אור ברסלב
מתא דירושלים מסכת פסחים › פרק אלו עוברין

מתא דירושלים· רבי משה ליב ליטש-רוזנבוים

מסכת פסחים · פרק אלו עוברין

פרק כל שעה

הלכה א

אמר ר"מ וכולהון ע"י מוי י"ל דר"מ בא לתרץ הא דקתני ואלו בויו דקאי אדלעיל דתנן מי תשמישו של נחתום ישפכו משום דנתחמצו ע"י המים כן ג"כ אלו דקתני הוא דוקא באית בהו מיא ודוק:

שוב ראיתי בצל"ח דמחיבור ויו ואלו כשיטת רש"י דצריך להעביר מן העולם ודלא כשיטת ר"ת אלא דתמה על הרא"ש אמאי מי תשמישו של נחתום הא מותר להשהותן ועיין שם ולפענ"ד דהמה מפרשין דישפכו שלא ישתמש בהם לעיסה אחרת אפי' קודם פסח שהם נתחמצו ומחמיצין העיסה וזה דייק הלשון מפני שהם מחמצים אלא דזה אינו דהרי בגמרא מביא על הברייתא שופכין במקום מדרון וכן מייתי הירושלמי לעיל ואולי י"ל הא דאמר דישפכו למקום מדרון הוא באופה הרבה ושופך בכל יום ויש לחוש באשבורן דהעיסה שבהם יתקבץ בשולי הגומא וכשישאבו הגומא ישתייר עיסה ממנה כזית בשולי האשבורן ולכך צריך לשפכן למקום מדרון משא"כ בנחתום שאינו אופה הרבה ודוק:

וקולן וכו' באלכסנדריא עבדין אמבטיות של בצק עיין בק"ע דמגיה ואינו נראה ולפענ"ד דהגירסא דבלא"ה צריכין אנו להבין פי' מילת קולן ונראה היה מפרש מלשון לא מימי הגשמים ולא מימי הקילון דאיתא במשנה דר"פ מ"ק ופי' הר"ם שם דהוא בור עמוק ולזה גם פה בירושלמי הוי הפי' אמבטי של בצק כלי כמו אמבטי קטן עמוק שנעשה על ידי בצק ואח"כ נתייבש ונעשה קשה והסופרים בתוכו נותנין הדיו שלהן וזה האמבטי הוא נוקשה כנ"ל ובבבלי דאמר פרודי דאושפכי נ"ל ע"פ מה שמפרש הרמב"ם דהוא עיסה הוא מלשון קלייס דהוא אספוגין עוגה רכה ומזה האשפכין מדבקים עורותיהם וכן הסופרים הניירות ודוק:

ורב שימן דאמר טיפולין של בנות עשירים היינו ג"כ עיסה רכה שמטפלות על בשרן ועיין ברמב"ם דתכשיטי נשים דאמר ר"א היינו הסולת בלא מים ומתורץ קושית התוס' לפ"ז בד"ה טיפולן יעו"ש:

בסימא דרומי' פי' הבסים של רום כמו שדרשו בגמרא אמלאה החריבה בזמן שמלאה זו חרבה זו וא"כ בראשונה שלא היה שביהודה מחמיץ הוי קורין היין בסים של רום שהוא מתוק ע"י נפילת וירידת רום:

וי"ל הואיל ולא היה מחמיץ על שנותנים לתוכו שעורים דהוא שער ואדום היה איש שער כדכתיב אדמוני כולו כאדרת שער קראו לו חומץ האדומי:

כחלות הריע כעוגות רעים שעושין להם חלות עגולות כך עושין ממנו עוגה עגולה ומניחין על הקדירה והוא עביד כילדין כמו המילדת מוציאה הולד כך העוגה הזה שואף ומוציא הזוהמא של התבשיל וכדאמר בבבלי כנ"ל:

אמר לון שניא הא דכתיב לחם ואלו אינן לחם התיב ר' יוסי והתני' כל עצמו אינו קרוי לחם אלא מצה דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני הכא את יליף מצה מחמץ עיין בק"ע דפרושו דחוק גם בלא"ה צריכין להגיה בירושלמי. אמנם נראה דהכונה פשוטה דהוא השיב סתם הואיל וכתיב גבי חמץ לחם וזה אינו קרוי לחם דהיינו הד' מינין דאין להם תוריתא דנהמא ע"ז השיב דהרי לא כתיב לחם רק גבי מצה דכתיב שבעת ימים וכו' ואי דמקשינן חמץ למצה אין ההיקש אלא דילפינן מצה מחמץ לרבות נשים למצה מטעם כל שישנו אבל לא להיפך ללמוד חמץ ממצה דלא לחייב בד' מינים דמתני' [והי' לו לפרש יותר דא"כ אפי' לאו לא יהיה בו] :

בשם רשב"ל אף ללקות אינו לוקה פי' בתמיה וכי אף ללקות אינו לוקה די שאין בו כרת וא"צ להגיה כמ"ש בק"ע:

רב אמר זה שיעור עיין בק"ע שמגיה ודחק א"ע ולפענ"ד א"צ להגיה והכונה דצריך לאכל שיעור חמץ בכדי אכילת פרס ואמר זה כותח הבבלי א"כ מבואר דעל ערובו סופג מ':

כר"ש דס"ל כל שהוא למלקות וא"כ מבואר דס"ל לר"ש כל שהוא למלקות אפי' ע"י תערובות וצ"ע מזה אשיטת התוס' בע"ז דף ס"ח וכבר הקשו המפרשי' מסוגיא דשבועות ולפענ"ד מכאן נמי קשה:

שבישל בה מודה עיין בק"ע שמגיה חמירא ולפענ"ד יש כאן טעות קטן וצ"ל מודח דהיינו אם אח"כ הדיחו אותה ופשוט. ואפשר לומר דלשון מודה קאי אר"ש משום דקשי' לירושלמי כיון דאתי' כר"ש א"כ מאי ארי' בחמץ ומצה שנתערבו כיון דר"ש ס"ל כ"ש למלקות א"כ אפי' בנתערב במין אחר ג"כ לזה מתרץ דרב לטעמי' דאמר בקדירות בפסח מודה ר"ש דבמין אחר מותר לבשל אחר ג' פעמים רק במינו אסור א"כ שני' בין מינו ובין שאינו מינו ודוק:

ע"ב ובלבד לאחר ג' תבשילין עיין בש"ק בד"ה ובלבד מה שתמה על הרא"ה וש"ע קי"ד ולפענ"ד נראה לתרץ דשאני כאן דלאחר הפסח כיון דאינו אסור רק מטעם קנס הוי כדבר שאין לו עיקר מדאורייתא ובתוך הפסח אינו מותר רק אינו מינו והירושלמי דתרומות לא איירי כ"א במינו וקצרתי ודוק. ועיין בספר ש"י

טחן ליה צירוף עיין בק"ע ולפענ"ד הפי' דטחן החטים בצירוף רובן ומורסן שבתוכן ודרש לחם עוני לחם עני ועיין מ"ש מזה בחדושי לש"ע סי' תנ"ד:

הלכה ב

ואפילו יבש כסדר הזה עיין בש"ק שקרא תמה שהשמיטו הפוסקים ולפענ"ד נראה דמצינו כעין זה בבבלי דלא ס"ל דיבש כלח עיין במס' ברכות דף כ"ה גבי צואה כחרס כל היכא דאי זרקה ונפרכת מותר לקרות כנגדה ולא נחשבת ולא נימא כיון דאלו לח הי' היה אסור ה"ה ביבש ודוק. ועיין בש"ע או"ח סי' פ"ב ובמ"א ס"ק ב':

מה מיעוט רובו של ערבה בטל יש לעיין כיון דצירוף הוא דרבנן עיין בפסחים דף י"ט א"כ הדרה קושית הש"ק בד"ה מהו מיעטו למקומה דליכא לתרץ דכאן הוא איסור דאורייתא כיון דצירוף הוא דרבנן וצ"ל דירושלמי ס"ל דצירוף דאורייתא וא"כ לדידן דקיימ"ל צירוף דרבנן א"כ נפל זה האיבעי דודאי אם מיעטו די ודוק:

אמנם לפירש השני דק"ע דכתב דהאיבעי היתה היכא דאיכא כזית במקום א' במחובר א"כ לא תלי' כלל בצירוף דאין צירוף במחובר ודע דטעמא דצירוף הוא דוקא בתלוש הוא משום דאז חזי' לאצטרופי וא' בא' יגשו משא"כ במחוברין דלא יוכלו ליגע זה בזה לא שייך צירוף ועיין בנו"ב מה"ק סי' ע"ה בחלק יו"ד דרצה הגאון מו"ה טיאה לומר דנטפל השם מלאחוריו מקודש מטעם צירוף ומזה רצה לומר כיון דקיימ"ל צירוף דרבנן קדושתו רק דרבנן ולפענ"ד נראה דלא שייך זה לענין צירוף ואפי' אי צירוף רק דרבנן אפ"ה יכול להיות דטפל להשם מאחוריו מקודש דהרי הוא מחובר באמת כשאר אותיות השם וצירוף צריך להיכא דמרוחק אלא שהכלי מצרפן וזה פשוט:

והדוק קרויה וכרוי' עיין בק"ע ובש"ק ולפענ"ד הפירוש חדוק של כלי שנעשה ע"י קירות דהיינו דפנות או שכרוה והוא כמו חביות שנעשה או ע"י דפנות או ע"י שכרו עץ עבה והדוק היינו מה שקורין רייפין ופשוט ואי כפירוש הק"ע י"ל דכרויה קאי על קירוי הוא דלעת יבשה שכרו אותה ונתנו בה אבן להכבידה:

שוב מצאתי שהוא משנה מפורשת במס' כלים פ' ג' משנה ה' וכן בחידוק הקרוי' ועיין בר"ש הכרוי' הבריאה וקאי אתוספתא דקתני חידוק הקרוי' הכרוי' והיינו הבריאה ואפ"ה הוי חיבור לר"מ ור"ש שם במשנה ודוק ותמהני שנעלם מבעל ק"ע משנה ותוספתא דא יעו"ש וענין כשות שלקטו עיין ג"כ שם בתוספתא ואפשר לפרש דבא להוסיף דאפי' כשות שלקטה והוי חדשה ובודאי הוי בריאה אפ"ה עשה לה חדוק הוי חבור לטומאה כי כשות הוא ג"כ מין דלעת שדולין בה מים:

אמר ר' לא בהדי' כתיב וכו' ועפ"ז נראה להבין היטב מה שכתב בכ"מ בפ' ויו מה' טומאת אוכלין ה' י"ב דס"ל לרמב"ם לחלק בין טומאה להכשר דבטומאה הוי חבור משא"כ בהכשר ע"ש ולפ"ז דברי הירושלמי פה מובן דשאני טומאה דהתורה החמירה דאפי' בחבו' כ"ש הוי חבור ודוק ועיין בתשובות שלי שם הארכתי גם אדמ"ו הגאון זצ"ל התעורר שם באיזה ענינים חמורים ע"ש:

דף יא ברם הכא לכם י"ל דהיינו מה דכתיב טמאים הם וטמאים יהיו לכם לא כמ"ש בק"ע ודוק:

טרקטה וכו' ויש מזה סמך למ"ש המ"א בה' פסח ס' סי' תנ"ט לרחוץ ידים בין כל עיסה ועיסה שגובלין אותה ודוק. ועיין בש"ק ולפי זה מוכח פירושו מדברי מהרי"ל הלז שהביא המ"א:

בצק שצינן עיין בש"י ולפענ"ד שקטפו בצונן ולזה בעי עד כמה לזה אמר ד' מילין ובגמרא דנתן שיעור מיל איירי בלא צינן דצונני' מבטלים החמוץ:

הלכה ג

זו ראויה לאכילה וזו אינו ראויה לאכילה עיין בש"ע או"ח סי' קמ"ח דכתב המחבר דין הרוקח בנפרס הככר של לחם משנה בשבת דיתפרנו בקיסם ויש לעיין הלא נראה כמתקן כמו דאין מגביהין תרומה ומעשר ואסור טבילת כלי דאמר רבא במס' ביצה דף י"ח משום דמחזי כמתקן ה"ה כאן הוי ג"כ מתקן והיה נלפענ"ד לומר דלא שיייך מתקן אלא היכא דמתחלה לא היה ראוי כלל כמו גבי טבילת כלים וכן בהפרת תרומה ומעשר משא"כ בככר הנפרס דעכ"פ אם אינו רוצה ללקחו ללח"מ עכ"פ מותר באכילה ולא שייך בזה כמתקן וכן יש במשמע מר"פ נוטל מדמקשה הגמרא אר"י דקאמר אף מעלין המדומע בא' ומאה ופריך הא קא מתקן ומשני סבר כרשב"א דאמר נותן עיניו וכו' ועיין רש"י שם ואע"ג דהשתא עכ"פ מתקן יותר אלא ודאי כמ"ש ודוק ופה בירושלמי מפורש כן בהדי' דקאמ' זו ראויה לאכילה וזו אינו ראויה לאכילה ופשוט:

ועיין בחלק ג' דפנים מאירות תשובה ב' מה שהעלה דבדבר מצוה לא שייך מחזי כמתקן א"כ בלא"ה לק"מ קושיתינו כנ"ל ובתשובה הארכתי:

עיין בש"ק ד"ה ר"א אומר לא תקרא לה שם דכתב ומיהו לא דמי' לצירוף ס"ל וכו' ואס"ד דצירוף בתנור מהני כמו הסל א"כ קשי' סל ל"ל ועיין מה שתמה ג"כ בד"ה וכשהוא ולפענ"ד נראה לתרץ לפי מה דמסיק הירושלמי לעיל בדף יוד ע"ב דאין צירוף במחובר רק בתלוש א"כ גם כאן י"ל כן דדרכן היה להדביק הפת בתנור א"כ כל זמן שדבוק בדופני התנור אין צירוף מועיל ולפיכך צריך לרדותן ואח"כ להחזירן ודוק:

ואף על גב דאמרינן לעיל דדוקא בכלי שייך צירוף ולא בבית ר"ל דתנור דהוי תלוש ולבסוף חבור חשוב לענין זה כתלוש ומהני צירוף בתוכו וע' במס' ב"ב דף ס"ה בענין תלוש ולבסוף חברו ומשמע שם דלר"א לעולם חשוב כמחובר גבי חשב להדיח איצטרובלין וא"כ צ"ע כעת:

ע"ב ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולפ"ז צריכין אנו לומר דס"ל לר"א כר"מ דס"ל דהוי הפקר אע"פ שלא בא עדיין ליד זוכה ועיין ירושלמי לעיל דף ז' ע"ב גבי מפקיר חמצו בי"ג יעו"ש אלא דתמי' לי מאי מקשה איך יכול להקדישה על האשפה הא הוי שלא מן המוקף ועמ"ש בעבר לדף בש"ק:

דרש ר' ברכי' כהדא דבן בתירה עיין בש"ק דקרא תמה על הפוסקי' דפסקו כר"א דבירושלמי מפורש דהלכה כבן בתירה ולפענ"ד אין כאן תמיה דהרי קאמר בהדי' מלהון דרבנן פליגי ועיין בק"ע:

מלהון דרבנן פליגי עיין בק"ע דדחק בפירושו ולענ"ד נראה דהירושלמי קיצר פה וסמך אמ"ש במס' מגילה דף ג' ע"ב ע"ש ר' מנא בעי קומי ר' יודן ל"כ אמר ר' חזקי' ר"א והוא כמו כאן. ודע דהירושלמי הבין הא דאמר במשנה זה הכלל תפח תלטוש בצונן לאו סוף דברי ר"ע הן אלא רבי סתם וגמר ואמר זה הכלל תפח תלטוש בצונן וא"כ שפיר הוי מחלוקת ואח"כ סתם אמנם שם בירושלמי דמס' מגילה הביא דר' שמואל בר יונה בשם ר"א פליג וס"ל דהיכא דהמחלוקת אצל הסתם אין הלכה כסתם א"כ כאן דהוי מחלוקת אצל הסתם א"כ אין הלכה כסתם ושפיר אמר מלהון דרבנן פליגי כנ"ל ודוק וע"ש במגילה היטב. ועיין במס' עירובין דף צ"ב תוס' ד"ה והא ועיין תוס' חולין מ"ג ע"א ד"ה והא ועיין תוס' ר"פ ב' דע"ז בד"ה אין מעמידין ועיין תוס' ריש שבועות ועיין יבמות דף מ"ב ע"ב ותוס' ורשב"א שם וע' כ"מ ר"פ ט' מה' רוצח ועיין נו"ב מה"ת חלק יו"ד סי' ע"ח ובמקום אחר הארכתי ואין כאן מקומו:

הלכה ו

דף י"ב וריבה מן דר"א וכו' ויש לעיין מנ"ל דריבה דלמא ר"א ס"ל דהטלת צונן הוי ספק דיהני וא"כ מחמיר אפי' בספק בל יראה דהרי דהטלת צונן ישמור שלא יחמיץ ואפ"ה אמר דתאפה וצ"ע:

א"ל מובטחין אנו שאין אליהו בא לא בשבתות ועיין בק"ע שמגיה בע"ש ולפענ"ד נעלם ממנו דברי התוס' בעירובין דף מ"ג ע"ב בד"ה האי תנא ספוקי מספקא ליה דנראה דגם להם הי' הגרסא שאין אליהו בא בשבת והיינו קודם הסעודה ובאמת יש לעיין אמ"ש התוס' שם דמ"ש לדבריכם אף תלויות לא ישרפו היינו משום דמספקא ליה והלא בירושלמי פה מבואר דהקושי' הוא שמא שבת בהר הכרמל והיינו שבא לשם בע"ש קודם בין השמשות כדי שלא להטריח ולזה השיב דאפ"ה אינו דאינו בא בשבתות קודם הסעודה ודוק. והשתא לפ"ז לדעת הירושלמי אה לכ"ע יש תחומין למעלה משו"ה לא הקשה אלא שמא שבת בהר הכרמל בין השמשות אבל לא הקשה שמא יבא בשבת משום דס"ל יש תחומין למעלה מיוד לזה השיבו בית הלל דאפי' בכה"ג אינו בא בשבתות וי"ט שלא לבטל הסעודה. ויש מקום בזה לישב דברי הלבוש בסי' רצ"ה באו"ח דכתב וז"ל דאין אלי' בא לא בע"ש וי"ט שלא לחללן וכ"ש בשבת ויו"ט כדאיתא בעירובין והאי כ"ש הוא תמי' גדולה דאדרבה בשבת ויו"ט קאמר הגמרא רק ספיקא הוי אמנם לפמ"ש כיון דירושלמי פשיטא לי' דיש תחומין ועיין בחדושי למס' עירובין שם הערתי בדברי הפלתי בסי' ק"י והסרתי קושיתו החזקה על הרמב"ם דפוסק בה' נזירות דמותר בשבתות ויו"ט מטעם כיון דיש ספק בתחומין ספק נזירות להקל. ודע כי כמו שיש ספק בתחומין למעלה מיוד הוא ג"כ הספק אי יש תחומין מלמעלה למטה היינו למעלה מיוד ואין הכוונה דוקא למעלה מיוד על רוחב השטח כלמטה והא ראי' מדקאמר הגמרא ביוד בשבת לשתרי אי יש תחומין למעלה מיוד ומאי קושי' דלמא יבא מלמעלה למטה ודוק:

וכן מבואר במהרי"ל סוף ה' שבועות ועיין תשובת ב"ח סי' פ':

ועיין בט"א במס' ר"ה גבי פלוגתא דר"א ור"י אי בתשרי או בניסן נברא העולם דהעלה דאז הגאולה תהיה בעתה יבוא אפי' בע"ש ויו"ט וא"כ קשה לפ"ז מירושלמי פה וצ"ע:

הלכה ז

בא וראה מה גדול הוא השלות והנה לפי המבואר מירושלמי פה נראה דהמחזיק במחלוקת הוא חייב כרת דומי' דמנעי עצמו מלמול ולעשות פסח וכבר אמר דוד המלך כן יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות וזה הוא דאמר הקרא כי אחרית לאיש שלום ירצה מה שגורם שיהיה אחרית לאיש דהיינו שיאריך ימים הוא השלום וזה הוא מה דכתיב באברהם דאמר אל נא תהי מריבה ביני וביניך ודקדקו המפרשים מדוע כתיב מריבה לשון נקיבה ולא כתיב ריב לשון זכר ועיין בשל"ה אמנם באמת רמז בר"ת מריבה "מחמת "ריב "ימות "באמצע "הזמן ועיין בספר אגודת אזוב דכתיב כעין זה וזה הוא דאמר ופושעים נשמדו יחדיו ירצה הפושעים נשמדו מזה המדה יחדיו כי המה תמיד נפרדים ומחרחרים ריב לפיכך אחרית רשעים נכרתה כרת וערירי כנ"ל ועיין בדרושי דרוש השלום:

נמנע בעלית בית אריס שהתלמוד קודם למעשה ויש לעיין א"כ לפ"ז הדרה קושי' לדוכתה אמאי יחזור מיד וצ"ל כדמסיק רבנן דקסרין אמרין אם אין שם מי שיעשה המעשה קודם וכאן אין מי שיעשה ועיין במס' חגיגה דף ג':

הלכה ח

ר"ס בשם ריב"ל ביום ההוא על מצילת הסוס וכו' נראה דבא לפרש הא דאמרינן אם עד שלא עבר צופין שורפין במקומו ואע"ג דכתיב בקודש באש תשרף במקום אכילתו שם שריפתו לזה מתרץ הואיל ועתיד הקב"ה להוסיף א"כ גם עד צופים יהיה מקום אכילתו לפיכך לא הוצרכורי עכ"פ לחזור ולשרוף ושרפו במקומו ואפשר דשיערו דעד כאן מגיע הסוס עד חצי היום כנ"ל:

ע"ב תני פחות מכאן אין מטריחין עליו שיחזור נראה דודאי אם רוצה לחזור ולשרפו לפני הכירה עושה מצוה מן המובחר אלא דאין מטריחין עליו וקמ"ל דלא תימא כיון דאינו צריך לחזור א"כ הו"ל בכלל שיהוי מצוה לא משהינן קמ"ל דאם רוצה לחזור טוב ויפה אלא דאין מטריחין עליו ועיין בק"ע לעיל בד"ה ל"א וכו' ומיושב בזה קושית הש"ק בד"ה תני ודוק:

ועפ"ז יש לכוין היטב האי עד כדין דקאמר הירושלמי אח"כ דהכונה הוא דגבי בשר קודש דלא שייך בטול א"כ שפיר דוקא אין מטריחין בפחות הא אם רוצה טוב ויפה אבל בחמץ דמהני בטול א"כ מנין דרשאי לחזור בהולך אצל רבו כיון דיכול לבטל ודוק גם יש לפרש דברי הירושלמי דאמר פחות אין מטריחין היינו דוקא היכא דידעינן בבירור דהוא פחות משא"כ אם הוא מסופק אי פחות ודוק. גם י"ל דאשמועינן דעד ועד בכלל וקאמר עד כביצה אבל פחות לא ומתורץ קושית הש"ק.

עד כדין בשר קודש עיין בק"ע בל"א שכתב דבעי הוא אי מותר לשרוף החמץ מעצי המערכה ומסיק דמותר דלב ב"ד מתניה עליהם ולפענ"ד צ"ע דלא משמע כן במס' שקלים פ' ששי משנה ויו דקתני ועל המלח ועל העצים שיהיו כהנים נאותים ממנו דמשמע דתנאי ב"ד לא היה רק להנאת הכהנים ולא לדבר אחר ועיין בק"ע ומר"א שם שכתבו דלשאר הנאות לא דדוקא להנאה דשייך לקרבן וצ"ע:

תוכן העניינים

מתא דירושלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה