אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת פסחים › פרקי י ערבי פסחים

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת פסחים · פרקי י ערבי פסחים

פרק מי שהיה טמא

הלכה א

דף ל"ג ע"ב מתני' לר"י הוא וע"כ דס"ל לירושלמי כדאמר בבבלי דבע"ש מן המנחה ולמעלה אסור ובע"פ סמוך למנחה ג"כ אסור וברייתא דקתני דלא יאכל אדם בע"ש מתשע שעות ולמעלה משבשתא הוא:

הגם לכבוש את המלכה עמי בבית עיין מ"ש בחדושי לבבלי בזה:

מאי ליכול מיני כיסנים וכו' נראה להמשיך אדלעיל משום דקאמר מתני' ר' יהודה היא וקשה הא ר' יהודה לא אמר רק ממנחה ולמעלה וע"כ צ"ל דממנחה ולמעלה אפילו טעימה אסור אבל סמוך למנחה דוקא לא יאכל אדם אבל טעימה שרי וא"כ לפ"ז מותר לאכול מיני כיסנים וכדומה או יש לומר דאפילו מיני כסני וטעימה אסור ג"כ אלא דשאני ע"פ מע"ש וי"ט וכמ"ש לעיל וזה היה ספק דירושלמי ודוק:

והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה עיין מ"ש בש"י בענין מכות מרדות ועיין מ"ש בחדושי להרמב"ם ה' שחיטה ה"ב דכתבו וז"ל ואם לא בירך בין בשוגג בין במזיד לוקה ובכ"מ כתב דמבואר דלא כראב"י דכתב דלוקה וכתב על הגליון היינו מכות מרדות ונראה דראב"י סתם דלוקה היא למעט דאינו לוקה כשאר מכות מרדות דהוא עד שתצא נפשו דזה דוקא היכא דהוא על העתיד ועיין מ"ש בשיטה מקובצת כתובות מ"ה דישן חילוק במכות מרדות כנ"ל ועיין ברש"י בחולין דף קמ"א ע"ב בד"ה מכות מרדות דרבנן ודע דמכות מרדות א"צ התראה וכן מבואר מלשון הרמב"ם פ' כ"ד מה' סנהדרין ה' ז' דיש לב"ד להלקות וכו' ולא היה שם כל דרכי הדרישה והחקירה והתראה.

ולמה לא הוי אכל הכי ביממא כדי לכנס בשבת לתאוה ויש לעיין הא דקאמר לשבת כיון דעל פסח קאי ובלא"ה קשה כיון דמשום דרבי איסתניס הוי א"כ גם בכל ע"ש לא הו"ל לאכול ע"כ נראה דאה"נ דבאמת זה הוא קושית הירושלמי דאי הטעם משום דאסתנס הוה א"כ לא הו"ל לאכול כן בכל ע"ש כדי שיכנס לשבת בתאוה אלא ודאי דהטעם משום דבכור היה וא"כ יש לפי זה שפיר ראיה ברורה לתענית בכורים דע"כ משום דבכור הוי התענה אמנם על כל פנים לשון הרא"ש אינו מיושב לפי זה גם כן ועיין בש"ק ד"ה ולמה.

דף לד ע"א א"ל כר' ע"כ שמעתי עיין בק"ע דמגיה ובחנם הגיה והכונה א"ל כרבו דהיינו דעבד צריך הסיבה כרבו ופשיט ליה קושיתו הראשונה עבד לפני רבו וכדאיתא בגמרא בשלי' דנגרא אבל על האיבעי השניה אשה לפני בעלה ועל זה השיב ע"כ שמעתי אבל אשה לפני בעלה לא שמעתי ופשוט.

כנגד ד' כוסות של פורעניות ונראה מדכתיב מנת כוסם דמשמע ב' כוסות מזה סמך לכוס חמישי ועיין ברא"ש וענין מנת כוסם בארתי בדרושי על סם שיש לו אחיזה ר"ל בשם הויה ב"ה וב"ש וזה ענין כוסם דהוא כ"ו כמנין הויה ב"ה וס"ם הוא הס"ס ולפיכך ימטר עליהם פחים אש וגפרית על שגרמו כן:

דתניא מים כדי גמיאה וכו' פי' וקתני בסיפא יין כדי גמיאה ר"י אומר כדי מזיגת הכוס ש"מ דר"י היא ועיין בנוסחא במס' שבת ר"פ המוציא יין:

מאי לשתותן בכרך א' פי' בלי הגדה והלל בנתיים אבל עכ"פ אינם שותים ממש זה אחר זה ומיושב בזה דלא לסתור הירושלמי נגד הבבלי דאיתא בהדי' בזה אחר זה ידי ד' כוסות לא יצא אלא דגמ' איירי דשתאן תיכף ממש זה אחר זה:

ר' יונה כדעתיה עיין בפי' מהרא"פ בשקלים פ"ג הלכה ב' דמקשה ממתני' דפ' בתרא דתרומות דמשמע דיין מבושל חזק יותר. ולפענ"ד נראה לתרץ דירושלמי קאמר כן אלשון דר"י דקאמר יוצאין דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא לזה אמר דהוא כדעתיה דהוי חזק רישא אפילו מסתם יין מכ"ש ממבושל דחזק טפי לפיכך קאמר דדוקא בדיעבד יוצאין בו משום דהוי לדידיה חזק ביותר כנ"ל:

הלכה ב

מזגו לו נ"ל דנקיט הלשון מזגו לו להראות דרך חירות שאחר מזג לו:

ד"א שהיין תדיר עיין בבבלי דמקשה מאי דבר אחר ומתרץ וכ"ת הכא תרתי והכא חדא הכא נמי תרתי ויש לעיין אכתי אמאי ד"א הו"ל למימר סתם ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם וי"ל משום דאכתי קשה הואיל וכל א' יש ב' טעמיה א"כ נימא דשוה וכפי שירצה יעשה או יקדים היום או היין לזה אמר דבר אחר דזה הטעם הוא עדיף טפי והוא דאוריית' מדכתיב עולת הבוקר אשר לעולת התמיד וקרא יתירה הוא אלא ללמד שהתדיר קודם אע"פ שכבר קדש היום קודם שבא זמן הקרבת התמיד של שחר אפ"ה התדיר קודם ודוק. זה הוא דהרשב"ם הביא זה הלימוד כאן:

ויש להקשות איך אמר שהיין גורם לקידוש שיאמר הלא אמר לקמן נוהגין תמן במקום שאין יין ש"ץ יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת וא"כ הרי מברך גם כן ברכה בלא יין וי"ל דעכ"פ אין זה קידוש ואינו כ"א מנהג שנהגו בבבל ועוד דאין זה כ"א להוציא את שאינו בקי כמ"ש הש"ך שם אבל הבקי הרי הזכיר שבת בתפילה ודוק:

אמר ר' יוסי מדברי שניהם וכו' עיין בק"ע דמגיה ולפענ"ד אין להגיה והוא דירושלמי אינו מקשה מאי ד"א כמו הבבלי משום דס"ל דמש"ה אמר דבר אחר בזה משום דיש נ"מ בהאי טעמא לענין הבדלה ויין דלפי טעמא דב"ש ג"ב הבדלה קודם ליין כמו קדוש משום דתיכף ביציאת כוכבים הבדיל הקב"ה בין קודש לחול ואנו אין מבדילין על היין אלא אחר הוספה קצת מחול אל הקודש. וא"כ לב"ש הבדלה קודמת ונפל גם טעמא דב"ה שהיין גורם להבדלה שתאמר שאין היין גורם זה שאפילו אין לו יין ג"כ מבדיל אבל מה"ט דתדיר אפילו בהבדלה היין קודם לב"ה ודוק וזה דאמר מדברי שניהם תי' משו"ה אמר שניהם שני טעמים הללו א' שהיין גורם לקידוש שתאמר וד"א דתדיר משום דבזה נ"מ גם בהבדלה להקדים היין והוא העיקר דנלמד מקרא ודוק היטב:

והא דאמר וכאן הואיל והבדלה גרמה ליין שיבוא יהי' יין קודם בתמי' בודאי הבדלה קודם משא"כ לב"ה ומש"ה אמר דבר אחר דנ"מ ג"כ להבדלה ודוק אלא דאין זה הפי' ניחא לי חדא דצריכין לפרש היין קודם הוא בלשון בתמי' ואין זה במשמע וגם מדברי שניהם לא משמע מב' דברים שאמר רק משמע דקאי על ב"ש וב"ה וכן הוא הפי' ע"כ בדברי ר"מ אח"כ ע"כ נראה דס"ל לר"י דטעמא דב"ש דאמר שקדושת יום גרמה וכבר קדש לכן יש להקדים קדושת היום משא"כ בהבדלה הוא להיפך הואיל והבדלה גרמה ליין שבא יש להקדים ולאחר הבדלה כדי להאריך השבת והואיל וגרמה ליין יש להקדים היין ולהאריך עוד השבת במשך שיעור הברכה ודוק ור"מ להיפך דלתרווייהו הבדלה קודם דלב"ש וודאי קודם מטעם דביציאת הכוכבים נתחייב בהבדלה ולב"ה אין היין גורם ומטעם תדיר ס"ל דיש בברכת הבדלה מעלה דמקודש ודוק היטב:

ע"ב מ"ט דב"ש שקדושת היום גרמה עיין בטו"ז או"ח סימן תרפ"א שהאריך בפשטא דגמרא וכתבתי עה"ג אמה דסיים ה"כ דוחה מעלת תדיר דהבדלה את אפוקי יומא דיש לחנוכה להקדים וז"ל תמי' נשגבה כמה הלך בדרך רחוקה בזה דגמרא קאמר בהדי' ע"כ לא קאמר ב"ה אלא משום דהיין גורם להקדוש משמע דהא גרם דאמרינן דמברך על היין הואיל ויש סברה דתדיר וסברה זו ג"כ ואיהו אומר דמטעם תדיד בלבד והא דאמר רב דמברך על הסוכה היינו משום דאף על גב דתדיר קודם מ"מ הואיל ומברכין על הסוכה אפילו בלא זמן משא"כ זמן בלא סוכה לא מברכין וזה ליתא דגם זמן בלא סוכה מברכין כמ"ש רש"י לקמן בעוברי דרכים ובפרט שכל דבריו אינם במשמעות הגמרא גם מאי פריך הגמרא מהילוך מצה עלי' דרב שאני כאן משום דמברכין סוכה אפי' בלא זמן:

גם מ"ש הטו"ז עוד שם ואף על גב דנשארה האיבעי בספק משמע שיש לנו לפסוק דתדיר קודם שהוא כלל מן התורה ואין לנו דבר ברור להוציא מן הכלל כעה"ג דבריו תמוהים דכל המקודש נמי כלל בתורה ועיין בהוריות דף י"ב דיליף לה מקדשתם ועיין ברמב"ם פ"ט מה' תרומה אמנם הנראה בדברי הטו"ז הוא משום דהמ"א בסי' ר"א מביא פלוגתא דאמוראי אי וקדשתם הוא דאורייתא או לא והשתא כיון דכל התדיר הוי דאורייתא אבל בכל המקודש יש פלוגתא ואין ברור דהוא דאורייתא מש"ה יש להקדים התדיר והרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל וקדשתו הוא דאורייתא משום הכי כתב דיקדים איזה שירצה ובחדושי לשו"ע שם הארכתי:

אמר ר' יוסי ברבי בון נהגין תמן במקום שאין יין מצוי שליח ציבור יורד וכו' עיין בש"ק שהאריך ולפענ"ד נראה הכונה דבמקום שאין יין וצריכין לילך לאתר אחרינא למשמע קדושא ואם גם הציבור יתפללו מתחילה תפלה בלחש אזי יאחרו מלשמוע קדושא באתר האחר לפיכך יורד תיכף שליח ציבור לפני התיבה ומוציא הרבים כדי שאינהו לא יהיו צריכים להתפלל ואזי שפיר יכולים להגיע ולשמוע שם הקידוש על היין כנ"ל ועיין ירושלמי סוף מס' ר"ה:

הלכה ג

הביאו לפניו מטבל בחזרת עיין בתוס' דתמו מדוע לא תני גם כן חרוסת וברא"ש תי' כיון דלא הוי האי חזרת כ"א משום הכירה לא חששו אבל טיבול שני שהוא לשום מצוה חששו בו שלא יהיה בו חשש סכנה. וצ"ע אדרבה שומר מצוה לא ידע דבר רע ואפילו שלוחי מצוה אינם נזוקין משא"כ בטיבול ראשון דאינו הי' לחוש טפי ומ"ש כמו בשאר ימים שאוכלין החזרת ואין מטבילין בחרוסת לחוש לקפא אזה גופא מי יימר דאי עושין ומדוע לא יחושו ולפענ"ד נראה דבטיבול ראשון שאין אוכלין כ"א דבר מועט להכירא לא חשו לקפא שבו דהוי רק דבר פחות ומועט משא"כ בטיבול שצריכין לאכול כשיעור זית והוא הרבה חשו לקפא כנ"ל:

א"נ י"ל ע"פ מה שאמרו בבבלי דף קי"ו קפא דחסה חמא דהוא צנון וא"כ י"ל מטבל בחזרת דהיינו דחזרת הוא מטבל בשרף צונן וא"כ לית בי' משום סכנה אבל בסיפא קתני חזרת וחרוסת משום זכר לטיט ואע"ג דאמר אע"פ שאין בחרוסת מצוה היינו שאין בו מצוה ממש כמו דתנן במשנה ב' פ"ה דביצה אלו הם משום רשות ופי' דאין בו מצוה ממש אבל עכ"פ קצת מצוה וה"ה כאן ור"א ב"צ אמר דחשיב מצוה ממש ודוק היטב:

ר"א בר צדוק אומר מצוה ובגמרא אר"ל זכר לתפוח ור"י אמר זכר לטיט ואמר אביי הלכך צריך לקיוהי זכר לתפוח וצריך לסמוכי זכר לטיט וצ"ע ברמב"ם פ' ז' דחו"מ ה' י"א לא הזכיר תפוחי' והא צריך זכר לתפוח והוא נקיט תמרי' או גרוגרות או צמוקים וצ"ל דס"ל דרק דבר דאית ביה קיוהא ולא תפוח דוקא ולכך נקיט הרמב"ם חומץ והנה מרש"י ורשב"ם דזכר לתפוח היינו שילדו שם תחת התפוח בלא עצב וא"כ מורה על הנס שעשה להם השם שם ולא על הצער שהי' להם שהוצרכו לילד תחת התפוח שלא יהיו נשלכים ביאור אמנם לשון הרמב"ם דכ' תמרי' וצמוקי' וחומץ הנה חומץ מורה על רע קהיות שניים וצריך לקיוהי דאמר אביי זכר לתפוח משמע דבר המקהה את השניים דהוא רעה וע"כ הכונה לפ"ז זכר לתפוח הצרה שהי' להם שהוצרכו לילד שם והנה יש נ"מ בזה אליבא דר"א דאמר מצוה דאי הוי זכר לתפוח וכפירש"י ז"ל זכר לנס שילדו שם בלא עצב וההר שהי' תפוח הגין עליהם שהיו נסתרי' מעין הרואים א"כ יש לברך ג"כ על החרוסת וכמ"ש בפי' המשניות לרמב"ם דחייב לברך על המצוה לר"א אמנם אי נימא דמורה על הצער שהוצרכו להטמין הלידה שלא יפילו ולדותיהם ליאור א"כ י"ל דהוא בכלל ברכת אכילת מרור דמורה על וימררו את חייהם וכן לר' יוחנן דאמר דהוא זכר לטיט ג"כ בכל ענין אין מברכין עליו דהוא בכלל ברכת המרור והשתא לפ"ז י"ל לשיטת הרמב"ם דכ' לקיוהי בחומץ א"כ הקויי בכל ענין מורה רק הצרות שפיר השמיט הברכה דאין לברך עליו אע"ג דכ' בפי' המשניות דלר' אליעזר בר צדוק צריך לברך זה כ' לשיטת ר' לוי דאמר זכר לתפוח ולפי מה שהי' סובר דהכונה על הנס שילדו שם בלא עצב אבל לפי מה דאמר אביי דצריך רק לקיוהי זכר לתפוח א"כ מורה רק על צער א"כ הוא נכלל בכלל ברכת המרור ושפיר כ' בחיבורו דהוי מצוה ואפילו הכי אינו מברך ודוק:

רשב"ל אמר אם לא טבל פעם א' וכו' עיין בק"ע דס"ל מצות אין צריכות כוונה וצ"ע דבבבלי אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכה כוונה הרי דס"ל דצ"כ וי"ל דרק זאת אומרת אמר דהמשנה ס"ל קן אבל ס"ל כמתניתא דהביא הירושלמי דתני שבכל הלילות אנו מטבילין עם הפת ודוק:

בשם איסי וכו' שהיא רבה פי' שמטבילין ב' פעמים וס"ל כר' יוחנן דצריך לטבל ב' פעמים וכתנא דמתני' הלילה הזה ב' פעמים ופי' הק"ע דחוק:

והכא כיון שהסיב חזקה כיון וזה הוא פשט הירושלמי ג"כ במס' ר"ה פ' ג' ה' ד' דקאמר הא עמד חזקה כיון משום דעמד דהוי כמו הסיב דכאן ועיין במ"א דתמה על הר"נ בזה בסוף סי' תקנ"ט והדברים מפורשים בירושלמי כאן ויש מזה הירושלמי ראיה ברורה לשיטת הטו"ז מה' מליחה סי' ס"ט ס"ק כ"ד באשה שבשלה בשר ושכחה אי מלחה דאמרינן חזקה מלחה כמו כאן ועיין בפלתי שם שהאריך אבל לא זכר מירושלמי הלז:

א"ל שכן רב מטבל בתרדין ויש לעיין מדוע לא תירץ כדלעיל הדא דבר קפרא היא ויש לישב:

שהיא ובה עמו פי' שתחת התפוח שם רבו עמו עם ה' ודלא כפי' ק"ע:

ואחד אזכר לחגיגה עיין מ"ש לעיל בסוגיא דבן תימא להסיר כל הקושית מהר"י והר"י שהביא האשר י ובפרט קושית הגאון בעל שבות יעקב בסי' י"ג:

הלכה ד

למי שעשה לנו את כל הניסים האלו ועיין בבבלי הגרסא במשנה למי שעשה לאבותינו ולנו ושאלני התורני מוה' אנשיל ני' מדוע כאן מקדים אבותינו ואחר כך לנו ואחר כך בברכה איתא לקמן במתני' דאומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו היפך הסדר ומקדים אותנו ואחר כך אבותינו והיה לו לומר ג"כ אשר גאל את אבותינו ואותנו ואמרתי לתרץ דלענין הברכה גופא והשבח ראוי לאדם להקדים א"ע אשר עליו מוטל השבח והוא המצווה בדבר כעת ופשוט:

ואאמ"ו זצ"ל תירץ דאבותינו גאל רק ממצרים אמנם אנו משבחי' יותר ג"כ על כל הגאולת גאולת בבל פרס ומדי לפיכך בברכה אלו מקדימים עצמינו והוא נכון אמנם ע"פ גרסת הירושלמי פה בלא"ה ניחא דאינו גורס כ"א לנו אבל היותר נראה הוא דבאמת יש לעיין בהרבות הדברים האלו שאנו אומרים מעבדות לחירות מיגון לשמחה מאבל ליו"ט מאפילה לאור גדול ומשיעבוד לגאולה כל הנהו מה רמיזא יש בהו אמנם הענין דאנו מהללים ומודים לה' על כל הגאולת כמ"ש אדוני אבי מורי זצ"ל לעיל לפיכך מתחיל הגאולה ראשונה דהוא גאולת מצרים דהיינו מעבדות לחירות ואחר כך חשב גאולה שניה שהיתה בימי דבורה וברק דכתיב והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה ומן השמי' נלחם ה' עמו כמו בים והיינו מיגון לשמחה ואחר כך חשב נס שעשה הקב"ה בימי מרדכי ואסתר דכתיב ובכל מדינה ומדינה אשר דבר המלך מגיע אבל גדול ליהודים ואחר כך נעשה ליום טוב והיינו מאבל ליו"ט ואחר כך חשב נס חנוכה דנראה הנס במנורה וזה מאפילה לאור גדול אמנם עדיין כל הגאולת הללו אינם שלמים ואנו מצפים לגאולה זאת שתבוא במהרה בימינו וזה אמר ומשעבוד הלז אנו מצפים לגאולה שיהיה בקרוב לפיכך ונאמר לך שירה חדשה דייק רק בלשון נקיבה כמ"ש התוס' ולפיכך שפיר אמר את כל הנסים האלו ושייך שפיר לסמוך מלת לנו לכל הנסים כנ"ל:

מצה ע"ש שנגאלו אבותינו ממצרי' וכתב במהרש"א ח"א דיש גורסים שנא' ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי גורשו ממצרי' ואע"ג דבפסח שאכלו במצרי' דכתיב בי' ומצות על מרורי' יאכלוהו לא שייך זה הטעם ואפשר דמצות מצרים כיון דכתיב ואכלתם אותו בחיפזון לא הי' שהות להם להחמיץ עכ"ל וצריך ביאור הלא המצות אפו קודם לאכל אותו עם הפסח ואז לא הי' עדיין גירושין רק בבצק הנשאר כתיב ויאפו את הבצק אשר הוציאו עוגות וצ"ל גם המצות שאכלו עם הפסח הי' המצוה כן שלא יהיו מחמץ משום להראות כי כלה גרש יגרשו אותם ולא יניחו אותם עיסתם להחמיץ ומיושב לי בזה הא דאמר הגמרא בברכות דף ט' ע"א ואכלתם אותו בחיפזון ראב"ע ס"ל חפזון דמצרי' ורבנן ס"ל חפזון דישראל ויש לעיין ע"פ מה דמבואר במס' פסחים דף קי"ח דויו נון הנוסף מורה על כפל כמו שדרשו שם גדולה פרנסה כפלי' כלידה דבלידה כתיב בעצב תלדי ובפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה וכן הבאתי בחיבורי על מס' כלים כמה ראיות לזה ועיין מ"ש בחבורי תואר משה פרק ו' וא"כ בשלמא לרבנן שפיר כתיב דהוי ב' חפזון חפזון דמצרי' בחצי הלילה וחפזון דישראל בבוקר אבל לראב"ע קשי' אמאי כתיב בחיפזון דמשמע בי אמנם לפמ"ש שגם באכילתן הראו חפזון שאכלו את הפסח צלי במצה כאלו לא הניחו להם להחמיץ ומקלכם בידכם ודוק:

בן חכם מה הוא אומר עיין בש"ק ובדרושים שלי הארכתי בענינים רבים וכעת נראה ע"ד אוהב מצות לא ישבע מצות והחכם הזה הוא צדיק ועניו לפיכך המצות שנתן לנו הבורא המה לו למועט והוא שואל דמדוע לא צוה השם ב"ה רק התרי"ג מצות והרבה מהם שאין ביד כל יחיד ויחיד לקיים כגון חליצה ויבום ומעקה וכדומה היה לו לצוות לנו מצות יותר מאלו ובהיות שהוא עניו חושב את עצמו כחוטא כאילו גם זה אינו מקיים לפיכך אמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם ופי' מילת מה הוא כמו ונחנו מה כלומר אתם שאתם צדיקים גמורים היה לו לצוות יותר מצות לזה משיבין לו בחוזק יד הוציאנו כלומר דלא היה הגאולה כ"א בחוזק יד שישראל אז ג"כ לא היו מזוקקים היטב כמו שבאמת הוצרכו לכפיות ההר כגיגית ומש"ה הוצרך להוציאנו בע"כ לתחת ההר והיתה הוצאה ממצרים רק בזכות אבות ולפיכך הלואי שהיו עומדים באלו המצות ועיין מ"ש במקום אחר דבמלת אתכם כולל ג"כ את עצמו כמו שדרשו והוצאתי אתכם נקוב והצאתי אתכם וזה הוא הפרש שבינו לבין הרשע דאומר לכם ומוציא את עצמו מן הכלל וזה פשוט:

ובפי' האגדה אמרתי דמסדר לחכם התשובה אין מפטירין ולתם בחוזק יד ובירושלמי פה איתא בהיפך לחכם משיב בחוזק יד גם בירושלמי פה מסיים בתשובת להתם שלא יהי' עומד מחבורה זו וכו' ואמרתי מדאמר חכם מה הוא אומר ולא נקיט הלשון מה הוא שואל וגם הא דאמר ואף אתה אמור ואין זה לשון תשובה. ע"כ נראה לבאר ע"פ מה דאיתא במס' סנהדרין דף כ"א ע"ב מפני מה לא נתגלו טעמי מצות שהרי ב' מקראות נתגלה טעמם ונכשל בהם גדול העולם שנא' ולא ירבה לו נשים אמר שלמה אני ארבה ולא אסור וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו הנך רואה כי ה' העלים טעמי המצות משום דבקל נוכל ליפול במצודת השגיאה על ידו לכן יחשוב כל איש תורני הגם כי ניתן הרשות לנו לדרוש טעמי המצות ודרוש וקבל שכר אבל חלילה לו לצאת חוץ על ידי טעמו רק ידע כי טעמי המצות המה חתומים באלף עזקאין וגבוה מעל גבוה שומר ואין לנו רק לשמור מצות א"ד כמו שכתובים וכמו שמקובל לנו מאבותינו ורבותינו הקדושי' וזה שאמר בעל הגדה חכם מה הוא אומר מה העדות והמשפטים ירצה שהוא אומר ובא ליתן טעם על המצות והחוקים למה אמרה תורה ועצם לא תשברו בפסח ואל תאכלו ממנו נא וכדומה על כל אלו בא לומר טעם לאביו לזה אמר בעל הגדה ואף אתה אמור לו כלומר אף שהאב שומח א"ע בראתו כי בנו דורש בטעמי המצות אפ"ה תאמר לו דע בני התורה היא כהלכות הפסח כמו שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שאין יוצאין מחבורה לחבורה כך השמר בנפשך שלא תצא חלילה ע"י טעמי המצות מחבורה של קדושה לחבורה של מינים חיצוני' רק תחזיק בחבל הקבלה ובזה בל תמוט עולם:

וזה הפשט בבעל הגדה תשובה זו לבן חכם אמנם לירושלמי נראה לומר דגם בו בתשובתו ג"כ כונה זאת והוא ע"פ מה שאמר אבי המאוה"נ הצדיק זצלה"ה משל דמלך א' בנה לו היכל ארמון נאה מאד וכמה מאה חדרים היו בו. אך בהיות שהמלך הזה הי' סומא והי' רוצה לשמש ולהלך בכל החדרים קשרו לו חבל בחדר המיוחד לו להיות בו תמיד אצל הפתח וכשיצא אחז בחבל הזה והי' יוצא מחדר לחדר ותמיד הי' החבל הזה בידו ובהחזירו כרך החבל על ידו עד שבא אצל חדרו ועד"ז הי' תמיד חוזר ושב מחדר לחדר הנה כי כן הוא ג"כ במצות התורה שאין אנו יודעין טעמם אבל ניתן רשות אף שאנו סומים ואין יודעים טעמם מ"מ נתן לנו רשות ליתן טעמם כפי שנתן הקב"ה בדעתו אבל עכ"פ בכל ענין צריך שתהי' הקבלה בידו ובה יחזיק ידע כי הוא סומא בטעמא ויחזיק בחבל הקבלה ויקיים המצוה בלי טעם כלל ובזה החדר יהי' מעונו וקביעתו ואמר דזה הוא דאמר ה' ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך דייק יוסף יחזיק בידו על עיניך ירצה מה שעיניך ראו עיני תם גם בהם יחזיקו לא יסורו מהם וזה כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו הוא החבל שבהם מחזיקים וזה הוא דאמר אברהם הרימותי ידי אל ה' כי תמיד היה ידו מרומם לה' ולהיות קשורה בו ית"ש וזה דכתיב גבי עמלק וכאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל שהראה להם כי יהיה ידו קשורה בו ולא ינתק אותם ממנו לא מחשבה רעה ודעה חיצונה ולא הנאת העולם. וזה הוא דאמר הירושלמי תשובה לבן החכם הנ"ל האומר טעמי המצות בחוזק יד הוציאנו בזכות מחזקים ידינו בהקב"ה ובקבלת מצות ולא בחקירה וטעמי דהמצות הוציאנו ה' ממצרים כי הרשעים שמתו בג' ימי אפילה הלכו אחר דעתם ולא ידעו כי דעת האדם הוא מכוסה ובחשך הולך לכן מתו בימי אפילה מדה כנגד מדה:

וכן להיפך אמר הירושלמי דבן תם דהוא צדיק ותם וישר ושואל מה זאת מה טעם למצוה זו לזה משיבין לו אין מפטירין שאין אנו דורשים טעמי המצות שלא נצא מחבורה לחבורה:

הלכה ה

ר"ע אומר כן ה' אלהינו וכו' וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ועיין בנ"ב מה"ת חא"ע דתמה הגאון אהא דאנו מסיימין בברכת אירוסין מקדש עמו ישראל והלא במס' כתובות דף נ' ע"ב איכא פלוגתא אי מסיימין וקיי"ל ספק ברכות ולפענ"ד נראה דפלוגת' תלי' בפלוגתא דמתני' דמאן דלא סיים סבר כר"ט ומאן דסיים סבר כר"ע כאן וכיון דהלכה כר"ע מחבירו ומסיימין גם בברכת אירוסין מסיימין ודוק ועיין מ"ש עוד מזה בספרי חמדת ארי' על הלכות מגילה פרק ט"ו סי' ד':

וארבה את זרעו ארב כתיב כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נחתי לו את יצחק וצ"ע הלא כתיב וארבה את זרעו ואולי את זרעו קאי על ישמעאל שהי' לו מריבה עם שרה שאמרה חמסי עליך הנה נתתי שפחתי ותרא כי הרתה הרי ע"י הזרע הי' לו מריבה א"נ דקאי על הריב של אמרפל וחבריו וזה הריב גרם מריבה ג"כ לזרעו כי ע"י המלחמה הזאת שהשיב אח"כ למלך סדום הנפש גרם שירדו בניו למצרים כמו שאמרו ז"ל במס' נדרים דף ל"א ע"ב ועוד טעם מפני אנגרי' בת"ח ואולי לזה אמר אח"כ ד"א שנעשיתי לי אורב אי חטא מיתן דהיינו במה שחטא והחזיר למלך סדום הנפש ע"ז נעשיתי לו אורב למיתן לי' ענשו בשיעבוד במצרי' בניו רד"ו:

אין חטא מתין לי' עיין בק"ע ולא ידעתי מדוע לא פירש כפשוטו דתרווייהו לשון נתינה הוא דאין חטא יתן לו כחטאו ואין זכה יתן לי' כזכותו ע"ד הפיוט גומל לאיש חסיד ויתן לרשע וכו':

כל שכתוב בו מקרא קודש פי' וגם אתא מזמן לזמן דהיינו מלמד ללמד יום משא"כ שבת דבכל ז' איתא ומיושב קושית הש"ק הרי ר"ה ויהכ"פ עיין מ"ש ר"פ מקום שנהגו דף י"ג בענין לא תתגודדו:

הלכה ו

הרי מרדכי ואסתר עיין מגילה בבלי דף י"ד דמתרץ ר"ג קריתה היא הלולא והירושלמי השמיט זה התירץ ועיין ברמב"ם בפ"ג. מה' חנוכה ה' ו' דמביא לעיקר זה התירץ ותמי' הרי רבא הוי בתראי פליג עלי' וגם בירושלמי לא תירץ כן ובאמת נ"מ טובא בזה לדינא כגון באין לו מגילה אי רשאי לקרא את ההלל שוב ראיתי דהרגיש בזה בספר פ"מ באשל אברהם בסי' תרצ"ג ועיין בבבלי דמתרץ שם כיון שגלו חזרו להיכשירן הראשון ואפשר דתלי' אי אמרינן קדושה ראשונה קדשה גם כן לעתיד לבוא ויש לעיין ועיין עירובין דף יוד ע"ב דמקשה ולר"נ ולא מקשה ג"כ ארבא משום דא"ל דרבא לא פליג אתירץ דלא הוכשרו אלא דמתרץ עוד תירץ לפיכך מקשה דוקא לר"נ ודוק וס"ל לרמב"ם מדדחיק הגמרא לאוקמי מילתא דר"נ ש"מ דתרוצו עיקר כן יש לדחוק אלא דצ"ע סתירת הסוגיא בזה דבמגילה מקשה כן ג"כ ארבא שוב ראיתי ספקה תשובה מאהבה להגאון מוה' אלעזר פלעקלס האריך בזה בסימן מ"ה עיין שם ועיין בספרי חמדת אריה.

מיני זמר היינו שירים של חול משא"כ השירים הללו שאנו מזמרים בהגדה אחר ההלל:

אמנם באמת נראה לפענ"ד מדקאמר הלשון מיני זמר ולא שייך בשירים לשון מין ע"כ נראה דהכוונה מיני פירות כדכתיב וקחו מזמרת הארץ בטנים ושקדים וקרי' לו משום כן מיני זמר:

הלכה ז

ע"ב למה מפני היסח הדעת עיין בש"ק הגע עצמך דהספק מר גם קודם חצות הוא הטעם דאם ישנו כולם לא יאכלו דהואיל ויכול לעבור עליהם חצות בשינה אלא דלפ"ז צ"ע איך אמר הגע עצמך כגון שיש שם חבורה אחרת שמעוררי' אותו הרי ערבך ערבי צריך כדאיתא בסוכה בבלי דף כ"ו ע"א יע"ש. אמנם עיין בירושלמי שם דלא ס"ל האי סברא בפ' ב' הלכה ב' וא"כ נכון אלא דעכ"פ צ"ע מאי שייך גזירה בזה אם עדיין לא עבר חצות לאסור הואיל ויכול לעבור חצות וצ"ע:

במחתך כל שהוא ומשליך וצ"ע הרי עכ"פ בעצם אינו יכול לעשות כן דאסור בו שבירת עצם וע"כ צ"ל דמתיז אותו בכל כחו כדמתרץ הגמרא בפ' אמרו לו דף ט"ו א"כ אכתי קשה אמאי צריך לחתוך מן הבשר כל שהוא הרי בקליפת הבשר ליכא רוב חיתוך וצ"ע ועיין בתוס' פסחים דף פ"ה ע"א ד"ה ולרבינא:

אית לך מימר שעבר חצות נראה דהכונה דהירושלמי מקשה א"כ איך ס"ד לומר לפ"ז דהטעם דישנו כולם לא יאכל דהוא גזירה דלמא פעם יעבור עליהם חצות ומש"ה אסור לעולם בישנו כולם א"כ לפי זה גם כאן הו"ל לגזור אטו שמא לא יחתוך כל שהוא אלא דמשום ה"ט אין לפסול קדשים ה"ה ג"כ בודאי משום ה"ט שמא ישנו עד אחר חצות ג"כ אין לפסול הפסח וע"כ הטעם הוא משום היסח הדעת ומחוורים לפ"ז כל דברי הירושלמי פה:

הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים באמת יש לעיין דאיך יפלוג על המשנה דמסכת מעילה דף י"ז ע"ב ועיין בשלום ירושלים דתרוצו דחוק ואפשר לישב ע"פ מה שהאריך בתשובת בית יעקב סי' קנ"ו בענין ציצית שנפסקו ולא נשאר כ"ע כ"א בצירוף ב' ראשי והאריך בראיות דלא שייך צירוף אלא היכא דראוי להצטרף דהיינו שיהיה חצר כדי עניבה מצד זה וחצי מצד זה משא"כ היכא דמצד א' הוא רק דבר מועט אף אי ע"י תרווייהו יש צירוף כדי עניבה אינו מצטרף יע"ש שהאריך בראיות מג' לוגין שאובין שבמקוה דצריך להיות דוקא ג' כלים ולא יותר וכן מחמץ סי' תמ"ב חצי זית בבית וחצי בעלי' וכדומה וא"כ לפ"ז י"ל דהא דאמר בר פדי' כאן דמצטרפין איירי בחצי זית מזה וחצי מזה ובכה"ג מצטרף אבל המשנה איירי היכא דאיכא מחד מנייהו רק דבר מועט ובכה"ג אינו מצטרף ודוק ועיין ברש"י במעילה שם:

א"נ יש לתרץ ע"פ מה דאיתא במשנה שם כל הפגולין מצטרפין זה עם זה והקשו התוס' הא תני ליה רישא ונראה לפענ"ד דהא דקאמר דמצטרפין איירי לטמא את הידים דאף על גב דהוי מב' מיני פגול או מב' מיני נותר אפ"ה מצטרפין כיון דעכ"פ הוי שם א' ודומי' דקתני אחר כך הפגול והנותר אין מצטרפין דאיירי ג"כ דוקא לענין טומאת ידים כדאוקמי בגמרא שם ודוק והשתא לפ"ז י"ל דהא דאמר בר פדי דהפגול והנותר מצטרפין לטומאת ידים לאו היינו פגול עם נותר רק כל מיני פגול ב"ע וכל מיני נותר בפני עצמו ודוק:

סליק מסכת פסחים שבעת ימים פרק א דיומא

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה