מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק ה במה אשה
הלכה א
ע"י שהיא מחרת את התפור פי' לא מטעם חשש טבילה של מצוה שיתרמי'. לה אלא דחיישינן שמא הרצועות יהיה דחוקים בה יותר ומתרת את התפר ולא קאי שבראשה דקתני במתני' אחוטי צמר ג"כ רק אפי' בחוטין בשאר מקומות כנ"ל לפרש והא דבבית שרי י"ל משום דבבית אינה מהדקן כ"כ משא"כ בהיוצאת חוצה ועיין בש"י דמזה ראי' לשיטת רש"י ז"ל דאפי' בחוטין הקלועין נמי לא תצא משום דחיישינן לאיסור שתעשה דתסתור קליעתה כמו דקאמר דחיישינן שמתרת את התפר ולפענ"ד אינה ראי' די"ל דדוקא בקדמייתא סברו כן אבל לפי האמת אינו כן דלא חיישינן שתעבוד איסור רק שמא יתרמי טבילה ותעבור ד' אמות ודוקא באינם קלועין אבל בקלועין לא תעבוד איסור ועיין בט"ז במה שמפרש בדעת רש"י ז"ל ועיין בתוס' שבת דדחה דברי הט"ז דאע"ג דהוי שבות דשבות במקום מצוה מ"מ אסור כיון דהוי אפשר למיעבד מבעוד יום ואינו נלפענ"ד עפמ"ש המ"א בסי' ש"מ בשכחה ליטול צפרנים שתאמר לנכרי משום דהוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה יעו"ש אע"ג דהוי אפשר מבעוד יום דוק שם:
אמנם בלא"ה יש לפקפק על הט"ז כיון דא"א לה להתיר הקליעה כ"א ע"י נכרי זוכרת היא ולא אתי' תו להעביר ד' אמות דומי' למ"ש לי אדמ"ו הגאון בספר חתם סופר חלק יו"ד סי' ס"א ע"ש היטב:
ע"ב לית כאן של שער על דעתי' דר"י פי' על דעתיה דרבי יהודא אלא אף רבנן מודים עיין יו"ד סי' קצ"ח ס"ג ד' בהג"ה במוזהבות חוצצין דמקפדת ועיין בסדר הטהרות שם דכ' דזה מוליד מבוכה רבה בדיני חציצה דא"כ אמאי נדה שטבלה מבגדיה מותרת ועיין ביצה דף י"ח דנדה מערמת וגם אמאי קיי"ל דשירי' ונזמים רפוים לא חייצי הא מקפדת עכ"פ להסירם בשעת לישה ע"ש מה שדחק לחלק דצריך להיות מקפדת דוקא בשעת טבילה ונדה מערמת וטובלת בבגדיה היינו בגדי' גרועי' ופחותים. וקשה קצת דהו"ל לירושלמי לומר דפליגי ת"ק ור"י בשער מוזהבים ולר"י אפי' בכה"ג אינו חוצץ ויש ליישב:
היתה נימא אחת וכו' עיין בש"ק דהביא תמיהת הב"י על הרא"ש והרשב"א בתה"א ור"נ דפסקו כרבב"ח דשתי' אינו יודע ותמה מנ"ל להו לפסוק דלא כר' יוחנן ובאמת כן פסק ג"כ רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים בסוף מצוה קצ"ב וכן פסק ג"כ ה"ג ור' ירוחם ונראה משום דהם גרסו רבה בר רב הונא דהוא בתרא טפי מר' יוחנן כנ"ל אמנם נראה בעיני עוד לומר בדעת הר"נ ופוסקים הנ"ל דמפרשי הכי משום דהב"י מסופק באחת אל אחת וכ' דמדברי הרמב"ם נראה דדוקא באחת קשורה בעצמה אבל בקשורה באחרת י"ל דהו"ל כב' וא"כ י"ל דבהא פליגי רבה ור"י דרבה אמר אחת חוצצת משמע בכל ענין אפילו אחת אל אחת וב' אינו יודע היינו ב' אל ב' לזה אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא אחת דוקא בקשורה בעצמה אבל בקשורה באחת הו"ל ס' וזה מפורש ברשב"א דכ' נימא אחת קשורה חוצצת פי' לאו אחת בלבד וכו' אלא הרבה שערות קשורת אחת אל אחת וכו' ר"י אמר אנו אין לנו אלא אחת פי' דוקא אחת קשורה בעצמה אבל אחת אל אחת הוי בכלל שתים אינו יודע וא"כ לפ"ז עכ"פ אפי' לר' יוחנן באחת אל אחת חוצצת עכ"פ מס' דספיקה לחומרא וא"כ שפיר כ' הר"נ דאפילו בקשורה באחת אל אחת דחוצצת והביא שפיר ג"כ הא דרבה כיון דגם ר"י ס"ל דשתים אינו יודע אלא דקא מיפלגי בפי' אחת דחוצצת כנ"ל ושפיר פסקו כל הפוסקים כנ"ל כיון דגם ר"י מודה לו אלא דפליגי באחת אל אחת אי חוצצת בודאי או רק מס':
וא"ש נמי הא דמביא הגמרא דסוכה דף ויו ע"א רק הא דרבה בר רב הונא כיון דגם ר"י מודה ולא פליגי רק בפי' אחת חוצצת אבל הא דב' אינו יודע מודה ג"כ ודוק:
קושרה שערה כזנב הסוס עיין בק"ע עיין בתשובת אדמ"ו חתם סופר יו"ד סי' קצ"ה שפקפק השואל בכלות הטובלת ושערותיהן ארוכות דיחוצו כיון דעומדין לקוץ וכדין צפורין ובשר הפורש ואדמ"ד השיב דאינו חוצץ כיון דמקפידות לבוא לבעליהן רק בשערותיהן הארוכות והוי כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ו ע"ב בד"ה כל העומד דכיון דבין שחיטה לזריקה צריך קבלת הדם הנפש בכלי לא אמרינן כל העומד לזרוק כיון שעדיין לא נתקבל וה"ה כאן יעו"ש היטב ולפענ"ד כתבו רק דר' הושעי' ס"ל אבל הרי סתמא דגמרא שם דקאמר אשתמיטתי' ע"כ לא ס"ל כן דאפילו בכה"ג אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ אכתי יש לפקפק מטעם חציצה בהנהו שערות ארוכות. ועוד נראה לי דאין כוונת התוס' מטעם דעוד דבר א' מפסיק אלא הטעם דלא שייך לומר דעומד לזרוק עד שנתקבל הדם בכלי וכל שלא נתקבל הדם אינו עומד לזרוק דמצוה להמתין עד שיקבל כל הדם הנפש בכלי כלל משא"כ כאן הרי עכ"פ עומד לקוץ ויש עוד לעיין ואין כאן מקומו ואי"ה במקום אחר אאריך בזה. ועכ"פ יש ראיה מזה הירושלמי שאין קפידא כ"כ לטבול בשערות ארוכות רק צריכה לקשור בענין שלא יצוף למעלה.
חד אמר מוליך ומביא ובלבד שלא ישמיע את הקול וחרינא אמר אם השמיע את הקול אסור פי' דחד אמר שלא ישמיע הקול היינו שלא יכוין להשמיע וא"כ אפילו אם אח"כ ישמיע מותר דס"ל כרבא בסוף מס' עירובין דאמר לא אסרו אלא קול שיר שמכוין משא"כ כשאינו מכוין וכן פסק הרי"ף ועיין בטור או"ח סי' של"ח] וחרינא אמר אם השמיע את הקול מע"ש אסור אע"ג דאינו מכוין ומשום דהוי מיוחד לכך כיון דכבר השמיע פעם אחת האי קלא למינם התינוק מע"ש הו"ל מיוחד לכך ומזה יצא שיטת האגור דהביא ב"י בשם מהר"י מולין בסי' של"ח הנ"ל ותמה הב"י אי ס"ל כרבא אפילו מיוחד לכך נמי מותר כיון דאינו מתכוין לשיר ולפמ"ש ניחא די"ל דהמר"י מולין ס"ל כחרינא דירושלמי פה ודוק. ודברי הק"ע פה אינם מחוורין:
ועוד י"ל בטעמא דאגור משום דלפי הנראה מירושלמי דמשילין ה' ב' משמע דפליגי אמוראי כמו סבא דרשב"י ור' ליל בר אלם ס"ל דמותר לאקושי אתרעא ואינך אמוראי ס"ל דאסור ע"כ הי' מפרש דהנהו דהתירו מיירי באינו מיוחד לכך משא"כ במיוחד לכך אסור מש"ה ר"י דבעי לאקושי אתרעא במיוחד לכך ואסור וא"כ לא פליגי הנהו אמוראי דמר איירי במיוחד לכך ומר באינו מיוחד וא"כ י"ל דס"ל לאגור להכריע כירושלמי לאסור במיוחד לכך ולהתיר באינו מיוחד אע"ג דלרבא אפילו במיוחד שרי מ"מ הואיל ועולא לגמרי אוסר די להכריע כנ"ל:
והרמ"א בש"ע הכריע כאגור הנ"ל ויש לתמו' על המ"א שם שכ' טעמא להתיר הזוגין ופעמונים משום שאין כוונתם שישמעו בנעימה ונחת וצ"ע דכל זה הוא לדעת המחבר משא"כ לרמ"א שהביא שיטת האגור א"כ אפילו באינו מכוין הואיל ומיוחד לכך אסור וצ"ע. והיה נראה בעיני ע"פ מה דבכ"מ פ' כ"ג מה' שבת ה' ד' תמה ארמב"ם דכ' דאסור לספק כף על כף דהרי היו מכין לפני כה"ג באצבע צרדה ותירץ משום דאין שבות במקדש ולפענ"ד צ"ע דהרי הרמב"ם פ' בסוף ה' בית הבחירה דלילי שבת לא היה בידם אור ותמה בכ"מ שם הלא טלטול נר הוי רק שבות ואין שבות במקדש ותירץ דשאני כאן משום דאפשר בנרות הדלוקין מע"ש יעו"ש א"כ לפ"ז הדרא קושי' לדוכתה אמאי היה מכין באצבע צרדה דהוי עכ"פ שבות הלא הי' אפשר לעוררו בענין אחר ועיין שם במ"ל ע"כ נראה לתרץ בענין אחר קושי' הכ"מ ע"פ מה דאיתא בסוף מס' שבת עשרה בני אדם מסתפקין באלונטית אחת ומביאים בידם וכו', ומפרש בגמרא משום דרבים מדכרי אהדדי משא"כ יחיד והשתא לפ"ז י"ל הואיל ועיקר הגזירה דאין מספקין היא משום שמא יתקן כלי שיר וברבים לא שייך דמדכרי א"כ משו"ה היו מותרין להכות לפני הכה"ג בא"צ דהיו רבים משא"כ הרמב"ם דאין מספקין איירי ביחיד כנ"ל:
אמנם שוב נפלה בדעתי דזה ליתא וכי אנו מתירין לרבים לנגן בשבת דזה בודאי אסור ואמאי הא לא שייך שמא יתקן כלי שיר דמדכרי וע"כ צ"ל דחיישינן שמא יתקן בביתו מתחלה וה"ה כאן ע"כ נראה כיון דלא שייך רק חשש דיתקן בביתו מתחלה הכלי שיר וא"כ היכא דלא שייך זה מותר א"כ לפ"ז שפיר מותרין פעמוני הפרוכת דלמאי ניחוש כיון דהפרכת הוי קבוע לרבים וברבים לא שייך שמא יתקן כנ"ל. ויש עוד מקום לתרץ קושית הכ"מ הנ"ל דמותר להכות באצבע צרדה לפני כה"ג דהו"ל לצורך מצוה וכמ"ש המ"א דמותר לרקד לכבוד התורה וקצרתי ובמקום אחר בתשובה הארכתי:
מתני' אמרה כן שאסור ללבשן ויש מזה ראיה לשיטת הרשב"א והר"נ ורי"ו דתכשיטין שאמרו חכמים לצאת אפילו בבית אסור ועיין ב"י סי' ש"ג וחצר שאמרו לאו דוקא דאל"כ הרי בבית עכ"פ מותר ללבש ואיך קאמר הירושלמי שאסור ללבשן אלא ודאי כמ"ש ודוק היטב. ועיין ש"ע סי' ש"ג סעיף ח"י:
טליין זקוקין וכו' ויש לעיין מאי ראיה מטליין זקוקין דאפילו קטן אוכל נבילות אב"ד מצווין להפרישו ויש ליישב:
פעמים שהיא רואה לימא אחת ותלשתו עיין בק"ע וש"ק דכ' דלפי דעת הירושלמי חכמים אוסרים בכל מראות אפילו זכוכית ותמה דלפ"ז היה פלוגתא רחוקה בין בבלי לירושלמי וס"ל לירושלמי להרחיק פלוגתייהו דרבי ורבנן כ"כ דרבי אינו אוסר כ"א במראה מתכות שאינה קבוע וחכמים אוסרין אפילו שאר מראות וקבוע יעיין מה שתירץ אמנם לפענ"ד נראה דא"כ לפי מה שהבין בפשט הירושלמי דר"א בר בא דאמר טעמא דרבנן דאסרו הוא משום שרואת נימא ותולשתה ביד א"כ איך קאמר הירושלמי והיא באה לידי חיוב חטאת הא ביד ליכא חיוב חטאת דוקא בכלי חייב חטאת אבל לא ביד ועיין בבלי שבת דף צ"ד ע"ב ודוחק לומר דרבנן דהכא המה ס"ל כר"א דהתם ועוד הרי הרמב"ן והר"נ תמהו אשיטת רז"ה דאי לחכמים בכל המראות אסור הוי ליה לרבי לומר ולפרש דמתיר בכל המראות חוץ ממראה של מתכת שאינה קבוע וקשה הא אינהו הביאו הירושלמי הלז ובירושלמי ע"כ א"א לפרש בענין אחר לטעמא דר"א בר בא כ"א דרבנן אסרו בכל המראות ורבי מתיר בכל המראות רק מראה מתכות שאינה קבוע א"כ הדרא קושי' לדוכתה גם לשיטתייהו דהו"ל לרבי לפרש לשיטת הירושלמי אלא ע"כ דהכי פרושו דירושלמי מפני שהיא רואה נימא לבנה אחת לפעמים והיא תלשתו היינו ע"י המראה אע"ג שקבוע בכותל דנימא אחת יכולה לחתוך וב אפילו כשקבוע בכותל ושפיר קאמר והיא באה לחיוב חטאת כיון דהוי ע"י כלי וא"כ לפ"ז גם לירושלמי אינה אסורה רק במראה של מתכות אבל לא בשאר המראות וכשיטת הרי"ף והרמב"ם ושיטת הרז"ה דחוק ולפי זה הבבלי ובירושלמי כמעט בחדא מחתא ודוק אלא דיש נפקותא דלירושלמי חכמים אינם אוסרים אלא בקבוע דחריף אבל לבבלי בכל מראה מתכות אוסרים אפילו בקבוע ואינה חריף דלא פלוג וכן כתב אלי' זוטא ססי' ש"ב בשם מלבושי י"ט וכן מבואר לפענ"ד לשון הרי"ף אמנם בלשון הרמב"ם יש לעיין ועיין היטב בר"נ וצ"ע:
דף כ ע"א שיהיו מספרין קומי עיין בבלי ב"ק דף פ"ג ע"א ועיין מעילה דף י"ז מעשה דר' ראובן בן אצטרובלי:
ג' באיסטמא אין בה משום כלאים עיין ק"ע כפי' רש"י דאינה טווה וע' תוס' דתמו דלבדין שועין אסורין עכ"פ והעלו דטעמא משום דקשה וא"כ לבדין דבלא"ה דרבנן מותר בקשה לגמרי ומזה יש להתיר בניירות הקשים העבי' שנותנין החייטין בבגדי צמר אע"ג דהניירות הוי לבדי פשתן מ"מ הואיל וקשין ועכ"פ ברכות יש להחמיר וצריך לזהר בזה ושוב ראיתי בספר חיי אדם כתב תשובה בזה ומזהיר ג"כ אזה:
מעשה בר"ע שעשה לאשתו עיר של זהב עיין בבלי דף נ"ט ע"ב כדעבד ר"ע לדביתהו עיין רש"י דמציין גמרא דנדרים דף כ' והתם לא מצינו דעבד רק הבטיחה לעבוד אלא דפה בירושלמי מצינו בהדי' דעביד לה כשנתעשר:
ר' בא בר כהן מתני' אמרה כן ובכבול ופיאה נכרית עיין בק"ע וצ"ע אדרבה משמע להיפך דוקא בכבול ופ"נ אבל אינך דמתני' אסור אפילו בחצר וכן דייק באמת בבבלי דף ס"ד ע"ב ע"כ נראה דגם כאן הפי' כן מתניתא אמרה כן פי' בתמיה דמשמע דוקא כבול ופ"נ ודלא כפי' ק"ע לפיכך מביא הירושלמי תיכף דר' לייא פליג שוב מצאתי כן בש"י עיין שם ופשוט:
ע"ב לא עמד ב"ד עיין בש"ק דכ' דמכאן ראי' לרמב"ם ולפענ"ד נראה דאין מכאן ראי' די"ל דהכי פרושו דלא עמד ב"ד וביטל משום שעדיין אנו בגלות ושמא יחזור להיות הגזירה ועיין מ"ש הכ"מ בפ' ב' מה' ממרים אהא דאמר הגמרא במס' ביצה דאף על גב דהשתא בקיאינן בקביעא דירחא אפ"ה עבדינן תרי יומא משום דשלחו מתם וכו' אלא דמהאי דפ' במה מדליקין שהביא הש"ק שפיר יש ראי' ודוק. ומאי דתמה הראב"ד מריב"ז י"ל דס"ל לרמב"ם מדאיתא במס' מעשר שני בפ"ה משנה ב' ר' יוסי אומר משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה ועיין בתוס' י"ט שם דתמה דהו"ל לנקוט התקנה הזה ע"כ היה הרמב"ם מפרש דר' יוסי ה"ק דתיכף אז כשהתקינו דיהיה עולה לירושלים מהלך יום הי' תנאי תיכף כשיחרב בהמ"ק שיהיה נפדה כי ידעו אז המתקנים שיחרב כדאיתא גם במס' יומא גבי אנשי בית אבטינס שלא רצו ללמד על מעשה הקטורת ונתנו טעם לדבריהם שעתיד הבית לחרב וא"כ לפ"ז שפיר היה ריב"ז יכול לבטל כיון דכבר היה תנאי זה בשעת התקנה כנ"ל ועיין מ"ש הלח"מ שם בישוב קושית הראב"ד:
הראשונים היו אומרים מגרדין והשניים וכו' וי"ל לתרץ דראשוני' איירי במנעל חדש והשניים בישן וע"כ דס"ל לירושלמי דאפילו בחדש אסור והנה בירושלמי פה מבואר דדוקא גרידה אסור אבל משחין ומשזגין ועיין ברמב"ם פ' כ"ב ה' ח"י דכ' דמקנחין את הישנים ועיין בהרה"מ דתמה ארמב"ם ולפענ"ד דס"ל דוקא גרידה אסור אבל קנוח שרי ועיין בט"ז סי' ש"ב ס"ק ג' וי"ל דלענין קנוח יותר שרי במנעל ישן ועיין ירושלמי פ' כלל גדול גבי השיף עור ע"ג עמודי' דבישן פטור ועיין שם בפי' ב' דק"ע דקאי אעור ודוק כנ"ל ועיין תוס' שבת סי' הנ"ל שוב מצאתי בהלכות גדולות וז"ל מגרדין את המנעל בשבת בגבה של סכין אבל לא בחורפא וה"מ ישן אבל חדש אסור ואם הניחו יום א' ישן הוא עכ"ל הרי דפסיק כר' ינאי בפ' תולין דף קמ"א אלא דגריס היפך מגרסא מגרדין מנעל ישן אבל לא חדש וא"כ שפיר מכוונים דברי הרמב"ם הנ"ל וזה ברור. ומכוונים לפ"ז דברי ר' ינאי ודברי הירושלמי פ' כלל גדול הנ"ל:
לא יסוך אדם את רגלו עיין רמב"ם פ' כ"ג מה' שבת ה' יוד דהוא דוקא במנעלים חדשים ואף על גב דבבבלי לא הוזכר חדשה י"ל דס"ל לרמב"ם מדאיתא פה בירושלמי ומתגלגל ע"ג קטיבלייא חדשה משמע דוקא חדשה הא ישנה א"צ דאפילו לסיכה גופה שרי וצ"ע ועיין ש"ע ססי' שכ"ז ועיין בלבוש מה שפירש בזה ועיין בת"ש ולא הביא דברי הלבוש. והמחבר בש"ע השמיט מילת חדשה וצ"ע:
אא"כ לכשן והלך בהם מבע"י וכו' משמע דס"ל לירושלמי דאפילו במנעל של איש נמי הדין כן דאם לא הלך בהן מבע"י אסור וזה נגד הבבלי דקאמר באיזה מנעל אמרו דוקא בשל אשה ועיין בתוספות שבת סי' ש"ג דתמה על הגמרא שחלקו בזה בין איש לאשה וצ"ל דהירושלמי לא ס"ל לחלק:
ר' אבוהו כרך אגד עיין בבלי דף קי"ב ע"א ר' ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסק סנדלי' ופירש"י סנדלי' דר"י וכן פירש"י בד"ה ומ"ש מדר"י אמנם לפי דברי הירושלמי פה מבואר להיפך דסנדלי' דר"א אפסקי' והוא כרך אגד ופשוט וא"כ ע"כ צ"ל הא דפריך שם ומ"ש מדר"י היינו שהורה לר"א לכרוך גמי:
ר' ירמיה בעי קומי ר"ז מאי להחליף א"ל שרי א"כ לפ"ז נראה דס"ל הלכה כרבנן דר' יהודא דאפילו בנפסקה החיצונה טמא דאפשר להפוך שמאל לימין ור' בא בר ממל הסכי' עמו וכן ר' יוסי אמר מתניתין דייק כוותי' וכן ר"ח בר בא פסק ג"כ כוותי' דרבנן ור' יעקב בר אחא אע"ג דשמע מרב דהלכה כר' יהודא אפ"ה שתק והודה לר"ח בר בא א"כ ע"כ משום כן שפיר פסק הרמב"ם בפ' ז' מה' כלים ה' י"ב כרבנן ומסולק קושית המשנה למלך שם דתמה מדוע פסיק כרבנן דהא רב פסיק כר' יהודא ונעלם ממנו כל הנהו עובדא דירושלמי פה כנ"ל פשוט ודוק:
דף כ"א ע"א אמר רל"א מפני החשד מבואר מזה דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראות עין דהרי אפילו נשאו תחת בית שחיו הוי שלא כדרך המוציאין כדתנן לקמן במתניתין כלאחר ידו במרפקו והוי רק דרבנן ועיין ש"ך יו"ד סי' פ"ז דפליג באמת ארמ"א והביא ג"כ ראיות דאפילו במידי דרבנן שייך מראות עיין שם ועמ"ש מזה ריש פסחים ואפשר לומר דכאן לא הוי דרבנן די"ל דבמתניתין דוקא מרפקו קאמר ועיין שם בתוספות דהוא מה שקורין קודו אבל תחת בית השחי אולי הוי כדרך המוציאין דהרבה בני אדם נושאין עתה תחת בית השחי ובגליון יו"ד שלי ציינתי עוד ראיות לדברי הש"ך מגמרא דתענית דף ל"ט ע"ב דאמר ר"ש אפילו לכבס ולהניח אסור ופירש"י משום מראית עין ועיין ירושלמי עירובין דף א' ע"ב וירושלמי מ"ק פ' ה' ע"ב גבי זבול בשביעית דקאמר משום מראית עין אע"ג דזבול הוי רק דרבנן:
הדא אמרת על אותה שיש בה מכה ועיין ק"ע ועיין בבלי דמקשה ודלמא ה"ק עשית של שמאל מכה ולפי לשון הירושלמי נפל זה הקושי' מדאמר ר"י בהדי' שלא יהיה נראית ימין פגומה א"כ ע"כ דבמכה בימין נותן ובבלי דמקשה הוא משום דגמרא סבר דר"י לא אמר כ"א זה הלשון עשיתו מכה וע"ז מקשה אבל לפי לשון הירושלמי נפל זה הקושי' ואם כן בודאי נראין דברי הרז"ה ועיין ש"ק ודוק:
מה בין זה לזה זה דרכו לחלוץ עיין בק"ע דרכו לחלוץ בלילה ויש לעיין דבבלי שבת דף י"ב קאמר תני דבי ר' ישמעאל יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה מ"ט מדרב הונא דאמר חייב אדם למשמש בתפילין כ"ש וק"ו מציץ ומדוע קאמר הירושלמי טעמא אחרינא. ונראה דר' ישמעאל ס"ל לילה זמן תפילין וא"כ א"צ לחלוץ תיכף בלילה ועין בבלי מנחות דף ל"ו כמה תנאי דס"ל לילה זמן תפילין ומש"ה הוצרך לומר הטעם משום דחייב למשמש ומדכר יכיר משא"כ סתם ירושלמי הוא ר' יוחנן דס"ל בהדיא במנחות הנ"ל דמניח בלילה עובר בלאו דמוקי קרא ושמרת את החוקה לתפילין אם כן שפיר קאמר תפילין דרכו לחלוץ וזה פשוט:
לא יתננו לא בשיר וכו' ותמהני על הרמב"ם שהשמיט זה בפ' י"ט מה' שבת:
מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה עיין בבלי קל"ד ע"ב דמקשה קשי' כתיתין אכתיתין הו"ל לשנות הא במכה שנתרפאה הא באינה נתרפאה אלא משום דאי במכה שנתרפאה אפילו רטי' שרי ועוד דמשמע דאיירי הכל בחד מכה ופשוט:
נותנין עלה ע"ג מכה כן גריס הסמ"ג ועיין בבלי ק"ט ע"א דאמר ר"י עלין אין בהם משום רפואה ובתוס' ד"ה עלין דפרשי דאיירי ליתן ע"ג העין ולפי דברי הירושלמי פה איירי ליתן ע"ג מכה.
הדא פיאה עיין בבלי דף ס"ו ע"ב קשורי פואה:
ובלחוד דלא יתן מוי עיין בבלי הנ"ל דלא חזי מיטרא ואולי הוא ענין אחר:
אין קורין פסוק ע"ג מכה בשבת עיין בש"ק מה דתמה ולפענ"ד נרא' בטעמא דרמב"ם בפ' י"א מה' עכו"ם ה' י"א דמי שנשכו נחש ועקרב דמותר ללחוש אפילו בשבת דה"א דכמו דאמרינן במס' שבת בקושי התירו לבקר חולים בשבת ופירש"י משום דמצטער וא"כ ה"א ה"ה דאסור ללחוש על מקום הנשיכה משום דמצטער עי"ז קמ"ל דמשום סכנה שרי ולא צריך למ"ש הכ"מ שם והשתא לפ"ז י"ל לפי מה דתמו התוספות במסכת שבועות דף ט"ו ע"ב בד"ה אסור להתרפאות והא דאמר במס' שבת לאושתא בת יומא לאמר וירא אליו מלאך ה' צ"ל סכנתא שאני א"כ מבואר אע"ג דאסור להתרפאות בד"ת מ"מ בסכנה שרי וי"ל דכל זה הוא דוקא בחול אבל בשבת דיש כאן ב' איסורין א' דמרפא בד"ת ושנית דמצטער ומבטל מעונג שבת א"כ י"ל דאפילו בדאיכא סכנתא אסור והשתא לפי זה שפיר אמר הירושלמי אין קורין פסוק ע"ג מכה בשבת היינו אפילו בדאיכא סכנתא דשרי בחול אפ"ה בשבת אסור וגם הא דאמר לקמן לוחשין לעין בשבת היינו לחישה ראינו מקרא ודוק:
ובחנם תמו על הפוסקים שכתבו סתמא דאסור לקרות פסוקים והיינו משום דריב"ל סתמא אמר אסור להתרפאות בד"ת משמע אפילו בליכא שם:
ודע דתמהני על הכ"מ בה' ע"ז הנ"ל בה' י"ב דתמה על הרמב"ם דהשמיט הא דאמר ר"י ברוקק שנו דהרי ריב"ל ור"י קיימו בחדא שיטה ולפענ"ד לק"מ דע"כ לא אמר ר"י ברוקק אלא לענין דלא יהיה לו חלק לעוה"ב לזה הוצרך דוקא לחישה על החקיקה משום דאין מזכירין שם שמי' על הרקיקה אבל הרמב"ם הרי לא הזכיר מזה דאין לו חלק לעוה"ב אלא דאמר הרי הוא בכלל הכופרין אבל מעוה"ב לא הזכיר ומשום הכי לא הזכיר רקיקה וס"ל דאפילו לא רקיק עכ"פ עשה איסור גדול ופשוט:
הלכה ג
ע"ב תנו עיין מ"ש לעיל דף ד' ע"ב:
טבעת של אלמג וחותם של מתכות טהור משום דהו"ל פשוטי כלי עץ וע"כ דס"ל דכלי העשוי למלאות לעולם לא הוי בית קבול וכן כתבו התוספות בהדי' דף נ"ב ע"ב בד"ה היא של אלמג אלא דש"ק כ' דלפ"ז תמוה מסוגי' דסוכה דע"כ מבואר שם דאמר ר"י א"ר סככה בחיצים נקבות פסולה ומסיק שם משום דב"ק העשוי למלאות הוי בית קבול ולפענ"ד היה נראה לכאורה לחלק דהא דאיפלג רבנן ור"א במס' סנהדרין ס"פ ד' מיתות בכדור ואימום היינו דהכדור והאימום כבר נתמלאו ונתפרו ומלואן הוי מילוי עולם מש"ה ס"ל לרבנן דאינם מקבלין טומאה הא מתחלה קודם שתפרו הכדור והאימום ולא נתנו עדיין בו המילוי אה"נ דמקבל טומאה דאז עומד למלאות והוי רומי' דשק אבל אחר שמלאוהו ותפרו ובטלו המילוי אליו למילוי עולם אזי שפיר תו אינו מקבל טומאה וא"כ לפ"ז א"ש הא דחצים נקבות איירי שעדיין בית יד של חצים הללו רקני' וא"כ כיון שעומדים עתה למלאות מש"ה מקבלין טומאה שפיר ופסולה וא"כ א"ש דהא טבעת אלמוג איירי שכבר נתמלאה מהחותם א"כ שפיר טהורה כיון דהוי מילוי עולם והוי דומי' דכדור ואימום וזה מדויק מלשון הרמב"ם פ' ד' מה' כלים ה' ויו וז"ל טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היתה של אלמוג וחותמה של מתכת אינה מקבלת טומאה עכ"ל וקשה מדוע סיים אינה מקבלת טומאה ולא כתב סתם טמאה כלשון המשנה אלא ודאי בא להורות לנו דוקא עכשיו שכבר בתוכה החותם ונתמלא משום הכי אינה מקבלת הא קודם שנתנו החותם בתוכה כיון דאז הוי לה בית קבול ועומדת למלאות שפיר מקבלת טומאה ומש"ה שפיר פסיק הא דסככה בחצים נקיבות פסולה כנ"ל ומיושב לפ"ז ג"כ קושי' שני' דש"ק דהו"ל לשמואל לחשוב ה' דהלכה כר"א ולפמ"ש ניח בבבלי דבנות יוצאין בחוטין היינו חוטי שער שקולעת בהן ורבי דבאמת גבי כדור ואימום דכבר נתמלאו ס"ל כרבנן דשוב אינה מקבל טומאה אלא דהש"ק הקש' דבריו לשיטת התוספות והתוס' ע"כ לא ס"ל כמ"ש דאל"כ לא היו מקשים מכדור ואימום וראיתי בתשובת הרשב"א סי' קצ"ה דמקשה מהא דמביא הרמב"ם פ' ב' מה' כלים ה' ג' בית קבול העשוי למלאות אינו ב"ק כיצד בקעת של עץ שחוקקי' בו בית קבול ותוקעין בו סדן ברזל אינה מקבלת טומאה שנעשה למלאות וזה סותר למה דפסיק בסכך בחצי' נקבות פסולות ולפמ"ש לעיל ניחא דא"ל דהאי איירי ביש בה הסדן קבוע ונתמלא כבר אבל באמת אה"נ קודם שנתנו הסדן לתוכה מקבל טומאה כנ"ל ועיין מ"ש בש"ג בסוכה הנ"ל הא דאמרינן סככה בחצים זכרים כשירה דוקא שלא נתן בתוך הברזל דאם נתן בהם הברזל הרי זה ככל כלי קיבול יעו"ש ולפמ"ש י"ל דאדרבה דאם נתן בו הברזל נמי בטל הברזל דהוי כמו טבעת של אלמוג וחותם של מתכת דטהור דבטל החותם לגבי הטבעת אע"ג דהחותם עושה עיקר המלאכה ועיין מ"ש הכ"מ ס"פ ד' מה' כלים בשם הר"י קורקס ומ"ש הש"ק לתרץ קושיתו דהו"ל לר"א לומר בנדה הלכה כר"א בחמש משום דכאן אמר בשם רב באמת כן הוא הגרסא לפנינו בגמרא אמנם בספר יראים הגירסא אמר רב יהודא אמר שמואל וברי"ף הגירסא רק סתם אמר רב יהודא יעו"ש. ועיין בנו"ב מה"ק חלק יו"ד תשובה צ"ו ועיין מ"ש במס' סוכה פ"ק מזה:
בסולם אחר שליביו עיין בש"ק ומה שתירץ דשליביו קבועים ע"ג וצ"ע דאכתי הוי בית קיבול המסמרים של עץ שקבועין בו השליבות ע"כ תחובי' בנקב וצ"ל כמ"ש בנו"ב הנ"ל דאיירי שתקועין המסמרים של עץ קשה בתוך עץ רך שלא נעשה בו בתחילה נקב לקבל וי"ל עוד כגון שהשליבות הולכים מעבר לעבר וכמ"ש המ"א סי' תרכ"ח ס"ק ח' יעו"ש היטב:
הלכה ד
מ"ט דרבנן וכתתו חרבותם וכו' למזמרות למגזיין עיין ק"ע לגזות צמר ועיין בש"ק דדחיק א"ע ולפענ"ד דהת"ק דאמר אינן אלא לגנאי פרשו וחניתותיהן למזמרות מלשון את הזמורה אל אפם יחזקאל ססי' ח' וע"ש ברש"י לשון סרחון לזה אמר הירושלמי דר"א דתכשיטין הן פי' טעמון דרבנן ממה שלמדו דהוי לגנאי בענין אחר ומזמרות הוי למגזיין וא"כ לא הוי גנאי כדפרשו רבנן מלשון זמורה דהוא סרחון וצואה:
בירית זו אצעדה י"ל מדכתיב אצעדה לשון יחיד ועיין בק"ע מלשון צעד והו"ל לכתוב אצעדות לשון רבים אע"כ דהוא בירית דהיא רק יחידות ואולי י"ל דודאי הצדיקים הללו הולכי מלחמה לא הפשיטו מהנשים אצעדה וצמיד מיד ורגל דזה יהיה גנאי להם אלא דבנות מדיף כאשר ברחו ומלטו את נפשם במלחמה ובהיותן מקושטות דדרך בנות נכרים שמקושטים אזי אבדו בבריחתן אצעדה שלהם וזה איש אשר מצא אצעדה וצמיד דהיינו דרך מציאה וחלילה לא שפשטו אותן ועיין מ"ש בזה בחי' תורה:
דף כ"ב דבר שהוא נתון על בית הנפש עיין בק"ע דהוא כנגד הלב ואולי הוא טפוס של דדים שהמה במקום בינה כדאיתא בבלי ברכות דף יו"ד על קרא ואל תשכחי כל גמוליו שעשה לאשה דדים במקום בינה ועל זה אמר דוד שירה ברכי נפשי את אד' דהנפש מהלל ה' עליה שעשה לה דדים במקום בינה שלא ינוק התינוק ממקום הטנופת ועיין שם ברש"י ולזה נקראים השירים על הדדים בית נפש כנ"ל ויש לישב עפ"ז הא דאיתא בבבלי דף ס"ד עגול זה טפוס של דדים וכומז זה טפוס של רחם אר"י אי הכי היינו דמתרגמינן מחוך דבר המביא לידי מחוך וצ"ע מאי חידש ר' יוסף בזה אמנם ע"פ הנ"ל ניחא דהנה התרגום יונתן פי' כומז טפוס של בית חדיי' וא"כ אין לפרש מחוך אדרבה זה בית הנפש שהנפש אמרה עליה שירה שעשה לה דדים במרום בינה כמו שאמר דוד שירה אבל השתא שהוא טפוס של בית הרחם שפיר מביא רק לידי מיחוך כנ"ל:
הלכה ה
והא תנינן הבנות יוצאין בחוטין פי' דס"ל לירושלמי כפי' שני ברש"י בא אמר אפילו כרוך על צווארה א"כ משמע דשל גדולה המה וא"כ ע"כ דקטנה יוצאה בשל גדולה והא תנן ולא ילדה בשל זקנה ותירץ ר"ש דבנות יוצאות איירי בקטנה הרבה שאינה יכולה אפילו להביא שערה לחוטה דכ"כ עדיין שערותיה קטנות ובקטנה כזאת לא שייך דמחכה עלה משא"כ כאן קתני ילדה בשל זקנה וילדה משמע אשה ילדה וזה פשוט. וחוטמה הוא טעות וצ"ל חוטיה כמ"ש בק"ע:
ר' ינאי סבר מימר אדם לא עשו אותו כקרקע וחברייא סברין אדם כקרקע דמי עיין בבלי מגילה דף כ"ג ע"ב תוס' ד"ה שמין אותו כעבד ולפי דברי הירושלמי פה לק"מ קושית תוס' שם דקיימ"ל כחברייא דפה דאדם כקרקע דמי וגמרא דנקיט קרא והתנחלתם אותם הוא רק לדוגמא דמצינו דעבד כנעני הוי כקרקע בהדי' משום כן י"ל דאדם דמי לקרקע ודוק שם ובתוס' קדושין דף ז':
אין שכיח ומהלך בהם ד' אמות עיין בק"ע דגרס ישכח דלא ישכח וילך ד' אמות ודוחק דלא שייך הלשון אין שכיח הוי ליה לומר לא ישכח אמנם לפענ"ד ע"ד הפשוט לפמ"ש רש"י בעירובין דף ק"ב ע"ב דחכמים ס"ל מחזירין דמילתא דלא שכיח היא ולא גזרו ביה רבנן וע"כ הכונה דלא שכיח שיפול הרטיה מעצמו ולפיכך לא גזרו ביה רבנן. והשתא לפי זה יובן הירושלמי היטב דר' ינאי סבר אין שכיח שיפול המוך שבאזנו ומש"ה לא גזרינן שמא יפול ויעבירנו ד' אמות בר"ה אבל חברייא סברו דשכיח שיפול ומשום הכי שפיר אסרו ליה להחזיר שמא יפול ויעבירנו ד' אמות בר"ה וזה פשוט:
ועיין שם בתוס' ד"ה רטי' שהקשו מ"ש מפלפול וגרגיר מלח אמנה לפענ"ד לק"מ וי"ל דדוקא החזרת רטי' הוא דמותר משום דלא שכיח שיפול משא"כ פלפול וגלגל הנתון לתוך הפה דמדברת תמיד א"כ בודאי שכיח שיפול ומשום הכי בודאי לא תחזיר אפילו לרבנן דהתם כנ"ל ודוק:
ועיין בשלום ירושלים דתמה דהו"ל לירושלמי לומר דר' ינאי וחברייא פליגי בפלוגתא דרבנן ור' יהודא בעירובין הנ"ל ותירץ דכאן איירי דנפל עודרי' דאודני' ע"ג קרקע ממש וס"ל כר"ח דשם דדוקא ע"ג כלי פליגי אבל לא ע"ג קרקע אלא דצ"ע דהרי מר בר רב אשי קאמר התם דרב אשא אמר לא ס"ל אלא דבקרקע פליגי יעו"ש ברש"י אמנם לפמ"ש לעיל בפשט הירושלמי אין שכיח באמת זה הוא פשט הירושלמי ודוק:
ועיין בספר תורת חיים בעירובין דף ק"ב ע"ב דתמה אשיטת הרז"ה דכ' די"ל דמתניתין דקתני אבל לא במדינה איירי בפרשה ע"ג קרקע וברייתא דקתני רטי' שפרשה מחזירין איירי ע"ג כלי והא בגמרא דביצה אמר עולא דג' דברים התירו סופן משום תחילתן וחשב שם החזרת רטי' במקדש א"כ ע"כ דמתניתין איירי בנטלה מדעת וכשיטת רש"י ז"ל ולפענ"ד נראה דודאי רש"י דפי' דמתניתין איירי בנטלה מדעת הוא משום דלשיטת רש"י הא דקאמר שם לא שמיע לי כלומר לא ס"ל היינו דמוקי פלוגתייהו בפרשה ע"ג קרקע וא"כ רבנן מתירין אפילו בפרשה ע"ג קרקע א"כ לפ"ז ע"כ צריכין לומר דהא דקתני במשנה אבל לא במדינה איירי בנטלה בידים משא"כ לשיטת הרי"ף ותוס' שפרשו לא שמיע לי היינו דהלכה כר' יהודא אלא כרבנן וא"כ לפ"ז לכ"ע פלוגתייהו בפרשה ע"ג כלי א"כ שפיר י"ל דמתני' איירי בפרשה ע"ג קרקע ואם כן לפי זה הרז"ה דקאי אשיטת הרי"ף שפיר כ' ודוק היטב ואם כן י"ל דעולא דקאמר שם דטעמא דמחזירין רטי' היא משום דהתירו סופן משום תחילתן י"ל דאיהו ס"ל דפלוגתייהו הוא בפרשה ע"ג קרקע ואם כן ע"כ מתניתין איירי בנטלה בידים ומחזירין רטי' במקדש הוא סופן משום תחילתן משא"כ אי נימא דפלוגתייהו הוא בפרשה ע"ג כלי י"ל דטעמא דמתני' הוא משום דאין שבות במקדש וכדאמר התם בביצה י"א ע"ב מ"ד משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה ודוק כי קצרתי:
ודע דבגליון ש"ע או"ח סי ש"ג במ"א ס"ק א' דכ' ובאמת לדידהו אשתמיטתיה וכו' ולדידהו אפילו נפל ע"ג כלי אסור כתבתי על הגליון וז"ל ולי נראה דקושיתם הוא ממ"נ אי דעת הש"ע כשיטת הר"ר פורת אם כן הוי ליה להביא דע"ג כלי שרי ואי ס"ל כשיטת התוס' דס"ל דהטעם הוא דמחזי כמכוין להוציא אם כן הוי ליה להביא דה"ה באזנה ובסנדלה אסור ליתן לכתחלה משום דמחזי כמערמת ודוק ודע דהתוספות בשבת דרצו להקשות אהר"ר פורת אמאי אמרינן אם נפל לא תחזור כיון דהוי עלוי לא שייך שחיקת סממנים נראה דהר"ר פורת ס"ל דאפ"ה שייך שחיקת סממנים וראי' מירושלמי פ' במה אשה דקאמר ר' ינאי נפל עודרי' מאודני' בעי מחזרי' בשבתא ומסיק דרבנן דפליגי עלוי וגערו בו הוא משום דס"ל דמוך מרפא וקשה מה בכך כיון דעכ"פ הוי עלוי אם כן לא שייך שחיקת סממנים אלא ודאי דאפילו בכה"ג שייך שחיקת סממנים ודוק. וכן משמעות באמת בתוס' עירובין אליבא דהר"ר פורת ודוק ואפשר דהתוס' ס"ל דעודרי' דר"י נפל מע"ש אלא דזה דוחק ובאמת יש לעיין אמאי לא קאמר הירושלמי דפליגי בפלוגתא דרבנן ור' יהודא בעירובין וראיתי שהרגיש בזה בספר שלום ירושלים ויש לישב עכ"ל בגליון:
עוד הוא עיין בק"ע מ"ש הרצועה בכרך וכו' זה טעות הדפוס ולא שייך כלל כאן:
ע"ב פתח לה עיין בש"ק ועיין בש"י ואין דבריו מחוורין. ולפענ"ד דס"ל דהתוס' היו מפרשין דהא דאמר וחברוי פתרין ליה על כולה היינו אהא דקאמר וכל דבר הנתון לתוך פיה אבל לא ארישא אמוך שבאזנה ובסנדלה די"ל דס"ל לחברוי דדוקא בדברים הנתנין לתוך פיה הוא דאם נפל לא תחזור משום שחיקת סממנים אבל בפלפול וגרגרי מלח מותרת אפילו להחזיר דס"ל דלא שייך ביה שחיקת סמנים כיון דדרך לתנם לפה ולפי זה מיושבים כל הקושית דש"ק ודוק היטב כי קצרתי:
הלכה ו
הבנות יוצאות בחוטין ורש"י במתני' גרס הבנות קטנות וע' רש"י במה שהביא שיטת הסוברים דאיירי בחוטין שקולעות בהן שערה ומשום בקטנות לא שייך טבילה שרי ורש"י תמה עליהן מאפי' דקאמר ועיין בש"ק דמיישב לפי הירושלמי דאבוהו דשמוואל מפקד לשמואל בריה דיתנה אבל לא בקסמין אמנם לפענ"ד בלא"ה צ"ע דא"כ מאי פריך בבבלי מהא דאבוהו דשמואל לא שביק לבנתי' לצאת בחוטין ומאי קושי' דלמא משום דבנתי' גדולות הוי דהא קתני דעביד להו מפצי ומקוועות וע"כ משום דגדולות הוי באמת מה שתמה רש"י מלשון אפילו דקתני עיין בהגהות אשרי דמיישב זה ע"ש גם מה שתמה רש"י דגם בקטנות שייך טבילה י"ל דאף על גב דשייך בהו טבילה מ"מ אין מניחן לטבול אותן בפני עצמן רק אחרות הולכות עמהם וא"כ מדכרי אהדדי ולא אתי לאתויי כדתניא במתניתין עשרה בלי אדם מסתפקין באלונטית אחת וקאמר שם בגמרא משום דמדכרי אהדדי
והא תנינא הבנות יוצאות בחוטין פי' דקתני ואפילו בקסמין שבאזניהן ואי גם ברישא אפילו טס הו"ל למתני ברישא ג"כ אפילו לטס:
כיני מתניתין ערביות יוצאות רעלות פי' לא רעולות דהיינו מעוטפות כפירש"י אלא רעלות בגזין ופעמונין ועיין בפי' המשניות לרמב"ם ודלא כפי' ק"ע:
הלכה ח
מתניתין הקטע יוצא בקב שלו דברי ר' יוסי ור"מ אוסר זה הגרסא הוא כהנך אמוראי דגרסי אין הקטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי מתיר אלא דיש חלופי בלשון ועיין בנו"ב מה"ת סי' קנ"ב דתמה אשואל אשיטת ר"ת יבמות דף ק"ב ע"ב בד"ה ואנעלך תחש מכאן אומר ר"ת דצריך להיות מנעל חליצה מעור בהמה טהורה דא"כ מאי פריך הגמרא שבת דף כ"ח ע"ב אלא הא דתני ר' יוסף לא הוכשרו למאי הלכתא ומקשה התוספות שם דלמא אתא לאשמועינן דתחש טהור ותרצו דמשמע דאתא לאשמועינן איזה הוראה יעו"ש ולפי דברי ר"ת דלמא הא אתי' לאשמועינן דתחש טהור וצריך מנעל לחליצה מטהור דוקא ותירץ הגאון הנ"ל דלפי מה שכ' רש"י ביבמות בד"ה אנפילי' דלר"מ דס"ל דקב הקיטע מנעל הוא אלמא דלא דייק ואנעלך תחש א"כ מוכח דדבר זה ואנעלך תחש דוקא תלי' בפלוגתא דקב הקיטע ואם כן לפי זה לפי מה דמסיק בסוגי' דשמואל הדר וס"ל ג"כ דר' יוסי אוסר ואם כן ע"כ דדרשינן ואנעלך תחש אם כן ה"ה ג"כ דצריך להיות דוקא המנעל מטהורה ושפיר פסיק ר"ת משא"כ לר' יוסף דלא הדר ביה וס"ל דאין הקיטע תנן ואם כן ר' יוסי מתיר וקיימ"ל כוותיה דר"מ ור' יוסי הלכה כר"י ואם כן לא דרשינן ואנעלך תחש ואם כן בודאי אפילו מבהמה טמאה כשירה ואם כן שפיר לר' יוסף לשיטתו שפיר פריך למאי הלכתא תני איהו הך דלא הוכשרו ע"כ דבריו בקוצר ולפענ"ד אין דבריו נראין דעכ"פ מנ"ל לגמרא להקשות הוי ליה למימר כמו דקאמר דשמואל הדר כך רב יוסף נמי הדר ביה וס"ל דר' יוסי אוסר ואם כן ואנעלך תחש דורא וא"כ שפיר אמר הך דלא הוכשרו דנ"מ לחליצה וצ"ע:
הלכה ט
דף כג אית תנאי דתני ומחליף ר"ח ר"י כמתני' עיין בק"ע בפי' ב' וי"ל דתלי' בהא דאמר בבבלי דף ס"ו דקאמר שם היכא תנן ואמר שמואל אין הקיטע ור' יוסי מתיר וה"ה בפלוגתא דרא דהוא ג"כ פלוגתא דר"מ ור' יוסי ג"כ ר"י מתיר ומשו"ה אמר שמואל דכל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי דקיימ"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי:
ר' יהודא אומר משום דגן ע"ז עיין בק"ע משום דכתיב ושם אלקים אחרים לא תזכירו וצ"ע לכאורה הרי קיימ"ל במס' סנהדרין דף ס"ג דע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה וי"ל דעכ"פ כאן נראה כאלו קורא בשמה לשבח ולתהלה כמו דיני דני דהוי כאלו אמר התחזק ע"ז דשמה דן וכן ג"כ כדגון קררין. ושם לא קאמר רק דמותר להזכיר שמה כמו קלנבו יעו"ש וצל"ע ברש"י בבבלי דפי' גבי דן דאמר ר"י דהוא לשון ע"ז וחייב משום קורא בשם ע"ז ומדוע לא פי' כן מקודם גבי גד דאמר נמי ר"י דהוי שם ע"ז. ודע דהב"י תמה על הטור בסי' קמ"ז וז"ל הטור ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך ותמה הב"י הרי אפילו לצורך אסור וכדאמר בגמרא הנ"ל ושם אלקים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית. ונראה לפענ"ד משום דהרא"ש מדייק הא דנקיט הגמרא שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי וכו' משמע דוקא בכה"ג לצורך אסור אלא דסיים אח"כ מיהו י"ל דקרא סתמא כתיב ובכל ענין אסור והא דנקיט שמור לי אורח' דמילתא נקיט שאין דרך להזכירה שלא לצורך. אלא דעכ"פ יש לדקדק דהו"ל לברייתא לומר סתמא שלא יזכירנה בין לצורך בין שלא לצורך ומדוע נקיט הברייתא דוקא לשון זה שמור לי וכו' ע"כ נראה עפמ"ש התוספות דחבירו משמע דוקא ישראל עיין שבת דף ק"ג ע"ב תוס' ד"ה אומר אדם יעו"ש היטב. וא"כ עפ"ז יש לישב דקדוק בקרא דמתחיל שם אלקים אחרים לא תזכירו לשון רבים ואח"כ בלשון יחיד לא ישמע על פיך. ע"כ נראה דהא דאסור לומר שמור לי בצד ע"ז אע"ג דהוא לצורך היינו דוקא לחבירו דהוא ישראל אבל לנכרי מותר לומר שמור לי בצד ע"ז פלונית משום הכי כתיב לא תזכירו לשון רבים דהוא אזהרה לב' ואחר כך כתיב לא ישמע על פיך אלא ודאי ס"ל היכא דהוי לצורך דוקא בב' ישראל אסור אבל שלא לצורך לא ישמע על פיך לחוד וזה הוא דדייק הגמרא שם ושם אלקים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו דייקא דהוא ישראל שמור וכו' והשתא לפי זה מתורץ קושית הרא"ש דוקא נקיט כה"ג שמור לי כנ"ל ודוק:
והשתא לפ"ז יש ב' חלוקי דינים דלצורך אסור דוקא ישראל לחבירו אבל שלא לצורך בחנם אסור להזכיר אפילו לנכרי ואם כן שפיר כ' הטור דאסור להזכיר בשמה בחנם שלא לצורך אבל לצורך יש חלוק דוקא לישראל אסור. והשתא לפי זה מתורץ קושיתם שם שלא ידור דתמה למה לי לא ישמע לנודר ומקיים תיפוק ליה מלא תזכירו ולפי הנ"ל מיושב דלא תזכירו איירי בב' ישראלים זה אל זה ולא ישמע אתי' ישראל לנכרי כנ"ל ודוק.
פעמים ששינוי מקום גורם עיין בבלי ר"ה דף ט"ז ע"ב פלוגתא בהא די"א אף שינוי מקום ואידך ס"ל האי זכותא דא"י ע"ש ועיין בבכור שור מ"ש בזה דהא דס"ל אף שינוי מקום יליף מכפל לישנא לך לך ואיתא במדרש א' מארם נהרים וא' מארם נחור וכשיצא מארם נהרים כבר נגזר לו בנים וע"כ משום שינוי מקום גורם ונכון:
הנהו תרין תלמידי עיין בבלי פ' מי שהחשיך דף קנ"ו גבי שמואל ואבלט ממש מעשה כזה ועיין מה שכתבתי באריכות בזה בפ' כי תבא:
ע"ב כל מי שפעל עם אל יש לפרש ע"ד דכתיב בכל דרכיך דעה ואם כן כל פעולה שעושה אדם צריך לראות אם זה הפעולה רצוי' בעיני הקב"ה אזי יעשה ואם לאו אל יעשה וזה הוא שאמר כל מי שפעל עם אל היינו שהיה הקב"ה במחשבתו בכל פעולותיו:
שהיו סריסים ונתרפאו עיין מה שהארכתי בזה בחבורי פ' בראשית ע"ד דרוש ואין כאן מקומו וענין הרפואה הוא ע"ד שאמרו שמש דלעתיד צדיקי' מתרפאין בה ורשעים נדונים בה כך היה הכבשן רפואה לצדיקים הללו שנתרפאו מסירותן ורשעים קטל להון שביבי דנורא: