מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת שבת · פרק אלו קשרים
הלכה א
ע"ב אר"פ מתופרי יריעות וכו' עיין בש"ק דתמ' ליליף מקשיר' המיתרי' וכו' ולפענ"ד י"ל דהואיל ואצל דור המדבר שמתו במדבר נחשב לקשר של קיימא אולי הבנים נגררים אחריהם ועיין בבלי דף ע"ח ע"א דמשני אביי בתלמיד שאמר לו רבו דוק שם. ומ"ש הש"ק דקשירה חשוב מלאכה גרועה לא ידעתי מדוע יחשב מלאכה גרועה דדוקא הוצאה חשיב מלאכה גרוע כמ"ש התוס' ר"פ:
אלא חוזר ומתיר את הראשון והשתא לפ"ז בוודאי אינו מחייב במתיר אלא ע"מ לקשור דהא לא היה מתיר אלא ע"מ לקשור עיין מ"ש התו' יו"ט בפ' ז' משנה בד"ה והמתיר. אמנם הרי ר' חזקיה אמר הדין חייטא אומנא מיבלע ב' הראשין פי' ואם כן א"צ לעשות כלל קשר אלא דמבליע כלומר דמתחיל לתפור למעלה ממה שכבר תפר ועי"ז נשאר כל התפירה בחוזק ואם כן לא היה קשירה בתופרי היריעות אלו באלו ואמר והיידא אמר דא פירש דאיהו אמר דמאורגי יריעות נלמד דכתיב אורך היריעה האחת דייק במלת האחת בה' הידיעה שהיתה צריכה להיות מתחילתה אחת דאפי' החייט הי' צריך להיות א' וע"כ אם נפסק היה צריך לקשרו כדי שיהיה אחת וכשהגיע הקשר אל האריג אזי היה שרי ליה ומעייל לי' כי גם האורגים היה יכולים להבליע כמו התופר ודוק. והשתא לפ"ז אם נימא דמאורגי יריעה נלמד א"כ חייב במתיר אפילו שלא ע"מ לקשור דהרי כיון שהגיע לאריג הי' מתיר ולא קושר ודוק היטב ומבואר בזה דקשירה הוי חבור עד שנקרא אחת ועיין מ"ש בספרי שערי אמת חלק ב' בענין קשירת הרצועות:
אפי' ערב שבת לא הי' בה קשר וכו' צ"ל ערב שבה דהיינו כנ"ל שלא היה קשר אלא מבליע הב' ראשין באריג אלא דתמיה מ"ש ערב משתי:
הלכה ב
חוטמי שנפסק נ"ל דקאי אאזני מנעל וקרא ליה חוטמי דכמו יש בו נקבים כך יש באוזן המנעל נקבים והיה דרכם שהיה באוזן המנעל ב' נקבים זה תחת זה שאם יקרע נקב א' יהיה הנקב השני להכניס בו הרצועה ולא אמר הירושלמי דהוין בעין מימר מ"ד מותר בשיש בו נקב א' דהיינו באותו חתיכה שנשמט מאוזן אין בו כ"א נקב א' וא"כ עדיין בחתיכה המחובר למנעל נשאר נקב א' ויכול להכניס בו הרצועה ויכול בוש וא"כ מותר לטלטלטו ומ"ד אסור איירי בב' נקבים שנשמט' החתיכה עם הב' נקבים וא"כ אינו ראוי' ואסור לטלטלו לזה אמר ר' יוסי בן בון זה בב' נקבים רק הא ברפין שהמנעל הוא רפה ויכול להכניס בו הרגל בקל אפילו באין לו אזנים והא באפוצים שהמנעל הוא דחוק ואפיץ ואם כן אינו יכול ללבשו בלא אזנים כנ"ל פשט בזה הירושלמי ופירוש הק"ע הוא דחוק. א"נ כאן ברפים שמנעל הוא רפה ונופל ואינו ראוי' ללבשו בלא קשירה כאן באפיץ וראוי' ללבשו אפי' בלא קשירה.
הדא אמרה אין חולקין וקשה הא לעיל סוף הלכה א' תני ר' הושי' בחותל ובלבד שלא קשור הרי עכ"פ אסור לקשור וי"ל. אלא דקשה הלא כאן ליכא קשירה בחבל בכלי אלא בבנין הבית בדלת בפני הבהמה וצריך לזה חשיב הואיל והוי לפני הבהמה כחותמת שבכלים:
א"ר בא בחבל שחול עיין בק"ע דמגיה ולפענ"ד י"ל דבא לומר דהא דאמר ראב"י קושרין לפני הבהמה איירי בחבל שחול דזה לא מבטל ליה ובלפני הבהמה לכ"ע שרי:
הלכה ג
דף מה כתוב א' הוא עצרת לה' אלהיך וכתוב א' עצרת תהיה לכם כצ"ל:
כן מגיה בק"ע ונ"ל דהירושלמי מקצר וקאי אדלעיל דאמר לא נתנו שבתות ויו"ט אלא לאכילה ושתיה אלא ע"י שהפה מסריח פי' דכל שלחן שאין אומרים עליו דברי תורה נאמר עליו כי כל שלחנם מלא קיא צואה עיין פ' ג' דאבות וזה אמר שהפה מסריח התירו לעסוק בהם בתורה וזה אמר נאמר בשבת שבת הוא לה' וכן ביו"ט עצרת לה' וכן כתיב נתן לכם את השבת ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם וכן ביו"ט עצרת תהיה לכם לזה דריש תן חלק לתורה וחלק לאכול ולשתות ובחי' לאו"ח סי' רמ"ב כעה"ג במ"א ס"ק א' בשבת אם רוצה לעשות הכל לכם וכו' ואני אומר נשתקע הדבר וכו' וראיתי בכתב יד בשם הגאון מו"ה יונתן בעל כו"פ דכ' דסברה הוי לומר כע"ש וקרא שבת לה' אלהיך ע"כ אתי' לשום דרשה דאי קרא להאי קא אתא דוקא א"כ מנ"ל כלל דבעינן לכם וקרא וקראת לשבת עונג נביאים אמרו וכתיב אלו המצות שאין נביא רשאי לחדש אע"כ דקרא שבת לה' אלהיך אתי' לשום דרשה עכ"ל ולפענ"ד במח"כ אינו נראה דהרי כתיב נתן לכם השבת וכתיב שבת לה' אלהיך א"כ י"ל בזה ג"כ הפלוגתא דר"א ור"י דר"א ס"ל או הא או הא ור"י ס"ל חציו לה' וחציו לכם וע"ז בא רבא לומר דבשבת גם ר"א מודה דחציו לה' וחציו לכם מדאמר הנביא וקראת לשבת עונג וכן מבואר בירושלמי בפ' אלו קשרים והנ"ל בדעת הע"ש דס"ל דקיימ"ל כר"א מדאמר שם ר"א ורבה ור' יוסף הכל מודים בעצרת ושבת ופורים ומאי נפקא להו בזה כיון דקיימ"ל כר' יהושיע וא"כ בכל יו"ט בעינן נמי לכם אע"כ דס"ל כר"א ואם כן בשאר יו"ט לא בעינן לכם ולזה אמרו דעכ"פ בשבת ועצרת ופורים בעינן נמי לכם וכן מדקאמר שם מר בר רב אשי יתיב כולי שתא בתעניתא משמע בכל יו"ט וע"כ דס"ל כר"א וכן כתב בהגהות מיימ' בפ' ששי מה' יו"ט וא"כ כיון דמשמע בסוגי' דפסחים דהלכה כר"א א"כ אי בעי בשבת לעשות הכל לכם עושה כיון דר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם אלא דבשבת מודה דבעינן נמי לכם ועכ"פ אי בעי כולו לכם רשאי כנ"ל. אלא דזה אינו דהרי הע"ש כתב דאע"ג דביו"ט בעינן חצי לה' משמע דס"ל דקיימ"ל כר"י ונראה דס"ל דהא דאמר הגמרא קאי אכ"ע בין אר"א ובין אר"י דקיימ"ל כוותיה ור"י דאמרינן דאמר בעינן חציו לה' וחציו לכם מ"מ בעצרת הואיל והוי יום מתן תורה בעינן יותר מחציו לכם וכן בשבת כיון דהנביא מזהיר וקראת לשבת עונג בעינן לכם טפי ואע"ג דכתיב שבת לה' אלהיך די במה שמתפלל בו וקורא בתורה אבל האידך אי בעי יכול לעשות הכל לכם ואם כן קאי אהכל מודים דקאמר הגמרא אפילו לר"י כנ"ל וע"ש בתוספות שגרסו הכל מודים בעצרת ולא גרסו נמי משמע דלא גרסו בכל הנך אמוראי תיבת נמי עכ"ל על הגליון:
מה הקב"ה שבת ממאמר ועיין בש"ר דביפ"מ תמה א"כ ודבר דבר ל"ל וי"ל דה"א דווקא מאמר שמביא לידי מלאכה כמו שמאמר הקב"ה הביא ל די מלאכה שנברא העולם זה אסור וא"כ אסור דווקא לומר לגוי לעשות מלאכה אבל שאינו מביא לידי מלאכה לא לכך כתיב ודבר דבר כנ"ל ויש לומר דזה הוא ג"כ כוונת הש"ק ויש לעיין הא דאמר מה הקב"ה שבת ממאמר הלא לא ממאמר שבת דהרי בריאת האדם היה בידים ממש כמ"ש רש"י על קרא ויברא אלקים האדם בצלמו דהכל נברא במאמר ואדם בידים. ונ"ל דעכ"פ הלא אחר בריאת האדם נבראו עשרה דברים בין השמשות כדאיתא במשנה עשרה דברים נבראו בע"ש בהש"מ וזה נברא במאמר וא"כ שפיר אמר מה הקב"ה שבת ממאמר אלא דזה אינו מפורש וא"כ ה"א להפך מה הקב"ה שבת ממעשה כך השביתה צריכה להיות דוקא ממעשה אבל אמירה לא לכך כתיב ודבר דבר לגלות דשבת לה' קאי על אמירה מה הקב"ה בין השמשות ממאמר כנ"ל:
מעשה בחסיד א' וכו' עיין מ"ש בדרושי בזה:
טופס הברכות וכו' עיי"ש בש"ק ומזה הטעם נ"ל למנוע ג"כ היהי רצון שאומרים בשבת שמברכין את החודש וכמ"ש הרמב"ם דאסור לבקש על הפרנסה:
ובכוסות עיין בש"ק ולפענ"ד דנ"מ עכ"פ ביו"ט דג"כ האי דינא וכזה בכוסות מותר משום שאין קבע לשתי' ואולי י"ל דאע"ג דאסור לשתות בין מנחה למעריב משום סכנה מ"מ בשכח ולא עשה סעודה שלישית כ"א סמוך לערב י"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע ומותר לעשות שלש סעודות וכן קיימ"ל במצות לענין מים שלנו עיין בסי' תנ"ה:
אר"י כלום הוא מותר וכו' ויש לעיין דעכ"פ קשה דעכ"פ יבדיל להודיע שהוא מותר להציע המטות ביהכ"פ דזה עכ"פ קשה לר"י ועיין בתוס' בסוגיא קי"ד ע"ב ד"ה וליתקע. ובחי' אמרתי לתרץ קושיתם דהו"ל לפרוק אליבא דר"י לתקעו כי היכא דלידעו דמציעין את המטות ונ"ל דודאי המקשן ידע ג"כ תי' דר"י דאין דוחין שבות להתיר אלא דהוא מקשה עליה דיהודה בריה דר"ש ב"פ דאמר דברייתא ר"ע דאי ר"י ליתקע כי היכא דלידעו דחלבי שבת קרבין ביהכ"פ וע"כ דאיהו סובר דדוחין שבות להתיר דאל"כ לא קשה מידי ואם כן אכתי קשה דמ"מ אף דאתי' כר"ע אכתי קשה שיתקעו להודיע דקניבת ירק שרי וא"כ מתורץ קושית התוס' דלא היה יכול להקשות ממתני' דהא ר"י היא ולדידיה ע"כ מתניתין לא אתי' כר"י אלא כר"ע ושפיר מקשה דוקא מקניבת ירק ומשני ליה ר' יוסף אפ"ה אין דוחין שבות להתיר וכ"ת הא ע"כ לית ליה האי סברא דאין דוחין שבות להתיר מדמקשה דליתקעו כי היכא דלידעו דחלבי שבת' קרבין ביהכ"פ זה ליתא דשאני התם דאין שבות במקדש דהאי תקיעה הוא כי היכא דלידעו הכהנים ואין שבות במקדש משא"כ כאן הטעם משום קניבת ירק וזה כי היכא דלידעו ישראל ושייך שפיר לומר אין דוחין שבות להתיר ומתורץ בזה גם קושיא של תוס' ד"ה א"ר יוסף ודוק: