אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת פסחים › פרק מקום שנהגו

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת פסחים · פרק מקום שנהגו

פרק אלו עוברין

הלכה א

שם תזבח וכו' שלוחו מניין ויש לעיין אמאי לא יליף מושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כר"י בן קרחה בקדושין דף מ"א ע"ב ונראה דס"ל לירושלמי כר' יונתן דמפיק ליה להאי קרא לדרשה אחרינא שכל ישראל יוצאין בפסח א' ועיין בבבלי שם בסוגיא וא"כ לא שמעינן אלא היכא דיש לו שותפות בגוי' אלא דאכתי קשה מאי קאמר הירושלמי א"כ מה ת"ל שם תזבח דלמא קמ"ל דמצוה בו יותר מבשלוחו וי"ל ודע דמהא דאמר רחמנא תשמרו להקריב לי במועדו והיינו שיהיה עומדים על קרבנם א"כ מבואר דשלוחו של אדם כמותו עכ"פ היכא דיש לו שותפות בגוי' ומתורץ בזה קושית פ"י בקדושין דף מ"ב דקאמר אם אינו ענין להיכא דשייך וכו' והקשה דלמא חדא איצטריך לשותפות ע"י שליח וחד לשותפות שלא ע"י שליח ועיין בסוגיא פ' האיש מקדש ובחדושי למסכת קדושין הארכתי:

מנין שהשיר קרוי כפרה חיננא וכו' ולכפר על בני ישראל זה השיר פירוש כיון דע"כ ולכפר קאי על הלוים א"כ במה הם מכפרים ע"כ בשיר ועכובא דיליף הוא מדכתיב ולכפר וכו' א"כ איתקש לכהנים וכמו הכהנים מעכבים דאם אין כהן אין קרבן ה"ה השיר ודוק:

ור' אבין דיליף מקרא דכל הקהל משתחוים י"ל דלא רצה למילף מקרא דתורה דא"ל דקרא אתי' דמה כפרה ביום כדאמר הגמ' בעירוכין דף ס"א אליבא דרבנן ולא ס"ל ההיקש לכהנים:

עד יפנה סדרי מנהג עיין בק"ע ועיין בחדושי לש"ע או"ח סי' רצ"ח מ"א ס"ק י"ד והרב"י חלק על דברי רי"ו ותמה עליו מניין לו זה כעה"ג שם וז"ל ולפענ"ד נראה דתלי' בגרסות דבגמרא דידן כתיב אמר ר"א כי הוינן ביה רב כהנא הוי אמר המבדיל וסלתינן סילתא משמע דאיהו לבד אמר ולא אינהו וסמכו אאמירתו וכן גרס נמי הרא"ש יעו"ש ואפשר דר"א אמר זה לר"א דאמר ליה מקודם דבמערבא אמרו המבדיל ואמר ליה איהו קולא יותר גדולה אע"ג דאינהו לא אמרו סמכו אאמירתו אבל ברי"ף ורשב"א ומרדכי לא גרס כן יעו"ש אמנם עיין ברי"ף דגרס כי הוינן במערבא אמרי המבדיל ולא גרס אמרינן יעו"ש עיין דכתב כלומר וכו' ויש לעיין מדוע לא כתב האי כלומר אחר אמר ר"א כי הוינן ביה רב כהנא והוא לכאורה דקדוק גדול ע"כ נראה דהיה מפרש דבמערבא דלא אמרו אינהו גופייהו רק סמכו אאחרים לפיכך צריך שם ומלכות אבל גבי רב כהנא דאינהו גופייהו אמרו לפיכך היה די בלא שם ומלכות ודוק אבל רש"י נראה דהיה גורס ג"כ כרי"ף והיה מפרש הכל בלא שם רק במערבא דלא עבדו מלאכה גמורה לפיכך סמכו אאמירת אחרים משא"כ גבי רב כהנא דסלתי סלתי דהוי מלאכה גמורה הוצרך אמירתם ודוק וא"כ לפ"ז י"ל דמזה יצא זה המנהג דבמלאכה קלה סמכו אאמירת ברכו דשמעו מאחרים דהוי כמו המבדיל בלא שם ומלכות כנ"ל:

דף יג יומא דירחא מנהג מזה משמע דבב' ימים ר"ח נמי מנהג דאל"כ הו"ל לומר ב' ימים אינו מנהג ודלא כמ"ש בשבולי לקט להקל אם ר"ח ב' ימים ועיין מ"ש בגליון ש"ע שלי:

אעין דשטין וכו' עיין בב"ר פ' ויגש פרשה צ"ד סי' ד' ועיין ביתו א שם ובחדושי אגדה שלי על המורה:

רבי תלמידיה דר' יהודא הוי עיין בש"ק שהקשה מפ' ערבי פסחים ולפענ"ד לק"מ דודאי תלמיד ריב"ב לא הי' אבל הי' תלמיד ר' יהודא ב"א ועיין בספ"ק דשבועות דף ס"ג אורחי דמילתא דתלמיד ס"ל כרבי' הרי דהי' תלמיד דר"י ועיין במס' מגילה דף כ' דאמר קטן הייתי וקריתי המגילה לפני ר' יהודא ועיין במס' גיטין דף י"ד ע"ב ר' יהודא נשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום ר"מ מצוה לקיים דברי המת הרי מבואר דר' יעקב אמר משום ר"מ דהוא חבר דר' יהודא וא"כ לפ"ז שפיר מובן דיכול להיות דר יעקב היה תלמיד דר' יהודא א"כ רבי היה תלמיד דתלמיד ר' יהודא ושפיר קאמר הירושלמי פה דתלמיד ר' יהודא הוי וכן תלמיד דר' יעקב בן קודשיי ולפ"ז כיון דר"ש היה ג"כ מחביריו דר"י א"כ לק"מ מהא דאמר במנחות דתלמיד ר"ש הוי ועיין יומא דף ס"א אמר רבי לי חלק ר' יעקב בלוגין יעו"ש ועיין בפ' א"צ דף כ"ו רש"י ד"ה א"ל ר"ש ב"מ:

דר"י אמר אסור לפרש לים הגדול עיין בש"ק ולפענ"ד לק"מ דאמוראים ונביאים היו פורשים לדבר מצוה אבל לדבר הרשות ס"ל דאסור. א"נ א"ל דודאי פעם באקראי שרי לפרוש אבל לקבועו הלוכו תמיד אסור ובני מישן רצו לקבוע דרכם תמיד דרך ים הגדול וזה אסור:

הרי פורים הרי אלו קורין בי"ד וכו' ויש לעיין לפי מה דאיתא לקמן במס' מגילה וכן במס' שקלים ר' חלבו אומר הכל יוצאין בי"ד א"כ גם הכרכים יוצאין בי"ד א"כ שפיר יש לתרץ ג"כ אמגילה כדמתרץ לעיל שני' היא שאם עבר ועשה ביהודה וכו' עיין בק"ע שם ויש לישב דעכ"פ התם יכולין לעשות כל א' כחבירו משא"כ כאן דוקא הכרכים יוצאין משא"כ בעיירות לא שייך כן:

א"ל מי שסדר המשנה סמכה למקרא משפחה משפחה ועיין במסכת יבמות דף י"ג באשר"י דדחק א"ע בענין מגילה דלא הוי כלא תתגודדו ותמי' מדוע לא הביא דברי הירושלמי פה:

ועיין במ"א סס"י תצ"ג דהאריך בענין לא תתגודדו והוא דברי הש"ג בפ"ק דע"ז בנחרב המקום מאין יושב ואח"כ חזרו לשם ממקום אחר אי חייבים לנהוג כך ועיין בספר חק יעקב במעשה דאנשי ווינא דפליג אדברי ש"ג וס"ל דא"צ לנהוג כיון דפנים חדשות בא לכא ולפענ"ד נראה דבמעשה דוינא שנהגו בוין מתחלה אסור והקהל שבאו שם נהגו היתר א"כ שפיר אמרינן דכיון דאשנזים שבאו לשם נהגו מתחלה היתר א"צ שוב לשנות משא"כ השיג איירי בבאו שם יהודים אחרים שמתחלה לא נהגו היפך הוראה זו כי לא היתה הענין הלז שייך בעירם כלל א"כ שפיר י"ל כיון שמתחלה לא נהגו היפך ההוראה א"כ עתה בהגיעם למקום החכם אל ישנו מהוראתו ודוק. ועיין בתשובת שער אפרים סי' ע' ובתשובת צ"צ סי' ט"ז ומהר"ם אלשיך סי' ס"ח ועיין ברשב"א במס' יבמות:

ע"ב במתמי' עיין בק"ע שכתב א"ל באדם שהוא תימא שילך בטל שאין דרכו בכך כזה יעשה מלאכה ויש לעיין על דברי המ"א בסי' הנ"ל שכתב וז"ל וא"כ גבי תספורת ג"כ י"ל הרואה אומר שאין רצונו לספר עצמו ולפענ"ד אינו דומה דשאני גבי תספורת דהוא כמתמי' דדרך כל אדם לספר וצ"ע:

הלכה ב

במשנה ר"י צא והביא לך אף אתה לפי שיטת הירושלמי הי' ראוי לפסוק כר"י דר"י ור' יוסי קיימו בחדא שיטא אמנם עיין בבבלי דמפרש דברי ר"י בענין אחר והלכה כת"ק דמודה ליה ר"י רק קא מפלגי בענין אחר ועיין ברמב"ם בפ"ד מה' שמיטה ויובל ה' י"ג דכתב המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו פירות הארץ שיצאו לח"ל מתבערין במקומו ועיין בכ"מ ונלפענ"ד דטעמא דרב הונא הוא משום דס"ל דאשר וארצך הוי ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ועיין בסוגיא ועיין כעין זה לעיל בירושלמי דף ח' ע"ב גבי ואת אשר חטא מן הקודש עיין בק"ע שם ועיין בגמרא דף נ"ב דמקשה אטו אגבי דחמרא קלטינהו וי"ל ויש לפשוט מזה ספיקא דמ"א בסי' תנ"ד בס"ק ב' דנטל המורסן וחזר לתוכה ולפי סוגיא הלז יש לדמות אטו אגבי דחמרא קלטינהו ודוק. ואפשר דיש לחלק בענינים:

הלכה ג

ברם הכא בהמתו של ישראל הוא והוא חשוד עליה עיין בט"ז ביו"ד סי' קנ"ג ס"ק א' דהביא ראיה דאם נרבעה הבהמה דאפ"ה מותרת באכילה ולפענ"ד הדבר מבואר במשנה דמס' נדה דף מ"ה ע"א דקתני ופוסל את הבהמה מע"ג המזבח משמע אבל אינו אוסרה באכילה דאל"כ הו"ל למשנה לומר דאוסרה ופשוט:

ודע דיש לעיין לפי דאיתא לקמן במס' תענית דף י"ג דבשעת שהיתה ירושלים במצור שלשלו לאותן שבחוץ קופות של זהב לקנות מהם טלאים לתמיד ומדוע לא חששו לרביעה ואע"ג דקיימ"ל נכרי חס על בהמתו שלא תעקר מ"מ בכה"ג הוי לן למיחש:

שהוא מוציאו מידי מתנות הא דלא פריך הגע עצמך שהיה כהן או לוי א"ל דידע דאיכא לתרץ שהוא מוציאו מידי שחיטה:

בהמה גסה יש בה חיוב חטאת ותמי' לי טובא הלא גבי שביתת בהמתו ליכא חיוב חטאת כלל וליכא מ"ד דסובר דחיוב חטאת יש בלאו דשביתת בהמתו ודוחק לומר דכיון ללאו דמשום מחמר והכונה משום נסיוני דהרי המקשן הקשה אח"כ וכיון שהוא מוכרה לו לאו בהמתו של עכו"ם הוא ומאי קושי' הא עכ"פ בשעת המכירה יש חששא דחיוב חטאת אלא ודאי כונת המתרץ היתה דיש בה חיוב חטאת משום שביתת בהמתו וזה תמוי' דמה חיוב חטאת הוא בזה וצ"ע ודע דאף במחמר לא קיימ"ל דהוי חיוב חטאת ואפילו ללקות אינו לוקה עליו כמ"ש הרמב"ם בפ' כ' מה' שבת הלכה א' וב' ועיין בהרב המגיד שם:

פעמים שהוא מכרו לו ומחזירה לאחר ג' ימים ומה מאד תמוהים בעיני דברי הר"נ במס' ע"ז דהעלה בלקחה לנסיון לא שייך שביתת בהמתו דהוי ברשות הלוקח ודוקא משום מחמר שייך כיון דאפי' בבהמת אחרים נמי שייך מחמר אבל בלקחו לנסיון אפי' עובד העכו"ם בה כל השבת לא שייך בזה שביתת בהמתו יעו"ש שהביא ראיה מגמרא דבב"ב פ' הספינה ולפענ"ד שנעלם ממנו הירושלמי פה דמבואר בהדיא דחשש הוא דמחזירו לו לאחר ג' ימים ועובר עבירה בבהמתו של ישראל הרי דלא אמרינן דברשותיה דלוקח הוי ולא דמי לראי' דמייתי מהלוקח כלים לשגרן לבית חמיו דאם נאנסו בהליכה חייב התם באמת א"ל דטעמא משום דשואל הוי ועיין ברשב"ם שם דכתב בהדי' כן די"ל משום דשואל הוי באמת ברא"ש בספינה שם הכריח ג"כ דמטעם לוקח הוי יעו"ש ושאני מהאי דאייתי קרא דקאמר הגמ' כיון דקייצו דמייהו אינו יכול להקדישם דשאני התם כיון דאם הלוקח רוצה לקיימן אינו יכול לחזור אינו מקרא ברשותו שיהיה יכולים להקדישו ואיש כי יקדיש את ביתו כתיב והוי עדיף טפי מגזל ולא נתייאשו הבעלים דג"כ אינם יכולים הקדישו והוי ג"כ התם זבינא חריפא וחביב על הלוקח כמ"ש בשו"ע וע' ברמב"ם שם משא"כ כאן דהוי רק זבינא אמצעי וצע"ג דברי הר"נ בזה דנעלם ממנו הירושלמי פה. ועוד דכיון דמשום גזירה הוא יש לגזור במוכר שהמוכר מחזיר על הבהמה למכרה ובכה"ג בודאי לא הוי כלוקח ועיין בלח"מ שם:

אמר ר"י בר"ב לסרסור אין זה דומה למה דאמרינן בגמרא דע"ז הנ"ל דף ט"ו דע"ז סרסור שרי דשאני התם דלא היה הבעלים כלל אצל המכירה משא"כ הירושלמי איירי רק בסרסור שהביא הלוקח למוכר ואיהו לא עשה ולא מידי ופשוט:

מניין שקונסין בו למנהג עיין בק"ע שמגי' מניין שקונסין להלכה משום דקשיי' ליה מאי ראיה מביא מהאי בר נש דזבן גמלא דגמל הוא גסה והוי קנסא להלכה ולפיכך הגי אמנם נראה דיש לקיים הגרסא והראי' הוא מהא דקנסו בכפילא כדי שיחזור ויקנהו ואמאי הוצרך לקנסו כ"כ כדי שיחזור ויקנהו וע"כ משום מראית עין דשמא יראוהו אחרים ויכירו דזה גמל פלוני ויסברו דמותר למכור א"כ לפ"ז מבואר ג"כ דקונסין למנהג משום חששא דמראית עין:

דף י"ד והלא מביאין עלי' זכר עיין בק"ע דכתב דר"י סבר דאינו רובעת ואינו נרבעת ותמי' לי דזה הוא לפי שיטת הבבלי דף ט"ז בע"ז דא"ל ר' יהודא לכשתלד וקאמר הגמ' שם אלמא לא מקבלת זכר אבל לפי גירסת הירושלמי דא"ל אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר א"כ מבואר דס"ל דאפי' שבורה נרבעת ואפשר לומר דב' גרסות בבבלי וירושלמי נכונים דמתחלה אמר אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר ואח"כ הדר ביה ואמר לכשתלד דאינו מקבלת זכר:

זאת אומרת שאסור להמציא להם זרע נראה דדייק מדאמר ליה רבנן שמביאין לו נקיבה ומה בכך הלא עכ"פ תיכף אחר הרביעה ישחטנה וא"כ לא משהי ליה וכי יניח אותו לרבע תמיד אלא ודאי דחששא דידהו הוא משום דאסור להמציא להם זרע א"נ א"ל דיש לקיים ב' גרסות הנ"ל והוא דהתוס' כתבו בע"ז דהא דאמר הגמ' אלמא לא מקבלת זכר לא משום דאינו יולדת דהא ר"י ס"ל דטריפה יולדת אלא דאינה מקבלת זכר וא"כ לפ"ז צריכין לומר דהא דמשכחת לה דביולדת היינו במביאין עליה בע"כ וא"כ לפ"ז י"ל דמתחלה אמר לכשתלד משום דאינה מקבלת זכר לזה הקשו דהרי עכ"פ מביאין עליו בע"כ לזה חזר ואמר אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר כנ"ל:

הלכה ד

סברין מימר אפילו ביצה אפי' קלקס אר"י בר"מ ובלבד מן השחוטה עיין בש"ע או"ח סי' תע"ו בט"ז ס"ק ג' שהקשה על הרש"ל דכתב דביצה צלויה דלמסקנא דירושלמי לא משמע כן ולפענ"ד נראה דאדרבה דרש"ל דייק דבריו מירושלמי משום דהיה קשה ליה מה הוא דסברו אפי' ביצה אפי' קלקס וע"כ משום דדייקו מדקתני במשנה סתם מקום שנהגו לאכול צלי ולא קתני בשר צלי אלא ודאי כל צלי במשמע ולפיכך סברי אפי' ביצה אפי' קלקס לזה השיב להם ובלבד מן השחוטה ירצה דוקא דבר הבא מן השחוטה כלומר ביצה הוא דאסור שהוא בא עכ"פ מן השחוטה ושייך לומר דמחליף ולפיכך נקיט במשנה סתם צלי כיון דאפילו ביצה במשמע אכל קלקס דאינו בא מן השחוטה אינו מחליף ושפיר מדוקדק בזה לשון הירושלמי מן השחוטה ודוק ומיושבים היטב דברי הרש"ל:

אמנם באמת לשון הש"ע לא משמע כן דנקיט דוקא בשר עגל ועוף משמע הוא ביצה לא:

תני אפי' בת"כ ובתי מרחצאות עיין בש"ק דתמה הלא רחיצה אסור ביוהכ"פ דקיימ"ל כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוהכ"פ עיין ברמב"ם פ' ג' ה' ב' מה' שביתת עשור ודוקא בזמן הזה שאין לנו טבילה בזמנה פוסק בש"ע או"ח ססי' תרי"ג דאסור לאשה לטבול ודע דיש לעיין בדברי הלבוש דסותר א"ע בסוף סי' תרי"ג את מ"ש בסי' תקנ"ד ס"ג ח' יעו"ש וצ"ע ועיין בא"ז שם ועיין בש"ך יו"ד סי' קצ"ו ונקודת הכסף שם שהאריך בענין טבילה בזמנה מצוה:

שני' היא ע"י שהוא דבר קל ושמא ישכח ויאכל עיין במ"א סי' תרי"ב דהביא ראיה מדברי הירושלמי הלז בס"ק ויו לאסור ליגע באוכלין ביוהכ"פ ולפענ"ד אין ראיה מזה מתרץ הירושלמי מתחלה דליכא לאקשוי מיניה אר"א דא"ל דשני' משום דחיישינן שמא ישכח ויאכל אבל אח"כ כשמכריח מברייתא דשבתון שבות דלא כר"א ויוהכ"פ שחל להיות בשבת אסור אפילו הדחת ירק א"כ אמרינן הא דחלות מתחלקת בערב דוקא הוא משום שבתון שבות ולא משום דחיישינן דלמא אתא למיכל ודוק:

ודע דבחדושי לש"ע הנ"ל כתבתי אדברי המ"א הנ"ל שהאריך להקשות מסוגיא דיומא דף י"ד לפענ"ד מה שמביא ראיה מיומא נ"ל דבלא"ה קשה מאי פריך מכה"ג ביוהכ"פ שאני התם דאין שבות במקדש וכ"ש הא וצריך לומר דגמרא מקשה שפיר דא"כ אף כהן יהיה רשאי להקריב אונן דאין שבות במקדש ומשני דשאני התם כיון דכ"ע אכיל משא"כ ביוהכ"פ וא"כ הדרינן לכללא דאין שבות במקדש ודוק:

גם מה שהקשה אמאי לא פריך מסתם יוהכ"פ לק"מ דא"ל דודאי בשאר יוהכ"פ סומכין אסברא דכה"ג זריז הוא משא"כ כאן אגב טרדות אנינותו יש לחוש שיטעה ויאכל כנ"ל ודוק:

ובחדושי לסוגיא דקניבת ירק הארכתי ואין כאן מקומו. והנה הרי"ף לא הביא דין דקניבת ירק כלל ועיין בר"נ סוף פ' אלו קשרים ולפענ"ד נראה דסמך ג"כ אירושלמי דס"פ אלו קשרים דמקשה ויבדיל בתפלה ולא מתרץ כלום משמע דמסיק דבאמת יוהכ"פ אסור בקניבת ירק עיין בק"ע שם ודוק:

הלכה ה

ע"ב רשב"ל וכו' כמתמי' עיין בק"ע ובש"ק ולפענ"ד נראה דהפשט אינו כן רק הירושלמי מקשה כמתמי' יעשו כל אדם א"ע כת"ח וזה מחזי כיהורא והוא מקושית הבבלי ותירץ הירושלמי כל עצמן לא גזרו בטילה בט"ב ירצה דדוקא בטילה לא גזרו אבל באמת כל העושה בו מלאכה אינו רואה סי' ברכה א"כ שוב אם אינו עושה לא מחזי כיהורא ומן הראוי שלא לעשות דאין בו סי' ברכה ועיין במ"א בסי' תקנ"ד ס"ק כ"ז ויש מזה ראיה לדברי המ"א דאפי' במקום שנהגו נמי אינו רואה סי' ברכה ודוק:

ועיין בש"ע או"ח סי' תקע"ה דמקשה המ"א הא בסי' תקנ"ד פוסק המחבר כרשב"ג דעושה כל אדם א"ע כת"ח וגם תענית יחידים לא פסיק כן ולפענ"ד נראה לחלק דודאי אם רוצה לנהוג כיחידים צריך להתענות ב' וה' וב' וא"כ כשראו שמתענה ג' תעניתים זה אחר זה כיחידים בודאי יהיה נראה דעושה בשביל הגשמים ומחזה כיהורא משא"כ בעשיות מלאכה בט' באב דלא מחזי כיהורא דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ובפרט דלא מסמני' מילתא דאין בו סי' ברכה ודוק:

הלכה ו

יום פסח הוא לה' עיין בר"פ יליף מתזבח את הפסח בערב אלא דמזה הפסוק פסח הוא לה' יליף אפי' קודם חצות:

הלכה ז

וחכמים עשירים היו בבהמה היו עולין עיין בק"ע מבואר בהדי' דעכ"פ שאר כל אדם אסור לתקן מנעלו בחה"מ ועיין ברא"ש מ"ק דדייק מדאמר הגמ' שכן עולה רגלים דוקא ואין זה ראיה ברורה אמנם מדברי הירושלמי פה מבואר יותר ודוק ודע דהט"ז באו"ח סי' תקמ"א ס"ק א' מדקדק מלשון הרא"ש דאם המנעל מקולקל ביותר דהוי דבר האבוד ודייק כן מרא"ש אמנם עיין בתוס' בבבלי דף נ"ה ע"ב ד"ה עולה רגלים דכתבו דלא הוי דבר האבוד משום דאפשר לקנות חדשים משמע דאפי' במקולקל יותר כיון דאפשר בחדשים וצ"ע:

הלכה ח

ואם מתה מושיבין אחרת והוא שישבה על ביצה ג' ימים וכו' עיין בק"ע וכמדומה שפירושו דחוק ומבולבל וחסרין שורות ע"כ אמרתי לכתוב פירוש הנראה לפענ"ד והוא דמקשה מעת לעת אם הג' ימים המה דוקא מעת לעת ואז אם מתה מושיבין אחרת במקומה משום דאז כבר נתקלקל ואבודין המה אם לא ישיבו אחרת או אפילו בלא מעת לעת כל שהגיע ליום ג' המה אבודי' ונתקלקלים אם לא יושיבו אחרת לזה אמר ר"מ מתניתא אמרה כן דלא בעינן מעל"ע דהרי מתירין להושיב שובכין בי"ד ואי בברחה ביום ג' אסור להחזירה א"כ איך מתירין לכתחלה להושיב שובכין בי"ד היה לן לחוש שמא תברח או תמות ביום ג' וא"כ אסור להחזירה ויעבור ויחזירה אלא ודאי כל ששהה עד יום ג' מותר להחזירה וא"צ מעת לעת לזה אמר ר"א תפתר שישבה מאלי' כנ"ל ודוק:

ואין להקשות למקשה דרצה לפשוט ממתני' דלא בעי מעל"ע אכתי קשה ליחוש שמא תברח או תמות בט"ו ואם בודאי אסור להחזירה א"ל דאז יודע בודאי שאינם נפסדים ולא אתא להחזירה ודוק:

אמר ר' בא הדא דתימא בחצר קטנה ויש לעיין מדוע לא משני כן בבבלי דמקשה הא גופא קשי' לשני הא בחצר גדול הא בקטן ואפשר באמת זה כונת רבא דמשני אם נעשה חצר כרפת יעו"ש:

ועיין בש"ע סי' תמ"ח דכתב המחבר סתם ואם נתרבה בחצר יוצאים לאשפה ובסי' תקל"ה כתב אם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת ועיין בחק יעקב שדבריו נכונים ותמיה על ב"ח יעו"ש ואפשר לומר דהא דכתב בסי' תס"ח איירי בחצר קטן דסתמא הוי כרפת ולקמן איירי בחצר גדולה כמו שכתב בירושלמי כאן ובאמת ממשמעות הירושלמי משמע דאין חילוק בזה בין י"ד וחה"מ דכתב סתם ודע דדין זבל שבמבוי לא הזכירו הפוסקים וצ"ע:

הלכה ט

דף ט"ו כיצד היו כורכם את שמע ר"א אר"מ אמר ר' לא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דברי ר"מ עיין בק"ע ויש לתמויה דבבבלי קאמר דברצון חכמים היו עושים ואיך נתרצו החכמים לזה דלפי דבריהם נראה כתפלה כמ"ש בק"ע ונראה לומר דהכונה שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה הוא שלא האריכו ברוב כוונות בכל תיבה ותיבה וזה היה ברצון חכמים כי מה לעמא דבר בכוונת ומחזי כיהורא ואדרבה יש לחוש שיבואו לידי מחשבה זרה ולפיכך היה ברצון חכמים:

אמנם ר"י אמר שלא אמרו כלל ברוך ש"כ וא"כ זה הי' שלא ברצון חכמים ואפשר לומר דטעמא דלא אמרו ברוך שם כבוד מלכותו משום דאיתא בגמ' דחגיגה דמשחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות דכתיב בישעיה שש כנפים ויחזקאל לא ראה רק ד' כנפים ומסיק הגמ' שם דף י"ג ע"ב דאותן שאומרת בהם שירה נתמעטו ואיתא במקובלים דשש כנפים כנגדן יש אלו שש תיבות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ואותן ב' שהם נגד כבוד מלכותו המה נתמעטו וכתב הגאון מו"ה ר' אלי' ווילנא זצ"ל דעל זה אנו מתפללים אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו דהיינו שישובו אלו הב' כנפים וא"כ בהיות שנתמעטו אלו הב' כנפים לפיכך לא רצו לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כנ"ל:

וחייב בשביעית ר' זעירא בשם ר"י ושבתה הארץ שבת לה' אפילו דבר שהוא לה' קדושת שביעית חלה עליו ועפ"י דברי הירושלמי הלז יש לעורר אי אמרינן דדוקא בעשה לבד הוא עובר עשה דשבתה הארץ או נימא דאם זורע שדה הקדש בשביעית עובר ג"כ על הלאו שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור והנה לכאורה נתתי עין עיוני להא דמקשה בבבלי דמס' מכות דף כב גבי יש חורש תלם ח' וחייב משום שמונה לאוין ומקשה דלחשוב נמי זורע בנחל איתן וקשה ומאי קושי' דלמא כמו דדרשינן לא יראה לך גבי חמץ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה נדרוש נמי כן גבי שביעית דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור דוקא שדך אבל לא שדה הקדש וא"כ לפ"ז בזורע בנחל איתן ליכא למחשב כיון דהתנא חשיב שביעית ואי דאיירי בנחל איתן ג"כ תו ליכא חיוב משום זורע בשביעית אמנם לפי דברי הירושלמי הנ"ל דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לה' א"כ אפילו בהקדש נוהג קדושת שביעית א"כ שפיר מקשה. אמנם אי נימא דדוקא עשה איכא אבל לאו ליכא א"כ מאי מקשה אלא ודאי דכיון דגלתה התורה בשבת לה' דכל שהוא לה' קדושת שביעית נוהג בו אפילו לאו נמי איכא ודוק.

וטעמא רבא נ"ל משום דכתיב שדך וכרמך הו"ל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אלא דכל זה נוכל לדרוש אחר דגלתה לנו התורה ושבתה הארץ שבת לה' אבל אי לא היה ידעינן זה הדרש א"כ מצד הסברא היינו אומרים כמו דאין ערלה ופרט ורבעי נוהג כך אין שביעית נוהג ולא היה דרשינן ליה במיעוט אחר מיעוט וא"כ שפיר הוצרך הירושלמי להביא הדרש דשבתה הארץ ודוק:

ועיין במ"ל ר"פ ה' שמיטה ויובל שהביא זה הירושלמי:

א"ל הגזבר מחלפן ביד אחר ותמיה לי א"כ הרי נכנס דמים השניים תחתיהן ואכתי קשה דהוי כלקח קורדם ועיין בבבלי במסכת קידושין דף נ"ח יובל היא יובל יהיה לכם מה מקודש תופס את דמיו וכו' ת"ל תהיה וכו' כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין לקח בשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים וכן לעולם יעו"ש ואם כן צ"ע טובא כעת:

ע"ב לא שהיתה עיני צרה פי' מליתן להם גם הפאה שצוה להניחם מלבד מה שנתן להם בכפלים אלא שהיה חושש לדברי חכמים דאין נותנים פיאה לירק וא"כ צריך לעשר מה שבידם לפיכך צוה להם להניחם ומתורץ בזה מה שמדקדק בש"ק א"נ ה"פ לא שהיתה עין בנו צרה שלא לתן להם פאה כראוי ודוק:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה