אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת ראש השנה › יום טוב פרק ד

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת ראש השנה · יום טוב פרק ד

פרק ג ראוהו בית דין

הלכה א

ע"ב תני בא' לחודש עיי' בש"ק ולפענ"ד לק"מ דאה"נ דהוי מצי למפרך כן אלא דעדיפא פירך במקום שהם יודעין ידחה ולפי מה דמשני דכתיב והקרבתם א"כ הרי אפי' במקום שיודעי' נמי אינו דוחה א"כ ע"כ דגזרת הכתוב הוא ולא משום דממט ספיקא דהרי אפי' ביודעי' נמי אינו דוחה, ובלא"ה תמהני עליו שלא עיי' בתוס' יומא דף ע"ד ד"ה איצטרך דלפי מה שכתבו שם לק"מ בלא"ה:

אלא בכל ארצכם כאן ריבה וכו' ואין להקשות להנהו תנאי דלא דרשי כל עיי' בבבלי פסחים מ"ג ע"ב א"כ תקשה דהו"ל לן לומר דיתקעו בר"ה בשבת בין בארץ בין בח"ל י"ל דסוגי' דכאן אזלא אליבא דר"ע דלא ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם ומשום כן מקשה שפיר מתחילה והא כתיב והעברת שופר תרועה בחודש השביעי והיינו כר"ע כדאמר הירושלמי לעיל דף ח' ע"ב עד כדין כר"ע וא"כ לר"ע לשיטתו מתרץ שפיר דאיהו דריש כל עיי' בפ' התערובת דף פ"ב אבל מאן דלא דריש כל יכול לסבור כר' ישמעאל לעיל ויליף לי' מדכתיב ותקעתם תרועה וא"כ קושית הירושלמי בלא"ה לק"מ ודו"ק, אמנם באמת עיי' בתוס' פסחים שם דכתבו דאין לדמות הדרשות דאפי' דאפי' מאן דלא דריש כל היכא דפשוט הדרש דרש וא"כ בלא"ה לק"מ, ועיי' במה שהתעוררתי בחדושי למס' מגילה בבלי דף ח' ע"ב דמתרץ ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר וא"כ לרבנן דלא דרשו כל מצורע מוסגר לשלוח מנ"ל ולפמ"ש לק"מ ובחדושי שם הארכתי וכאן עת האסיף:

הלכה ב

ר' יונה בעי היתה יכולה לבא ע"י עירוב דע כי נשאלתי בענין הספינות שקורין פליא ברוקען הסמוכין לעיר ועוברים תמיד מצד זו לצד האחרת שאצל המים אי מותר לשוט בו בשבת והנה דעת השואל היתה הואיל והספינה קשורה בחבל המונח במים והוי כספינה קשורה דכתב המחבר בסיף סי' של"ט והשבתי שאני התם דאינו שטה והלשון דכתב המחבר אע"פ ששטה היינו שמתנדנד' אבא ואנא אבל לא בעשוי לשוט, אמנם כראה דיש ג"כ חשש שמא יצטרך לבוא לעשות מלאכה וראי' ברורה מדלא בעי בירושלמי ג"כ בכה"ג אאינו יכולה כגון שמפסיק נחל ולבעי היכא דיוכל לבא בכה"ג ע"י ספינה אלא וודאי דאסור משום שיטה ואפי' אם קונה שביתה בין השמשות כמ"ש בשו"ע סי' רמ"ח סעי' ג' ועיי' במ"א שם א"כ לא שייך שיטה כיון דהי' שם בין השמשות והוי כדירה דידי' מ"מ יש חשש שיוכל לבא לידי מלאכה ואע"פ שאינו מצוי מ"מ יש לחוש ולאסר אם לא דהוי לצורך אזי יש להתיר כיון דהוי למעלה מיו"ד והוי ג"כ בתוך התחום גם קנה שביתה מאתמול בענין דלא הוי כשט, ועיי' בספר כתיב חיים וכמדומה שזקני הגאון מו"ה ליב ווירמז זצ"ל ה"ה מדבר שם מזה וכעת אין ספר זה בידי, ועיי' במ"א סי' תרי"ג ס"ק ח':

וריב"ז מתקן על דבר תורה וכו' עיי' בק"ע וש"ק אמנם באמת תמי' לי אם נאמר דכונת הירושלמי הוא ירושלים הוא דבר תורה מדכתיב והקרבתם א"כ איך קאמר ור"י ב"ז מתקן על דבר תורה מאי תיקן בזה הלא דבר תורה ואינו מתקנתו ואיהו רק ביבנה תיקן במקוה ב"ד, וביותר תמוהים דברי רש"י בפרקן דמתחילה מפרש אבל לא במדינה לא בירושלים ולא בגבולין ואח"כ כתב ועוד זאת היתה ירושלים יתירה היינו בעודה בבנינה ותמי' בבנינה במקדש לבד היו תוקעין וכבר הרגיש בזה בלח"מ, ואני מוסיף ומתמה מאי רצה רש"י בזה במה דמפרש בעודה בבנינ' הלא דברי מותר המה, ועוד אני תמה על לשון הרמב"ם פ' ב' מה' שופר ה' ח' שכתב וז"ל אבל בזמן שהי' המקדש קיים והי' בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת כל זמן שב"ד יושבים וכו' ומדוע האריך כ"כ ומדוע לא קיצר כדרכו לכתוב אבל בזמן המקדש היו הכל תוקעין כל זמן שב"ד יושבים שם וכו' אמנם נראה בעיני דהענין הוא כך דוודאי דעת הירושלמי הוא מדכתיב זכרון תרועה יש משמעות דאין מ"ע לתקוע בשבת אמנם הואיל וכתוב והקרבתם מוכח דעכ"פ בירושלים דשם מקום הקרבה הוי מ"ע אפי' בשבת כמ"ש הירושלמי לעיל א"כ לפ"ז הי' מן הראוי לתקוע בשבת בכל ירושלים ובעבורה שלה, אמנם הואיל ויש חשש שמא יעבירנו העמידו חכמים דבריהם וגזרו רק במקדש לתקוע ובאמת כל אנשי ירושלים ואנשי עבורה יכולים לבוא לשמוע התקיעות במקדש ויקיימו המ"ע בשמיעתם שם, אמנם מ' שנה קודם שחרב הבית וכבר גלתה סנהדרין ממקום מושבם בלשכת הגזית וישבו בחניות ומחניות לירושלים כדאיתא בבבלי דף ל"א א"כ אז ראו דיחרב המקדש וא"כ יתבטל התקיעה משם ובאמת מצד הדין חייבים כל אנשי ירושלים לתקוע כנ"ל לפיכך חזרו והתקינו לתקוע בכל ירושלים כדין תורה ודו"ק, והשתא לפ"ז יובן הטיב דברי הירושלמי דקאמר ור' יב"ז מתקין על דבר תורה כיון דבאמת מצד הדין תוקעין בכל ירושלים ועבורה אפי' בזמן שהי' המקדש קיים רק מתחילה גזרו מטעם שמא יעבירנו וסמכו דהכל ישמעו מתקיעת המקדש ושוב כשראו המקדש יחרב אזי חזרו והעמידו על עיקר הדין תורה כמקדם, והשתא לפ"ז יובנו דברי רש"י דמתחילה כתב י"ט שחל בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה היינו לא בירושלי' ולא בגבולין היינו כשישבו בלשכת הגזיז, אמנם שוב כשגלו מלשכת הגזיז וראו שיחרב הבית אז תיקן ריב"ז שיהי' תוקעין בירושלים והסמוך וזה הוא דכתב רש"י ועוד זאת היתה ירושלים יתירה בעודה בבנינה דהיינו שרק עודה בבנינה אבל הסנהדרין כבר גלו מלשכת הגזיז וחנות וישבו בירושלים ואז התקין ריב"ז שיהי' תוקעין בכל ירושלים ועבור' ודו"ק הטיב, והשתא לפ"ז יש לומר דזה הוא דברי הרמב"ם שכתב אבל בזמן שהי' המקדש קיים והי' הב"ד הגדול בירושלים דייק שלא היו בלשכת הגזיז רק בירושלים אז הי' הכל תוקעין בירושלים ודו"ק, אלא דלפ"ז יש לעיי' קצת מדוע לא הביא הרמב"ם הדין דקודם שישבו בירושלים דהיו תוקעין רק במקדש אלא דאין זה תמי' כ"כ ויש לכוין בזה דברי השגות במה שהארי' הראב"ד בדברים, ודע דהרמב"ם כתב אפי' ננערו לעמוד כמי תוקעין בפניהם ובאמת בגמר' הוי בעי דלא איפשטא אמנם בכ"מ כתב דטעמא דלקולא משום דלא הוי כ"א גזירה, אמנם לא ראה דמבואר כן בהדי' בירושלמי דקאמר דווקא יצאו ב"ד ממקמם אבל לא בננערו ולא בעי שם כ"א מחדר וקיטן יע"ש:

הלכה ג

כתיב ושמחתם וכו' עיי' מס' סוכה דף ח' ע"ב דמהפך הק"ע הגרסא והכונה דלמ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר ניחא דהוי במקדש דבר תורה אמנם למ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר א"כ אפי' במקדש לא הוי דבר תורה כ"א ביום א' הוי תקנה לתקנה יע"ש ודע דלמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר א"כ ניחא טפי הא דקתני במשנה לקמן לולב וערבה ששה ושבעה והוא דביום א' דהוי דאורייתא זה דוחה שבת משא"כ בשאר ימים ולא צריכין לדחוקי כדדחיק בבבלי יע"ש, ודע דיש לעיי' מאי פירך הגמרא בבבלי דף מ"ג ע"א ורבנן והוצרך לתרץ לדדהו דה"א ניליף ימים ימים מחג הסוכות לשני דס"ל לרבנן דקרא ושמחתם לא איירי בלולב כלל כ"א בשלמים ואיצטרך יום למעט לילה ומימים דבתרא לא נוכל לילף כיון דלא איירי כלל בלולב, וצ"ל דגמרא מקשה ממ"נ דאי מוקים הקרא דושמחתם לשלמים א"כ תקשה איך עבדינן תקנה לתקנה וע"כ דאיירי בלולב א"כ יום ראשון למאי אתא ודו"ק, אלא דאפ"ה יש לעיי' מאי פירך הגמרא שם לשני דאי מקרא דושמחת' ה"א דווקא במקדש הוא דאמרינן ימים ולא לילות אבל בגבולין ביום ראשון ה"א אפי' לילות ומשו"ה איצטרך ביום א' וי"ל ודו"ק, ודע דצ"ע טובא עה דכתב בש"ק שם לקיים הגרסא והכונה דלמ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר א"כ ע"כ ילפינן מקרא דוחגתם אותו שבעת ימים ללולב וא"כ אין חלוק בין מקדש למדינה דלא כתיב לפני ה' יע"ש ותמי' דא"כ הרי דאפי' במדינה נמי עכ"פ ז' א"כ איך קתני במשנה ובמדינה יום א' הרי מן התורה הוא ז', ובפרט בלא"ה כל דבריו אינם מובנים שם וצ"ע טובא, ודע דיש לעורר דלפי מ"ש בש"ק פה לישב מה דתמי' אתוס' בבלי פסחי' דף ע' ע"ב ד"ה מאי דכתבו בחגיגת ט"ו איירי א"כ קשי' קרא דוחגותם אותו שבעה שמונה הוי, אמנם לדברי הש"ק יש לומר דאינהו היו סוברי' דושמחתם לפני ה' היינו שלמים ומוקמינן קרא דוחגותם ללולב ודו"ק, ובסוגיא דבן תימא הארכתי יע"ש היטב:

הלכה ד

אמר רשב"נ מפני מעשה שאירע פעם אחת נפלה הבערה בעיר ובאו סרקיים וכו' עיי' בבבלי בתוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר יע"ש במה שתרצו דעתה דמוסף דוחה עשה דהשלמה ושמעתי קושי' בשם הגאון מו"ה בצלאל ראנשבורג מפראג זצ"ל דאכתי אמאי דחה הא אפשר לקיים שניהם על ידי תנאי כמ"ש התוס' לעיל מינה, ולפענ"ד לק"מ דעתה הרי אי אפשר לקיים שניהם כיון דכבר הקריבוה לתמיד שב"ע וע"כ צריך לומר הואיל ומתחילה הי' אפשר לקיים שניהם א"כ הו"ל כמו בא ע"י פשיעה ותו אין עשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' בעירובין דף ק' ע"א א"כ לזה י"ל דתוס' פה ס"ל דאפי' היכא דבא על ידי פשיעה נמי דוחה עשה החמורה עשה הקל דדווקא בעשה ול"ת י"ל כן ואין להקשות דעכ"פ מתחילה מדוע לא הקריבו על תנאי י"ל דהואיל ושמעו דסרקיים כבשו לעדים סברו דתו בוודאי לא יבואו העדים היום עד שחשיכה ומשו"ה הקריבוה לתמיד ואמרו שיר של חול ודו"ק:

דף יו"ד סבר עבר רובא של יום בקדושה פי' הסביר ונתן טעם למה נוהגין היום קודש משום דעבר רובא של יום בקדושה, וא"צ להגיה כמ"ש בק"ע:

ר' יוחנן מפקיד לאילן דכנישא דכיפרא סבין פי' אותן הדרים סביב דבהכ"נ דקיפרא, מטול ומיעול עד דו איממא פי' שיכנסו לבהכ"נ בר"ה בעוד יממא דהיינו שיוסיפו מחול על הקודש והיינו דו איממא דהיינו דו הוא לשון ב' כמו טב למיתב טן דו דהיינו דהיום הוא ב' דיוסיף מחול ואתון מדכרין זמנו ועיבורו פי' ויקדמו קודם עלות השחר ב' הימים האלו לבהכ"נ ודו"ק, ובק"ע וש"ק לא פי' כן:

הלכה ה

למקום הועד עיי' רמב"ם ה' סנהדרין פ' ו' הלכה ו' ובח"מ סי' י"ד ועיי' בבלי דקא' ה"מ לענין עדות החודש דא"כ נמצאת מכשילן לעתיד לבא משמע לולי נועם זה הי' צריכין לילך אחריו אע"ג דלא שייך עבד לוה לאיש מלוה, אמנם אי נימא דמקום הועד היינו מקום הישיבה וסנהדרין יקדשו בלא ראש ב"ד הרי יש כאן ב' קולות א' דאין צריכין לילך אחריו ולא עוד אלא אפי' להמתין א"צ ולזה צריכין לומר טעם נמצאת אתה מכשירין דלולי זאת עכ"פ צריכין להמתין במקום הועד של החודש כדאיתא באמת בירושלמי פה ומיושב קושית הש"ק עלי' דרש"י ז"ל דרש"י דייק ע"כ מקים הועד היינו מקום הישבה דלא כירושלמי ודו"ק:

הלכה ו

ובלבד במוסף, עיי' ברמב"ן דהביא מזה ראי' דלא כרז"ה ועיי' בש"י, ולפענ"ד ראי' קצת לרז"ה מהא דפירך הגמרא בע"ז דף ד' ע"ב אי הכא דיחיד דצפרי' נמי לא ומאי קושי' דלמא שאני מוסף דמזכיר מלכיות זכרונות ושופרות ויש לחוש דמפקד דינא טפי משחרית דאינו מזכיר אלא וודאי דהכל שוין, אלא דזה יש לדחות די"ל דאפ"ה אע"פ שאינו מתפלל רק ז' אפ"ה שייך דמעיינו בדיני' אלא דלפי מה דמשני כיון דאיכא צבורא דמתפללי' לא מפקיד וקשי' א"כ מוסף נמי אלא וודאי שאני מוסף כיון דמתפלל ט' ברכות ודלא כרז"ה ודו"ק:

בשם רב צ"ל האל הקדוש ועי' ברכות בבלי י"ב ע"ב פלוגתא דרבה ור' יוסף, ונראה לומר דגם הירושלמי ס"ל דאומר המלך הקדוש רק בתפילות מוסף ס"ל דצ"ל דווקא האל הקדוש כיון דאינו מזכיר מלכיות עם קדושת השם, דאל"כ הלא רבה כל מילי דמר עבוד כרב וכ"ש דבבבלי שם איתא בהדי' סבר לא יצא, גם אפשר לומר דאתא למעוטי דלא יאמר ומרבה לסלוח אבל באמת צ"ל המלך הקדום שוב מצאתי שהרגיש בספר ש"י:

הלכה ז

מה כתי' בתרא לכו נא ונוכחה יאמר ה' וגם זה הוא מן היו"ד וידוים, א"כ דהסירו רוע מעלליכם מנגד עיני הוי ב' וידוים ומתחילה אמר הסירו, ואח"כ רוע מעלליכם מנגד עיני היינו שישברו מעלליהם הרעי' והוי מלת רוע כמו רוע כסילים ירוע, ובק"ע ציין לעיי' בי"מ ואינו בידי:

אלהות עולין לו לשם מלכיות דברי ר' יוסי ר' יהודא אומר אינו עולין כצ"ל עיי' בבלי ל"ב ע"ב

זמרו אלקים זמרו וכו', עולין לו משום ב' דברי ר' יוסי ר' יהודא אומר אינו עולין כצ"ל:

ר' זירא בעי בי' ובדבהרי' פליגי או בי' לגרעי' פליגי פי' מי אמרינן דבפסוק זמרו למלכיות לבד פליגי וס"ל לר"י דעולה משום ב' דזמרו אלקים הוי אלהות וזמרו למלכינו הוא מלכות ור' יהודא לשיטתו דס"ל אלהות אינו עולה לפיכך אמר דאינו עולה כ"א לאחד או בתרווייהו קראי דווקא פליגי והכל מודים דמלכינו אינו מלכות כיון דאינו ממליכו על כל העולם רק זמרו אלקים הוא מלכות וכי מלך כל הארץ הוא מלכות לר' יוסי ור"י לשיטתו דסובר אלהות אינו מלכות א"כ לא הוי מן החשבון זמרו אלקים וזמרו מלכינו וליכא כ"א מלך כל הארץ והוי רק א', לזה משני הירושלמי מדתנן דהכל מודים במלך אלקים על גוים דלא הוי כ"א אחד, ואע"ג דכתיב עוד אלקים ישב על כסאו קדשו אפ"ה לא נחשב כ"א לאחד כיון דאינו ממליכו על כל העולם א"כ ה"ה במלכינו נמי הכל מודי' דאינו מלכות ודווקא בתרווייהו פליגי כנ"ל, ודע דיש לעיי' בדברי רש"י הנ"ל בבבלי שם דכתב בד"ה זמרו למלכינו דר' יהודא לא חשיב מלכנו למלכות משמע דר"י חשבו וזה ליתא דגם ר' יוסי אינו חשבו רק טעמא דידי' דחשב אלהות למלכות ודו"ק:

ר' יוסי הראשון משום ב' והשני משום ג' נראה לא משום דר"י חשב מי הוא זה מלך הכבוד, רק דאזיל לשיטתו דחשב אלהות שבו למלכות ודו"ק:

דכתיב אותם זכר ה' וכו' צ"ל כי דורש דמים אותם זכר לא שכח צעקת ענוים, זכור ס' לבני אדום ועכ"פ צ"ע הלא זה הוא פרעניות של עכו"ם ובבבלי איתא דמזכירון, ואפשר דזכור ה' היינו זכור ה' מה הי' לנו, אבל מקרא כי דורש דמים אותם זכר קשה דהוא פרעניות של עכו"ם:

הלכה ח

ואמר אף בהלל כן עיי' מ"ש בריש מס' תענית פי' שמעתא זו:

אמר ר' יונה כתיב ואותי יום יום ידרושון עיי' בק"ע ופרושו דחוק מאד ונראה לפענ"ד דהכוונה הוא ע"ד מה דאיתא במס' יומא בבלי דף ל"ד להכי אהני ביום ביום לאחר ועיי' רש"י שם דביום משמע איחור ועיין פסחי' דף נ"ח ע"א רש"י ד"ה ר' ישמעאל סבר וא"כ גם כאן י"ל הכוונה כן דכתיב יום יום ידרושון זה תקיעה וערבה ומשמע דמאחרין אותן עד מוסף מדכתיב יום יום:

מה כתיב בתרא מלפניך משפטי יצא נראה דס"ל בשניות יושב הקב"ה ודן ואז יצא המשפט לפיכך תוקעין אז ועיי' במ"א סי' תקפ"ב ס"ק ח' דהקשה על הלבוש יע"ש כעה"ג ולפענ"ד נראה דתלי' זה בב' תרוצים בירושלמי כאן דמתחילה משני מפני הגזירה ור' יונה משני משמעה ה' צדק ופרושו נראה לפענ"ד דמביא ראי' דבמוסף יושב הקב"ה ודן מדכתיב אחר תפילת מוסף מלפניך משפטי יצא וא"כ משום ה"ט תוקעין אז לערבב את השטן כי אז הוא הדין הגמור אבל המתרץ הראשון דמתרץ משום הגזירה ולא תירץ כר' יונה ע"כ דס"ל בג' ראשונות יושב ודן וא"כ אדרבה תקשה דהי' לתקוע בג' ראשונות כי אז הוא הדין לפיכך הוצרך לומר מפני הגזירה וא"כ כיון דסתמא דבבלי ג"כ מתרץ מפני הגזירה א"כ ע"כ ס"ל ג"כ, לעיקר כתי' קמא דגמרא דע"ז דאיפך ובג' ראשונות יושב ודן וא"כ לפ"ז אין לזוז מדברי הלבוש כן נראה לפענ"ד:

ע"ב יום הרועה ועשיתם, ויש לעיי' לעיל דף ט' ע"ב יליף מסמיכת הזה דדוחה שבת במקום שהקרבנות קרבים יע"ש וי"ל:

מעלה אני עליכם כאלו נבראתם ברי' חדשה ויש לכוין בזה הא דכתי' גבי שאול המלך בן שנה היה במלכו והוא ע"פ מה שמבואר פה בירושלמי דכל מי שנמחלו לו חטאיו ויצא זכאי נעשה ברי' חדשה א"כ מלך שמוחלין לו כל חטאיו כשנתמנה כדאית' בגמרא א"כ שפיר נעשה כבן שנה:

הלכה ט

משנה שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום עיי' בק"ע ועי' בטור דמפרש דאין מעבירין את התחום להביא השופר, וי"ל מדוע לא פי' כפי' רש"י ז"ל ונראה משום די"ל דאי כסי' רש"י דהכוונה לילך לשמוע את התקיעות א"כ הו"ל לכתוב תקיעות של ר"ה ואי דנקיט כן משום אינך אין מפקחין עליו הגל ואין חותכין א"כ תקשה עכ"פ לא הו"ל למיתנה מתחיל' אין מעבירין רק זאת הו"ל למיתנה בסוף אלא וודאי דאין מעבירין כמי קאי להביא השופר:

ולא רוכבין על גבי בהמה עיי' מ"ש בחדושי למס' ביצה ובמ"א סי' ש"ח:

כיני מתני' אסור משום שבות ובל"ת עיי' בק"ע ונ"ל דהכונה הוא דהוי עשה ול"ת ועיי' בשלום ירושלים ובאמת למ"ד די"ט הוי רק ל"ת י"ל הטעם דס"ל בעשה דרבי' נמי בעי בעידנה ומשו"ה שופר אינו דוחה דלא הוי בעידנא ועיי' בירושלמי דמס' מגילה דף ג' ע"א דאמר על שם לא תטע ועיי' מ"ש שם הא דאין עשה דהקהל דוחה אותו ונ"ל דלא הוי בעידנא וס"ל דגם בעשה דרבי' בעינן בעידנא, גם י"ל דטעם דאין עשה דשופר דוחה הל"ת משום דלמא מקלקלא תקיעה ואין עשה דוחה אלא היכא דוודאי יקיים משא"כ כאן א"ל שמא יקלקל ויעבור על ל"ת ולא יקיים עשה כן י"ל אליבא דירושלמי דס"ל בביצה דהוי רק ל"ת ועי' בבלי פסחים דף ז' ע"ב ודע דמ"ש בשלום ירושלים לתרץ הא דלא נקיט כן בלולב וסוכה ורצה לומר דלולב לא הוי עשה דרבי' כיון דאין היחיד מוצא, וזה אינו דוודאי אם אין לכל הציבור לולב הוי לולב עשה דרבים כמו שופר והמ"א בסי' תמ"ו לא כתב כן כ"א נגד בדיקת חמץ משא"כ היכא דאין לכל הציבור לולב או סיכה ופשוט, וכן איתא בהדי' בטו"ז סי' תרנ"ה ס"ק ב' יע"ש, אמנם נ"ל דנקיט דינו אצל שופר משום דה"א בשופר הואיל ואתא להעלות זכרונות של ישראל וכל שנה שאין תוקעין עלי' בתחילתה מריעין עלי' ה"א לא העמידו דבריהם קמ"ל דל"ש, שוב מצאתי זה בתוס' י"ט ויש לומר עוד דבלא"ה יש לדקדק בלשון המשנה דמדוע האריך המשנה כ"כ ונקיט שופר של ר"ה פשיטא דבר"ה איירי אמנם נראה דאתא לאפוקי שופר של יובל דווקא של ר"ה הוא דאינו דוחה שבות אבל שופר של יובל הואיל ותקיעת שופר מעכב כדאיתא ברמב"ם פ' יו"ד מה' שמיטה ה' י"ג משו"ה באמת דוחה שבות ולפ"ז מיושב הכל דדוקא נקט הדין אצל ר"ה ודו"ק:

אבל אם רצה לתן לתוכו מים או יין ובגמרא אמרינן למעוטי מי רגלים דאסור מפני הכבוד ועיי' באו"ח סי' קל"ב בטו"ז כתב כלבו דהוא מעין ומפני הכבוד היינו הואיל ושמו בזוי ודוחק לפרש גם כאן הטעם כן, שוב ראיתי שהרגיש בו בספר שמן המאור, אמנם נראה דאדרבה מכאן ראי' לכלבו דהתוס' מקשה בכריתות דף וי"ו ע"א דקאמר הגמרא מסייעו לריב"ח דאפי' אם הי' נעשה בחוץ הי' נמי נאסר כי האי דר"ה הנ"ל יע"ש, אמנם לפי דברי הכלבו ניחא דכאן הוי מי רגלים ממש משא"כ כאן דהוי רק מעין משו"ה רק להכניסו בפנים אסור ודו"ק, ועוד יש לומר אי הוי מי רגלים ממש יש בו איסור בל תשקצו עיי' תשובת בית יעקב סי' ק"ג, ולא הוי ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואמאי הוצרך לטעם שאין מכניסין מי רגלים ועיי' מ"ש הראב"ד גבי מור ובחדושי ליו"ד ואו"ח הארכתי בענין ואין כאן מקומו:

ותני כן מתלמדין מלתקוע בשבת וכו' ראיתי בש"י שם הביא קושי' בשם מהר"ם בלוגא זצ"ל וקרא תמה על הקרבן עדה שהגי' בירושלמי ובאמת זה הגרסא גופא הביא תוס' יע"ש, ואני תמה על תמיהתו הגם שהתוס' הביאו מ"מ התוס' לא כתבו שזו הגירסא נכונה וע"פ הירושלמי בוודאי אין מקום לגרסא הלז והוא ס"ל דאם אנו מקיימין זה הגרסא א"כ ע"כ הא דקאמר במתני' אין מעכבין את התינוקות היינו בי"ט כיון דבשבת מעכבין בקטן שהגיע לחנוך א"כ לא זו שהוא דרך זר במשנה לומר דהרישא דקתני אין מעכבין איירי בי"ט וסיפא בשבת, אלא דבירושלמי ע"כ ליתא דהרי הירושלמי אמר דאיירי בגדול ובי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת וע"כ בגדול איירי בהגיע לחנוך ועיי' בר"נ ואי בי"ט שחל להיות בשבת הלא אז מעכבין אלא ע"כ נראה ברור כגירסת הק"ע ועיי' בתוס' בסוגי' דבבלי דף ל"ג ד"ה תנ"ה ודו"ק, גם ליכא למימר בגדול דקא' הירושלמי היינו דסיפא דאבל מתעסקין עמהם איירי בקטן שהגיע לחנוך וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ הא דמשמ' ברישא הא בשבת מעכבין איירי בקטן שלא הגיע לחנוך וקשה הא בקטן שלא הגיע אין מצווין להפרישו ודו"ק, ובספר שלום ירושלים הביא ג"כ ראי' לגרסת הק"ע ואין דבריו נכונים ע"ש:

הלכה יוד

סדר תקיעות שלש של שלש שלש ופי' ברש"י וק"ע שלש של מלכות זכרונות ושופרות של שלש תקיעה ותרועה ותקיעה וי"ל האי שלש בתרא הוא למותר, ואפשר דרמז על השיעור דהוא כג' יבבות וכן שיעור תקיעה ודו"ק:

שיעור תרועה כג' יבבות עיי' בר"נ דנקיט כג' יבבות ולא נקיט ג' יבבות ותירץ דהכוונה כשיעור יבבות דפה, ורמז דצריך למהר היבבות בשופר כמו שעושין אותן בפה כיון דנלמד מדכתיב ותיבב אם סתרה ושם הוי בפה, ומ"ש בספר ש"י אינו נראה דהרי כוונת תנא דידן מבורר דהוא ג' כחות לשיטת רש"י ובהדי' קאמר אביי בהא וודאי פליגי תנא דידן סבר ילולי יליל, ודע דדעת רבינו האי דאמר דהא דאמר בהא וודאי פליגי לאו פלוגתא ממש רק מר כי אתרי' ולכאורה נראין דברי ר' האי כזרים בסוגי', אמנם ביאור דבריו נראין לפענ"ד דבתורה כתיב יום תרועה והיינו יום יבבא והענין יבבא כולל הכל בין גנוחי בין ילולי בין גנוחי וילולי והי' דעת חלוקת בישראל דיש היו אומרים דעיקר מצוה בילולי כאדם הבוכה בהיות דאז הוא עת הדין והכל במשפט יקרבו הגם דאם עושין בכוחי נמי יוצאין מ"מ עיקר המצוה היא ביללה אבל אחרים אמר דהואיל וגנוחו המה כחות ארוכי' יותר ונשבר מלב לפיכך בהם המצוה יותר ואינך אמרו דתרווייהו הוא כוונת התורה למצוה, וזה הוא דאמר רב האי ועכ"פ בין לאלו ובין לאלו בכל שיהיו יוצאין ולפיכך בהיות פלוגתייהו למצוה לפיכך תקן ר"א כל הנך, ועכ"פ יש ליישב לשיטת רבינו האי דפירך הגמרא וליעבד נמי תקיעה תרועה שברים ומה קושי' דלמא כך לא היו נוהגין בישראל ולפי' הנ"ל יובן דעכ"פ יש לספק:

ודע דכוונת הפוסקים שכתבו שלא להאריך בשבר כג' כחות דאז הוי תקיע' לדעת רש"י אין הכוונה דלא יהי' בשיעור השבר ג' כחות דוודאי שיעור השברים הוא כט' טרמיטין וכל שבר כשיעור ג' כחות אך המה אמרו דלא יאריך דהיינו שלא יפשיט בו כ"כ דאז נעשה תקיעה דהיא פשוטה ומזה נסתלקה תמיהת המ"א על הב"ח בסי' ק"ץ ס"ק ב' ורצה לומר דט"ס יש בדבריו וניחא כמ"ש:

אבל יותר דברי הב"ח צריכין לי עיון במ"ש בהאריך בתקיעת תר"ת רק כג' כחות יצא דיש לסמוך אשיטת רש"י א"כ קשה לפ"ז איך יוצא בשבר דתש"ת הרי דרכינו להאריך בשבר יותר מג' כחות ואי משום דבתש"ת הוי שיעור התקיעה בשברים א"כ לפ"ז איך יצא בתשר"ת אם האריך רק כט' טרמיטין וצ"ע לפענ"ד, ודע דהטו"ז בסי' תנ"ל ס"ק וי"ו האריך לדחות דברי הת"ה במה שרצה לומר לדעת ר"ת אם עשה בתשר"ת דסדרים שברים תרועה בנשימה אחת לא יצא ומביא ראי' מסוף פ' קמא דחולין מדקרי' לי' הברייתא תוקעין ולא מריעין והשיב עליו, ולפענ"ד נראה דכוונת הת"ה דעכ"פ מדקרי' לי' הברייתא לתוקע ומריע מתוך נשימה אחת תוקעין ולא מריעין ע"כ משום דבכה"ג אינו יוצא לענין תקיעת תרועה בר"ה, א"כ ה"ה לענין שברים ותרועה כנרלפענ"ד:

ר"א בר אילעא בשם רב צריך להריע מתוך פשוטה, נראה לומר דפליגי בפלוגתא דר"ע ור"י לעיל דף ח' ע"ב דלר"ע ילפינן לי' תקיעה לפני' ולאחרי' מקרא דוהעברת שופר מדכתי' תעבירו שופר וא"כ א"צ להריע מתוך התקיעה דהרי אינו סמוך תקיעה לתרועה דהרי כתיב והעברת שופר תרועה והוי מלת שופר הפסק בין מלת העברת לתרועה ומכ"ש קרא דתעבירו שופר דמרוחק הרבה מן מלת תרוע' משא"כ אינך ס"ל כר' ישמעאל דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם וע"כ דיליף מתתקעו תרועה ותרועת תתקעו ואם סמך ממש תקיעה אצל תרועה:

ודע דיש להקשות לפ"ז מאי פירך הירושלמי לעיל מינה והא תנינן סדר תקיעת שלש של שלש שלש לשני דהא דתנן עשאן בנפיחה אחת כשר אתי' כה' ישמעאל דיליף מותקעתם תרועה ומשום כן עשאן בנפיחה אחת יצא כנ"ל אבל מתני' אתי' כר"ע דיליף מן והעברת שופר תרוע' ומנ"ש ומשו"ה צריך להפסיק וצ"ל דמקשה מדתנן דווקא בדיעבד יצא ואי לר' ישמעאל אפי' לכתחילה צריך לעשותן בנפיחה אחת אלא וודאי דאתי' כר"ע ושפיר פירך:

ר"ה חשש להדא דרב מנא ולהדא דידן עיי' בטו"ז סי' ת"קץ ס"ק א' דכתב דספוק דר"א הי' דאמר תרווייהו דלמא מתני' ובריית' לא פליגי דמתני' אמר שיעור הילל ובריית' אמר שיעור הגנח ודבריו תמוה' דהרי בהדי' קאמר שיעור תרועה משמע שזה לבד הוי שיעור תרועה ואין שחר לדבריו:

אמנם באמת כבר הבאתי לעיל דעת רבינו האי וא"כ לק"מ קושיתו:

והדא אמרה דא עיי' מ"ש לעיל דף ח' ע"א:

ואיידא אמרה דא תקע בראשונה עיי' מ"א סי' תק"ץ ס"ק ה' במ"ש ומ"ש הלבוש ואם תקע לא עיי' בר"נ וברמזי' ובירושלמי דקאי אמתני' ולפענ"ד כראה דלבוש הי' מפרש פשט הירושלמי הכי היידא אמרת תקע בראשונה ומשך בשני' כשתיי' אין בידו אלא אחת, ר"א אמר אפי' אחת אין בידו וקאי אדלעיל דאמר ר"ח חשש להדא דרב מכא ולהדא דידן ועבד תר"ת תש"ת ולזה אמר לפ"ז הא דתנן בהאריך דאין בידו אלא אחת בכה"ג אם משך כשתיי' בין תקיעה אחרונה דתר"ת לתקיעה דתש"ת כדי לצאת ידי תרווייהו לא יצא ולזה מפרש דבשלמא במשנה דאיירי בסדר א' ראשה גבי סופה מצטרף דהיינו דהכל הוא אמת וכנגד ג' תרועות, משא"כ בב' סדרי' לא ראשה אית לי' סוף דאי הסדר הראשון אמת אינך שקר ודוק, וזה כראה לפענ"ד לפשט נכון בעז"ה בירושלמי הנ"ל ויש לכוין בזה היטב ג"כ דבריו לעיל דף ח' ועיי' מ"ש שם:

ודע דבגליון ש"ע שלי כתבתי דיש מקום לומר אפי' למאי דהשיג המ"א על הלבוש הנ"ל מ"מ כיון דאיתא בסוגיא דסוף פ' בתרא דא' מדברי תורה וב' מדברי סופרי' דאיצטרך חד תרועה לג"ש וחד ליום ולא בלילה וא"כ דווקא בין תרועה ראשונה לב' הוא דאינה עולה כלל כיון דסימן א' דאורייתא והשני דרבנן א"כ כיון דלא נודע אאיזה קאי משום כן אינו עולה כלל משא"כ אם משך בין סימן ב' לב' דתרווייהו דרבנן א"כ בוודאי עכ"פ עולה לא' ודו"ק:

אית תנאי תנא הולך אצל התוקע עיי' מ"ש במ"א סי' תקצ"ה ס"ק ב' כיון דתחומין דרבנן יש לומר דחו"ל שבות דשבות ויש לעיי' לפ"ז הו"ל לירושלמי לתרץ דאיירו שיכול להביא השופר ע"י נכרי רק מ"ד דהולך אצל התוקע ס"ל דתחומין דאורייתא ככ"ע וא"כ אסור להביאו ע"י נכרי וצריך לילך אצל התוקע דמאי אולמי האי דרבנן מהאי דרבנן ומ"ד דהולך אצל המברך ס"ל תחומין דרבנן והו"ל שבות דשבות ויש לתרץ ודו"ק, ויש לעיי' ג"כ מגמרא דשבת דף קכ"ח ע"ב דמתרץ מבטל כלי מהכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאוריי' ודחינן דרבנן מקמי דאוריי' הו"ל לתרץ אפי' אי צער בע"ח דרבנן אפ"ה יוכל לתת כרים וכסתי' ע"י נכרי וה"ול תרי דרבנן ודחינן תרי דרבנן מקמא חד דרבנן, ודע דיש לעיי' לפמ"ש הירושלמי דהא דתנן דהולך אצל מברך היינו ביש שהות ביום לתקוע א"כ קשי' פשיטא כיון דאפשר לקיים שניהם ובגליון שו"ע שלי תרצתי ע"פ מ"ש המ"א שם אע"ג דמוסף ג"כ זמנה כל היום מ"מ לכתחילה אין לאחרה יותר מז' שעות א"כ קמ"ל דמקדימין והולכין למקום שמברכין כנ"ל, ועוד אפשר לומר דאיירי שאין שהות ביום כ"א לתקוע סדר א' וקמ"ל דאפ"ה הולך למקום שמברכין, אלא דהכל קשה הלא זה הוי ספיקא דאורייתא וא"כ הו"ל לילך למקום שתוקע, וכדמסיק בבבלי דף ל"ז ע"ב לא צריכי אע"ג דהא וודאי והא ספק, ע"כ נראה לפענ"ד מזה נראה ראי' ברורה לדברי רבינו האי שהבאתי לעיל דהעלה דאין ספק רק מתחילה נהגו מקצתן כן ומקצתן כן וא"כ שפיר הואיל ועכ"פ יש שהות ביום לעשות סדר א' משו"ה הולך למקום שמברכין:

וכן כראה לפענ"ד להכריח ג"כ דעת רבינו האי מסוגי' דבבלי דקאמר אע"ג דהא וודאי והא ספק ומדוע לא מתרץ דק"מל דאע"ג דאין תוקעין בה כ"א סדר א' אפ"ה הולך למקום שתוקעין ויהי' מיושב בזה טפי הלשון דקאמר הברייתא הולכין למקום שתוקען דמשמע שתוקעין בוודאי אמנם לפי שטת רבינו האי י"ל דגם זה הוי פשיטא כיון דזה היי דאורייתא ודו"ק. ואולי יש לכוין דזה גופא כונת הגמרא אע"ג דהא וודאי והא ספק. א"נ יש לפרש דברי הירושלמי ע"פ מה דאיתא בבבלי דא' מדברי תורה וב' מדברי סופרי' ופי' רש"י כדי להשוות זכרונות ושופרות למלכיות בענין התקיעות וא"כ לפ"ז שפיר קאמר הירושלמי דהא דתנן הולך למקום שמברכין איירי ביש שעות לעשות רק תר"ת פעם אחת אפ"ה הולכין אצל מקום שמברכין דכיון דלא נתקנו כ"א להשוות הברכות וכיון דאינם ע"ס הברכות אין עכובא ודו"ק:

והיידא אמרה דא י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקום א' תוקען ותמי' לי דע"כ איירי במקום ב"ד דאל"כ הלא אין תוקען בחל להיות בשבת וא"כ קשה במקום ב"ד יודעין לברך ג"כ וע"כ צ"ל דאיירי במקום שאין ב"ד ובמקום א' תוקעין היינו בי"ט שני של ר"ה וא"כ מאי קושי' דלמא משו"ה הולך למקום שמברכין כיון דע"כ ביום שבת אין תוקען בשום מקום וא"כ חל חיובא דברכות עליו קודם וצל"ע טובא פשט האי ירושלמי ובק"ע קיצר:

ואנא דלא כוונית אילו כווכית נפיק ידי חובתו עיי' בש"ק מה שתמה על הר"נ ולפענ"ד לק"מ דהא דאמר הוין יסבין לאילן תקיעתא הי' מפרש הר"נ דהיו יושבים לתקיעת דמיושב ואח"כ קמון להתפלל ומה דאמר ואנא לא כוונית חדא ועוד א"ל חדא דהנהו דמערבא אמרו דווקא באלון תקיעתא הלכה כר"ג ועוד אנא לא כוונית דהיינו דאין אני יכול לכוין הטיב לשמוע מש"ץ ומש"ה צריך אני להתפלל ג"כ מלכיות וזכרונות אפי' אילו כוונית נפק ידי חובתי פי' אבל את אם תוכל לכוין תוכל לצאת במלכיות זכרונות ושופרות בשמיעת מ"שץ כן הי' מפרש הר"נ ודו"ק, א"נ ואנא לא כוונית היינו דטעמא דידי' אינו כן אלא דטעמא הוא משום דאינו יכול לכוין אבל אתה שיוכל נפק ידו חובתו פי' יכול לצאת בשמיעת ה"שץ אפי' ידי כל התפילה ולזה אמר ר' זעירא ויאות דמדתני ר' תושי, סתם דברי ר"נ בלשון חכמים משמע דבכל ענין הלכה כוותי' ואפי' לענין תפלת מוסף כלה כנ"ל:

סליק מסכת ראש השנה.

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה