מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת ראש השנה · פרק ג ראוהו בית דין
הלכה א
ע"ב תלמוד לומר אלה וכו' עיי' בק"ע דמגיה דצריך להיות יום כי כן הוא בתוספתא פה, אמנם את היתר מחק, ופרושי דחוק, ולפענ"ד נראה דזו היא יתר דברי התוספתא אלא דבתוספתא שלנו הוא חסר והכי פרושי, שנאמר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי ודריש התוספתא אלה מועדי ה' ירצה אע"פ שנראה מועדי ה' כגון שנראה הלבנה בחדושה אפ"ה אשר תקראו אותם מקראי קודש דווקא אם אתם תקראו אותם דאם הב"ד הסכימו אזי אלה הם מועדי אבל אם אין הב"ד מסכי' ודעתם אע"פ שנראה הלבנה לעבר יכולין לעשות, לזה קאמר התוספא אין אלה מועדי ה' מפני שלא נראתה דהיינו דאם לא נראתה הלבנה בחדושה ביום ל' אין הב"ד יכול לעשותו חסר דהפסוק לא קאמר כ"א אלה מועדי ה' דאם נראה מועדי השם דהיינו דהלבנה נראה אזי מסכי' הקב"ה לעבר אבל אם לא נראה אין הקב"ה מסכי' לחסר, וזה הוא דמרמז לן במה דסיים אלה הם מועדי כלומר דהיינו דווקא היכא דהי' נראה הלבנה בחדושה אזי אע"פ שנמלכו הב"ד לעברה אלה הם מועדי דהקב"ה מסכים אבל אין אלה מועדי מפני שלא נראתה הלבנה ונמנו הב"ד לקדשה כיון דלא נראה בזמנה, וזה הוא דמסיים הדא אמרה אין מעמעמין וכו' זה נראה פשט הירושלמי, ועיי' שם בתוספתא כ"פ ב':
עיי' בש"ק ד"ה אם בא החדש ועיי' מ"ש לבסוף דטובא קמ"ל דבשחרית ביום ל' מקטירין מן הישנה וכו' ותמי' לי מאי חדוש הוא כיון דעכ"פ לא באו, ונראה לפענ"ד דקמ"ל דמחללין אותו על מעות האומנים אפי' ביום ל' אע"ג דעדיי' לא באו עדים וא"כ אכתי צריכין להקריב כל היום אפי' במנחה אם לא יביאו מן הישנה וה"א דלא יחללו על המעות כ"א עד שיביאו העדים דשמא לא יבואו עדים קודם מנחה וא"כ אכתי יש כאן פרס א' דאינו מותר כיון דצריכין אותו להקריבה במנחה קמ"ל דחיישינן שמא יבואו העדים זמן מועט קודם הקרבת הקטורת ואז לא יהי' פנאי לחלל ובאמת צריך להביא אז מן החדשה לפיכך חללו מקודם ואם לא באו עדים אז הי' לוקח מן הישנה על אותו הקרבה דמנחה ודו"ק:
ת"ל אתם אתם אלה הם מועדי וכו' נ"ל דגם כאן יש להגיה ת"ל יום אתם אלה הם מועדי וע"פ מ"ש לעיל ודו"ק:
דף ח' והן שהגיעו לנהר פרת ודע דהרמב"ם פ' ד' מה' קדוש החודש מביא סתמא דברייתא כדאיתא בסנהדרין בבלי דף י"א ותמי' מדוע לא הביא והן שהגיעו לנהר פרת, ואפשר דס"ל דרשב"נ חולק ופסק כסתמא דברייתא וצ"ע, שוב נתתי עין עיוני דהרי התוס' כתבו במס' סנהדרין שם ד"ה ומפני' דמפני הני דיתבי בארץ ישראל אין צריך לעבר דאפי' האחרון יכול להגיע כדתנן בתענית ט"ו יום כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת, הרי מבואר דמנהר פרת ליכא כ"א י"ז יום וא"כ לפ"ז אדרבה כיון שהגיעו לנהר פרת א"כ א"צ לעבר ע"כ נראה דגרסינן והן שלא הגיעו לנהר פרת אבל בהגיע א"צ לעבר וא"כ לפ"ז הדין דנעקרה מ"מ מעברין אבל אם הגיעו לנהר פרס אזי א"צ לעבר וזה הוא פשיטא וא"צ הרמב"ם להזכיר דכיון דיכולין להגיע בלא עיבור ודו"ק ותמי' שלא הרגיש בזה בק"ע:
ב"ד שראו את ההורג אמרו אם רואין אנו עי' בסוטה דף מ"ד ע"ב ויש לתמוי' על הרמב"ם מדוע לא הביא דברי ר"ע הלז ע"ש:
ואני אומר אפי' בעד אחד ואפי' בדרך א' מקיים עיי' ח"מ סי' מ"ו ס"ג י"ו ובש"כ שם ומפורש בהדי' כדעת הש"כ דהוא כדעת הריטב"א והרא"ה דא"ל דהא דאמר רבי בא ואני אומר הוא כפי' ק"ע ובזה לא שייך מאי דקא מסהיד סהדי ולא קא מסהיד דייני ודו"ק, ולא פליג ר' בא עלי' דרבא:
וארכינן בראשיהן מקבלין עיי' בא"ע סי' קכ"א ס"ק ה' ועיי' ח"מ סי' כ"ח סעי' י"א וסי' ל"ה סעי' י"א ודע דיש לעיי' לפי מה שהעלה הסמ"ע בסי' כ"ח סעי' י"א הנ"ל דת"ח מותר להעיד ע"פ כתב א"כ אמאי אזיל ר"ח בעצמו ואסהיד עלוי כדאית' לעיל ומדוע לא שלח ע"פ כתב וצ"ע:
הלכה ב
מתני' מפני שהוא קרן וי"ל דהו"ל לומר מפני שנקרא קרן ונ"ל ע"פ מם דהקשה הש"ק דהו"ל לכתוב חוץ משל שור ע"כ נראה דקושי' חדא בירך מתורץ דאשמעינן דאפ' של פרה נמי פסול מפני שהוא קרן אע"ג דגבי פרה לא כתיב קרן מ"מ שהוא קרן דפר נקרא קרן דהוא בן זוגה משו"ה של פרה ג"כ פסול. ועי"ל ע"פ מה דמפרש עולא דטעמא דרבנן הוא משם דאין קטיגר נעשה סניגר וקאמר הגמרא דחדא ועוד קאמר א' דאין קטינר כ"ס ועוד מפני שהוא קרן א"כ קשה איך נזכר זה במתני' דטעמייהו משום דאין קטיגר ונראה משום דלכאורה קשה כיון דע"כ טעמא דרבנן הוא משום דשופר כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי א"כ איך קתני במתני' דלקמן שופר של ר"ה פיו מצופה זהב אמאי הא כלפנים דמי ואין קטיגר נ"ס ואיך מצופה זהב, ונראה לומר דבאמת מתני' דלקמן אתי' כר' יוסי דס"ל דשופר כלחוץ דמי וא"כ שפיר יכול להיות מצופה זהב אבל לת"ק דאסור של פרה מטעם אין קטיגר באמת לא הי' מצופה זהב, והשתא לפ"ז דזה הוא פשט המשנה כל השופרות כשירין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן דהיינו שצריך להיות רק קרן ולא מצופה בזהב מטעם אין קטיגר וא"כ מה"ט גם של פרה פסול, וא"כ בהנהו דברי' מפני שהוא קרן מבוארין ב' הטעמי' א' דנקרא קרן ולא שופר ועוד דאין קטיגר נ"ס, על זה השיב ר"י והלא כל השופרות נקראו קרן ואי משום דאין קטיגורי נ"ס שופר של ר"ה של יעל ופיו מצופה זהב הי' משום דלא שייך בזה אין קטיגר נ"ס דכחוץ הוא דמי כנ"ל ודו"ק:
ואביי דהשיב משום דשופר א' ולא ב' שופרות אמרה תורה י"ל דזה ג"כ מבואר במתני' מפני שהוא קרן ולא נקרא שופר משום דהוא ב' שופרות כיון דהוי גילדא גילדא, ודו"ק:
והתוס' דתמו והרי אפד וחושן דהוי ג"כ לזכרון לפענ"ד יש ליישב דשאני אפוד דמכפר על חטא ע"ז כמו שדרשו א"כ לא שייך בי' אין קטיגר נ"ס כיון דאיהו מכפר על חטא ע"ז משא"כ שופר וזה פשוט:
ובגמרא כיון דאשתנו אשתנו וי"ל דלקמן קאמר הגמרא הפכו ותקע בו לא יצא וקאמר רב פפא ל"ת הפכו ככיתונא ועיי' ברא"ש דהביא י"מ דהפכו ככיתונא כשר וא"כ לפ"ז בהפכו ככיתונא דאשתני' ג"כ אמאי פסיל של פרה וצ"ל דשאני התם דעכ"פ ניכר שהוא קרן פרה משא"כ בדם שאין בו מראית הפר עכ"פ כלל. ועכ"פ לשיטת הפוסקי' דס"ל הפכ' ככיתונא פסול ניחא טפי:
ובגמר' שופר א' ולא ב' וג' שופרות עיי' רש"י ז"ל דגלד השני מתחיל במקום שסיים ראשון ואין להקשות עכ"פ בגלד הא' יהי' יוצא וי"ל דבגלד הא' אין כשיעור כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:
ור"י כיון דמחברי אהדדא כחד הוא עיי' לקמן דף כ"ז ע"ב קדחו ותקע בו יצא דמין במינו א"ח ודעת הא"ר דאם הוציא זכרותו וקדחו ואח"כ הכניסו לפני' פסול ולפענ"ד יש ראי' דהרי ר"י לא שרי כאן אלא הואיל ומחברי אהדדי חד הוא הא כל שאינו מחברי אהדדא אסור וא"כ דווקא בלא הוציא הזכרות וקדחו יצא משא"כ בכה"ג ופשוט. דאע"ג דנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא מ"מ האי פנימי פסול הוא ודווקא בעודו מחובר בתוכו וקדחו הוא דהואיל ומחובר בו ומינו הוא משא"כ בנפרד ממנו, ויש לדמות האי דינא דנטל הזכרות מתוכו וקדחו והחזירו לתוכו לדינא דהביא המ"א בסי' תנ"ד ס"ק ב' דאם נטל המורסן וחזר לתוכה ולש עמה ועיי' מ"ש שם על גליון מ"א שלי:
מתני' אר"י והלא כל השופרו' וכו' דכתיב במשוך בקרן היובל וקשה לי אכתי לא מצינו דנקרא קרן רק של איל כדכתי' קרן היובל ושאר שופרות לא מצינו ואיך קאמר כל השופרות נקראין קרן, ונ"ל דה"ק והלא כל השופרות שאנו תוקעין בהן דהיינו של אלים דבאלו נהגו ישראל לתקוע והמה נקראין קרן ודו"ק:
ובזה מיושב קושי' הר"נ דתמה לעיל דף י"ו אהא דאמר ר"א למה תוקעין בשופר של איל איך מוזכר שצריך לתקוע בשופר של איל עד דמקשה למה תוקעין, ולפי הנ"ל ניחא מדאמר ר"י והלא כל השופרות וע"כ הכונה שאנו נוהגין לתקוע בהן וזה פשוט:
גמרא כל השופרות אקרו שופר ואקרו קרן ועיי' רש"י ז"ל דגריס איפכא אקרו קרן ואקרו שופר, ונראה דהי' בזה ב' גרסות דיש גרסו אקרו שופר ואקרו קרן משום דשופר אקרו בתורה כמ"ש רש"י ז"ל וקרן אקרו בנביאי' לזה כ' רש"י ז"ל דא"צ למחוק הגרסא דיש לומר דהא דמקדי' דאקרו קרן דרבנן אמרו כן אר"י דאיהו אמר דכל השופרות אקרו קרן לזה השיבו דאה"נ דאקרו קרן כדאמרן אמנם אקרו ג"כ שופר ומיושב לפ"ז קושית התוס' ד"ה אקרו דהו"ל להביא קרא דמתני' במשוך בקרן וכו' בשמעכם קול שופר ולפי הנ"ל משום דרש"י קאי איש גורסים כנ"ל דגרסו סופר ברישא משום דאקרי בתורה ודו"ק:
מאי כדון משום דאין קטיגור נעשה סניגור, ועיי' בבלי דקאמר והא תני' מפני שהוא קרן ומפרש דחדא ועוד קאמר חדא דאין קטיגר נעשה סניגור, ויש לעיי' איך מרומז האי טעם במשנה הא במשנה לא קאמר כ"א הטעם מפני שהוא קרן אמנם נראה ע"פ מה שהקשה התוס' דהו"ל לומר ג"כ חוץ משל ראם דנקרא ג"כ קרן, ע"כ נראה דאה"נ דמשום הכי שבק התנא ראם דבעי לפרש לנו דהטעם הוא משום דאין קטיגור נעשה סניגור וזה כא שייך כ"א גבי פרה וזה שאמר חוץ משל פרה וע"כ משום דאין קטיגור ואח"כ אמר עוד משום דנקרא קרן, אלא דמשום האי טעמא לחוד אין לפסול אסי' בדיעבד דהרי יעל אמנם הואיל ויש ג"כ אלו ב' טעמי' בהדדא א"כ מהראוי לפסול, והשתא לפ"ז מכוון בכך כונת המשנה זה דכל השופרו' כשרי' אע"ג דלא מצינו דנקראו שופר אפ"ה כשרים וקאמר חוץ משל פרה דיש טעם דאין קטיגר וגם מפני שהוא קרן אלא דהטעם א' לחוד אין לפסלו רק מכח תרווייהו ודע דהי' נראה בעיני לפרש דברי הירושלמי הכי דמקשה הרי יעל דג"כ אינו קרוי שופר ואפ"ה כשר ומשני הרי אינו קרוי לא קרן ולא שופר כלומר דגם קרן אינו מקרא אבל של פרה מקרא קרן ולא שופר ודו"ק, ואח"כ מקשה מאי כדון כלומר מאי הוי עלי' הלכה כר"י או כת"ק ומשני דהלכ' כת"ק משום דאין קטיגור נ"ס וזה נראה פשוט בדברי ירושלמי יותר:
הלכה ג
שופר של ר"ה של יעל פשוט עיי' בבלי בסוגין היטב והנה אציע פה מה שהעלתי בדברי הרמב"ם בענינים הללו ז"ל הרמב"ם ה' שופר הלכה א' ושופר שתוקעין בו בין בר"ה ובין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש והראב"ד השיב וז"ל א"א הפריז על עדותיו אלא מצוה בכפופים ואם תקע בשל יעל יצא, והנה הר"נ האריך להקשות על הרמב"ם דא"כ דס"ל דמשנה זו פליגי אמשנה קמא א"כ הו"ל למיתנה ואחרים אומרי' שופר של ר"ה וכו' וכן הקשה ג"כ אהא דכתב הרמב"ם חוץ מקרן הכבש דמשמע דס"ל כבשים דווקא והוא תימא כיון דטעמא כמה דכיף טפי עדיף א"כ ה"ה שאר כפופים כשרים, ותו הקשה דהו"ל לגמרא לומר טעמא דר"י כדר' אבוה כדי להזכיר עקידת יצחק, ונרא' בעיני לתרץ דהרמב"ם הי' סובר דרך אחרת בשיטה זו והוא משום דלכאורה קשה לי גם לפי דעת הר"נ דס"ל דמשנה קמא להכשיר בדיעבד איירי ובזה כל השופרות כשירות ומשנה זו איירי לכתחילה ג"כ קשה דהו"ל להתנא להתחיל מצות השופר לכתחילה בשל יעל ואח"כ הו"ל לשנות משנה ובדיעבד כל השופרות כשירות חוץ משל שרה, ר"י אומר וכו' משא"כ עתה דמתחיל שופר של ר"ה אחר משנה קמא משמע דדווקא קאמר וזה צ"ע לכאורה, ותו קשה אמשנה קמא דקאמר אמר ר"י והלא כל השופרו' וכו' כך הו"ל לכתוב ר"י מכשיר בשל פרה מפני שכל השופרות נקראו קרן, ותו קשה אמקשן דפירך א"ר לוי והא תנן שופר של ר"ה של יעל פשוט וכי לא ידע לתרץ דס"ל כר"י דמתני' דכיון דידע רישא דמשנה ידע סיפא, ותו אמאי האריך המקשן כ"כ ולא פירך סתם והא אנן של יעל תנן, ותו אמאי מתרץ לי' הוא דאמר כי האי תנא דתני' ומדוע לא הביא ר"י דמתני', ע"כ כראה דהי' הרמב"ם סובר דכך הוא הסגנין של הנהו משניות דת"ק ס"ל כל השופרות כשרות חוץ משל פרה ועל זה אמר לי' ר"י דלדבריך הלא כל השופרות נקראים קרן וכי היכא דמכשרת שאר שופרות תוכל להכשיר ג"כ קרן פרה דמה נשתנה של פרה אלא אין לנו אלא הקבלה שופר של ר"ה של יעל פשוט וכל זה הוא מדברי ר"י והוי האי משנה סוף דברי ר' יוסי ועל זה קאי ר' יהודא ואמר בר"ה תוקעין בשל זכרים דווקא וביובלת בשל יעלים והשתא לפ"ז יש ג' תנאים דת"ק ס"ל דכל השופרות כשרים חוץ משל פרה ור' יוסי ס"ל דווקא של יעל פשוט ור"י ס"ל דווקא של זכרים, והשתא לפ"ז י"ל דוודאי המקשן ידע ג"כ דא"ל דר' לוי ס"ל כר"י אלא דמקשה והא תנן שופר של ר"ה של יעל פשוט וע"כ דקאי אמשנה דלעיל דאל"כ או דהו"ל למתנה ואחרי' אומרי' כקושיית הר"נ או דהו"ל למתנה מצות שופר של ר"ה לכתחילה כמו שכתבתי לעיל אלא ע"כ דהמה דברי ר' יוסי בעצמו וס"ל דוקא בשל יעל וא"כ הו"ל לפסוק כר' יוסי דקיימ"ל ר' יוסי ור' יהודא הלכה כר' יוס' והשתא לפ"ז יובן היטב הא דהאריך המקשן בלשון והא תנן שופר של ר"ה של יעל ודו"ק, ומתורץ ג"כ הא דלא רצה לומר דס"ל ללוי כר"י דמתני' דאה"נ דידע דיש לומר כן אלא דהקשה דהו"ל לפסוק כר' יוסי דנמוקי עמו ומכ"ש נגד ר"י, לזה משני לי' התרצן הוא ס"ל כי האי הכא דתני' ר"י אומר בר"ה היו תוקעין בשל זכרים כפופים משמע דמספר דכך הי' מעשה שהיו תוקעין בשל זכרים כפופים וקיימ"ל מעשה רב ומשו"ה ס"ל כר' יהודא (ועיי' בדף כ"ב וי"א דא"ל היכי תנית וא"ל איפכא והשיב דמשו"ה ל"א לך ול"מ אע"ג דהמעשה הוא נגד ר"י ע"ש היטב ובכללים שלי הארכתי) והשתא לפ"ז כיון דר"י סיפר מעשה שכך נוהגין שתוקעין דווקא בשל זכרים כפופים ור' לוי פסק כוותי משום מעשה רב וגם ר"א אמר לעיל למה תוקעין בשופר של איל פסק הרמב"ם שפיר דווקא שופר של איל כשר ואינך פסולין:
אלא דמ"מ אנו רואין מלשון הרמב"ם דס"ל דשופר של כבשים אע"ג דאינו כפוף נמי כשר אלא דלכתחילה צריך להיות ג"כ כפוף ודוקא שאר כל השופרות המה פסולין בין פשוטים בין כפופים ומשו"ה כתב מתחילה ושופר שתוקעין בו הוא הקרן הכבשים הכפוף משמע לכתחילה צריך להיות כפוף ואח"כ כתב וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש ולא הזכיר כפוף, ובכ"מ דחק א"ע בדברי הרמב"ם דס"ל דאפי' קרן הכבש שאינו כפוף פסול מכח קושית הגמרא והוא מדאוקמנה בגמרא ר' לוי כר' יהודא ואם איתא דמשכחת לי' זכרים שאינם כפופים לא הו"ל למשבק לישנא דזכרים דנקיט ר' יהודא, ולפענ"ד נראה דלק"מ דבלא"ה מקשים ארמב"ם דר' לוי לא אמר רק מצוה של ר"ה ושל יה"כפ משמע דדוקא מצוה אבל לא לעיכב ע"כ נראה בעיני לומר דבאמת כך מקשה הגמרא ואי אנן תנן שופר של ר"ה של יעל פשוט וא"כ ר' לוי כמאן ס"ל אי כת"ק הא איהו ס"ל של יעל פשוט ואי כר' יהוד' הא איהו של זכרי' לבד קאמר ור' לוי מצריך כפופין לזה משני הגמרא איהו דאמר כי האי תנא דתני' ר"י אומר בר"ה היו תוקעין בשל זכרים כפופים וא"כ קשה הא במתני' לא אמר הלשון היו תוקעין וגם לא אמר כפופין אלא וודאי הא דאמר ר"י במתני' בר"ה תוקעין בשל זכרים היינו לעיקר הדין דצריך להיות דווקא זכרים וזה באמת אפי' אינם כפופים והא דקאמר בברייתא דהיו תוקעין בשל כפופים היינו למצוה דכמה דכייף אינש טפי עדיף ומשו"ה אמר ר"ל מצוה של ר"ה בכפופים דהיינו אם שופר של זכרים הוא ג"כ כפוף והוא רק למצוה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם:
ודע דהלח"מ הביא קושי' בשם הר"מ דאמאי כאן כתב הרמב"ם מ"ע לשמוע קול שופר ובה' שמיטה ויובל כתב מ"ע לתקוע בשופר ולא כתב ג"כ לשמוע כמו כאן והלא ר"ה ויובל בחדא מחתא מחתינהו ודחק א"ע, ונראה לבאר ע"פ מ"ש הרמב"ם אע"פ שתקיעת שופר מצוה רמז יש בדבר לאמר הקיצו וכו' ועיי' בה' תשובה לשונו ונראה לבאר הרמז משום דביובל כתבה התורה בהדי' והעברת שופר תרועה תעבירו שופר אבל בר"ה לא כתבה כ"א יום תרועה וסמך אג"ש תרועה תרועה והוא משום ניהו דשוין מ"מ כיון דביובל התקיע' סי' לחירות דכשתקעו בשופר חזרו השדות ושבו העבדים לבתיהן א"כ ראוי לכל א' לתקוע להראות זה החירות משא"כ בר"ה דהתקיעה הוא ענין אחר ואינו סימן לחירות א"כ אם גם בר"ה הכל יתקעו ויריעו יהיו נראין כתוקעין לחירות משו"ה כתבה התורה סתם יום תרועה להורות כי הוא ענין אחר ואינו יורה לחירות והיינו שכתב הרמב"ם דרמז הוא ליום הדין ומשו"ה יותר נאה שא' יתקע וכל העם ישמעו ויחרדו על נפשם וישובו לפני ה' וא"כ אע"ג דבאמת אם ירצו כלם לתקוע בר"ה נמי רשאים מ"מ כן הוא יותר נכון שא' יתקע וכלם יוצאים ע"י שלומם שהיא כמותה ומשו"ה הוי מעין הענין המובחר לשמוע קול שופר משא"כ גבי יובל דמצוה שכלם יתקעו לפיכך כתב מ"ע לתקוע:
ועיי' ברמב"ם ה' ב' במקדש היו תוקעין בר"ה בשופר וב' חצצרות מן הצדדין ויש לעיי' מדוע לא כתב הרמב"ם ג"כ דהי' פיו מצפה זהב מבחוץ ונראה בעיני לומר משום דכבר הוכחתי לעיל דתנא דשופר של ר"ה הוא כ"י וקאי אדלעיל יע"ש והנה לפי דמסיק הגמרא וירושלמי לעיל דטעמא דת"ק דפוסל הוא משום דאין קטיגר נ"ס א"כ לפ"ז ה"ה בוודאי מן הראוי שלא יהי' פה השופר מצופה זהב דאין קטיגר וכו' אבל ר' יוסי לשיטתו ס"ל דשופר נמי כמבחוץ הוא ולא שייך בו אין קטיגר נעשה סניגר שפיר אמר, דהיו תוקעין אפי' פיו מצופה זהב, והנה לכאורה אמרתי להעיר אסא דקאמר הגמרא שופר נמי כיון דלזכרון קאתא כמבפנים דמי היכא מצינו דשופר בא לזכרון ובתורה לא כתוב רק יום תרועה יהי' לכם ודוחק לומר דת"ק דריש טעמא דקרא וע"כ צ"ל הואיל ומצינו בתורה דהקרא אמר וביום שמחתכם ומעדיכם ותקעתם בחצוצרות וכו' והי' לכם לזכרון לפני ה' אלקיכם הרי אנו רואים דתקיעת חצוצרות באים לזכרון במקדש א"כ בוודאי הא דצוה התורה לתקוע הוא כדי שיהי' לזכרון, אבל ר"י ס"ל דשופר גזרת הכתוב ולא הוי משום זכרון, והשתא לפ"ז כיון דרמב"ם פוסק דדוקא בשופר של איל צריך לתקוע כדי להזכיר עקדת יצחק א"כ שופר נמי לזכרון קאתא א"כ שפיר לא הביא הא דמיו מצופה זהב כיון דאין קטיגר נ"ס כנ"ל ודו"ק:
עיי' בבבלי דיליף רבא דבמקדש בעי חצוצרות מדכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו ויש לדקדק הא רבא ס"ל בפ' השואל דף צ"ה כר' יונתן דאשר יקלל את אביו ואת אמו או הא או הא וא"כ כאן נמי דלמא או הא או הא חצצרות או שופר, ונראה דבלא"ה יש לדקדק כיון דבקרא כתיב תרווייהו א"כ מנ"ל דשופר יהי' מאריך כיון דמצוה בתרווייהו, ונראה דדייק כן מדכתיב בקרא בחצוצרות וקול שופר מדלא כתיב בחצוצרות ושופר ומדכתיב וקול שופר משמע להורות דשופר יהי' מאריך והשתא לפ"ז מוכח דבעי תרווייהו דאי או הא או הא הו"ל לכתוב בחצוצרות ושופר ודו"ק:
אלא דיש לדקדק דא"כ דמשמעות הקרא דשופר יהי' מאריך א"כ גם בתעניות הו"ל לסופר להאריך, וי"ל:
אמר ר' יוסי הדא אמרה פשוטה וכו' עיי' בק"ע ובש"ק ותמהני עליו שדחק א"ע בפשט נגד פשט הרמב"ן דהוא מתוק ומחוור ופשוטו דחוק ורחוק מאוד וכל הראשונים הי' לפניהם הגרסא פשוטה ששמע מן המתעסק יצא ועיי' בר"ן ורא"ש ואפשר ג"כ לומר דהכא פשטא דסוגיא דר' יוסי מקשה הדא אמרה דהיינו המשנה דפשוטה ששמע מן המתעסק יצא משום דאיהו הי' מפרש דלכך מאריך בשופר משום דב' קלי לא משתמע ומשו"ה הי' מסיים בשופר וא"כ ע"כ מבואר ששמע מקצת תקיעה בסוף אע"פ שלא שמע תחילתה וע"ז מקשה והדא אמרה משך בשני' כשתי' אמאי אין בידו אלא אחת ואמאי תסלק לי' בתרתין ומשני לי' דשני' התם דאפי' אחת אין בידו דלא ראשה אית לה סופה כיון דכיון בה לשם תקיעה אחרת משא"כ כאן במתני' דעכ"פ לא נתכוין בתחילת התקיעה לשם אחרת רק שלא היתה נשמעת ומשו"ה יוצא במה ששמע בסוף כנ"ל, וע"כ הא דקתני אלא אחת היינו התקיעה הראשונה:
הלכה ד
ע"ב מילתא דר"י אמר יחיד בט"ב מתפלל ד' עיי' בבלי פסחי' דף כ"ד ע"ב דמשני מאי אינו כתענית ציבור לתפילת נעילה אמנם דמסיק הגמרא דהיינו דאינו חובה, ויש לומר דקושית הירושלמי היתה מדאמר דמתפלל ד' משמע דצריך להתפלל ד' א"כ מבואר דס"ל דהוי תענית ציבור ומשני לא אמר אלא ד' אבל כ"ד לא א"כ יש לומר דרשות קאמר וכדמסיק הגמרא שם כנ"ל:
וראיתי בספר שלום ירושלים דמביא קושי' בשם הלכ' למשה אהא דכ' הכ"מ ב"פ י"א וה' מעשר שני ה' ד' אי משום לפני ה' אינו מוכרח דמ"מ הוי לפני ה' והוי' דמסוגי' פה דקאמר לפני מלך ה' הוא דבעי חצוצרות וקול שופר מבואר דלפני ה' משמע דווקא, ולפענ"ד לתרץ דשאני הכא דע"כ קרא דחק ומוקי אנפשי' כיון דבתורה לא כתיב כ"א שופר תעבירו שופר וכן בכנופי' לא כתיב כ"א חצוצרות וא"כ איך אמר דוד חצוצרות ושופר ע"כ צריכין לומר דכוונתו דווקא במקדש ובאמת זה לכאורה נראה כוונת הגמרא דקאמר מאי קראי כלומר האיך נזכר דבעינן תרווייהו שופר וחצוצרות במקדש לזה מתרץ דכתיב בחצוצרות וקול שיפר ואיהו דחק ומוקי אנפשי' דרק לפני מלך ה' הוא דבעינן כן ודו"ק:
ודע דעלתה ברעיוני לומר הא דאית' בירושלמי לעיל שנה דבעל מום אינה מחוורת עיי' לעיל דף ע"א הוא ג"כ מדכתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ודייקינן דווקא לפני ה', אלא דאפשר לומר דאינו דומה דאין רישא מפרש לסיפא עיי' מ"ש התוס' פסחים בבלי דף מ"ג ע"ב ד"ה סלקא, אמנם ע"פ דברים הנ"ל בלא"ה ליתא:
הלכה ה
עד כדין כר' עקיבה עיי' פסחי' דף ט' ע"ב ועיי' שבת דף נו"ן ע"ב הלכה ב' יע"ש:
תני ר' ישמעאל ותקעתם תרועה וקשה לי עכ"פ מלכות זכרונות ושופרות ביובל מנ"ל לר"י וי"ל:
ואתי' כי האי דאמר ר"ש ב"י וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום על מה צום על פ' שלוח, נראה דרשב"י הי' מפרש דאז הי' שנת יובל ומדוע צום דווקא על שלוח עבדיה אלא וודאי דס"ל דבהא תלי' היובל וס"ל כר' יהודא דבשלוח עבדים תלוי היובל דאם לא שלחו העבדים אין יובל:
והיינו ג"כ דלא נענשו אלא על שליח עבדים משום דבשלוח עבדים תלי' עיקר היובל ופירוש הק"ע אינו מכיון כאן:
תני ר"נ היתה כאניות סוחר נראה דמפרש הא דס"ל לי' לר' יוסי דמקרא נדרש לפני פניו ולא לפניו ולכאורה זה תמוי' דלא נדרש אמה דסמך לי' לזה מביא דברי ר"נ דהתורה דרכה בכך דעני' במקום זה ועשירה במקום אחר, ומשו"ה נמי סמך זה הענין כאן דקאי ג"כ אהא דמסיק לעיל דילפינן לר' ישמעאל תקיעה לפני' ולאחרי' מתקיעת דמסעות והיינו דעני' במקום זה ועשירה במקום אחר:
אמר ר"י זו דברי ר"י ור"י אבל דברי חכמים קדוש ב"ד וכו' ראיתי בספר שלום ירושלים דרצה לכוין דברי הירושלמי עם הברייתא דעירוכין דף כ"ח ותמי לי הלא הוא דברי ר"י במס' ר"ה בבבלי דף ט' ע"ב דמעכב היובל קאמר ר' יוחנן ואיך אפשר לומר דהשמטת כספים דערב היובל דהוא שביעית יעכב היובל הלא מקרא ילפו זאת רבנן דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו ע"ש הטיב:
ואת שאינו מצוי עיי' בתוס' י"ט ובח"צ והק"ע מביא דבריו:
הלכה ו
משנה שופר שנסדק עיי' בסוגיא דבבלי ובתוס' ד"ה שופר במה שכתבו ודבוק שברי שופרות נמי לא מיפסל מטעם ב' וג' שופרות ולכאורה צ"ע מה בעי תוס' בזה ומה הי' קשי' לכאורה, ונרא' משום דלכאורה משמע דמתני' דברי הכל ואפי' ר"י דמתני' לעיל נמי מודה בהא וקשה לפי מאי דמסיק אביי לעיל דטעמא דרבנן דאמרו חוץ משל פרה מפני שהיא קרן היינו משום דקאי גילדי גילדי והוי כב' וג' שופרות ור"י השיב כיון דמחברי אהדרא כחד הוא א"כ לפ"ז ה"ה בדבוק שברי שופרות נמי הו"ל להכשיר וצ"ל דשאני כאן דאין חבורי אדם חבור אבל השתא לפי מה דמסיק התוס' דיותר הוי עומד להפרד הנסדק בצד אחד מדבוק שברים הרי דחבורי אדם עדיף טפי א"כ תקשה אמאי פסול לר"י נימא כיון דמחברי כחד הוי לזה תירץ דאין הטעם משום ב' וג' אלא משום דאינו קרוי שופר, ולבסוף כתבו דאפי' אם נימא דהטעם דהוי ג' שופרות נמי ל"ק דעכ"פ יש לתרץ דשאני כאן דאין חבורי אדם חבור אע"ג דעדיף החבור ע"י אדם מב' צדדים מ"מ לא הו' חבור דלהוי קרוי שופר אחד כנ"ל:
למי נצרכה לר' נתן נראה לפרש משום דלרבנן קשי' לירושלמי במ"נ במאי איירי מתני' אי במעכב את התקיעה א"כ פשיטא דפסול ואי באינו מעכב תקשה אדרבה אמאי פסול כיון דאינו מעכב וכיון דע"כ במעכב א"כ תקשה פשיטא אע"כ דאתי' כר"נ וקמ"ל דלא תימא כיון דהדבק אינו ניכר א"כ לא הוי כאינו מינו כמ"ש בק"ע במשנה וא"כ ה"א אע"ג דמעכב את התקיעה נמי יהי' כשר כיון דהוי כמינו דמכשר ר' יוסי קמ"ל ודו"ק:
ר"ח בשם ר"י כיני מתני' עיי' בש"ק שהאריך להקשות על האשרי, ואפשר לומר דהא דאמר כיני מתני' בא להקשות כלומר וכי לר"ח בשם ר"י כיני מתני' דמתני' קתני' סתם אם מעכב את התקיעה פסול ואי כר"נ הא איכא מינו דאפי' מעכב את התקיעה נמי כשר אלא וודאי כדרבנן אתי' כנ"ל, א"נ יש לומר ע"פ מ"ש הטו"ז בסי' תקפ"ו ס"ק י' לדעת הרא"ש לתרץ קושית המזרחי דאע"ג דהי' גם מתחילה מעכב את התקיעה אפ"ה אם מעכב אחר הסתימה ג"כ פסול דאע"ג דלא נשתנה קולו מכמות שהי' קודם הסתימה מ"מ א"ל דהקול שהי' קודם נפסק ע"י הסתימה וזה הוא קיל הסתימה יע"ש והשתא לפ"ז י"ל דה"ק ר"י כיני מתני' אם הי' מעכב ירצה אע"ג שהי' גם מתחילה מעכב את התקיעה קידם הסתימה אפ"ה אם מעכב אחר הסתימה ג"כ פסול כנ"ל ודו"ק, ויש לכון ג"כ הא דסיים ואם לאו פסול דהוא הדיוק מדסיים המשנה ואם לא פסיל ומדוע לא מפליג המשנה מני' ובי' אם הי' מעכב קודם הסתימה או לא ודו"ק:
דף ט' ע"א שופר קדוח מאי א"ל כזה תוקעין בעייני טב עיי' בסי' תקפ"ו מ"א ס"ק כ' ואפי' לכתחילה מותר ומביא ראי' מגמרא דסוכה ותמי' מדוע לא הביא ירושלמי מפורש פה דתקעין בעייני טב וכו', ודע דיש לעיי' אם סתם לשופר בזכרותו אם הוי כמינו אם נימא לענין סתימה נמי כן דהוי מינו, כיון דעכ"פ ב"ע אין יוצא בו:
שופר קדוח מאי נ"ל דבעי שלו היתה אי רשאי לתקוע בו דדלמא הזכרות חוצץ, ואת"ל דאינו חולץ מ"מ כיון דקדוח בוודאי אינו מהודר, וא"כ אי איכא אחר דמהודר טפי יקח האחר לזה השיב לי' דאפי' לכתחילה מותר ללקחו משום דוודאי מין במינו אינו חוצץ, ואי משום דאינו מהודר הרי בכזה תוקעין לכתחילה בעין טב דהוא מקום ב"ד ובוודאי סי' אפשר להם בשופר אחר ש"מ דשרי אפי' לכתחילה הואיל והי' קולו טוב הולך וגדול מאוד, ויש לדקדק מדוע נקיט שמואל דווקא דיעבד קדחו ותקע בו יצא ונ"ל דאפי' לכתחילה נמי כשר אלא דאיהו נקיט דאיהו הי' קודח אותו והי' הקרן כמו שהוא בלתי שום הדור אפ"ה יצא, אבל אם היה נעשה ע"י אומן ויש בו קצת הדור ג"כ מותר ללקחו אפי' לכתחילה ודו"ק:
אמרתי להעתיק פה מה שהשבתי לשואל א' ע"ד ב' שופרות שא' מהודר וגדול אבל אין קולו יפה כמו השני שקטן ממנו ואינו מהודר אלא שקולו יפה, מי קודם נ"ל פשוט דמשבח בקול עדיף כיון דהמצוה הוא הקיל דמברכין לשמוע קול שופר וקיימ"ל דיוצאין אפי' בשופר גזול משום דאין גזל בקול וא"כ כיון דהקול עיקר א"כ נפשט הדבר מירושלמי ר"פ שני שעירים יומא ה' א' דבעי משובח בגופי ומשובח במראה מי קודם דבעי בקרבן דא' משובח במראה מחבירו והשני משובח בגופו מחבירו, מי יש לו קדימה] ר' ירמ' סבר מימר נשמענא מן הדא אביב קצור יבש לקצור אביב קצור קודם (פי' בעומר דכתב אביב קלוי באש ותנ' אם נמצא תבואה קצורה שהיא חביב לחה ונמצא שעירים יבשים שעדיין קמה ואינם קצורים אביב קצור קודם אע"פ שמצוה לקצור ש"מ כיון שזה הקצור משבח בגופו קודם) הרי מבואר דמשבח בגופו קודם א"כ ה"ה כאן הקיל שהוא עיקר המצוה מקרא משובח בגופו הוא קודם וכן הוריתי ג"כ לענין ב' אתרוגים א' גדול דהשני קטן והדר מראשון י"ל ג"כ משבח בגופו קידם ולהגדול קדימה, אלא דאולי י"ל כיון דכאן כתבה התור' הדר בפירוש אולי הדר קודם, ועיי' מ"ש בזה בסוף חבורי בית ארי' לבני הרב המאוה"ג מו"ה שמואל סג"ל ני' בענין ס"ת שהיו תיבות תלויות ביני שיטין אי רשאי למחוק השיטין שאין בהם שם ולמחוק ג"כ התיבות התלויין ולהכניסם וכתבתי כיון דאם ימחקם יחליש קלף שבשיטין וכן הקלף ביני השיטין וא"כ נפשט ג"כ מירושלמי דאם לא ימחוק יהי' משובח בגופי ולא במראה ואם ימחוק יהי' אח"כ משבח במראה ולא בגופו א"כ בוודאי משובח בגופו עדיף, ושב ואל תעשה יעייש שהארכתי, וראיתי בספר לשכת הסופר לידידי הרב הגאון מו"ה שלמה גאנצפריד יחי' דדחה דברי דא"כ אמאי אנו עושין קלפים כל עיקר ומגררין הקליפה והלא בלי קליפה היתה חזקה יותר לק"מ שאני התם דוודאי מתחילה צריכין לתקן העור שתהי' ראוי הטיב וא"כ כשלא יגרור יהיה' הספר כבד מאוד ולא יכול להגביה וגם כשקולפין אותו ומגררין עדיין העור חזק מאוד, משא"כ כשכבר נגרר ועשוי' על תקונו כשמגרר בו עוד איזה שיטין בוודאי מחלישו, וגם לא קשה ממה שנוהגין בגרירה היינו מתחילה כשטעו בכתיבה איזה תיבה אבל לגרור כל שיטה ולגרור ג"כ כמה תליום שעל השיטא בזה וודאי מחלישו, וגם מ"ש לחלק מן האי דשעירי' דשאני דמשבח בגופו הוי ג"כ כמשבח במראה זה אינו שהרי הירושלמי פשיט לי' באביב קציר, גם יותר דברי' אינם מחורין, נחזור להנ"ל דוודאי משובח בקול הוי משובח בגופו דהיא גוף המצוה דוק היטב כמו אביב קציר ממש:
וע"ד מה שכ' לי ידידי בר"ה דף כ"ח קושיות הטור אבן אהא דפריך הגמרא והא תני' עתים חלים וכו' דלפי הנראה הטעם הוא דבשעת שטותו לא הוי בר חיוב ופטור מכל המצות א"כ תקשה איך אמר ר' יוחנן במס' יבמות דף ס"ב בהי' לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר דקיים פרו"ר הא בשעת גיותו לא הי' חייב בפרו ורבו א"כ אותן בנים לא עלו, ומעלתו האריך ולפענ"ד אין כאן קושי' כל עיקר במח"כ דוודאי זה פשיטא בנכרי שאכל כזית מצה בליל פסח ואח"כ עבר ומל א"ע בלילה וטבל לשם גירות שחייב לאכל עוד פעם כזית מצה בזה הלילה דוודאי אכילה ראשונה שאכל בגיותו לא חשיבה, אבל לענין מצות פרו"ר אף שלא הי' מקיים המצוה בהיותו נכרי מ"מ הרי המעשה נעשה והרי יש לו בנים דאל"כ הגע עצמך לפוסקים דס"ל להלכה מ'צ"כ, א"כ מי שבא על אשתו רק למלאות תאותו ולא הי' לו כוונה כלל לשום מצוה וכי נימא דלא קיים פו"ר והרי קיימ"ל דאפי' ביש לו בן ממזר קיים פו"ר אלא וודאי דשאני מצוה זו כיון דכוונת המצוה שצוה היתה כדי שימלא העולם כמו דכתיב פו"ר ומלאו את הארץ ומשו"ה אעפ"י שלא הי' לו כוונת מצוה ואפי' עשה בה עבירה נמי קיים פו"ר דהרי הזרע קיים כנ"ל ודו"ק ואע"ג דלא קיים המצוה מ"מ שוב אין המצוה מוטל עליו דעכ"פ פו"ר ומלא את הארץ:
וע"ד מה דכתב לי בהא דאמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא ולא אמר סתם ש"מ מצ"א צ"כ עיין רש"י די"ג התוקע לשד להבריח רוח רעה נראה לפרש דתוקע לעצמו להבריח רוח שלא יבא שוב עליו ועתה הוא חלי' אלא דתוקע שלא יבא אח"כ עליו, וע"פ גרסא זו מיושב קושית התוס' מדוע לא הוכיח רבא דינו מברייתא דתניא בלא התכוין יצא ולפי גרסא הנ"ל לק"מ די"ל דה"א דוקא התם שלא התכוין אלא דעכ"פ לא הי' מוכרח ג"כ משא"כ היכא דאיכא תרוייהו מוכרח לעשות זה המעשה וגם לא התכוין ה"א דגרע טפי אבל השתא דאמר אבוה דשמואל ואכל מצה יצא אע"ג דאיכא תרווייהו דכפאוהו וגם לא התכוין אפ"ה יצא לזה בא רבא זאת אומרת דהתוקע לשד דהוי מוכרח וגם לא התכוין אפ"ה יצא, ומיושב שפיר הלשון זאת אומרת דקאמר ולא אמר סתם ש"מ מצות אצ"כ אלא דזה פשיטה לי' באמת וידע מברייתא דפסחים אלא דדייק מנה דאפי' במוכרח ולא התכוין ג"כ יצא ודו"ק עוד הארכתי בזה במקומות אחרים:
אבל התוס' דגרסו התוקע לשיר לשורר ולזמר ובכה"ג וודאי לא שייך הכרח א"כ שפיר המו, אבל באמת י"ל דגם אותן שגרסו תוקע לשיר לשורר הוא ג"כ להעביר רוח רעה מעליו ולפיכך תוקע לעורר את רוחו וא"כ שפיר י"ל ג"כ כנ"ל ולק"מ קושית התוס' ועפ"ז יש לחלוק על מ"ש הר"נ בשם הר"א מדלא נקט אכל מצה ולא ידע שהוא פסח או שלא ידע שהוא מצת די"ל דרצה להשמעינן בהא רבותא דאפי' במוכרח ואינו מתכוין נמי יצא ודו"ק:
ודע דלכאורה אמרתי להקשות לפי מה דקיימ"ל בלע מצה יצא א"כ כפאו ואכל מצה יצא הו"ל לנקוט רבותא טפי דאפי' בכפאו ובלע כמי יצא אלא דאי נימא דס"ל מצ"כ והא דיצא משום דאכל מצה אמר רחמנא ופי' רש"י משום שנהנה א"כ י"ל דזה דוקא כשאכל אבל כשבלע דלא נהנה א"כ לא יצא כיון דלא הי' כוונה אבל אי נימא דטעמא דדהו משום דמ"צ אצ"כ א"כ שפיר תקשה כנ"ל ונ"ל לומר אע"ג אי נימא מצאצ"כ מ"מ י"ל זה דוקא היכא דעושה המצוה כתיקונה משא"כ בעשה שלא כתיקונה אע"ג דבדעיבד יצא מ"מ היכא שלא כיון ג"כ בודאי לא יצא והשתא לפ"ז שפיר נקטו כפאו ואכל דוקא שאף אי נימא דלא צריכא כוונה מ"מ בבלע ולא כיוון לא יצא כיון דלא עשה בתיקונה ודו"ק:
והשתא לפ"ז יש לדחות דברי הר"א די"ל דאה"נ ה"ה בלא ידע שהיא מצה או שלא ידע שהוא פסח ואכל מצה דיצא והא דלא נקטו כה"ג דא"כ לא הוי ידעינן זה הדיוק דבבלע מצה ולא ידע שהיא מצה דלא יצא וכ"ת א"כ הו"ל לנקוט בלע ולא ידע שהיא מצה י"ל דלא נקט כן משום דאין דרך כן לבלוע אבל השתא דנקט כפאו וא"כ ע"כ דאיירי שלא רצה לאכול א"כ שפיר הו"ל לנקוט ובלע אע"כ דבכה"ג לא יצא ודו"ק:
הנה אמרתי להקשות שם בסוג' דאמר מניין לכהן שעלה לדוכן וכו' והא תניא התם מנין לכהן שעלה לדוכן וכו' והתני' סיים כל ברכותיו וי"ל דלמא איירי שרק איהו סיים אבל שאר כהנים לא סיימו וא"כ אכתי לא עברה הזמן ונראה לפענ"ד להביא מזה ראי' לשיטת רבינו פרץ הביא הטוא"ח סי' קכ"ח דס"ל דאם הי' רק כהן א' אינו עובר בעשה אם אינו עולה ועיין שם בב"י דתמא עליו יע"ש ולפענ"ד להוציא דינו מסוגיא דפה דלכאורה י"ל באריכת לשון הברייתא דנקיט הלשון מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך וכו' הו"ל לנקוט רק בקיצור מניין לכהנים שלא יוסיפו ברכה ע"כ נראה דה"פ דברייתא דודאי אם כהנים הרבה עולים לדוכן דמחויבים מדאורייתא בודאי שעוברין על בל תוסיף אבל הברייתא הכי קאמרה דאם כהן א' עילה ה"א דהואיל ואינו עולה כ"א ברשות שלו ה"א כיון דאינו מחויב ומצד עצמו עושה כן א"כ יהי' מותר להוסיף וזה הוא דאמרה הברייתא מניין לכהן שעלה מעצמו שלא יאמר הואיל ונתנה לי התורה רשות היינו דאינו מחויב רק הדבר ברשותו שיהי' מותר להוסיף ת"ל לא תוסיפו וא"כ לפ"ז שפיר פריך והתני סיים כל ברכותיו וליכא לתרץ דאחרים לא סיימו עדיין כיון דלא הוי כ"א כהן א' ודו"ק ושפיר יש מזה ראי' לרבינו פרץ הכהן א' הוי רק רשות ודו"ק:
הלכה ז
מתני' אם קול שופר שמע יצא וכו', בגמרא אמר ר"ה ל"ש אלא לאותן העומדי' על שפת תבור עיי' רש"י דיש חילוק בין אם שמעו קול שופר או קיל הברה, אמנם עיי' ברא"ש דמפרש דאותן העומדי' על שפת הבור בוודאי קול הברה שמעו עיי"ש מה שמפרש ויש להביא ראי' לשיטת הרא"ש מדקאמר לקמן זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מערבב קלא קמ"ל דמשמע דפשיטא היכא דמפיק רישיה דוודאי מערבב קלי' א"כ מבואר דעל שפת הבור בוודאי קול הברה שמעו וכשיטת הרא"ש ודו"ק היטב:
ודע דהרמב"ם ס"ל דהיכא דתקע בתוך הפיטם אפי' אותן העומדי' בתוכו נמי דוקא אם קול שופר שמעו הוא דיצאו אבל אם קול הברה שמעו לא יצאו ועיי' בכ"מ דכ' דטעמא דרמב"ם מדנקט ר"ה דווקא בור ולכאורה יש לעי' א"כ לפ"ז מתני' דקתני התוקע לתוך הבור או לתוך הפיטם אם קול שופר וכו' לצדדין קתני דלתוך הבור איירי דווקא על אותן העומדי' על שפת הבור ולתוך הפיטם איירי אפי' בעומדים בתוך הפיטם, וזה איכו במשמע:
ובדף כ"ח בתוקע ועולה לנפשי וי"ל לפ"ז דווקא בתוקע ועולה לנפשי' הוא דיצא הא באחר דלא שמע כ"א המקצת תקיעה לא יצא א"כ אמאי פליג רבה דווקא בשמע במקצת תקיעה קודם ע"ה ומקצתו לאחר עה"ש הו"ל לאפלוגי בהאי דשמע מקצת תקיעה על שפת הבור דלא יצא וצ"ע כעת:
הא אם עמד חזקה ויש לעיי' הא הו"ל ספיקא דאורייתא ועוד הא מי שהי' ביתו אחורי בהכ"נ היינו עמד, ע"כ נראה דהכא פרושו דאם הי' עובר ואח"כ עמד ושוב נסתפק אם כיון שם בעמידה לשמוע אזי אמרינן דוודאי כיון דאל"כ למה עמד שם הרי הי' עובר שם דרכו, משא"כ אם לא הי' עובר רק עמד שם מקדם ונסתפק בוודאי הוי ספיקא דאורייתא וצריך לתקוע שנית אם נסתפק אם כיון, ועיי' מ"א ססי' תקפ"ט:
אם קול חצון שמע, עיי' בק"ע דמפרש א"כ דהוי חציצה ותמי' לי הא קיימ"ל דמין במינו אינו חוצץ רק כל הפוסקים כתבו הטעם דהקול הולך בין חצון לפנימי והו"ל תוקע בשתי שופרות ועיי' ברא"ש ורמב"ם וכ"מ ולח"מ:
הפכו מאי עיי' ברא"ש דהביא ב' דעות בהפכו ככיתונא ודעת יש אומרים בהפכו ככיתונא דכשר דעכ"פ הוי דרך העברתו דהקצר והרחב עומד במקומו, וכן נראה לכאורה דעת הרמב"ם דלא הביא דין הפכו ככיתונא משמע דס"ל דכה"ג כשר אמנם באמת הרא"ש הקשה מירושלמי דמת דמבואר בהדי' דכל הפכו פסול דקאמר לא אמר אלא גרדו ובאמת בבריית' מפורש בהדי' גם הפכו פסול אלא וודאי דהירושלמי בא לדייק דכל הפכו פסול והיינו מדלא אמר אלא גרדו משמע דהפכו מ"מ פסול ואפי' הפכו ככיתונא, ובאמת היא תמי' גדולה על היש אומרי' אמנם נראה דלכאורה יש לדקדק בלא"ה מדוע לא הביא הרמב"ם ג"כ זה הירושלמי דאם תקע בצד הרחב דלא יצא והרמב"ם השמיטו, אמנם נראה בעיני לומר דבאמת יש לדקדק בלשון הברייתא דמתחילה קתני גרדו בין מבפנים בין מבחוץ כשר ואח"כ קתני דין דהניח שופר בתוך שופר דאם קול פנימי שמע יצא ואם קיל חצון שמע לא יצא ואח"כ קתני הפכו ותקע בו לא יצא ומפרש הגמרא דהפכו היינו הרחיב את הקצר א"כ מדוע קתני הפכו ותקע בו לא יצא פסיל הו"ל למכתב והכי הו"ל למיתנה הפכו פסול ותיכף הו"ל למיתנה אחר דין דגרדו דאמר כשר הו"ל למיהבה הפכו פסול ומדקתני הפכו ותקע בו לא יצא משמע דלא איירי בפסול שופר רק דאיהו לא יצא ע"כ נרא' דבאקת משום כן הי' הירושלמי מפרש הפכו ותקע בו היינו שהפך את השופר ותקע בו במקום הרחב ומשום כן לא יצא דכתיב מן המיצר קראתי יה וצריך לתקוע מצד הקצר והשתא לפ"ז כיון דברייתא דהפכו לא איירי שהפך השופר מתמונתו שפיר קא בעי הירושלמי סתם הפכו מאי והיינו בין הפכו ככיתונא בין הרחיב את הקצר ופשט לי' מדלא אמר אלא גרדו משמע הא כל הפכו פסול ודו"ק:
אמנם גמרא דידן דהי' מפרש הפכו היינו מתמונתו דליכא לפרש דהיינו בתקע בצד הרחב דאמאי לא יהי' יוצא ואדרבה הרי הוא דרך גדולתי, ודרך העברתו אלא וודאי דהכונה הוא הפכו מתמונתו וקשה הא זה נלמד מן הדיוק דמשמע דווקא גרדו הא הפכו פסול וא"כ אמאי איצטרך הברייתא למכתב אלא וודאי דאי מדיוק ה"א דכל הפכו פסול לפיכך כתבה הברייתא זה הדין ב"ע ודו"ק, א"נ דס"ל דאין לדייק הפכו מגדרו די"ל דגרדו גרע מהפכו דעכ"פ בהפכו אינו מחלישו וא"כ לפ"ז שפיר לחלק ולומר דהפכו מקים הרחב לקצר וקצר לרחב הוא דפסול הא הפכו ככיתונו כשר ודוק, ושפיר מתורצים הי"א דהביא הרא"ש ודו"ק:
היוצא עכ"פ כיון דגמרא דידן הי' מפרש הפכו ותקע היינו השופר מתמונתו שפיר לא הביא הרמב"ם השאר דין דאם הפך השופר ודו"ק:
הלכה ח
והיה כאשר ירים משה את ידו וכו' נראה דשייכות ענין הלז לכאן הוא למה דאמר ת"ק לעיל דר"ה היו תוקעין בשל יעל דכמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלה ומביא ראי' ממשה דכתיב כאשר ירים את ידו דאז נשאו לבם אל כפים ופשטו דעתם לבורא יתברך, שוב ראיתי ברע"ב דכ' דקאי אמאי דסיים במשנה דקודמת זה כיון לבו וזה לא כיון לבו תני לי' הך דהכי ג"כ דאית בי' בשעה שמכוונין לבם:
מרום ידיהו נשא נתן תהום קולו פי' ע"י שנשא משה את ידיו לשמים אזי נתן תהום דהיינו ישראל שהמה תהום ויסוד העולם קולם בתפילה והיו משעבדין לבם לאביהם שבשמים כדאיתא במשנה ועי"ז שמש וירח עמד זבולם שנתבלבלו המזלות:
ובדרושי הארכתי ופרשתי בענין זה מה דאמר הקרא אח"כ לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתיך ירצה לא די שהמזל לא הי' לישועה להם רק אפי' לרעה היתה להם וזה אמר לאור חציך יהלכו דהיינו לאור חצים של הקב"ה היו מהלכים המזלות להאיר ברק חניתו, וזה הוא דאמרה דבורה בשירה שלה מן השמים נלחמו דהיינו דנראה עין בעין כי מן השמים נלחמו דהיינו דנרא' עין בעין כי מן השמים נלחמו וקאמ' הכוכבי' ממסילותם דהיינו אפי' הכוכבים שהי' מסילה להם דהיינו באותן שנולדו בהם אפ"ה נלחמו עם סיסרה, וזה רמז ג"כ הגמרא אין מזל לישראל דהיינו דאין המזל יכול להרע לישראל דהיינו מי שהוא צדיק וישר אל ובדרושי הארכתי בדברים מתוקים ואין כאן מקומו להאריך, ויש לפרש ג"כ הא דאמר נתן תהום קולו היינו האבות דנקראים תהומות כי גם זכותם גרם להפך המזלות ובדרושי המתקתי כי זכות הצדקה שהחזיק אברהם היא ענין גדול לשדד המזל יע"ש:
שמואל וצבא תנתן על התמיד בפשע הוא ע"ד מה דאיתא בגמר' וילחם עם ישראל ברפידים בשביל שרפו ידיהם מדברי תורה וזה הוא דסמך מימרא דשמואל כאן:
בפשע בפשעה של תורה, ותשלך אמת ארצה אימתא שישראל משליכין וכו' ופרשתי בזה לשון המשנה במס' תענית בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד ולא כתיב ונבטל התמיד כלומר דתיכף כאשר נשתברו הלוחות ותשלך אותם ארצה ר"ל אזי תיכף נגזר ובטל התמיד כי המה שייכן אהדדא, עיי' מ"ש במס' תענית שם:
הלכה ט
אמר משה עיקרה לא שמם נחש וכו' מיכן הי' ר"מ דורש שמות ובחדושי על התורה אמרתי לפרש בזה הקרא אלו שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושוע ולכאורה אין המשך לזה וכי בשביל שאלו השמות קרא משה להושע יהושוע, אמנם אית' בגמרא מרגלים ע"ש מעשיהם נקראו, ונראה כוונת רבותינו ז"ל דדיוק שמם מורה לרעה כמו שדרשו סתור בן מכאל שעשה סתירה וזה הוא הענין דמשה רבינו בשביל שהיה מדייק בשמא כמבואר כאן לפיכך כאשר ראה אלו שמות האנשים חשש והתפלל על יהושוע, ופעם אמרתי בסוטה דף י"ב ותרא אותו כי טוב הוא תני' ר"מ אומר טוב שמו משום דמהיכא ידעה דטוב הוא הוא אלא משום דכ"מ לשיטתו דהי' מדייק בשמא וכיון דטוב שמו ידעה דטוב הוא:
ר' יהודא גזרי' נשיכת כלב שאינו ממינו וראה וכו' עיי' בק"ע דמפרש דר"י ורבנן פליגי דר"י סבר הבטה הוי מרחוק וראי' מקרוב ורבנן סברי להיפך וראה מרחוק והביט מקרוב, ובאמת לא עי' ברש"י על התורה דמפרש דראה היינו ראי' בעלמא והבטה הוי הסתכלות וגבי נשיכת כלב הי' די ברי' משא"כ בנשכת הנחש שהוא ממהר להמית והיינו כרבנן דירושלמי סה פה דקאמר דנשיכת נחש שהוא מחלחל וכן מבואר במס' סנהד' דף ק"א ע"ב גבי ירבעם בן נבט שניבו ולא ראה ופי' רש"י היה סבר שהבינו יפה והיינו הבטה דהיא בהסתכלות וא"כ הפשט בירושלמי הוא הכי דידוע דמדרך הטבע דבר שמזיק ונושך את האדם אם רואה ומביט בזה הדבר הוא מזיק אותו הדמיון ביותר וכן ראיתי באיזה ספר מחכמי הרפואות, וא"כ הי' זה מדרך הנס של הקב"ה דאע"ג דראה תמונת הנחש שהזיקו אפ"ה ע"י ההסתכלות הרבה בה התרפא והוא שלא כדרך דאדרבה ההסתכלות הי' לו להזיק וזה הוא דנשיכת כלב תיכיף שראה נתרפא אבל מי שנשכו הנחש הי' צריך הסתכלות גדול להודיע כי רפואתו הוא בדרך השגחת השם ב"ה וזה הוא דאמר ע"י שהוא ממינו לפיכך הי' צריך הסתכלות גדול כנ"ל ודו"ק, ובספר יבין שמועה ראיתי בפ' בלק על קרא לא הביט און ביעקב כתב החילוק בין הבטה לראי' דהבטה מרחוק וראי' מקרוב ולא הזכיר הירושלמי פה וגם לא הזכיר ממ"ש, ובספרי על התורה פ' בלק הארכתי בזה הרבה:
הלכה יוד
תפתר בעונה אחריהן אמן עיי' בש"ק מס' סוכה דף ז' ד"ה בעונה דהעלה דבעונה אמן אע"ג דאינו מכוין להוציאו אפ"ה יוצא, וכך נראה לפענ"ד וראי' ברורה מגמרא דברכות דף נ"ד ע"ב ר' יהודא חלש ואתפח על לגבי' ר"ח בגדתאה ורבנן אמרו בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להם פטריתון יתי ולאדויי ומקשה והא איהו לא קא מודי ומשני דעני בתרייהו אמן, וקשה מדוע לא משני דהי' מתכוין לצאת בברכתייהו ומדוע הוצרך הגמרא לומר דעני אמן אלא וודאי משום דאינהי לא היו מכוונים להוציאו וא"כ פ"ז אף אם הוא הי' מתכוין לצאת בברכתירהו אפ"ה לא הי' יוצא לפיכך הוצרך הגמרא לומר דעני בתרייהו אמן וא"כ אף אם לא היו מתכוונים להוציאו אפ"ה יוצא, ועוד הרי אמר להו תיכוף פטריתין ייתי מלאדויי ואי דצריכין לכוין להוציאו איך אמר תיכיף פטריתין יתיי דלמא המה לא כוונו להוציאו אלא וודאי כל דעני אמן אע"ג דאינהו לא מכוונים להוציאו אפ"ה יוצא, וזה ראי' ברורה שאין עלי' תשובה, ומבואר לפ"ז ג"כ דבעונה אמן הוי ממש כמו איהו דמברך דאי אינו ממש כמו המברך א"כ הכל קשה מדוע ענה רב יהודא אמן והתכוין לצאת בהו הו"ל לכוין שלא לצאת אלא וודאי דעונה אמן הוי ממש כמו שאיהו בירך אע"ג דחבירו לא התכווין להוציא ודו"ק, ועפ"ז נראה לפענ"ד לבאר דברי ה"ג בברכות שם דגרס אח"כ והלכתא דעונה בתרייהו אמן ולכאורה אין פירוש לדברים הללו דמאי שייך והלכתא על סיפור מעשה אמנם לפי הנ"ל דה"א דלכתחילה עכ"פ אין לכוין לצאת בשומע אחרים מברכין עבורו ואין מכוונים להוציאו לזה מסיים ה"ג דהלכתא הכי דכה"ג הוי ממש כמו שמברך איתו, ובחדושי פרשתי בענין אחר אמנם מ"ש הוא נכון ע"ד הפשוט:
סליק פרק שלישי.