מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק במה בהמה
דף ח"י מה אמבטוס חמר סלק ע' בק"ע ולפענ"ד היא חמר דימא עיין בבלי ע"ז דף ל"ט אמר אביי חמרא דימא שרי ודרך להוליך אותן באמבטי של מים להראות לבני אדם:
הלכה כדברי התלמיד וכו' פי' הלכה כתלמיד דהוא רב יהודא אמר שמואל דאמר זו דברי ר' יהודא דאמר אין חוששין לזרע האב אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן ומדקרא לחנני' בלשון ש"מ דס"ל דהלכה כוותי' ועיין בבלי חולין ר"פ אותו ואת בנו דף ע"ט והק"ע במח"כ לח ע"ש ודו"ק. ובסוגי' דחוששין לזרע האב הארכתי הרבה ואין כאן מקומו. ועיין בספרי תואר משה פרק מ"ב סי' ב':
ר"ש בשם ר' זעירא כמה דתימר לענין איסור עיין בק"ע ופירושו דחוק ויותר הי' לו לפרש לפי פירושו דהלכה כדברי התלמיד היינו כר' יהודא דאמר אין חוששין לזרע האב א"כ כמה דתימר לענין איסור דנולדים מן החמור עם הנולדים מן הסוס אסורים דאין חוששין לזרע האב כן כל בהמה לענין היתר דהיינו בתייש הבא על הצבי' וילדה בת ובת ילדה בן ושחט הבת ובנה דאין אותו ואת בנה נוהג דאין חוששין לזרע האב ושה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו כדאיתא בבבלי חולין דף ע"ח ע"ב ודוק שם:
ולפמ"ש דס"ל לירושלמי הלכה כחכמים דכל מיני פרידות אחת הן וחוששין לזרע האב וא"כ פרי עם האם אסור היינו כמה דתימר לענין איסור דחוששין לזרע האב ופרי עם האם אסור כך כן בכל בהמה לענין היתר באותו ואת בנו ג"כ דתייש הבא על הצבי' וילדה בת ובת ילדה בן אסור לשחוט הבת ובנה משום דחוששין לזרע האב ודוק
תפתר בעשויין להנותן ע' בק"ע והוא ב' תרוצי דבבלי דר"י נפחא מתרץ בבאין מנוי אדם לנוי בהמה ובאמת צל"ע לפי מה דפסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות כלים דכל הכלים יורדים לטומאה במחשבה ואינם עולים אלא ע"י מעשה א"כ אמאי הוצרך לתרץ בבאין מנוי אדם הו"ל לתרץ כפשוטו שחושב עליו לאדם ותיכף ירדו לטומאה:
אלא כר"ש וצ"ע הרי לקמן בהלכה ג' איתא אסי אמר לכלאים נצרכה וע"כ דס"ל לתנא דבר שאין מתכוין אסור כמ"ש רש"י ז"ל בבבלי שם וראיתי שכבר הקשה כן מבש"י ע"ש ונראה לפענ"ד משום דלכאורה יש לדקדק בסידור הירושלמי דמתחלה מקשה אהא דמזין עליהם הא תכשיטי בהמה טהורין ומתרץ בעשוין להנגותן ופי' בק"ע להנהיג את הבהמה ואח"כ מקשה ארישא דמתני' דקתני ונמשכין בשיר ואינו עושה חריץ הו"ל להקשות קו' זו קודם ונראה בעיני דלכאור' בלא"ה הי' אפשר לפרש הא דקתני ונמשכין בשיר היינו שקשורין בבהמה ולא הוא הוי המושך וא"כ לא קשה דעושה חריץ כיון דהוא אינו מושך אבל השתא דמתרץ דהא דקתני ומזין עליהן איירי בעשוי להנהיג כגרסת הק"ע וא"כ ע"כ דאדם הוא המושך א"כ שפיר קשה דעושה חריץ דזה דוחק לתרץ דהא דקתני ונמשכין איירי ע"י בהמה והא דומי' דמזין עליהן קתני דאיירי ע"כ בעשוי למשוך בה האדם עצמו ודוק:
והשתא לפ"ז י"ל דהאי דמשני דאתי' כר"ש ס"ל באמת כתי' ר' בא לקמן דטעמא דלא יפרק הוא מפני החשד ולא תקשה כ"א לרב אסי דמתרץ לקמן משום כלאים א"כ קשה לדידי' איך קתני ונמשכין הא עביד חריץ לזה י"ל דס"ל כר' יצחק נפחא בסוגי' דבבלי דמתרץ בבא מנוי אדם לנוי בהמה והא דקתני ונמשכין איירי בבהמה המושכת ודו"ק היטב:
ובש"י חולק דשאני גבי כלאים דהוי פסיק רישא ונכון ואין להקשות הא בימות החמה דבלא"ה חום הוי פסיק רישא דלא ניחא לי' י"ל כתי' הרא"ש בשבת ק"י דלשיטת הערוך הוי דוקא כן בשבת דבעינן מלאכת מחשבת משא"כ בשאר אסורין דייק שם ומכאן נמי ראי' ידידי הרב המה"ג מו"ה מיכל קיצע ז"ל הקשה סתירת המשניות בשבת דף פ"א ונעלם ממנו דגבי כלאים הוי פסיק רישא ע"ש:
הלכה ב
שמואל אמר בקשורה לו מע"ש עיין בש"ק מה דתמה על הרא"ש דפי' טעמא דשמואל משום שמשמש בבעלי חיים מ"ש מרדעת מכל אינך שחוזות כבולות לבובין שלפענ"ד לא ק"מ דשמואל דוקא נקט מרדעת דהוי משתמש בבעלי חיים ממש משא"כ שחוזות כבולות הוי רק צדדין ועיין בבלי שבת דף קנ"ד ע"ב גבי אבי' אשכחי' לרבה דהוי משפשף לברי' אגבי' דחמרי' וכו' וא"ל רבה צדדין נינהו דשרי יעו"ש בסוגי' היטב ומש"ה קאמר דדוקא מרדעת צריך להיות קשור מע"ש דהוי משתמש ע"ג בהמה ממש והוי דומי' דאין רוכבין משא"כ בשחוזות כבולות ומתורץ נמי קו' שני' דצדדין אתא לאשמעי' אה"נ דאתא לאשמעינן דצדדין מותרין ובאמת מתני' ר"מ היא דהוא בר פלוגתא דר' יהודא דמתני' וס"ל צדדין מותרין [וע' בבלי רש"י דף נ"ג ד"ה תנאי היא במתני' ר"מ שרי וכו'] דרשב"א דהביא הירושלמי הוא רשב"א דאמר משום ר"מ הבבלי הנ"ל דף קנ"ד ואשמעי' שמואל דצדדין מותרין כרשב"א ודלא כמו שהבין הש"ק דס"ל לשמואל צדדין איסורין דזה אינו דמרדעת שע"ג החמור לא חשיב צדדין והמקשן דהקשה מקושרין חבל אבוס בפרה הא מדמה צדדין לקשירת המרדעת ולזה מתרץ ר' שמי דשאני התם דהוי צדדין ומתו' קו' הג' של ש"ק דה"ל לתרץ שמואל כרבין ולפמ"ש ניחא דאדרבה שמואל כרשב"א ושאני מרדעת דלזה הוי צדדין רק משמש ע"ג בהמה ויש לכוין בזה פשט הירושלמי הכי דשמואל אמר בקשורה לו מע"ש וחנן מגופתא אמר דרב חיי בר אשי לא נהוג כן לזה השיב דדוקא בטרסקל לא נהוג כן דהוי רק צדדין אבל במרדעת דהוי שמוש ע"ג בהמה ממש ס"ל דצריך להיות קשור מע"ש כנ"ל ודו"ק ומיושבים כל הקושיות דש"ק:
ודע דבאמת צל"ע לפי המבואר בבבלי שבת דף קנ"ד הנ"ל דס"ל לרבה צדדין מותרין אמאי תירץ כאן בקשורין שאינם של קיימא הו"ל לתרץ שאני התם דהו"ל צדדין וצ"ע:
ודע דתמי' לי בבבלי דקאמר ר"ל מתני' נמי דיקא דקתני אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה כלל אי באינה קשורה כלל פשיטא דלמא נפל ואתי' לאתוי' לפמ"ש תמה מהרי"ל דב' יהיו מותרין לרכוב כמו שב' קורין לאור הנר ותי' המ"א בסי' רע"ה ס"ק ה' דדוקא לדבר מצוה התירו ב' א"כ מאי פריך פשיטא דלמא נפל ואתי לאתויי דה"א דב' מותרין להלוך להוציאו וליכא למיחש דלמא אתי לאתויי דמדכרי קמ"ל דלא וצ"ע כעת:
ע"ב יאית אמר ריב"ב ומאי טעמין דרבנן פי' ב' רבנן ת"ק דס"ל בין לייבש בין לחלב מותר הא לחלב איכא למיחש דלמא אתי לאתויי וכן ר' יודא דס"ל באמת לחלב אסור עכ"פ הו"ל לאסור גם לייבש משום שאין מכירין ומאן מפיס ושייך שפיר לפ"ז לשון רבנן ותמהני על הרא"ש בשם ר"י דדייק מירושלמי דר"י דמתני' מפרש דברי ת"ק ובאמת ס"ל דוקא ליבש יוצאים העזים חדא דסידור דמשנה אינה מורה כך כמו שהקשה באמת הש"ק ועוד דמנ"ל לעשות בזה פלוגתא בין הירושלמי והבבלי דהרי בבלי דף נ"ג ע"ב מתרץ ר' יוסף תנאי שקלי מעלמא ומוקי להא דתנן העזים יוצאים צרורות כר"מ והא דאין יוצאין כר' יוסי וקשה אי ת"ק דוקא ליבש יוצאין צרורות א"כ ע"כ צ"ל הא דתני העזים יוצאין צרורות היינו לייבש א"כ הו"ל לאוקמי כנ"ל כת"ק דהוא ר"מ והא לייבש והא לחלב ועוד מדוע אמר איבעית אימא הכל כר' יודא הלא הת"ק נמי כר"י ס"ל ע"כ נראה דגמ' דידן לא ס"ל דר"י ות"ק א' נינהו ומש"ה פירש"י ז"ל דר' יוחנן דאמר הלכה כת"ק היינו דשרי תרווייהו ודו"ק באמת בראשונה אמרתי לתרץ קו' תוס' שם ארש"י בד"ה כאן לייבש שהקשו דהא ודאי משני ות"ק נמי מודה ואמרתי דאה"נ דר"י מפרש דברי ת"ק אלא דזה אינו דא"כ לא הו"ל לומר הא והא ר' יהודא דוקא כיון דגם ר"מ ס"ל כך:
רב יוחנן ומטי בה בשם רב הלכה כדברי מי שאמר בין לייבש בין לחלב אסור משום מי מפיס וצ"ע דלכל הגרסות בבלי ס"ל לר' יוחנן דלייבש מותר ולפירש"י אפי' לחלב מותר ואפשר לומר דלגרסת רש"י ז"ל א"כ רב אינו מוזכר שם וא"כ ס"ל לרב כריב"ב ובבבלי הגרסא דשמואל אמר הלכה כריב"ב ותמה תוס' הול"ל הלכה כר' יוסי ולפענ"ד נראה דהרי בבבלי שם דף ס"ד ע"ב מסיק דהא דרב דאמר כל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור תלי' בפלוגתא דתנאי דשוטחין בחמה אבל לא נגד העם ור"א ור"ש אוסרין ע"ש א"כ י"ל דשמואל ס"ל כת"ק דשוטחן בחמה דבחדרי חדרים מותר וא"כ מש"ה אמר הלכה כריב"ב דהוי רק מפני מראית עין שאין מכירין שהוא לייבש וא"כ היכי דליכא רואים שרי משא"כ אלו אמר הלכה כר' יוסי דס"ל מדינא אפי' לייבש אסור וא"כ אפי' בליכא רואים נמי אסור ודוק:
אמנם לירושלמי דגרס רב ורב ס"ל בהדי' דכל שאסרו מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור א"כ שפיר קשה הו"ל לומר הלכה כר' יוסי ונראה לפענ"ד דנ"מ ביו"ט דהוצאה ביו"ט לשיטת קצת הפוסקים הוא רק דרבנן ואי לטעם דריב"ב דאמר מי מפיס א"כ ביו"ט הוי שרי לכ"ע ליבש משא"כ לר' יוסי דמדינא אסור ה"ה ביו"ט ודוק:
ובש"י תמה אק"ע דכ' דנקיט הכי לאפוקי מר' יוסי דלמא גם טעמא דר' יוסי הוא משום מי מפיסא וזה אינו דא כ מאי קאמר ריב"ב כך הלכה ארבי יהודא אבל מי מפיס וכי דברי ר' יוסי אתא לאשמעי' והו"ל לפרש דברי ר' יוסי וזה פשוט:
הלכה ג
לא יצא הגמל במטולטלת וקאמר בירושלמי כהדא כיפה עמ"ש הש"ק והברטנורה פי' דהוא חתיכת מטלית וכו' משום דגריס במשנה מטוטלת דהוא מלשון מטלית אמנם רש"י דפי' ב' פירושים דאי פירושי פושלי הוא אי גרסי' מטולטלת משום דמטלטל אנא ואנא תחת זנבו ואותן דפרשו מרדעת גרסו מטוטלת דהוא מרדעת קטן כעין מטלית והירושלמי אפשר דגריס נמי מטוטלת:
אסי אומר לכלאים מלשון אסי אומר משמע דבא לתרץ הא דלא יקשור גמלים ואינו רק בא לתרץ הא דקתני בלבד שלא יכרוך מטעם כלאים ורבי בא בא לתרץ הא דלא יקשור מטעם שלא יאמרו יצא למלאכתו וכדאמר בבבלי דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אבל מלשון אסי אומר משמע דתרווייהו ר' בא ואסי תרווייהו באים לתרץ הא דלא יכרוך וכך הבין ג"כ בשלום ירושלים לעיל הלכה א' בד"ה ואינו עושה חריץ ועפ"ז כתבתי ג"כ לעיל בד"ה אלא כר"ש דו"ק שם:
מפני שאפשר פי' שאפשר לעשות בו היכר שהוא מאפסר בהמה ולא משא חבל אחרינא ופי' ק"ע דחוק:
אסי אמר לכלאים נצרכה עי' בטור וב"י סי' ש"ה דכ' ולא יקשור הרבה בהמות יחד ויוציאם וע' ב"י דתמה דהוא נגד משמעות הרמב"ם והר"נ ותי' דדעת הטור דגם בזה אסור דגם בתופס בכמה חבלים נמי מחזי כמאן דאזיל לחינגא ולפ"ז ע"כ הא דקתני אבל מכניס החבלים איירי בחול ולכאורה זה דוחק גדול ומנ"ל לטור לפרש דלא כשיטת הרמב"ם ור"נ ור"י ועוד דקשה טובא דא"כ מדוע קתני לה התנא הכא הא דאבל מכניס דלא איירי בענין שבת רק בחול לענין כלאים ובשלמא אי נימא כפי' הר"נ דהאי אבל מכניס איירי בשבת ולהודיע דלא שייך בזה דמחזי כמאן דאזיל לחינגא א"כ שפיר הוצרך להודיע דעכ"פ אז לא יפרוק משום כלאים משא"כ אי האי דלא יכניס לא איירי לענין שבת כלל קשה טובא מאי שייך כאן ושוב מצאתי שגם בתוס' שבת הרגיש בזה ע"כ נראה דהי' להטור ראי' מירושלמי דהא דאמר ר' בא מפני החשד שיאמרו שיצא לעשות מלאכה דהיינו שאזיל לחינגא כמה שפי' המפורש שם וא"כ לפ"ז הא דאבל מכניס קאי אשבת דזה מותר דבזה לא שייך דמחזי כמאן דאזיל לחינגא לזה קאמר אסי אמר דע ין כלאים נצרכה דהך אבל מכניס שייך לענין כלאים ולא קאי ארישא דאיירי בשבת וס"ל דאפילו במכניס חבלים בשבת אסור דגם בהרבה חבלים שייך שיאמרו למלאכתו הולך וקאי אכלאים וכיון דרב אסי ס"ל הכי פסק הטור כרב אסי כיון דבבלי ליכא חולק עלי' ולחומר' כנ"ל ודוק ויש לדייק כן מלשון הרי"ף וז"ל אבל מכניס חבלים אמר רב אשי עד כאן לא שנו אלא לענין כלאים משמע בהדי' דגם הך אבל מכניס נשנה לענין כלאים ודוק:
טפח מידו לצואר בהמה אסור יש לעיין דזה נגד מה דמביא הברייתא בבבלי ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח דמשמע בגבוה טפח מותר ואפשר לומר דלא פליגי דירושלמי איירי בטפח עוצב דאם טפח עוצב רק ממנו לקרקע ובגמ' קאמר שיגבהנו טפח שוחק וא"כ הכי פירושו טפח מידו לצואר בהמה אם רק טפח גובה במה שבין ידו לצואר בהמה אסור ואיירי בטפח עוצב ודוק:
אר"ז מידו אסור משמע בכל ענין אפי' בפחות מטפח אמנם הפוסקים סמכו אבבלי והתירו פחות מטפח ועכ"פ בודאי אפי' טפח עוצב אסור דהרי הירושלמי לגמרי אוסר ונפשט ספקא דתוס' שבת ע' ב"י סי' ש"ה:
הלכה ד
דף יט אין הזכרים וכו' מפני שהוא עושה חריץ וע"כ דס"ל דש"מ אסור כמ"ש הק"ע וצ"ע דירושלמי אמר לעיל הלכה א' אלא כר"ש וכבר הרגיש בזה בס' שלום ירושלים ובאמת מרש"י במתני' משמע דטעמא הוא דלמא נפל ואתא לאתויי ואפי' בעגלה שייך זה דאולי מהם ועמ"ש לעיל ה' א' וא"כ יש לישב ג"כ סתירת הירושלמי וקצרתי:
אם הי' קרני' קדוחות עיין בק"ע דכ' דבבלי דאמר שמואל הלכה כחנני' אפי' אין קדוחה ולפענ"ד זה אינו דאע"ג דנטירותי' יתירה שרי מ"מ צריך להיות בענין דאינה נשלוף ממנה ורצועה שבין קרני' צ"ל הקרן חקוק דחיישינן דלמא שלפי' לי' ואתי לאתויי אע"ג דקשור בקרנה משא"כ בחקוק דאינה יכולה לשלוף ואפסר הקשור בצואר שאני דאינה יכולה לשלוף וליכא למיחש לאתויי וזה פשוט ועיין רש"י דף נ"ב ד"ה יוצאה באפסר:
תמן אמרו שכינתו היתה י"ל לפמ"ש התוס' בקדושין דף ל"ד ד"ה מעקה דבכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות אפי' היכא דאיכא לאו א"כ כאן ברצועה שבין קרני' כיון דליכא עכ"פ כ"א איסור עשה דלמען ינוח כמ"ש התוס' בר"פ במה בהמה וא"כ אשה פטורה ומה בכך עד דהי' שלא ברצון חכמים והושחרו שיניו מפני התענית וע"כ יש מזה ראיה נגד דברי התוס' הנ"ל דהיכא דאיכא לאו או כרת אפי' בהעשה נמי חייבת אלא דצ"ע דעכ"פ כאן במשא דרצועה ליכא כ"א עשה לבד ופטורה אליבא דכ"ע אע"ג דבשאר איסורי דשבת איכא לאו ומיתה ועיין בשער המלך הי' עכו"ם פ' י"ב ה' ג' במה שדחה דברי הרב גופי הלכות. ואמינא אנא לכאורה לומר כמו שדרשו גבי לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו דנשים חייבות במצה ה"ה כאן דרשינן ביום השביעי תשבות וכו' למען ינוח כל שישנו בעשה דביום השביעי תשבות ישנו בלמען ינוח וא"כ לפ"ז גם נשים ישנו בלמען ינוח ודוק ואע"ג דלא כתיב כ"א עשה וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וכו' מ"מ הרי לשיטת התוס' בקדושין הנ"ל דע"י העשה אלים הלאו:
אמנם ראיתי בשער המלך הנ"ל דתמה ג"כ בזה אמ"ש התוס' קדושין הנ"ל דס"ל דבנשים ליכא עשה די"ט אמאי לא נימא כל שישנו בלא תעשה מלאכה ישנו במקרא קודש ותירץ בשם מהרימ"ט דדוקא גבי מצה וחמץ דתרי מילי נינהו דרשינן מדסמכינהו קרא משא"כ היכא דהוי חד עניינא לא דרשוה מדסמכינן לעבור בלאו ועשה א"כ לפ"ז ה"ה כאן דהוי חד ענינא א"כ נשים פטורות מלמען ינוח א"כ הדרא קושיתי לדוכתה.
וראיתי בשער המלך הנ"ל דתמה אדברי התוס' דקדושין הנ"ל דס"ל דאפי' היכא דאיכא לאו אפ"ה נשים פטורות מעשה דז"ג דא"כ בסוכה דף כ"ח ע"ב דמתרץ לא נצרכה אלא לתוס' עינוי הו"ל לתרץ לעינוי גופי' ולחייבה בעשה דה"א דפטורה מעשה כיון דהוי ז"ג אע"ג דהוי מיתה גבה וכ' דע"כ צריכין לדחוק דלאו אקרא גופיה פריך דידע דאיכא לתרץ דצריך לעינוי גופיה אלא דאתנא דברייתא פריך דקאמר האזרחי לרבות הנשים שחייבות בעינוי דמשמע דעיקר קרא איצטריך לחייבן בעינוי וקשה הא בעינוי בלח"ה מחויבות משום עונש ולאו דאית ביה והכי הו"ל לומר לרבות הנשים שהן מוזהרות בעשה לזה מתרץ דאיצטריך לתוס' עינוי דה"א דפטורי לגמרי עכ"ל וצל"ע דעכ"פ קשה איך אפשר לרבויי מניה דמוזהרות בתוס' עינוי דלמא קרא אתא לעינוי גופיה דהוי באזהרת עשה אבל בתוס' עינוי דלמא אה"נ דפטורות:
ע"כ נראה בעיני דהכי פשט הגמרא מדמתרץ רבה לעיל מינה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ועיין רש"י שם דתרווייהו הלכתא ופריך הגמרא שם הי קרא והי הלכתא ותו למה לי קרא ל"ל הלכתא פי' דעיקר הלכתא לא צריכי וגם חכמים לא צריכי לסמכינהו אקרא. לזה מתרץ דבאמת קרא אתי' לעינוי גופיה דנשים הוי אפילו בעשה אע"ג דהוי ז"ג והלכתא אתי' לתוס' עינוי אלא דרבנן אסמכינהו ג"כ אהאי קרא אבל באמת עיקר קרא אתי' לעינוי גופיה אלא דהלכתא אתי' לתוס' עינוי ורבנן סמכוהו ג"כ אהאי קרא ודוק. ועיין היטב בזה כי קצרתי. ומיושבים היטב דברי השער המלך מדאמרה הברייתא לרבות הנשים שחייבות בעינוי וע"כ דקאי אתוס' עינוי וזה באמת רק הלכתא ואסמכוהו ג"כ אקרא הלז:
ודע דהעולם תמו אקושית הר"ר יוסף בתוס' קדושין דף ל"ד ד"ה מעקה הנ"ל במה שהקשה דנשים יהיו מותרות להדליק בשמן שריפה והא עשה דש"ק הוי ג"כ מ"ע שהז"ג דהוי דוקא ביום ולא בלילה ועיין מ"ש לעיל דף ט' בטוב טעם בישוב קושי' זו. אמנם אחי הרב החריף הגאון מו"ה אברהם דיין בעל תשו' בן יהודא נ"י תמה דאפי' אי נימא דש"ק הוי מ"ע שהז"ג מ"מ קשה אמאי לא תדליק אשה בשמן שריפה ע"פ מה שהקשה התוספות שבת דף כ"ד ע"ב תוס' ד"ה לפי דהלא תרומה טמאה מותר להנות ותירץ ריב"א דעכ"פ הואיל ואסרה תורה כל הנאות רק הנאות שריפה א"כ הבערה זו אינה רק לשם מצות שריפה יעו"ש וא"כ עכ"פ באשה דליכא גבה מצות ש"ק א"כ הדרא קושית התוספות לדוכתה אמאי לא תדליק כיון שמותר להנות בשעת שריפה. והשבתי לו די"ל דס"ל לריב"א דגזרו אשה אטו איש א"נ ס"ל דאפ"ה גבי אשה נמי הואיל ועכ"פ אסורה בשאר הנאות רק בשעת שריפה א"כ נראית כעושת לשם מצות שריפה וכאינה מצוה ויש לישב לפ"ז מאי דקשה לכאורה מאי קשי' להו מש משמן חולין דלמא שאני שמן חולין דמכוין להדלקה משא"כ במדליק בשמן שריפה כיון דקיימ"ל מצות צ"כ א"כ צריכה לכוין לשם שריפת תרומה טמאה ומש"ה אסור. אמנם לפי הנ"ל י"ל דקושית תוס' היתה באמת כיון דהדלקה הוא ע"י אשה והיא אינה מצווה א"כ אינה צריכה לכוין א"כ קשה מדוע לא תדליק וע"ז תירץ כיון דעכ"פ אסורה בכל הנאות וכנ"ל ודוק:
והנה התוס' שבת הנ"ל ד"ה ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו הקשה ר"י דבפ' קמא דביצה אית ליה לרבא י"ט עשה ול"ת ולפענ"ד ע"פ מאי דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ד דמילה באשה כשירה וא"כ ה"א דאשה יכולה למול בשבת מילה שלא בזמנה דאתי' עשה ודחה ל"ת וכ"ת דהוי עשה ול"ת כיון דאשה פטורה בי' דהוי מ"ע שהז"ג מש"ה איצטריך לבדו ולא ס"ל לרבא סברת הר"ר יוסף דהואיל ואיכא עשה אף דלאו אלי' אבל רב אשי ס"ל סברת הר"ר יוסף דאף הלאו אלי' ולא דחה לה עשה ס"ל ודוק ועכ"פ יש מזה ראיה לשיטת הנהו פוסקי' דס"ל מילה באשה כשירה כר' יוחנן דיליף ליה מהמול ימול ואשה כמאן דמהילא דמי ודוק:
ועיין מ"ש אדמ"ו הגאון ז"ל בספר חתם סופר תשובה רנ"א חלק יו"ד דרב אשי ג"כ ס"ל דרשה דלבדו יעו"ש וא"כ נפל ג"כ קושית הר"ר יוסף הנ"ל ודוק כי קצרתי כל שיש בידו למחות ואינו מוחה עיין ברמב"ם פי' המשניות דכ' שהורה כן לשכנתו דמותר וצ"ע דבגמרא וירושלמי פה אמרו רק שלא מיחה וי"ל מדאיתא במשנה דביצה ג' דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרים פרתו היתה יצאה משמע דהתיר לה בהדי' א"נ י"ל מ"ש הרמב"ם וז"ל הוא דן בזה הדין לאשה שכנתו לא דהי' דן לה להתיר אלא לפני חכמים הי' דן כן אבל להתיר לה ממש לא הורה רק לא מיחה כנ"ל: