מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק ד במה טומנין
במה טומנין וכו' לא בגפת עיין ברטנורא פסולת של זפת ושומשמין וכך כתב הרמב"ם עי' בפ"ד מה' שבת והקשה הכ"מ מנ"ל דפסולת שומשמין אסור הלה הוא בעי דלא איפשיט ואזלי' לקולא וכתב הכ"מ די"ל מדקתני סתם ולא בגפת י"ל דס"ל עוד דאי מתני' איירי דוקא בגפת של זתים א"כ הו"ל למתני' למחשב לקמן בהנהו דטומנין גפת של שומשמין ודוק:
ולא במוכין וי"ל מדוע הפסיק התנא במוכין דאינו גידולי קרקע בין זגים ועשבים דג"ק נינהו הו"ל לחשוב קודם עשבים וצ"ל דהתנא חשיב קודם הנהו דמוסיפין הבל טפי מחברו וקודם קודם חשיב וצ"ע אי תבן מוסיף הבל טפי ממוכין:
ויש בה מקום לישב הרמב"ם דפוסק בפ"ד מה' שבת פ"א וז"ל יש דברים שאם טמן בהם התבשיל הוא מתחמם ומוסיפין בבישולו כעין האש כגון הגפת וזבל ומלח וסיד וחול. או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין אפי' מחמת עצמן וכו' עכ"ל והקשה הלח"מ ואחר דאיבעי לא איפשט מדוע פסק לחומרא במידי דרבנן והו"ל לפסוק בלחין מחמת עצמן לקולא ותי' דמתני' משמע בכל ענין והקשה תו לדעת רבינו איך רצה הגמ' לפשוט מדקתני במתני' מוכין ולחין מחמת עצמן היכא משכחת לה הא אפשר לאשכוחי בלחין מד"א ותי' דרצה לפשוט מדקתני דומיא דמוכין וכי היכא דמוכין מחמת ד"א וכו' והנה תי' זה דחוק הא מתני' קתני אבל טומנין בהם כשהם יבשים משמע הא כשהם לחים אפי' מחמת עצמן אין טומנין בהם ואיך עלה על דעת המקשן דנימא דומיא דמוכין קתני דלחין מ"ע נמי טומנין בהם, ועוד בלא"ה אין מקום להקשות דנימא מדקתני דומיא דלמא הא כדאיתא והא כדאיתא אמנם לפי הנ"ל ניחא די"ל דהכי פריך מדקתני מוכין באמצע ולא קתני כל גדולי קרקע גבי אהדדי אלא ודאי דלהורות דוקא כמו מוכין מחמת דבר אחר הוא דאין טומנין הא מחמת עצמן טומנין ודוק עוד י"ל דהכי פריך אמאי איצטריך למתני מוכין השתא בהנהו דלחין מחמת עצמן אין טומנין ק"ו בלחין מדבר אחר אלא ודאי להורות דוקא מד"א ושפיר מקשה ודוק אלא דתמיה' מדוע לא הזכיר הרמב"ם תבן וצ"ע:
וכר' אלעזר ב"ע דאמר קופה וכו' פי' דלראב"ע דס"ל דקופה מטה על צדה א"כ שפיר יש לחוש שמא יחזור אח"כ בשבת משא"כ לרבנן כיון דס"ל דאין צריך להטות הקופה על צדה אבל עכ"פ אם רואין שהגיזן נפלו לתוכה אסור כדאמר בבבלי דף נ' ע"ב הכל מודים שאם נתקלקלה הגומא שאסור להחזיר וא"כ איך שייך לגזור שמא יחזור הא בגפת וחול תיכף נופל לתוכה כשנוטל הקדרה וא"כ שוב אסור להחזיר ומתורץ קושית הש"ק על היש מפרשים ודוק:
וקאמר עוד די"ל דאתי אפינו כרבנן משום דאינון אמרין אם ה תה יורה פי' אם היה סימן שיורה שיחד הגפת הלז והטמנה מותר אפילו לטלטלן תו כנ"ל ופירושו דקרבן עדה הוא דחוק מאוד בעיני וא"א להלמו כלל ועיין בבבלי דף פ"א דאמר רב ששת אם יש עליו עד מותר והוא גם כן כמ"ש עיי"ש היטב:
מפני ביטול בית המ"ד עיין מ"ש בירושלמי ריש ברכות דזה הירושלמי הי' בהעלם מהגאון בעל שערי דעה:
הדא אמרה אפר שננן י"ל איך נשמע זה ואפשר מדנקטה הברייתא אין טומנין ברמץ ולא קתני אין טומנין באפר אלא דאפר היה משמע אפילו צונן לפיכך נקט רמץ דמשמע דווקא חמה כנ"ל:
בשלא רבת רקבובותן עי' בק"ע דסיים ואם דבר שאינו מוסיף הבל הוא שרי וצ"ע הא כ' לעיל דאפי' שו' בשו' שרי:
לא שהסלעי' עיין בש"ק מה דתמה על הרמ"א ולפענ"ד הרמ"א לא ס"ל כגרסת ר"ח שהביא התוס' א' דפשטא דידי' דוחק בלשון הסוגיא דוק שם. ועוד דהרי שם בעי הגמרא לעיל מיניה וסד בסיד תנן או דלמא או סד בסיד תן ורצה הגמרא לפשוט דפשיטא דוסד בסיד תנן דאל"כ לערבהו ולהשוינהו ודחה דלמא משום דלא דמי רישא היזקא דמתונא סיפא היזקא דהבלא והשתא אי ס"ד כפי' ר"ח דטעמא דסלעים דמרחיקין מן הכותל הוא משום דמשתרי א"כ גבי סלעים לפ"ז הו"ל הזיקא דמתונא כמ"ש התוס' שם בד"ה משום וא"כ אכתי קשה לערבינהו ולתנינהו ואי משום דסיפא הוי הזקא דהבלא זה אינו דהרי חשוב ג"כ סלעים דלא הוי היזקא דהבלא וא"כ הו"ל לגמרא לעיל לפשוט דוסד בסיד תנן אלא וודאי דאין הפי' כפי' ר"ח ודוק ושפיר פסק רמ"א ובאמת בבלי מחולק על הירושלמי וקיי"ל כבבלי בכ"מ כנ"ל ודוק:
דף יז מ"ד טומנין בשל זהב עיין בש"ק מה דתמה דהוי ליה לאוקמי בסלעים ממש תמהני שנעלם ממנו דבור תוס' במתני' ר"פ לא יחפור דהרגישו בזה ותי' דניחא לי' לאקמי הכל בשל מתכות אלא דנראה מהתוס' שם שהי' להם גרסא אחרת עיי"ש:
לא סוף דבר לחין עיין בש"ק ועיין מ"ש במתני' בשיטת הרמב"ם ומה שתמה אמ"א סי' רנ"ז ס"ק יו"ד דהו"ל להביא גם האי דין דלא יטמין אפילו בדבר המוסיף הבל בקדירה מלאה מים שמא ישפוך נ"ל דס"ל לש"ע דהרי אע"ג דירושלמי פשיטא ליה אפילו בלחין מחמת דבר אחר נמי אין טומנין מ"מ הרי הבבלי מספקא ליה אלא דיש לנקוט פשיטותא דירושלמי מ"מ היכא דאכתי אינם לחין אלא דיש לחוש שמא ישפוך קצת מן המים מ"מ אף אם ישפוך מ"מ שמא לא יתלכלך הרוב וא"כ הו"ל כטומן בדבר המוסיף ובדבר שאינו מוסיף דהעלה הירושלמי לעיל דצריך להיות דוקא הרוב ממוסיף הא שוה בשוה טומנים כדבעי לעיל בללן מהו וע"ש וא"כ לפ"ז איכא ספקא טובא א' שמא לא ישפך כלל ואת"ל שישפך מ"מ שמא לא יתלכלך רוב המוכין ואת"ל דיתלכלך הרוב שמא לחין מחריא אינו אוסר איהו דבטומן בלחין מד"א נקטינן בירושלמי מ"מ היכי דעדיין לא נתלכלכו בודאי אין לחוש שמא יתלכלכו הרוב כיון דאפי בנתלכלך הכל מסופק אפי' הבבלי כנ"ל ודוק:
תמן תנינא וכן בגפת חדשה עיין בש"ק דתמה שהשמיטו הפוסקים ולפענ"ד נראה דקשה להו להפוסקים די"ל דבטהרות איירי בגפת של שמשמין ולפיכך לאחר י"ב חדש נתיבש היטב אבל במתני' איירי בגפת של זתים וא"כ מאי מייתי הירושלמי האי וכן בגפת חדשה אע"כ דס"ל לירושלמי דולא בגפת דמתני' איירי בכל מיני גפת אפי' בשמשמין ומיושבים עפ"י הרמב"ם והפוסקים דס"ל דאין טומנין בכל גפת משום דע"כ הירושלמי ס"ל דגפת דמתני' איירי בכל מיני גפת דזתים ושומשמין כנ"ל והא דלא הביאו דלאחר י"ב חדש מותר י"ל דס"ל כיון דגמרא דידן לא הביא כך ע"כ ס"ל לבבלי דלא דמי הך דהכי להך דטהרות די"ל דאע"ג דנתיבש לאחר י"ב חדש ואינו מטמא תו התנור מ"מ לענין מוסיף הבל אפילו בנתיבש מוסיף ודוק:
ועוד אמרתי ע"ד חדוד לתרץ הרמב"ם הנ"ל דהביא סתם דאין טומנין בגפת משמע אפילו בשומשמין ובגמרא הנ"ל בעי דלא איפשטא ותמה הלח"מ דהו"ל לפסוק לקולא ונראה לפענ"ד משום דלכאורה י"ל מאי ס"ד דגמ' למימר דבגפת ובשומשמין טומנין אם כן איך כתב התנא סתם גפת הלא אפשר למטעי ולאסור אפי' בגפת דשומשמין וע"כ צ"ל דלא איכפת ליה לתנא אם נטעה כיון דלמא נפקא טעות רק לחומרא ולמיסר גם כן גפת דשמשמין. אלא כיון דמצינו דבטהרות דקתני גם כן גפת סתם דכישנה טהור וקשה הא שם נפקא מיניה קולא דנאמר דאפילו בגפת דבותים נמי בישנים טהור ואם כן אי היה איירי רק בגפת דשמשמין א"כ הו"ל לפרש דלא נטעה אע"כ דבגפת היינו בכל מיני גפת ה"ה כאן וזהו דבא הירושלמי להורות לנו דמתני' זאת בכל מיני גפת ודוק ושפיר פסק הרמב"ם:
ע"ב אתי' דר' אבא בר חנה כר' חנינא וכו' והיה אומר לנו בחרו לכם חלקי אבנים עי' בק"ע דבמחשבה לחוד לא מהני וצל ע על המגיד משנה פ' כה מה' שבת ה' כ"א דכתב דהרמב"ם ס"ל לחלק בין חריות לאבנים דחריות עומדת לכך ולכך מפני כן מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבה דלעצים אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך בעי מעשה ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם יעו"ש היטב וצ"ע א"כ איך קאמר הירושלמי אתי' דר' אבא כר' חנינא דלמא ר"ח דוקא באבנים ס"ל דבעי מעשה משום דלא קיימו כלל לישיבה משא כ בחריות וצ"ע לכאור':
באמת עלה ברעיוני לומר רא' לדברי המגיד משנה והוא דלפי המבואר בסוגי' דבבלי דס"ל לרב אסי יושב אע"פ שלא קשר ואע"פ שלא חשב והרי בדף קכ"ה ע"ב איתא רב אסי אמר צאו ושפשפו אמר להם הרי דס"ל בהדי' דבעי מעשה אמנם לפי דברי הרהמ"ג לא קשי' מידי דשם איירי באבנים דעומדים דוקא לבנין לפיכך בעי מעשה משא"כ בחריות שפיר ס"ל לר"א דסגי ביושב אע"פ שלא קשר וחשב. אבל מ"מ מדברי הירושלמי הנ"ל יש לעיי' וכמ"ש ואפשר דס"ל לרמב"ם דדוקא בנדכך של אבנים כדאמר הבבלי זה קאי דוקא לבנין משא"כ הירושלמי דנקט הלשון חלוקי אבנים והמה קאי ג"כ לתרווייהו כנ"ל ודוחק דבאמת לשון חלקי אבנים אבנים שהוחלקו לבנין:
ערבת הירדן למה הוא טמאה ע' בק"ע דכ' דקושי' הוא הא שאר ספינות טהורות מדכתיב דרך אני' בלב ים ולא דק והרי האי מתני' דפ' ר"ע דיליף דספינה טהורה מדרך אני' בלב ים באמת ס"ל דגם ספינת הירדן טהורה רק לחנני' דס"ל דספינה טהורה משק א"כ ספינת הירדן טמאה והאי משנה דכלים אתי' כחנני' כדאיתא בהדי' בבבלי פ' ר"ע ע"ש היטב. אלא הכי מקשה ערבת הירדן למה היא טמאה דוקא ולא שאר ספינות מדתנן במס' כלים דוקא ספינת הירדן וקשה מה נשתנה משאר ספינות לזה מתרץ מפני שמטלטלת מלא ורקן ואתי' כחנני' כדאיתא בבבלי ופשוט.
הלכה ג
אם נתקלקלה הגומא ע' בש"ק וע' מש"כ לעיל בפ' כירה בד"ה הניחו לארץ בישוב שיטת הפוסקים:
נתגלה מבע"י וקדש עליו היום עיי' בש"ק ד"ה נתגלה תמה דאדרבה מירושלמי מבואר להפך ולפענ"ד נראה דהם פרשו הכי דירושלמי מקשה נתגלה מבע"י פי' דהתחיל לגלות מבע"י ולא הספיק לגלותו עד שקדש עליו היום מאי לזה פשיט הירושלמי מהא דתני אין טומנין אבל מוסיפין וכו' הרי מבואר דאפי' במכסה רק במפה כל שהוא מותר אח"כ לכסות א"כ ה"ה בהתחיל לגלות מבע"י ולא הספיק לגלותו לגמרי דמותר א"כ משמע דוקא בלא הספיק לגמרי לגלותו מבע"י משמע הא כל שגילה לגמרי מבעי דאסור ושפיר פסקו ודוק ויש ראי' מירושלמי דאלו לפי' ק"ע א"כ לא פשיט הירושלמי בעי' שלו ולא משמע כך ודוק:
אלא כרבי עיי' בש"ק מה שתמה ארש"י ז"ל דא"כ מאי פריך הירושלמי ולפענ"ד דזה באמת פשט הירושלמי כאן לשעה דעושה רק לשעה שלא יחם מחום הקיץ ותיכף ישתה אותה רק שלא יחם עליו השמש ומשו"ה מותר כאן לשהות היינו דרוצה להפשיר ורוצה להשהותה וזה אסור כנ"ל ודוק:
סליק פרק במה טומנין