מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים
מסכת פסחים · פרק תמיד נשחט
הלכה א
מה ערב שנא' להלן משש שעות ולמעלה אף ערב שנא' כאן משש שעות פי' ערב דכתיב תזבח את הפסח בערב ואח"כ ילפינן בין הערבים מהדדי וא"כ יליף גם בתמיד כן ופשוט וערב דפסח ילפינן ג"ש מכי ינטו צללי ערב:
ת"ל יום פי' דהאי יום הוא למותר דהי' די אם היה כתיב והיה לכם למשמרת עד י"ד לחודש חנניא בן יהודא אומר וכו' עיין בבלי זבחים דף י"א מה דמתרץ הגמ' שם אליבא דבן בתירה:
נמצאת אומר שהתמיד קרב בתשע שעות ומחצה לאחריו ושעה אחת לעיסוקו עיין בק"ע שרצה להגיה ולפענ"ד א"צ להגיה והכונה הוא שכיון שבירר דבין הערבים דפסח הוא בין ב' ערבים ונגמר עשיותו בתשע ומחצה שאז נגמר גמר הקרבה א"כ ילפינן תמיד מיניה וזה אמר נמצאת אומר שהתמיד קרב בתשע שעות ומחצה לאחריו ופי' לאחריו הוא כמו לגמרו דהיינו שהתמיד נגמר קרבותו בתשע שעות ומחצה ושעה אחת לעיסוקו דהיינו עסוקו שוהה שעה א' ואידך נמצאת אומר שהתמיד קרב בתשע שעות ומחצה הוא כמו גופא דאיתא בבבלי והכונה הוא גופא אומרת לעיל נמצאת אומר שהתמיד קרב מתשע שעות ומחצה אמר ר' יוסי הדא דתימר למצוה וכו':
והנה מבואר מהירושלמי דפה דתיכף אחר חצות שחיטת התמיד והפסח כשר כדאיתא לקמן בהדיא במשנה דנשחט קודם חצות פסול הא אחר חצות תיכף כשר והא דתנן במשנה דלכל היותר אינו נשחט כ"א אחר שש שעות ומחצה הוא משום כותלי בית המקדש דלא מכווני כדאיתא בגמ' צלותיה דאברהם מכי שחרי כתלי אלא כותלי בית המקדש לא מכווני ועכ"פ מאן דידע לכוין חצות יצא בהתפלל תיכף לאחר חצות וכן מבואר ג"כ בריש פ' מי שהיה טמא דאמר עולא דשיעור דרך רחוקה הוא ט"ו מיל וע"כ דחשבינן מתחלת שעת שבע יעו"ש היטב ועיין ברש"י שם ופשוט ועיין במ"א סי' תנ"ח ס"ק א' ודלא כר"י דפליג שם אדברי המ"א. ותמיה לי על תשובת בית יעקב סי' צ"א שהאריך אם יצא בדיעבד אם התפלל תיכף אחר חצות ורצה לומר בדברי הרמב"ם דאפי' בדיעבד אינו יוצא אם התפלל קודם שש ומחצה וזה אינו דודאי אם התפלל בדיעבד תיכף אחר חצות יצא. ועוד דאפי' נימא ספיקא הוי דלמא התפלל קודם חצות מ"מ הוי ספיקא דרבנן לקולא דתפלה דרבנן ואפי' להרמב"ם דס"ל דהוי דאורייתא מ"מ אם כבר התפלל פעם א' ביום תו הוי דרבנן וא"כ אם כבר התפלל בשחרית הוי תו התפלה השני' דרבנן ופשוט:
ודע דיש להסתפק בהתחיל לשחוט התמיד קודם חצות וגמר השחיטה היה אחר חצות אי פסול או לא וכן פסח דקיימ"ל שחטו קודם חצות פסול לאחר חצות כשר ונראה דתלי' בפלוגתא אי ישנו שחיטה מתחלה ועד סוף ועיין חולין דף כ"ט וקיימ"ל כר"י ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וא"כ ה"ה התמיד פסול:
ודע דיש לעיין דלפי דברי הברייתא דתני חנניא בן יהודא איך קאמר במשנה לקמן שחטו קודם חצות פסול שנא' בין הערבים הא מבין ערבים לא נשמע דפסול שנא' בערב הו"ל למשנה לומר וצ"ע:
נימר אף בשחרית כן פי' בתמיד של שחר נמי כן שיהיה קרב בין הבקרים דהיינו ב' שעות ומחצה לפניו וכן לאחריו שעה לעשיותו. ומתרץ לא כתיב בין הבקרים רק בבקר ופשוט ובק"ע לא פי' כן. משום שהיה משני לעיל הגירסא:
עיין בש"ק ד"ה הדא דתימר ולפענ"ד לק"מ מה דהקשה דממתני' דלקמן מביא ראיה דתיכף אחר חצות כשר וממתני' לא שמעינן אלא משש ומחצה ופשוט:
דף טז כדי שלא יכנסו למצוה משוכרין עיין בק"ע וקשה א"כ בער"פ שחל בחול נמי נימא כן וצ"ל דבשבת דע"י עונג שבת וטרדת עשיות הפסח יכנסו למצוה מבולבלין ומטורדין כשכור אמנם לפענ"ד לומר דהכונה הוא דאם יאחרו בשבת כשאר ע"פ דחל בחול א"כ יאמרו מאחר דכשיגיע שמונה ומחצה צריכין להתעסק בפסח א"כ יתענגו מקודם בעונג שבת ויכנסו אח"כ לעסיקת הפסח משוכרין לפיכך הקדימו הזמן א"כ ימתינו בעונג שבת עד אחר עשיות הפסח כי יהיה להם פנאי לאכול סעודת יום אחר עשיות הפסח משא"כ אם יאחרו יתענגו קודם העשיה ויכנסו משוכרים לעשית הפסח ולשחיטתה:
ועפ"ז יש לכוין היטב הא דמקש' תיכף ויקריב פסח תחלה ותמיד אחרין והוא כיון דמקדימין שלא יכנס למצוה משוכרין א"כ היה לנו לתקן יותר דבשבת יקריב הפסח תחלה ואח"כ יאכל וא"כ כיון שיתחיל תיכף בשש ומחצה בעשיות הפסח א"כ בודאי לא יאכל תחלה רק ימתין עד אחר העשיה ומתורץ קושית הש"ק ועוד נ"ל לומר דאע"ג דאמרינן תדיר קודם ס"ל לירושלמי דזה בשאר כל המצות משא"כ פסח דאית ביה כרת א"כ אע"ג דתמיד תדיר מ"מ הואיל ובפסח אית ביה כרת היה לן להקדימו דומי' דתדיר ומכפר קיימ"ל דמכפר קודם ה"ה באית ביה כרת. ועוד נראה לפי מה דמבואר בירושלמי לקמן דפסח הוא מכפר גבי מה זביחה שהיא מיוחדת שמעכבת הכפרה יעו"ש ומבואר בפ' כל התדיר דתדיר ומכפר מכפר קודם:
מתניתא מסייעה לר"י שם תזבח את הפסח בערב וכו' נראה בקרא אחר מועד צאתך מארץ מצרים כתב ובשלתו ואכלתו והנה לכ"ע קאי ובשלתו אקרא דלפניו מועד צאתך מארץ מצרים דהיינו אז ובשלת דהוא הצליה כמ"ש רש"י בחומש אלא דפליגי אי בערב קאי אשם תזבח או בערב קאי על האכילה. אמנם רש"י בחומש לח פי' כן רק דריש מועד צאתך מארץ אז נעשה נותר כיון דבאמת יציאתן היתה ביום ט"ו וצ"ע. עיין ברכות דף ט':
ויקרבו שניהם כאחת עיין במס' סוטה בבבלי דף ח' דתנן אין משקין ב' סוטת כא' יעו"ש דמסיק דאין עושין מצות חבילות חבילות ויש לעיין לפ"ז איך מקשה הירושלמי פה ויקרבו ב' כא' אמנם עיין במ"א סי' קמ"ז ס"ק י"א דהאריך שם ולשיטת התוס' בסוגיא דסוטה א"כ דוקא בכהן א' הוא דאסור אבל בב' כהנים שרי אפי' בבת א' א"כ מקשה הירושלמי שפיר אמנם לפי מה שהעלה המ"א שם לשיטת הרמב"ם דלהיפך הוא לדידיה דבב' כהנים אסור בבת א' א"כ שפיר קשה איך קא מקשה הירושלמי פה הלא אין עושין מצות חבילות אמנם נראה לפענ"ד לומר בהיות דהתוס' העלו שם בסוגיא דמצות חבילות חבילות דאסור הוא רק דרבנן אלא דהתוס' הקשו שם א"כ מאי פריך את"ק יעו"ש ולפענ"ד כפשוטו דהכא מקשה מדקאמר הגמ' איכא בנייהו רותתת משמע דלת"ק דדריש ברותתת מותר להשקות לזה מקשה הא עכ"פ אסור מדרבנן מטעם שאין עושין מצות חבילות לזה מתרץ הגמ' שפיר החילוק שבין כהן א' לב' כהנים אבל לר"י דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ בודאי אין חילוק בין כהן א' לב' כהנים וא"כ הרמב"ם אזיל לשיטתו דפוסק בפ' ג' מה' מלוה ולוה אלמנה בין עני' ובין עשירה אין ממשכינן משום דס"ל דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ שפיר פסיק בפ' ד' מה' סוטה סתם דאין משקין ב' סוטת כא' שנא' והעמיד אותה הכהן. והוא כר"י דלא דריש טעמא דקרא וצ"ע דעכ"פ להרמב"ם דבכמה פוסק כר"ש דדרשינן טעמא דקרא ועיין בלח"מ שם שהאריך:
ודע דבאמת אמרתי לתרץ קושית התוס' שם באופן אחר והוא דלכאורה יש לדקדק אהא דקאמר הברייתא אין משקין ב' סוטת כא' וכו' לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות במ"נ ל"ל טעמא דאין עושין מצות חבילות תיפוק ליה דכתיב אותה והשקה אותה וצ"ל דברייתא נמי ס"ל כר"ש דדרשינן טעמא דקרא וא"כ דריש טעמא דאמר הכתוב אותה משום דאין עושין מצות חבילות חבילות וא"כ לפ"ז אי אמרינן הטעם דתורה הוא משום דאין עושין מצות חבילות חבילות א"כ אפי' ברותתת אסור וא"כ לפ"ז שפיר פריך דאת אמרת דאיכא בנייהו רותתת וע"כ משום דדריש טעמא דקרא מנ"ל דטעמא דקרא משום הכי הוא דלמא טעמא דקרא משום דאין עושין מצות חבילות חבילות דלא יהיה כמשא וא"כ אפי' ברותתת אסור ומתרץ הא בכהן א' הא בב' כהנים וא"כ בב' כהנים לא שייך חבילות חבילות אלא דאפ"ה אסורין ב' להשקות דא"ל דטעמא הוא משום דלא יהיה גס בחברתה כיון דלא ידעינן מאיזה טעם אבל עכ"פ בב' כהנים ורותתת במ"נ מותר וא"כ שפיר איכא בנייהו רותתת וכגון בב' כהנים ודוק. ומתורץ היטב קושית התוס':
הלכה ב
שאר כל מעשיו מניין ועשה את האחד חטאת מעתה אפילו הקטר חלבים ואימורין וכו' ויש לתמו' הא האי קרא גבי תורים ובני יונה כתיב דלית בהו אימורין וביותר קשה מדוע לא יליי. רא המוקדם ועשה ועשה הכהן את החטאת וצ"ע
ע"ב עיין בש"ק ד"ה וכי ומ"ש ועוד מאי קושי. נסכים כתיב מיעוטא לפלא נדר וכו' ולפענ"ד נראה דאריא מכוין דזה באמת תירץ ר' מני דא"כ איזה פשט תגביל בתרוצו דר' מני אלא ודאי כמ"ש ודוק. ומה שתירץ הש"ק תמיה לי דאכתי לא הועיל בתירוצו לסלק הקושי' דעכ"פ לפי שיטת התוס' לא הוי דבר חדש וצ"ע. ועיין במהרש"ל ביבמות דף ז' בתוס' הנ"ל דאל"כ אכתי תקשה דגם חטאת מצורע הוי דבר חדש דטעונה נסכים ושינוי בעלים פוסל בנסכים:
ובאמת היה תמוהים לי דברי תוס' שם לפי פי' מהרש"ל הא דחטאת טעונה נסכים לא הוי דבר חדש כיון דכעין זה יצא ג"כ אשם מצורע דטעונה ג"כ נסכים אבל אשם מצורע שפיר קאמר הגמרא דהוי דבר חדש דמתן בהונות הוא דבר חדש רק במתן אשם מצורע ועיין. ומ"ש בספר שלום ירושלים ובפרט במ"ש לשם בעלים הכונה לפיכך בעי לשם בעלים צ"ע טובא:
הלכה ג
דף יז ע"ב מה אנן קיימין אם כשהיתה מחשבה לכושר עיין בק"ע ופירושו צ"ע טובא ולפענ"ד הכונה כפשוטו דלעיל אמר ר"א מתני' בששחטו לאכליו ונתכפר בו לאכליו ושלא לאכלו אבל אם שחטו לאכליו שלא לאוכליו פסול א"כ לפ"ז ע"כ הא דאמר הירושלמי לאכליו כזתים שלא לאכליו כזתים כשר היינו ג"כ שחטו לאכליו כזתים ונתכפר בו לאכליו ושלא לאכליו כזתים בכה"ג דוקא כשר משא"כ בשחטו לאכליו ושלא לאכליו וא"כ לפ"ז היינו דבעי הירושלמי במה אנן קיימין במ"נ אי הוי המחשבה לכושר דהיינו דאם שחטו כלו לכל אכליו לכחצי זתים א"כ ה"ה דהוי מחשבה לפסול דהיינו אם שחטו תיכף בכה"ג לאכליו ושלא לאוכליו ואם אינה מחשבה לפסול בכה"ג ה"ה דאינו מחשבה לכושר וממ"נ פסול ודוק:
א"ל הא קביעא גבך כמסמרא פי' וכי אני קביעא גבך כמסמר שלא אוכל לחזור כלומר הדרנא בי:
כאן בחי כאן בשחוט עיין בק"ע ופירוש ב' עיקר וכן מבואר ברמב"ם פ' א' מה' קרבן פסח ה' ד' ודע דבמ"ר שם נסתפק בדברי רבינו אי פסח שני נמי בעינן אחר התמיד כמו פסח ראשון ולפענ"ד יש לעיין בו משום דהתוס' פסחים דף צ"ה ד"ה מה בין ראשון לשני כתבו והא דלא חשיב דפסח ראשון נשחט בג' כתות ופסח שני לא משום דתני ושייר ושייר ג"כ ביקר דפסח ראשון טעון בקור ולא שני. אמנם שוב הקשו על התוספתא מדוע התוספתא בקור ולפענ"ד נראה לומר דאולי התוספתא ס"ל כר"נ דפסח שני ליכא פרת או כר"י ור"ש דס"ל בשני נשים רשות ותני ושייר ושייר ג"כ אינהו דבפסח ראשון איכא כרת ולא בשני ודוק
והא דלא רצו לתרץ כן מתחלה אקושי' אמתני' דלחשוב החלוק דג' כתות דשייר ג"כ האי חלוק דבפסח שני ליכא כרת משום דלא ניחח להו בהאי תירץ משום דתנא בפלוגתא לא איירי ולפיכך תרצו טפי דשייר בקור. אמנם עיין בתוס' יומא דף כ"ט ע"ב דכתבו די"ל דשייר הנהו וס"ל לתנא דמתני':
ודע דעכ"פ מכח דברי התוס' פה מבואר דלא ס"ל כשיטת התוס' דפלוגתא לא שייך לומר דשייר נמי הא דאדרבה אי הוי ס"ל לרבי כי האי הו"ל לכתוב ולסתום כן ומכ"ש כאן דרבי גופא ס"ל דבשני ג"כ כרת. והנה לפ"ז אין לנו תירץ על קושית התוס' דלחשוב ג"כ חלוק דג' כתות כ"א דמשייר ג"כ בקור והנה בנו"ב מה"ת העלה דכל היכא דפרוץ יהיה מרובה על העומד לא שייך תני ושייר עיין בחלק יו"ד סי' ר"ה דהקשה הגאון מו"ה ישעיה פיק אדברי תוס' במס' סוטה דף ה' דהקשו אמאי לא חשיב באלו שאין ל"ח לעה"ב בעלי ג"ר ומלוה בריבית ומח"ל וע"ה והקשה הגאון ומאי קושי' אימא דרשו ושייר ותירץ הגאון הנ"ל כיון דא"כ יהיה פרוץ מרובה על העומד לא שייך תני ושייר ואני בחדושי לכללא דתני ושייר הבאתי ראיה ברורה לדברי הנו"ב הלז משום דבמס' מכות דף כ"ב מקשה הגמ' דלחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בשבת ודחק הגמ' דאתי' כתנא דלית ליה כולל וקשה הא ע"כ אקושיות הקודמין דמקשה הגמ' שם צריכין אנו לתרץ תני ושייר א"כ אמאי אוקי כמאן דלית ליה כולל לימא ג"כ דתני ושייר אלא ודאי היכא דהוי פרוץ מרובה על מעומד לא שייך תני ושייר לפיכך משני דאתי' כמאן דלית ליה כולל ולא הוי פרוץ מרובה עכ"פ ודוק ואמרתי דלפ"ז יש ג"כ ראי' לשיטת הרמב"ם בפ' יוד מה' רוצח דפוסק הנחל אסור בכל עבודה וזריעה יעו"ש ולא הביא דצריך שלא יהיה מעובד מעיקרא ובאמת איתא בזה פלוגתא דר"י ור"י במס' סוטה דף מ"ו ע"ב דר"י ס"ל דאשר לא יעבד מעיקרא משמע ומדוע פסיק כר' יונתן דלא כר' יאשיה. אמנם לפי הנ"ל ניחא דאי כר' יאשי' כיון דליכא בנחל איתן ב' לאוין דאשר לא יעבד מעיקרא משמע א"כ לא היה משייר רק שמונה לאוין ולא היה פרוץ מרובה א"כ הדרה קושיתו ראשונה לדוכתה דלשני הגמ' דתני ושייר אלא ודאי דהלכה כר' יונתן:
והשתא לפ"ז מבואר דע"כ דגם פסח שני צריך להיות נשחט אחר התמיד דאל"כ הדרה קושית התוס' לדוכתה דלחשוב החלוק דג' כתות בקור וכ"ת דתני ושייר דהרי לפ"ז הוי פרוץ מרובה דתני ב' ושייר ג' כתות ובקור ונשחט קודם התמיד אלא ודאי כנ"ל ודוק ועיין בחדושי כללא דתני ושייר ועמ"ש ס' פ"ק דשבת כי שם הארכתי. ועיין מ"ש בחדושי לסוגיא דבן תימא שם שפכתי סוללה על דברי המ"ל בה' כלי מקדש פ' ד' מה שהאריך בענין חגיגה:
יכול אם קודם פסח לתמיד לא יאוחר התמיד ע' בס' שלום ירושלים מה שפירש ולפענ"ד צ"ע דלפי דבריו אם הקדים הפסח יקרבו בל הפסחים קודם ואח"כ התמיד וזה אינו דאדרבה היה צריך להמתין בדם עד שיזרק דם התמיד אלא דאם נזרק קודם ג"כ כשר אבל בודאי שאר הפסחים לא יקרבו קודם התמיד וזה פשוט. גם אין הפשט עולה בסוגיא:
הלכה ד
דף יח ממה שהוא מתחייב על הזריקה וכו' עיין בש"ק שהאריך ומה שרצה לתרץ דאיצטריך לירושלמי רבא מצה תהיה דלא נימא דהוי ב' כתובים יעו"ש תמי' לפענ"ד כיון דס"ל רבא דאי עביד לא מהני א"כ כיון דאמרה תורה לא תאפה חמץ בכל המנחות א"כ ממילא ידענו דאי עביד לא מהני והקרבן פסול א"כ אמאי איצטריך תו תהיה דליכא למימר דה"א דמצה דמחבת ומאפה הוי ב' כתובים כיון דבכל המנחות יש עכוב דאי עביד לא מהני וע"כ לשום דרשה נכתב מצה גבי מאפה ומחבת ודוק:
אמנם מה שנראה לפענ"ד הוא דשאני קדשים דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב וא"כ שפיר פריך הגמרא התם ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברי' כלאו ואפסולי לא מפסלי משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב ואע"ג דכתיב ג"כ לא תעשה חמץ מ"מ הוי הלאוין רחוקין ולא דמי למה דאמר בבבלי פסחים דף ס"א גבי במכסת נפשות תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב דתיכף שאמר במכסת שנה עליו לעכב ובזה מתורץ קושית מרש"א אדברי תוס' בד"ה השוחט פסח דאמר ריב"א דכשר משום דלא שנה עליו לעכב והקשה דהרי כתיב ב' לאוין לא תשחט ולא תזבח אמנם לפי הנ"ל ניחא דעכ"פ לא שנה עליו דהרי הלאוין רחוקין ודוק:
והשתא לפ"ז אע"ג דרבא ס"ל כל היכא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני מ"מ בקדשים גלתה לנו התורה דכל היכא דלא שנה עליו דמהני וראי' ממכסת נפשות תכוסו ודוק ושוב מצאתי מעין זה בספר שער המלך יעו"ש:
והשתא לפי זה יש לומר דירושלמי דצריך למוד דהפסח כשר הוא משום דס"ל דאפי' ברחוקין הב' לאוין הוי ג"כ שנה עליו הכתוב לעכב לפיכך הוצרך ללמוד מדם זבחי דכשר אבל תלמודא דידן דס"ל ברחוקין הלאוין לא מקרי שנה עליו הכתוב לעכב א"כ לא איצטריך למוד דשוחט פסח על החמץ דכשר וא"כ הריב"א סמך אגמרא דידן דס"ל דהיכא דמרוחקין הלאוין לא הוי שנה עליו הכתוב וא"כ שפיר קאמר הריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ונפלה קושית הש"ק במה שהקשה עליו דנעלם ממנו הירושלמי דיליף מדם זבחי דכיון דסמך אגמרא דידן לא צריכין לדרשה דירושלמי ודוק:
אמנם באמת שוב נתתי עין עיוני הגם שמצאתי סברה הנ"ל בשער המלך ג"כ מ"מ צ"ע דא"כ מאי פריך הגמרא בתמורה דף ה' ע"ב והרי המקדיש בעלי מומים על גבי המזבח וכו' וצ"ע מאי קושי' הא גבי קדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ואפשר לחלק ודוק:
ע"ב ואתי כי"י דאמר ר"מ דר"מ אמר משש שעות ולמעלה מדבריהם עיין בש"ק מה שתמה דא"כ לבבלי דס"ל משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא לכ"ע א"כ יהיה עובר בבל יראה משש ולמעלה ותמה על הרה"מ ולפענ"ד נראה דבלא"ה יש לדקדק אירושלמי דהלא אפי' למ"ד דמשש ולמעלה מדאורייתא אכתי עכ"פ יש לאוקמי המיעוט לי"ד משום דמ"מ אינו בכרת ונראה לומר דכוונת הירושלמי הוא הכי דמתחלה קאמר דמוקמינן המיעוט לי"ד משום דאינו בבל יראה וזה הוא אפי' אם נימא דאסור משש ולמעלה מדאורייתא וקאמר הירושלמי דעוד י"ל דאתי' כר"מ דס"ל דמשש ולמעלה הוא מדבריהם וא"כ בודאי ניחא כנ"ל:
הלכה ה
דף י"ט נתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום וכו' ויש לעיין הלא ישראל הי' רק בארץ גושן ואפשר דשם היו רוב ישראל:
הלכה ז
תני היא היתה נקראת כת עצילים אמר ר"א מה אם דבר שמצותו לכך וכו' הנה יש ראי' דאפי' דבר שצריכין להיות בני אדם עכ"פ מאוחרים אפ"ה הזריז הוא משובח ואל יחשוב האדם אם אני לא אאחר אולי גם שאר בני אדם לא יאחרו ויהיה בזה ביטל מצוה אלא הוא עכ"פ יהיה מן הזריזים וזה הוא מה דאמר דוד חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך ולכאורה ולא התמהמתי הוא למותר יהיה די באמרו חשתי לשמור וכו' אמנם לפי הנ"ל יובן דה"ק חשתי ולא התמהמהתי אפילו לשמור משפטי צדקך ירצה אפילו אם היה העבודה כדי לשמור משפטי צדקך אפ"ה חשתי:
ע"ב אמרו לו והלא דם התמצית וכו' ע' בבלי בזבחים דל"ד ע"ב ובפסחים:
אמר ר' לא כאן במגיס ונראה דבמגיס מטעם צירוף אתינן עלה ועיין מ"ש לעיל:
הלכה י
והזה ממנו מכלי עיין בש"ק מה שתמה על רש"י בזבחים דכתב הטעם דאין הפשט קודם זריקה משום דאסור לשהות הדם. ולפענ"ד נראה לתרץ דמטעם הירושלמי והזה ממנו מכלו הי' רשאי להפשיט ולהניח קצת העור מחובר בו והוי ג"כ נקראת מכולו דכה"ג שלם מקרי ועיין בחולין דף א' דקאמר אחלב האליה תמימה דהיכא דלייף תמימה מקרי א"כ לפ"ז ה"ה בכה"ג אם היה נשאר העור מחובר במקצת בזבח היה ג"כ מקוים ויז ממנו מכולו אלא דמשום דאסור לשהות הדם אין הפשט קודם זריקה כנ"ל לתרץ דברי רש"י ודוק ובתשובות שלי שם הארכתי בענינים הנוגעים בדבר זה וכאן קצרתי: