אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת שבת › פרק המצניע

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת שבת · פרק המצניע

פרק רע

הלכה ג

דף ל"ו שכן משא בני קהת עיין בתוי"ט דתמה על הרמב"ם בפי' שכ' וקראה הקב"ה עבודה ותמה שלמאי הוצרך לזה שקראן עבודה כיון דמלאכות ממשכן ילפינן יעוי"ש ולפענ"ד י"ל דהואיל וקיימ"ל דארון נשא את נושאיו והמה לא נשאו כלל. וא"כ לא נשאו כלל לזה כתב דעכ"פ מצינו דקרא הקב"ה עבודה כנ"ל:

כתיב ופקדת אליעזר וכו' י"ל דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד והמנורה בדרום והשלחן בצפון ואמרו ז"ל הרוצה שיחכים ידרים ולהעשיר יצפין וסימנך מנורה בדרום וכו' ולזה לקח שמן המאור דהוא למנורה בימין וקטרת שמעשיר בשמאל ומנחת התמיד תלה בזרוע כי מתמיד יוצא הפרנסה ואמרו ז"ל במס' ברכות דצדיקים ניזונים בזרוע בצדקתם והבן. ושמן המשחה בתוך חיקו כי ראוים למשחה כי שמרו ברית הנתונה בחיק ויש לעיין ברש"י במתניתין שהביא לשון הירושלמי בחילוף דב' שמנים בב' ידיו ודלא כמ"ש בירושלמי כאן:

ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן זה הפסוק איירי בתרומת הדשן דחותה במחתה ונותן בצד המזבח ולזה אינו נכון פי' הק"ע מה שפירש שהיה אפשר בזר ולהוציא את הדשן דא"כ היה לו להביא הפסוק ופשט והוציא דאיירי בהוצאת הדשן לחוץ כי רבתה על התפוח אמנם תרומת הדשן הוא עבודה וצריכה כהן אמנם פי' הי"מ שהביא בש"ק נכון ודוק:

הלכה ה

מתני' המוציא ככר וכו' עיין מ"ש לקמן פ' האורג ה' ויו:

קלי גורדי ראב"ש מחייב עיין בק"ע דהוא דבר קל וב' שעשו מלאכה וחייבין ויש לעיין הא באמת ר"ש פוטר במתני אפילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול וכ"ש בזה יכול וזה יכול וא"כ אמר ראב"ש ששימש את יותר ושמע ממנו שחייב ונ"ל הגם שקנה גירדי קל מ"מ הרי כ' התוס' בסוגיא דף צ"ג בד"ה אמר מר דנראה לר"י דאפילו בכח חזק מ"מ אם מוציאו באצבע בדרך שא"א להוציאו נקרא אינו יכול ובכה"ג האינו יכול פטור ויכול חייב ואם כן לפי זה י"ל דבכה"ג איירי האי דקנה גירדי דא' הוציאו באצבע בענין שאינו יכול והו"ל א' יכול וא' אינו יכול דהיכול לבד חייב וזה אמר ראב"ש חייב פי' היכול ורבי סבר דגם בזה פטור לר"ש ודוק:

ועיין מ"ש לקמן בפ' האורג ה' ויו בשם בני הרב המאוה"ג מו"ה גרשון נ"י:

ויש לומר עוד עפמ"ש המהרש"א בד"ה דהא דלא אמר הר"י כן אר"ש דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דר"ש לא פטר אלא משום דיליף מקרא וי"ל דאינו פוטר אלא באינם יכולין כל א' וא' כלל יעו"ש ואם כן י"ל האי דקני גירדי בהוציאום באצבע בענין שעכ"פ יכולין בהוציאם בידם ממש ומשום הכי חייבים ודוק וא"כ משו"ה אמר משמי דאביו דחייב ודוק היטב:

אלא דשוב נפלה בדעתי דזה אינו דודאי ליכא למימר לרש"י דחייבים בהיכא דהוציאום באצבעם דהא זה הוי שלא כדרך המוציאים דקיימ"ל דפטור כדתנן במתניתין לאחר ידו ברגלו ובפיו ובמרפקו ומהרש"א לא הקשה אלא דהר"י הו"ל לומר כן אר"ש בשאר מלאכות כמו באין יכול א' לנעול ונעלו שנים דפוטר ר"ש ודוק שוב ראיתי בספר בן אורי הנדפס דתמה כן אמהרש"א ולק"מ ודוק:

ויש לומר עוד בביאור הירושלמי הנ"ל עפמ"ש התוספות בסוגיא דף צ"ב ע"ב הנ"ל בד"ה דלמא דאית ביה כדי לארוג דאשמעינן בקנה דגרדי דאע"ג דאין דרך לארוג ב' מפות בקנה א' אפ"ה חייב ואם כן י"ל דס"ל מה"ט דפטור משום דבעינן שיעור לזה ושיעור לזה ולא חשיב קנה הנ"ל שיעור לזה ושיעור לזה הואיל ואין דרך לארוג ור"ש ס"ל דדי בשיעור א' או דזה חשיב שיעור לכל א' ודוק:

תפתר במת עכו"ם וכו' אעתיק כאן מה שכתבתי לשואל א' בענין אי מת עכו"ם אסור בהנאה עיין ביו"ד סי' ע"ט ש"ך ס"ק ג' וז"ל אבל בשר המת אסור אפילו בהנאה וכדלקמן ר"ס שמ"ט ולקמן ס"ק א' כ' הש"ך משום דילפינן דכתיב ותקבר שם מרים וילפינן ג"ש שם שם מעגלה ערופה מה ע"ע אסור בהנאה אף מת וכל תכריכיו ועיין במ"ל הלכות אבל פ' י"ד ה' כ"א שהאריך בענין המומיא לסחור ולמכור אותן אי אית בהו איסור אפילו מן התורה משום דמת אסור בהנאה או דלמא כיון דרק מג"ש דשם שם ממרים ילפינן אם כן י"ל דוקא מת ישראל דומי' דמרים אבל לא מת עכו"ם והנהו מומין ליכא מישראל חדא דרוב עלמא עכו"ם נינהו ועוד דבמקומות הללו ליכא ישראל:

והנה הרמב"ם בה' כ"א הנ"ל סתם דבריו וכ' סתם המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו וכו' מדסתם משמע כל מת אסור בהנאה אלא דאולי י"ל מדכ' הלשון המת בהי ידיעה משמע דקאי אהלכה הקודמת דאיירי בעושה קבר לאביו דהוא מת ישראל אלא דאין זה כדאי להכריע אלא דבש"ע סי' שמ"ט כ' בהדי' דה"ה מת עכו"ם והוא מדברי תשו' הרשב"א סי' שס"ה וכדעת הרמב"ן והריטב"א בפ' אע"פ ע"ש במ"ל אמנם ראיתי ברשב"א פ' אע"פ דף ס' שכ' וז"ל מיהו בגוי איני יודע בו איסור דהא ממרים גמרינן ע"כ משמע מזה דרשב"א גופא מספקא ליה וסיים שם ובמס' שבת יש ראיה להיתר זו ונ"ל דכוונתו הוא אל הירושלמי דפה דאיתא את המת במטה חייב דברי הכל לא כן תני אף ריח רע ואמר ר"א אף ר"ש מודה בה ומודה ר"ש באסורי הנאה אמר ר' יודין תפתר במת עכו"ם עכ"ל פי' דמקשה דמתני' תנן ור"ש פוטר והרי אר"א דר"ש מודה באסורי הנאה דחייב והרי מת אסור בהנאה. ולזה מתרץ ר' יודין דאיירי במת עכו"ם דמותר בהנאה א"כ הרי מבואר בהדי' בירושלמי דמת גוי מותר בהנאה וזה כוונת הרשב"א ובמ"ל שם דכ' דמצא מציאה זו ראי' דמת גוי מותר בהנאה ולפענ"ד זה כוונת הרשב"א כאן אלא דלפענ"ד נראה די"ל דלכאורה מה"ת לנו לחלק בין מת גוי לישראל לומר דמת גוי מותר בהנאה אף דמרים ישראלית הי' מ"מ מנ"ל חילוק אלא די"ל דהרי מצינו חילוק בין גוי לישראל לענין טומאה דרשב"י ס"ל דקברי גוים אינם מטמאים ולדעת הרא"מ אפילו שמגע ובמשא אין גוי מטמא א"כ הרי מצינו חילוק במת גוי לישראל לענין טומאה א"כ י"ל ה"ה לענין איסור הנאה נמי חילוק משא"כ אליבא דרשב"ג דס"ל סוף אהלות דגם קברי גוים מטמאים באהל י"ל דגם לאיסור הנאה אין חילוק וא"כ הירושלמי דאזיל אליבא דר"ש שפיר משני תפתר במת עכו"ם משא"כ לפי מה שהביא הב"י בסי' שע"ב דנכון ליזהר שלא לילך על קברי עכו"ם משום דחש דהלכה כרשב"ג במשנתינו דקברי גוים מטמאים י"ל ה"ה דמת גוי אסור בהנאה:

והמ"ל הביא ראיה מתוס' עירובין דף ד' ד"ה נפשות דס"ל דגם מת גוי אסור בהנאה מהא דהקשו איצטריך למעט מת מערך תיפוק ליה דמת גוי אסור בהנאה ומאי קושי' דלמא איצטריך למעט מת גוי דמותר בהנאה ולפענ"ד אין זה ראיה מוכרחת די"ל דהתוספות הקשה מדאמר הברייתא סתמא נפשות ולא מת משמע דקאי אפילו אמת ישראל כיון דקרא דבר אל בני ישראל אמר ועוד דהו"ל לברייתא לפרש פרט למת גוי ועוד דהא דס"ל לר"מ גוי נערך יליף ליה מאיש דאי לא הוי כתיב איש ה"א דעכו"ם אינו נערך ואם כן בודאי אין גוי עדיף מישראל דכמו דמת ישראל אינו נערך גם מת גוי דלא רבתה תורה גוי יותר מישראל ועוד תקשה ל"ל איש לרבות גוי תיפוק ליה מדכתיב נפשות ואם כן מבואר ע"כ דגוי לערך ואיש ל"ל ועוד קשה אף במת עכו"ם לא צריך קרא דאיך יכולים להוציא ממנו ממון דלמא לאו עכו"ם הוא ואי דידעינן אמו דלמא גם היא לא הוי גויה ואי דאזלינן בתר רובא הרי קיימ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ול"ל קרא דמת אינו נערך ודוק:

אמנם אפ"ה נ"ל לתרץ קושית התוספות דאע"ג דמת אסור בהנאה מ"מ הלא משכחת בשנת רעבון דמשום סכנת נפשות מותרין כל דברים האסורים אפילו אסורי' בהנאה וא"כ אית דמים למת וקמ"ל דאפ"ה אז אינו נערך וממעט כל מת.

והנה הי' נראה לפענ"ד להביא ראיה דאפילו מת עכו"ם אסור בהנאה מהא דמשני הגמרא במס' כתובות ע"ט שאני בהמה דאיכא עורה וקשה הא שפחה נמי איכא עורה דשפחת גוי מותר בהנאה אלא ודאי דס"ל לגמרא דגם מת עכו"ם אסור בהנאה [אלא דאולי י"ל אף אי נימא דמותר בהנאה מ"מ מאוס עור אדם ואין עושין ממנה עור לשמש בו] וצ"ע לפ"ז אתוס' בפ' דם חטאת בנדה דף ל"ה בד"ה שמא שכתבו דעור אינו בכלל בשר לאסור בהנאה דהא עגלה ערופה נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותר בהנאה לאחר זריקה יעו"ש וקשה לפ"ז א"כ דעור מותר בהנאה איך משני הגמרא הנ"ל שאני בהמה דאיכא עורה הא גם בשפחה איכא עורה באמת דברי תוס' אלו צריכין לי עיון דא"כ גם עור עגלה מותר בהנאה דהרי ילפינן מקדשים וזה לא מצינו ועוד הרי איכא קדשים שלא היו בהפשטה כמו פר יהכ"פ ופר כהן משיח שהיו חתוכין העור עם הבשר לחתיכות ואם כן איך נוכל להתיר עור המת די"ל הא דכתיב בה כפרה כקדשים היינו ככל הקדשים אפילו באותן שהעור ג"כ נשרף ועוד הא דתנן בקדושין המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת הא העור מותר אלא ש"מ דהעור ג"כ אסורה. ועוד הרי בכריתות יליף ליה דעגלה ערופה אסור בהנאה מדכתיב וערפו שם שם תהיה קבורתה:

והנה לולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש דהא דילפינן דמת אסור בהנאה מג"ש דשם שם הוא דוקא משעת קבורתה דכן כתיב ותמת שם מרים ותקבר שם אבל קודם שמורידין אותו לקבורה לא נאסר ולפ"ז יהיה מתורץ קושית התוס' בנדה הנ"ל מהא דאמר גזירה שמא יעשה עור אביו ואמו שטוחין הא אסור בהנאה כיון דקודם קבורה אינו נאסר בהנאה ומתורץ ג"כ הא דאמר בעירוכין נפשות ולא מת דאינו נערך משום מקודם קבורה לא נאסר בהנאה וכן מיושב דברי הרמב"ם באומר ערך ראשי עלי דנותן דמיו ותמה הראב"ד הא אסור בהנאה ולפמ"ש י"ל דקודם קבורה הא מותר ודוק:

ויהי' מיושב קושית התוס' בע"ז דף כ"ט ע"ב דתמו למה ילפינן מעגלה ערופה ניליף מע"ז גופא דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם ולפמ"ש ניחא דאי הוי ילפינן מע"ז ה"א דתיכף נאסר לפיכך ילפינן מעגלה דשם דוקא ירידתה לנחל איתן אוסרתה אף כאן במת דוקא בהורדתה לקבורה:

אמנם בטלו דברי אלו מדברי הירושלמי הזה דמשני ר' יודן תפתר במת עכו"ם ואי דקודם הורדתה לקבורה לא נאסרה בהנאה הו"ל לתרץ בקודם הורדה לקבורה דמותר בהנאה אלא ש"מ דאין חילוק ובכל ענין מת אסור בהנאה. אלא דנ"ל לומר דבמס' סוטה דף כ"ה קאמר רב המנונא מנא אמינא לה דמחיים נאסרה הוא מדתני' השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר וחכמים מחייבין בשלמא לדידי דאמינא מחיים נאסר בהא פליגי ר"ש ורבנן דר"ש ס"ל שחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה ורבנן ס"ל שמי' שחיטה ואי אמרת לאחר עריפה נאסר אמאי פטר ר"ש יעו"ש והנה משמעות זה המתני' משמע לכאורה דתיכף נאסר עגלה ערופה אפילו קודם ירידתה לנחל איתן מדתנן סתמא השוחט ע"ע ריש פוטר משמע דבכל ענין פוטר ואי אמרינן דוקא לאחר ירידתה לא הו"ל למתני סתמא ר"ש פוטר כיון דאם שחטה קודם חייב אלא דגמרא שם אליבא דר' ינאי דאמר גבול שמעתי ונסבין חברי' למימר ירידתה לנחל דעכ"פ לא קשי' ממתני' דא"ל דמתני' איירי בשוחט לאחר ירידתה לנחל איתן ובזה פוטר ר"ש ודוק:

אבל הירושלמי י"ל דס"ל מדאמר סתמא ר"ש פוטר מכלל דס"ל לר"ש ע"כ דתיכף נאסר העגלה ערופה וא"כ שם דאזיל הירושלמי אליבא דר"ש דס"ל דמחיים נאסר תיכף שפיר הוצרך לתרץ תפתר במת עכו"ם כיון דלדידיה מת תיכף נאסר משא"כ לפי מאי דקיימ"ל כשיטת הבבלי דדוקא ירידתה לנחל איתן שפיר י"ל החילוק דקודם הורדת המת לקבורה אינו נאסר בהנאה ודוק:

נחזור לשיטת התוס' הנ"ל דכתבו די"ל דעור המת מותר בהנאה והי' מקום ליישב בדבריהם קושית התוספות בב"ק דף יוד ל"ל שור ולא אדם תיפוק ליה דכתיב והמת יהיה לו והרי מת אסור בהנאה אמנם לפי דבריהם דהרי העור מותר ונפלה ג"כ קושית מנפשות ולא מת בעירוכין הנ"ל דהרי מת אסור בהנאה כיון דעור מותר וכן הרמב"ם בערך ראשי עלי מזה נראה דהתוס' לא ס"ל זה לעיקר מכח קושייתו הנ"ל ועוד הרי בפ' עגלה ערופה יליף הגמרא דערופה מאחוריו כחטאת העוף יעו"ש ואם כן י"ל דכיון דיליף מעוף הרי בעוף הכל נשרף אפילו הכנפים ואם כן גם העור אסור בעגלה כמו בעוף וה"ה במת:

ובחי' לקדושין אמרתי לתרץ קושית התוס' אהא דמשני כפרה כתיב בה כקדשים וקשה בכריתות מוערפו שם משום דאמרינן בגמרא אמרו עליו על הלל הזקן מעולם לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה לעזרה ומקדישה שם א"כ הרי דעיקר המקום הראוי' להקדיש הקרבן הוא בעזרה והנה עור העולה הוא לכהני' והשתא לפי זה איצטריך ב' קראי דאי מכפרה דכתיב בי' כקדשים ה"א דעור מותר בהנאה כמו הקדשים לכך צריך וערפו שם ואי מוערפו שם ה"א משעת עריפה נאסרה אבל הירידה לנחל איתן אינה אוסרתה לפיכך איצטריך כפרה כתיב בה כקדשים ומה קדשים מקום הראוי להקדישן הוא העזרה אף ע"ע ירידתה לנחל איתן אסרתה כנ"ל:

ודע דהרמב"ם פסיק בפ' י"ד מה' אבל ה' כ"א דהמת אסור חוץ משערו ולכאורה צ"ע מגמרא דכתובות דף ע"ט דמשני שאני בהמה דאיכא עורה ואי דשער המת מותר קשה שפחה נמי הא איכא שערה ולא כלה קרנא ואפשר לומר דיצא מזה לרמב"ם דינו דפסיק בסוגי' שם כחנני' וקשה הא טעמא דחנני' משום דלא חייש למיתה ואנן קיימ"ל בהרבה מקומות דחיישינן למיתה ע"כ הי' הרמב"ם דאינהו פסקו כחנניא משום דס"ל דלא כלה קרנא משום דבהמה איכא עורה ובשפחה שערה וע"כ דשער מת מותר בהנאה ושפיר פסיק הרמב"ם:

הלכה ו

דף לז מאוסין הן דברי חכמים פי' גם ר"א מודה לדברי חכמים.

כאן במרובה כאן במועט וקשה לי דעכ"פ קשיא דר"י אדר"י דהשתא במועט ס"ל דחייב משום אריג מכ"ש במרובה ואמאי אמר רק משום בונה. ונראה דלגרסת הש"ק דלא גריס באדם י"ל דשני לר"י בין אדם לבגדים דס"ל דדוקא בבגדים בקולע ג' נימין חייב משא"כ באדם לא חייב משום אריג הואיל ועומד לסתירה וכמ"ש התוספות בבבלי ד"ה וכי דרך אריגה אמנם לפי גרסא שלפנינו דגרס הקולע ג' נימין באדם קשיא והיה נראה לי דבאמת כך הי' קושית ר' זעירא לא מסתברת דלא משום אריג דמדוע לא אמר ר"י משום אריג דבשלמא לדידי לק"מ אבל לר"י קשה:

ועוד נ"ל לומר ע"פ מ"ש ד"ה וכי דרך אריגה ועוד דהכא אין סופה להתקיים ואם כן י"ל לפי גרסא דידן קולע שלש נימין באדם י"ל דעכ"פ ג' נימין מתקיים זמן טפי מקולע הרבה שער ביחד מש"ה ס"ל לר"י בג' נימין חייב.

פוקסת חייב משום צביעה עיין בש"ק דתמה דכל המפרשים לא פרשו משום צביעה ונ"ל משום דהגמרא תמה אהא דאמר כוחלת משום כותבות וכי דרך כתביה בכך ומסיק דכוחלת משום צביעה אמנם הירושלמי דכוחלת משום כתיבה וע"כ דלא קשיא ליה וכי דרך כתיבה בכך לזה שפיר יש לפרש פוקסת משום צביעה ע"י בצק אבל גמרא דידן דלית ליה כוחלת משום כתיבה דאין דרך כתיבה בכך ה"ה בפוקסת אין דרך צביעה בכך ודוק:

ויש לישב בזה הא דתניא בברייתא וכן היה רשב"א משום אשה לא תעבור סרק על פניה משום שצובעה ורש"י כ' דמלת וכן אינו מדוקדק ולפענ"ד דמלת וכן קאי אכוחלת דכמו דכוחלת חייב משום צביעה ה"ה במעברת סרק על פניה ואם כן על פני חברתה חייבת ועל פני עצמה פטור אבל אסור לכתחילה:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה