מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק רא דמילה
הלכה א
ועוד אמר ר"א כורתין עצים לעשות פחמים עיין בנו"ב מה"ת חאו"ח סי' כ"ב דדייק בהא דקתני כורתין לשון רבים וברישא נקיט לשון יחיד אם לא הביא וי"ל דאשמועינן דאפילו רבים כורתין כדי למהר המצוה ושייך דלעיל דאמר אם לא הביא מע"ש מביאו בשבת ותמה בתוס' יביא הילד אצל הסכין ותרצו דיותר בקל יביא הכלי מהתינוק ולזה שרי כדי למהר המצוה יעו"ש ולזה אמר תיכף ועוד אמר כורתין עצים רבים כדי למהר המצוה:
ועוד י"ל דהואיל ואפשר לעשות מלאכת כריתה ע"י ב' והוא ביותר קל ומהר משא' עושה וקימ"ל ב' שעשו מלאכם פטורין ומש"ה אמר דוקא כורתין עצים ע"י ב' כא' ובזה היה נ"ל לכאורה להביא ראיה שלא ימולו בשבת ב' א' החיתוך וא' פורע משום דלכאורה קשה מדוע מילה ידחה שבת ימולו ב' ביחד והו"ל ב' שעשו מלאכה וצ"ל משום דפריעה א"א בב' אבל אי יחלוק המצוה וא' ימול וא' יפרע א"כ קשה איך יחתוך זה לבד ויחלל הלא אפשר בהיתר ע"י ב' אלא ודאי דבאמת דבשבת אין לחלק המצוה כנ"ל:
הוינן סברין עיין בש"ק שהעלה דהמקשה בבבלי דפריך מ"ט מזוזה וציצית אינם דוחין משום דס"ל דטעמא דר"א דמכשירין דוחין הוא מדכתיב כי קודש היא לכם לכם ולא לגבוה יעו"ש ותמוה א"כ אמאי היה צריך ר"א הג"ש למכשירי שתי לחם שדוחין שבת הא כתיב לכם ולא לגבוה ומה דתמה על הרשב"א הא לא דרשינן טעמא דקרא י"ל דגמרא ר"א לשיטתו דהי' משחרר עבדו כשלא מצא בבהכ"נ עשרה ומקשה הגמרא והא אר"א המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני הגמ' מצוה שאני ופרשו כיון דלא עביד לטובת העבד שרי דאיסור לעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם ואם כן לפ"ז ע"כ ר"א ס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא ושפיר פריך ודוק.
כהדא תנינן אסור לטלטל עיין בק"ע דקושי' הוא וע"ז משני הירושלמי דאיירי בתינוק ואיזמל ששבתו במבוי וכו' ותמיה ברש"י בסוגיא בד"ה ואייתוה מהאי רישא שהי' התינוק בבית שבראש המבוי ואיזמל בבית שבראש המבוי שכנגדו ותמיה דא"כ אף לר"ש אסור להוציא עכ"פ מבית למבוי ועיין במהרש"א שדחק מאוד וגם תמיה שבירושלמי פה מפרש בהדיא מכח קושיא זו שהי' התינוק והאיזמל במבוי גם התוס' שם. בד"ה לכלי שפרשו וכן היה האיזמל ומדוע לא פרשו כן גם לתינוק אלא די"ל דס"ל לתוס' דהתינוק היה רשאים להוציא עכ"פ לחוץ משום דחי נושא א"ע אלא דמשום איזמל הוצרכו לומר דהיה במבוי ועיין מ"ש התוס' בר"פ ד"ה ריא וי"ל דכאן שאינו רחוק כ"א חוץ לחדר שרי להכניסו ודוק. וי"ל דלשיטת רש"י אע"ג דהי' מבית היו רשאים להוציא ע"י מחיצת בני אדם הסמוך לבית דהוי ג"כ כרה"י ואח"כ כשהיה בחוץ ונסתלק' המחיצה שוב היו רשאים להביא מרישא לרישא ועיין מ"ש רש"י בד"ה מותר לטלטל בכולי' או בגדיו שהוציאן מן הבית דרך מלבוש פושטן ומטלטלן בכולה וי"ל דזה הוא דאמר הירושלמי פה סכין של מילה עושה לה חולה ומביאה כלומר דאיהו מתרץ די"ל דהי' האיזמל אפילו בבית רק על ידי מחיצה הוציאוה ודוק:
ע"ב ר"י בר"ב בשם רב מתניתין אמרה כן שאסור לעשות חולה לפי' ראשון קשי' עפמ"ש התוספות בד"ה ר"א דאע"ג דיכולין להביא התינוק אצל האיזמל מ"מ כדי למהר המצוה מתירין אפילו איסור דאורייתא א"כ מאי ראיה די"ל דאע"ג דשרי על ידי חולה מ"מ למהר המצוה התיר ר"א אבל לפי' השני י"ל דאה"נ דזה הוא פשט הירושלמי דאף הוא אינו מוציא בקל ודוק:
הדא ילפה מהדא שכל עבודה שהיא לשם קדשים אינה עבודה עיין פסחים בבלי דף ס"ו ע"ב דמקשה והא עביד עבודה בקדשים ומשני כהלל ועיין שם בתוספות ונ"ל דס"ל לבבלי כיון דהיה אפשר להביא הסכין מאתמול חשיב עבודה ולא דמי לפרה דלא היה אפשר בלא"ה:
ושאלני הרב מוה' יחיאל נ"י מאי פריך בבבלי והא קא עביד עבודה ופירש"י דכתיב לא תעבוד ב"ש דלמא אתיא עשה ודוחה ל"ת וי"ל כיון דהוי אפשר להביא מאתמול בא' על ידי פשיעה ואין עשה דוחה ל"ת הבא על ידי פשיעה:
ועיין בתוס' בבבלי הנ"ל בד"ה מחמר דכתבו דהמ"ל כשהיא מהלך מניחו עליו וכשהוא עומד נוטלה ולפענ"ד ע"פ מה דמתמה התוספות לקמן בד"ה כלאחר והלא משתמש בבעלי חיים ולפענ"ד יש לומר דהיו תוחבים הסכין מע"ש וליכא שימוש בשבת ודוק וא"כ לק"מ דלשני כשהוא מהלך מניחו עליו זה ליתא דא"כ משתמש בבעלי חיים ודוק
גם י"ל דכשתוחב לו בצמרו הרי גוזז אלא די"ל דתחבו מע"ש וכמ"ש וא"כ ליכא למימר דבכל פעם כשהוא מהלך ונוטלה כשהוא עומד דא"כ יש לחוש לגוזז ודוק:
ויתירו להם ע"י חולה וקשה לי מאי פריך ע"פ מה דתמה התוס' בבבלי הנ"ל בד"ה הנח להם לישראל והא במתני' אמר שבות ותרצו שאני שבות בהמתו דקיל משבות עצמו א"כ מאי פריך ויתירו על ידי חולה הרי שבות עצמו לא התירו וצ"ע.
הסיבין הרי מזבח שנפל בשבת וכו' וק"ל דלמא אה"נ דמותר לבנות מזבח שנפל בשבת ונ"ל ע"פ דאיתא בבבלי במסכת סוכה דף מ"ח ע"ב גבי צדוקי א' שניסך ע"ג רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ואותו יום נפגמה קרן המזבח והביאו בול וסתמוהו ומדלא בנאו תיכף ש"מ דמעשה אירע ביו"ט ולזה הקשה דהיה מותר לתקנו וש"מ דאסור כנ"ל:
הא דמבואר בבבלי דמשום חשדא הי' מהני במכסהו ע"פ עדים וקשה מדוע בנר חנוכה בבית שיש לו ב' פתחים צריך להדליק בב' ומדוע לא מהני עדים נ"ל דלק"מ דשאני במכסהו לאיזמל ע"פ עדים דעכ"פ כיון דמכסה סכין קטן כזה לא נראה אפילו שנושא אלא שיש לחוש שא' או ב' ירגישו ולזה סגי בעדים משא"כ בנר חנוכה דנראה לכל העולם שאינו מדליק מאי מהני עדים ולק"מ:
דף נא חתן דמים למולות מכאן לב' מילות נ"ל דכתיב ותכרות ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי וכתיב אח"כ וירף ממנו אז אמרה חתן דמים אתה לי ונ"ל כי כאשר גמרה החיתוך אז סברה כי תיכף יסתלק המלאך שבלעו כמ"ש רש"י אמנם לא כן היה כי חזר המלאך אפילו אחר החיתוך מרגלו לראשו מזה הבינה הואיל ועדיין לא נגמרה ומל ולא פרע כאלו לא מל וחזרה תיכף לעשות ג"כ הפריעה ואז אמרה חתן דמים למולות עבור ב' מילות על המילה ועל הפריעה ואולי הלשון ותגע לרגליו שגרמה אח"כ שהמלאך בלעו מרגלו ועד אותו מקום ומזה הבינה שהוא על עסקי הפריעה. ומבואר מזה שכל שלא גמר המצוה לגמרי כתיקונה יש בו חיוב מיתה והארכתי בזה במקום אחר:
הלכה ב
המול ימול אחת למילה ואחת לפריעה נ"ל דממלת המול דרשינן ב' א' למילה ומדכתיב הלשון המול ולא כתיב מול ימול לשון המול מורה על חוזק הפעולה אפילו הציצין יחתוך ומכפל דכתיב עוד פעם ימול אתי' הפריעה והירושלמי נקיט מתחלה ואחת לפריעה דקאי על כפל המלות ואחר כך דריש מלת המול מדלא כתיב מול וקאי על הציצין וי"ל לפ"ז למ"ד לא נתנה לאברהם פריעה איהו ס"ל דהכפל הוא משום דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כ"א מדכתיב המול שלא נמל ולק"מ ממה דאמהבכש"ק על התוספות ביבמות דף ע"א עזב ד"ה סוף מילה ודוק. ומיושב בזה הא דר"י בן פזי יליף מן למולות ותרווייהו א' פריעה וא' מילה וציצין מנין אלא כמ"ש דציצין ילפינן מדכתיב המול ולא כתיב מול.
דף נא ע"ב רב אמר המול ימול מכאן לנולד כשהוא מהול שצריך להטיף וכו' יש לעיין דבבבלי מס' שבת דף קל"ה ע"א אמר רב הלכה כת"ק דס"ל דנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית דהלכה כב"ה וקשה דפה אמר רב המול ימול מכאן לנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית וקשי' דרב אדרב וי"ל משום ביבמות דף ע"א ע"ב אמר רב לא נתנה פריעה לאברהם אבינו יעו"ש והשתא לפי זה אי לא נתנה פריעה לאברהם אבינו א"כ לא רצה הקב"ה רק לדם ברית שהרי עדיין אין העטרה מגולה כלל וא"כ ע"כ על דם ברית הקפיד הקב"ה אצל אברהם א"כ שפיר י"ל דנולד מהול צריך להטיף ממנו ברית אבל לאחר שנתנה תורה וחדשה דגם פריעה צריך וא"כ ע"כ רק לגלויי העטרה בעי וא"כ י"ל דא"כ בנולד מהול דכל העטרה מגולה א"צ להטיף ואם כן י"ל שפיר דהמול ימול אמר הקב"ה לאברהם ואז לרב לשיטתו עדיין לא נתנה הפריעה א"כ שפיר אמר שנולד מהול צריך להטיף דם ברית אז גבי אברהם וביתו אבל לאחר שחדשה התורה הפריעה שפיר אמר דהלכה כב"ה דא"צ להטיף ממנו דם ברית גם י"ל דבירושלמי איתא שם עוד דרש המול ימול דוקא המל ימול ולא עכו"ם וקשה איך אפשר לדרוש מיניה תרווייהו אלא ע"כ צ"ל כיון דרב לשיטתו ס"ל הלכה כת"ק וא"כ ב"ש ס"ל צריך להטיף וב"ה פליג וס"ל דא"צ להטיף ממנו דם ברית וא"כ י"ל דהא דאמר רב המול ימול דנולד מהול צריך להטיף ממנו דם היינו לב"ש ולב"ה ס"ל א"צ להטיף ממנו דם ברית דרשינן המל ימול דדוקא ישראל מהול ימול ולא גוי כנ"ל ודוק:
וע"ד מה שהקשה הר"ש על הבעל ה"ג דפוסק בקטן שנולד כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית ובגר צריך משום דגר היה ערלה א"כ בנמול תוך ח' ע"כ צריך הטפה ואיך קאמר הגמרא לקמן דף קל"ז דר"מ אומר במל של ע"ש בשבת דחייב ומפרש הגמרא דאיירי במל של בע"ש דלא נתנה שבת לדחות וקשה הא כיון דהי' לו עור א"כ צריך להטיף ממנו דם ברית ולפענ"ד דהרי שם הוא ר"מ דהוא ת"ק דפה דס"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה אי צריך להטיף ממנו דם ברית והנה דתרווייהו אזלי בהאי סברה דהרי בעירובין דף ך' בדם מתן א' שנתערב במתן ד' פליגי ר"א ור"י דר"א ס"ל ינתנו במתן ד' ור"י ס"ל דינתנו במתן א' ואמר ר"י לר"א דכשאתה נותן במתן ד' עברת על בל תוסיף ועשית מעשה משא"כ כשיתן במתן א' עברת אל בל תגרע ולא עשית מעשה הנה כי כן בודאי בחובל בחבירו קיימ"ל דעובר על לאו פן יוסיף להכותו א"כ בנדון דידן באם אין לילד זה ערלה והוא מטיף ממנו דם הרי הוא חובל בילד ועובר בלאו פן יוסיף ולזה ב"ש ס"ל צריך להטיף דם ברית דדלמא ערלה כבושה היא וב"ה ס"ל להיפך דכשאתה מטיף ממנו דם עשית מעשה ושמא לית כאן ולפיכך שב ואל תעשה עדיף ולפיכך אמר א"צ להטיף ממנו ואם כן ר"א לשיטתו דהוא תלמיד דב"ש דס"ל כאן דאין חושש אם עושה מעשה ולא ס"ל דשב ואל תעשה עדיף לפיכך אמר גם שם יתן במתן ד' משא"כ ר"י הוא תלמיד דב"ה דס"ל שב ואל תעשה עדיף כאן לפיכך אמר גם שם יתן רק במתן א' ודוק:
והנה יש לעיין להא דקאמר ערלתו ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת שב"ש אומרים וכו' א"כ תינח לב"ש דס"ל דצריך להטיף דם ברית אבל לב"ה דס"ל דא"צ א"כ ערלתו למאי אתא וע"כ צ"ל לדידיה דערלתו אתי' לצמול בתוך ח' דאינו דוחה את השבת אבל להטיף ממנו דם ברית צריך וא"כ ע"כ לב"ה תינוק שנמול תוך ח' אין דוחה את השבת וא"כ קאמר הגמרא שם לר"י דהוא תלמיד דב"ה אליבא דר"ש דלא נתנה שבת לדחות ודוק. והנה הרא"ש כ' דטעמא דבה"ג משום דגר היה לו ערלה משא"כ נולד מהול דלא הי' לו ערלה מעולם לכך א"צ להטיף וי"ל ע"פ מה דאיתא במס' סנהדרין דף מ"ה ע"ב דאמר נקטעה יד העדים פטור מ"ט דבעינן יד העדים תהיה בו בראשונה ומסיק שם הגמרא תנאי היא דתנן אין לו בוהן יד וכו' אין לו טהרה עולמית ר"א אומר נותן על מקומו וכו' וכתבו התוספות שם דזה מסוגיות הפוכות דבמס' נזיר איתא אין לו בוהן יד ר"א אומר אין לו טהרה עולמית יעו"ש ולפענ"ד יש ליישב דכאן איירי בהי' לו מתחלה בוהן יד ורגל ונקצץ וכיון שהי' לו מקדם והי' ראוי' ליתן עליהם ולפיכך אמר ר"א נותן על מקומו וכסברת הרא"ש כאן כיון דהי' לו ערלה גרע ה"ה כאן כיון דהי' לו בוהן מקדם משא"כ התם בנזיר איירי בלא היה לו מעולם ולפיכך אמר ר"א אין לו טהרה עולמית אלא דכל זה לר"א אבל חכמים דהתם דהוא ר' יהושע בר פלוגתא דר"א להיפך דכיון דהי' לו ועתה אין לו גרע טפי לפיכך אמרו דאין לו טהרה משא"כ בלא הי' מעולם נותן על שמאלו. והשתא לפי זה סברת הרא"ש החילוק בין הי' לו ערלה גרע טפי הוא כר"א משא"כ לר"י וא"כ התם ביבמות קאי הגמרא אליבא דר' יהושיע שפיר קאמר הגמרא דלא נתנה שבת דאליבא דידיה בהי' לו ערלה ונחתך נבטל הדבר זדון ומיושב קושית הרא"ש ודוק:
גם נראה לפענ"ד דהרי בירושלמי מביא ב' דרשות על קרא המול ימול א' דנולד כשהוא מהול ג"כ צריך להטיף ממנו ברית וגם דרש המול ימול דדוקא המל ימול ולא ישראל ערל ולא עכו"ם ערל והנהי לפי זה לת"ק דס"ל דפליגי ב"ש וב"ה בנולד מהול וס"ל לב"ה א"צ להטיף ממנו דם ברית וא"כ ע"כ דרשינן המול ימול ולא ישראל ערל ולא עכו"ם ערל וא"כ לפ"ז ערבי מהול וגבעוני מהול בודאי צריך להטיף דם דהרי מילתן היתה ע"י עכו"ם ערל משא"כ לר"ש ב"א דס"ל דנולד מהול צריך להטיף מהם דם ברית י"ל דאתי' המול ימול לנולד מהול וא"כ ערבי מהול וגבעוני מהול י"ל דא"צ להטיף ממנו דם ברית וא"כ אנן דקיימ"ל כת"ק וא"צ לנולד מהול להטיף ממנו דם ברית וא"כ בערבי מהול י"ל דצריך להטיף דם ברית ושפיר כ' ה"ג ודוק:
ר"י בעי נתערבו מלמטן וכו' פי' דמתניתין אמרה אם לא טרף יין ושמן נותן זה לעצמו וזה לעצמו פי' שנותן על המילה יין ואח"כ שמן ובעי אם לאחר ששתתו תרווייהו למטה תחת המילה אם מותר לקלטן שאז המה מעורבים ולערות שנית על המילה וגרסינן לפ"ז לערות עליה למעלה כנ"ל והירושלמי הניח זה בבעי ועיין במ"א סי' פ"ח ס"ג ג' דכ' דכיון דמותרת לכנס לבהכ"נ מותרת ג"כ להתפלל רמז לדבר מהא דאמרו ביבמות הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו עכ"ל ואין זה רק רמז דעכ"פ אין ללמוד דהותר יותר ותלי' בבעי דירושלמי פה דלומר הואיל והותר ליתן כל א' וא' ב"ע הותר אח"כ לערות אפילו דמעורב וצ"ע עיין ירושלמי סוף עירובין הוציא ממקום שחייבים ונפל וכו' עיין שם.
הלכה ג
מה בין מכתו של קטן למכתו של גדול וקשה לי דלמא בגדול רק מזלפין ביד אבל בקטן מרחיצין את המילה אפילו בכלי וי"ל מדלא תני בהדיא ולא עוד אלא שמזלפין ביד על גבי מכה ש"מ דאפילו בכלי שרי ודוק.
טעמא דראב"ע נ"ל דאיהו בעי להוכיח ג"כ דע"כ ראב"ע הרחצת כל הגוף קאמר דמדי הוא טעמא דכתיב בהיותם כאבים דכל אבריהם כבדים עליהם והוי סכנת כל הגוף וכמ"ש התוס' בד"ה מי גרע מחמין דאי ס"ד דהא דתני שמואל אין מונעין חמין מע"ג מכה הוא אליבא דראב"ע האי ראב"ע משום סכנה התיר ושמואל אפילו בלא סכנה יעו"ש.
תמן תנינא וכו' עיין מ"ש בזה בריש חגיגה.
הלכה ה
מעתה נולד בין השמשות וכו' עיין בש"ק מה דתמה ולפענ"ד נראה דהלשון מעתה משמע דקאי אמה שאמר הירושלמי קודם יש יליד נמול לא' והוא ילדה ואח"כ נתגיירה ובזה המצוה למול ביומו ולא לאחר ליום ב' ולזה מקשה בנולד בין השמשות יהיה נמול תיכף למען יהיה באותו יום ממש משום דאפי' בלא יכולין לכוין כנ"ל ופשוט ועיין בסוגיא בבבלי קל"ה ע"ב.
הלכה ו
דף נב אבל ביש בו כדי למרק ממרק ואינו חושש עיין בק"ע וצ"ע זה פשיטא ועיין בשבת דף קל"ג ע"ב דמסיק ר"א לעולם אומן וכגון דאתי' בין השמשות ואמרו ליה לא אספקא משמע דוקא כל דלא אמרו ליה מותר ולא צריך לחוש שמא ימשוך הדבר בפריעה עד שיעבור הזמן כיון דמ"ע הוא וזה הוא דאמר הירושלמי פה דאינו חושש על חשש שמא ימשוך ודוק:
תני כל שעוסק במילה וכו' נשאלתי ע"ד ילד א' שבשרו מדולדל ומכסה על העטרה וחופה אותו וכל הגיד הוא מכוסה ואפילו כשמתקשה לא נראה החוט הסובב כי העור דבוק עליו מה דינו אם צריך לתקנו ולקצוץ העור כי א"א כ"א בקציצה או לא והשבתי.
כאן איתא ר' ירמיה בחופה רוב גופה של עטרה ר"י ב"ח אמר בחופה רוב גובה עטרה עיין בק"ע דמגיה רוב גגה של העטרה וכן הוא הגירסא ביבמות בירושלמי פ' הערל דף כ"ח וע"כ זה הגירסא אמתיות דאל"כ מאי בא ריב"ח להוסיף היינו דברי ר"י ונ"ל דלפי זה הפי' רוב גגה של העטרה הוא שיפוי הבשר שהוא למעלה מעטרה והוא גגה למעלה ואולי אין החוט הסובב נחשב לגג אלא מה שלמעלה מחוט הוא הגג שעל חוט הסובב ואם כן דוקא אם רוב של הגג הזה הוא מכוסה הוא מעכב את המילה ולר' ירמיה אין הכוונה ברוב גובה של גג אלא דוקא רוב כל הגג דאל"כ הוי ליה לומר רוב גובה גגה של עטרה ודוק:
וי"ל דזה הוא מה דאמר הגמרא בבבלי איכא בנייהו נראה ואינו נראה דשמואל דאמר אם כל זמן שמתקשה ונראה כמהול א"צ למול היינו שנראה כולו מהול הא נראה ואינו נראה שמחצה הגג נראה ומחצה אינו נראה צריך למולו משא"כ לרשב"ג דדוקא בחופה רוב גגה ולא במחצה על מחצה.
והנה בהלכות גדולות פ' דהלכה דרשב"ג ואם כן בנראה ואינו נראה א"צ למולו והוא עפמ"ש דאפילו במחצה על מחצה מכוסה גגה של עטרה נמי א"צ למולו וכן ראיתי ג"כ בפרקי הרא"ש. והנה הכ"מ כ' בה' מילה פ' ג' ה' ה' דבענין נראה ואינו נראה הרי"ף והרא"ש לא הכריעו אי הלכה כשמואל או כרשב"ג אמנם לפמ"ש הרי ה"ג הקדום הכריע כרשב"ג וכן כ' ג"כ בפסקי הרא"ש:
ונ"ל דה"ג פוסק דהלכה כרב בשר החופה רוב גובה של עטרה ובקטן מסורבל בבשר פוסק כרשב"ג בנראה ואינו נראה א"צ למולו משום דס"ל דב' דברים המה דבציצין היינו הילד אינו מסורבל בבשר אלא שנשאר בו ציץ מערלה וכשיניח אותו יתחבר אח"כ על חוט הסובב ויתדבק היטב בחוט הסובב על זה אפילו בחופה רק רוב גובה של עטרה במקום א' חוזר עליו אפילו בשבת אבל קטן המסורבל בבשר הוא ענין אחר שהקטן נמול כהוגן והחוט הסובב מגולה היטב וביד נוכל להגביה הבשר אלא שמרוב בשר שבגיד הוא נופל על העטרה ומכסה אותו ואינו נראה מהול וזה שכתב רש"י לאחר שנמול נראה כמכסהו רק נראה כמכסה ועכ"פ נוכל להגביהו ולזה בנראה ואינו נראה בשעת קישוי א"צ למולו שנית כיון דרק מונח עליו ודוק וי"ל לפ"ז בירושלמי ר' ירמיה וריב"ח לא פליגי דר"י דאמר בשם רב בשר החופה רוב גובה של עטרה היינו בציצין המעכבין את המילה ואם זה הציץ נשאר והרי זה עתיד להתדבק ולהתקשר על החוט הסובב וזה מעכב המילה מדאורייתא ור' יוסי בר חנינא קאי אמה דקתני במתני' ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית עין וזה איירי בתינוק שנימול היטב אלא דרוב בשר שבגיד מלמטה נופל על העטרה ובזה ס"ל דדוקא ברוב גגה של עטרה וס"ל כרשב"ג ולזה הביא הירושלמי שם תיכף אדברי ר' יוסי בר חנינא הא דשמואל דאמר רואין כל זמן שמתקשה משום דהוא פליג ארשב"ג וכמ"ש ודוק ולזה ה"ג פסיק שפיר כרב ברוב גובה של עטרה וזה איירי בציצין אבל במסורבל בבשר דס"ל כרשב"ג ומשום דשם ר' יוסי בר חנינא פסיק כמוהו בירושלמי כנ"ל.
והנה הכ"מ כ' דהרמב"ם פסק כשמואל דבנראה ואינו נראה צריך למולו ולפענ"ד אינו מוכרח דהרי הרמב"ם כתב אח"כ הלשון ואם אינו נראה מהול חוזרין וקוצצין משמע דוקא באינו נראה כלל הא נראה ואינו נראה א"צ למולו ואם כן אין לידוק מלשון הרמב"ם בזה אלא מדכתב אח"כ תיכף דהוי רק מדברי סופרים א"כ י"ל להיפך דיש להקל הואיל והוי רק דרבנן וכרשב"ג ודוק.
והנה מלשון הרמב"ם דכ' בה' ג' אם נשאר מעור הערלה עור החופה רוב גבהה של עטרה הרי זה ערל כמו שהי' והיינו מדאורייתא ממש והיה קשה לי אמאי קתני במתניתין ואינו אוכל בתרומה דזה יליף הגמרא בפ' הערל מג"ש דתושב ושכיר והוי ליה למתני יותר ואינו אוכל בפסח והיה נראה לי דדוקא בכה"ג שחתך הערלה והשאיר ציץ כלומר דזה נשאר דבוק ואותו מקום חוט הסובב לא נתגלה מעולם וזה הוא ממש ערל אבל בנשאר ציץ ואינו יודע אם הסירו מתחלה מחתך ואחר כך ע"י מיעוך חזר או לא גילה כלל זה הוי ספיקא דאורייתא ולשיטת הרמב"ם ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וא"כ בפסח י"ל דחייב דהוי מ"ע ולזה המתניתין איירי בציץ הנשאר ולא ידע אם גילה בזה רק אינו אוכל בתרומה אבל פסח אוכל מן התורה אבל ביודע בודאי שלא גילה זה הציץ שפיר כתב הרמב"ם דהוי ערל ממש.
והנה בילד שבא לפנינו והי' העור דבוק למעלה מחוט הסובב אלא שעכ"פ רוב גגה למעלה מחוט הסובב לא הי' מכוסה הרי כאן ספק שמא לא גילה כלל החוט הסובב ואף אם גילה מ"מ שמא נשאר כחוט שער א' שלא גילה והרי אפילו בשבת חוזר על ציצין המעכבים המילה ואיך יחזור דלמא גילה בשעת הפריעה הציץ הזה ומשנה כתבה סתם דחוזר אלא ש"מ דבכל זה הוי ערל ועוד דזה הוי דבוק בערלתו דערלה חזרה ונתחברה ונדבקה כמתחלה על חוט ואין זה דומה למסורבל בבשר דכ' רש"י ז"ל ונראה כמכסה ויש יכולת להגביה משא"כ כאן הוא נדבקה עליה כחתך שחוזר ונתרפא שמדובק כמקדם א' אל חבירו ואין זה דומה למעשה דת"ה בסי' רס"ד דהיקל בנראה בשעה שמתקשה שליש עטרה משום דשם היה רק כמו מסורבל בבשר משא"כ דבוק וא"א אפי' ביד להגביה וראיתי בת"ה שם דמיגע א"ע דכ' במתניתין מתקנו מפני מראית עין ומשפעו באיזמל והרי בגמרא אמרו כשמתקשה ונראה מהול א"צ למולו רק לתקן מפני מראית עין לקשור העור למעלה כמ"ש הרמב"ם ומדוע כ' רש"י ומשפעו ולפענ"ד דרש"י כ' הלשון ומשפעו בויו והוא דלשון המשנה הוא סתמא מתקנו מפני מראית העין משמע דבכל ענין צריך תיקן במסורבל ולזה פי' שמואל דאם כמשתקשה נראה מהול א"צ למולו ומדלא אמר סתם א"צ כלום משמע דוקא למולו א"צ אבל לתקנו צריך דהיינו לדחוק העור למעלה ולהגביה אלא דלמול א"צ הא בנראה ואינו נראה צריך אפילו למול דהיינו לקצוץ ולזה פירש"י במתניתין ולתקנו בויו דהיינו בנראה ואינו נראה אבל בנראה מהול א"צ קציצה אלא דחיקה וזה דייק בויו ולשפעו ודוק. והנה אומר אני דלרשב"ג דאמר קטן המסורבל בבשר רואין כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו וא"כ מזה יש לדייק הא בנראה ואינו נראה א"צ למולו אבל לתקוני צריך לדחוק העור למעלה הא כל שנראה מהול ממש אפילו תיקון לא צריך ואם כן הרמב"ם דפסיק בנראה מהול צריך לתקנו ע"כ ס"ל כשמואל ודוק. וא"כ שפיר כ' הב"י דהרמב"ם פוסק כשמואל ודוק.
נחזור להנ"ל דנ"ל דהיכא דדבוק ומחובר אח"כ למעלה מחוט הסובב הוי אולי אפילו ערל דאורייתא ושאני משוך דעור רק מכסה וכשמסירין ממנו נראה שמהול משא"כ היכא דנדבק לגמרי והרי כתיב בתורה והיה לאות בריתי ביני וביניכם ואם כן הרי בנדבק העור למעלה הרי אין האות נראה ומכ"ש בנדבק לגמרי אפילו על שיפוע שלו גג שלו והא דאמר הגמרא דמשוך הוי רק דרבנן היינו במכסה ועכ"פ אינו נדבק וכמ"ש רש"י שם ביבמות דף ע"ב משוך שמכוסה הגיד משמע מכוסה אבל לא דבוק ואם כן הואיל ונוכל להסיר הכיסוי הזה ואזי יתראה נמול והוי אות ברית משא"כ בנדבק העור דבוק גמור הרי אין כאן האות כלל ומדוע לא נרבה זה מהמול ימול אפילו מאה פעמים בנדבק וגמרא דקאמר שם דאתי' לרבות אפילו ציצין המעכבין המילה היינו אפילו בציצין וכ"ש בנדבק דהרי אין כאן אות כלל ועוד קשה מאי מקשה הגמרא ביבמות הנ"ל עלי' דר"ה דאמר משוך אוכל בתרומה מן התורה מהא דתנן משוך צריך שימול לשני דהאי איירי במשוך הנדבק ובזה שפיר הוי דאורייתא מאת בריתי הפר כדאמרו רבנן בסיפא אלא ודאי דגמרא ס"ל דהיכא דנדבק העור למעלה לא נקרא משוך דמשוך הוי רק היכא דנמשכה ולא נדבקה אבל בנדבקה י"ל דבאמת מדאורייתא צריך למול. ועוד קשה מדפריך הגמרא עליה דר"ה מהא דתניא משוך אוכל בתרומה וסליק ביה תיובתא ומאי קושי' לשני דר"ה איירי במשוך שנדבק אח"כ ובזה אינו אוכל מדרבנן וברייתא איירי ולא דבוק אלא ודאי דדבוק לא מקרי משוך ומדאורייתא אינו אוכל ודוק אמנם בטלה בזה דעתי נגד דעת הב"ח בתשובה ק"כ דגם זה אף דעור דבוק ג"כ מ"מ הואיל ופעם אחת נתגלה הוי מהול מדאורייתא אלא דשם איירי בנמול מתחלה כהוגן ונחתך כל הערלה רק שנחתך ע"י מיעוך ומסורבל בבשר נדבק על החוט בזה אמרינן דכיון דנמול מתחלה כהוגן אזי מדאורייתא מהול הוא אלא דמדרבנן צריך תקון. ובזה יש חלוק דאם נראה כשמתקשה אפילו רק שליש עטרה א"צ לקצוץ ממנו שנית כיון דמדאורייתא א"צ כלום אמנם כשמתחלה לא נחתך כל הערלה החופה העטרה א"כ שפיר חשיב מדאורייתא ערל כמבואר ברמב"ם ובודאי צריך לקצוץ אפילו נראה רק מעט מחופה כגון רוב הקיפה או גבהה ודוק:
אלא דבענין דנשאלתי הי' המוהל למדן מופלא במדינת פולין ועתה בא הילד זה לפנינו והוא מסורבל בבשר עד שבאינו מתקשה אינו נראה הגיד כלל אך כשמקשין נראה כל העטרה דהיינו גובהה רק החוט הסובב וחריץ הוא מכוסה וא"כ יש ס' למוהלים דלא חתך כל הערלה ואם כן צריך תיקון וקציצה בכל ענין לזה אני אומר הרי אמרו חז"ל במס' עירובין דף ל"ב ע"א ובפסחים דף ט' חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואפילו במגורה של טבל בני יומן דבמיתה אפ"ה מותר לאכל ממנו משום חזקה שאינו מוציא מתחת ידו שאינו מתוקן ואמרינן בעירובין דאפילו תורם שלא מן המוקף שלא יעשה האחר איסור א"כ אמרינן בכאן דודאי החבר עשה הכל כהוגן וחתך כל הערלה ואפילו אם אירע לו שלא חתך כל הערלה חוזר וחותך שנית עד שנחתך כל הערלה ואל יעבור הילד כשיגדול באיסור כרת והאב בעשה וא"כ אני אומר שבודאי מתחלה הי' נמול כהוגן ונחתך כל הערלה רק אח"כ ע"י מיעוך או ע"י שנשמן הילד ונעשה אח"כ עב וא"כ אין לתקנו ע"י קציצה רק לראות להגביה העור ולקשרו למעלה ואם א"א א"צ כלום ועוד י"ל הרי במכה אדם איכא לאו כמ"ש הרמב"ם בפ' ה' מה' חובל ומזיק ה' ב' וא"כ כשכבר הי' נמול כהוגן א"כ א"צ ואם כן כשמקצצו עובר על לא יוסיף ואם כן שב ואל תעשה כיון דבכל צד יש ס' איסור א"כ שב ואל תעשה ועיין ירושלמי סוף עירובין דוק שם: