אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ראש השנה › אם אינן מכירין אותו פרק ב

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ראש השנה · אם אינן מכירין אותו פרק ב

הלכה ח

הלכה א

ועד א' נאמן משלך נתנו לך, עיי' בבלי דלא רצה לתרץ כתי' הירושלמי ויש לעיי' אמאי הלא תירץ הירושלמי הוא לכאורה נכון כיון דמצד הדין לא צריכין עדות כלל רק מחמת שקלקלו סכותים א"כ סגי בעד א', אמנם נראה לומר משום דלכאורה יש לדקדק אמאי הוצרכו הב"ד לשלוח עמהם עדים להעידו כלל יכתבו ב"ד בכתב ידם ויעידו ע"פ כתבם לב"ד המקדש החודש שהמה כשרים, אמנם כבר נודע דעת הרמב"ם דס"ל דעדות בכתב לא הוי עדות דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ לפ"ז שפיר הוצרכו לשלוח עדים, אלא דכל זה הוא דווקא אי בעינן עדות גמורה משא"כ אם נימא דלא בעינן עדות גמור כיון דלא הוי רק מפני קלקל הכותים א"כ שפיר קשה ודו"ק והשתא לפ"ז היינו דמקשה גמרא דידן כיון דמצרכת לי' עדות ולא מהני כתב שישלחו ב"ד להעיד כי המה מכירים אותן וע"כ דבעינן עדות גמורה א"כ תקשה וחד מי מהימן ודו"ק, אלא דאכתי קשה מאי פירך לשני כירושלמי וכ"ת א"כ אמאי איצטרך כלל העד לכתבו הב"ד בכתב לשם דהא דאיצטריך לשלוח הוא בשבת דאז אי אפשר לב"ד לכתוב דכתיבה הוי אב מלאכה ומשו"ה הוצרכו לשלוח עד אלא דזה ליתא דכמו דהותר לשלוח העד אע"ג דהעד מחלל שבת וע"כ דהותר א"כ כך הי' מותר לב"ד לכתוב ודוק והשתא לפ"ז מבואר היטב דלא כפנ"י דכתב דלא התירו להם אלא לאו דמחמר דמוקמינן לקרא לדדמי ולפי הנ"ל מבואר דע"כ דהותר לכל דאלים הדרה קושיתו לדוכתה וליכא למימר דה"ל לב"ד לכתוב זה ליתא דכתיבה הוי אב מלאכה ולא הותר:

אמנם הירושלמי י"ל דס"ל דהתירו להם דווקא לאו דמחמר כמ"ש הפ"י א"כ שפיר תירץ משלך נתנו לך ודו"ק, ועיי' בספר שלום ירושלים:

ר"ז ר' חונה בשם רב אין הוא ואחד מצטרפין על חתימת העד השני עיי' בק"ע דלא ליפוק תלתא ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדי ובגמ' דכתובו' אמרי' בדף כ"א ע"א היכא ליעבד לכתוב חתימת ידיו אחספא ודוק' אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח אינש דלא מעלא ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, ועיי' בתוס' שם ד"ה אחספא וה"ה ארישא דמגילתא, עיי' בח"מ סי' ס"ט ס"ק י"ז בש"ך דהביא בשם מ"ו קושי' על הסמ"ע דפליג על הע"ש בממר"ם חלק דאינו נאמן לומר ממנו נפל, מהא דקאמר הגמרא דלמא משכח אינש דלא מעלי וכתב עליו מם דבעי ומדוע לא קאמר דבכתב יד גופא יגבה אלא וודאי דנגד הממר"ם יהיה יכול לטעון דממנו נפל, ולכאורה היא קושי' עצומה, אמנם לפענ"ד כראה ע"פ מה שכתב התוס' התם בד"ה הוציא עליו כתב ידו דהרי"ף פוסק דדווקא להד"ם אינו יכול לטעון אבל פרעתי יכול לטעון וקשה לכאורה לפ"ז א"כ איך קאמר הגמר' דלמא משכח אינש וכתב עליו מה דבעי הלא אידך יכול לטעון כנגדו פרעתי, אמנם נראה לתרץ ע"פ מה דקיימ"ל דאם כתב בשטר נאמנות אינו יכול לטעון א"כ א"ל דאידך יכתוב עלי' מה דבעי ויכתוב ג"כ בו נאמנות, וא"כ תו לא יכול אינך לטעון פרעתי ודו"ק. והשתא לפ"ז מתורץ קושיית הש"ך דלא היה יכול הגמרא לומר דיוציא החתימה לבד זה ליתא דנגד החתימה יטעון פרעתי, לפיכך הוצרך הגמרא לומר דיכתוב עלי' מה דבעי וא"כ יכתוב בו נאמנת ודו"ק, וא"כ י"ל דעל ממר"ם באמת אינו יכול לטעון ממני נפל. והשתא לפ"ז מתורץ ג"כ קושיית התוס' דגמרא לא רצה לומר דיכתוב ארישא דמגילתא דבכה"ג עכ"פ סו' כמו ממר"ם והי' צריך לטעון כנגדו פרעתי לפיכך קאמר הגמרא עצה יותר טובא אחספא כנ"ל:

אמר ר' יודן ויאות אלו שנים שיצאו מעיר אחת עיי' בש"ק מה שתמה אדברי תוס' ולפענ"ד נראה דהא דאמר כהדא סוסיתא שרובה עכו"ם היינו רובה ככולה דמעט היו הם הישראלי' שדרו שם והמה היו נכרים כולם, וא"כ בהיות שזה לא הכיר אותו שום אדם שהוא מישראלים כי כל הישראלי' שהיו בעיר הלז היו נכרים היטב א"כ בוודאי נכרי אך חבירו העיד עליו שהוא ישראל אף שהמה אינם מכירין אותו ומשו"ה אינו נאמן הואיל והוא רק עד אחד ויש רגלים לדבר שהוא נכרי בהיות שכל הישראלי' מעיר הזאת נכרים היטב ודו"ק:

אמר עד אחד נולד איש פלוני בשבת מלין אותו על פיו, נראה לפרש דכוונת הירושלמי הוא דכמו דכאן דמסיק דהאמינו לרואה דאומר ברקי משום דחכימי מילתא ה"ה בנולד ע"ש סמוך לחשיכה ואומר אז אחד כבר חשיכה מלין אותו על פיו בשבת משום דאז כשהעיד הי' חכימא מילתא ולא הי' כ"א גילוי מילתא כנ"ל, ודע דבאמת אמרתי לעורר אהא דסמכינן אנן אאמירה דנשים דאומרת שהילד נולד בשבת היכא דנולד סמוך לחשיכה ואולי משקרות, והנה לכאורה מצאתי מפה סמך דהרי ר"א מל על פי נשים דאמרו שמשא הוית על סוסותה, אמנם עיי' בירושלמי פ' אמר להם הממונה שגרסא הי' מטלטל ע"פ נשים א"כ אין מזה ראיה דא"ל שאני איסור טלטול דהוי רק דרבנן, ומכ"ש לפמ"ש לעיל בלא"ה אין ראי' דא"ל הא דסמך אנשים היינו היכא דאמרו תיכף כן אחר הלידה דאז חכימי מילתא וכמ"ש לעיל משא"כ אם אמרו כן אחר ג' או ד' ימים כיון דתו אז לא חכימא מילתא א"כ איך נאמנות, אמנם לפענ"ד נראה דהוא דבר שהוה בידן דאין אנשים מצוין אצל לידת אשה וא"כ הוי כמו דנשים מהמנות אניקור חלב וכדומה אע"ג דהוי דאורייתא הואיל ובידן אף בזה מהימנא:

שוב ראיתי שהעיר בזה בס' שלום ירושלים בסוף מס' שבת והאריך וראיתי דרצה לתרץ שם קושיית התוס' ר"פ דחולין דהקשה אהלכות א"י מגמרא דזבחי' ורצה לתרץ דס"ל לבעל הא"י כהג"א דאשה כשירה נאמנות, וא"כ התם בקדשים שבפנים נהגו סלסול בעצמם ולא הניחו אלא מיוחסים א"כ בכה"ג אשה כשירה נאמנת אפי' לכתחילה, ודברים אלו לתניהו דזה עכ"פ הוא רק מטעם סלסול שהם נהגו ע"פ עצמם כן אבל עכ"פ הי' יכול לתרץ דתנא אעיקר הדין מדבר ונקיט כל הפסולין ששחטו לשון דיעבד אטו נשים דעלמא דדווקא בדיעבד כשרים, אמנם אנכי בחידושי למס' חולין הארכתי בתרוצים שונים לתרץ דעת ההלכות ארץ ישראל ע"ש. וכעת נפלה בדעתי דדעת ההלכות א"י הוא דקאמר דנשים לא ישחטו אפי' היכא דשחטו לפנינו הרבה פעמים וראינו דלא נתעלפו אפ"ה לא ישחטו ב"ע משום דחיישינן דבפני עצמן יתעלמו אלא דכל זה אי חיישינן למיעוט א"כ שפיר יש לחוש אף דבפנינו שחטו הרבה וראינו שלא נתעלפו אפ"ה שמא בפני עצמן אם ישחטו יתעלפו וא"כ י"ל דההלכות א"י סבר כר"א דחייש למיעוט ומשו"ה קאמר דנשים לא ישחטו אבל התם בזבחי' רצה לאוקמי המתני' ככ"ע אפילו כר' יהודא דלא חייש למיעוט משו"ה משני משום טמאים ודו"ק, ועיי' בחדושי למס' חולין:

דף ו' והתיר הרוצח עיי' בק"ע דאיירי בלא עדים ותמי' הא בירושלמי סתמא כתיב משמע אפי' בעדים, אמנם לפענ"ד ע"פ מה דאיתא במכות דף ז' ע"ב נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה ועיי' בבבלי וזה הוא דהתיר הרצח בכה"ג דאינו גולה ודו"ק, א"נ אם רצו העם לכבד הרוצח דמותר לקבל כבוד כדאיתא במשנה שם:

לילי זמנו אין משיאין מפני יינו יש לעיי' בלא"ה אין יכולין להשיא בלילי זמנו שמא לא יבואו עדים ויהי' מעובר וצ"ע, ואין לומר עכ"פ היכא דבאו עדים מ"מ אין מתקנין אלא בענין שוה ורוב פעמים אין באים העדים רק ביום ל':

הלכה ב

מאי עצי שמן דדנין עי' בר"פ במה מדליקין דמפרש לכש היינו דדינון ואפשר דהכל מין א' אלא דלפ"ד קשה שם נ"כ קושית הבבלי שם האי עץ בעלמא הוא וצריכין לומר דאית בי' ג"כ עמרניתא, ועיי' בחדושי בבבלי פ' במה מדליקין:

אמר ר' יונה כהדין מקזנא פרושו כמו המקיז דם כורך אח"כ במקום ההקזה כך הי' ג"כ כורך במשיחה ומשו"ה לא תני וקושרן במשיחה רק כריכה בעי שמא יפסוק הקשר, א"כ דהוא קושי' דר"י מקשה כהדין מקזנא דבמצית בו האור נמי הוי פרסים לגולה דמקזנא פי' פרסום עיי' חגיגה דף ו' ומקזה לה תרי ומתרץ דאפ"ה הוצרך ג"כ להוליך ולהביא שלא יאמרו כוכב הוא:

עיי' בתוספתא על כל ר"ח היו משיאין משואות, כלומר הבאים בזמנם וכן מבואר ממה דאיתא לעיל מנה בתוספתא א"נ דקאי על הסמוכין למקום הועד כדאיתא בירושלמי לעיל צפת למה מסבה בגין מודעה דאינון ידעון:

הלכה ג

תני אף בא למול את הקטן ויש לעיי' אמאי לא חשב לי' בביצה גבי דברים שהתירו סופן משום תחילתן ועיי' בתוס' בסוגי' בבבלי ד"ה שיהיו מהלכין אמנם עיי' ביו"ד בטו"ז סי' רס"ו א"כ י"ל גם כאן דהוי מילתא דפשיטא, ועיי' בש"ק מ"ק דף ב' ד"ה התירו סופו ועיי' בחדושי לאו"ח סי' ש"א טו"ז ס"ק ג' ועיי' בספר ש"י במס' מ"ק שם:

הלכה ד

ע"ב אמר ר' לוי לעולם לית מזל חמי מה דקומוי ובדרושי בארתי עד"ז דברי איוב ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים ויש לדקדק בלשון בני אלקים דקאמר אמנם הענין הוא דבמלות לית מזל חמי מה דקומוי ואין קנאה בניהם אבל אנחנו בני אדם תמיד הקנאה מרקד בינינו וי היא דחרבה עירינו בעו"ה, וזה הוא דאמר הפסוק ברן יחד כוכבי בוקר דהיינו שכוכבי בוקר דהיינו המזלות אומרי' שירה באגודה אחת ובאהבה אזי ויריעו כל בני אלקי' דהיינו סיטרא דדינא מלחדי' קטגורי' עלינו וזה רמז ג"כ דוד המלך באמרו כי אראה שמיך ירח וכוכבים מה אנוש כי תזכרנו דהוא ההיפך מרובה בקנאה ושנאה, ובזה אמרתי הקרא דהביא הירושלמי לעיל מינה המשל ופחד עמו והוא דיעקב אבינו ע"ה זכה להיות האדם שבמרכבה ולא אברהם ויצחק והענין הוא דמאברהם יצא ישמעאל ועדיי' מריבה בינינו ובין ישמעאל וכן יצחק יצא ממנו עשיו ושנאה בינינו ובינו אבל יעקב היתה מטתו שלימה ואין שנאה וקנאה יצאה ממנו וכבר נודע כי אברהם נקרא מושל כי נמנה למלך כדאיתא על קרא עמק השוה, ויצחק נקרא פחד יצחק בסוד הדין אבל יעקב הוא הנקרא עושה שלום, וזה הוא דאמר המשל ופחד דהיינו אברהם ויצחק עמו דהיינו המה רק עם הקב"ה אבל עושה שלום הוא יעקב זה במרומיו דהיינו האדם שבמרכב' למעלה מכולם, ועוד הארכתי בדרוש ואין כאן מקומו:

שס"ה חלונות עיי' בש"ק ומה שכתב דבעינן שיהי' יום שאין השקיעה והזריחה בשוה וסיים וזה ברור צ"ע טובא ועיי' ב"ב דף ע"ד בבבלי גבי אנחתה בכוותא דרקיע ואמר גלגלא דרקיע הוא דהדר ע"ש:

מ"ד לצפונה דבריו קיימים מן טבת ועד תמוז בק"ע קיצר כאן בפירוש ועיי' בבלי דף כ"ד ברש"י שם, ומ"מ צל"ע בלשון הירושלמי מטבת ועד תמוז משמע הא בסיון אם אמרו לדרומה לא אמר כלום ואמאי ודו"ק:

כשעירה ויותר מכשעורה עיי' בק"ע ולפענ"ד נראה כשעורה ממש ע"פ מה דאיתא בקדוש החודש דהלבנה בשעת חדושה בהיות דהיא תחת החמה אינה נרא' ממנה כ"א כחוט או מעט יותר היוצא מתחת החמה והיינו כשעורה כרוחב שעורה ברחבה או יותר כנ"ל:

מ"ד אין דבריהם קיימין בהינון קיימן בשוין ודע דהרמב"ם הביא ברייתא דבבבלי כפשטא ותמי' מדוע לא הביא חלוק הירושלמי ועיי' בשלום ירושלים דהתעורר על זה, ואפשר דס"ל לרמב"ם דברייתא ע"כ לא ס"ל חלוק דאל"כ הו"ל לברייתא לאפלוגי מני' ובי' דהא דבא' אומר ב' וא' ג' עדותן קיימת דוקא באינם עומדים בשוה ומדוע מפליג הברייתא בא' אומר ג' וא' ה' אלא וודאי דברייתא ס"ל דאין לחלק כנ"ל לדחוק ולישב:

הלכה ה

והא תנינן ראש ב"ד אומר מקודש וקשה מאי פירך מתני' אתי' דלא כר"ש ועוד הא ע"כ התנא דתני בריש פרקן דבא' בתשרי ר"ה ליובלת וע"כ דיליף מדכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה כדאיתא בבבלי דף ח' ע"ב וע"כ אינו מוקי הקרא לאינו מקדש חדש' ע"ש היטב אלא דלזה יש לתרץ דירושלמי לשיטתו אזיל דיליף לי' לעיל דף ג' ע"ב מטעם דיהיו כל חדשי שנה שוין ע"ש היטב אבל עכ"פ הא קשי' מאי פירך דלמא מתני' אתי' דלא כר"ש ודו"ק ומכ"ש למה דמתרץ מאי מקודש מקוים איך מפרש אח"כ פלוגת' דר"א ב"צ ותיק וצ"ע, ואפשר לומר משום דעי' בפי' המשניות להרמב"ם דכ' אהא דאמר ר"א וקדשתם את שנת החמישי' שנים אתה מקדש ולא חדשי' דאינו חובה לקדש חדשי' וי"ל דמשמע הא אם רצו ב"ד לקדש רשאים ואמאי נימא דהו"ל לאו הבא מכלל עשה ואסיר לקדש חדשים ע"כ נראה די"ל דוודאי לר"א בר"ש לא פליג אהא דעונין מקודש מקודש דהרי כתיב מקראי קודש משמע בהדי' דהציבור יקראו מקודש מקודש אלא אהא דרב"ד פליג דכתיב רק וידבר משה ואהא פליג דהכוונה רק שיאמר שמקוים וא"כ לפ"ז יש לומר איידי דנקיט דהעם עונין מקודש נקיט נמי גבי רב"ד דאומר מקודש אלא זה הוא דוקא, אי הי' רשאי לומר מקודש אבל אי יש ג"כ אסור לומר א"כ שפיר קשה איך נקיט התנא לשון ראש ב"ד אומר מקודש מה דאסור לו אלא וודאי דרשאי עכ"פ אלא דאינו חובה וכמ"ש פי' המשניות, ועיי' בבבלי דף כ"ד ע"א:

ודע דיש לעיי' מדוע לא הביא הרמב"ם דמברכין על קידוש החודש מ"ש מכל המצות שמברכין עליהן בקיומן א"כ כן יש לברך ג"כ על קידוש החודש וכן על עיבור השנה:

א"ל אנא מדבית עלי קא אתינא וכתיב וכו' אבל מתכפר הוא בתפילה עיי' בסנהדרין דף צ"ח בבבלי דאיתא התם אי אמר רבה ייתי ולא אחמיני' א"ל אביי לרבה אילימא משום חבלי של משיח והא תני' שאלו תלמידיו של ר"א מה יעשה אדם וינצל מחבלי של משיח יעסוק בתורה ובג"ח ומר הא תורה והא ג"ח אמר שמא יגרום החטא, ויש להקשות מאי פירך אביי דלמא שאני רבה דאתא מבית עלי כדאיתא בבבלי ר"ה דף חי וצריך זכות דתורה וג"ח להגן שיאריך ימים אבל אינש אחר אה"נ דמועיל להגן ושאני רבה, ונראה בעיני לתרץ דבלא"ה יש לדקדק בלשון הגמרא דקאמר שמא יגרום החטא משמע חטא הידוע הו"ל למימר סתם שמא יגרום חטא ע"כ נראה דקושי' אחת בירך חברתה מתורצת דאה"נ זה כוונת הגמרא שמא יגרום החטא היינו חטא הידוע דהיינו חטא דבית עלי כנ"ל, אמנם לפי הירושלמי יש לתרץ בענין אחר כיון דיש ג"כ זכות דתפילה א"כ הפילה תוכל להגן אקללה דבית עלי ותורה וג"ח אחבלי דמשיח כנ"ל, ובדרושי הארכתי:

מעשה שעיברו ב' רועי בקר עיי' סנהדרין בבלי דף י"ח ע"ב:

הלכה ו

דף ז' ע"א דמות צורת לבנה עיי' בסוגיא בבבלי ודע כי זה איזה שנים נשאלתי ע"ד קלפי של כסף שהי' מצויר עלי' דמות מלאך כאיש בעל כנפים אי מותר להשהותה ואמרתי לפי המבואר בשו"ע יו"ד סי' קמ"א סעיף ד' דצורת שרפים ואופנים ולמלאכי שרת אסור לעשותן ואסור להשהותן היינו דווקא מבולטת אבל לא בשוקעת ואמנם הטו"ז שם הביא דברי' הרמב"ן דסובר דאפי' בשוקעת אסורין אלא הטו"ז כתב שם דעכ"פ זה בעשיותן אבל בשהיותן דאינו אלא משום חשדא יש חילוק בן בולטת לשוקעת א"כ לפ"ז כיון דצורה הזאת היא רק שוקעת א"כ מותר להשהותה, ודע דבחדושי הערתי על מה שהקש' התוס' בסוגי' ד"ה ממעל לרבות מלאכי שרת לתרץ קושית' והוא דלכאורה יש לדקדק אמאי הוצרך הגמרא להביא ג"כ הא דתני' ממעל לרבות מלאכי שרת אמנם נראה משום דלכאורה קשה מאי פירך מאשר בשמי' לרבות חמה ולבנה לשני התם איירי בבולטת אבל בשקוע לא אסרה תורה אמנם נראה דגמרא פירך דהרי תנן ממעל לרבות מלאכי שרת וקשה הא זה ידעינן מלא תעשון אתי אלא וודאי דקרא דממעל אתי' לאסור אפי' בשוקעת וא"כ גם חמה ולבנה כן ושפיר פירך ודו"ק ומתורץ קושית התוס':

לזה משני הגמרא כי תני' האי לעבדם לזה מקשה הגמרא והא תני' לא תעשון כדמות שמשיי כגון חמה וכו' וע"כ מנ"ל לתנא הא ודלמא אתי לרק למה שבמדור העליון אלא ע"כ דס"ל להאי תנא דקרא דבשמים ממעל את' לעשי' ולא לעבדן א"כ שפיר קשה והשתא לפ"ז מתורץ קושית התוס' לקמן בד"ה והא ר"ג יחיד הוי שהקשו הא ר"ג לא היתה בולטת ולפמ"ש לק"מ דגבי לבנה אפי' אינה בולטת אסורה כיון דהוי ממשמשין ודו"ק, ועיי' מ"ש מזה בשו"ע או"ח סי' ש"א, ודע דבחדושי על הרמב"ם כתבתי דלפי העולה מדבריו דצורת אדם דווקא בולטות אסור ושאר צבאי השמים אפי' על הלוח אסור והנ"מ כתב דטעמו כמ"ש התוס' והר"נ דצורת אדם נראה בולטת וצבא השמי' אינם נראים בבולטי' ולפענ"ד נראה דהי' קשה לי' הא דאמר הגמרא לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים תיפוק לי משום צורת אדם כקושית התוס' והרמ"ך אלא וודאי דצורת אדם דדווקא בבולטת אסור ואסרה תורה דמות ד' פנים אפי' על הלוח, ומה שלא הביא הרמב"ם דדמות ד' פנים אסור אפשר דרמזה בצחות לשונו דאמר צורת הבהמה ושאר נפש חי' חוץ מן האדם משמע הא עם האדם אסור והיינו דמות ד' פנים, ודע דעיי' בשו"ע שם בש"כ ס"ק ל"ב דאפי' באדם אין חלוק בין צורה שלימה ותמהני שלא הביא דברי התוס' ב"ק דף צ"ד ע"ב בד"ר מטבע:

ועיי' בטו"ז שם ס"ק י"ג ובש"כ ס"ק למ"ד דהאריכו בענין תמונת המזלות איך רשאין לצייר ועיי' בש"כ דכתב דאינו אסור רק תמונת כל י"ב מזלות יחד דומי' דד' פנים ותמי' הלא הברייתא כחדא חשוב לה צורת חמה ולבנה כוכבים ומזלות ואטו כל הכוכבים ביחד קאמר, אמנם הנראה לפענ"ד דאין המזלות אסורי' אלא כמו שהם קבועים בגלגל ועיי' במס' פסחי' דף צ"ד ע"ב ואה"כ אם צייר המזל כמו שהוא קבוע בגלגל אה"נ דאסור, ודו"ק. ועיי' בספר שלום ירושלים דמדקדק בלשון המשנה דנקיט בעליותו, ולק"מ דעליתו היינו מקום הועד כדאיתא בסנהדרין דף י"א ע"א דאמר ר"ג השכימו לי ז' לעלי' ופי' רש"י דהוא מקום הועד המיוחד לישב שם ב"ד והיינו מקום הרבי' ומשום דשם ליכא חשדא ובחנם האריך הש"י, והוציא המשנה מפשטא דעליותם היא חוץ ממקום הועד ואינו ועיי' במשנה דשבת בעליות חנני' בן חזקי' ועיי' בגמרא שם:

הלכה ז

ותני כן ויש לתמו' לפ"ז על רש"י במשנה בבבלי דדחה דברי רבותיו ובירושלמי מפורש כוותייהו:

מה היה לו ללמד נראה דירושלמי מקשה הא דאמר ר"ע יש לי ללמד וע"ז מקשה מה היה לו ללמד לזה משני דבא ללמד מדכתיב ב' פעמי' אתם כדאיתא בבבלי אלא דהירושלמי מקצר אמנם כוונתו הוא כן וה"ק יודעים היינו שאם קדשוהו שלא בעדי' שהוא מקודש והיינו מדכתיב ב' פעמים אתם ואתי' חדא למזידים והוא כדאיתא בירושלמי לעיל ר' אבון משדי עלוי צררין וכן חד לשוגגים כגון שטעו בחשבונם, ובא להעיד מדכתיב עוד פעם אתם ואתי' שאם קדשוהו ע"פ עדים המעידים ואח"כ נמצאו זוממין והיינו אתם אפי' מוטעין דלא תימא כיון דע"פ עדים עשו ועכשיו נמצאו זוממין א"כ יהי' מעובר קמ"ל וא"כ שפיר עשה ר"ג אפי' אם הי' מוטעה ע"פ עדים, ומקשה והא תנן מעשה שעברו יותר ממ' זוג ועכבן ר"ע והי' המקשן ס"ד דמשו"ה עכבן דידע בחשבונו דעדים משקרים ואולי יטעו לר"ג ואי אתם אפי' מוטעין למה עכבן הלא כל מה שיעשה ר"ג עשוי אפי' אם מוטעה, ומשני הירושלמי דשם אין הטעם משום זה רק משום שהי' מ' זוג והי' נראה בעליל כדאיתא במשנה לפניו ואה"נ אלו הי' רק זוג א' לא היה מעכב ודו"ק, ובק"ע לא הי' פי' כן ואין פירושו נכון לפענ"ד:

הלכה ח

רבי בחכמה ותלמיד שקבלת את דברי הא דקאמר רבי בחכמה הוא ע"פ מה דאיתא ברז"ה דבאמת ר"ג טעה רק סבר מה שעשה עשה ועכ"פ הודה ואמר שהוא רבו בחכמה שהדין הי' עמו

אלופינו עיי' ברכות דף י"ז דפליגי ר"י ור"א חד אמר אלופינו בתורה ובמצות ומסובלים ביסורין וחד אמר אלופינו בתורה ומסובלים במצות, נראה דמ"ד ומסובלים ביסורים הוא גופא האי תנא דאמר אלופינו מסובלים בשעה שהקטנים סובלים את הגדולים והוא ע"פ מה דאיתא בגמרא ומיץ אפים יוציא דם כל תלמיד שרבו ממיץ בו אפו וסובל זוכה להבחין בן דם לדם, וזה הוא דאמרו כי הוי מפטרי מרבם אלופינו אתם הייתם אלפינו בתורה ובמצות ע"י מסובלים שהיינו סובלים יסורים וכעס של רבינו וע"י זה זכינו לתורה ומצוה וזה הוא דמפרש ג"כ כאן ע"י שהקטנים סובלים את הגדולים עי"ז אין פרץ והבן:

דף ז' משמש ידע מבואו עשה ירח למועדים עיי' בק"ע בפירוש ראשון והוא נכון, ע"פ המשך המימרות, ויש לפרש עוד דידוע דבעת המולד הלבנה תחת השמש ממש וכשהוא יוצא ונראה כחוט ממנה היינו הראות חדושה והיינו משמש ידע מבואה אם השמש נראה כחוט השערה מבואה עשה ירח למועדים דהיינו אז קבע ר"ח, א"כ ע"פ מה דאיתא בגמרא על קרא שמור את חודש האביב שמור אביב של תקיפה שיהי' בחודש ניסן והיינו משמש ידע מבואו אז תראה לעשות ירח למועד הפסח דהיינו כשתראה שתמשך תקופת טבת עד י"ו בניסן אז מעברין ועיי' בבלי כ"א וקצרתי:

אמר ר' סימן והיו ע"י זה ועי"ז פי' דכתיב בקרא והיו לאתות ולמועדים ולימים ושני ומדכתיב והיו קאי אתרווייהו דוהיו הוא לשין רבי' ופשוט:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה