפילין וצ"ל דגמרא מקשה עכ"פ למ"ד שבת זמן תפילין דהוא פלוגתא בעירובין דף צ"ו יעו"ש א"כ במאי מנכר ומתרץ בקדוש משא"כ סתם ירושלמי דהוא ר"י דס"ל במס' מנחות שבת לאו זמן תפילין ואם כן שפיר אינו מקשה במאי מנכר די"ל דמנכר ליה בתפילין ודוק ועיין מ"ש דבר נחמד בהאי עניינא בירושלמי ר"פ דיומא:

ודע דיש לתרץ קושית התוספות בד"ה עושה דמקשה דהוי ליה לתרץ דמנכר במה שאינו מהלך ולפענ"ד דגמרא רצה לומר היכר דשייך ג"כ בנשבה לבין העכו"ם דאיירי הירושלמי דאז לא שייך זה ההיכר כיון דאינו מהלך לפיכך קאמר בקידוש והבדלה ודוק:

ודע דהרמב"ם כ' דבכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו כו' וכ' עליו הראב"ד א"א פי' האי יום א' יתר על שביעיות אותו יום ניתר בכל מלאכה וכתב עליו ה"ה ופשוט הוא שזה כוונת הלשון ולא ניתן לכתוב ונראה לפענ"ד דדבר חדש חידש הראב"ד והוא דלכאורה צריכין אנו להבין אהא דאמרינן מונה ששה ומשמר יום א' והימים הראשונים יפלו אף על גב דאם כן לפי זה בודאי מחלל שבת א' דהרי הוא מתחיל עתה למנות ששה ימים מחדש אלא דלכאורה זה ליתא דהרי לא הותר לו רק כדי פרנסתו והאי אפילו בשבת שלו הותר אלא דהא קשי' דהרי עכ"פ לשבת א' ליכא היכר כיון דמתחיל עתה למנות מחדש וע"כ צ"ל דשאני הכא כיון דאי אפשר דהא לא ידע כמה ימים הוא מהלך ודוק משא"כ כשידע כמה ימים הרי יכול למנות מיום שיצא וע"כ לפ"ז השמיני הוא אחר שביעיות שלו והיינו דחדש הראב"ד לאפוקי דלא נימא דימנה מיום שנודע לו טעותו ודוק היטב:

ואין לא לתמוי' ויחוש לכל הימים כהדא קדש אשה בעולם עיין בש"ק מה דתמה אתוס' גיטין דף ס"ד ע"א ד"ה אסור בכל הנשים דכתבו דהא דאסור בכל הנשים הוא מטעם קנס ולפענ"ד במח"כ לק"מ דהתוס' קאי אאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ואהא שפיר כתבו דאסור מטעם קנס אבל מדינא אין לאסור כיון דאין זה חזקה אלימתא דעושה שליחותו כיון דאין בידו אולי לא תתרצה משא"כ הירושלמי אמר קדש אשה בעולם משמע דהוא עצמו קדש וא"כ ידע דקדש ואם כן שפיר מדינא אסור בכל הנשים דשמא נושא קרובתה ואם כן שפיר כמו דהתם אסור בכל הנשים כן כאן יש לאסרו בכל הימים ודוק גם התוס' שכתבו דהוא מטעם קנס הוא משום דצוה לשליח ולא חש שמא יבוא תקלה שימות השליח משא"כ בקדש הוא גופא לא שייך קנס כיון דהיא הלכה מאצלו א"כ שוב אינו יכול לישא אשה דשמא קרובתה היא ודוק היטב:

גם מה שמקשה ארמב"ן דמתיר היכא דבאו קרובתיה ואמרו לא קדשין דהו"ל לתרץ הירושלמי דשאני כאן דאפשר דיבואו הקרובות ג"כ לק"מ דעד כאן לא התיר הרמב"ן אלא היכא דקדש ע"י שליח דלא איתחזק איסורה משא"כ היכא דקדש איהו גופא דאיתחזק איסורה מודה הרמב"ן דאין הנשים נאמנת ודוק היטב. ובחידושי לגיטין הארכתי:

דף כ"ה ע"ב אבות מלאכות מ' חסר א' עיין תוס' יו"ט ועיין בש"י ולפענ"ד נראה עוד ע"פ מה דאמרינן בבבלי ע"ד ע"ב הטוה צמר שעל גבי בהמה בשבת דפטור דאין דרך טווי' בכך ומקשה מדר"נ שטוף בעזים וטוו בעזים ומשני חכמה יתירה שאני ואם כן לפי זה עתה לא חשיב טווי' בעזים אב מלאכה אבל לעתיד דכתיב כי תמלא הארץ דעה לא תהיה זאת חכמה יתירה ושפיר תהיה מלאכה ולפיכך שפיר כתיב מ' חסר א' דלעתיד יהיה מ' והוי דומי' דמרקד ובורר וזורה דאף על גב דהכל א' נחשב לג' ה"ה טוי' דיהיה נחשב לב' מלאכות:

המכבה ומבעיר ומוציא מרשות וכו' עיין בתוס' יו"ט דמדקדק מדוע הקדי' מכבה ולפענ"ד עפמ"ש התוספות על התורה בפ' ויקהל טעם דהזהירה תורה על הבערה טפי משום דמלאכה גרוע הוא ואם כן י"ל דמלאכה חשובה הקדימה וסמך נמי מבעיר להוצאה מרשות לרשות דהוצאה נמי מלאכה גרוע הוא כמ"ש התוס' בר"פ:

ויכל ביום השביעי מלאכתו עיין בבלי דף מ"ט ע"ב דמספקא על קרא והמלאכה היתה דים ונראה משום דלעיל בירושלמי דף א' יליף ר' יונתן דהוצאה חשובה מלאכה מדכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה אמנם בבבלי ר"פ הזורק מקשה הגמרא ע"ז ממאי דבשבת קאי דלמא בחול קאי ועיין שם בת ספות דכ' דלא גריס האי ממאי דאפילו אי בחול קאי נמי עכ"פ הרי מצינו דמקרי מלאכה ומשום כן באמת בירושלמי הנ"ל לא מקשה כן ועיין ברשב"א שם דמיישב הגירסא ועיין בהג"ה שם והשתא לפי זה הירושלמי דלעיל דף א' הוא ר' יונתן וגם כאן הוא אזיל אליבא דר' יונתן ואם כן המלאכה היתה דים בודאי מן המנין ולפיכך לא בעי רק על ויכל ביום וכו':

תני רשב"י עיין בש"ק ולפענ"ד דרשב"י פליג וס"ל דלא חשבינן ויבוא יוסף הביתה וכן לא חשבינן ג"כ ג' מלאכתו שבויכולו השמים וכן לא חשיב איהו ג"כ והמלאכה היתה דים ומשום כן אפיק איהו כל הנהו וחשיב הלאוין והאזהרות דכתיב בהו מלאכה ואפשר ודאי חשבון האזהרות תחתיהן יעלו למ' חסר א' כנ"ל. אלא דגמרא דידן פליג ארשב"י ושפיר כ' התוס' יו"ט:

שאם עשאן כלם בהעלם אינו חייב אלא אחת עיין בק"ע וע"כ דמגיה חייב על כל אחת ואחת ועיין בבלי דף ויו ע"ב דתני איסי בן יהודא אבות מלאכות מ' חסר א' ואינו חייב אלא אחת ומפרש בגמרא דעל אחת אינו חייב סקילה יעו"ש ואם כן גם דברי ירושלמי יש לפרש כן ופשוט וי"ל עוד ע"ד חדוד ע"פ מה שיש לדקדק במתני' דקתני הרי אלו אבות מלאכות מ' חסר א' וקשה הא תו למה לי הא כבר תני זה ברישא ונראה ע"פ מה דקאמר הירושלמי לעיל ר' יוחנן ור"ל עבדין בהדא פרקן תלת שנין ופליג ואפקון מ' חסר א' תולדות מכל אב ואב יעו"ש ואם כן לפי זה י"ל דזה רמז המשנה בסוף הרי אלו אבות מלאכות מ' חסר א' פי' דכל אלו הנזכרים הוו אבות למ' חסר א' תולדות ודוק:

והשתא לפי זה י"ל דזה הוא קושית הירושלמי ליידא מילה לאיזה דבר כפל התנא ותני עוד הרי אלו אבות מ' חסר א' לזה מתרץ שאם עשאן כולן בהעלם א' דהיינו שאם עשה כל הל"ט תולדת עם אב שלהם אינו חייב אלא אחת ודוק:

עד לא ותברינה וכו' זה הסוגיא הוא לעיל בר"פ דף כ"ד עיין שם ואולי האי דתנא ר' זכאי היא ברייתא ור' יוחנן א"ל דמשובש תני לה וצ"ל אינו חייב אלא אחת משום דלא אמרינן השתחויה לחלק יצאה והא דנקטה הברייתא דוקא זובח וקוטר משום דהאי ברייתא ס"ל דמאחת מהנה קאי על ע"ז כדמסיק ר' יוחנן לעיל ודרשינן אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת וקאי הקרא על עבודתה וזה אחת שהיא הנה ועבודת גבוה וזה הנה שהיא אחת ומאחת קאי על מקצת השתחויה כדאמר הכל הירושלמי לעיל בר"פ ומיושב בזה הא דקאמר בבבלי דף ע' ע"ב ושמואל אחת שהיא הנה לא משמע ליה ותמה התוס' שמואל דלא כר"נ ולא כר"י ולפמ"ש י"ל דשמואל ס"ל כברייתא דתני ר' זכאי דמוקי אחת מהנה בע"ז ודוק. אלא דעכ"פ קשה אי נימא דהאי דר"ז הוא ברייתא ולא מעצמו תני לה ר' זכאי איך יתרץ הברייתא הא כתיב אח"כ דמשיח יביא פר ובע"ז המשיח ע"כ מביא שעירה וכדמתרץ באמת רובון בר חי' לעיל עיין שם היטב:

דף כו ללמד על עצמו שאינה מעשה עיין בש"ק מה שתמה על רש"י בסנהדרין ורצה לפרש דבאמת הא דקאמר שם מנין לרבות השתחויה הוא הואיל ואין בה מעשה אבל באמת גם השתחוי' נחשב כעבודת פנים אבל באמת דבריו ליתני הו דודאי פשטא דגמרא משמע דהשתחוי' לא הוי כעבודת פנים דקאמר לפי שיצאה זביחה לדון בעבודת פנים מניין לרבות השתחויה משמע הואיל ואינה עבודת פנים ועוד דקאמר אח"כ יכול שאני המגפף והמנשק והמנעיל וקשה איך ס"ד לרבות הנהו הא לא הוי עבודת פנים ואפילו מהשתחוי' מועטי' דהוי עבודת פנים אלא ודאי כוונת הגמרא שם כמ"ש רש"י ז"ל ותמהני על הש"י שדחק א"ע לפרש ולכוין בדברי רש"י כוונת הירושלמי פה:

יצאה זביחה ללמד על הכל עיין בק"ע לחייב על כל אחת ואחת ותמהני אמאי מפרש כן ומדוע לא מפרש כדאמר בבבלי בסנהדרין דף ס' הנ"ל ללמד על הכלל דהיינו לחייב אפילו על קיטר וניסך וזורק דכל שהוא עבודת פנים מחייב אפילו בשלא כדרכה וכמ"ש רש"י שם:

או חלוף וקשה לי דאם כן תקשה ל"ל זובח לאלקים יחרם וכדמשני הגמרא בבבלי הנ"ל דליכא לרבות המגפף דא"כ ל"ל זובח לאלקים יעו"ש ברש"י דכ' דאי השתחויה על הכלל כלו יצא א"כ ל"ל לא תזבח ואפשר באמת זה הוא דמשני הירושלמי דבר שהוא מעשה מלמד וכו' והכונה דבשלמא אי נימא דזובח על הכלל כלו יצא א"כ ל"ק למה לי לא תשתחוה משום דללמד על עצמו יצא ובאמת אינו מלמד משא"כ אי נימא דלא תשתחוה על הכלל כלו יצא א"כ ל"ל זובח ודוק גם י"ל דקושית או חלוף הוא דדלמא השתחויה על הכלל יצא וזובח לאלקים אתי' דמחשבין מעבודה לעבודה וכדאיתא בבבלי שם לזה מתרץ דבר שהוא מעשה מלמד פי' דמוקמינן טפי זובח לאלקים יצא על הכלל ודוקא בדבר שהוא מעשה הוא דמחייב אפילו בשלא כדרכה מדכתיב איכה יעבדו דמשמע דוקא בכדרכה וא"כ די שנימא דזובח אתי' לשלא כדרכה דוקא בדבר שהוא מעשה מדנימא דהשתחוי' אתי לאפוקי אפילו בדליכא מעשה ודוק ועיין בחידושי הר"נ שם:

דמר ר' ירמיה הבערה לצורך יצאה עיין בתוספות בסוגיא דבבלי דף ע' ד"ה הבערה ללאו יצאה ולא עייני דהיא קושית הירושלמי פה והגאון מו"ה ישעיה פיק זצלה"ה כתב דקושית התוספות היתה ה"ה למ"ד לחלק יצאה ובאמת בירושלמי פה מקשה באמת למ"ד לחלק יצאה ועיין שם בתוספות ד"ה יכול דכ' הר"י דהגירסא הוא כמו במכילתא שומע אני שלא יהיה חייב אלא עד שיעבור כל ל"ט מלאכות ת"ל בחריש ובקציר וצ"ע לפי פרושו א"כ איך קאמר הגמרא ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים ועל כולם אינו חייב אלא אחת א"כ תקשה מניינא למה לי כיון דעתה ליכא למימר דאתי' לומר דאינו חייב אלא על כולן וצריכין אנו לומר דכך פירוש הגמרא דאני אומר הא דכתיב בחריש ובקציר היינו לומר דעל חרישה וקצירה חייב ב' וזה דוקא בזמן שעושה כל ל"ט מלאכות ועל כולן אינו חייב אלא א' וא"כ אם עושה כל ל"ט מלאכות אינו חייב ג' לכך כתיב לא תבערו כך הוא הצעת פשט הברייתא לפרושו ומיושב לשון התוספות שכתבו אי לאו לא תבערו ה"א דמנינא אתא לומר דאינו חייב על אחת או שתים עד שיעבור כל ל"ט מלאכות וקשה הא אחרישה וקצירה לחוד מחייב אמנם לפי הנ"ל ניחא ודוק:

והשתא לפי זה מיושב הא דמקשו התוס' תיכף אח"כ בד"ה על חרישה וקצירה מנ"ל דחייב שתים ורציתי לתרץ קושיתם דר"נ סובר דמקושש תולש הוי עיין בבלי דף צ"ו ע"ב ואם כן ליכא למימר דאתרווייהו אינו חייב אלא אחת א"כ המקושש אמאי נסקל אע"כ דאחד חייב דתולש תולדה דקוצר ואפשר לומר דהא דאמר שם במתניתא תני תולש הוי היינו הך דר"נ פה. אמנם לפמ"ש פה ליכא לתרץ כן כיון דע"כ הא דקאמר חייב שתים אין הכוונה בפני עצמם אלא דקא אם עשאן בתוך שאר מלאכות ואם כן ע"כ צ"ל דר"נ סובר דמקושש הוראות שעה היתה ושפיר מקשים ושייך קושית התוספות דוקא לפי' הר"י הנ"ל ודוק:

לכאורה צ"ע הא דקאמר ועדיין אני אומר על חרישה וקצירה חייב ב' הלא קרא דחריש וקציר לא הוי כ"א כשה ואיך קאמר חייב ב' ודלמא אכתי אינו חייב אלא א"כ עשה כל ל"ט ביחד וצ"ל דכך פירושו דאף על גב דכתיב קודם העשה דביום השביעי תשבות כלל בעשה אפ"ה פרט אח"כ בעשה בחריש ובקציר א"כ ע"כ להורות דלא דעל כולן אינו אלא עשה אחת לפיכך פריט בחריש ובקציר א"כ ה"ה לענין הלאוין נמי כן ואם כן שפיר קאמר ועדיין אני אומר על חו"ק חייב ב' דלא נפיק רק להורות על חו"ק לבד חייב ב'. אלא דלפ"ז צ"ע מ"ש דהוי ליה כלל בל"ת ופרט בעשה והי' נראה בעיני כוונת רש"י דהא מכאן לא שמענו כ"א עשה אלא דאנו אומרים דה"ה לענין הלאו כן מ"מ כל כך אין לנו לומר דה"ה לענין הלאו כן דחייב על כל א' וא' כיון דהוי הכלל בלא תעשה ופרט בעשה ולא הוי רק לאו בו"ק אבל לא בשאר מלאכות ושפיר קאמר ועל כולם אינו חייב אלא אחת ומיושבים קושית התוס' דמקשי' על רש"י:

ויש עוד מקום לישב קושית רש"י ז"ל דכאן אין לדון ביה ולומר דללמד על הכלל כלו יצא משום דאף אם נאמר כן דלמא כוונת הקרא בחריש ובקציר תשבות דוקא תרווייהו יחד כמ"ש התוספות ואם כן ה"ה בכל מלאכות חייב דוקא בב' יחד וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דא"כ קשי' מקושש א"כ כיון דאין הדבר נלמד מהאי קרא גופא אין לומר תו עליו ללמד על הכלל כלו יצא ודוק:

ועיין בתוס' שם ד"ה ועל כולן שכתבו וכ"ת דאיצטריך קרא דחריש וקציר למה חריש רשות א"כ איך יליף מיניה מעיקרא וצ"ע אף אי קרא אתי' למה חריש רשות מ"מ נשמע דעל א' נמי חייב דאל"כ פשיטא דקציר עומר מותר וי"ל:

ועיין עוד בתוספות ד"ה אם אין ענין למזיד שהקשו דלימא אטו בתרי קטלא קטלינן ולפענ"ד נראה דהנה אדמ"ו הגאון בעל חתם סופר הקשה דמאי קאמר הגמרא אם אינו ענין למזיד דלמא איצטריך קרא דמות יומת דיכולין להמיתו בכל מיתה דאפשר כדאיתא בסנהדרין דף מ"ה ע"ב דרוצח וגואל הדם הוי ב' כתובים וא"מ ואם כן איצטריך קרא גבי שבת וי"ל דה"ק הגמרא הלא כבר נאמר כל העושה בו מלאכה יומת והו"ל לכתוב מות יומת ואמאי איצטריך מחלליה למיכתב אלא ודאי דאתי' לשוגג ומתורץ קושית התוספות לפי זה דגמרא לא היה יכול למידק משום דאטו בתרי קטלא קטלינן דהוי אמינא דאתי' להמיתם בכל מיתה שאתה יכול ודוק. ויש לעיין לפי מה דמסיק בסוגיא דשמואל ס"ל הבערה ללאו יצאה ודרשא דאחת מהנה לא דריש א"כ עדיין חלוק מלאכות מנ"ל דלמא קרא דמחלליה מות יומת קאי אחריש וקציר דיצאו לחייב עליהם ב"ע וצ"ל דשמואל ס"ל דחריש וקציר אתי' למה חריש רשות יצא קציר העומר ויש לעיין עוד ועיין במסכת יבמות דף ו' ע"ב דמקשה למה דמשני דתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל כר"י הבערה ללאו יצאה הלא ר' ישמעאל קרא והטה וכ' על פנקסו דיביא חטאת שמינה לביהמ"ק ולפענ"ד צ"ע הלא ת"ק דר"נ שם בברייתא אמר רק דבקש להטות ולא הטה א"כ י"ל דשפיר מתרץ הגמרא דס"ל כר' יוסי דללאו יצאה ור' ישמעאל לא הטה ולא כ' רק בקש להטות והאי תלמיד שאמר משום ר"י ס"ל דלא הטה כלל. גם י"ל לפי תירוץ דהטה דקאמר הגמרא היינו דהי' מטה השמן מן הנר לצד אחר דחייב משום מכבה ומשום הכי כ' על ספרו דיביא חטאת אבל על הבערה לא היה חייב כיון דללאו יצאה וכ"ת אי על הכיבוי א"כ הו"ל מלאכה שא"צ לגופא י"ל דס"ל כר"י וחייב עלי' ודוק:

עיין במסכת מגילה דף ד' ע"ב במתניתין אין בין שבת ליהכ"פ ובגמרא הא לענין תשלומין זה וזה שוין והקשה בטורי אבן דהוי ליה למימר הא לענין חלוק מלאכות זה וזה שוין ומתני' ר"י היא דיליף חלוק מלאכות במס' שבת דף ע' מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת של כרת סתם ובין שבת ובין יהכ"פ במשמע דאלו לר"נ דיליף ליה מלא תבערו אש ב"מ ביום השבת א"נ לשמואל דיליף ממחלליה מות יומת גבי שבת דגלי גלי גבי יהכ"פ דלא גלי לא גלי ואין בו ח"מ שהרי בפ"ג דמכות דף כ"ב אמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט ופי' הריב"ן משום דחילוק מלאכות דשבת יליף מהבערה א"נ מאחת מהנה דכתיב גבי חטאת דכרת וי"ט לית ביה כרת וגם לא נאמר בה הבערה לחלק ואם כן ה"ה ליהכ"פ לר"נ ולשמואל דלא גלי אין בו ח"מ מ"מ הו"ל לגמרא לומר דר"י היא ואם כן לענין ח"מ שבת ויהכ"פ שוין עכ"ל ע"ש מה שדחק ונראה לפענ"ד ע"פ מה שראיתי קושי' עוד בשם הגאון הנ"ל בספר חות יאיר חדש אור עולם דף ע"ו ע"ב לר"א דס"ל כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת דמכשירין דוחין שבת א"כ אמאי נהרג המקושש שהיה תולש והא חזי למילה לעשות איזמל והתוס' הקשה בסוגיא דהואיל לרבה דאית ליה הואיל א"כ בטלת כל מלאכות שבת הואיל וראוי' לחולה שיש בו סכנה ותירצו כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל והא במסכת זבחים פ' כל התדיר אמרינן דמילה מיקרי תדיר ואם כן אמאי נהרג המקושש נימא הואיל וראוי לעשות איזמל למילה דהוי תדיר אמנם לפענ"ד לק"מ די"ל דר"א ס"ל דמקושש מעמר הוי כיון דהוי פלוגתא כזה בר"פ הזורק יעו"ש ואם כן לק"מ והנה ראיתי באחרונים דמקשו דאמאי לא יליף הגמרא ח"מ ממקושש דנהרג א"כ ע"כ דעל חד נמי חייב ותירצו כיון דמקושש תולש הוי דהוי תולדה דקוצר א"כ אכתי אני אומר דדוקא על קצירה חייב ב"ע כדאמר הגמרא שם ואכתי אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים דע"כ על חרישה וקצירה חייב בודאי ב"ע מדכתיב בחריש ובקציר תשבות כדאיתא בסוגיא שם אלא דכל זה אי אמרינן דתולש הוי משא"כ אי נימא מעמר הוי א"כ שפיר מבואר חילוק מלאכות ממקושש. והנה התם קתני בסיפא דמתני אח"כ אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלי שאין עושים בהם א"נ ומקשה הגמרא התם דריסת הרגל לא קפדי אינשי ומתרץ רבא הא מני ר"א היא דאמר ויתר אסור במודר הנאה וא"כ כיון דמתני' אתי' כר"א ור"א לשיטתם ע"כ ס"ל דמקושש מעמר הוי ואם כן נשמע חילוק מלאכות ממקושש וא"כ י"ל דוקא בשבת ולא ביהכ"פ א"כ לא רצה הגמרא לומר דרישא ר' יוסי ולא כר"א כיון דע"כ סיפא ר"א ולדידיה שפיר איכא חילוק לענין ח"מ בין שבת ליהכ"פ ולפיכך קאמר הא לענין תשלומין שוין לכ"ע ודוק כן אמרתי ע"ד חדוד א"נ י"ל דלפי תי' הא' במס' מגילה דף ויו ע"ב דמתניתין דאין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת מגילה ומת"ל אתי' כת"ק ולא כרשב"ג בשם ר"י א"כ רישא אתי' דלא כר' יוסי לא רצה לאוקמי הסיפא כר' יוסי כיון דרישא לא כר' יוסי לא רצה דמקשה לר"א אמאי לומר דאין בין השני כוותי' ודוק:

אמנם בענין גוף קושית הש"א הנ"ל לק"מ מה נהרג המקושש נימא הואיל וראוי למילה משום דבמסכת שבת דף קל"ה ע"ב קאמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל ומקשה הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכא מהלינן ומתרץ מלין ממ"נ אי חי שפיר מהיל ואי לא מחתך בשר בעלמא הוא ומקשה הא דתנן ס' בן שבעה ס' בן ח' אין מחללין עליו השבת אמאי נימהלי ממ"נ ומתרץ לא נצרכה אלא לר"א הרי דלר"א אין מחללין במכשירין אלא בידעינן בודאי שהוא בן ט' עיין שם ברש"י וא"כ מילה כה"ג שידעינן בודאי שכלו לו חדשיו בודאי לא שכיח ושפיר נהרג המקושש ודוק:

עוד יש לתרץ קושי' הנ"ל די"ל דהמקושש היה תולש סמוך ללילה וא"כ תו ליכא פנאי לעשות פחמים ולעשות כלי ברזל למול ובשבת ושפיר חייב ומיושב לפי זה ג"כ קושית השבות יעקב ח"א סי' י"ד דתמה אמה שהביא הרמ"א בסי' של"ט לפסק הלכה דברי רב שריר' גאון ז"ל דאין מכניסין אדם לבית הסוהר בשבת אע"ג דיש לחוש שיברח ויש לחוש שיעגן אח"כ אשתו אפ"ה אין מכניסין אותם לבית הסוהר בשבת מטעם דאין דנין בשבת והקשה א"כ איך הניחו המקושש בשבת במשמר אמנם לפמ"ש ניחא כיון דהי' תולש סמוך ללילה מעט קודם בין השמשות א"כ י"ל כשהניחוהו במשמר כבר הי' לילה ועבר השבת כנ"ל:

והנה בחות יאיר הנ"ל הביא תירץ של שאגת אריה על קושיא הנ"ל משום דאז היו ישראל במדבר ואמרינן במסכת יבמות דישראל לא מלו במדבר משום דלא נשיב רוח צפונית וא"כ לא שייך דראוי לעשות כלי ברזל כיון דלא מלו אז ומפרש עפ"ז הקרא ויהיו בני ישראל במדבר ולא מלו אז ולפיכך וימצאו איש מקושש ודפח"ח אמנם אפ"ה יש לפקפק דהרי עכ"פ שבט לוי מלו כמו שדרשו כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו וא"כ הדרה קושי' לדוכתה אמאי נהרג הלא ראוי לעשות כלי ברזל למילת בן לוי. עוד יש לדקדק כיון דאיתא במדרש וימצאו אותם מקושש שהתרו בו וקשה הא הוי התראת ספק דדלמא יאמר למילת בני אני צריך ואנכי אמול אותם כמו שמלו בני לוי. אמנם אי נימא דמקושש זה צלפחד ולא היו לו בנים א"כ לק"מ ודוק ויש לומר דזה הוא שאמרו בנות צלפחד דחכמניות היו ודרשניות היו כי בחטאו מת שהיה תולש כנ"ל אלא דאלו היה לו בנים לא היה חייב מיתה כנ"ל אך ובנים לא היה לו וא"כ לא הי' ראוי למילה כנ"ל ומש"ה מת ודוק:

ויש לישב עפ"ז הגמרא בפ' הזורק ת"ר מקושש זה צלפחד דברי ר"ע אמר לו ריב"ב עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה מכסהו ואתה מגלה ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק ומדקדקים העולם מדוע אמר עקיבא וקראו בשמו הו"ל לומר בסתמא בין כך אתה עתיד ליתן הדין. ואמרתי דרמז לו עקיבא אתה לשיטתך והוא משום דלכאורה לפי דברינו אין התורה מכסהו והדבר מגולה לעין דהוא צלפחד דאל"כ תקשה אמאי נהרג הא ראוי למילה לעשות פחמין ולעשות כלי ברזל וע"כ דהי' צלפחד דלא היה לו בנים ואם כן מב' ראיות הללו מהכרח הקושי' ומלשון בנותיו דאמרו כי בחטאו מת ובנים לא היו לו ומג"ש במדבר במדבר הוי כמפורש ולא כמכוסה אמנם כל זה הוא דוקא אליבא דר"א בר"פ ר"א דמילה אמנם ר"ע פליג עליה התם ואמר כלל אמר ר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינו דוחה את השבת ודוקא מילה שא"א לעשותו מע"ש דוחה א"כ לדידיה מכשירי מילה אינו דוחה וא"כ לא קשה כל עיקר הקושיא וליכא הכרח דהוא צלפחד כנ"ל וא"כ שפיר אמר לו עקיבא את לשיטתך דפליגת עליה דר"א בין כך וכך אתה עתיד ליתן את הדין ודוק:

ויש לישב עפ"ז מדרש ילקוט בפ' פנחס ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר וכו' למשפחות מנשה בן יוסף וז"ל שבח לו שבח למשפחתו שבח לבית אבות שיצאו ממנו חכמניות ודרשניות כאלו ומה היה חכמתן שאמרו אם כבן אנו חשובים יתן לנו נחלה ואם לאו תתיבם אמנו עכ"ל וצריך ביאור במה דתלה קושיתו ומה היה חכמתן במה דאמר מתחלה שבח למשפחתו שבח לכל בית אבותיו:

אמנם ע"פ מה ששמעתי מאדמ"ו הגאון בעל חתם סופר שדרש בשם גאון א' הלשון אתה מוציא לעז על אותו צדיק קאי על יוסף הצדיק דסתם צדיק רמז על יוסף הצדיק ונראה לעשות טעם לדברי הגאון הזה והוא דאיתא במדרש יוסף אמר וטבוח טבח והכן ודרשו ז"ל אין והכן אלא על שבת שנאמר והכינו את אשר יביאו אמר הקב"ה אתה שמרת שבת עד שלא נתנה חייך שבן בנך מקריב בשבת שנאמר וביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד וא"כ הרי שבח ליוסף ששמר את השבת ועי"ז זכה לבן בנו שיקריב קרבנו בשבת וא"כ אם אנן יאמרו דצלפחד הי' המקושש וחלל את השבת וא"כ הוי גנאי ליוסף שאיהו היה משמר ונכדו הי' מחלל את השבת ואיך יחסו הכתוב למשפחו' מנשה בן יוסף דבר דהוי גנאי ומשמע דגם יוסף חלילה לא שמר שבת וזה אמר ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק פי' על יוסף הצדיק כנ"ל:

והשתא לפי זה יובנו דברי המדרש הנ"ל דלכאורה היינו יכולים לומר דחכמתן ודרשתן היה במה דאמרו כי בחטאו מת ובנים לא היה לו הוא כנ"ל דמת בשביל שחלל שבת אלא דאלו היה לו בנים לא נהרג אך ובנים לא היו לו אלא דלפי זה קשה הא דיחסו מתחלה צלפחד בן חפר וכו' בן מנשה בן יוסף הוי קצת לגנאי כי יוסף הצדיק היה משמר שבת ובנו חטא לזה אמר המדרש לא כן הוא אלא שבח לו שבח למשפחתו כי מקושש אין זה צלפחד וחלילה צלפחד לא חלל שבת וא"כ תקשה מה . הי' חכמתן לזה מפרש דחכמתן היו בענין שאמרו שתתיבם אמנו:

ר"א שאל לר' יוחנן יצאו שתי לחם וילמדו על הקדשים עיין בבלי מנחות דף נ"ד ע"ב ונ"ח ויש לעיין מה הוצרך ר' יוחנן להביא כל הברייתא אפילו הסיום יכול לעבודה ושלא לעבודה ת"ל לריח ניחוח הא לא שייך להביא רק דאפילו לכבש אסור ונראה משום דהתוספות שם בבבלי הנ"ל ד"ה ור"י הקשו דהוי ליה לגמרא לומר דאותם אתי' אותם אי אתה מעלה לריח ניחוח אבל אתה מעלה לשם עצים משא"כ כל שממנו

אשים דאפילו לשם עצים אסור והניחו בקושיא יעו"ש וא"כ לפ"ז הירושלמי

לא מקשה לר"י האי אותם מאי דריש ליה משום דס"ל דר"י באמת דריש אותם כקושית התוספות דכל שממנו לאשים אפילו לשם עצים דהיינו שלא לעבודה נמי לא והשתא לפי זה שפיר הביא ר"י כל הברייתא דסיימה דשלא לעבודה דהיינו לשם עצים מותר להעלותה א"כ איצטריך אותם דכל שממנו לאשים אפילו שלא לעבודה אסור ודוק כנ"ל:

אמנם לשיטת הבבלי אמרתי לתרץ קושית התוס' דגמרא לא רצה לומר דאוקי ליה להאי אותם אריח ניחוח דסוף הקרא ולומר דכל שממנו לאשים אפילו לשם עצים אסור להעלות ולא ארישא דקרא ואל המזבח דמרבינן כבש כמזבח דאו דקאי על כל הקרא ארישא וסיפא כמו דסברו חכמים בזבחים דף ע"ז דאמרו תעובר צורתם ומסיק שם משום דסברו דאותם אתרווייהו קאי או כר"א דס"ל דאותם לא קאי כ"א ארישא ולומר דכל שממנו לאשים אינו עובר במעלה לכבש ולא אסיפא דריח ניחוח וס"ל דמותר להעלות לשם עצים אבל לומר דקאי אותם דוקא אסיפא דקרא לומר דכל שממנו לאשים אפילו לשם עצים אסור אבל לא לרישא לומר דאפילו במעלה לכבש נמי חייב כמו בשאור ודבש זה א"א לומר ואם כן כיון דר' יוחנן אמר דבמעלה מכל הקדשים על הכבש חייב א"כ נצטרך לומר דאותם קאי דוקא אסיפא ולא ארישא זה א"א לומר ומתורץ קושית התוס' ודוק היטב:

והשתא לפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם שהביא בש"ק בד"ה ר"י בר בון משום דכיון דר"י אומר חייב במעלה בשאר קדשים ע"ג כבש ע"כ לא ס"ל כרבנן דבמעלה לשם עצים חייב דא"כ ע"כ צ"ל דאותם קאי אריח ניחוח ולא ארישא ואל המזבח דמרבינן כבש כמזבח וע"כ דס"ל כר"א דבמעלה לשם עצים פטור ואותם קאי כדאמר בבבלי הנ"ל מנחות דף ל"ח דאין ציבור מתנדבים נדבה שתי לחם וא"כ לדינא דקיימ"ל כרבנן בזבחים דתעובר צורתן שפיר לא יכול לפסוק כר' יוחנן ודוק היטב

יכול לעבודה ושלא לעבודה וכתב בק"ע וז"ל אפילו המעלה שתי לחם ע"ג כבש שלא לשם עבודה יהיה חייב וי"ל מדוע נקיט על גבי כבש דוקא דהרי במעלה שלא לעבודה אפילו על גבי המזבח פטור כמו שאמרו ז"ל לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים וצ"ע:

דף כ"ז כמה יחרוש ויהיה חייב עיין בש"ק דתמה הא במתני' קתני בפ' הבונה החורש כ"ש ולפענ"ד דירושלמי מקשה על העומק כמה יחרוש בעומק הקרקע ומתני' קתני ברוחב הקרקע וירושלמי מקשה כמה יעמוק לזה מתרץ מר כדי ליטע כרישה ומר כדי ליטע זכרותה של חטה ומתורץ בזה הא דאמר כדי ליטע זכרותה של חטה איזה אדם נוטע רק הזכרות מחטה אמנם לפמ"ש קאי על העומק ששיעור העומק הוא כדי לתחוב בה הזכרות של חטה א"ל הכונה ליטע החטה דרך עמידתה לא דרך שכיבתה בקרקע רק דרך נעיצה בעמידה ומה"ט באמת השמיטו הפוסקים שיעור החרישה כיון דבין לרוחב בין לעומק הוי רק שיעור כ"ש ממש כמ"ש:

תמן תנינן זרע קשואין וכו' לכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש עיין בק"ע דכ' הג' כל דבר שהוא והוא לפי פירושו נין בפ"ע ולא קאי אדלעיל ולפענ"ד י"ל דכוונת הירושלמי כמ"ש רש"י בשבת דף ק"ג בד"ה לביזרא דקרא וז"ל ואע"ג ששנינו זרע דילועין שנים וכו' ה"מ לענין הוצאה דכי מפיק ב' מפיק אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה עכ"ל וא"כ דזה הוא קושית הירושלמי פה תמן תנינן זרע קישואין שנים וא"כ מדוע אמר כדי ליטע כרישה או זכרותה של חטה לזה מתרץ שאני הכא לכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש ושאני מוציא שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה וכמו שמתרץ רב פפא ס"פ המצניע ודוק:

המברה בחרשים עיין במפורש דכ' דחותך אילנות קטנות כדי שיגדלו הגדולים וזה אינו נראה לפענ"ד בכה"ג אינו חייב משום חורש רק משום זורע ועיין ברמב"ם פ' שמיני דמנכש דוקא ליפות את הקרקע חייב משום זורע חורש אבל מנכש כדי שיצמח הוי חייב משום זורע וכמ"ש הכ"מ שם בהלכה ב' ועיין בלח"מ וא"כ ע"כ הכי איירי במברה בחרשים ועוקר הקטנים ליפות הקרקע ומשום הכי קתני המברה בחרשים דהוא קרקע היער ולא קתני המברה באילנות ודוק:

ומ"ש עוד מברר באילנות איזה ראוי לקצות צ"ע מאי חורש הוא זה כיון דאינו עוקר דבר רק רואה ומעיין בי' וצ"ע:

דף כח ע"א נטע וזמר על דעתיה דכהנא חייב שתים עיין בק"ע משום קוצר וע"כ איירי בזומר וצריך לעצים כמבואר בבבלי דף צ' ע"ב דאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים ואם כן שפיר אמר הירושלמי פה אדעתיה דכהנא חייב ב' אלא דקשה לי אמאי אמר הירושלמי נטע וזמר הו"ל לומר זמר בלבד דחייב לרב כהנא ב' משום נוטע ומשום קוצר ואולי י"ל דבאמת זה הוא הפשט בירושלמי פה יען פי' דק"ע דחוק וה"פ אדעתיה דר' זעירא אינו חייב אלא אחת משום נוטע כלום אמר ר' זעירא לא הזומר כנוטע א"כ דוקא משום נוטע חי"ב ומקשה אח"כ ולמה הנוטע וזומר פי' כנ"ל למה הוצרך לומר נטע וזמר הוי ליה לומר רק זומר לחוד לרב כהנא חייב ב' ולר"ז אינו חייב אלא אחת ועוד קשה הכל הי' בכלל זריעה וכו' כנ"ל ודוק. ולא גרסינן הנוטע כזומר אלא ולמה הנוטע וזומר ועיין ברמב"ם פ' ח' ה' ב' דכתב הזומר את האילן כדי שיצמח הרי זה מעין זורע ועיין בלח"מ שם דתמה מגמרא דאמר זומר חייב משום נוטע ומדוע נקיט הרמב"ם מעין זורע ולק"מ דהרי בירושלמי פה אמרו כל שהוא מבחיל את הפירות חייב משום זורע ואפילו בקוצץ קורת שקמה אמר פה דחייב משום זורע ומשום דנוטע וזורע אחד הוא והכל אב מלאכה א' נקיט פעם זורע ופעם נוטע ופשוט. ועיין בתוספות דתמו מהא דאמר בסנהדרין דף כ"ו יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך והא עכ"פ חייב משום נוטע ולפענ"ד י"ל דשם איירי בכרם דחברי' ויכול לומר לא נתכוונתי לנטוע ואי דהו"ל פסיק רישא י"ל כיון דלא ניחא ליה כפי' הערוך ועיין תוס' שבת דף ק"ג ד"ה לא:

ולא פליגין נ"ל דקאי אר' חייא לעיל דאמר לעיל גומי וקרולין חייב רק משום ב' משום קוצר ונוטע ודלא כפי' ק"ע דקאי אב' דברי ר"ל ודוק:

חייב משום קוצר עיין בש"ק עיין ברשב"א שבת ק"ז דכ' בהא דדלדל עובר במעי בהמה ליכא למימר משום עוקר דבר מגדולי כפשוטו דהא בתולש כנף מעוף וגוזז צמר מבהמה לא מחייב בכה"ג וע"כ דלא שייך עוקר דבר מגדולו אלא בגדולי קרקע וע"כ צ"ל דטעמא משום נטילת נשמה וכ' דהירושלמי דכ' הטעם משום קוצר לא אזיל בשיטתא דגמרא ולפענ"ד דירושלמי פה אזיל אליבא דר"י דס"ל בבבלי דף ע"ה בצד חלזון דחייב שתים משום דפציע בכלל דישה וע"כ דס"ל דיש דישה אפילו שלא בגדולי קרקע א"כ ה"ה בקוצר אבל בברייתא דאמרה דתולש כנף מעוף דחייב משום תולש לחוד ולא משום עוקר דבר מגידולו הוא משום דאתי' כרבנן דפליגי אר"י וס"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע ודוק:

דגים שסחטן וכו' ואם להוציא ציר חייב עיין בבלי דף קמ"ה תוס' ד"ה ור' יוחנן דבדג לצירו נמי מחייב ר"י חטאת מדמדמינן לשלקות עכ"ל והי' לו להתוס' להביא ראיה דפה בירושלמי אמר כן להדי' אלא דיש לעיין דבירושלמי פה אמר ר"י דלגופן פטור משמע אבל אסור ובבבלי אמר מותר ונראה לומר דאה"נ דלר"י לגופן מותר כדאמר בבבלי אלא הואיל ואמר דאם להוציא ציר חייב נקיט ברישא לגופן פטור אבל אה"נ דמותר ולא פליג בלגופן ארב וי"ל דזה הוא דאמר רב חזקי' הא דרב פליגי אר"י פי' דמקשה אם גם בהא פליגי רב ור"י בלגופן דלר"י רק פטור אבל אסור ולרב מותר לגמרי לזה אמר ר"מ למה דבהא לא פליגי אלא דההן אמר אסור לפיכך אמר בלגופן מותר אבל ר"י דאמר חייב בלהוציא ציר לפיכך אמר בלגופן הלשון פטור אבל באמת גם לר"י בלגופן מותר לכתחלה וכדאיתא בבבלי. אלא דעכ"פ יש לעיין דאיכא חילוק בסוגיות דבבלי אמר רב שלקות בין לגופן בין למימיהם מותר ופה איתא דאמר אסור. וכן לשמואל איכא פלוגתא בסוגיות וצ"ע:

כליו מבית האומן לובשן עיין בק"ע בפי' א' וזה ראי' למ"ש הרמ"א בש"ע סי' רנ"ב ס"ג ד' דאם יש לתלות שנגמר בע"ש מותר וע"ש בט"ז ס"ק ד':

ע"ב נפל טיט על בגדיו עיין מ"ש בש"ע סי' ש"ב ס"ג ד' דהביא דעת ר"פ דיש חילוק בין לח ליבש וכמ"ש פה הש"ק ויש לעיין א"כ מאי פריך הגמרא בפ' תולין דף קמ"א מהא דתני' ובלבד שלא יכסכס לשני דאיירי ביבש ונ"ל דר"פ ס"ל דביבש אפילו גירוד בציפורן אסור דע"כ מוכח מסוגיא דגירוד בציפורן גרע מכסכוס בפנים דאל"כ אמאי נקטה הברייתא מגרדו בציפורן ולא אמרה מכסכס מבפנים אע"כ דס"ל לסוגיא לפי מה דמתרץ דגירוד' גרע עכ"פ מכסכוס מבפנים ואשמעי' הברייתא דאפילו גירוד שרי וא"כ לפ"ז שפיר פריך דליכא לשנויי דאיירי ביבש א"כ גירוד ג"כ אסור כיון דאפי' כסכוס מבפנים אסור ודוק:

והשתא לפי זה לפי מ"ש הש"ק פה בד"ה נפל דרב הונא איירי ביבש א"כ אפילו גירוד אסור וצריך לומר הא דאמר ממרחו ביד א' לאו היינו גירוד אלא דמשפשף עליו יד א' כנ"ל:

ויש לי לעיין לפמ"ש הטור שם בסי' ש"ב הנ"ל דהו"ל מלאכה שאינה צ"ל אלא דעכ"פ מדרבנן אסור א"כ ממאי פריך הגמרא מברייתא לר"כ לשני דברייתא אתי' כר"י דס"ל מלאכה שאינה צ"ל חייב עלי' ולפיכך אוסר כל כסכוס ואיירי ג"כ וביבש אבל ר"כ ס"ל כר"ש דפטור ומשום הכי מבפנים שרי וי"ל:

ההין ננער עיין בק"ע ופרושו דחוק דהו"ל לומר בחד כיון דאגברא קאי ולשון בחדא משמע דלא קאי אגברא ונראה דקאי אמשילין פירות דרך ארובה וקאמר בחדא שרי ירצה חד קופא שרי ושלש קופות אסור וס"ל לירושלמי דדוקא גבי מבפנים שרי ד' או ה' קופות משום איכא ביטול בהמ"ד כדאמר הגמרא ריש משילין משא"כ כאן ואם כן לפי זה איירי הירושלמי דוקא בי"ט כאן א"ל י"ל דאיירי בשבת וס"ל בי"ט כמה קופות שרי ובשבת עכ"פ חדא שרי משום הפסד ממון אבל ב' צריכה כנ"ל:

ההין דסחי רב הונא ור"י וכו' נ"ל לפרש דאיירי דסחי ונפלו מים על בגדיו ואזיל רב הונא לשיטתם דאמר אח"כ מנערה שרי וממחקה אסור וזה הוא דאמר הכין שרי והכין אסור ואידך ס"ל כיון דהוי מזיד דאזיל סחי בכל ענין אסור ולא דמי לנפלו מים על בגדיו דהוי באונס משא"כ באזיל מסחי חשיב כמזיד לענין זה דאסור כנ"ל. וסמך הירושלמי במה דסתם ואמר הכין אסור אמה דמביא פלוגתא אח"כ:

א"נ י"ל דאמר הכין שרי והכין אסור פי' בבגד ישן שרי ובחדש אסור ואידך ס"ל דלא שני בין חדש לישן ולא שביק ר"ז עביד הכין. והכין וא"כ קיימ"ל דאפילו בישן אסור ושפיר פסיק הספר הזכרונות שהביא המ"א בסי' ש"ב ס"ק א':

אבל יש שם מסיפס עיין בש"ק ולפענ"ד י"ל דהרי איתא במשנה ביצה דר"ג אמר מכבדין את המטות ופירש"י הואיל ומקום מועט הוא לא חיישינן לאשויי גומות אלא דחכמים אוסרים אף בזה עיין שם במשנה אבל עכ"פ במרוצף במקום מועט אין לאסור וא"כ כאן ברוקק ושף דהוי במקום מועט אין לאסור במרוצף ואין ראי' כבוד דהוא מקום גדול וגזרינן טפי ודוק. וא"כ אין ראי' מזה הירושלמי:

ולמה לא וכו' עיין בש"ק וצ"ע לל"א א"כ איך אמר ר' מנא ואית דעכ"פ איכא למיבעי גם לב"ה בשינה ובירר אוכל אוכל ע"כ נלפענ"ד דפי' ראשון עיקר:

אוכלין מתוך אוכלין חזקי' אמר חייב פי' דחייב אפי' בורר כל האוכלין מאחרים לאכול מיד ולזה מקשה הירושלמי דמתניתא דלא כחזקי' דהרי תניא בורר אוכל ואוכל וכו' משמע דמותר לברור אפילו הכל לאכול מיד ואפילו להניח אמרה דשרי' לזה משני ר' בון דהא דאמרה הברייתא אוכל ואוכל היינו דנותן לפני אורחין ראשונה ראשונה אבל לא שבורר כל המין כולה ולזה מייתי סיעתא דתניא בלבד שלא יברור כל המין ואם עשה כן חייב חטאת ועתה מפרש הירושלמי אח"כ על דעתיה דחזקי' דס"ל דבבורר כל אוכל מאוכל חייב הוי הברייתא כפשוטו דכן הבורר כדרכו בשבת בכה"ג חייב אבל לר"י דאמר פטור הכי פירושו שכן הבורר במקום מתוך פסולת ממש חייב א"כ באוכל מתוך אוכל עכ"פ פטור אבל אסור כנ"ל ואם כן לפי זה ס"ל לחזקי' דבבורר אוכל מתוך אוכל הכל אפילו לאכול מיד חייב וצריך דוקא שלא יבור כל המין רק ישייר קצת ולזה מביא הירושלמי אח"כ מה דאמר ר' אימי הבון דעתיכון דאתון מיכול קייסיא בסופה פי' שישארו אוכל בתוך הפסולת בענין שיאכלו אח"כ ג"כ מתוך הקיסי' שיהיה נשאר אוכל בתוכו בענין שלא יבררו כל האוכל ודוק כן נלפענ"ד הפשט בסוגי' ופי' ק"ע הוא דחוק:

וההן דאין מרקדין משיח כולם כצ"ל לפענ"ד פי' דקשי' ליה היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ומשני כל מילי דהוי במשכן אע"ג דדמי' להדדי חשיב ליה כדאמר בגמרא דף ע"ג ע"ב וזה הוא דמקשה וההן דאין מרקדין דקתני במתניתין מרקד אע"ג דהיינו בורר ומשני דמשיח כולם כלומר דחושב ומונה כולם ודלא כמו שמגיה בק"ע דאינו נראה:

ואח"כ אמר הירושלמי שרי זפת שרי מורסין כצ"ל דבזפת ומורסין ליכא גיבול ויש מזה ראיה לרמב"ם דס"ל דאין גיבול במורסין עיין בפ' ט' מה' שבת. ויש עוד לפרש וההן דאין גיר קדרין פי' סיד שסדין בה קדרות וכן משיח כלים שמושחין בו כלים ונותנין אותן אח"כ לתנור לייבש חייב משום מבשל שרי זפת שרי מוסדין המקשה כלים המשוחי' בזפת וכן כלים המוסדין בסיד:

והמעושן עיין בש"ק ועיין בפלתי ביו"ד סי' עז שכ' דאף על גב דירושלמי דנדרים מדמה בישול שבת ובב"ח אהדדי מ"מ ליכא למימר הואיל ואיפשט האיבעי דמעושן לענין בישול שבת א"כ ה"ה דמחייב במעושן משום בב"ח די"ל דאפ"ה שאני בב"ח דדוקא דרך בישול אסרה תורה עכ"ל ואולי י"ל דהירושלמי בנדרים בדרך את"ל קמבעי ליה ודוק היטב:

ע"ב והמירטה עיין בש"ק דכ' דהכונה דירושלמי והקוטמה היינו הקוטם הצד שבנוצה התחוב בגוף וחייב בו משום מכה בפטיש שעושה קולמוס לכתיבה עכ"ל ולפענ"ד דאין זה גמר מלאכה דבקטימה לחוד לא נגמרה ועדיין אינה ראוי' לכתיבה וצריכה עוד תקונים הרבה כמה חתיכות ופשוט אמנם הכוונה דמכה בפטיש הוא דהשלים הקנה בחליקתה וראויה לתחוב דבר בחוד העליון ולהשתמש בה כשאר קנה. והא דלא אמר בבבלי דף ע"ד משום מכה בפטיש במורטה י"ל דשם איירי במחתך קנה נוצה הרבה לארוג מהם דבר א"כ ליכא בזה גמר מלאכה ודוק:

דתני התולש מן המתה חייב עיין מ"א סי' ש"מ ס"ק ג' דדייק מלשון הרמב"ם דתולש צמר מבהמה פטור ויש לעיין דעכ"פ מבואר פה מירושלמי דבתולש ממתה חייב לכ"ע וצ"ל דרמב"ם נקיט גוזז אטו מן החי דאמר דבזה דוקא גוזז אבל לא תולש ומה שהביא המ"א מסי' תצ"ח ר"ל דשם בס"ק כ"ג כתב המ"א דהא דבי"ט אסור לתלוש כ"א לפנות הצמר לכאן ולכאן הוא משום עוקר דבר מגידולו אלא דגם הוי רק איסור דרבנן דהוי כלאחר יד דוק שם:

מה צביעה היתה במשכן עיין בש"ק דהקשה הא הוי צביעה בתכלת ותירץ דלא צבעו תכלת אלא שהביאו ממצרים דלא היה להם חלזון ע"ש ותמהני הלא החלזון הוא שפע ים כמו שדרשו ז"ל כי שפע ימים ינקו ושפוני זה חלזון עיין במסכת מגילה פ"ק ואם כן מדוע לא ימצאו במדבר דרך ים סוף ועוד הרי צבעו ארגמן דהוא צבע אדום צבע כרמוזי וצ"ע:

שהיו משרביטין בבהמה בעורות אילם מאדמים עיין בש"ק דתמה מגמרא דס"פ ד' דב"מ דקאמר מאי משרביטין מי' דחיזרא ולפענ"ד נראה כיון דיש בשרבטת הבהמה צער ב"ח ועיין בע"ז דף י"ג דמקשה הגמרא בהמה תעקר והא הוי צב"ח אלא דאפ"ה י"ל דבמשכן הי' שרי כיון דהוי צורך גבוה והרי אפילו עוקרין על המלכים וכתבו התוס' בדף י"א כיון דכבוד המלך הוי כבוד רבים דוחה צער ב"ח אלא דהתם פריך שפיר מאי אין משרביטין דליכא לפרש אין משרביטין כדי שתתאדם שזה פשוטה כיון דהוי צער ב"ח ולפיכך הוצרך לפרש מי' דחיזרא אמנם עיינתי בפסקי תוס' במס' ע"ז דכתבו שם וז"ל צב"ח אינו אסור אלא כשמצערה בלי שום הרווחה משמע הא כל שיש לו בה שום הרווחה שרי ותמיה לי התוספות לא כתבו רק מטעם כבוד המלך שרי אבל משום רווחא לא אמרו ואפשר דהתוס' למדו כן מק"ו ודוק] ואם כן אכתי קשה דהו"ל לשני בב"מ הנ"ל דאין מכין כדי שיתאדם הבשר וכ"ת דזה פשיטא ז"א דה"א דשרי משום הרווחה וצ"ל דגמרא ס"ל באמת דאם ע"י זה נמכרת ביוקר אמאי אסור דצב"ח ליכא כיון דהוי הרווחה:

ודע דבתשו' בית יעקב סי' מ"ב רצה להוכיח דאפילו בבהמת עכו"ם שייך צב"ח ודייק כן מתוס' ע"ז הנ"ל דף י"ג ד"ה אמר אביי שהקשו למ"ד צב"ח דאורייתא ולכאורה נראה דכונתם מדלא הקשו דלמא התם הוי בהמת עכו"ם ולפענ"ד שאני כיון דבא ליד ישראל על ידי כיבוש מלחמה תו לא הוי בהמת עכו"ם וזה פשוט אלא דמצד הסברא נראה דאין חילוק:

וראיתי עוד שם בב"י דרצה לומר דמוכח מדברי התוספות דאפילו היכא דליכא צב"ח אפיה יש בו משום בל תשחית ולכאורה נראה דהבין מדכתבו ואי משום בל תשחית ואע"ג דע"כ מבואר דלא שייך צב"ח כיון דהוי משום כבוד המלך ובמח"כ אם כן הבין לא דק כלל דה"ק התוס' ואי משום בל תשחית ואם כן אע"ג דהוי כבוד המלך אפ"ה אסור וצ"ע לפי זה הרי התוס' בדבור הקדום כתבו דיותר שייך צב ח מאיסור בל תשחית יעו"ש ואם כן לפי זה אי אסור משום ב"ת ע"כ דאסור ודאי משום צב"ח וא"כ אמאי קתני ושאין בהם טריפה מותר הוי עכ"פ צב"ח וע"כ צ"ל דכוונת התוספות היא דודאי עקירת שעל המלכים דהוא להורות אבל עבורו א"כ די בעקרו במקום שאינו עולה טריפה ומרויח איסור בל תשחית ודוק וזה הוא דקאמרו משום ב"ת דלמה לו להשחית כיון דאפשר בעיקור שאינה עושה טריפה לזה כתבו א"כ גם בהמה טהורה לא יכול לידק מכאן ודוק. ואם כן לפי זה אין הוכחה מדברי התוספות הלז דהיכא דליכא צב"ח דאפ"ה בל תשחית איכא דשאני הכא דאפשר בעקירה מקום שאינו משחית:

עוד ראיתי בב"י הנ"ל דהוכיח מגמרא דחולין דף ד' ע"ב דאפילו היכא דהוי לצורך אסור ג"כ בל תשחית דהרי הריגת הכודנייתא הוא צורך שלא יזיקו ואפ"ה אסר משום ב"ת ולא הבנתי דהוא מחזיק דהיכא דהוי צב"ח לצורך רפואה שרי א"כ לא הביא משם ראיה כלל דאף על גב דלצורך מותר להשחית מ"מ כאן ל"ל להרוג הכודנייתא כיון דע"כ צריך לבטל הלאו ב"ת יותר טוב לעקרם אלא דהדרה הקושי' לדוכתה דיהיה מותר לעקרם א"א דמה שהוא צורך רפואה א"כ כאן דהוי היזק לאינשי יהיה מותר לעקרו וא"כ אדרבה מזה קושית הפוסקים דהיכא דהוי לצורך מותר צב"ח וצ"ע:

חדא אמרה העושה חבורה עיין בש"ק מה שרצה לישב קושית החכם דהאי דר"א ברייתא היא וכ' אמר ר"י חובל בצריך לכלבו ואם כן ג"כ קשה דהו"ל לברייתא לחלק וזה אינו ראי' לפענ"ד די"ל דכמו שאמר משנה כן אמר ג"כ דברייתא אמרה בהדיא כן חוץ ממבעיר וחובל בצריך דם לכלבו ודוק אמנם לפענ"ד נראה דר' יוסי דאמר הדא אמרה העושה חבורה ונצרר הדם חייב משום צובע פי' איהו ס"ל דבעושה חבורה חייב משום נטילת נשמה ובזה אפילו בנצרר ומתרפאה אח"כ חייב ואיהו איירי בנצרר הדם בעור ומתקיים האודם לעולם בזו חייב ג"כ משום צובעים דומי' דעורות אילם שהיו משרביטין כ"כ עד שנצרר הדם להתקיים לעולם ודוק:

ותמהני ממ"ש הש"ק דמשכחת גבי מילה ג"כ בלא יצא דם ומה זה השגה עכ"פ איצטריך וביום דאפילו בשבת כיון דבסתם מילה יוצא דם ופשוט:

המאדים אודם בשפה י"ל דאיירי דהבגד אדום והשפה לבנה וקאמר דאם האדים אודם חייב ולא אמרינן מקלקל הוא א"נ דאמר דחייב משום מכה בפטיש בהאדימו ג"כ וכמו שאמר הירושלמי אח"כ בצר צורה וא"כ ליתא לדברי הש"ק בד"ה המאדים ודוק:

דעביד ממזור פי' מזרון והוא חבל הקשור בכרעי המטה כמבואר במסכת כלים ועיין בחיי אדם בה' שבת כלל כ"ה דכ' בשם הרוקח בשם הירושלמי השוזר חייב משום טווה וכ' דהוא זה הירושלמי וגריס השוזר חייב משום טווה ולפענ"ד הפי' כמ"ש:

שהיו קושרין את המתרים יש לעיין הלא הקלעים היו תלוים בטבעות ולא היו צריכין מיתרים וצ"ל שהיו עוד מיתרים לקשר אותם בעמודים אבל בבבלי איירי שהיו קושרים ביתידות אוהלים ועיין רש"י שם שכ' שהיו נועצים אותם בארץ ורש"י בתורה כ' דאין מבורר אם היו נעוצים אולי הי' תלוים להכביד הקלעים שלא יגביהם הרוח ולפענ"ד מסוגי' דאל"כ לא היה צריך להתיר והיה יכול להניחן ביריעה תלוי' אלא ע"כ שהיו תוקעין אותם וע"י זה היו צריכין להתיר אותם במסעות וחניות ודוק:

אמר ר' יוסי מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ וכו' ועיין בבבלי דף ע"ד ע"ב דמשני רבא שכן קושרי יתידות וגמרא מקשה ג"כ האי קשר ע"מ להתיר הוא ובאמת כקושי' הירושלמי פה מכיון שהבטיחן הקב"ה ויש לעיין לרבא גופא דאמר במסכת עירובין דף נ"ד ע"ב דגלי מדבר אמרת כיון דכתיב בהו ע"פ ה' יחנו וכו' וא"כ לא ס"ל מכיון שהבטיחן שהוא מכניסן ואם כן מאי מקשה הגמרא עליו קשר ע"מ להתיר הוא ונ"ל דדוקא מחנה ישראל שהמה מתו במדבר ולא באו לארץ ישראל שפיר אמר הגמרא כיון דע"פ ה' יחנו חשיב קבוע דהמה לא נכנסו לארץ משא"כ המשכן שנכנס עמהם לארץ וא"כ קשירה דידיה לא חשיב של קיימא ודוק היטב:

אמר ר"פ מתופרי יריעות פי' מתופר היריעות להדדי שהיו תופרים חמש יריעות להדדי וחמש יריעות להדדי שאם נפסק החוט שתפרן בו הי' קושרו וא"כ נפסק שנית הי' מתיר הקשר הראשון ונטל החוט הנפסק מבנתים ועשה רק קשר א' ודוק וא"כ הו"ל שפיר קושר ומתיר לזה מקשה חזקי' דההין חייטא אם תופר דבר לחבירו אינו עושה בחוט התפירה קשר אלא מבליע ריש החוט בסמוך לו במה שכבר נתפר ותופס עוד הפעם על מקום שנתפר בענין שנאחז החוט היטב וא"כ א"צ קשר כלל בחוט ואמר חזקי' דהיידא אמר דא פי' דר' יוסי בר חנינא אמר דא דילפינן מאורגי יריעות דאמרה תורה אורך היריעה אחת כדי שתהיה כולה אחת פי' נארג מחוט א' ואם היה החוט נפסק היה צריכין לקשרו כדי שיהיה החוט א' ואמר מכיון שהגיע לאריג פי' שנשלם היריעה הוי שרי ליה ומעל ליה דס"ל לירושלמי דדוקא בשעת אריגה צ"ל היריעה אחת ע"י חוט א' אבל לאחר שנשלמה היריעה ונגמרה היריעה תו אין קפידה אם מתיר את הקשר וא"כ לאחר שנגמרה היריעה היה מתיר זה הקשר והכניס הראשון לתוכה ועכ"פ היה קושר ומתיר אלא דקשי' לי דא"כ הדרה קושי' לדוכתא קושר ע"מ להתיר אח"כ ע"כ דהתרצין מתרץ כפשוטו דילפינן מאורגי פרוכת דכתיב אורך יריעה אחת וא"כ בנפסק היה צריך לקשרו וכשנפסק עוד פעם היה מתיר הקשר הראשון וקושר בחוט הראשון ומקשה הירושלמי הא כיון שמגיע לאריג שרי ליה ומעל לי' וא"כ כיון דלאח"כ שרי א"כ קושר ע"מ להתיר הוא ולא חש הירושלמי לתרץ קושי' זו די"ל דגם אחר שנשלם צריך להיות היריעה מחוט א' וא"כ אסור להתיר הקשר ודוק:

ר"ה אמר אפילו ערב שבה וצ"ל דלדידיה באמת לאחר שנגמרה היריעה היה מתיר הקשר ויליף קושר ומתיר מצדי החלזון כדאיתא בבבלי שם:

דף למד עיין בש"ק ד"ה ואין זה התרה ותמה על המ"א בסי' שי"ד ס"ק י"ג דכ' וכן משמע בירושלמי וכ' דליכא משמעות ולפענ"ד מדנקיט חותל של תמרים ופטיילא של תמרים ומדפרט הנהו ב' מיני כלים של תמרים ולא נילוף חדא מחבירו או הוי ליה לנקוט כלים של תמרים ש"מ דמפרט הנהו דוקא משום דלאו כלים גמורים משא"כ כלי גמור כנ"ל:

בקשור מכין עיין מה דתמה על המ"א ור"ל דכוונת הטור היינו בקושר כל צד של חוט וזה דוקא לא הוי חיבור משא"כ בקושר ב' ראשי' יחד עכ"ל ולא עיין ברא"ש בה' כלאים סי' כ"ב דכ' בהדיא בנמצאו ב' ראשיה מצד א' וקשר ב' ראשיה יחד בזה הוי חיבור אבל העביר את המחט פעם אחת אע"פ שקשר ב' ראשיה וכו' משמע דומי' דרישא אפילו ב' ראשים ביחד אפ"ה לא הוי חיבור וגם הלשון שקשר ב' ראשים על שפת הבגד משמע זה עם זה ביחד ודוק:

אמנם במ"א שם ס"ק י"ג כ' דבקושר ב' קשרים הוי חיבור אפילו תוחב המחט פעם אחת ושפיר דייק הגמרא קשר עליון דאורייתא וכעה"ג בש"ע שלי שם בביאור דברי המ"א דמבואר ע"ש כשיטת הטור דאינו עושה כ"א נקב א' מדאמר הגמרא שם הלשון הא קיימ"ל התוכף תכיפה א' אינו חיבור משמע עכ"פ דליכא כ"א תכיפה א' אע"ג דע"כ י"ל דמהא אין הכרח כ"כ דהרי קיימ"ל דאינו חייב משום כלאים אלא א"כ קשרן וכמ"ש הירושלמי פה בקשור מכין וכמ"ש הרא"ש הנ"ל וע"כ צ"ל אע"ג דבמשנה קתני התוכף תכיפה א' אינו חיבור משמע הא ב' תכיפות חיבור אע"ג דלא קשרן וצ"ל דדעתו הוא לדייק לחומרא מסיפא דמתניתין דקתני עשה שני ראשיה לצד א' חיבור ומדלא קתני תכף ב' תכיפות חיבור ש"מ דמתני' איכא לאשמועינן דוקא בעשה עשיה מתקיימת שיהיו ב' ראשיה מתקיימין לצד א' והוא ע"י קשורה אבל בלא קשירה אפילו ב' תכיפות אינו חבור והא דקתני ברישא תכף תכיפה א' אינו חיבור הכוונה לתכיפה בלא קשירה וזה אמרה תכיפה א' ולא קשירה אבל אה"נ ה"ה ב' תכיפות בלא קשירה ודוק ואם כן לפי זה אף אי נימא דבעי ב' נקבים י"ל דשפיר פריך הגמרא הא קיימ"ל התוכף תכיפה א' אינו חבור היינו תכיפה בלא קשירה ודוק היטב

אלא דעכ"פ נראה דאפ"ה המ"א הראה לנו דאפ"ה מקום עיקר הוא בסוגי' הנ"ל דליכא כ"א נקב א' והוא מדמבואר ע"כ דבב' תכיפות סגי בקשר א' ובתכיפה א' בעי ב' קשרים זה ע"ג זה א"כ מדאמר הגמרא סתמא ש"מ קשר עליון דאורייתא ואס"ד דעושה ב' נקבים א"כ סגי רק בקשר א' ולא זה ע"ג זה איך קאמר סתמא ודוק היטב ודע שיש שם גמגום במ"א וצ"ל והתוי"ט כ' בס"ה אחר מלת רשאי מדכ' המ"א היוצא לנו מזה דלכ"ע וזה אינו לתוס' יו"ט ודוק. ועיין במחה"ש היטב:

אלא די"ל דאף על פי דעת התוס' יו"ט דבעי גם לענין שבת בתופר ב' קשרים מ"מ לא בעינן תרוויהו זה ע"ג ביחד רק סגי בקשר א' זה עם זה וא' אם בקושר בכל צד החוט בענין שלא יצא מן הבגד וא"כ לפי זה י"ל דאפילו בליכא אלא תכיפה א' מ"מ בעושה ב' קשרים זה ע"ג זה הוי חיבור ודוק וא"כ א"צ להגיה בדברי המ"א כי יש לפרש כמ"ש ודוק היטב ועיין בתשובת חתם סופר חלק או"ח סי' א':

קריעה בבגדים וחינוך בעורות כצ"ל וכמ"ש בק"ע וכן מבואר בלשון המשנה דקתני הגוזז את הצמר ואח"כ אמר והטוה והתופר שתי תפירות בבגד הצמר שעשה והקורע וקאי על בגד ואח"כ אמר הצד את הצבי והמפשיטו וכו' והמחתכו א"כ קאי על עור ואם כן קשה לי אמאן דמחליף ואמר חיתוך בבגדים הלא המשנה קאי על עור

מה עיבוד הי' במשכן שהיו משרטטין וכו' וקשה לי וכי השרטוט הוי עיבוד וי"ל משום שהיו משרטטין היו צריכין להקשות העור כדי שתקבל היטב השרטוט:

ולית ליה צידה עיין בש"ק ועיין בבלי דף ע"ה תוס' ד"ה הצד ועיין במר"ם לובלין דכ' דבאמת דברי תימא הוא דבמתני' תני הצד צבי ואפשר לומר משום דלקמן בבבלי שם ע"ב מקשה הגמרא היינו מולח היינו מעבד ומשני ר' יוחנן אפיק חד ומעייל שרטוט וא"כ י"ל דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ואפיק צידה ומעייל כותש דמקשה הגמרא לעיל מינה דף ע"ד ע"א:

עיין בבבלי הנ"ל דמקשה הגמרא הא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר וקשה לי לשני דאיירי בנתכוין לפצוע חלזון מת ופצע חלזון חי אחר וכה"ג לא הוי פ"ר כיון דלא נתכוין כלל להאי וכ"ת דזה הוי כמתעסק ומתעסק בחבורה חייב זה ליתא דמתעסק לא הוי אלא היכא דמתעסק לאותו מלאכה כגון לחתוך תלוש וחתך מחובר דמכוין עכ"פ לקצירה משא"כ בנתכוין לפצוע חלזון מת דלא נתכוין כלל לנטילת נשמה וי"ל דגמרא מקשה הכי והא אמרו מודה ר"ש וא"כ אלו פצע חלזון חי בלא מתכוין היה חייב משום פ"ר א"כ ה"ה בנתכוין למת הוי מתעסק דהרי נתכוין לפצוע דבר היתר ופצע דבר איסור דמחייב בפציעה לבד אף בלא מתכוין משום דהוי פ"ר משום נטילת נשמה ויהיה חייב משום מתעסק כיון דמתעסק הוא בחבורה וחייב ודוק:

ועיין בתוספות ד"ה תפר ניחא וכו' ותימא דהא במזרד זרדין בארעא דחברי' פטור ר"ש בפרק הבונה והתם לא איכפת ליה ונ"ל לתרץ דלכאורה דבלא"ה דברי רש"י סותרים זל"ז דלקמן דף ק"ג פרש"י בארעא דחבריה ולא איכפת ליה עכ"ל נלפענ"ד דע"כ לא קאמר רש"י כאן דלר"ש היכא דלא איכפת ליה חיוב אלא גבי חבורה דמקלקל בחבורה חייב וה"ה מתעסק כדמתרץ ר"ל בכריתות הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב א"כ ה"ה לר"ש פ"ר דלא איכפת ליה נמי חייב ולפיכך משני הגמרא דשאני כאן דלא ניחא ליה משא"כ בשאר מלאכת שבת פ"ר דלא איכפת ליה נמי פטור ושפיר משני הגמרא לקמן ודוק היטב:

באופן אחר נראה לפענ"ד משום דהתוס' מקשה לקמן דף פ"א ע"א לרבא דאמר אסור למשמש בצרור כדרך שממשמש בחול משום השרת נימין הא הוי פ"ר דבר שאין מתכוין ורבא ס"ל כר"ש ותירצו דהוי פ"ר וקשה לי לפי שיטת התוספות פה דפסיק רישא דלא איכפת ליה פוטר ר"ש ג"כ א"כ קושיתם לקמן במקומו עומדת הא התם לא איכפת ליה אי משיר שיער ואכתי אמאי אסור אלא דלשיטת התוספות י"ל ודוק אבל רש"י נראה דמכח זה הקושיא הכריח דלרבא פר דלא איכפת ליה נמי חייב וכאן הוא רבא ושפיר מפרש רש"י אבל לקמן במזרד זרדין הוא אביי ושפיר משני הגמרא דעביד בארעא דחבריה דלא איכפת ליה ודוק:

ואתי כהאי דא"ר שמוחל דברי הק"ע דחוקים לפענ"ד דקאי אדלעיל דאמר קרן א' היה לו במצחו משום דטהור היה דאל"ה לא היה כשר למלאכת שמים דצריך להיות מן המותר בפיך משום דאמר ר' שמואל דרק לאוהלים דהדיוט שרי משמע הא לגבוה אסור עור בהמה טמאה א"כ ע"כ תחש טהור הי' ודוק:

ע"ב ר' יוסי אומר שניהם חייבים עיין בש"ק מה דתמה על הרמב"ן ולפענ"ד לק"מ דהרמב"ן מפרש בפלוגתא דרבנן ור"י הוא בעילאי וס"ל לת"ק בעילאי דא' נותן את האבן וא' נותן הטיט דהנותן הטיט חייב דהוא גומר הבנין ור' יוסי ס"ל דהואיל וא"צ להטיט שע ג' האבן דבאבן לחוד נמי סגי ומשום הכי הנותן האבן נמי חייב כיון דא"צ להטיט שע"ג ולזה אמר הירושלמי דהכל מודים כלומר דאפילו רבנן בנותן הטיט ואח"כ נותן האבן העילאי דחייב כיון דבנתינת האבן נגמר לחוד ודוק לזה אמר אח"כ דבנאי שנתן את האבן בראש הדימוס למי נצרכה לרבנן דלר' יוסי אפילו בנותן ע"ג חייב ולזה אמר דלרבנן דס"ל דבנותן טיט ע"ג פטור אבל בנותן האבן בראש הדימוס חייב כמו שאמר הכל מודים בנותן את הטיט ואח"כ האבן חייב וזה ברור ולק"מ:

מפני מחלוקת ר"ע ורבנן ויש לעיין לפי מה דאמר בבבלי דף ע' ע"ב דמנינא הוא לאשמועינן שאם עשאן כולם בהעלם א' וא' ולר"ב דאמר עד שישגוג בלאו וכרת ע"כ אתי' כר"ע דס"ל דתחומין דאורייתא א"כ תקשה דהו"ל למנות ג"כ הושטה כיון דע"כ מתניתין כוותיה אתי' וצ"ל לר"ל י"ל דמשום הכי לא חשיב הושטה משום דהוי בתרתי וכריב"ל בשם רבי וי"ל דבהא פליגי ר' סימין ור' חזקיה דר"ס ס"ל כר"י דבעי רק ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו ור' חזקי' ס"ל כר"ל ודוק:

ואולי י"ל דמשום הכי נקיט מ' חסר אחת דכיון דגם תחומין הוא דאורייתא אלא דלית ביה כרת ולזה קראה התנא חסר א' דא' חסירה שאין בה העונש כאחרי' וקאמר הגמרא דידע ליה לשבת בה. וי"ל דמשום הכי קתני והמוציא מרשות לרשות לכלול בה תחומין דהוי הוצאת נפשו ומשום הכי תני לה לבסוף דבזו כלל מ' אלא דחסר בה העונש ודוק:

הלכה ג

ר"ה בשם ר"א לע"ז וכו' עיין בבלי דף ע"ה ע"ב דאמר ר"פ לאפוקי דם נדה ומר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשירה ובקונטרס לסוגי' דזה וזה גורם אמרתי ליישב קושית תוס' שם דהקשה הא דאמר מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשירה דלמא ס"ל כר"י לקמן דאמר המוציא משמשי ע"ז כ"ש ומשום דלכאורה לפי מה שהעלתי שם דלר' יהודא דאמר בתמורה אם רצה לשרוף הנקברים רשאי הוא משום דס"ל דגחלים אסורים א"כ מדוע לא אמר לאפוקי כל אסורים בהנאה דהרי בודאי אין מצניעין אותם דאפילו הגחלים אסורים בשלמא אי הגחלים מותרים שפיר י"ל דמצניעין כמוהו עבור הגחלים משא"כ אי גם הגחלים אסורים א"כ קשה וצ"ל דרצה לאוקמי' המשנה ככ"ע ולרבנן הגחלים שרי וא"כ כשר להצניע ומשום הכי אמר לאפוקי דם נדה והשתא לפי זה שפיר אמר הגמרא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשירה דליכא למימר דאתיא כר' יהודא זה אינו דא"כ היה לו לומר לאפוקי כל אסורי הנאה אלא דרצה לאוקמי גם לרבנן דר"י וא"כ שפיר כ"ש עצי אשירה ודוק:

והשתא לפי זה דמ"ד פה לע"ז לא רצה לאוקמי לאסורי הנאה משום דרצה לאוקמי כרבנן דגחלים מותרים באסורי הנאה וכמ"ש ומ"ד לאסורי הנאה מוקמינן כר' יהודא ודוק עוד י"ל דמ"ד דוקא למעוטי ע"ז משום דס"ל דהרי בשאר אסורי הנאה אפרן מותר וא"כ מצניעין כמוהו ואידך ס"ל משום האי לא מצניעין:

ועיין בתוספות יו"ט דכ' הא דאמר ר"י אף המוציא ממשמשי ע"ז כ"ש דטעמא דת"ק דאין כשר להצניע משום דא"צ לאדם בו ויש לעיין לפי מה דאיתא בסוף מסכת ביצה דשלהבת מותר א"כ הרי יש בו צורך לשלהבת. אמנם אי נימא דהתם איירי בעצי אליל י"ל הא גחלת של משמשי' י"ל דאפילו השלהבת אסור והתם איירי בגחלת של עצי אליל הנשרף ובזה השלהבת מותר משא"כ בשל משמשי דלא מאוס כ"כ א"כ אפילו השלהבת אסור וא"כ התם דקאי אמשמשין שפיר ס"ל כת"ק דאין ראוי לאדם בו וא"כ אין מצניעין ודוק

והנה י"ל ג"כ להיפך דהא דתני' גחלת של ע"ז שלהבת מותרת היינו דוקא גחלת של משמשי ע"ז אבל בשל ע"ז השלהבת נמי אסורה וא"כ י"ל דהא דאמר ר"י אף המוציא משמשי ע"ז דוקא במשמשי ע"ז דיכול להנות בשלהבת משא"כ בע"ז עצמה מודה לת"ק ואם כן לפי זה שפיר אמר הגמרא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשירה דהוי ע"ז ואפי' לר' יהודה פטור ודוק היטב והארכתי עוד שם בכמה ענינים:

הלכה ד

דף לא המוציא תבן וכו' עיין בבלי דף ע"ו א"ל ר' יוסף שפיר עביד דהדר דהרי לא חזי לגמל א"ל אביי אדרבה הרי חזי לפרה וי"ל איך שייך פלוגתא כי האי ומדוע לא רצה אביי לסבור כר"י דצריך להיות ראוי' לאותו בהמה שהוציאה ונ"ל דאביי דייק כן ממשנה דקתני תבן כמלא פי פרה ואי בהוציאה לגמל פטור איך קאמר במתניתין סתם הוי ליה לומר כמלא פי פרה לפרה אלא ודאי דאפילו אם הוציאו לגמל נמי חייב כיון דראוי לפרה ושפיר מקשה ודוק הרי מבואר מסוגיא זו דלא תליא כלל במחשבתו דאפילו אם דעתו לגמל ולגמל לא הוי שיעור אפ"ה כיון דחזי לפרה חייב ולא מבטל ממחשבתו השיעור ועיין במ"ל בפ' ח"י מה' שבת ונ"ל דמ"מ תולין בדעתו ג"כ משום דלכאורה י"ל אמאי כי אתא רבין אמר דפליגי בהוציא עצה כמלא פי פרה לפרה ומדוע לא אמר דפליגי אפילו בהוציא עצה כמלא פי פרה לגמל ואפ"ה אמר ר"ל דחייב כיון דאכילה ע"י הדחק שמי' אכילה וכ"ת הא לא כיון לפרה הא בהוציא כמלא פי פרה תבן לגמל חייב לכ"ע אף על גב דלא כיון לפרה אלא ודאי אע"ג דאמרינן בהוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחייב לכ"ע מ"מ היכא דהוציא עצה כמלא פי פרה לגמל אינו חייב לר"ל כיון דלפרה לא חזי אלא ע"י הדחק וגם הוא לא הוציאו לפרה אלא לגמל ועד כאן לא קאמר אלא בהוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דחזי לפרה שלא על ידי הדחק וכן היכא דהוציא עצה כמלא פי פרה לפרה אע"ג דלא חזי' לה אלא על ידי הדחק מ"מ כיון דהוציא לכך חייב לר"ל דמחשבתו מחשיב ליה משא"כ בהוציא עצה כמלא פי פרה לגמל כיון דלא חזיא אלא לפרה על ידי הדחק והוא הוציאו לגמל אפילו לר"ל פטור כיון דלא נחשבה במחשבתו:

למדנו מזה ג' חלוקי דינים דהוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב לכ"ע והיכא דהוציא עצה כמלא פי פרה לפרה מחייב ג"כ לר"ל וקיימ"ל כוותי' והיכא דהוציא עצה כמלא פי פרה לגמל פטור אפילו לר"ל:

ועתה לפ"ז מ"ש התוספות לקמן דף ק"ג בד"ה אם לבהמה וכו' וז"ל פי' שאינם ראוים לאכילה דאי לאו הכי מחייב אשיעור זוטא כדאמרינן לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב ונראה דקשי' להו אמאי צריך להיות להיסק כביצה קלה דהוא גרוגרת דהוי כמלא פי טלה הא אפילו לא הוי רק כמלא פי גדי והוציאו להיסק נמי חייב כיון דראוי לגדי אע"ג דלא היתה מחשבתו לגדי כדאמרינן לעיל דאם הוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב אע"ג דלא הוציאו לפרה כיון דחזי לפרה לזה כתבו דצ"ל דלא חזי לאכילה וא"כ אינו ראוי לאכילת גדי כן כוונת דבריהם אמנם לפמ"ש י"ל דראוי אפילו לבהמה על ידי הדחק לאכילה ואפ"ה אינו חייב בפחות מכגרוגרת כיון דאינו ראוי' כ"א על ידי הדחק וגם לא קצרו לכך כנ"ל:

תני ר' אושעי' המוציא תבן לפרה וכו' מודה ר' הושעי' שאם הוציא תבן לפרה כמלא פי גדי שהוא פטור דלא תסבור וכו' עיין בק"ע ופרושו דחוק אמנם לפמ"ש לעיל יובן דר"ה תני המוציא תבן כמלא פי פרה לפרה וא"כ ה"א הא תבן כמלא פי פרה לגמל פטור לזה אמר הירושלמי דלא בא ר' הושעי' אלא למעוטי תבן כמלא פי גדי לפרה כיון דאינו ראוי' לגדי אלא על ידי הדחק משא"כ במוציא תבן כמלא פי פרה לגמל וכמ"ש לעיל ודוק וזה שאמר הירושלמי דלא תסבור כמו שאמר לחומרא כמלא פי פרה לפרה ה"ה לקולא כמלא פי פרה לגמל דפטור קמ"ל ודוק:

וכגרונגרות מבטל כגרוגרת ר"ח בב"א הגע בעצמך שאין בתבשיל כגרוגרות וכגרוגרות מבטל גרוגרות עיין בק"ע ולפענ"ד נראה דהכ"פ דע"כ מבואר דאין בתבשיל כגרוגרות זולת הקליפה רק תמיד מצרפין הקליפה ג"כ דאל"כ כגרוגרות מבטל גרוגרות דהרי שיעור אוכלין הוא כגרוגרות ולפי דבריך אם אדם מוציא גרוגרות גופא בשבת יהי' פטור כיון דהקליפה לא נחשב והוי בציר מכשיעור ואם כן כגרוגרות מבטל גרוגרות עצמו דלא יהיה חייב בהוצאתו ולא משמע כן דהרי נתנו שיעור באוכלין כרוגרות משמע דבגרוגרות גופא בודאי חייב כנ"ל פשט הירושלמי הלז א"נ ה"פ שאין בתבשיל שיעור בלא הקליפה וכגרוגרות הוא עם קליפתן א"כ מבטל וכגרוגרות דהיא עם קליפה ודוק:

ואח"כ אמר הירושלמי זעיר בן חנניא אומר בשם ר"ח הא דתנן במתני' חוץ מקליפי עדשים היינו אדומות אבל בשחורות פורשות הן עיין בק"ע דמפרש אדומות היינו חדשות וכו' ולפענ"ד אינו נראה דא"כ תקשה קו' הגמ' והתני ר"י חוץ מעדשים פולים וליכא לתרץ הא בחדתא הא בעתיקא כיון דגם בעדשים הוי החילוק הזה ואם כן הול"ל חוץ מקליפי פולין ועדשים במשנה אלא ודאי דתנא דתניא במתני' רק עדשים איירי בין בחדתא בין בעתיקי ומשום הכי לא חשיב פולין אלא רק בעדשים אדומות דהמה מתבשלות הקליפה עמהם בין בחדתא בין בעתיקי ונראה בעיני דהירושלמי הי' מפרש דמתבשלות עמהם דקתני במתניתין היינו האדומות לאפוקי השחורות ותמהני על פירש רש"י דפי' במתניתין דהוא לאפוקי השרביטין והוי ליה לפרש כדברי הירושלמי דהוא לאפוקי השחורות דאינם מתבשלות עמהם כנ"ל ודוק:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה